קהלת יעקב - א· רבי ישראל יעקב אלגאזי
תוספות דרבנן · אות ב
סא
בכורים כ' בס' פרשת דרכים בשם ס' החינוך בכור ז"ל דהא דשנינו דנשים מביאין ואינן קורין היינו דמביאין מדרבנן והוא תהי עלה דאי איתא דחיובן אינו אלא מדרבנן הי"ל להפריש תרומה כיון שהם חולין מן התור' כמ"ש הרמב"ם גבי קונה ב' אילנות ומהמביא מסוריא ומעבר הירדן שאין חיובם כי אם מדרבנן לא תקשי משום דאף בתרומה אין חיובן כי אם מדרבנן ע"ש:
סב
בשל סופרים הלך אחר המיקל כתב הרא"ש בריש פ' במה טומנין בשם רבי' חננאל ז"ל דאפילו בשל סופרים באיסורי שבת משום חומרא דשבת חשיב כשל תור' ואזלינן לחומרא אבל שם ע"ב נרא' דלא ס"ל להרא"ש הכי דכתב בפשיטות ואזלינן לקולא דאיסורא דרבנן הוא ובהגהות מרדכי פרק החולץ בשלטי הגבורים כתב דאע"ג דקיי"ל בשל סופרים הלך אחר המקל היינו דוקא היכא דחזינן פלוגתא דתנאי אבל היכא דלא אשכחן פלוגתא דתנאי בהדיא אלא מספק"ל מאי אמו' בה רבנן קמאי כי הכא דנצוק חבור אזלינן לחומרא אף בשל סופרים:
סג
בשר כבוש בחלב כתוב בנדפס אות ל"ג דאיסיורו דרבנן ועיין למוהרימ"ט חי"ד סי' ג' ד"ז ע"א שכתב דאיכא איסור תורה וכבר השיגו הרב פר"ח בסי' פ"ז ס"ק ב':
סד
בעיא דלא אפשיטא שכתבו הפוסקים בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא צ"ע מההיא דשילהי פ"ג שאכלו דקאמר שמאל מהו שתסייע לימין א"ר אשי הואיל וראשונים אבעיא להו ולא איפשיטא להו אנן נעביד לחומרא והת' מלתא דרבנן היא ואפ"ה אמר דראוי להחמי' אף בדרבנן ובדוחק יש ליישב דשאני ספיקן של ראשונים כדאמר התם אר"ח בר אבא ראשונים שאלו כו' ועיין בזה בתשובות חוות יאיר סימן צ"ד:
סה
בן י"ג שנה ויום א' כתבתי בנדפס סי' קכ"א משם הרא"ש ריש כלל י"ו דהוי הלמ"מ וכ"כ הראב"ע על התורה פ' קדושים סי' ך' פסוק ט' ועיין להרב כנה"ג חלק א"ה סי' נ"ה וחלק חה"מ סי' ז' הגה"ט אות י' דאשתמיט ליה דברי הרא"ש אלו:
סו
ברכה בספק דאורייתא כתב הרא"ש פרק כסוי הדם בשחיטת כוי ז"ל מצאתי כתוב בשם הר"ר יונה ז"ל שצריך לברך על כסוי הדם של כוי וראיתו מההיא דפרק במה מדליקין דאין מברכין על הדמאי מפני שהוא ס' של דבריהם משמע הא ספיקא דאוריי' מברכין עליו וכוי ס' דאוריי' הוא דשמא חיה הוא והרא"ש ז"ל חלק עליו וכתב דאינ' ראיה דהכי פירושא מצוה שתקנו חכמים לעשות מס' כיון דמאי דהזקיקו חכמים לקונה מע"ה לעשר מספק אינו צריך לברך ואף ע"פ שאנו מברכים על שאר תקנו' של חכמים אשר קדשנו במצותיו וצונו מדכתי' לא תסור הכא לא תקנו אלא מס' ואין מברכין עליו ולא שייך לדקדק משם הא ס' דאורייתא מברכין עליה ולא בא להוציא אלא שאר תקנות חכמים שמברכין עליהם אבל מצו' שאדם מצווה לעשות מס' כיון דברכות אינן מעכבות טוב שיעש' המצו' ולא יברך שלא יעבור על לאו דלא תשא וכ"כ הרמב"ם:
סז
ברירה כתבתי בנדפס אות ל"ד למ"ב לא מצאתי בירור בספרים אי הוי מן התור' או חומר' דרבנן וכבר חקירה זה עמדה ונשאת לפני מי שגדול הרב זרע אברהם ח"א סי' ז"ך יעש"ב:
סח
ברירה דקיי"ל דבדאורייתא אין בריר' ובדרבנן אית בריר' כתב מרן הכ"מ ז"ל פ"ג מה' גירושין הלכה ג' ד' דכיון דקיי"ל דבדרבנן יש בריר' משמע דמאי דאמרינן בדאורייתא אין בריר' היינו משום דלחומרא אין ברירה אבל לקולא ודאי לא אמרינן דאין בריר' ולפיכך אמר לסופ' לאיזה מהם שארצ' אגרש וכתב הסופ' על דעת זו וגירש א' מהם ה"ז ספק מגורשת ע"ש ובפר"ח הלכ' ד' ע"ש ועיין בהריטב"א בחי' על מסכת קידושין דף כ"ו:
סט
בכור בזמן הזה שנפל בו מום דקי"ל דשוחטו ע"פ מומח' ואוכלו בכל מקום ומאכילו אפי' לגוי כתב הרב ש"ך י"ד סי' ש"ו ס"ק ז' כתב מהרש"ל פ' המקשה סי' ד' דמכל מקום איסורא דרבנן איכא משום בזיון קדשים ואינו מותר להאכילו לגוי אלא דרך זימון שיאכל הגוי עמו אבל לא למוכרו לו אפי' ליתן לו חתיכה חיה וכן הא דנותנו לכלבי' נמי היינו דוקא דרך עראי הנות' מהבש' עם העצמות אבל לא להשליכן להדיא לכלבים:
ע
ברכה בדבר האסור כתב הטור בסי' קצ"ו דלאו דוק' באכל איסור דאוריית' אסור לברך אלא אע"פ שמה שאכל אינו אלא איסור דרבנן אין מזמנין עליו ואין מברכין עליו לא בתחל' ולא בסוף:
עא
בכדי שיעשו כתב הרב גו"ר בא"ח סי' י"ז דהא דבעינן בכל מקום בכדי שיעשו לא אמרו אלא במילת' דאיסורא ביום מן התור' אבל מילת' דלא אסירא ביום רק מדרבנן מותר ליהנות ממנה מיד כשחשיכ' ולא בעינן בכדי שיעשו ע"ש:
עב
בישול בתבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי בשבת כתב ה"ה ז"ל פ"ט דשבת דדעת הרשב"א ז"ל דכל שנתבשל כמאכל ב"ד דבר תור' אין בו משום חיוב בישול אלא מדרבנן דוקא אסור ע"ש:
עג
ביעור כתב הרב תי"ט ז"ל פ"ק דשביעית מ"ב בשם הרמב"ן ז"ל דביעור פירות שביעית הוא מדבריהם וכלו חומר מד"ס והמקראו' שהביאו בתורת כהנים אסמכתו' נינהו:
עד
בית דין דעת הסמ"ע ח"מ סי' ג' דהא דאין ב"ד פחו' מג' היינו מדרבנן אבל מדאוריי' בחד סגי והרש"ך שם השיג עליו והעל' דמדאוריי' הוא דבעינן ג' מומחים מדכתיב ג' אלהים בפ', אלא שחז"ל תקנו דסגי בג' הדיוטות כדי שלא תנעול דלת בפני לוים:
עה
ברירה כתב מהרימ"ט ח"א סי' כ"ב דלמ"ד אין בריר' אין אדם מקנה למי שאינו מבורר כגון האומר ר' זוז ליתומות שיראה בעיני פ' ופ' לא קנו. ובחלק ח"מ סי' כ"ג הוסיף לומר דאף בשעבוד לא מהני ועיין בתשו' פליטת ב"י סי' כ'. וכתבתי בנדפס אות ל"ה למ"ב דלא מצאתי בירור אי הא דבדאוריי' אין בריר' אי הוי מן התור' או חומר' דרבנן. וכעת ראיתי להרב זרע אברהם ח"ד סי' ז"ך דק"י סוף ע"ד עמד בחקיר' זו דהא דאמרינן דבדאוריי' אין ברירה אם שורשו מן התור' דבכל מילי בעינן שיהי' דבר ברור בעת עשיית אותו דבר דלא יהי' בו שום ספק ואע"ג שיתברר הדבר אח"כ לאיזה צד לא מהני לומר הוברר הדבר למפרע לכך ולכך. או אפשר דמדרבנן הוא דגזור שיהי' הדבר ברור בעת עשייתו והביא שם דברי ה"ה ז"ל בפ"ח דגירושי' שהביא תשו' הר"מ שנרא' מדבריו דמ"ש בכל מקום דבדאוריי' אין בריר' הדבר מסופק אצל הרמב"ם אם הוא מן התור' או מדבריהם שהם אמרו כן אבל מדאוריי' יש ברירה. וחומרו וקולו של דבר כפי הענין ע"ש ובכן ניחא לי' כמה לשונות הרב ז"ל. לע"ד צריך להתיישב בזה דהא להרמב"ם ספיקא דאורייתא מדרבנן הוא דאזלינן בי' לחומר' אבל מדאוריי' כל ספק רחמנא שריה וכ"ש היכא דאתעביד לאתברורי דמדאוריי' ודאי אית בריר' ורבנן הוא דאחמור עלה. עוד כתבו שם דכל מידי דקיימא למיפלג כמאן דפלגא דמיא ואין לומר בה אין בריר' מדאמר"ח בפ' חלק בהמ' ועיסה שהיתה חצי' של עיר הנדחת וחצי' של עיר אחרת בהמ' אסורה ועיסה מותרת ומפרש טעמ' בהמ' כמאן דלא פליג' דמי' עיסה כמאן דפליגא דמיא וקש' דהא אין ברירה בדאוריי' ודלמ' זה החצי שניתן לעיר אחרת הוא של עיר הנדחת ושניתן לעה"נ הוא של עיר אחרת. אלא ע"כ לומר דס"ל לר"ח דכל מידי דקאי ליחלק כל חלק וחלק לאשר לו ואדעתא דהכי נשתתפו כדי שיחלקו כל א' חלק א' לא שייך בזה בריר' דכמאן דפליגא דמיא וברור ועומד הוא ולא אמרינן בי' בדאוריי' אין בריר' וכ"ש במילי דפליגי וקיימי דכל חד וחד לחודי' קאי כגון טלאים שכנגד המחיר דפריך תלמוד' בפשיטות בפרק כל האסורים וניפוק חד להדי כלבא ואינך כולהו לישתרו כו' וכן פתחים של בית המת דאמרי' פ"ק דביצה דב"ה מטהרין את הפתחים אף משימות למפרע משום דפתחי' כל חד וחד לחודי' קאי ע"ש בארוכה. אמנם התוס' שם בתמור' פרק כל האסורים כתבו דטעמא דפריך התם תלמודא בפשיטות ואידך לישתרו דהא דקי"ל דבדאוריי' אין ברירה היינו בדבר שהוברר האיסור מתחי' ואח"כ נתערב בהיתר אז לא סמכי' אבריר' כיון שבתערובתו הי' באיסור וכל הני שכנגד הכלב תערובתו בהיתר כי האיסור לא הי' מבורר קודם תערובתו ולאחר התערובת נולד האיסור אז סמכינן אבריר'. ובהכי ניחא לענ"ד דברי התוס' בקידושין די"ז ע"ב ד"ה חליפי ע"ז קא שקיל ואין לומר טעמא משום בריר' כלומר השתא הוברר הדבר דזה חלקו דא"כ אפי' באו לרשותו נמי יהא מותר מהאי טעמא ע"כ דאע"ג דבדאורייתא אין בריר' שאני התם דלאחר התערובת נולד האיסו'. ומדברי התוס' הללו ק"ק עמ"ש הרב זרע אברהם דכל מידי דקאי ליחלק לא שייך בזה בריר' דכמאן דפליגא דמיא ולא אמרי' ביה אין ברירה בדאורייתא קשה דאי טעמא דבריי' משום דיש ברירה תקשי אידך ברייתא דקתני התם בד"א בגר וגוי שירשו אבל נשתתפו אסור ואי טעמא דהתיר' בירשו משום ברירה כ"ש בנשתתפו דקאי ליחלק דכמאן דפליגא דמיא דשרי ואית לי' בריר' אפילו בדאורייתא. שי"ל דהיינו נמי דקאמר תניא נמי הכי לסיועי בתרתי דירושת הגר דרבנן ודטעמא דברייתא קמייתא לאו משום ברירה. אך אכתי ק' לדעת הרב מ"ט בנשתתפו דאסור והא כמאן דפליג' דמיא ועכ"ל משום דאין ברירה וחליפי ע"ז קא שקיל ושמא י"ל לדעת הרב זרע אברהם ז"ל דהתם אף דיש ברירה אסור מדרבנן משום דרוצה בקיומו של איסור משא"כ בגר ונכרי אחים שירשו דאע"ג דרוצ' בקיומו של איסור חכמים הקלו שלא יחזור לסורו כדאמרי' בע"ז דף ס"ד ע"א בהדיא ומצאתי בחי' הרשב"א לקדושין כתב בזה ז"ל ואיכא למידק והא אמרינן פ"ו דדמאי חבר וע"ה שירשו את אביהם ע"ה והניח פירות מעושרים ושאינן מעושרי' יכול לומר לע"ה טול אתה פירות שבמקום פלו' ודעתו על המעושרי' ואע"ג דירוש' דאורייתא. וי"ל דהתם במין א' ומשום ברירה אבל בב' מינין כי הכא יין נסך ופירות אין ברירה וכדאמרי' התם בהדיא אבל לא יאמר לו טול אתה חטים ואני שעורים והילכך בירושה דאורייתא אסור דכי קא שקיל חליפי ע"ז קא שקיל דבתרי מיני אין בריר' וההיא דפ' כל האסורים דפריך ונפוק חד להדי כלבא ואינך נשתרו משום ברירה לרבא טעמא דמתני' דהתם דכולם אסורים משום דבב' מינין אין בריר' עכ"ל בקיצור ועי' בפ"ו דדמאי משנה ח' וט' בהר"ב ותי"ט ז"ל אמנם נרא' דאין כן דעת התוס' שכתבנו שהקשו מטעם בריר' אף דהתם הוו ב' מינין. עוד העל' הרב ז"ל שם מדברי הרמב"ם סוף ה' לולב גבי שותפים שלקחו לולב כו' ומדברי ה"ה ודברי הרשב"א והרא"ש דכל דאפשר לתקן לא סמכינן אבריר' ומש"ה כ' הרמב"ם דשותפים בלולב כיון דאפשר להם לתקן לתת כל אחד חלקו לחבירו במתנה לא סמכינן אבריר' ע"ש ועיין עוד בענין זה קונטרס א' למהרש"ל ביש"ש במס' קמא דף ס"ב בארוכ'. ועיין עוד במהרימ"ט ח"א סי' כ"ב וקי"ו בכלל זה באורך ושם העלה בהסכמה דאפי' בתולה בדעת אחרים אין ברירה עש"ב:
עו
בר עונשי' דקי"ל דבב"ד של מטה הוי ב"ע מבן י"ג וב"ד של מעלה אין מענישין עד ך'. כתב הר"ב חוות יאיר בהשמטות דף רס"ג דהיינו דוקא בדבר שאינו מפורש בתור' אזהר' כלל ואתי מסברא דאסור בזה אמרו אין מענישין ב"ד ש"מ עד ך' אבל במידי דמפורש בתור' קלות וחמורות וכן כל גזרות ותקנות חכמים שג"כ נכללים במל"ת ודאי ב"ד של מטה ושל מעלה שוין ומענישין מבן י"ג. דאלת"ה היכי חייבה תורה חטאת למי שאינו בר כ' והא כיון דבדיני שמים פטור אין זדונו כרת ואנן קי"ל כל שאין זדונו כרת אין שגגתו חטאת ולומר דגזרת הכתוב הוא נגד כלל דכל שאין זדונו כרת כו' הוא דוחק:
עז
בועל ארמית קנאין פוגעין בו כתב בהגהת מרדכי ז"ל בפ' החולץ דגם בישראלית הנבעלת לגוי קנאין פוגעים בה, וה"ה נבעלת למומר ע"כ ועיין בתשו' מרן הב"י סי' י"ב מדיני גיטין דפ"א ע"א שכ' ז"ל וישראל הבא על הגויה שמענו אבל ישראלית הבא עליה גוי לא שמענו. והדין עמו לע"ד כמ"ש הרמב"ן ז"ל הביא דבריו מרן בכ"מ ריש פ"ה מה' יסודי התורה ז"ל דגוי הבא על בת ישראל לאו בכלל ג"ע הוא כו' והיינו טעמא דלא הוי בכלל ג"ע דאי בזנות גזרת ב"ד של שם הוא ואי דרך חתנות מלא תתחתן בם נפקא דלאו בעלמא משאר עברות הוא וכתב שם דדעת הרמב"ם כדעת הרמב"ן ע"ש וכיון דלאו בכלל ג"ע היא פשיטא דאין קנאין פ"ב דהא קי"ל דהא דקנאין פוגעין בו היינו דוקא בפרהסיא דהוי דאוריי' אבל בצנע' לא משום דהוי דרבנן ונבעלת לגוי נמי אי דרך זנות דרבנן הוא ואי דרך חתנות לאו בעלמא דשאר עבירות הוא ואין קנאין פ"ב ועיין לנכנה"ג ז"ל בחלק אה"ע סימן י"ו שתמה על מרן הב"י הנז' מדברי הגהה המרדכי ע"ש ובתה"ד סי' רכ"ב ורי"ט:
עח
בועל ארמית כתב הרמב"ם ריש פי"ב מהל' א"ב הבועל ארמית דרך זנות אינו חייב מלקות אלא מכת מרדות מדרבנן. ומצאתי בס' המצות לאוין נ"ב ז"ל וכשהתאמת על אדם שהוא בעל ארמית בעדים והתרא' לוקה מדאורייתא ודע זה עכ"ל ומכאן יש להוכיח דמ"מ לא בעי התרא' ועיין במ"ש באות מ' סי'. ועיין למוהרח"ש חאה"ע סי' י"ט ובכנה"ג ח"ה סי' ל"ד דנר' לכאור' שלא ראו דברי רבינו בס"ה לפמ"ש הש"ך בח"מ סי' ל"ד ס"ק כ"ד ועמ"ש בנדפס אות תקכ"ח וכעת אנכי הרוא' דאין כל כך הכרע מדברי הרמב"ם שבס' המצו' וממילא אזדא לה ראייתינו הנ"ל:
עט
בשר המת דאסור בהנאה. כתבו התוס' פ"ק דקמא דף י' ד"ה שהשור כו' דבשר מת דעבד אפי' קבל עליו מצות וכן דגוי דבשר מת דידהו שרי בהנא' וע' להרב משנה למלך ז"ל בה' אבל האריך בשורש זה והביא ראי' לדברי התו' מההיא דא"ל שאול לדוד אייתי לי ק' ערלות פלשתים ע"ש וע"ש בתחילת דבריו שהביא תשו' הרשב"א סי' שס"ה. ושם באות' תשובה מתבאר דאפשר דעור המת לא נאס' ע"ש וא"כ יש בראש לדחות ראיית המ"ל דאימור דרז"ל בעלי התוס' ס"ל דדוקא בשר המת הוא דאסו' בהנאה אבל עור המת מות' ומאה ערלות דקאמר שאול לדוד לאו הערלות עצמם כמות שהם אלא עורות העליונים נקראים ערלה שהם החרפה ואלו הערלות שהם עורות מותרין הם בהנא' דדוקא בשר המת הוא דאסו' ולא עור המת ובנדפס מערכת אות המ"ם סי' ת' כתבתי דכן דעת התוס' בזבחים דף ע"א ובנדה דף כ"ה דעור המת מותר בהנא' אלא שלא השוו' מדותיהם דבסנהדרין כתבו דעור המת אסור בהנא' וכן נרא' שהיא דעת התוס' בסוגיין דאי ס"ל דעור המת שרי בהנא' ל"ל למימר דשור ולא אדם אצטריך לגוי ועבד הא אפי' לישראל גופי' אצטריך דאי מהמת יהי' לו הוה אמינא דגם אדם בכלל הואיל ויש לו הנאת עורו דשרי בהנא' אף דהוי כעיקרו בעודו בגופו ואינו כשערו להכי כתב רחמנא שור למעוטי אדם וכמ"ש בזבחים אם לא דלדידהו ס"ל דגם עורו אסו' בהנא' וכמ"ש בסנהדרין ומש"ה כתבו דשור ולא אדם אצטריך לגוי ועבד וא"ש ראיית הרב מ"ל ז"ל. ובירוש' גרסי' המת יהי' לו תנא דבי רבי ישמעאל יצאו קרקעות שאינן מטלטלין יצא אדם שאין לו הנאה במתו עכ"ל נראה דס"ל לירוש' דעור המת אסור בהנאה דאי משרא שרי הרי יש לו הנא' ממתו ג"כ באדם שנהנה מעורו ומלשון הירושלמי נ"ל דאיכא סיעתא להסכמת הרשב"א שהעלה לאסור עור המת וכדברי התוס' דסנהדרין ומ"מ כל ישר הולך יבין דבר לאשורו דגוי ועבד הנקנים לישראל האמור בדברי התוס' לאו דוקא קנוי אלא כל מת גוי ועבד משרא שרי בהנאה אפילו אינם קנויים לישראל אב"א קרא אב"א סברא אב"א קרא כיון דאיסור זה דהנא' מותמת שם מרים ילפינן לה א"כ לא אסרינן אלא בבן ברית כמוה וכשמיעטנו גוי ועבד היינו בין קנוי לישראל בין אינו קנוי ואב"א סברא אי גם גוי מת אסור בהנא' כשקנאו ישראל אמאי פקע איסורו תחת היותו קנוי לישראל ומאי דנקטו התוס' בקנויים היינו משום דבקרא כתיב כסף ישיב לבעליו והמת יהי' לו ואי בגוי דעלמא מאן נינהו בעליו וזה נרא' לי ברור בכונת התוס'. וכן ראיתי שהבין הרב בה"ז במסכת זבחים דף ע"א והרב צ"צ סי' י"ג וכן ראיתי להרב מ"ל ז"ל שהבין כן בדברי התוס' דקנויים לאו דוקא ומה מאד תמהני מהרב שבות יעקב בח"א סי' פ"ט שנשאל על עורות שהופשטו מעכו"ם שמתו במלחמ' אי מותר לישראל לישא וליתן בהם והשיב דיש להתירם ממ"ש התוספות בסוגיין דגוי ועבד הקנויים לישראל שנפלו לבור ומתו דשרו בהנא' דאף דמת אסור בהנאה ועורו כבשרו בין במת ישראל בין במת גוי היינו בגוי שאינו קנוי לך אבל בגוי ועבד הקנוי לך קנין הגוף משרא שרי והשיג על הרב בה"ז ועל ן' הרב צ"ל שלא ירד כלל להבין כונת התוספות. ואחרי המחיל' רבה בחנם השיגם ולדעתי' דמר ג"כ תקשי לי' שהרי התוספות לא התירו אלא דוקא בקנויי' לישראל דוקא וההרוגים האלו לא היו קנויים לישראל ובמלחמ' מתו והוא ז"ל נרגש מזה וכתב ואם כן בנדון דידן הני גוים שנכבשו בחזקת מלחמה הם קנויים לגויים עכ"ל ומה יושיענו מה שהוא קנוי לגוי מאחר דלדידי' ס"ל דלהתוספ' דוקא בקנוי לישראל הוא דמותר ובעיני דבריו תמוהים וע' לרבינו בעל כנה"ג חי"ד סי' שמ"ט שהבין בכונת דברי התו' כדכתיבנ' וכן הבין בס' חזון נחום דף ק"ד רע"א יע"ש ועיין בתשובות הר"ן:
פ
בשר בחלב נסתפקנו בענין בישול בשר בחלב אי שרי בישול אחר בישול דלענין שבת הוי פלוגת' דרבוותא די"א דה"ה לאיסור שבת דאין בישול אחר בישול וי"א דבאיסו' שבת לא אמרי' הכי. ועיין בספ' אלי' זוטא בה' חנוכ' שהשיג על הרב שער אפרים ז"ל עמ"ש אי מותר להדליק מנרות שנעשו מחמא' שבשלו בקדיר' של בשר. דאיך לא השגיח דהוי בישול בשר בחלב ע"ש נרא' דפשיטא לי' דאף למ"ד לענין איסור שבת אין בישול אחר בישול משום שכבר נתבשל תו אינו צריך בישול ולא הוי מלאכ' מ"מ לענין איסור בשר בחלב כ"ע מודו דיש בישול אחר ומצאתי להרב שבות יעקב ח"א סי' ל"ח עמד על כל זה והכריח מכמה ראיות דלענין בישול בשר בחלב לכ"ע יש בישול אחר בישול ע"ש בארוכה:
פא
באמת אמרו כל מקום שנא' באמת אמרו הל"מ כתב הרע"ב בפ"ב דתרומות משנה א' דלאו דוקא הל"מ אלא הוי כאלו היא הל"מ שהרי אמרינן באמת אמרו החזן רוא' היכן התינוקות קוראין ומדרבנן הוא עכ"ל והרמב"ם בהקדמתו הביא' להא דהחזן רוא' בכלל הני דהוו הל"מ ובירושלמי דשבת עלה דההיא מתניתין דהחזן רוא' אמרי' אר"א כ"מ שאמרו באמת הל"מ היא ועיין הרשב"ש סי' תקצ"ג: