קדמוניות היהודים· יוסף בן מתתיהו
ספר יא · פרק ח
נדבת לב אלכסנדר נגד היהודים: א. בימים ההם צץ נזר מלכי היונים, הלא הוא אלכסנדר בן פיליפוס מלך מוקדון. כי אחרי אשר נרצח פיליפוס המלך בידי פויזאנאס בן קאראסטעס ממשפחת ארעסט בעיר אגעא [*עיר על נהר עריגון בארץ מוקדון אשר אצלה היו קברות מלכי מוקדון], ישב אלכסנדר בנו על כסאו אחריו, ויעש נוראות ונפלאות בארץ. והוא יצא למלחמה על דריוש מלך פרס, ויעבור עם כל אנשי חילו את ההעלעספאנט [*הוא לשון הים (מעערענגע) אשר בין איירופא ובין אזיע ואשר שם מגדלי הדארדאנעללים הגודעים למשגב], ויך על יד נהר גראניקוס [*גראניקוס הוא הנהר המהולל במיזיען המשתפך אל נהר פרופונטיס] את חיל מלך פרס. אחרי כן לכד את לידיען [*לידיען הוא נוף באזיע הקטנה, וגבולותיו: יאניען במערבו, מיזיען לצפונו, פיריגען למזרחו וקאריען לדרומו] ואת יאניען, ויעל על קאריען גם התנפל בפאמפיליען [*נוף באזיע הקטנה], כנודע ליודעי דברי הימים.
ב. ובין כה וכה השתער לב זקני היהודים על מנשה בן יוחנן על אשר התחתן עם בת אל נכר, ויתקוממו לו לגרש אותו מהסתפח באחת הכהונות במקדש ה’. כי לבם חרד פן יאלפו היהודים את ארחות פריץ ההוא ויתחתנו גם הם בעמי הארצות וילמדו את מעשיהם ויעבדו את עצביהם. כי הזקנים ההם ידעו נאמנה כי בגלל אשר עשו זאת היהודים לפנים קצף ה’ עליהם קצף ויתשם מעל אדמתם ויתן למשסה יעקב וישראל לבוזזים. ועל כן נטלו על מנשה אחת משתי אלה: או להוציא את אשתו הכותית כאשר עשו כן כל היהודים אשר לקחו נשים נכריות, או לבל יגש עוד אל המזבח. וידוע הכהן הגדול שמע בקולם ויאסר אסר על מנשה אחיו מקרוב עוד אל מזבח ה’ אם לא יגרש את אשתו בת סנבלט הכותי. וירע הדבר בעיני מנשה וילך אל סנבלט חותנו ויאמר אליו: „זקני היהודים גם ידוע אחי הכהן הגדול גרשוני מכהן לאלה-י ישראל כל עוד אשר תהיה בתך לי לאשה, ואף כי אהבתי את אשתי ונפשי קשורה בנפשה, בכל זאת לא אבה להתנצל את עדי הכהונה הגדולה מעלי בגלל האשה אשר אהבתי, כי הכהונה הגדולה מורשה היא לי מאבותי וכל יקרת התבל וסגלותיה לא יערכוה, גם כל כבוד והדר מאפס ותהו נחשבו לי מול הדר כבודה ורוממות הודה.” ויהי כשמוע סנבלט את דברי מנשה חתנו, הבטיח לו כי אם יש את נפשו לראות חיים את ניקוזא אשתו, אז ישימהו לכהן גדול גם לפחה בכל ארץ שמרון, כי ברשיון דריוש המלך בנה יבנה בית מקדש על הר גריזים (ההר הגדול בכל הרי שמרון) כתבנית המקדש אשר בירושלים, והוא (מנשה) יכהן בו בכהונה גדולה. לדברים האלה שמח לב מנשה וישב בבית סנבלט יחיל וקוה עד אשר ירוממנהו דריוש לכהן גדול ולפחה בארץ שמרון, כי סנבלט חותנו היה זקן ומלא ימים וכשל כחו לשאת את שתי המשרות הגדולות ההן על שכמו, ועל כן בטח לבו כי רק לו תהיינה למורשה. ורבים מיושבי ירושלים, גם מבני הכהנים אשר לקחו להם נשים נכריות, ברחו מירושלים ויבואו אל מנשה, וסנבלט נתן להם כסף ושדות וכרמים ובתים לשבת למען מנשה חתנו ולמען ניקוזא בתו.
ג. בעת ההיא הוגד לדריוש כי אלכסנדר עבר את ההעלעספאנט ויך את אחשדרפניו על יד נהר גראניקוס ומתפרץ אל ארצו בעזו. וימהר דריוש ויעבור את נהר פרת עם כל חילו הגדול, הרגלים והפרשים, ויסע דרך הרי טוירוס לסיציליע ויעמוד שם הכן להלחם עם אלכסנדר. וישמח סנבלט על מסע מלך הזה, ויבטיח את מנשה חתנו כי בשוב המלך לארצו עשה יעשה את שאלתו. כי ככל יושבי אזיע האמין גם סנבלט כי אלכסנדר לא ירהיב בנפשו עז להתיצב לפני חיל מלך פרס הגדול והנורא, ואם יעוז לתגר בו מלחמה נפל יפל הוא וכל אגפיו לפי חרב. אך לא כאשר האמינו כן היתה! כי אלכסנדר לא חת מפני חיל מלך פרס הרבים והעצומים, ויחשוף את זרוע עזו ויך את חיל דריוש מכה נוראה מאד וישב את אמו ואת אשתו ובניו, והוא (דריוש) נס מנוסת חרב אל ארצו. ואלכסנדר פרץ ועבר בארץ ארם ויתפוש את דמשק גם לכד את צידון ויצר על צור. ובטרם לכדו את צור הבצורה, שלח מכתב אל ידוע הכהן הגדול ביד אחד השרים, וידרוש ממנו לשלוח לו אנשי חיל מבני היהודים ולתת לחם ומים להמקדונים אנשי צבאותיו, גם לשלם לו את כל המסים אשר שלם עד כה לדריוש. ואם יש את נפשו להיות לו רע נאמן, אז לא יפיל צרור ארץ מכל הדברים אשר הוא דורש ממנו. אך ידוע השיב אמריו ביד השר ההוא לאמר: «אחת נשבעתי לדריוש לבל אצא בחרב לקראתו ולבל אתמוך את ידי אנשי מלחמתו כל הימים אשר הוא חי, וחלילה לי להפר את השבועה אשר נשבעתי לו והוא עודנו חי.» וילך השר ויגד לאלכסנדר את דברי ידוע, ויקצוף אלכסנדר מאד וחמתו בערה בו על הכהן הגדול, וישלח עוד מלאך אליו להפיל חתתו עליו ולהגיד לו כי אחרי אשר ילכוד את צור, יעלה למלחמה על עמו, ויציגהו למשל עמים, למען דעת כל עמי הארץ את אחרית העם אשר ימאן לקבל את על מלכותו עליהם. ואחרי אשר העביד את חילו עבודה רבה אל צור, הוריד את עז מבטחה ויהרוס את חומותיה הבצורות וישם את משטרו בה, ויסע משם ויביא את העיר עזה במצור.
ד. וסנבלט התהפך בתחבולותיו ויחתור למצוא עת רצון להוציא את מזמת לבו לאור, ויבגוד בדריוש אשר נשברה זרעו ואין בו עוד כח למלאות את תאות נפשו, וידבק באלכסנדר אשר רמה ידו ואשר כח בו להפיק את זממו. ויבחר שמנה אלף איש מארץ שמרון ויביאם אל אלכסנדר בעת אשר החל עוד לבנות על צור מצור, ויאמר אליו בי הוא הביא לו חיל עזר לאות כי אוהבו הוא בכל לבבו וכי הוא מקבל עליו הוד מלכותו תחת דריוש הפרסי. ובראותו כי אלכסנדר האיר פניו אליו ורצונו כעב מלקוש, מצא אז סנבלט את לבו לשאול ממנו את השאלה אשר רק בעבורה חרד את כל החרדה ההיא, ויספר לו כי חתנו הוא אח לידוע הכהן הגדול ליהודים, וכי הוא ועוד יהודים רבים מבני ארצו חפצים לבנות להם מקדש זולת המקדש אשר בירושלים, ולמלך שוה להניחם לעשות כן, יען כי בגלל הדבר הזה יפרדו היהודים לשני ראשים ותחץ גבורתם ולא יעצרו כח לפרוק מעליהם על מלכותו, תחת אשר אם יהיו כלם לאגדה אחת יתפרצו מפניו ברוב כחם כאשר התפרצו לפנים מפני מלכי אשור. ויעתר אליו אלכסנדר ויתן לו את שאלתו, וסנבלט חש ולא התמהמה לבנות את המקדש על הר גריזים, ולילה ויום היה מנצח על עושי המלאכה, ובימים מעטים נבנה המקדש, ומנשה הקם על להיות כהן גדול בתוכו על פי סנבלט חותנו [*עי’ במס’ יומא פרק בא לו ובמגלת תענית פ"ט. ועיין מ"ש בס’ מאור עינים חלק אמרי בינה פרק כ"א על אורות מקדש הכותים ודמות היונה שנמצאה שם]. בין כה וכה עברו שמנה חדשים מעת בוא אלכסנדר בארץ ארם וכנען, כי ששה חדשים צר אלכסנדר על צור עד רדתה, ושני חדשים צר על עזה, ואז מת סנבלט, ואלכסנדר לכד את עזה ויעל ירושלים לעשות בה שפטים בחרב נוקמת. ויהי כשמוע ידוע הכהן הגדול את מסע המלך ואת מזמתו להשחית, חרד חרדה גדולה מאד ולא ידע מה יעשה ובמה יקדם לאלכסנדר אשר הכעיסו לפני ימים לא כבירים. ויקדש צום ויקרא עצרה ויאסוף את כל העם אל בית ה’. שם שפכו כמים לבם נכח פני ה’, ויזבחו זבחים ויעלו עלות, ויקראו אל האלה-ים בחזקה להצילם מכף מלך המקדונים אשר כונן לבלע ולהשחית את העיר ואת המקדש, ויעתר להם ה’. כי בלילה ההוא בנפול תרדמה על ידוע הכהן הגדול נגלה אליו ה’ ויגל את אזנו כי בשובה ונחת תושע יהודה, בהשקט ובטחה תהיה עזרתה, ויצוהו לפתוח את כל שערי ירושלים מסביב, והוא עם כל אחיו הכהנים ילבשו את בגדי כהונתם, וכל העם ישימו עליהם בגדים לבנים, וכלם יחד יצאו לקדם את פני אלכסנדר ולא תאנה אליהם רעה. אחרי הדברים האלה נעלה כבוד ה’ מעל ידוע, וייקץ משנתו ויספר בשמחת לבב לזקני העם את החזון אשר חזה בחזיון הלילה, ואת אשר צוהו ה’. ויעש ככל אשר צוה, והכהנים והעם האמינו בדברו, ויבטחו בישועת ה’.
ה. ובהודע לידוע כי אלכסנדר עם כל צבאותיו קרובים לירושלים, יצא הוא וכל הכהנים והלוים עם כל יושבי העיר לקדם את פני המלך בכבוד והדר ובתפארת גדלה אשר לא עשה לו עוד כל גוי וממלכה ככה. וכן הלכו הלך ונסוע עד בואם אל המקום הנקרא בשם צפים, בגלל אשר משם יצף האדם את תועפות ירושלים ואת יפעת בית האלה-ים. שרי כנען וכשדים אשר נלוו אל המלך גם כל צבאות המקדונים האמינו כי אלכסנדר ישפוך כל חמתו על היהודים, יהרוס את ירושלים וישם את המקדש, ואת הכהן הגדול ימית כמות אחד הנבלים באכזריות חמה. אך לא כאשר האמינו כן היתה, ותהי עוד להפך. כי בנשוא אלכסנדר את עיניו וירא את ההמון הרב הדור בלבושיהם הלבנים, את הכהנים העטופים בבגדי בד, ואת הכהן הגדול בעדי קדשו: בחשן ואפוד ומעיל תשבץ וציץ נזר הקדש אשר חרות עליו שם ה’ א-ל עולם, הרים את פעמיו וירץ לקראת הכהן הגדול וימהר ויקד אפים ארצה וישתחו בחרדת קדש, ואת הכהן הגדול ברך בשלום בהדרת כבוד. אז הרימו כל היהודים בכח קול ששון, ויקראו פה אחד: «יהי המלך אלכסנדר לעולם!» וימהרו ויסבבוהו ביראת כבוד מלכות, ויוסיפו לקרוא «יחי המלך!» קול גדול ולא יסף. וכל המלכים אשר באו עם אלכסנדר, השתוממו למראה עיניהם ויעמדו משתאים ומחרישים ויאמינו כי המלך שנה את טעמו ורוח שגעון נוססה בו, ואך פארמעניא הנשיא הגדול הרהיב בנפשו עז ויגש אל אלכסנדר וישאל את פיהו «מה זה היה למלך מלכים כמוהו כי השתחוה אפים ארצה לפני הכהן היהודי? ותחת אשר לפני הוד מלכותו ישתחוו מלכים גדולים ואדירים, השפיל כבודו ועולל בעפר קרני הודו לפני איש אשר במלכים לא יתחשב ועם רוזנים לא יחד כבודו!» אמנם אלכסנדר השיב לו אמריו: לא לפני הכהן הגדול השתחויתי, כי אם לפני אלה-י השמים אשר הוא מכהן לו ואשר רוחו תנוח בקרבו ושמו חקוק על מרום מצחו. בי בהיותי עוד על אדמתי בארץ מוקדון וחשבתי מחשבות איככה אעשה לרד לפני כל מלכי אזיע, נראה אלי בחזיון לילה דמות הכהן הגדול הזה הדור בבגדי קדש כאלה, וייעצני לעבור מהרה קל את ההעלעספאנט וחפצי בידי יצליח, ובהצותי את הפרסים, יצא הוא לפני ולפני חילי, ויתן את הפרסים בידי. ואני אשר מעודי לא ראיתי ילוד אשה בבגדים כאלה, זכרתי פתאם את החזון ההוא ואת עצתו אשר יעץ לי ואקד ואשתחוה. ונפשי יודעת מאד כי בעצת אלה-ים אני לחם את מלחמותי, וברצונו אבוס מלך פרס וחילו, וכל חפצי גם כל מערכי לבי ישלים הא-ל הגבור והנורא ההוא אשר נראה אלי ואשר דבר לי בחזון.» ואחרי דברו החזיק בימין ידוע הכהן הגדול וילך אתו לירושלים בלוית כל הכהנים, ויבוא אל מקדש ה’ ויקריב שם קרבנות ככל אשר הורהו הכהן הגדול, ויכבד אותו ואת כל הכהנים. ובהיותו עוד בבית ה’, הראהו הכהן הגדול את ספר דניאל [* דניאל קאפי’ ז’, ו’, קאפי’ ח’, כ”א קאפי’ י”א ג’] ויקרא באזניו את אשר חזה איש חמודות ההוא מראש כי אחד ממלכי יון יכריע תחתיו את מלך פרס וכסאו לארץ ימגר, וישמח לב המלך ויגל כבודו, כי נפשו ידעה מאד כי הוא האיש אשר ראה דניאל בחזון, והוא יעז בחרבו הגדולה ועטה את ארץ פרס כאשר יעטה הרעה את בגדו ויצא משם בשלום ויברך אלכסנדר את היהודים וישלחם לבתיהם שמחים וטובי לב. למחר קרא אליו שנית את כל היהודים ויאמר אליהם: "שאלו מה אתן לכם? ועלי למלאות את כל משאלותיכם!» אז שאל ממנו הכהן הגדול לאמר: «יצא נא דבר מלכות מלפניו כי כל עבדי המלך לא יפריעו אותנו מעבוד את אלה-ינו בכל ערי ארצנו כפי חקי התורה אשר בידנו, גם יואיל נא בטובו הגדול להניח לנו את המס בשנת השמטה.» ויעתר לו המלך בפנים צהלים ויעש עד מהרה את שאלתו. אז הוסיף הכהן הגדול לשאול ממנו כי יניח גם את היהודים אשר בבבל ובמדי ללכת בדרכי תורתם מבלי מפריע ומכלים דבר, והמלך הבטיח אותו כי יעשה גם את הדבר הזה [*לפי דברי המחבר היה ידוע אז הכהן הגדול, אך חז"ל במסכת שקלים, מגלת תענית פ"א יומא פ"ז, מנחות פרק י"ג:, ומ"ר פרשה שמיני יגידו לנו כי הכהן הגדול ההוא היה שמעון הצדיק, ועי’ בס’ מ"ע אודות הכהן הגדול הזה]. אחרי כן אמר המלך אל כל העם לאמר: «איש איש מבני היהודים אשר יש את נפשו להלוות אל אנשי צבאותי, יש לאל ידו לשמור את משמרת תורתו ולבלתי סור ממנה ימין ושמאל, ואני אתן לו משכרתו שלמה על פי פעלו.” לדברים האלה נאותו יהודים רבים ללכת את המלך לעבוד עבודת הצבא בין אנשי חילו הגבורים המשכילים.
ו. אחרי הדברים האלה הרים אלכסנדר את פעמיו אל העמים שכני ארץ יהודה, ובכל מקום אשר דרכה כף רגלו בו, קדמו העמים ההם את פניו בתרועה ובקול שמחה. והכותים אשר ישבו אז בשכם בירת השמרונים הבנויה על הר גריזים, גם היהודים הפושעים והחטאים ועזבים ברית אשר נאחזו בתוכם, נועצו לב יחדו, בשמעם את כל הכבוד והטוב אשר עשה אלכסנדר ליהודים, לקדם את פניו גם הם ולהגיד לו כי עם אחד הם עם היהודים. כי הכותים היו פסחים תמיד על שתי השעפים בדברי עבודת אלה-ים, ובכל פעם אשר ראו כי רעה נגד פני היהודים, התנכרו למו ויאמרו כי לא מזרע היהודים הם, ואז דברו אמת, אך בראותם כי רמה קרן היהודים ושמש צדקה תזרח עליהם, אז התחברו להם ויאמרו «אנשים אחים אנחנו, כי אבותינו היו אפרים ומנשה, ואלה-ינו אלה-י ישראל, ולו אנחנו זובחים.» והנה בשמעם את הטוב אשר עשה המלך ליהודים, שמו עליהם בגדים חמודות ויעלו עדי על לבושיהם, ובכבוד והדר באו להשתחוות לפני המלך המרומם ההוא, ויגיעו עד לפני שערי ירושלים. ואלכסנדר קבל גם אותם בידידות ובכבוד. והם הביאו לו את אנשי החיל אשר שלה לו סנבלט ויבקשוהו כי יואיל נא לבוא גם בעירם ולבקר גם את מקדשם. ואלכסנדר הבטיחם לעשות כן אחרי שובו ממצרים. ואז שאלו ממנו כי יעשה גם להם הנחה בשנת השמטה אשר אז אין זרע ואין קציר בארצם, ויתבונן בהם אלכסנדר וישאל את פיהם אי מזה עם הם, וישיבו לו אמרים, «עברים אנחנו, ורק שם צדונים נקרא אלינו ללא אמת.» «אם כן הדבר», אמר המלך, „הלא יהודים אתם”. וכאשר השיבו כי איננם יהודים [כי לא מצאו מענה נכונה], ענה הוא ואמר: «רק ליהודים עשיתי את ההנחה ההיא ואתם חכו לי ליום שובי ממצרים, כי אז אתחקה על שרשי מוצאותיכם ומקבת בור נקרתם, ואז אדע מה לעשות עמכם.” כי עיני המלך הצעיר והחכם הנפלא ההוא חדרו חדרי לבבם וידע כי הכותים לא חצבו מצור ישראל וישלחם לארצם מבלי עשות את שאלתם. אך את אנשי החיל אשר הביאו אליו, לקח אתו מצרימה ויושיבם בנוף ונא אמון לשמור את ארץ מצרים, גם נתן להם שדות וגנים ובתים לשבת.
ז. אחרי מות אלכסנדר, חלקו שרי צבאותיו את ממלכתו ביניהם. וכל אחד שלט בארץ ממשלת ידו בכל תקף. מקדש הכותים עמד על תלו בהר גריזים, ומנשה היה כהן גדול בתוכו, וכל בנים סוררים אשר סרו מאחרי תורת ה’ ויתגאלו במאכלים אסורים או חללו את יום השבת או חטאו חטאה גדולה אחרת, נסו מירושלים אל עיר שכם מקום הכותים ויאמרו כי היהודים התגוללו עליהם וירשיעום על לא חמס בכפם, ועל כן חשו מפלט למו ויבואו אל בעלי שכם אנשי הדעת אשר כל הבלי שוא וכל עלילות רשע כמו זר נחשבו להם. ובימים ההם, בימי ממשלת שרי צבאות אלכסנדר, מת ידוע הכהן הגדול, וחוניו בנו הקם על להיות כהן גדול תחתיו. עד הנה דברי ימי ירושלים בעת ההיא: