אור ברסלב

קדמוניות היהודים· יוסף בן מתתיהו

ספר יא

ספר ב

פרק א

כורש שלח את גולי בבל לחפשי

א. בשנה הראשונה למלך כורש, לפי מלאת לחרבות ירושלים שבעים שנה, היתה עת לחננה, כי בא מועד לרחם את יעקב ולבחור עוד בירושלים. כי בהיות עוד ירושלים בנויה כעיר שחברה לה יחדו, ומקדש ה’ התנוסס עוד כאבן נזר על אדמות הקדש, עוד אז נבא ירמיה הנביא בשם ה’ כי בני יהודה עבד יעבדו את נבוכדנאצר מלך בבל ואת בנו ואת בן בנו שבעים שנה, ובמלאת השנים ההן ישיב ה’ את שבותם, יבנה את ערי יהודה ויכונן את מקדשו, ויראם בישועתו כבימי עולם וכשנים קדמניות. ואת דברו הטוב הקים ה’ ביד כורש משיחו, כי המלך המרומם הזה שלח בשנה הראשונה למלכו ספרים בכל ערי ארץ אזיע לאמר: כה אמר המלך כורש: כל ממלכות הארץ נתן לי ה’ אל עליון קונה שמים וארץ, אשר אותו יעבדו זרע ישראל, והוא הזכיר את שמי שנים רבות בטרם נולדתי, ובי בחר לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה.

ב. כי כורש קרא את ספר חזון ישעיהו הנביא בשום שכל, ובראותו כי עוד לפני מאתים ועשר שנה הזכיר את שמו בשם ה’ ויודיע לכל כי בו בחר ה’ לשלח את גלותו, ואותו הקדיש לשוב ולבנות את בית מקדשו כבתחלה; השתומם לבבו בתוכו, ונפשו התפלאה במאד מאד, וימהר ויחש מעשהו להוציא את הנבואה העתיקה ההיא לאור ולמלאות אחרי ה’ אלהי ישראל. ויקרא אליו את ראשי האבות ליהודה ובנימן המגלים בבלה, ויתן להם רשיון לשוב אל ארצם ואל מולדתם לבנות את חרבות ירושלים ואת בית מקדשם ולעבוד את ה’ ככל הכתוב בתורת משה. גם דבר אל לבם ויחזק את ידיהם באמרו אליהם כי ה’ אלהים יעזר להם לבצע את הדבר הגדול הזה, ויבטח אותם כי גם הוא יהי עוזר להם, ויכתוב אל הפחות ואל האחשדרפנים אשר לו לתמוך את ידיהם בכסף ובזהב ובכל המחסורים אשר יחסרו להם למבנה בית מקדשם, גם לתת להם צאן ובקר לקרבנות ה’ ככל הכתוב בספר תורתם.

ג. ויהי בשמוע ראשי האבות את דברי כורש, שמחו שמחה גדולה מאד, ויבשרו לכל בני הגולה כי פקד ה’ את עמו ושלח פדות למו ביד המלך הנעלה מלך פרס. ועד מהרה קמו ראשי האבות ההם גם הכהנים והלוים לעלות לירושלים ולבנות את בית ה’. אך רבים מעשירי העם אשר חסו על נכסיהם הרבים ועל רכושם הגדול אשר להם בבבל, לא עלו עם עלי הגולה וישבו בארץ גלותם כבראשונה. ואוהבי המלך כורש חזקו את ידי ראשי האבות והכהנים והלוים אשר באו לירושלים, בכסף ובזהב, ברכוש ובמקנה כבד מאד ובסוסים וכל בהמות משא. ופדויי ה’ הודו לו חסדו ויזבחו זבחי תודה על המזבח החדש אשר עשו להם, ויעלו עליו את עולותיהם ואת קרבנות חובותיהם כמצוה מפי ה’ על ידי משה. וכורש שלח אליהם את כלי בית ה’ אשר שדד מלך בבל ויתנם בבית אלהיו, כי את הכלים ההם הוציא על יד מתרדת הגזבר [סכן אוצר המלך], ויספרם לששבצר נשיא יהודה, ויצו אותו לשמרם ולהעיר עליהם עד אשר יבנה המקדש ואז יתנם לידי הכהנים והנשיאים להביאם בית ה’ ולהיות שם כל הימים. ואלה דברי הספר אשר שלח כורש אל אחשדרפניו אשר בארם: “המלך כורש אל סיזיניס [תתני ?] ואל סרבזניס [שתר בוזני ?]. מני שים טעם אל היהודים היושבים בארצי לשוב אל ארץ מולדתם ולבנות את בית ה’ בירושלים על מקומו הראשון. גם שלחתי את מתרדת סכני ואת זרובבל נשיא היהודים ירושלימה לירות את אבן הפנה למקדש ה’ ולכונן את שתותיו. גבה המקדש ששים אמה, גם רחבו ששים אמה על ארבעת רבעותיו. כותליו שלשה טורים אבני גזית וטור אחד עצי יער מהמסד ועד הטפחות, ואחרי כן יכינו את המזב להעלות עליו עולות כדת משה וישראל. כל הכסף וכל הזהב למבנה הבית יהיו מאוצר המלך; וכל הכלים אשר גזל נבוכדנאצר מלך בבל מהמקדש, נתתי אל ידי מתרדת הסכן ואל זרובבל נשיא היהודים, ופקדתי עליהם להביאם ירושלימה ולהשיבם אל בית ה’ בהבנותו. ואלה מספר הכלים ההם: מזרקי זהב חמשים ומזרקי כסף חמש מאות. כפורי זהב ארבעים. וכפורי כסף חמש מאות. כדי זהב חמשים. וכדי כסף חמש מאות. כלי קרבנות זהב שלשים, ושלש מאות כלי קרבנות כסף. ספות זהב שלשים, ושני אלפים וארבע מאות ספות כסף, ועוד כלים אחרים גדולים מהם אלף [* המספר הזה ישוה להמספר אשר בעזרא (א’ ט’-י”ב) בכללו אך לא בכל פרטיו] והיהודים יהיו בני חורים כאבותיהם הראשונים. מאתים וחמשים אלף וחמש מאות דרכמונים [**דרכמון (דראכמע) הוא מטבע כסף עוברת לסוחר בימי קדם, וערכה כעשרים וחמשה קרייצער. אך פה ידבר ממטבע זהב ואיננו הדראכמע ההיא, על כן נראה כי הוא המטבע הנקראת בשם דאריקע, מטבע זהב עתיקה לימים ונודעה מאד וערכה ששה וחצי זהובים.] ינתנו להם לקנות צאן ובקר, יין ושמן, גם עשרים אלף וחמש מאות ארטבען [*מדה פרסית] קמח חטים, וכל אלה יתנו להם שרי המסים אשר בשומרון. והכהנים אשר בירושלים יקנו בכסף ההוא קרבנות ה’, ובהקריבם אותם על המזבח יתפללו לה’ בעד שלום המלך ובניו לבעבור תקום ממלכות פרס לאורך ימים. וכל איש אשר ימרה את מצותי ולא ישלים חפצי, יתלה על עץ ורכושו יחרם לאוצר המלך. עד הנה מכתב כורש. ומספר כל הקהל אשר עלו לירושלים ארבע רבוא, ארבע מאות וששים ושנים [**אך בס’ עזרא (ב’ ס”ד) רק ארבא רבוא, אלפים, שלש מאות וששים].

פרק ב

שטנת הכותים. מות כורש. קאמביזעס

א. וישמעו הגוים שכני יהודה הרעים והכותים [**אדות הכותים לא אדבר בזה, כי כבר ידועים הם לכל הקורא בס’ מלכים ב’ (י"ז) ולהבקי בדברי חז"ל ובספרי חכמי בני עמנו. והם היו אבני נגף וצורי מכשול ליהודה ובנימן כל ימי הבית השני.] אשר הושיב מלך אשור בשומרון אחרי הגלותו את ישראל מעל אדמתו, כי בני הגולה בונים את חומות ירושלים וכוננים היכל לה’ אלהי ישראל, וירע הדבר בעיניהם ויקנאו ביהודים קנאה עזה כמות, ויבואו אל האחשדרפנים ואל שרי המלך ויאיצו בם בלי חשך כי יפריעו את היהודים ממעשיהם ולא יתנום לבצע את אשר החלו לעשות. ובשחד ורב כפר הטו הכותים את לבבם עד כי נאותו לשאלתם, ולא חזקו עוד את ידי היהודים ויתעלמו מהם ולא עשו את אשר צוה אותם כורש בחזקת היד. והעת ההיא עת צרה ליהודים, כי כורש לחם אז מלחמות רבות ולא ידע מאומה מכל נכלי צוררי יהודה ובנימן אשר נכלו אז, ולאחרונה בהצותו את עם המסגיטיס נפל במלחמה! וצרי יהודה נשאו ראש, עתקו גם גברו חיל. וכשבת קאמביזעס [*קאמביזעס הוא המלך אחשורוש בס’ עזרא (ד’ ו’).] בן כורש על כסא מלכותו, נועצו הארמים (זיריער), הכנענים (פאניציער), העמונים, המואבים והכותים לב יחדו, ויכתבו אל המלך החדש ההוא שטנה על היהודים, וזאת פתשגן המכתב ההוא: «יודע לך אדונינו המלך כי היהודים אשר הגלו בבלה, באו כעת בארצנו לשוב ולבנות את ירושלים עירם, עיר מרדת ומלאה מטה מעולם, ובידים ממהרות יבנו לילה ויום את העיר הזאת ואת חומותיה סביב ומכוננים בית מקדש בתוכה. ועתה ידע תדע כי אם תבנה ותכונן העיר הזאת, לא יוסיפו עוד היהודים לתת מס לאוצר המלך. גם לא יסורו עוד למשמעתך ויקימו עליהם מלכים מקרב בני עמם. ואנחנו עבדיך הנאמנים אשר ידענו כל זאת נאמנה, נוסדנו יחד לגלות זאת את אזן המלך, גם לבקש פניך כי תבקר בספר הזכרונות אשר לאבותיך ותמצא כתוב כי העיר הזאת מרדת היא, ויושביה שונאים את כל מלכי הגוים, אשר בגלל זאת חרבה העיר ויושביה הגלו בבלה. גם נעיר עוד אזנך אדונינו המלך כי אם תבצענה ידי היהודים את אשר החלו לעשות, אז תהי העיר ההיא קיר ברזל בינך ובין ארם בית רחוב וארץ הכנענים, ותקרע מידך את הארצות הטובות ההן».

ב. ויהי כקרוא המלך את דברי המכתב ההוא, חרה לו מאד וחמתו בערה בו, כי היה בעל אף ומהיר חמה, וימהר וישב אמרים לכותבי המכתב, וזה פתשגן הכתב אשר שלח אליהם: «המלך קאמביזעס אל ראטהימוס (רחום בעל טעם ?) ואל בילסימוס (שמשי ?) הסופר; ואל כל השרים הסרים למשמעתו, שלום. קראתי את דברי מכתבכם ובקרתי את ספרי הזכרונות אשר לאבותי, ומצאתי ראיתי כי העיר ההיא (ירושלים] התנשאה על מלכי הארץ מיום הוסדה, ויושביה היו פריצים ומחרחבי מלחמות מעולם. גם מלכים אדירים היו בה, אכזרים ועריצים אשר רדו בכל עבר הנהר בפרך, וכל ערי ארם בית רחוב וארץ כנען היו להם למס עבד. כי על כן אנכי מצוה אתכם לבטל את היהודים מלבנות עוד את העיר ההיא לבל יוסיפו עוד לפרוץ במלכי הארץ פרץ, ולעורר ריב ומלחמות-». ויהי בהשמע דבר המלך ודתו, מהר ראטהימוס וסימיליוס הסופר עם כל הפקידים הרדים על ידו, וירכבו על סוסיהם ויבואו ירושלימה, ויאספו את היהודים, ויקראו באזניהם את מצות המלך, ויצוום בחזק יד להשבית את מבנה העיר והמקדש. ותשבת העבודה הקדושה ההיא תשע שנים עד השנה השנית לדריוש המלך. כי קאמביזעס מלך שש שנים ויכבוש את ארץ מצרים וישב לארצו וימת בדמשק, ואחרי מותו שלטו המהגים [*המהגים (מאגיער) היו חכמי עמי הקדם בימים הראשונים, חזי ככבים והוברי שמים (שטערנקונדיגע) גם שרי המדינות ומושלי העם, וזכרם ימצא עוד בספר ירמיה (ל"ט, ג’): שראצר רב מג (שראצר דער פארגעזעטצטע דער מאגיער):] שנה אחת בארץ, ועד השנה השנית לדריוש בטלה עבודת הקדש ההיא, כאשר נספר בזה.

פרק ג

דריוש היסטספיס הרבה להטיב להיהודים א. אחרי מות קאמביזיס משלו המהגים שנה תמימה בארץ, אך שבעת שרי פרס ומדי היושבים ראשונה במלכות, הדיחו אותם משאתם וישביתו מאנוש זכרם, וימליכו את דריוש בן היסטספיס על פרס ומדי, ודריוש בשבתו עוד בשפל כאחד מבני העם, נדר נדר לאלה-י ישראל כי אם יצליחהו ויושיבהו על כסא המלוכה, השב ישב את כלי הקדש אשר היו אז עוד בבבל, אל בית האלהים אשר בירושלים. וזרובבל היה אוהב נאמן לדריוש מימים רבים, והוא גם הוא אהבו באמת, ובשמעו כי דריוש אוהבו ישב על כסא המלוכה, נסע יצא מירושלים ויבוא אל היכלו ויחל את פניו לשום אותו שומר לראשו, אותו ועוד שני אנשים נשואי פנים. ויעתר אליו המלך, ויתן לו את שאלתו.

ב. ובשנה הראשונה למלכו עשה דריוש משתה גדול לכל שריו הגרולים, האחשדרפנים והפחות ושרי המדינות אשר מהדו ועד כוש, שבע ועשרים ומאה מדינה. אחרי אכלם מעדני מלך לשבע ואחרי שתותם יין מלכות רב, קמו השרים ממסבם וילבו לנוח ולתת שנת לעיניהם. גם המלך הלך לחדר משכבו ויעל על ערש יצועו, ויתן לעפעפיו תנומה. אך עד מהרה נדדה שנתו ולא יכל לישון עוד, ויקח דברים עם שומרי ראשו, ולאחרונה אמר להם: «אחודה נא לכל אחד מכם חידה, והאיש אשר ימצא את חידתי אשר אשאל ממנו ויגד לי פתרונה בחכמה ובדעת ודבריו יהיו קשט אמרי אמת, האיש ההוא ילבש מעיל ארגמן ומצנפת בד (ביסוס) יצנוף, שרשרת זהב תעדה את צוארו ובגביעי זהב ישתה בלב טוב את יינו, על ערש יקרה אשר רפידתה זהב יישן, ובמרכבה כבודה מעלפת ברקמי זהב ירכב, ועל יד ימיני אכין מושבו, וכרע כאח לי יחשב. ואחרי דברו את הדברים האלה, פנה אל הראשון ויאמר: «אתה תגיד לי אם היין חזק הוא מכל אשר בארץ». ואל השני אמר: «אתה תגד לי אם המלך הוא החזק מכל». ואל השלישי [הוא זרובבל] אמר: «ואתה תגיד לי אם האשה חזקה היא משני אלה, או אם האמת חזקה היא גם משלש אלה יחדו». ואז הלך לו המלך וישב וישכב. ולמחר בבקר קרא אליו את שריו ואחשדרפניו והפחות, ויבואו ויעמדו לפניו והוא ישב על כסאו ויצו לשלשת שומרי ראשו כי כל אחד מהם ימליץ בשפה ברורה את פשר דבר חידתו באזני כל השרים הגדולים הנצבים שם:

ג. ויפתח הראשון את פיהו ויהלל את היין ואת כחו וגבורתו, ויען ויאמר: „היין רוב אונים הוא ואמיץ כוח מכל אשר תחת השמש. כי הוא מושל בגבורתו על כל גבורי החיל. הוא יאסור בנחשתים את שותהו וימסוך בקרבו רוח עועים, יך את ראשו בתמהון ואת לבו בשגעון. ישוה קטן וגדול, בכור המלך עם בכור השפחה. ישלח את העבד חפשי מאדוניו, וירומם את הרש והנקלה על גפי מרומי קרת. בכחו יחליף את כח נפש האדם מן הקצה אל הקצה. על פיו כעוף יתעופף יגון ועצב מלב האבד, הלוה ישכח את המלוה, ואשר נשה בו לא יזכור את נשהו, ופיו ידבר אדות אלפי זהב וכסף, סגלות המדינות וכל תענוגות בני האדם. היין מוליך רוזנים שולל, ושופטי ארץ יסלף. באותו ילהט שביבי אש מדון ומשטמה בנפש גבר חכם עד כי יאמר לאוהבו הנאמן: «אויבי אתה!» את רעיו לא ידע, ואת אנשי שלומו לא יכיר עוד. אך בצאת היין ממנו, או ככלות כחו בתנומות עלי משכב, אז יקום האדם ולא יזכור כל אשר עשה וכלאשר הצמיד בלשונו ואשר הגה בגרונו בחרונו. וכל הדברים האלה יתנו עדיהם ויצדיקוני כי כח היין גדול מאד ולגדלתו אין חבר בכל גבורי כח אשר תחת השמש.»

ד. ויהי כאשר כלה הראשון לדבר על עזוז היין וכח מעשיו, פתח השני את פיו להלל ולשבח את גבורת המלך והוד אילותו ויאמר: «כל אשר נשמת שד-י תחיהו ידע ויבין כי האלהים המשיל את האדם בכל מעשי ידיו, כל שת תחת רגליו, בכל צאצאי הארץ ירדה, וכל הימים והנהרות יסורו למשמעתו. אך המלך ימשל גם בבני האדם ומלכותו בכל משלה. וממוצא דבר נשכיל ונדע כי האיש אשר עז בידו וגבורה בימינו לשלוט על רבבות אדם אדירי התבל, הוא הוא העזוז והגבור מכלם ולחזקתו אין חקר. הלא תראו כי בצות המלך לצאת למלחמה על אויביו, ירוצו כל עבדיו לקראת נשק, וכאיש אחד חברים יגישו את צואריהם לברק חרבות שלופות ולא יסוגו אחור מחמת רבבות חצים שנונים המעופפים על כנפי מות. על פי המלך יהפכו משרש הרים, יתפוצצו סלעי עד וישחו גבעות עולם. בדבר שפתיו ערער תתערער כל חומה בצורה, וכל מגדל גבוה יהרס מהיסוד עד צואר. ואחרי אשר ישליכו עבדיו את נפשם מנגד על מרומי שדה מלחמה ועל אויביו יתגברו, לא יעוז איש לשלוח בבזה את ידו ולקחת לו את השבי ואת המלקוח, אך הבא יביא את כל השלל וכל הבזה והמלקוח אל המלך, מחוט ועד שרוך נעל. והאנשים אשר לא יעדרו במלחמה, רק יעבדו את האדמה וירעו את מקניהם, ירימו תרומה למלך מראשית פרי אדמתם ותבואות שדותיהם אשר זרעו בדמעה וקצרו בזיעת אפים, ומראשית חלב צאנם וגז כבשם. כל אשר יגזר המלך אמר וכל הגה אשר יוציא מפי כבודו, ימהרו רבבות אדם להקימם ולהוציאם מהרה קל לאור. בשכבו על משכבו בלילות, גבורים אחוזי חרב ומלמדי מלחמה כצנה יעטרוהו, מכל משמר ישמרוהו, ואיש מהם לא יערב את לבו לעזוב אותו בנפול תנומה על עפעפיו וללכת לביתו לראות את שלום אשתו ובניו ומה יעשה בהם. על כן יאמנו דברי ואין מי יכזיבני כי המלך הוא החזק והאמיץ מכל אשר בארץ תחת כל השמים, ולרעם גבורתיו אין קצה ואין חקר.»

ה. ככלות גם השני את דבריו, פתה זרובבל [השומר השלישי להמלך] את פיהו להלל את גבורת האשה ואת אמץ האמת ועזוז נפלאותיה, ויען ויאמר: «הן אמת כי כביר כח הוא היין, והמלך נעלה בגבורתו גם ממנו, יען כי רבאות אדם יעבדוהו ויגורו מפניו, אולם האשה חזקה היא גם משניהם יחד, כי גם המלך ילוד אשה הוא, וכל הכורמים והדורכים בגת ילודי אשה גם המה, וכל אשר לנו רק מיד האשה נתנו. היא תשלח ידיה בכישור וכפיה תומכות פלך להכין לנו בגדי צמר ופשתים ולהלבישנו מחלצות, עינה צופיה הליכות ביתנו, ועפעפיה יישירו לשום משטר בכל מעשה ידינו. ועל כן יתן איש את כל הון ביתו, את כספו וזהבו ואת כל שכיות חמדתו אל האשה אשר יבחר. אשת חן תצוד נפשנו בהוד יפי פניה, תנהג את מורשי לבבנו כשבויי חרב ביפעת חמדתה, וכל אשר לנו נתן בחשק לבב בעד נעם אהבתה. איש איש יעזוב את אביו ואת אמו, את אחיו ואחותיו גם את ארץ מולדתו ודבק באשתו אשר תמצא חן בעיניו, ולפעמים ישליך האדם גם את נפשו מנגד בגלל אהבת אשה. ועל כן כנים דברי כי האשה חזקה היא מכל. ומי לא ידע כי אנחנו בכל אות נפשנו נשליט את האשה על כל יגיע כפנו ועמלנו ועל כל רכושנו אשר רכשנו בזיעת אף ובשום נפש בכף בארץ תלאובות או בארחות ימים! הלא עיני ראו ולא זר כי המלך אשר כל הארץ תכו לרגליו, הטה שכמו לסבול מוסר כלמתו מידי אפמע אשת חיקו בת ראבעצאק הטהמזירי באהבתו אותה; בשובה ונחת ראה בהרם האשה ההיא את הנזר מעל ראשו ובשומה אותו על ראשה; כל עצמותיו תגלנה בראותו כי שחוק נעים מרחף בין מפתחי פיה, ולא אבה להתנחם בראותו כי פניה זעפו ונזעמו; ובכל מאמצי כח התאמץ להעביר את חרונה ולהסיר עצב מלבבה להשיב את אהבתה וחסדה אליו.»

ו. כדברו את הדברים האלה הביטו האחשדרפנים והשרים איש אל רעהו ויתמהו; והוא הוסיף עוד שאת את משלו ויהלל את הדר כבוד האמת ויגד את כח מעשיה ועזוזה, ויאמר: «הנה הגדתי לכם מה עזה האשה ומה כביר כחה, אמנם גם עזה כאין וכאפס הוא מול גבורת האמת. כי היא מפי עליון יצאה, רוחו רוחה ומלתו על לשונה. כל האיתנים מצוקי ארץ, מרחבי שמי השמים והליכות השמש הירח והככבים, רק על פי ה’ א-ל אמת יחנו אף יסבו בלכתם, כי עמו מקור האמת והצדק, (אמת שמו גם חותמו אמת). ועל כן עזה היא האמת מכל עזוז וגבור ואין קץ לעזוזה, לפניה ישח השקר, יכרעו כל הבלי שוא, וכל לשון תקום אתה למשפט תרשיע. היא בת אלה-ים חיים וכמוהו תחיה לעולם. היא לא תסלה בכל יפי אשר ברבות הימים כליל יחלוף, אף לא יערכנה כל אוצר נחמד וכל סגלות המדינות אשר תחת צבא חליפות יתגלגלו, כי היא תעמוד לעד לזרות כל הבלי שוא, לכלא פשע, להתם חטאות ולהביא צדק עולמים-.»

ז. ויהי ככלותו לדבר וימחאו כל השרים כף ויריעו תשואות חן חן לו, ויאמרו פה אחד כי צדקו דבריו מדברי חבריו, כי רק האמת עזה היא מכל והיא ועזוזה לא יתמו. גם המלך שמח מאד על דבריו וירא פניו בתרועה, ויאמר לו: «שאל מה אוסיף לך על ההבטחה אשר הבטחתי אמש? כי נפשי אותה לשית עליה עוד נוספות בגלל אשר חכם הרזים אתה ומאד נבנות על כל בני גילך !-» אז הזכירו זרובבל את נדרו אשר נדר לאלה י ישראל לבנות את ירושלים עירו, לכונן את בית מקדשו ולהשיב את כלי הקדש אשר גזל מלך בבל מתוכו.» זאת היא שאלתי„ הוסיף זרובבל לדבר בחן שפתיו, „אליה אני נושא את נפשי, והיא חיי רוחי ונפשי תחת השמש [*כל הספור הזה לקח (בשנוים מעטים) מספר עזרא השלישי אשר לא יחד במספר ספרי הקדש, וגם בס’ יוסיפון לעברים הובא הספור הזה אך לא בזמנו ולא במתכנתו כדרכו תמיד וכנודע].»

ח. אז קם המלך מכסאו ויחבק את זרובבל בכל אותות אהבה, וימהר ויכתוב ספרים להאחשדרפנים ולהפחות אשר בארם ויצום להחזיק בידי זרובבל ובידי היהודים אשר ילוו אליו לעלות לירושלים לבנות את בית האלה-ים בתוכה, לנשאם ולנטלם ולמלאות כל המחסורים אשר יחסרו למו. ואת פקידיו אשר בארם נהרים ובארץ כנען, פקד לכרות ארזים מהלבנון ולהביאם ירושלימה לבנות אותה ולכוננה כבראשונה גם נתן דרור וחפש לכל היהודים אשר יעלו ירושלימה, והנחה עשה להם מכל מס ותרומת המלך אשר יתנו כל יושבי הארץ. ולבני אדום ולהכותים (השמרונים) ולכל עמי ארץ ארם בית רחוב, צוה המלך להשיב להיהודים את כל הערים והכפרים אשר ירשו להם אחרי הגלות מלך בבל את היהודים מארצם בבלה, ולתת עוד להם גם חמשים ככרי זהב למבנה בית ה’, וליהודים נתן רשיום לשוב ולהקריב את כל קרבנות ה’ ככתוב בספר תורת משה, וכסף וזהב רב הוציא מאוצרו לבגדי קדש להכהן הגדול ולכל אחיו הכהנים. גם נתן כנורות ונבלים חצוצרות ומצלתים וכל כלי שיר להלוים להרים קול זמרה במקדש ה’. ולשומרי העיר והמקדש גם להשערים ושומרי הסף נתן אחזות שדות גם ארחה דבר שנה בשנה לבעבור יחיו ברחבה ויוכלו לעבוד את עבודתם בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. ואת כל כלי השרת השיב אל בית ה’ למקומם הראשון. הנה כי כן הפליא המלך המרומם הזה לעשות עם היהודים, וכה הוציא לאור ויבצע את כל המעשים הטובים אשר החל כורש לעשות כיד ה’ הטובה עליו.

ט. וזרובבל בראותו את כל הטובות אשר הטיב המלך לעשות עמו ועם כל היהודים, נשא מרום עיניו בצאתו מהיכל המלך, ויודה לה' חסדו ואמתו, וממעמקי לבו ובהדרת קדש השתחוה לו על אשר אצל עליו רוח חכמה ודעת למצוא על ידה חן וכבוד בעיני המלך עד כי מלא את משאלותיו. גם התפלל אל ה’ לבל יסיר חסדו ממנו גם בימים יצרו ויט אליו את לב המלך תמיד עד עשותו ועד הקימו את כל מזמות לבו. ואחרי אשר הודה זרובבל לה’ וישפוך לפניו שיחו לעיני כל קהל היהודים, הרים את פעמיו בבלה ויבשר שם לבני הגולה אשר בתוכה כי פקד ה’ את עמו ויער את רוח המלך להשיבם אל נוה קדשם ולבנות להם את ירושלים עירם ואת בית מקדשם כבתחלה. והיהודים שרו לה’ שיר חדש ויודו לו ויברכו שמו על גאולתם ועל פדות נפשם, ויעשו חג שבעת ימים, וחדות ה’ היתה מעזם. ויהי כי הקיפו ימי החג, בחרו את האנשים אשר יסעו ראשונים עם נשיהם ובניהם ומקניהם ירושלימה, ודריוש נתן להם שרי חיל ופרשים לנחותם עד מחוז חפצם, ופדויי ה’ אלה הלכו הלך ורנן, וישירו שירי זמרה, ויריעו בחצוצרות ויחללו בחלילים וישמיעו קול במצלתים, ויתר קהל הגולה נסעו לאחרונה בקול רנה וישועה ושמחת עולם על ראשם.

י. ואני לא אודיע בזה את שמות ראשי האבות ושמות כל משפחות יהודה ובנימן אשר שבו ירושלימה, כי לא לעזר ולא להועיל הוא להקוראים, גם אפריעם ממשך הספור ואהי עליהם למעמסה, רק אשא את ראש כל עולי הגולה, ואודיע בזה כי מספר הזכרים מבן שתים עשרה שנה ומעלה, היו ארבע רבאות (מילליאנען) ושש מאות אלף ועשרים ושמונה אלף מבני יהודה ובנימן [*שגגה יצאה מידי המעתיקים במספר הזה, והמספר האמתי הוא בס’ עזרא א’ (ב’-ס"ד) ובעזרא ג’ (ה’ מ"א) והמעתיקים בלשונות העמים לא נחלו על שבר יוסף ומה גם במספרים], גם נלוו אליהם שבעים וארבעה לוים. נשים וילדים ארבעים אלף שבע מאות וארבעים ושנים. משוררים מבני הלוים מאה ועשרים ושמנה. שערים מאה ועשרה. משרתי בית ה’ שלש מאות ותשעים ושנים; ונוספו עוד אליהם שש מאות וששים איש אשר לא יכלו להגיד בית אבותם וזרעם אם מישראל הם. ומבני הכהנים באו המש מאות ועשרים וארבעה איש אשר נשאו להם נשים נכריות גם בקשו ולא מצאו את כתבם המתיחשים ויגאלו מן הכהונה. נתינים שבעת אלפים שלש מאות ושלשים ושבעה. מנצחים בנבלים מאתים ושלשים וחמשה. גמליהם ארבע מאות שלשים וחמשה, ובהמות מסע (צוגטהירע) חמשת אלפים חמש מאות ועשרים וארבע. ובראש כלם הלך זרובבל בן שאלתיאל מזרע מלכי בית דוד, ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, ונלוו אליהם מרדכי ושריה אשר בחרו בהם היהודים לאלופים ולמנהלים לנחותם בדרך, ואשר התנדבו לבית ה’ מאה מנים כסף וחמשת אלפים מנים זהב. כן שבו פדויי ה’ לציון ברנה והלך לפניהם חסדו, ורצונו הוא מאספם, ובשמחות וגיל בהודות והלל הגיעו למחוז גבול קדשם.

פרק ד

בנין בית המקדש א. בחדש השביעי לצאתם מארץ גלותם העביר יהושע הכהן הגדול וזרובבל בן שאלתיאל פחת יהודה קול בכל הערים אשר ישבו בהן שבי הגולה להקהל כאיש אחד אל ירושלים. ואז קמו ויבנו את מזבח אלה-י ישראל להעלות עליו עלות ככתוב בתורת משה איש האלה-ים. וצרי יהודה ובנימן שמעו זאת ויחר להם מאד ויפלו פניהם ויערימו סוד ויתיעצו לחבל את מעשה ידיהם. והיהודים עשו את הג הסכות ככתוב בתורת ה’ ויעלו עלת יום ביום במספר, עלות לבקר ולערב ולחדשים ולכל מועדי ה’ המקדשים ולכל מתנדב נדבה לה’. מיום הראשון לחדש השביעי החלו להעלות עלות לה׳ בטרם יסד המקדש. ואחרי הקימם את המזבח, נתנו כסף לחצבים ולחרשים ומאכל ומשתה לצדנים ולצרים להביא עצי ארזים מהלבנון אל ים יפוא כרשיון כורש מלך פרס ודריוש המלך אשר מלא את כל מצות כורש ולא הפיל מהן צרור ארץ.

ב. ובשנה השנית לבואם מבבל ירושלימה, בחדש השני לחדשי בני ישראל, בראשון לחדש, יסדו את היכל ה’, והלוים מבן עשרים שנה ומעלה, ויהושע ובניו ואחיו, קדמיאל אחי יהודה ובן עמינדב ובניו [*בעזרא ג’, ט’ כתוב קדמיאל ובניו בני יהודה וגו’ בני חינדד בניהם ואחיהם הלוים.] היו המנצחים עלי עשי מלאכת בית ה’. ועשי המלאכה שקדו על מלאכתם בידים חרוצות ולא חשכו מכל יגיעה נפשם עד כי יסדו הבונים את היכל ה’ בימים לא כבירים, אשר לא קוו היהודים בראשונה כי תהיה כזאת. ובהתנוסס ההיכל ביפעת קדשו, לבשו הכהנים את בגדי הקדש ויתקעו בשופרות וישירו עם הלוים ובני אסף שירי תודה ושירי הללויה על ידי דוד מלך ישראל ונעים זמירות קדש הלולים, וכל העם הריעו תרועה גדולה בשמחת כל לבב וירנו בגאון ה’. אמנם הכהנים והלוים הזקנים גם זקני ראשי האבות אשר ראו את המקדש הראשון בתועפות רום הודו ועזוז נפלאותיו והדר כבודו, הרימו קול בכים בראותם את המקדש הזה השני אשר כמהו כאין בעיניהם מול הראשון, ומנהמת נפשם עשו מספד תמרורים על תפארת ישראל כי נפלה פלאים ולא יספה עוד לקום, וקול בכים ויללתם התבולל בתרועת יתר העם ובקול שמחתם אשר הריעו תרועת ששון וישמחו וירננו על הבית השני הזה, כי הם לא ראו את כבוד הבית הראשון, וקול תרועתם ושירי זמרתם גבר על קול יללת הזקנים ומספדם והמית נפשם.

ג. ויהי בהשמע תרועת החצוצרות וקול העם ברעו להכותים (השמרונים) אשר שנאו את היהודים תכלית שנאה, ויתאספו ויבואו לירושלים לדעת מה קול התרועה בשערי העיר. ובשמעם כי גולי בבל שבו לגבולם והנם בונים מקדשם כבראשונה, באו אל זרובבל ואל יהושע ואל כל ראשי האבות ויחלו את פניהם ויאמרו: «נבנה עמכם את היכל ה’ אלה-ינו, כי ככם נדרוש לאלה-יכם, וא-ל אחד לנו, א-ל אלה-י ישראל, ולו אנחנו זבחים מימי אסר-חדן מלך אשור המעלה אתנו פה [*המחבר יקרא את מלך אשור ההוא בשם שלמנאסר (ועי’ רש”י בעזרא ד’, ב’, ובביאור שם-]». ויאמר להם זרובבל ויהושע ושאר ראשי האבות לישראל: «לא לכם ולנו לבנות בית לאלה-ינו, כי רק אנחנו יחד נבנה את הבית לה’ אלה-י ישראל כאשר צונו המלך כורש גם המלך דריוש, אך זאת נעשה לכם: פתח נפתח לפניכם את שערי הבית בכל עת אשר תבואו להתפלל בו אל ה’ אלה-י ישראל, כי בדבר הזה לא נפלינו אנחנו מכם גם מכל העמים אשר תחת כל השמים, כי בית אלה-ינו זה בית תפלה הוא לכל העמים».

ד. הדברים האלה הרגיזו את לבב הכותים, וחמתם בערה בם על היהודים, ויסיתו את עמי ארץ ארם לחדש את השטנה אשר כתבו בימי כורש וקאמביזעס על היהודים, והם שמעו בקולם וירפו את ידי עם יהודה, ויבהלו אותם מלבנות עוד את בית ה’, גם שכרו עליהם יועצים להפר את מעשיהם. ובעת ההיא בא סיזינעס (תתני) פחת עבר הנהר וסרבצנוס (שתר בוזני) עם כל הסרים למשמעתם, לירושלים הבנויה, וישאלו את פי נשיאי היהודים וראשי בית אבותם לאמר: «מי נתן לכם רשיון לבנות מקדש כזה אשר דמיונו כבית מצודה ולא כבית אלה-ים, גם למה זה לכם אולמים בצורים כאלה, ומדוע תבנו חומה נשגבה כזאת סביבות העיר?-». ויענו זרובבל ויהושע הכהן הגדול ויאמרו: «עבדי א-ל עליון אנחנו, ומקדש כזה בנה לו בימי קדם אחד ממלכינו חכם החכמים מלך עליון וצדיק כביר, והמקדש ההוא עמד שנים רבות ותהלתו מלאה הארץ. אך מפני חטאות אבותינו אשר חטאו לה’ אלה-י ישראל, הסגיר את העיר הזאת ביד נבוכדנצר מלך בבל והכשדים, והוא הרס אותה עד היסוד בה, ואת הבית הזה הזה החריב, וכל היהודים הגלה בבלה. אך כורש מלך פרס אשר ישב על כסא נבוכדנצר ומלך על כל עם פרס, הוא צוה בשנה הראשונה למלכו, לשוב ולבנות את בית אלה-ינו זה, ואת כל חמדות כלי בית ה’ אשר הוציא נבוכדנצר מהבית הזה וישימם בהיכלו אשר בבבל, השיב כורש ליהודים ויתנם ליד זרובבל [*בעזרא כתוב ששבצר תחת זרובבל וע”ש ברש”י-. והמחבר (לפי הנראה) יכנה את זרובבל פעם בשמו ופעם בשם ששבצר.] להשיבם אל המקדש אחרי הבנותו כבתחלה. וכל אלה צוה כורש לעשות בימים מעטים, ועל אבסרוס (ששבצר) פקד ללכת ירושלימה ולנצח על הבנים את בית ה’ והוא מהר ויבוא הנה ויסד את מוסדות הבית כאשר צוה מפי המלך כורש, אך ברשעת הגוים צוררי יהודה ובנימן נשבתה מלאכת בית ה’ עד הימים האלה. ועתה אם טוב בעיניכם כתבו נא את כל דברינו אלה אל דריוש והוא יצוה בטובו הגדול לבקר בבית גנזי המלך, ובעיניו יראה בי כנים דברינו וכי רק ברשיון כורש אנחנו עשים את מעשינו.»

ה. ועין אלה-ים היתה על זקני היהודים, וסיזינעס הפחה וסרבצנוס וחבריהם לא הפריעו אותם ממלאכת בית ה’, כי כן נועץ סיזינעס ומרעיו לבל ישביתו את היהודים ממלאכתם עד אשר יודיעו לדריוש את מעשיהם. וימהרו ויכתבו להמלך את אשר ראו ואת אשר שמעו מפי ראשי היהודים. וידי היהודים רפו אז וייראו פן לא יתנם המלך לבנות עוד את העיר והמקדש, אך חגי וזכריה, שני נביאי אמת אשר היו בימים ההם, חזקו את ידיהם בשם ה’ ויבטיחום כי ידי זרובבל אשר יסדו את הבית תבצענה אותו וגדול יהיה כבודו מכבוד הבית הראשון, והיהודים האמינו בדבריהם ויוסיפו לעשות את מלאכת ה’ לילה ויום בידים חרוצות כבתחילה.

ו. ובין כה וכה כתבו הכותים שטנה על היהודים וירשיעום לפני דריוש המלך באמרם כי כל מגמתם רק לבצר את עירם ולעשות את בית מקדשם לבית מצודה, ולמלך אין שוה להניחם לבצע את אשר החלו לעשות. גם הליטו בתוך, מכתב שטנה ההוא את ספר הגלוי אשר כתב קאמביזעס לשרי המדינות להפריע את היהודים ממבנה עירם ומקדשם, בגלל אשר שמע מפי הכותים כי רעה נשקפה עליו מהעיר ומהמקדש. אולם בהגיע גם מכתב סיזינעס וחבריו אל המלך, צוה לבקר בבית גנזי ספרי הזכרונות למלכי פרס על אדות הדבר הזה. ויבקש הדבר וימצא באחמתא, בהיכל המלך אשר במדי. כי שם נמצאה מגלת ספר וכתוב אליה כדברים האלה: «בשנה הראשונה למלך כורש, צוה המלך לשוב ולבנות את בית האלה-ים ואת מזבחו אשר בירושלים. גם שם את תבנית המקדש ואת ממדיו: ששים אמה גבהו וששים אמה רחבו על ארבעת רבעותיו, קירותיו שלשה טורים אבני גזית וטור אחד עצי ארזים מהמסד ועד הטפחות. כל הכסף והזהב לבנין הבית יהיו מאוצר המלך. גם צוה להשיב אל הבית את כלי הקדש אשר לקח נבוכדנאצר מלך בבל ממנו ויביאם בבלה, ואת אבסר (ששבצר) פחת ארם וכנען ואת הפקידים הרדים על ידו הקדיש על כלי הקדש ההם לשמור אותם עד אשר יבנה המקדש ואז יתנום להכהנים לשרת בהם לאלה-י ישראל כבימי קדם. ואבסר הפחה והפקידים ההם לא יגשו אל מלאכת בית ה’, רק היהודים משרתי ה’ ונשיאי עדתם, הם יבנוהו והם יציבו דלתותיו [*ע’ עזרא ו’ (ו’, ז’) וע"ש ברש"י ובאור] גם קרא המלך נדבות ויער את רוח כל נדיבי לב להתנדב אל בית ה’ איש איש כנדבת לבו, ולהפחות ולהנציבים והסגנים פקד להרים תרומה מאוצרות המדינה ולתת להכהנים אשר בהיכל ה’ את הכסף ההוא לקנות בהם פרים, אילים, כבשים, שעירי עזים, קמח חטים, שמן ויין וכל אשר יאמרו להם הכהנים. ובעד כל אלה ישיבו לו היהודים גמול להתפלל בעדו בבית מקדשם ולהעתיר אל ה’ אלה-ים לשום לו שלום ולבית מלכותו ולכל עם פרס. וכל איש אשר לא יקים את דברי הפקודה הזאת ואשר ימרה את מצותו, אחת דתו להתלות על עץ ורכושו יחרם לאוצר המלך ולא יועיל לו כל תחנה כל תפלה וכל כפר נפש. ולאחרונה הפציר גם בה’ כי יברוק ברק וילהט גוי ואדם יחד אשר יעמדו לשטן לו בדרך הזה להפיר את עצתו ואת מצותו אשר יעץ ואשר צוה לטובת בית האלה-ים ולטובת היהודים.»

ז. ויהי כקרוא דריוש את דברי המגלה ההיא, השיב אמרים אל סיזינעס ומרעיו, ויכתוב אליהם כדברים האלה: «דריוש המלך אל סיזינעס הפחה ואל סרבצנעס ומרעיהם, שלום. הנה אנכי שולח לכם את פתשגן כתב הדת אשר נמצא בגנזי המלך באחמתא אשר כתב אדות ירושלים ובית האלה-ים, ויש את נפשי כי כל דברי כורש ודתו יצאו לאור ולא יעדר דבר. חיו בטוב.» ובהגיע המכתב ההוא אל סיזינעס וחבריו, הראו לדעת וידעו נאמנה כי נפש המלך אותה כי תבנה ותכונן העיר, והמקדש יתנוסס בגאונו כבראשונה, וימהרו ויבשרו זאת לזקני היהודים ולנשיאי עדתם. ויחזיקו את ידיהם ויתנו להם עז וישע לבנות את בית מקדשם, וכל העם ראו ויאמינו בחגי וזכריה כי אנשי אלה-ים הם ודבר ה’ בפיהם אמת. כי ברצון אלה-ים ומלך בנו את הבית והצליחו ויכלוהו במשך שבע שנים [*עי’ עזרא ו’ (ט"ו) וע"ש ברש"י] ובשנת עשרים לדריוש בעשרים ושלשה לחדש שנים עשר הוא חדש אדר (דיסטרוס בפי המקדונים) עשו הכהנים והלוים וכל העם את חנכת הבית [*עי’ עזרא (שם)] ויקריבו מאה פרים, אילים מאתים, כבשים ארבע מאות, ושעירי עזים לחטאת שנים עשר למספר שבטי בני ישראל, ויקימו את הכהנים במחלקותיהם ואת הלוים לפלגותיהם ככתוב בספר תורת משה.

ח. ובחדש הראשון הוא חדש ניסן (קסנטיקוס בפי המקדונים) בארבעה עשר לחדש נהרו כל היהודים אל בית ה’ לעשות את קרבן הפסח, וישמחו ויעלזו לפני ה’ שבעת ימים, ויזבחו זבחי תודה להודות לה’ חסדו ואמתו אשר גבר עליהם ואשר הטה להם חסד בעיני מלך פרס והסב את לבו עליהם להשיבם אל נויהם ולהביאם אל הר קדשם ולשמחם בבית מקדשם. ממשלת היהודים בימים ההם היתה ממשלת כהנים וזקני העם, כי הכהן הגדול היה רדה בעם וישפטם ככל חקות התורה, ועל ידיו רדו הזקנים תופשי התורה ולמודי ה’, הממשלה הזאת נמשכה עד ימי החשמונאים אשר הפכו את ממשלת הכהנים והזקנים לממשלת מלך ושרים, כי הם שמו כתר מלכות בראשם ויהי בישרון מלכים. אמנם גם בטרם הגלם נבוכדנאצר בבלה, משלו בהם מלכים רבים מימי שאול ודוד משך חמש מאות שנה ועשרים וארבע שנה וששה חדשים ועשרה ימים, ולפני מלוך המלכים ההם, משלו בהם אנשי לב הנקראים בשם שופטים וגבורים, וממשלתם נמשכה ממות משה ותחלת שפוט יהושע יותר מחמש מאות שנה. כה היה מצב היהודים אחרי שובם מגלות בבל בימי כורש ודריוש.

ט. והכותים לא נחו ולא שקטו מהרע ליהודים ככל אשר השיגה ידם, כי הם בטחו בעשרם ובמצאותיהם מארץ פרס מימי קדם, ולא נתנו ליהודים את תרומת הכסף אשר נטל עליהם המלך לתת להם, ויתאמצו להפוך את לבות שרי המדינות לשנוא את היהודים, ולא השיבו ידם מבלע ומהכעיס את לב היהודים בלי חשך, גם שכרו עליהם חרשי משחית מעמים אחרים, עד כי קצרה נפשם ונלאו נשוא עוד את רעת רעתם. ועל כן המתיקו כל יושבי ירושלים סוד ויתיעצו לשלוח מלאכים אל דריוש המלך להתאונן על הכותים צורריהם ואויביהם בנפש. וכלם כאחד בחרו את זרובבל ועוד ארבעה אנשים מאצילי יהודה, וישלחום אל המלך. ויהי כבוא המלאכים אל המלך ויספרו לו את כל התלאות אשר מצאו את היהודים ברשעת הכותים, הבטיח להם להיות מגן בעדם ולהצילם מרעתם, וישלח בידם מכתב אל הפקידים ואל שרי המועצה אשר בשמרון עיר הכותים ויצום בחזקת היד להיות על היהודים לסתרה מפני הכותים. ואלה דברי המכתב: „דריוש המלך אל תנגנס וסמבלס ראשי העם, גם אל סדרקיס ובבלון ועבדיהם אשר בשמרון. זקני היהודים, זרובבל, חנניה ומרדכי התאוננו באזני כי אתם ובני עמכם הפרעתם אותם תמיד ממלאכת בית האלה-ים אשר בירושלים, ועתה אינכם אבים לתת להם את פרשת הכסף לקרבנות בית מקדשם, ועל כן אני מצוה אתכם כי מהיום הזה והלאה נתן תתנו להם את הכסף לקרבנות הבית ככל אשר יאמרו אליכם הכהנים, והכסף ההוא תוציאו מאוצר מס המלך אשר בשומרון ותתנום להכהנים לבעבור יקריבו יום יום את קרבנותיהם ויתפללו בעדי ובעד ביתי ועמי אל ה’ אלה-י השמים». את המכתב ההוא נתן המלך ליד מלאכי היהודים השלוחים אליו, וישלחם בכבוד לארצם.

פרק ה

קסערקסעס (ארתחשסתא) היטיב ליהודים. עזרא. נחמיה. א. אחרי מות דריוש ישב קסערקסעס בנו על כסאו אחריו, ויהי ירא אלה-ים ומהיר צדק כאביהו, גם הרבה להיטיב ליהודים ויעש עמהם חסדים נאמנים ככל אשר עשה דריוש. ובימים ההם כהן יהויקים בן יהושע בכהונה גדולה, ובבבל היה אז איש צדיק אשר כל זרע יעקב כבדוהו ויהי עליהם לכהן ראש ולמורה, ושמו עזרא. הוא היה חכם לבב בכל דבר חכמה ודעת וביותר בספר תורת האלה-ים, ויהי נושא חן גם בעיני קסערקסעס המלך ויאהבהו וישימהו לאיש סודו. והאיש הנעלה הזה שם על לבו להרים פעמיו ירושלימה ולמשוך אחריו יהודים רבים אשר נשארו עוד בבבל ולא עלו עם זרובבל כיתר אחיהם. ויחל עזרא את פני המלך לתת בידו מכתב אל האחשדרפנים אשר בארם לבל יעמדו לו לשטן בדרך אשר ילך. והמלך הטה לו אזן, ויעש את שאלתו אשר שאל ממנו, ויתן בידו מכתב אל האחשדרפנים והפחות וכתוב בו כדברים האלה: «קסערקסעס מלך מלכים נותן את ברכתו לעזרא מורה התורה וסופר מהיר בדת אלה-י השמים. כפי נדבת לבבי מלדה הטיתי חסדי על היהודים ועל הכהנים והלוים היושבים בארץ ממלכתי אשר נדבם לבם ללכת ירושלימה, וברצוני הטוב גם ברצון שבעת יועצי אני נותן להם רשיון ללכת אל ירושלים להגדיל שם תורתם ולהאדירה ולתת לה מהלכים בכל ערי ארץ יהודה כבימי עולם ושנים קדמניות. גם אני שולח בידם כסף וזהב אשר נדבתי אני ויועצי לאלה-י ישראל השוכן בירושלים, גם כל הכסף והזהב הנמצאים בכל מדינת בבל אשר תוצאותיהם מקדם מקדשי בית ה’, יקחו להם המתנדבים בעם ההולכים לירושלים לקנות בהם פרים, אילים וכבשים ומנחותיהם ונסכיהם להקריבם על מזבח בית אלה-יהם אשר בירושלים. ואתה עזרא יש לאל ידך לעשות בכסף הנותר כטוב וכישר בעיניך ובעיני אחיך. והכלים אשר ינתנו לך לשרת בבית אלה-יך, תביאם אל המקדש ותתנם אל הכהנים משרתי ה’, גם תוכל לעשות עוד כלים חדשים לבית המקדש כאות נפשך, ומוצא הכסף יהיה מאוצר המלך כי פתח אפתח לך את בית אוצרי לכל המחסורים אשר יחסרו לעבודת בית האלה-ים. ומני אני קסערקסעס המלך יצא דבר מלכות אל כל סכני אוצרותי אשר בארם וכנען וכל עבר הנהר כי ימהרו לתת לעזרא הכהן סופר דת אלה-י השמים ולכל אחיו הכהנים ככל אשר ישאלו מכם עד מאה ככרי כסף, ועד מאה כור חטים, מאה בת יין, מאה בת שמן, ומלח בלי מדה. כל אשר צוה אלה-י השמים, יעשה לבית מקדשו בלי התמהמה, כי למה יקצוף האלה-ים על מלכותי ועלי ועל בני. גם אני מצוה אתכם לבל יעוז אחד מכם להרים מס מהכהנים הלוים, המשוררים, השערים, הנתינים וכל משרתי בית האלה-ים או לקחת מהם מנדה, בלו והלך. ואתה עזרא כחכמת אלה-יך אשר בלבבך תוכל להקים שופטים ודינים אשר ישפטו וידינו את כל העם היושב בארם ובכנען, גם ילמדו אותם את חקי האלה-ים ותורותיו, לבל יצטדק איש מבני עמך בעברו את תורת ה’ ואת מצות המלך לאמר כי מחסר דעת עבר ואשם, רק כיודע דת ודין ועובר בזדון את מצות ה’ ומלך, ענש יענש, ענש מות או ענש כסף או להאסר בבית האסורים. שלום לך עזרא וחיה בטוב!»

ב. ויהי כקרוא עזרא את דברי המכתב הזה, שמח שמחה גדולה מאד, ויאמר: «ברוך ה’ אלה-י אבותינו אשר נתן כזאת בלב המלך לפאר את בית ה’ אשר בירושלים. ואשר הטה עלי חסד לפני המלך ויועציו ולפני כל שריו הגבורים. וימהר ויקרא את מכתב המלך באזני כל היהודים היושבים בבבל, ואת פתשגן המכתב שלח לכל אחיו הנפוצים בארץ מדי, ובשמעם כי המלך ירא הוא את האלה-ים ושלח פדות למו ביד עזרא, שמחו שמחה גדולה מאד ויודו ויהללו את ה’, ורבים מהם מהרו ויצברו את הונם ורכושם ויבואו אל עזרא בבלה ללכת עמו משם ירושלימה, אך מרבית היהודים נשארו בארצות גלותם ולא שבו לארץ מולדתם, ועל כן לא יעבדו את הרומאים כי אם שני שבטים משבטי בני ישראל, הם שבט יהודה ושבט בנימן, אך עשרת השבטים הנותרים אשר רבים הם כחול הים, יושבים עוד עד היום בעבר הנהר (פרת) ולא עלה עליהם על הרומאים. אולם מרבית הכהנים והלוים, המשוררים והשערים ומשרתי בית ה’, נלוו אל עזרא ויבואו אתו ירושלימה. ועזרא העביר את היהודים הנקבצים אליו את נהר פרת [*עי’ עזרא ח’, ט”ו, כ”א], ויקרא שם צום שלשה ימים להתענות לפני ה’ ולבקש ממנו דרך ישרה, כי בשת פניו מנעתהו לשאול מן המלך חיל ופרשים לשמור אותם מכף אויב וארב בדרך. כי אמר למלך לאמר: „יד אלה-ינו על כל מבקשיו לטובה, ועזו ואפו על כל עוזביו”. ויצומו ויבקשו מאלה-ים על זאת ויעתר להם. ויסעו מנהר פרת בשנים עשר לחדש הראשון, בשנת שבע למלך קסערקסעס, ויבואו ירושלימה בחדש החמישי בשנה ההיא. ויהי כבואם אל מחוז חפצם, היתה ראשית מעשה עזרא לשקול לידי זקני הכהנים סכני בית ה’ את כל הכסף והזהב וכל הכלים אשר התנדבו המלך והשרים וכל שועי היהודים, ויהי משקל הכסף שש מאות וחמשים ככרים, ומשקל כלי הכסף מאה ככרים, משקל כלי הזהב עשרים ככרים, ומשקל כלי מצהב טובה וחמודה פי שנים מזהב [*ע’ עזרא ח’, כ"ז. והנה לפי זה נבין את כוונת הכתוב (שם) שנים חמודות כזהב, ר"ל כי הנחשת ההיא חמודה פי שנים מזהב] שנים עשר ככרים. וכל אלה נתן המלך ושריו ואצילי היהודים אשר נשארו בבבל, ליד עזרא להביאם לירושלים מנחה לבית האלה-ים. ואחרי כן העלה עזרא עלות לה’ ככתוב בספר התורה, פרים שנים עשר על שלום כל ישראל, אילים תשעים וששה, כבשים שבעים ושבעה, וצפירי עזים שנים עשר, הכל עלה לה’. אחרי כן נתן את מכתב המלך אל סכני אוצר המדינה ואל הפחות אשר בארם בית רחוב וכנען, והם חגרו בעוז מתניהם, אם ברצונם הטוב או בחזקת היד, לנשא ולרומם את היהודים ולתת להם כסף וזהב וכל המחסורים אשר יחסרו להם, כמצוה עליהם מפי המלך.

ג. ועזרא שמח מאד בראותו כי כל אשר הוא עושה ה’ מצליח בידו. כי ה’ הצליח אותו בכל דרכיו בגלל צדקת נפשו וישרת לבבו ויראת ה’ אשר היא אוצרו. אך רננת הצדיק הזה היתה מקרוב ושמחתו נהפכה לאבל. כי ככלותו את כל אלה, נגשו אליו השרים ויאמרו לאמור: “לא נבדלו בני ישראל והכהנים והלוים מתעבות עמי הארצות, הכנעני, החתי, הפרזי, היבוסי, העמוני, המאבי, המצרי והאמרי. כי נשאו מבנותיהם להם ולבניהם לנשים, ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה.” כדברים האלה דברו השרים אל עזרא, ויחלו את פניו כי יאזור כגבר חלציו להעביר את הרעה הזאת מבני יהודה, ולהיות מעוז לדת ומשען לתורה, לבל יחרה שנית אף ה’ בשארית יהודה ויוסף להגלותה כבראשונה ולזרותה בארצות אויביהם. ויהי כשמוע עזרא את הדבר הזה, קרע את בגדו ומעילו, וימרוט משער ראשו וזקנו, וישב משומם. ובידעו נאמנה בי כבד ממנו הדבר להכביד אכפו על האנשים אשר לקחו להם נשים נכריות מעמי הארצות, ולהאיץ בם לגרש את נשותיהם ובניהם, על כן מרה נפשו לו ויהי כאיש נפעם ושולל וישכב ארצה כל היום עד מנחת הערב. אך כל החרדים על דברי אלה-י ישראל ושומרים תורתו, התאספו אל עזרא וירימו קול בכים ויקוננו ויספדו על מעל הגולה. ובמנחת הערב קם עזרא מהארץ ויפרוש כפיו אל ה’, ויאמר: בשתי ונכלמתי להרים אלה-י פני אליך כי עונותינו רבו למעלה ראש ואשמתינו גדלה עד לשמים. כי שכחנו את כל הטוב והחסד אשר הגדלת לעשות עמנו ותתננו לחן ולחסד בעיני מלכי פרס לתת לנו מחיה לרומם את בית אלה-ינו ולהעמיד את חרבותיו ולתת לנו נדר ביהודה ובירושלים. חבל חבלנו לך ומעלנו בך מעל, כי בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל להתחתן בעמי הארצות ולקחת להם בנות אל נכר. הלא תאנף בנו עד כלה לאין שארית ופליטה! אך אתה ה’ ה’ א-ל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ומרבה לסלוח, הה שא נא לעון האנשים ההם אשר מרו בך, אל תגמול להם כמעשיהם, ואל נא יחרה אפך על שארית יהודה.»

ד. וכהתפלל עזרא וכהתודתו בבכי תמרורים ומתנפל לפני בית האלה-ים, נקבצו אליו עוד קהל רב מאד מישראל, אנשים ונשים וילדים ויבכו בכי גדול מבלי הפוגה. ושכניה אחד מראשי העם אשר בירושלים, נגש אל עזרא וידבר בשם כל האנשים אשר לקחו להם נשים נכריות, ויאמר: «אמנם אשמים אנחנו כי מעלנו באלה-ינו ונשב נשים מעמי הארצות, אך אנחנו נשבע בשם ה’ אלה-י ישראל כי נוציא את כל הנשים ההן והנולד מהן, ואשר ימאן לעשות כן ישא את עונו ויענש בפלילים כרי רשעתו». ויאמן עזרא בדברי שכניה וישבע את שרי הכהנים הלוים וכל ישראל לעשות כדבר הזה, וישבעו. ואז קם עזרא מלפני בית האלה-ים וילך אל לשכת יהוחנן בן אלישיב, לחם לא אכל ומים לא שתה, כי התאבל על מעל הגולה. וביום המחרת צוה להעביר קול בכל ערי יהודה לכל הגולה להקבץ ולבוא ירושלים. וכל אשר לא יבוא לשלשת ימים כעצת השרים והזקנים, יחרם כל רכושו, והוא יבדל מקהל הגולה. ויקבצו כל אנשי יהודה ובנימן לשלשת הימים ויבואו ירושלימה בחדש התשיעי הוא חדש טבת בעשרים לחדש, וישבו ברחוב בית האלה-ים מול זקני העם, ויהיו מרעידים לדעת מה יעשה בהם, גם סמר בשרם מפני הגשמים. ויקם עזרא הכהן על רגליו וידבר אלימו דברים נמרצים וימלא פיו תוכחות על המעל אשר מעלו בה’ להשיב נשים נכריות להוסיף על אשמת ישראל, אך עוד להם תקוה אם יתנו תודה לה’ אלה-י אבותיהם ויעשו רצונו להבדל מעמי הארץ ומן הנשים הנכריות. ויענו כל הקהל ויאמרו קול גדול: „כן! כדבריך עלינו לעשות! אבל העם אשר ידם במעל הזה רב מאד, והימים ימי גשמים והמלאכה לא ליום ולא ליומים, ועל כן יעמדו נא בירושלים כל שרינו ואלופינו, ולעתים מזמנים יבואו הנה כל אשר לקחו להם נשים נכריות, גם זקני עירם ילוו אליהם לבוא אתם ירושלימה לבער את הרעה הזאת מקרבנו ולהשיב ממנו חרון אף ה’„. כה היתה עצת כל העם, ועזרא הטה להם אזנו. ובראשון לחדש העשירי החלו ראשי האבות לבית אבותם לדרוש הדבר ולחפש את כל אנשי המעל אשר התחתנו בעמי הארץ, והנה בין מעלי מעל ההם נמצאו גם מבני יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול ומיתר הכהנים והלוים אשר השיבו נשים נכריות, אך אהבת תורתם נברה על אהבת נשיהם ובניהם (אהבה עזה אשר הטבעה בנפש כל חי) ויתנו ידם להוציא את נשיהם עם הבנים אשר ילדו להם, ויביאו אשם לה’ איל צאן לכפר על אשמתם. וכן עשו גם כל בני ישראל ויגרשו את נשיהם בנות הנכר, ויאסרו אסר על נפשם לבל ישובו עוד לכסלה. והנה שמות האנשים ההם לא אזכיר בזה, כי מה יתנו ומה יוסיפו להקורא אם ידע את האנשים ההם בשמותם? ועזרא גדר גדר ביהודה ויעמוד בפרץ לבל יוסיפו עוד להכעיס את ה’ במעשיהם הרעים.

ה. ובחדש השביעי בהתקדש חג הסכות [*עי’ נחמיה ח’-ואדות השנוים אשר בדברי המחבר, נדבר במקום שידבר אדות כל השנוים אשר שנה המחבר בספריו מהנמצא אתנו בכתבי הקדש], נהרו כל היהודים לירושלים לראות את פני האדון ה’ צבאות, ויאספו במרחב העליון אשר לפני בית האלה-ים על יד שער המזרח, ויחלו את פני עזרא הספר להביא את ספר תורת משה אשר צוה ה’ את ישראל ולקרוא באזניהם את דברי אלה-ים חיים ההם. ויביא עזרא הכהן את התורה לפני הקהל ויקרא בו מן האור עד מחצית היום, ואזני כל העם קשובות אל כל הגה היוצא מפיו, ועיניהם יורדות דמעה ולבם נשבר בקרבם על אשר לא שמרו את מצות התורה בימים הראשונים, כי לו הואילו הלוך אחרי ה’ ככל הכתוב בה, כי אז לא גלו מארצם ולא מצאו אותם צרות רבות ורעות עד כה. וכראות עזרא איך נפלו פניהם ובשמעו את קול בכים ואנחות לבבם, אמר אליהם: „דעו אחי ורעי כי קדוש היום להק אלה-ינו, אל תתאבלו ואל תבכו! לכו לבתיכם ואכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, ואל תעצבו, כי חדות ה’ היא מעזכם”. וישמעו העם בקול עזרא וישמחו ויעלצו כל שמנת ימי החג, וכאשר הקיפו ימי שמחתם, שבו איש איש לעירו בשירים ובהודות והלל לה’, ויברכו את עזרא על אשר הורה אותם את תורת ה’ ויחגור בעוז מתניו להגדילה גם גם להאדירה ולהשיב את עטרת תפארתה כבימים הראשונים, וימת עזרא זקן ושבע ימים, ויקבר בירושלים בכבוד גדול מאד ובעת ההיא מת גם יויקים הכהן הגדול, ואלישיב בנו הקם על תחתיו לכהן בכהונה הגדולה.

ו. בתוך הגולים אשר הגלה נבוכדנאצר ולא שבו עם יתר אחיהם לארץ מולדתם, היה גם נחמיה משקה למלך קסערקסעס, ויהי היום וילך נחמיה לפני שערי שושן הבירה ויקשב וישמע כי אנשים אשר שבו מדרך רחוקה (כפי הנראה לעינים) מדברים יחד בשפת עבר, וימהר ויקח עמם דברים וישאל את פיהם מאין באו. ובהשיבם לו אמרים כי מירושלים הם באים, שאל אותם על היהודים אשר נשארו מן השבי ועל ירושלים. ויענוהו כי רע ומר גורל היהודים בכל ערי יהודה, כי הם ברעה גדולה ובחרפה, וירושלים ירדה פלאים, חומתה מפרצת ושעריה נצתו באש. כי הגוים שכניהם הרעים יעשו להם נאצות גדולות ורעות רבות, כל הימים ישוטטו בחוצות ירושלים לשלול שלל ולבז בז, וכל הלילות יפשטו גדודים גדודים ויארבו עליהם בכל ערי מושבותיהם ויגירום על ידי חרב לעשוק בתיהם ונחלתם. רבים מיושבי ירושלים גם מיושבי הערים אשר סביבותיה, לקחו בשביה, ובעצם היום תראינה עיני כל את נבלות היהודים הנרצחים ואין איש לנקום את נקמת דמיהם מידי שופכיהם המרצחים העריצים.” ויהי כשמוע נחמיה את הדברים ההם, המו מעיו לאחיו האובדים, וישא את קולו ויבך מנהמת לבו, ויתאבל ויצם ויתפלל לפני אלה-י השמים, ויאמר: „עד מתי ה’ תסתיר את פניך מבני עמך ולא תראה בענים ולחצם? אויה! עד אנה תציבם מטרה לכל חצי זדון ועל ידי רשעים תרעצם ותרוצצם? שובה ה’! עד מתי? והושיעה נא לזרע אברהם אוהבך, ופדנו למען חסדך! והנה בעמדו על יד שערי העיר ובכה ומתפלל אל ה’ בלב נשבר, הגד לו פתאם כי המלך מתעתד לשבת במסבו על הלחם, וימהר נחמיה וירץ אל היכל המלך לעבוד את עבודתו ולתת הכוס אל ידו כפעם בפעם, וישכח לרחוץ את פניו ואת ידיו. ויהי ככלות המלך לאכול ולשתות ופניו צהלים; נשא את עיניו וירא והנה פני נחמיה משקהו זעפים ועל עפעפיו צלמות, וישאלהו המלך מדוע פניך רעים, ואתה אינך חולה, אין זה כי אם תוגה נמרצה מתלוננת בחדרי לבבך! ויתפלל נחמיה בלבו אל ה’ וישאל ממנו מענה לשון, ויען ויאמר: «אהה אדוני המלך! מדוע לא ירעו פני ואיך לא ישבר לבי בקרבי אם העיר בית קברות אבותי חרבה, חומתה נהרסה ושעריה אכלו באש? הה תפל נא תחנתי לפני המלך המרומם ועשה עמדי הסד אלהים לתת לי רשיון ללכת אל יהודה ואל עיר קברות אבותי לבנות את חרבותיה גם להשלים את המחסורים אשר יחסרו עוד לבנין בית האלהים.» וייטב הדבר בעיני המלך, ויעש את שאלתו אשר שאל ממנו, ויתן לו אגרות אל פחוות עבר הנהר ויצום לתת לו כבוד והדר ולעשות ככל אשר יבקש מידם. „ועתה נחמיה!» אמר המלך אליו, עתה אל תעצב עוד ועבדת אותי בשמחה כל הימים אשר תשב עוד פה.» וימהר נחמיה ויקד ארצה וישתחו לה’, גם הודה למלך ויברך אותו על חסדו הגדול אשר הפליא לו, וילבש עז וחדוה, ויעט מעטה ששון תחת מעטה אבל ושמחת עולם על ראשו. למחר קרא המלך את נחמיה אל היכלו ויתן בידו אגרת אל אדאוס פחת ארם וכנען ושמרון, ויצוהו באגרת ההיא לתת יקר וכבוד לנחמיה ולמלאות את כל משאלות לבו ככל אשר ישאל ממנו.

ז. אחרי כן הלך נחמיה בבלה, ושם התנדבו יהודים רבים מבני ארצו לעלות עמו לירושלים. ובשנת עשרים וחמש למלך קסערקסעס הגיע נחמיה והעם אשר אתו ירושלימה. ויתן שם את אגרת המלך אל אדאוס ואל ראשי הפקידים, ואת כל היהודים אסף אל בית האלה-ים וידבר באזניהם כדברים האלה: „דעו נא אחי! כי ה’ אלה-ינו שמר לנו את בריתו אשר כרת את אברהם את יצחק ואת יעקב, ובגלל צדקתם רחם גם אותנו ויתננו לרחמים לפני מלכי פרס. ולי הפליא עוד חסדו ביתר שאת ויט עלי חסד בעיני המלך וישלחני הנה לבנות את חומת העיר ואת העזרות והלשכות לבית האלה-ים. ועתה אחי! לכו נא ונבנה את החומה ואת המקדש לא נהיה עוד חרפה לכל סביבותינו. אמנם ידעתי גם ידעתי את רשעת הגוים שכנינו, אשר אם ישמעו כי שבנו לבנות את חומת העיר, ישרקו ויחרקו שן עלינו ויהיו לאבני נגף ולצורי מכשול בכל דרכינו; על כן גלו על ה’ דרכיכם. בטחו בשם קדשו והשענו על זרוע עזו והוא יעזר לכם לבצע את אשר תחלו לעשות. גם עליכם לשקוד על המלאכה הגדולה ההיא וליגע כפיכם לילה ויום בעת רצון כזאת, ומי יודע מתי תהיה עוד עת מאשרת כמוה ?-.» ככלותו לדבר צוה את ראשי העיר לפנות את ערמות העפר אשר סביב החומה המפרצה, ולחלק את כל יושבי הערים והכפרים סביבות ירושלים לעבוד את עבודת החומה החדשה. והיהודים החלו לעשות את עבודתם בשמחה ובצהלה.

ח. ויהי כשמוע המאבים והעמונים והכותים וכל שבטי הגוים אשר בארם בית רחוב כי היהודים בנים את חומת ירושלים ומצליחים, חרה להם עד מאד, ויערימו על היהודים סוד ויתיעצו להפריעם מעבודתם, ויציקו להם בלי חשך ויכעיסום וירעימום וירפו את ידיהם. גם שמו להם מארבים וירצחו בהם אנשים רבים יום יום, וגם את נפש נחמיה זממו לקחת, וישכרו אנשי דמים מבני הנכר להרוג אותו. אז נבהלו כל היהודים ויפחדו תמיד מפני חמת המציק אשר כונן להשחיתם. ויתר הרבה התפלצו בהעביר צורריהם קול כי המון עמים רבים באום עליהם למלחמה. ומרוב בלהות נפשם וחרדת רוחם משכו ידיהם ימים מעטים מעבודתם. אך נחמיה אשר רוח ה’ נוססה בו, לא שעה אל קול פחדים ההוא ולא פחד מפחד צוררי יהודה ובנימן אשר סביב שתו עליו, ולא הניח ידו ממלאכת הקדש ההיא, וישם לילות כימים לשקוד על עבודתו. ולמען שמור את נפשו, אסף אנשי חיל חגורי הרב להיות שומרים לראשו תמיד. אפס כי לא עשה כן מאשר חפץ בחיים או מיראתו את המות, כי אם בגלל אשר ראה את הנולד ונפשו ידעה מאד כי במותו לא יוכלו היהודים לבצע את מלאכת החומה, וירושלים כסא כבוד ה’ תשאר עיר פרוצה אין חומה לארך ימים. גם צוה לכל עושי המלאכה כי יחגרו איש איש את חרבו עליו, ויעמדו הכן למלחמה תמיד, ואת השלטים והמגנים יצברו במקום אחד, ובמרחק חמש מאות צעדים העמיד בכל מקום תוקעי שופרות לבעבור יתקעו בשופר בראותם את אויביהם מרחוק לתת אות לכל העם להחלץ חושים ולהתיצב במערכות מלחמה. והוא סבב בכל לילה את העיר לשמרה מכל אויב, ולא נתן שנת לעיניו גם לא אכל לחם ולא שתה מים, ויחגור שארית כחו ואונו מעל לגבול כח אדם לבנות את החומה ולשקוד עליה. ככה עשה שתי שנים וארבעה חדשים. כי במשך הימים ההם כלה את מבנה חומת העיר ואת הבנינים אשר חסרו עוד לבית האלה-ים [*בס’ נחמיה ו’, ט"ו כתוב, „ותשלם החומה בעשרים וחמשה לאלול לחמשים ושנים יום- אך שם מדבר רק מהשלמת חומת העיר, והמחבר ידבר גם מהשלמת כל הבנינים אשר חסרו עוד לבית ה’- ואין בזה כל סתירה.] ויכלו כל הבנינים ההם בחדש התשיעי בעשרים ושמנה שנה למלכות קסערקסעס. וככלות כל המלאכה, הקריב נחמיה וכל העם קרבנות לה’ ויודו לו ויברכו את שמו על אשר שלח להם עזר מקדש ויצליח חפצם בידם, ויחגו חג שמנה ימים וישמחו ויעלצו לפני האלה-ים. וכל העמים היושבים בארם שמעו כי נבנתה החומה ולא נותר בה פרץ, רגשו ויתקצפו מאד וינהמו כנהמות ים, ובקנאתם ובאש עברתם אמרו לבלע ולהשחית את העיר ואת יושביה. ויהי כראות נחמיה את התרגזם ואת שאונם, ירא פן יתנפלו על העיר בחרב ויושביה מעטים הם לעמוד לפניהם, על כן חלה את פני כל הכהנים והלוים היושבים בארץ יהודה לעזוב את עריהם ולבוא ירושלים לגור בתוכה ולהיות עליה לסתרה. וימהרו הכהנים והלוים ויבואו לשבת בירושלים, ונחמיה בנה להם בתים מכספו, ועל עובדי האדמה פקד להביא מעשר מכל תבואות שדותיהם לירושלים לכלכל את הכהנים והלוים ההם השומרים את עיר האלה-ים, ועובדי האדמה שמרו את פקודתו ובשמחת לבבם הביאו את המעשר ליושבים לפני ה’ ההם. ומהיום ההוא והלאה רבו יושבי ירושלים ויעצמו במאד מאד ויתנו חתתם על כל העמים צורריהם ואויביהם בנפש. אחרי מעשה צדקות כאלה ועוד רבות כאלה, גוע נחמיה ויאסף אל עמו זקן ושבע ימים. הוא היה חכם לבב ונבון דבר, צדיק תמים בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו, אהבת ארץ מולדתו ובני עמו בערה כאש בנפשו, וחומת ירושלים מצבת עולם היא לו לכבוד ולתפארת. כל הדברים האלה היו בימי המלך קסערקסעס.

פרק ו

[בפרק הזה יספר המחבר כי אחרי מות קסערקסעס ישב כורש בנו, אשר היונים יקראו לו ארטאקסערקסעס, על כסאו אחריו, והוא המלך אחשורוש אשר בימיו היה מעשה מרדכי ואסתר בשושן הבירה, ויען כי דברי מגלת אסתר גלוים הם וידועים לכל, על כן לא העתקתי את הפרק הזה אף כי לפעמים ישלח ברק זהר להגיה ענינים רבים במגלת אסתר, וברצות ה’ את דרכי, אטיף דברים על החדשות ההנה באחת ההערות לספר הזה].

פרק ז

יוחנן הרג את יהושע אחיו בבית המקדש, בגזס וסנבלט. א. אחרי מות אלישיב הכהן הגדול, כהן תחתיו יהודה {יוידע} בנו ובמות גם הוא, כהן תחתיו יוחנן בנו, ומאת האיש יוחנן הזה היתה נסבה להרעה אשר הרע בקדש בגזס שר צבא אחוש ארטאקסערקסעס (אחשורוש ארתחששתא), אשר חלל את בית ה’ וישבת את התמיד עד אשר נאותו לו היהודים לתת בעד כל כבש (לקרבן) חמשים דרכמונים לבית אוצר המלך. כי ליוחנן היה אח ושמו יהושע, ובגזס אהבו ויבטח אותו לתת לו את הכהונה הגדולה, ועל כן גבה לב יהושע ורמו עיניו, וירב עם יוחנן אחיו בבית ה’, ובחרות אף יוחנן בו קם עליו ויהרגהו. כל השומע את הדבר הנורא הזה, כי כהן גדול הרג את אחיו במקדש ה’, צללו שתי אזניו ויעוה משמוע. כי מעשה רצח כזה לא נעשה בכל הארץ ובכל הגוים תחת כל השמים. ונקמת ה’ מהרה מאד ותפרוץ בסערת חמה ביהודים, כי בגלל הרצח הזה שמו הפרסים על העבדות על היהודים ויחללו את בית מקדשם. כי בהודע זאת לבגזס שר הצבא, דאה כנשר על היהודים וירעם עליהם בקול זעמו: «אוי לכם כי הרג נורא כזה נעשה בבית מקדשכם!» ויתפרץ לבוא אל בית המקדש, וכאשר עצרוהו היהודים מבוא, נתן עליהם בקול רעמו: «הלא צדיק ונקי אנכי מהרצח אשר רצח את אחיו בבית הזה ומכהן עוד לאלה-יכם!» ובדברו כן פרץ ויבוא אל בית ה’ בעזות מצח וישבת את התמיד וישם מם על כל קרבן אשר יקריבו היהודים, ושבע שנים רעצה ימינו את היהודים בגלל יוחנן אשר הרג את שמעון {יהושע} אחיו.

ב. אחרי מות יוחנן הקם ידוע בנו לכהן גדול, ולידוע אח ושמו מנשה אשר התחתן את סנבלט פחת שמרון ויקח את ניקוזא בתו לו לאשה וסנבלט היה מבני הכותים (הם השמרונים), ומטעם דריוש השלישי היה פחה בשמרון, ויאמין כי בגלל מנשה חתנו יחפצו היהודים את קרבתו ויכרתו עמו ברית שלום וידידות:

פרק ח

נדבת לב אלכסנדר נגד היהודים: א. בימים ההם צץ נזר מלכי היונים, הלא הוא אלכסנדר בן פיליפוס מלך מוקדון. כי אחרי אשר נרצח פיליפוס המלך בידי פויזאנאס בן קאראסטעס ממשפחת ארעסט בעיר אגעא [*עיר על נהר עריגון בארץ מוקדון אשר אצלה היו קברות מלכי מוקדון], ישב אלכסנדר בנו על כסאו אחריו, ויעש נוראות ונפלאות בארץ. והוא יצא למלחמה על דריוש מלך פרס, ויעבור עם כל אנשי חילו את ההעלעספאנט [*הוא לשון הים (מעערענגע) אשר בין איירופא ובין אזיע ואשר שם מגדלי הדארדאנעללים הגודעים למשגב], ויך על יד נהר גראניקוס [*גראניקוס הוא הנהר המהולל במיזיען המשתפך אל נהר פרופונטיס] את חיל מלך פרס. אחרי כן לכד את לידיען [*לידיען הוא נוף באזיע הקטנה, וגבולותיו: יאניען במערבו, מיזיען לצפונו, פיריגען למזרחו וקאריען לדרומו] ואת יאניען, ויעל על קאריען גם התנפל בפאמפיליען [*נוף באזיע הקטנה], כנודע ליודעי דברי הימים.

ב. ובין כה וכה השתער לב זקני היהודים על מנשה בן יוחנן על אשר התחתן עם בת אל נכר, ויתקוממו לו לגרש אותו מהסתפח באחת הכהונות במקדש ה’. כי לבם חרד פן יאלפו היהודים את ארחות פריץ ההוא ויתחתנו גם הם בעמי הארצות וילמדו את מעשיהם ויעבדו את עצביהם. כי הזקנים ההם ידעו נאמנה כי בגלל אשר עשו זאת היהודים לפנים קצף ה’ עליהם קצף ויתשם מעל אדמתם ויתן למשסה יעקב וישראל לבוזזים. ועל כן נטלו על מנשה אחת משתי אלה: או להוציא את אשתו הכותית כאשר עשו כן כל היהודים אשר לקחו נשים נכריות, או לבל יגש עוד אל המזבח. וידוע הכהן הגדול שמע בקולם ויאסר אסר על מנשה אחיו מקרוב עוד אל מזבח ה’ אם לא יגרש את אשתו בת סנבלט הכותי. וירע הדבר בעיני מנשה וילך אל סנבלט חותנו ויאמר אליו: „זקני היהודים גם ידוע אחי הכהן הגדול גרשוני מכהן לאלה-י ישראל כל עוד אשר תהיה בתך לי לאשה, ואף כי אהבתי את אשתי ונפשי קשורה בנפשה, בכל זאת לא אבה להתנצל את עדי הכהונה הגדולה מעלי בגלל האשה אשר אהבתי, כי הכהונה הגדולה מורשה היא לי מאבותי וכל יקרת התבל וסגלותיה לא יערכוה, גם כל כבוד והדר מאפס ותהו נחשבו לי מול הדר כבודה ורוממות הודה.” ויהי כשמוע סנבלט את דברי מנשה חתנו, הבטיח לו כי אם יש את נפשו לראות חיים את ניקוזא אשתו, אז ישימהו לכהן גדול גם לפחה בכל ארץ שמרון, כי ברשיון דריוש המלך בנה יבנה בית מקדש על הר גריזים (ההר הגדול בכל הרי שמרון) כתבנית המקדש אשר בירושלים, והוא (מנשה) יכהן בו בכהונה גדולה. לדברים האלה שמח לב מנשה וישב בבית סנבלט יחיל וקוה עד אשר ירוממנהו דריוש לכהן גדול ולפחה בארץ שמרון, כי סנבלט חותנו היה זקן ומלא ימים וכשל כחו לשאת את שתי המשרות הגדולות ההן על שכמו, ועל כן בטח לבו כי רק לו תהיינה למורשה. ורבים מיושבי ירושלים, גם מבני הכהנים אשר לקחו להם נשים נכריות, ברחו מירושלים ויבואו אל מנשה, וסנבלט נתן להם כסף ושדות וכרמים ובתים לשבת למען מנשה חתנו ולמען ניקוזא בתו.

ג. בעת ההיא הוגד לדריוש כי אלכסנדר עבר את ההעלעספאנט ויך את אחשדרפניו על יד נהר גראניקוס ומתפרץ אל ארצו בעזו. וימהר דריוש ויעבור את נהר פרת עם כל חילו הגדול, הרגלים והפרשים, ויסע דרך הרי טוירוס לסיציליע ויעמוד שם הכן להלחם עם אלכסנדר. וישמח סנבלט על מסע מלך הזה, ויבטיח את מנשה חתנו כי בשוב המלך לארצו עשה יעשה את שאלתו. כי ככל יושבי אזיע האמין גם סנבלט כי אלכסנדר לא ירהיב בנפשו עז להתיצב לפני חיל מלך פרס הגדול והנורא, ואם יעוז לתגר בו מלחמה נפל יפל הוא וכל אגפיו לפי חרב. אך לא כאשר האמינו כן היתה! כי אלכסנדר לא חת מפני חיל מלך פרס הרבים והעצומים, ויחשוף את זרוע עזו ויך את חיל דריוש מכה נוראה מאד וישב את אמו ואת אשתו ובניו, והוא (דריוש) נס מנוסת חרב אל ארצו. ואלכסנדר פרץ ועבר בארץ ארם ויתפוש את דמשק גם לכד את צידון ויצר על צור. ובטרם לכדו את צור הבצורה, שלח מכתב אל ידוע הכהן הגדול ביד אחד השרים, וידרוש ממנו לשלוח לו אנשי חיל מבני היהודים ולתת לחם ומים להמקדונים אנשי צבאותיו, גם לשלם לו את כל המסים אשר שלם עד כה לדריוש. ואם יש את נפשו להיות לו רע נאמן, אז לא יפיל צרור ארץ מכל הדברים אשר הוא דורש ממנו. אך ידוע השיב אמריו ביד השר ההוא לאמר: «אחת נשבעתי לדריוש לבל אצא בחרב לקראתו ולבל אתמוך את ידי אנשי מלחמתו כל הימים אשר הוא חי, וחלילה לי להפר את השבועה אשר נשבעתי לו והוא עודנו חי.» וילך השר ויגד לאלכסנדר את דברי ידוע, ויקצוף אלכסנדר מאד וחמתו בערה בו על הכהן הגדול, וישלח עוד מלאך אליו להפיל חתתו עליו ולהגיד לו כי אחרי אשר ילכוד את צור, יעלה למלחמה על עמו, ויציגהו למשל עמים, למען דעת כל עמי הארץ את אחרית העם אשר ימאן לקבל את על מלכותו עליהם. ואחרי אשר העביד את חילו עבודה רבה אל צור, הוריד את עז מבטחה ויהרוס את חומותיה הבצורות וישם את משטרו בה, ויסע משם ויביא את העיר עזה במצור.

ד. וסנבלט התהפך בתחבולותיו ויחתור למצוא עת רצון להוציא את מזמת לבו לאור, ויבגוד בדריוש אשר נשברה זרעו ואין בו עוד כח למלאות את תאות נפשו, וידבק באלכסנדר אשר רמה ידו ואשר כח בו להפיק את זממו. ויבחר שמנה אלף איש מארץ שמרון ויביאם אל אלכסנדר בעת אשר החל עוד לבנות על צור מצור, ויאמר אליו בי הוא הביא לו חיל עזר לאות כי אוהבו הוא בכל לבבו וכי הוא מקבל עליו הוד מלכותו תחת דריוש הפרסי. ובראותו כי אלכסנדר האיר פניו אליו ורצונו כעב מלקוש, מצא אז סנבלט את לבו לשאול ממנו את השאלה אשר רק בעבורה חרד את כל החרדה ההיא, ויספר לו כי חתנו הוא אח לידוע הכהן הגדול ליהודים, וכי הוא ועוד יהודים רבים מבני ארצו חפצים לבנות להם מקדש זולת המקדש אשר בירושלים, ולמלך שוה להניחם לעשות כן, יען כי בגלל הדבר הזה יפרדו היהודים לשני ראשים ותחץ גבורתם ולא יעצרו כח לפרוק מעליהם על מלכותו, תחת אשר אם יהיו כלם לאגדה אחת יתפרצו מפניו ברוב כחם כאשר התפרצו לפנים מפני מלכי אשור. ויעתר אליו אלכסנדר ויתן לו את שאלתו, וסנבלט חש ולא התמהמה לבנות את המקדש על הר גריזים, ולילה ויום היה מנצח על עושי המלאכה, ובימים מעטים נבנה המקדש, ומנשה הקם על להיות כהן גדול בתוכו על פי סנבלט חותנו [*עי’ במס’ יומא פרק בא לו ובמגלת תענית פ"ט. ועיין מ"ש בס’ מאור עינים חלק אמרי בינה פרק כ"א על אורות מקדש הכותים ודמות היונה שנמצאה שם]. בין כה וכה עברו שמנה חדשים מעת בוא אלכסנדר בארץ ארם וכנען, כי ששה חדשים צר אלכסנדר על צור עד רדתה, ושני חדשים צר על עזה, ואז מת סנבלט, ואלכסנדר לכד את עזה ויעל ירושלים לעשות בה שפטים בחרב נוקמת. ויהי כשמוע ידוע הכהן הגדול את מסע המלך ואת מזמתו להשחית, חרד חרדה גדולה מאד ולא ידע מה יעשה ובמה יקדם לאלכסנדר אשר הכעיסו לפני ימים לא כבירים. ויקדש צום ויקרא עצרה ויאסוף את כל העם אל בית ה’. שם שפכו כמים לבם נכח פני ה’, ויזבחו זבחים ויעלו עלות, ויקראו אל האלה-ים בחזקה להצילם מכף מלך המקדונים אשר כונן לבלע ולהשחית את העיר ואת המקדש, ויעתר להם ה’. כי בלילה ההוא בנפול תרדמה על ידוע הכהן הגדול נגלה אליו ה’ ויגל את אזנו כי בשובה ונחת תושע יהודה, בהשקט ובטחה תהיה עזרתה, ויצוהו לפתוח את כל שערי ירושלים מסביב, והוא עם כל אחיו הכהנים ילבשו את בגדי כהונתם, וכל העם ישימו עליהם בגדים לבנים, וכלם יחד יצאו לקדם את פני אלכסנדר ולא תאנה אליהם רעה. אחרי הדברים האלה נעלה כבוד ה’ מעל ידוע, וייקץ משנתו ויספר בשמחת לבב לזקני העם את החזון אשר חזה בחזיון הלילה, ואת אשר צוהו ה’. ויעש ככל אשר צוה, והכהנים והעם האמינו בדברו, ויבטחו בישועת ה’.

ה. ובהודע לידוע כי אלכסנדר עם כל צבאותיו קרובים לירושלים, יצא הוא וכל הכהנים והלוים עם כל יושבי העיר לקדם את פני המלך בכבוד והדר ובתפארת גדלה אשר לא עשה לו עוד כל גוי וממלכה ככה. וכן הלכו הלך ונסוע עד בואם אל המקום הנקרא בשם צפים, בגלל אשר משם יצף האדם את תועפות ירושלים ואת יפעת בית האלה-ים. שרי כנען וכשדים אשר נלוו אל המלך גם כל צבאות המקדונים האמינו כי אלכסנדר ישפוך כל חמתו על היהודים, יהרוס את ירושלים וישם את המקדש, ואת הכהן הגדול ימית כמות אחד הנבלים באכזריות חמה. אך לא כאשר האמינו כן היתה, ותהי עוד להפך. כי בנשוא אלכסנדר את עיניו וירא את ההמון הרב הדור בלבושיהם הלבנים, את הכהנים העטופים בבגדי בד, ואת הכהן הגדול בעדי קדשו: בחשן ואפוד ומעיל תשבץ וציץ נזר הקדש אשר חרות עליו שם ה’ א-ל עולם, הרים את פעמיו וירץ לקראת הכהן הגדול וימהר ויקד אפים ארצה וישתחו בחרדת קדש, ואת הכהן הגדול ברך בשלום בהדרת כבוד. אז הרימו כל היהודים בכח קול ששון, ויקראו פה אחד: «יהי המלך אלכסנדר לעולם!» וימהרו ויסבבוהו ביראת כבוד מלכות, ויוסיפו לקרוא «יחי המלך!» קול גדול ולא יסף. וכל המלכים אשר באו עם אלכסנדר, השתוממו למראה עיניהם ויעמדו משתאים ומחרישים ויאמינו כי המלך שנה את טעמו ורוח שגעון נוססה בו, ואך פארמעניא הנשיא הגדול הרהיב בנפשו עז ויגש אל אלכסנדר וישאל את פיהו «מה זה היה למלך מלכים כמוהו כי השתחוה אפים ארצה לפני הכהן היהודי? ותחת אשר לפני הוד מלכותו ישתחוו מלכים גדולים ואדירים, השפיל כבודו ועולל בעפר קרני הודו לפני איש אשר במלכים לא יתחשב ועם רוזנים לא יחד כבודו!» אמנם אלכסנדר השיב לו אמריו: לא לפני הכהן הגדול השתחויתי, כי אם לפני אלה-י השמים אשר הוא מכהן לו ואשר רוחו תנוח בקרבו ושמו חקוק על מרום מצחו. בי בהיותי עוד על אדמתי בארץ מוקדון וחשבתי מחשבות איככה אעשה לרד לפני כל מלכי אזיע, נראה אלי בחזיון לילה דמות הכהן הגדול הזה הדור בבגדי קדש כאלה, וייעצני לעבור מהרה קל את ההעלעספאנט וחפצי בידי יצליח, ובהצותי את הפרסים, יצא הוא לפני ולפני חילי, ויתן את הפרסים בידי. ואני אשר מעודי לא ראיתי ילוד אשה בבגדים כאלה, זכרתי פתאם את החזון ההוא ואת עצתו אשר יעץ לי ואקד ואשתחוה. ונפשי יודעת מאד כי בעצת אלה-ים אני לחם את מלחמותי, וברצונו אבוס מלך פרס וחילו, וכל חפצי גם כל מערכי לבי ישלים הא-ל הגבור והנורא ההוא אשר נראה אלי ואשר דבר לי בחזון.» ואחרי דברו החזיק בימין ידוע הכהן הגדול וילך אתו לירושלים בלוית כל הכהנים, ויבוא אל מקדש ה’ ויקריב שם קרבנות ככל אשר הורהו הכהן הגדול, ויכבד אותו ואת כל הכהנים. ובהיותו עוד בבית ה’, הראהו הכהן הגדול את ספר דניאל [* דניאל קאפי’ ז’, ו’, קאפי’ ח’, כ”א קאפי’ י”א ג’] ויקרא באזניו את אשר חזה איש חמודות ההוא מראש כי אחד ממלכי יון יכריע תחתיו את מלך פרס וכסאו לארץ ימגר, וישמח לב המלך ויגל כבודו, כי נפשו ידעה מאד כי הוא האיש אשר ראה דניאל בחזון, והוא יעז בחרבו הגדולה ועטה את ארץ פרס כאשר יעטה הרעה את בגדו ויצא משם בשלום ויברך אלכסנדר את היהודים וישלחם לבתיהם שמחים וטובי לב. למחר קרא אליו שנית את כל היהודים ויאמר אליהם: "שאלו מה אתן לכם? ועלי למלאות את כל משאלותיכם!» אז שאל ממנו הכהן הגדול לאמר: «יצא נא דבר מלכות מלפניו כי כל עבדי המלך לא יפריעו אותנו מעבוד את אלה-ינו בכל ערי ארצנו כפי חקי התורה אשר בידנו, גם יואיל נא בטובו הגדול להניח לנו את המס בשנת השמטה.» ויעתר לו המלך בפנים צהלים ויעש עד מהרה את שאלתו. אז הוסיף הכהן הגדול לשאול ממנו כי יניח גם את היהודים אשר בבבל ובמדי ללכת בדרכי תורתם מבלי מפריע ומכלים דבר, והמלך הבטיח אותו כי יעשה גם את הדבר הזה [*לפי דברי המחבר היה ידוע אז הכהן הגדול, אך חז"ל במסכת שקלים, מגלת תענית פ"א יומא פ"ז, מנחות פרק י"ג:, ומ"ר פרשה שמיני יגידו לנו כי הכהן הגדול ההוא היה שמעון הצדיק, ועי’ בס’ מ"ע אודות הכהן הגדול הזה]. אחרי כן אמר המלך אל כל העם לאמר: «איש איש מבני היהודים אשר יש את נפשו להלוות אל אנשי צבאותי, יש לאל ידו לשמור את משמרת תורתו ולבלתי סור ממנה ימין ושמאל, ואני אתן לו משכרתו שלמה על פי פעלו.” לדברים האלה נאותו יהודים רבים ללכת את המלך לעבוד עבודת הצבא בין אנשי חילו הגבורים המשכילים.

ו. אחרי הדברים האלה הרים אלכסנדר את פעמיו אל העמים שכני ארץ יהודה, ובכל מקום אשר דרכה כף רגלו בו, קדמו העמים ההם את פניו בתרועה ובקול שמחה. והכותים אשר ישבו אז בשכם בירת השמרונים הבנויה על הר גריזים, גם היהודים הפושעים והחטאים ועזבים ברית אשר נאחזו בתוכם, נועצו לב יחדו, בשמעם את כל הכבוד והטוב אשר עשה אלכסנדר ליהודים, לקדם את פניו גם הם ולהגיד לו כי עם אחד הם עם היהודים. כי הכותים היו פסחים תמיד על שתי השעפים בדברי עבודת אלה-ים, ובכל פעם אשר ראו כי רעה נגד פני היהודים, התנכרו למו ויאמרו כי לא מזרע היהודים הם, ואז דברו אמת, אך בראותם כי רמה קרן היהודים ושמש צדקה תזרח עליהם, אז התחברו להם ויאמרו «אנשים אחים אנחנו, כי אבותינו היו אפרים ומנשה, ואלה-ינו אלה-י ישראל, ולו אנחנו זובחים.» והנה בשמעם את הטוב אשר עשה המלך ליהודים, שמו עליהם בגדים חמודות ויעלו עדי על לבושיהם, ובכבוד והדר באו להשתחוות לפני המלך המרומם ההוא, ויגיעו עד לפני שערי ירושלים. ואלכסנדר קבל גם אותם בידידות ובכבוד. והם הביאו לו את אנשי החיל אשר שלה לו סנבלט ויבקשוהו כי יואיל נא לבוא גם בעירם ולבקר גם את מקדשם. ואלכסנדר הבטיחם לעשות כן אחרי שובו ממצרים. ואז שאלו ממנו כי יעשה גם להם הנחה בשנת השמטה אשר אז אין זרע ואין קציר בארצם, ויתבונן בהם אלכסנדר וישאל את פיהם אי מזה עם הם, וישיבו לו אמרים, «עברים אנחנו, ורק שם צדונים נקרא אלינו ללא אמת.» «אם כן הדבר», אמר המלך, „הלא יהודים אתם”. וכאשר השיבו כי איננם יהודים [כי לא מצאו מענה נכונה], ענה הוא ואמר: «רק ליהודים עשיתי את ההנחה ההיא ואתם חכו לי ליום שובי ממצרים, כי אז אתחקה על שרשי מוצאותיכם ומקבת בור נקרתם, ואז אדע מה לעשות עמכם.” כי עיני המלך הצעיר והחכם הנפלא ההוא חדרו חדרי לבבם וידע כי הכותים לא חצבו מצור ישראל וישלחם לארצם מבלי עשות את שאלתם. אך את אנשי החיל אשר הביאו אליו, לקח אתו מצרימה ויושיבם בנוף ונא אמון לשמור את ארץ מצרים, גם נתן להם שדות וגנים ובתים לשבת.

ז. אחרי מות אלכסנדר, חלקו שרי צבאותיו את ממלכתו ביניהם. וכל אחד שלט בארץ ממשלת ידו בכל תקף. מקדש הכותים עמד על תלו בהר גריזים, ומנשה היה כהן גדול בתוכו, וכל בנים סוררים אשר סרו מאחרי תורת ה’ ויתגאלו במאכלים אסורים או חללו את יום השבת או חטאו חטאה גדולה אחרת, נסו מירושלים אל עיר שכם מקום הכותים ויאמרו כי היהודים התגוללו עליהם וירשיעום על לא חמס בכפם, ועל כן חשו מפלט למו ויבואו אל בעלי שכם אנשי הדעת אשר כל הבלי שוא וכל עלילות רשע כמו זר נחשבו להם. ובימים ההם, בימי ממשלת שרי צבאות אלכסנדר, מת ידוע הכהן הגדול, וחוניו בנו הקם על להיות כהן גדול תחתיו. עד הנה דברי ימי ירושלים בעת ההיא:

תוכן העניינים

קדמוניות היהודים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה