קדמוניות היהודים· יוסף בן מתתיהו
ספר יא · פרק א
כורש שלח את גולי בבל לחפשי
א. בשנה הראשונה למלך כורש, לפי מלאת לחרבות ירושלים שבעים שנה, היתה עת לחננה, כי בא מועד לרחם את יעקב ולבחור עוד בירושלים. כי בהיות עוד ירושלים בנויה כעיר שחברה לה יחדו, ומקדש ה’ התנוסס עוד כאבן נזר על אדמות הקדש, עוד אז נבא ירמיה הנביא בשם ה’ כי בני יהודה עבד יעבדו את נבוכדנאצר מלך בבל ואת בנו ואת בן בנו שבעים שנה, ובמלאת השנים ההן ישיב ה’ את שבותם, יבנה את ערי יהודה ויכונן את מקדשו, ויראם בישועתו כבימי עולם וכשנים קדמניות. ואת דברו הטוב הקים ה’ ביד כורש משיחו, כי המלך המרומם הזה שלח בשנה הראשונה למלכו ספרים בכל ערי ארץ אזיע לאמר: כה אמר המלך כורש: כל ממלכות הארץ נתן לי ה’ אל עליון קונה שמים וארץ, אשר אותו יעבדו זרע ישראל, והוא הזכיר את שמי שנים רבות בטרם נולדתי, ובי בחר לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה.
ב. כי כורש קרא את ספר חזון ישעיהו הנביא בשום שכל, ובראותו כי עוד לפני מאתים ועשר שנה הזכיר את שמו בשם ה’ ויודיע לכל כי בו בחר ה’ לשלח את גלותו, ואותו הקדיש לשוב ולבנות את בית מקדשו כבתחלה; השתומם לבבו בתוכו, ונפשו התפלאה במאד מאד, וימהר ויחש מעשהו להוציא את הנבואה העתיקה ההיא לאור ולמלאות אחרי ה’ אלהי ישראל. ויקרא אליו את ראשי האבות ליהודה ובנימן המגלים בבלה, ויתן להם רשיון לשוב אל ארצם ואל מולדתם לבנות את חרבות ירושלים ואת בית מקדשם ולעבוד את ה’ ככל הכתוב בתורת משה. גם דבר אל לבם ויחזק את ידיהם באמרו אליהם כי ה’ אלהים יעזר להם לבצע את הדבר הגדול הזה, ויבטח אותם כי גם הוא יהי עוזר להם, ויכתוב אל הפחות ואל האחשדרפנים אשר לו לתמוך את ידיהם בכסף ובזהב ובכל המחסורים אשר יחסרו להם למבנה בית מקדשם, גם לתת להם צאן ובקר לקרבנות ה’ ככל הכתוב בספר תורתם.
ג. ויהי בשמוע ראשי האבות את דברי כורש, שמחו שמחה גדולה מאד, ויבשרו לכל בני הגולה כי פקד ה’ את עמו ושלח פדות למו ביד המלך הנעלה מלך פרס. ועד מהרה קמו ראשי האבות ההם גם הכהנים והלוים לעלות לירושלים ולבנות את בית ה’. אך רבים מעשירי העם אשר חסו על נכסיהם הרבים ועל רכושם הגדול אשר להם בבבל, לא עלו עם עלי הגולה וישבו בארץ גלותם כבראשונה. ואוהבי המלך כורש חזקו את ידי ראשי האבות והכהנים והלוים אשר באו לירושלים, בכסף ובזהב, ברכוש ובמקנה כבד מאד ובסוסים וכל בהמות משא. ופדויי ה’ הודו לו חסדו ויזבחו זבחי תודה על המזבח החדש אשר עשו להם, ויעלו עליו את עולותיהם ואת קרבנות חובותיהם כמצוה מפי ה’ על ידי משה. וכורש שלח אליהם את כלי בית ה’ אשר שדד מלך בבל ויתנם בבית אלהיו, כי את הכלים ההם הוציא על יד מתרדת הגזבר [סכן אוצר המלך], ויספרם לששבצר נשיא יהודה, ויצו אותו לשמרם ולהעיר עליהם עד אשר יבנה המקדש ואז יתנם לידי הכהנים והנשיאים להביאם בית ה’ ולהיות שם כל הימים. ואלה דברי הספר אשר שלח כורש אל אחשדרפניו אשר בארם: “המלך כורש אל סיזיניס [תתני ?] ואל סרבזניס [שתר בוזני ?]. מני שים טעם אל היהודים היושבים בארצי לשוב אל ארץ מולדתם ולבנות את בית ה’ בירושלים על מקומו הראשון. גם שלחתי את מתרדת סכני ואת זרובבל נשיא היהודים ירושלימה לירות את אבן הפנה למקדש ה’ ולכונן את שתותיו. גבה המקדש ששים אמה, גם רחבו ששים אמה על ארבעת רבעותיו. כותליו שלשה טורים אבני גזית וטור אחד עצי יער מהמסד ועד הטפחות, ואחרי כן יכינו את המזב להעלות עליו עולות כדת משה וישראל. כל הכסף וכל הזהב למבנה הבית יהיו מאוצר המלך; וכל הכלים אשר גזל נבוכדנאצר מלך בבל מהמקדש, נתתי אל ידי מתרדת הסכן ואל זרובבל נשיא היהודים, ופקדתי עליהם להביאם ירושלימה ולהשיבם אל בית ה’ בהבנותו. ואלה מספר הכלים ההם: מזרקי זהב חמשים ומזרקי כסף חמש מאות. כפורי זהב ארבעים. וכפורי כסף חמש מאות. כדי זהב חמשים. וכדי כסף חמש מאות. כלי קרבנות זהב שלשים, ושלש מאות כלי קרבנות כסף. ספות זהב שלשים, ושני אלפים וארבע מאות ספות כסף, ועוד כלים אחרים גדולים מהם אלף [* המספר הזה ישוה להמספר אשר בעזרא (א’ ט’-י”ב) בכללו אך לא בכל פרטיו] והיהודים יהיו בני חורים כאבותיהם הראשונים. מאתים וחמשים אלף וחמש מאות דרכמונים [**דרכמון (דראכמע) הוא מטבע כסף עוברת לסוחר בימי קדם, וערכה כעשרים וחמשה קרייצער. אך פה ידבר ממטבע זהב ואיננו הדראכמע ההיא, על כן נראה כי הוא המטבע הנקראת בשם דאריקע, מטבע זהב עתיקה לימים ונודעה מאד וערכה ששה וחצי זהובים.] ינתנו להם לקנות צאן ובקר, יין ושמן, גם עשרים אלף וחמש מאות ארטבען [*מדה פרסית] קמח חטים, וכל אלה יתנו להם שרי המסים אשר בשומרון. והכהנים אשר בירושלים יקנו בכסף ההוא קרבנות ה’, ובהקריבם אותם על המזבח יתפללו לה’ בעד שלום המלך ובניו לבעבור תקום ממלכות פרס לאורך ימים. וכל איש אשר ימרה את מצותי ולא ישלים חפצי, יתלה על עץ ורכושו יחרם לאוצר המלך. עד הנה מכתב כורש. ומספר כל הקהל אשר עלו לירושלים ארבע רבוא, ארבע מאות וששים ושנים [**אך בס’ עזרא (ב’ ס”ד) רק ארבא רבוא, אלפים, שלש מאות וששים].