קדמוניות היהודים· יוסף בן מתתיהו
ספר ב · פרק א
ויהי אחרי מות יצחק, ויחלקו בניו את מושבותם ולא החזיקו עוד בנחלתם הראשונה; ויעזוב עשו את חברון העיר ויתנה לאחיו, וילך וישב בהר שעיר וימלוך על אדום. ויקרא את שם הארץ על שמו, כי 'אדום' נקרא; ועל דבר זה בא לו שמו: ויהי היום ויבוא מעמל הציד והוא רעב מאוד (והוא עודנו נער בשנים), וימצא את אחיו שופת נזיד עדשים לארוחתו, ואדום אדום מראה הנזיד. ותכל נפשו אליו, ויאמר אל אחיו תנה לי נא לאכול ממנו; אך הוא ניצל את רעבון אחיו ויאלצהו לוותר לו על בכורתו, והוא נאנק מן הרעב, ויתן לו אותה בשבועה. על כן, בעבור אדמומיות הנזיד הזה, קראו לו אנשי דורו דרך שחוק 'אדום', כי כן יקראו העברים לדבר אדום; וזה השם אשר ניתן לארץ; ואולם היוונים הטיבו את הגייתו לאוזן ויקראוה אידומאה.
ויוולדו לו חמישה בנים; יעוש, יעלם וקורח נולדו לו מאישה אחת ושמה אהליבמה; ואולם מן הנותרים, אליפז נולד לו מעדה, ורעואל מבשמת; ואלה היו בני עשו. ולאליפז נולדו חמישה בנים בני חורין: תימן, אומר, צפו, געתם וקנז; כי עמלק לא בן אישה היה, כי אם בן פילגש ושמה תמנע. ואלה ישבו בחבל ארץ אדום הנקרא גבליטיס, ובחבל הנקרא על שם עמלק, עמלקיטיס; כי רחבת ידיים הייתה ארץ אדום, ותשמור על שמה הכולל לכל הארץ, ואולם חבליה השונים נקראו איש איש על שם יושביו.