קדמוניות היהודים· יוסף בן מתתיהו
ספר א · פרק יט
יעקב ברח חרנה. ויקח שם אשה ויולד שנים עשר בנים, ואחרי כן שב ארצה כנען.
ויצא יעקב מבאר שבע על פי עצת רבקה אמו, וילך לארץ ארם נהרים, לקחת שם את בת לבן לו לאשה, אחרי אשר גם יצחק התרצה לדבר הזה. ובלכתו דרך ארץ כנען, לא אבה לסור אל אחד מבתי הכנענים, וילן תחת כפת הרקיע, ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו, ויחלום חלום נפלא מאד: והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלהים יורדים בו*), ועל ראש הסלם נצב ה׳, ויקרא לו בשמו ויאמר אליו:
אל תירא יעקב ואל תחת, כי אנכי אהיה עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, למען יצחק אביך היקר, גם למען אברהם אבי אביך אשר היה צדיק בכל דרכיו. תחזקנה איפוא ידיך, כי אנכי מגן לך וברכתיך בכל טוב הארץ והשיבותיך אל האדמה הזאת, כי גם את אברהם הבאתי מארם נהרים הנה אחרי אשר גרשוהו קרוביו וגואליו מארצם, וברכתיהו והגדלתי את שמו, וגם את אביך ברכתי, גדלתי ורוממתי ונתתי לו עז ועצמה, ולמען אבותיך אברך גם אותך והיית איש מצליח כמוהם. לך לך איפוא בשמחה לדרכך, וקוה אלי תמיד. והיה זרעך כעפר הארץ, ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, וירשו את הארץ הזאת, לך לדרכך בשלום ואל תירא מכל עמל ותלאה, ואנכי אהיה עמך בכל מקום ובכל עת ובכל שעה."
ככל החזיון הזה חָזה יעקב במקום ההוא, וייקץ משנתו וישמח במאד מאד ויגל ברעדה על החזיון ההוא ועל הדברים ההם אשר דבר אליו ה׳, ויצק שמן על האבנים אשר עליהם נגלה אליו ה׳*), גם נָדַר נֶדֶר לאמר אם אשוב בשלום אל בית אבי אקריב בזה קרבן לה׳, וכל אשר יתן לי ה׳ עשר אעשרנו לו. ויקרא שם המקום ההוא בית אל, באמרו אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים.
אחרי כן נשא יעקב את רגליו וילך ארצה ארם נהרים מחוז חפצו, ויבוא עד עיר חרן, וירא והנה באר בשדה ורֹעים עם עדריהם, נערים ונערות, יושבים על יד הבאר. ויגש יעקב אל הרעים, כי היה צמא למים, ויאמר אליהם: אחי מאין אתם? ויאמרו מחרן אנחנו, ויאמר להם הידעתם את לבן בן נחור? ויאמרו ידענו, ומי לא יֵדע את איש גדול כמוהו, ובתו היא רֹעה אתנו את צאן אביה, ולפלא בעינינו כי לא באה עוד עם הצאן הנה, ובבואה הגיד לך את אשר אתה מבקש. עודם מדברים והנה רחל בת לבן באה עם הצאן, ויאמרו הרעים ליעקב הנה בת לבן, ולרחל אמרו כי האיש האורח בא לדרוש בשלום אביה. ותקרב רחל אל יעקב בפנים צהלים ותשאלהו מי הוא ומאין הוא בא ומדוע בא שָׁמָה. ותבטיחהו כי תפיק לו נפשה ותמלא כל משאלות לבו.
ויתפלא יעקב על טוּבָה וחסדה ויותר עוד על יפיה וחמדת פניה, כי היא היתה היפה בבנות הארץ, ויאהבה בלבו מרגע הראשון אשר ראה אותה, ויאמר אליה: אם בת לבן את, הנך שארת בשרי, כי אברהם והרן ונחור אחים הם בני תרח, ובתואל אבי אביך הוא בן נחור, ויצחק אבי הוא בן אברהם ושרה בת הרן, ובימים האחרונים יספנו להתחתן עוד, כי רבקה אמי היא אחות אביך. ואני באתי הנה לשאול לשלומכם ולחדש ימי אהבתנו כקדם. אז זכרה רחל כי ככל דבריו שמעה גם מפי אביה, ותשמח מאד עד כי בכתה מרוב שמחתה, ותחבק את יעקב ותשקהו*), ותאמר: אבי וכל ביתו ישמחו מאד לקראת בואך, כי אבי ישא תמיד את שם רבקה על שפתיו, וידעתי כי ישמח גם לקראת בנה.
אחרי כן בקשה אותו ללכת אתה אל בית אביה ולשמחהו מהר במראה פניו*). ויהי בבוא יעקב ביתה לבן, קבלהו לבן בשמחה ובכל אותות אהבה, ואחרי ימים מעטים אמר אליו לבן: אמנם כי שמחתני מאד בבואך, בכל זאת חפצתי לדעת מדוע עזבת את אביך ואת אמך לעת זקנתם. ותחת כלכל את שיבתם באת הנה, והיה אם אדע שרש הדבר ומה שאלתך וחפצך בביתי, עשה אעשה עמך אך טוב ככל אשר תשיג ידי? ויספר לו יעקב בתם לבבו את כל אשר בלבבו, ויודיעהו כי יש לו אח ושמו עשו, והוא מתנכל להמיתו על קחתו ממנו את ברכת אביו בעצת רבקה אמו, כי חרה לו עד מות על אשר לקח ממנו את הברכה וְאִתָּהּ יחד את המשרה ואת הממשלה — ועל כן ברח מבית אביו, וגם זאת בעצת אמו. הן אמנם, הוסיף יעקב לדבר, כי יש לנו קרובים וגואלים גם ממשפחת אבי, אך אתה קרוב לי מהם בהיותך אחי אמי, ואקו כי אלהי אבותי ישמרני מכל רע, וגם אתה תהי עלי סתרה.
אז הבטיח אותו לבן לעשות עמו אך טוב וחסד בעבור אבותיו ומה גם בעבור רבקה אמו אשר נפשו קשורה בנפשה גם בהיותה רחוקה מעיניו. ויאמר לשימהו לאביר הרעים אשר לו, ובכל עת אשר יכסוף לשוב אל ארצו ואל מולדתו, העניק יעניק לו מכל טוב ביתו וישלחהו בכבוד כיאות לשארו הקרוב אליו כמוהו. על הדברים האלה ענהו יעקב: אעבדך בכל עבודה אשר תעמוס עלי אם אך תתן לי את רחל בתך הקטנה לאשה. וישמח לבן על הדבר הזה ויאמר: ״טוב תתי אותה לך בן אחותי מתתי אותה לאיש אחר, אך בכל זאת לא אוכל תת אותה לך, עד אשר תשב בביתי שנים אחדות ואראה את דרכיך ואת פעליך, גם אין את נפשי לתת את בתי לנסוע אל ארץ רחוקה אחרי אשר נחמתי כבר כי נתתי את רבקה אחותי ללכת ארצה כנען לבית אישה—." ויתרצה יעקב גם לדבר הזה, ויעבוד שבע שנים ברחל, ולתקופת השנים אסף לבן את כל אנשי המקום ההוא ויעש משתה החתונה, ויהי בערב ויקח את לאה בתו ויבא אותה אל יעקב ויבא אליה, כי מטעם היין ומחשכת הלילה לא ידע כי לאה היא, ויהי בבקר ויאמר אל לבן למה רמיתני? הלא ברחל עבדתי עמך באהבתי אותה, ולמה נתת לי את לאה אשר לא מצאה חן בעיני? ויצטדק לבן על מעשהו, ויאמר: לא יעשה כן במקומנו לתת את הצעירה לפני הבכירה, ועתה אם באמת ובתמים תאהב את רחל, אתן לך גם אותה אחרי אשר תעבוד עמדי עוד שבע שנים אחרות*). ויתרצה יעקב גם לדבר הזה באהבתו העזה אשר אהב את רחל, ואחרי עבור גם שבע שנים האחרות, נתן לו לבן גם את רחל לאשה, ואת בלהה שפחתו נתן לה לשרת אותה, ואת זלפה שפחתו נתן כבר ללאה.
ולאה התעצבה מאד בראותה כי יעקב אוהב מאד את רחל, רק קותה כי אם תלד לו בנים, יאהב גם אותו, ותתפלל אל ה׳ לפקוד אותה, ויעתר לה ה׳ ותהר ותלד בן ותקרא לו בשם ראובן, יען כי ברחמי ה׳ נתן לה הבן, כי זה הוא פתרון השם הזה*). ומאז והלאה החל יעקב לחן גם אותה*). ותהר עוד ותלד בן ותקרא שמו שמעון, כי שמע ה׳ בקולה. ותהר עוד ותלד בן ותקרא את שמו לוי, באמרה כי הפעם ילוה אישה אליה, ותהר עוד ותלד בן ותקרא שמו יהודה, באמרה הפעם אודה את ה׳. ותקנא רחל באחותה, ותדאג פן לא יוסיף עוד יעקב לאהוב אותה כבראשונה, כי עקרה היא, ותתן את בלהה שפחתה ליעקב למען תבנה גם היא ממנה, ותהר בלהה ותלד ליעקב בן, ותאמר רחל דנני אלהים וגם שמע בקולי, ותקרא שמו דן. ותהר עוד ותלד בלהה בן שני ליעקב, ותקרא רחל את שמו נפתלי, פתרונו ערמה גם התחרות (וועטטאייפער), כי על פי ערמת רחל לתת את שפחתה לאישה, התחרה את לאה אחותה גם יכלה לה*). אך גם לאה הערימה כאחותה ותתן גם היא את זלפה שפחתה ליעקב, ותהר גם היא ותלד בן, ותקרא לאה את שמו גד, פתרונו מקרה (צופאלל)(?). ותהר עוד ותלד בן שני ליעקב, ותקרא לאה את שמו אשר, פתרונו אֹשֶר (גליק), כי על ידו יגדל עוד אָשרה מקדם. ויהי היום וילך ראובן השדה ויבא ללאה אמו תפוחי הצמח הנקרא בשם מאנדראגארא*), ותתאו רחל התפוחים ההם, ותבקש מאת לאה לתת גם לה תפוחים אחדים, ותמאן לאה ותאמר המעט קחתך את אישי ולקחת גם את תפוחי בני. ותאמר רחל לכן ישכב עמך הלילה. וישכב יעקב עמה בלילה ההוא ותהר ותלד ליעקב בן חמישי ותקרא את שמו יששכר, באמרה נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי. ותהר עוד לאה ותלד בן ששי ליעקב והקרא את שמו זבלון, באמרה הפעם יזבלני אישי כי ילדתי לו ששה בנים. גם בת אחת ילדה ליעקב ותקרא את שמה דינה. אז פקד ה׳ גם אח רחל ותהר ותלד ליעקב בן ותקרא את שמו יוסף, לאמר יוסף לי ה׳ בן אחר.
ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף, ויאמר יעקב אל לבן: זה עשרים שנה עבדתיך בכל כחי ואוני, ועתה שלחני נא ואלכה אל מקומי ולארצי, אך לבן חבל תחבולות שונות ולא נתנו ללכת, על כן חשב יעקב מחשבות לגנוב את לב לבן ולמצוא עת רצון לברוח מביתו ולשוב אל ארצו ואל מולדתו. וישאל את פי רחל ולאה אם יש גם את לבבן ללכת אתו אל בית אביו, וכאשר התרצו גם הן ללכת אתו, לקח את מקנהו ואת כל רכושו אשר רכש בפדן ארם, ויברח עם נשיו ובניו וכל אשר לו לבוא אל יצחק אביו ארצה כנען. ורחל גנבה את התרפים אשר לאביה, לא בגלל אשר היו נכבדים בעיניה, כי יעקב לִמד אותה לדעת כי התרפים דברו און ומעשה תעתועים הם, רק עשתה זאת לכפר בהם את פני אביה, כי אם ירדוף אחריה וישיגה, אז תשיבם אליו ובזה תשוב חמתו ממנה.
ויגד ללבן ביום השלישי כי ברח יעקב, ויחר לו מאד, ויקח עמו אנשי חיל וירדוף אחרי יעקב דרך שבעת ימים וידבק אותו. אך אז רד היום מאד ולא יכול לעשות מלחמה ביעקב, ובחלום הלילה בא אליו אלהים ויאמר לו: ״הִשָׁמֶר לך מִדַּבר עם יעקב קשות ומחרות אפך בבנותיך, רק תכרות עם יעקב ברית שלום ותדבר טובות עם נשיו. אולם אם תעוז להתגרות מלחמה ביעקב אשר עוזריו רק מתי מעט מול אנשי חילך הרבים, ידע תדע כי אנכי מגן לו ואמגנך בידו לעשות בך כטוב וכישר בעיניו." למחרת קרא לבן ליעקב ויאמר אליו כי ידבר אתו דברי שלום, יען כי אלהי אבותיו הזהיר אותו אֶמֶשׁ לעשות כן, אך בכל זאת דבר אתו משפטים לאמר: הלא בחסר כל באת אלי, ואני חמלתי עליך ואספתיך אל ביתי גם נתתי את בנותי לך לנשים, וקויתי כי בזאת תוסד ידידותנו לעולם, אך אתה גמלתני רעה תחת טובה, לא זכרת כי אחי אמך אנכי ושארך הקרוב אליך, לא שמת לבך על בנותי אשר נתתי לך ועל בניך אשר אני אבי אמותיהם, ותנהגם כשבויי חרב, את רכושי גזלת ואת הוני עשקת, את בנותי פתית לברוח מביתי, גם גנבת את אלהי אשר קדושים הם בעיני כבעיני אבותי ואבות אבותי, ואת אשר לא יעשה אויב לאויבו עשית אתה לי, אתה שארי בן אחותי בעל בנותי, אוכל לחמי ובן משק ביתי! על הדברים האלה השיב יעקב אמרים כי האהבה לארץ מולדת נטע ה׳ לא רק בלבבו כי אם בלבות כל בני האדם, והאהבה הזאת המריצה אותי לשוב אל ארצי אחרי אשר עזבתי אותה עשרים שנה. אך על דבר האשמה אשר תאשימני, הוסיף יעקב לדבר, כי אנכי לא עשקתיך, יוכיחו נא שופטי צדק בינינו אם לא נהפוך הוא, כי אתה עשקת אותי וכל דברי ריבותיך אל חיקך ישובו. הלא אנכי עבדתיך בתם לבבי, שמרתי את צאנך באמונה, והגדלתי והוספתי את רכושך, ואתה תחת תת לי תודה כעל כל תגמולי עליך, תרע עוד עינך בקחתי חלק קטן מכל הרכוש אשר רכשתי לך, חלף עבודתי הכבדה אשר עבדתיך זה שנים רבות. ועל דבר בנותיך ידע תדע כי לא משנאתן אותך עזבוך ללכת אחרי, כי אם מאהבתן אותי, ומעשותן את אשר נטל על כל אשה לעשות לבעלה, ומה גם כי לא יכלו לעזוב את בניהן ההולכים עמי. כדברים האלה השיב יעקב ללבן להוכיח את צדקת נפשו, ואז מלא פיו תוכחות על כל הרעות אשר עשה לו לבן בהעבידו אותו בפרך עשרים שנה רצופות מבלי השב על לב כי בן אחיו הוא ובעל בנותיו; ראשית דרכו עמו היתה לרמות אותו ולתת לו את לאה תחת רחל, והמרמה הזאת אשר שברה את לבו היתה עוד נקלה מול הרעות הרבות אשר הפגיע בו אחרי כן, רעות אשר לא יעשה כמוהן רק אויב ומתנקם. ובאמת הרע לבן מאד ליעקב, כי בראותו כי ה׳ עמו וכל אשר יעשה יצליח, הבטיח לתת לו נקֻדים, וכאשר ילדו כל הצאן נקֻדים, השיב את הבטחתו אחור ויאמר עקדים יהיה שכרך, וכאשר ילדו כל הצאן עקדים, נחם עוד הפעם על הבטחתו, ויחלף את משכרתו עשרת מנים, כי קנא בו קנאה גדולה בראותו כי מקנהו פרץ בארץ וכל אשר הוא עושה ה׳ מצליח בידו.
ועל אדות התרפים אמר לו יעקב כי יחפש אותם בכל אהליו, כי לא ידע כי רחל גנבתם, ויהי בהודע לרחל כי אביה מחפש את התרפים, מהרה ותקחם ותשימם בכר הגמל ותשב עליהם, ותאמר אל אביה אל יחר בעיני אדוני כי לא אוכל לקום מפניך, כי דרך נשים לי, ואז חדל לבן מחפש עוד אחריהם, בהאמינו כי רחל בתו לא תגע באלהיו בימי נדת דותה—. אחרי כן נשבע לבן ליעקב כי לא יזכור לו עוד את אשר עשה לו, ויעקב הבטיחוהו כי לא יענה את בנותיו ולא יקח לו נשים על בנותיו. ויכרתו שניהם ברית על אחד ההרים ויקימו שם גל אבנים ומצבה בתבנית מזבח, ועל כן נקרא ההר ההוא בשם גלעד וכל הארץ ההיא בשם ארץ הגלעד*). אחרי הברית ההיא אכלו שניהם וייטיבו את לבם, וישכם לבן בבקר ויברך את בניו ואת בנותיו וילך וישב למקומו.