קדמוניות היהודים· יוסף בן מתתיהו
ספר א · פרק יג
עקדת יצחק.
אברהם אהב את יצחק בנו אהבה בלי־מצרים, כי בן זקונים הוא לו גם בן משביל דורש אלהים ומכבדו בכל לבב ושומע בקול אביו לכל אשר יצוהו, ויתחשב אברהם למאשר בארץ בדעתו כי בן יקיר כזה יירשהו וימלא מקומו אחריו. והאלהים נסה את אברהם וירא אליו ויספור וימנה לו את כל החסדים אשר עשה עמו מעודו, ואשר מגן צריו בידו, ויתן לו בן חכם לעת זקנתו, ובגלל כל חסדיו הנאמנים ההם הוא דורש ממנו להעלות לו את יצחק בנו לעולה, ויצוהו ללכת אל ארץ המוריה ולבנות שם מזבח על אחד ההרים ולהקריב עליו את בנו קרבן עולה לה׳, ואז ידע כי ירא אלהים הוא באמת ונותן יתר שאת לחפץ ה׳ על חיי בנו יחידו מחמל נפשו.
וישמע אברהם בקול ה׳, ובכל נפשו עתד את יצחק לעולה כליל לה׳, ויחשוב למשפט כי חטא משפט מות הוא למרות את פי ה׳ אשר הוא מקור החיים ובטובו הוא מחיה כל החיים. אך לשרה אשתו לא הגיד זאת, גם לא גלה את אזן אחד מעבדיו את אשר בלבבו לעשות, לבל יתיצב לו איש לשטן בדרך. וישכם בבקר ויחבש את חמורו ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו וילך אל המקום אשר אמר לו האלהים, וישם על החמור את עצי העולה ואת יתר הדברים הדרושים לחפץ הזה. ביום השלישי נשא אברהם את עיניו. וירא את הר המוריה מרחוק, ויאמר אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם. ויקח אברהם את עצי העולה מעל החמור וישם על יצחק בנו ויקח בידו את האש ואת המאכלת וילכו שניהם יחדו. ויצחק היה אז בן עשרים וחמש שנים, ואחרי אשר נבנה המזבח, שאל את פי אברהם איה השה לעולה? ויענהו כי אלהים יראה לו השה לעולה, כי בידו לתת לכל איש ואיש את אשר יחסר לו, גם לשוב ולקחת את אשר נתן לו אם יתאמר כי כחו ועצם ידו עשה לו חיל—.
אחרי ערוך אברהם את העצים על המזבח, פנה אל יצחק בנו ויאמר: הה בני! אלפי פעמים שאלתיך מאת ה׳, ובשמעו את שאלתי ויתן לי בן יקיר כמוך, לא חָשכתי מכל עמל ותלאה נפשי לשמור עליך, טפחתיך ורביתיך, וכל ישעי וכל חפצי היו רק לראותך בתור אדם המעלה ולהוריש לך את כל אשר לי. אולם יען כי ברצון ה׳ הייתי אב לבן נחמד כמוך, עלי החובה לעשות גם את רצונו, ועתה ירצה ה׳ כי אשיב לו את הבן אשר נתן לי, על כן חזק ואמץ להעלות על המזבח לעולה כליל לה'. ואני בכל חפץ לבבי הנני נותן אותך לה׳, יען כי חפץ הוא בזה חלף כל הטובות והחסדים אשר עשה עמדי מעודי ועד היום הזה. הה בני! בבואך אל התבל על פי ה׳, כן הפרד עתה ממנה על פי ה׳; הפרד נא איפוא בני מחיי התבל לא ככל בני האדם, רק כקרבן עולה תמימה מיד אביך אל תחת יד האלהים. ואני הנני מאמין כי לכבוד ולתפארת הוא לך, כי נכבדת מאד בעיני ה׳ לבל תמות כמות כל האדם על ידי מחלה ומכאובים, על ידי מלחמה או כל אסון וכל פגע רע, רק בתור קרבן ועולה כליל לה׳, וה׳ אשר בידו נפש כל חי, יקבל באהבה וברצון את נפשך בעלות הלהב מעל המזבח ותפלה זַכָּה מלבב אביך. ואז בני יחידי! אז היה נא עלי למלאך מליץ ותחלה את פני ה׳ כי יכלכל את שיבתי תחת בני אשר הפקדתיו בידו—.״
ככל הדברים האלה דבר אברהם על לב יצחק בנו, ויצחק הצדיק והתמים כאביהו, שמע את דבריו בשמחת לבב, ויען ויאמר: לוּ הפרתי את עצת ה׳ ועצת אבי, כי אז לא היה לי כל צדקה לראות אור החיים בתבל, ואם רק אתה אבי לבדך חפצת להעלות אותי לעולה, גם אז לא מריתי את פיך, ומה גם עתה אשר גם ה׳ חפץ בזה—.״ ובשמחה ובטוב לב נגש יצחק אל המזבח, ויעקד אותו אברהם וישם אותו על המובח ממעל לעצים, ויקח את המאכלת לשחוט את בנו — אך קול ה׳ קרא בַכֹח: אברהם! אברהם! אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה! כי קרבן אדם תועבת נפשי הוא, ורק לנסותך באתי הפעם, ועתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני, ועל כן ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים וירש זרעך את שער אויביו, ושֵׁם אברהם יגדל עד אפסי ארץ וזִכרו לברכה עד העולם." אחרי הדברים האלה הראה ה׳ אַיִל אחד לאברהם אשר לא ראהו עד כה, ויקח אברהם את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו. ואברהם ויצחק אשר התבשרו רוב שלום ורב טוב מאת ה׳, התרפקו ויחבקו זה את זה בשמחות וגיל, וישובו לביתם, ויחיו חיים מאשרים, וכל אשר עשו הצליח ה׳ בידיהם.