קדמוניות היהודים· יוסף בן מתתיהו
ספר א · פרק יב
ישמעאל ובניו הערביאים
ואברהם נסע משם ארצה הנגב ויגר בגרר בארץ פלשתים, ויאמר על שרה אשתו כי אחותו היא כאשר עשה כן ברדתו מצרימה, כי ירא מפני אבימלך מלך גרר פן יהרגהו על דבר אשתו. ואבימלך חָמַד את יְפִי שרה בלבבו וישלח וַיִקָחֶהָ אליו. אך ה׳ מְנָעוֹ מִקְרוֹב אליה, כי הוכיחו במכאוב אנוש מאד וכל הרופאים אמרו לו נואש. ואז בא אליו אלהים בחלום הלילה ויאמר לו הנך מֵת על האשה אשר לקחת, כי היא בעֻלת בעל. ויהי בבקר וישלח אבימלך ויקרא לאוהביו ומיודעיו ויספר להם את חלומו, והם יעצוהו גם האיצו בו למהר ולהיטיב את רעתו, ועל פיהם קרא לאברהם וידבר על לבו לבל ידאג עוד לאשתו, כי אלהים מגן בעדה ולא אנה אליה כל רע. אחרי כן הצטדק לפני אברהם ויאמר עד ה׳ גם שרה יודעת זאת כי לו ידעתי מראש כי היא בעלת בעל, אז לא עלה על לבי לשאת עיני אליה, אך בהאמיני כי אחותך היא, עשיתי זאת בתם לבבי ובנקיון כפי, ועתה הנה אשתך קח ולך. גם חִלה את פניו לסלוח לו ולהתפלל בעדו אל ה׳, ואם יאבה לשבת בארצו, טוב הארץ יאכֵל, ואם יאבה לנסוע לארץ אחרת, ישלח אתו אנשים לשלחו בדרך, גם ימלא כל המחסורים אשר יחסרו לו, גם אברהם הצטדק לפני אבימלך על אשר אמר על שרה אשתו אחותו היא, כי ירא פן יהרג על דבר אשתו, וגם אמנה אחותו היא בת אחיו*). ועל אדות מחלת המלך הצטדק כי הוא לא הביאה עליו רק ה׳*). ואם יש את לבב המלך להיטיב עמו, ישב בארצו במקום אשר יבחר, ויקח אבימלך צאן ובקר ועבדים ושפחות, ויתן לאברהם, וישב לו את שרה אשתו, ויאמר לו הנה ארצי לפניך, בטוב בעיניך שב. גם כרתו ברית יחדו לשבת שבת רֵעִים וידידים נאמנים. הברית ההיא כרתו על הבאר הנקראת באר שבע, כי שם נשבעו שניהם ברית אהבה ורעות, והבאר ההיא תקרא בשם באר שבע עד היום הזה*).
אחרי ימים מעטים ילדה שרה לאברהם בן לזקניו למועד אשר דבר אותו אלהים, ויקרא אברהם את שמו יצחק, על דבר הצחוק אשר צחקה שרה בְּבַשֵׂר לה האלהים כי תלד בן. ואברהם היה בן מאת שנה בהולד לו יצחק בנו, וימל אותו בן שמונת ימים, ועל כן ימֹלו כל זרע אברהם את בניהם לשמונת ימים, והוא חק עולם לדורותם, והערביאים יִמֹלו את בניהם לשלש עשרה שנה, כי ישמעאל אביהם נִמֹל גם הוא בהיותו שלש עשרה שנה.
והנה בתחלה אהבה שרה את ישמעאל בן הגר שפחתה ותחשבהו כבנה, אך כאשר ילדה את יצחק, מאנה כי יגדל ישמעאל עם בנה יחד, מדאגה בדבר פן ימרה ישמעאל את חיי יצחק אחרי מות אברהם אם יירש פי שנים בהיותו הבכור, ותאמר לאברהם גרש את האמה הזאת ואת בנה, כי לא אבה כי יירש בן האמה עם בני עם יצחק, וירע הדבר מאד בעיני אברהם וימאן לגרש ילד קטן ואשה עניה מביתו על לא חמס עשו, אך באמור אליו ה׳ אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, אז השכים בבקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר, ואת הילד אשר אין בו כח ללכת בדרך רחוקה שם על שכמה, וישלחה ללכת באשר תתהלך. ותלך ותתע במדבר עד תם הלחם מצלחתה, ותצר לה מאד, ובכלות גם המים מן החמת ולשון בנה בצמא נָשָׁתָּה וכל עוד נפשו בו, השליכה אותו תחת אחד עצי הברושים (טאננענבוים*), ותלך ותשב מרחוק לבל תראה במות הילד, ותשא את קולה ותבך, אז נראה אליה מלאך אלהים וַיַרְאֶהָ באר מים בקרבת המקום ההוא, ויצו אותה לשאת את בנה ולהחזיק בו, כי בשלומו וטובו גם לה שלום ורב טוב, הדברים האלה החיו את רוחה, ותלך ותמלא את החמת מים ותשק את בנה, גם רעים טובי לב מצאה במדבר ההוא, והם נהלו אותה ואת הילד בלחם.
ויגדל ישמעאל ותקח לו אמו אשה מארץ מצרים, ארץ מולדתה, והאשה ההיא ילדה לו שנים עשר בנים. ואלה שמותם. נביות וקדר ואדבאל ומבשם ומשמע ודומה ומשא, חדד ותימא, יטור נפיש וקדמה. וישכנו בכל הארץ אשר מנהר פרת עד ים האדום הנקראת בשם ארץ נביות (נאבאטענערלאנד*). ולכבוד אנשי שם וגבורי חיל ההם, גם לכבוד אברהם אביהם, נקראו בשמותם שבטי הערביאים עד היום הזה*).