קדמוניות היהודים· יוסף בן מתתיהו
ספר א · פרק יא
מהפכת סדום.
בעת ההיא התגאו אנשי סדום בעשרם ורכושם*) ויהיו רעים וחטאים לאלהים ואדם, וישכחו כי כל טוּבם בא אליהם מאת ה׳. את ידי האורחים העניים הבאים אליהם מארצות אחרות, לא החזיקו ולא נתנו להם חנינה, ואת האנשים אשר באו לגור בתוכם, עשו אשר לא כדת. על כן חרה בהם אף ה׳ ויחרוץ עליהם כליון עולם: להרוס את סדום ובנותיה ולהשחית גם את ארצם עד כי לא תצמיח עשב ולא תשא כל פרי.
ובטרם עֲשות האלהים את משפטו החרוץ על החטאים בנפשותם ההם, נראה אל אברהם מראות אלהים בשבתו פתח האהל באלני ממרא כחם היום, וישא אברהם את עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו, והם היו מלאכי אלהים מתחפשים מדמות אנשים. ואברהם לא ידע עוד כי מלאכים הם, ובראותו אותם קם מפניהם ויברכם ויחל את פניהם לאכל לחם, ויעתרו לו וישבו תחת העץ, והוא מִהַר ויכרה להם כרה גדולה: עֻגות קמח סלת, חמאה וחלב ובן בקר רך וטוב צלי אש, ויתן לפניהם ויתראו כאוכלים וסעדים לבם, וישאלו איה שרה אשתו, ויאמר הנה היא באהל, ויאמרו לו כי שוב ישובו אליו לתקופת השנה והנה בן לשרה אשתו. ותצחק שרה בקרבה לאמר: האחרי בלותי תהיה לי עדנה? הלא בת תשעים שנה אנכי, ואברהם גם הוא זקן בן מאה שנה; אז הסירו המלאכים את דמות בני אדם מעליהם הופיעו כמלאכי ה׳ לעיני אברהם, ויודיעו לו כי אחד מהם שלח במַלְאֲכות ה׳ לבשר לשרה כי תלד בן, ושנים מהם שֻׁלחו להפוך את סדום—.
ויתעצב אברהם מאד על אנשי סדום שכניו, ויעמוד ויתפלל אל ה׳ לבל ימית צדיק עם רשע, ויענהו ה׳ כי לא נמצאו צדיקים בכל אנשי סדום, וְלוּ היו ביניהם רק עשרה צדיקים כי אז נשא גם להרשעים בעבורם ולא עשה בהם חרון אפו. אז חדל אברהם מהתפלל עוד בעדם, והמלאכים באו סדומה בערב, ולוט אשר למד את מעשה אברהם להכניס אורחים ולנהלם בלחם ובכל המחסורים אשר יחסרו להם, קם לקראתם (כי נדמו לו כאנשים) וישתחו אפים ארצה ויפצר בם מאד לָסוּר אל ביתו וללון שם, ויסורו אליו ויבואו אל ביתו. ואנשי העיר אנשי סדום בראותם כי בחורי חֶמד יפי תאר ויפי מראה באו ביתה לוט, נסבו על הבית ויאיצו בלוט להוציא אליהם את הבחורים היפים ההם לעשות להם תועבה. ויתחנן אליהם לוט לבל יעשו קלון כזה להאורחים אשר באו לחסות בצל קורתו, גם אמר להם להוציא אליהם את שתי בנותיו הבתולות לעשות להן כטוב בעיניהם אם לא יוכלו לעצור ביצר לבבם. אך הם לא אבו ולא שמעו לו ויפחידוהו כי ירעו לו יותר עוד מלאנשים ההם, ויגשו לשבור את הדלת.
אז חרה בם אף האלהים ויך אותם בסנורים עד כי נלאו למצוא הפתח, ויגזר אמר להשחית את סדום וכל יושביה. ולוט אשר הזהירו ה׳ למהר ולעזוב את סדום, כי משחית הוא אותה מפני רעת יושביה, יצא מן העיר הוא ואשתו ושתי בנותיו הבתולות, כי החתנים (ברייטיגאמע) אשר בנותיו ארוסות להם, צחקו לדבריו וילעגו לו באמרו אליהם כי יהפוך ה׳ את סדום ולא יצאו אתו מן העיר*). ויהי כצאת לוט מן העיר המטיר ה׳ אש וגפרית על סדום ועל עמורה, ויהפוך את הערים האל ואת כל הככר ואת כל יושבי הערים וצמח האדמה. ואשת לוט הביטה מאחריה למרות פי ה' ותהי נציב מלח, ואנכי ראיתי עוד בעיני את נציב מלח ההוא הנצב שם עד היום הזה*). אך לוט ובנותיו נמלטו לעיר צוער אשר נשארה מכל ערי הככר ולא נגעה בה יד האש, והיא נקראת צוער על כי היא עיר מצער, ושם ישב לוט ימים רבים ויחי חיי צער ולחץ.
ובנות לוט האמינו כי נכחד כל היקום תחת השמש ואיש אין בארץ לבוא עליהן כדרך כל הארץ, ובאותן להחיות זרע אדם ולבנות את התבל כמקדם, השקו את אביהן יין ותשכבנה אתו, ותהרין לו ותלדנה שני בנים, הבכירה קראה את שם בנה מואב, כי מאביה הוא, הוא אבי עם מואב, עם גדול ורב עד היום הזה, והצעירה קראה את שם בנה בן־עמי, הוא אבי בני־עמון עד היום. ושני העמים ההם יושבים בחול־סוריא (חאליזיריען).