קדושת לוי· רבי לוי יצחק מברדיצ'ב
ליקוטים
(שייך לפרשת בראשית) בראשית ברא אלהים. יש לומר, דהנה אין סוף ברוך הוא הוא קדמון לכל הקדומים וממנו נתהוה הכל כל הנמצאים מתהום ארעא עד רום רקיע עליון. לכאורה יש לחקור אם הנמצאים הם כמוסים וכלולים בו, אם כן הם גם כן קדומים. ובאמת זה אינו, דהלא כל העולמות הם מחודשים, ואם נימא דהם אינם בתוך האין סוף, אם כן מאין באו למציאות וממה נתהוו. אך שורש הדבר הוא, דמתחילה עלה ברצונו הפשוט והאציל מעצמו כח אחד אשר מכח הלזו יתבנה העולם ויתפשטו כל העולמות דהם אהבה והיראה והתפארות והאמונה והתקשרות והממלכה, ואחר כך כשנאצל כח הנ"ל שוב הוציא מכח הנ"ל לפועל שיבא הדבר לידי גילוי שיתגלו כל העולמות ונמצא כח הראשון שנאצל הוא דבוק וקשור באין סוף. ובספר הרמב"ן, קורא לכח הנ"ל היולי, אשר בכח הלזו נכלל כל הצורות ולכך נקרא זה הכח אצילות שהוא מלשון אצלו ה' דכח הנ"ל הוא קרוב אצלו יתברך. ואחר כך מה שנברא הכח להוציא מכח הראשון אל הפועל הוא בחינת בריאה ואחר כך בא לכלל העשיה דהוא תיקון גמור של הדבר דהוא בחינות מלכות. וזהו שאמר הכתוב בראשית ברא אלהים, רצה לומר ראשית הבריאה אשר נברא הוא שם אלהים דשם הוי"ה זה היה קודם שבא הכל:
אבל שם אלהים דהוא מורה על שהוא תקיף ובעל היכולת כולם נתהוה שהאציל הכח הראשון הנ"ל זהו בחינת אלהים. וזה שהאציל ראשונה ואז עדיין לא יצאו כל העולמות מכח אל הפועל אז בעת ההוא והארץ היתה תוהו ובוהו, ואחר כך כתיב ויאמר אלהים יהי אור, וכדומה דמכח הזה יצא אחר כך הכח אל הפועל:
ונראה לבאר למה נקרא הוי"ה, כי השם יתברך הוא המהוה את כל העולמות וממנו נמצא הכל, רק שהוויתו נסתר מעין כל ומה שבא לתוך העולמות הוא דרך צמצום ונמצא הוויתו נסתר מעין כל חי. וזהו הוי"ה, כלומר יו"ד הוה, כי על פי חכמת הדקדוק יו"ד מורה על נסתר כמו יפעול יפקוד. וזהו הוי"ה בכתיבתו, כלומר הוה נסתר, ונסתר מורה על יו"ד משם הוי"ה, והו"ה של הוי"ה הוא אותיות הוה, כלומר ההו"ה מן הנסתר:
(שייך לפרשת לך לך) וילך למסעיו. בחזירתו פרע הקפותיו. הכוונה, דהנה כשהצדיק עובר באיזה מקום אז עושה רשימה במקום שהכניס לתוכה הקדושה אך כשחוזר פעם שני אל אותו המקום אז מביא התגלות אל הרשימה שהכניס שם. וזה שאמר בחזירתו כשהלך אברהם פעם שנית אל אותן המקומות שהיה בתחילה אז פרע, רוצה לומר התגלה הקפותיו מה שהקיף בתחילה אותם והדביק אותם בקדושה בפעם ראשון ובפעם שנית הביא אותו אל התגלות, כי פרע לשון התגלות מלשון כי פרעה אהרן:
(שייך לפרשת וירא) וירא אליו ה' באלוני ממרא. ופירש רש"י על שנתן לו עצה על המילה, וקשה מה ענין ממרא ליתן עצה לאברהם אבינו על המילה. ונראה, שיש שני חוטאים אחד חס ושלום בפועל רחמנא ליצלן, ועוד יש בעלי תשובה הלא המה קדושי עליון אשר בכל יום אור זרוע לצדיק ונראה לו כאלו יום אתמול כי יעבור חטא חס ושלום, כי התגלות של היום ההוא בעבדות ה' הוא מתחזק יותר מיום של אתמול לכן בכל יום הוא עושה תשובה על יום אתמול. אבל אותו חטא הוא שוגג, כי ביום אתמול לא היה לו התגלות של היום וזה סוד זדונות נעשות כשגגות. ומזה יש להבין סוד מה שצוה ה' במועדים ובראשי חדשים להביא שעיר חטאת על טומאת מקדש וקדשיו מפני שהבהירות אז ביותר אור זרוע לצדיק, ומתחרט על יום אתמול ומביאין חטאת על טומאת מקדש וקדשיו, פירוש על שלא היה לו הקדושה ביותר ולא השיג ביום אתמול לעבוד ה' כהיום ומי כהחכם ויודע פשר דבר לעלות במסילות התשובה כאותן אשר הלכו חושך ולא אור ונתקרבו לעבדות ה' ונוגה להם כאור בוקר. ואברהם אבינו כאשר מל את עצמו בוודאי האירו לו גבהי שמים ועולמות עליונים בהסרת הערלה מנפש הקדושה ואז האיר ממזרח צדק והבהירות נתגלה לו שעד עתה לא השיג בהיות נפשו לא מלה לכן חזר בתשובה על ימים הראשונים. וממרא, היינו שהיה רחוק מה' ונתקרב הוא נתן לו עצה על המילה, פירוש על ההתגלות מה שתתגלה על ידי המילה מה שנעלם מאתו בימים הראשונים:
וימל אברהם את יצחק בנו כאשר צוה אותו אלהים. מאי כאשר צוה אותו אלהים בוודאי כן עשה. אך דרך כל הנביאים בשעת יחוד דבר ה' אליו היה אז בהירות יותר, מה שאין כן בשעת דבור דבר ה' נעלם מהם אותו הבהירות הראשון כמו שהיה להם בשעת ציווי, אבל אברהם אבינו עשה המצוה באותו ההתלהבות ובאותו הבהירות כמו שהיה בשעת הדיבור אליו ה' וזהו כאשר צוה אותו אלהים:
ויעש משתה ביום הגמל את יצחק. כי תענוג הצדיקים אשר המה שרידי ה' לעשות רצון קונם כדי שיוכל ה' להיטיב להם שזהו תענוג השם יתברך כשיוכל להשפיע רב טוב ושלום וחיים לישראל עמו על ידי הצדיק, כי יותר ממה שהעגל רוצה לינק כו'. זה סוד הגמל, כמאמר רבותינו ז"ל ביום שיגמול חסדו לזרעו של יצחק. וזה היה שמחת אברהם שיתמלא רצון הבורא ברוך הוא בזה שיגמול חסדו לזרע אברהם יצחק ויעקב:
(שייך לפרשת וישלח) מי לך כל המחנה הזה כו' ויאמר למצוא חן בעיני אדוני. עיין בבעל הטורים, כי יעקב לקח לעצמו עולם הבא ולעשו עולם הזה. והגם שאנו רואים כי יש בישראל גם כן עשירים, אמנם כל העשירים כולם הם מלאים יגון ואנחה כאשר אנו רואים בחוש העין ואין להם עולם הזה. אמנם אותם העשירים העובדים את בוראם מתוך עושרם יש להם תענוג מתוך עושרם, כי עולם הזה שבא מן עולם הבא את זה לקח יעקב. וזהו למצוא חן בעיני אדוני, כי אדוני סתם הוא השכינה:
(שייך לפרשת וישב) ויהי בעת לדתה ויתן יד ויהי כמשיב ידו ואחר יצא אחיו ויקרא שמו זרח. נראה לפרש בעזרת השם על דרך זה כי ידוע כשהקדוש ברוך הוא נותן לאדם אתערותא דלעילא נותן מיד כשיולד ואחר כך כשאדם יתגדל אזי מסיר הקדוש ברוך הוא ממנו האתערותא דלעילא ונעשה כמו מחיצה בינו ובין התעוררת מלעילא ונשאר רק רשימה בעלמא והוא היד, כי באם שיהיה לאדם התערותא דלעילא מאז ועד עתה אזי לא היה לאדם בחירה והקדוש ברוך הוא רוצה שיהיה לאדם הבחירה ויבחר לו הטוב משום זה מסיר הקדוש ברוך הוא האתערותא בעצמה ונשאר רשימה, ואחר כך כשאדם מתדבק עצמו בעבודת הבורא ברוך הוא ועוזב הנאות עולם הזה ומדבק את עצמו באור החיים הנצחיים אז הוא פורץ את המחיצה ומדבק במצות ובמעשים של התורה הקדושה ומתפלל תמיד באימה וביראה ומתמיד בלימודו הטוב ונותן צדקה, דהיינו תורה ותפלה וצדקה והקדוש ברוך הוא נותן לו טובות וברכות וזריחה גדולה. וזהו פירוש הפסוק ויהי בעת לידתה, כלומר בעת שיולד האדם אז נותן הקדוש ברוך הוא האתערותא דלעילא, ואחר כך מסיר הקדוש ברוך הוא מחמת הטעם שכתבנו ונשאר כמו מחיצה רק רשימה דהוא נקרא יד. וזהו פירוש ויתן יד. ואחר כך כשאדם מתגבר את עצמו לעבוד הבורא ברוך הוא ושוכח הבלי עולם הוא פורץ את המחיצה. וזהו ויקרא שמו פרץ, כי הוא פורץ את המחיצה. וידוע שהקדוש ברוך הוא נקרא אח לישראל שנאמר (תהלים קכב, ח) למען אחי ורעי, ונמצא נותן לו הקדוש ברוך הוא טובה וזריחה גדולה. וזהו ואחר יצא אחיו, דהיינו הקדוש ברוך הוא ויקרא שמו זרח כנ"ל:
(שייך לחנוכה) הנרות הללו אנו מדליקין על הניסים כו' שעשית כו'. על ידי כהניך הקדושים הנרות הללו כו', ואין לנו רשות להשתמש בהם כו'. דהנה איתא בגמרא חזקיהו אמר אני אישן והשם יתברך ילחום מלחמה. דהכלל הוא, אם אדם עושה במלחמה איזה סיוע על פי הטבע הוא אם הוא בבחינת מה שאצלו מעשיו כאין נחשב אז עשיותיו אינו גורע הנס ואם חס ושלום בדעתו שמעשיו פועלים איזה דבר חס ושלום אינו טובה כמו הבחירה ראשונה. והנה חשמונאי ובניו הגם שהם עשאו איזה דבר על פי הטבע היו הם בבחינת מה דחשמונאי ובניו היו סוד תורה שבעל פה, כי מהם התחילו שמאי והלל שמעיה ואבטליון וכמו שמשה רבינו היה תורה שבכתב ובבחינת מה כן הם היו סוד תורה שבעל פה בבחינת מה. והפרש יש כשאדם עושה פעולתו ונחשב בעיניו פעולתו אזי רשאי להנות ואם אינו נחשב פעולתו רק בבחינת מה אזי כולו קודש ואינו רשאי להנות. וזהו פירוש הנרות הללו אנו מדליקין על הניסים כו', על ידי כהניך הקדושים והם היו בבחינת מה לפיכך אינו רשאי להשתמש בהם כי כולו קודש:
(שייך לפרשת מקץ) למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח. וכתוב במדרש (ב"ר צא) על זה מעולם לא דיבר יעקב לבטלה. וזה שכתוב למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה' ומאלהי משפטי יעבור, הכלל הוא, כי כל מה שעשו האבות עשו רושם לבניהם. אברהם, עשה הרושם ד' הגליות לנצח אותם ונמצא כל מה שדברו האבות הוא רשימה לבניהם. והנה כל מה שישראל עושים ומדברים לטובה עושים רושם למעלה, אך אם ישראל מדברים לפעמים דיבור שאינו טוב עושה הקדוש ברוך הוא לטובות ישראל שהדיבור של ישראל שאינו לטובה שלא יעשה רושם למעלה. לזה יעקב אמר כאן למה הרעותם כו', הלא באמת אין לאדם לומר זה למה עשית כך הלא יש לאדם לומר על כל מה שעשה גם זו לטובה ובדיבור זה שאמר יעקב עשה רושם לבניו כמו שדבריו לא עשו רושם כמו כן לא יעשה רושם הדיבורים של ישראל זה שמדברים איזה דבר לא טוב. וזה מעולם לא דיבר יעקב לבטלה, כלומד שאפילו בזה הדיבור שאמר למה הרעותם כו', לא היה לבטלה ועשה בזה רושם לבניו כנ"ל. וזה שכתוב במדרש למה תאמר יעקב, כלומר למה אמר יעקב זה הדיבור נסתרה דרכי, זה שהוא דרכי ואינו דרך ה' יהיה נסתר מה' ושלא יעשו רושם למעלה:
(שייך לפרשת שמות) ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם. עיין פירוש רש"י. ויש לפרש, דהנה הכלל כשאדם עושה איזה דבר גשמי יהיה כונתו לעבודת השם יתברך. דהיינו בשעת חרישה וקצירה יהיה כונתו שחורש וקוצר שמזה יהיה לו מאכל אשר יאכל ויוכל לעסוק בתורה ובעבדות השם ובחינה זה נקרא אהיה אשר אהיה, דהיינו שאחר החרישה והקצירה יאכל ואחר כך יעבוד השם בזה ובשעה שעוסק בעבודות השם נקרא הוה וכשאוכל הוא בבחינת אהיה פ"א, כי מזה האכילה יבוא לעבדות השם. לכן מתחילה אמר הקדוש ברוך הוא למשה אהיה אשר אהיה, כי כונתו היה כשיכנסו ישראל לארץ ואז יהיו עוסקים בחרישה וקצירה שזהו הוא בחינת אהיה אשר אהיה, ואחר כך אמר אהיה שלחני אליכם, כי תיכף כשיצאו ממצרים היו במדבר וירד להם המן ואז לא היו צריכים לחרישה וקצירה וזה הוא בחינת אהיה כנ"ל:
(שייך לפרשת בא) ובני ישראל עשו כדבר משה כו' וינצלו את מצרים. הנה בכל מקום כתיב ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה, הכלל, הדיבור והציווי שיצא מפי הקדוש ברוך הוא אל הנביא אזי הוא בבהירות גדול, רק האדם השומע מפי הנביא אזי אינו בבהירות כאשר יצא מפי הגבורה. והנה משה רבינו קיבל הדיבור מפי הבורא וישראל שמעו ממנו ובעת ששמעו ממנו היה המצוה מאיר להם כאלו שמעו מפי הבורא לפי ששכינה היתה מדברת מתוך גרונו כידוע ולכך בכל המצות כתיב ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה, בזה הבהירות שקיבל משה מפי הקדוש ברוך הוא. אבל כאן שנצלו את מצרים והיה זה עליית ניצוצות כמבואר בספרים. ובאמת בעליית ניצוצות צריך האדם לצמצם ולהשפיל עצמו במחשבת הניצוץ כדי להעלות אותו ולכך לא כתיב כאן רק בני ישראל עשו כדבר משה, כי אז לא היה להם בהירות:
(שייך לפרשת בהעלותך) בהעלותך את הנרות. והקשה הגמרא וכי לאורה הוא צריך, הלא כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו. והקשה התוספות מה מקשה מארבעים שנה, הלא תמיד אנו הולכים לאורו. והנראה, שהקדוש ברוך הוא מוליך אותנו על פי הטבע תמיד, רק בעת מ' שנה היה מוליך אותנו חוץ לטבע בעמוד אש כו', והכלל, שלשון אורה הוא לשון נקבה דבר המקבל מאור של השם יתברך והוא דרך הטבע. לכך מקשה הגמרא הלא כל ארבעים שנה לא הלכו אלא לאורו של השם יתברך בעצמו, היינו חוץ לטבע. וזהו וכי לאורה הוא צריך, היינו אורה דייקא דרך הטבע:
(שייך לפרשת פנחס) והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל. נראה דהכלל הוא כך, דהנה לפעמים הקדוש ברוך הוא מגביה את הצדיק ואינו מודיע אותו הטעם ולפעמים מודיע אותו הטעם. נראה דלזה שאינו מודיע, כי אם היה מודיע אותו הטעם מחמת איזה דבר הוא מגביה אותו היה תמיד עושה דבר זה ויש עת שאין הקדוש ברוך הוא חפץ בדבר זה. אבל זה שהקדוש ברוך הוא יודע שהוא אינו מכוין רק לעשות רצונו ואם יהיה עת שיצטרך לעשות להיפוך יעשה לזה הקדוש ברוך הוא מודיע אותו הטעם. והנה פנחס היה יודע שיפסיד הכהונה כשיהרוג את זמרי, כי כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, ואף על פי כן היה עושה בשביל רצון הקדוש ברוך הוא על כן הודיע אותו הטעם ואמר והיתה לו כו' תחת אשר קנא לאלהיו:
ויעש משה כאשר צוה ה' אותו ויקח את יהושע ויעמדהו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה כו'. והנראה, כי כאשר רוצה השם יתברך להרים לעשות אחד לראש מתחילה מרים אותו מאת כל כדי לעשות אותו לראש. וזהו גם כן (ב"ב עה.) פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה, כי משה כל מה שעשה לעבודת השם היה יודע השורש והטעם הדבר כמו החמה המשפיע. ופני יהושע כפני לבנה, שלא היה כבחינת משה שלא היה יודע טעם כהלבנה המקבלת מהחמה. וזהו ויקח משה ויעמידהו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה, היינו שהרים אותו מקודם שיהיה לפני כל, ואחר כך עשה אותו לראש:
וישלח יהושע שני אנשים מרגלים חרש לאמר (יהושע ב, א). כי כשהצדיק בא במקום אז מעורר אותו הרשימה אשר כבר היה במקום ההוא וכאן שהיה בארץ ישראל הרשימה מן המרגלים הראשונים רצה יהושע שלא לעורר הרשימה מהם. וזהו חרש, שיעשו עצמם חרשים שלא לשמוע הרשימה מן המרגלים ראשונים:
וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע ותושע לו ימינו כו'. (ישעיה נט, טז) יבואר על פי מאמר בזוהר הקדוש בפסוק היש ה' בקרבנו אם אין (שמות יז, ז) עיין שם ועל פי מאמר חכמינו ז"ל (ברכות יז.) מי מעכב כו', והקדוש ברוך הוא חפץ תמיד בטובת ישראל. וזהו וירא כי אין איש, כלומר הקדוש ברוך הוא שהוא נקרא אי"ן כמאמר הזוהר הקדוש מתלבש עצמו בבחינת איש, להיות לוחם מלחמות ישראל להושיע לבניו כנאמר (שמות טו, ג) ה' איש מלחמה, וישתומם כי אין מפגיע, כלומר אי"ן הוא הקדוש ברוך הוא מפגיע מבקש טובות ישראל, ועל ידי זה תושע לו ימינו:
ואכלתם אכול ושבוע כו'. (יואל ב, כו) הכלל, האדם מה שאוכל הוא כדי שיהיה לו כח לעבוד את ה' ועל ידי זה הוא מעלה הניצוץ אשר בתוך המאכל ההוא ואם חס ושלום אינו מעלה הניצוץ אשר בתוך המאכל אזי צריך הניצוץ ההוא אשר במאכל ההוא להיות מגולגל עד שיאכל אותו אדם בכוונה להעלות אותה ואז אין הניצוץ צריך להיות מגולגל עוד. וזהו הרמז ואכלתם אכול, בשעה שאתם אוכלים המאכל יהיה נאכל שלא יצרך להיות מגולגל עוד:
או יבואר ואכלתם אכול, כי זה הפסוק מורה על העתיד לבוא. ובמדרש מבואר לעתיד לבוא יאכלו ישראל מן כמו במדבר. והנה כל המאכלים יש להם כל אחד ואחד טעם עצמיות שלו, היינו לחם יש לו טעם עצמיות של לחם ובשר טעם בשר וכן שאר מאכלים כל אחד טעם עצמיות שלו בכח אבל המן לא היה לו טעם עצמיות שלו בכח, רק לפי כל אחד ממחשבת ישראל כך היה הטעם שלו ונמצא בשעת האכילה אז נעשה מאכל להיות לו טעם כפי מחשבת כל איש מישראל. וזהו הרמז ואכלתם אכול, בשעת אכילה כנ"ל, אז נעשה מאכל להיות לו טעם עצמיות בכח:
או יבואר, ואכלתם וכו', דעיקר אכילת אדם צריך להיות לו מחשבתו שיהיה לו כח לעבודת הבורא ברוך הוא בתורה ובתפלה, ואם כן זה האכילה הוא גופא עבודה כיון דלצורך עבודה הוא. אך באמת על כל פנים בשעת האכילה אינו עובד השם ואינו מועיל זה האכילה, רק אחר כך כשילמוד. אבל יש צדיקים אשר אכילתם בקדושה ובשעת אכילה יש להם מחשבות קדושות וגם אומרים תורה בשעת אכילתן, אם כן בשעת אכילתו עובד את הבורא ברוך הוא וזהו נקרא אכילה, מה שאין כן בחינה הקודמת בשעת אכילה לא נקרא עדיין אכילה כיון שלא פעל בשעת מעשה רק אחר מעשה. וזהו ואכלתם אכול, רוצה לומר שתראו שבשעה שאתם אוכלים יהיה אכילה וזה אי אפשר כי אם לעסוק בתורה על השולחן:
או יבואר ואכלתם אכול וכו' והללתם את שם ה' אלהיכם, כמו שתרגם אונקלוס על פסוק (שמות כד, יא) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, והוו חדן בקורבניהון כו', ונמצא שמחויב להתענג בעבדות הבורא ברוך הוא כמו באכילה ושתיה. וזהו הרמז ואכלתם וכו', שתהא לכם תענוג בעבודת הבורא יתברך בשידות ותשבחות שמהללים את ה' כמו באכילה כדי שביעה שיש לנו תענוג כן יהיה התענוג בעת והללתם את שם ה' וכו':
או יבואר, ואכלתם אכול, הכלל, סעודת לויתן הוא מה שישראל אכלו כבר בסעודת שבת ויום טוב והכנסת אורחים ושאר סעודות מצוה זה המאכל יאכלו לעתיד. וזהו ואכלתם אכול, מה שכבר אכול:
או יבואר, ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' אלהיכם אשר עשה עמכם להפליא ולא יבושו עמי לעולם. נראה על פי הגמרא (ברכות לה:) הנהנה מעולם הזה בלא ברכה כאלו גוזל את הקדוש ברוך הוא, נמצא כשאוכל בלא ברכה חלילה אכל מלאו דיליה והוא נהמא דכסופא אבל כשאוכל כדת בברכה הוה דיליה וזהו ואכלתם כו'. והללתם, היינו ברכה. ולא יבושו עמי, היינו שיאכלו בלא בושה, כי אין זה נהמא דכסופא:
או יבואר, ואכלתם אכול וכו', כי סעודות צדיקים לעתיד לבוא יהיה על שני בחינות, אחד, על פי פשוט סעודות ממש. ואחד, שישיגו ישראל סודות התורה והסעודות יהיה על רוחניות כמבואר בזוהר הקדוש. והנה שניהם אמת. האנשים אשר הם במדריגה קטנה שהתענוג שלהם מגשמיות להם יהיה הסעודה סעודה ממש. והצדיקים הגדולים אשר תענוג שלהם סודות התורה להם יהיה הסעודה כאשר ישיגו נפלאות מתורתו הקדושה. וזהו ואכלתם אכול ושבוע, לאנשים פשוטים. והללתם את שם ה', אלו האנשים אשר התענוג שלהם בהלל לה', להם יהיה התענוג אשר עשה עמכם להפליא שישיגו נפלאות מתורתו הקדושה:
או יאמר, ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' אלהיכם אשר עשה עמכם להפליא. ויבואר על דרך שמבואר בתנא דבי אליהו ובמדרש בשעה שיעשה הקדוש ברוך הוא סעודה גדולה של לויתן יביא הקדוש ברוך הוא את הרשעים לראות בטובתן של ישראל. ובאמת יש לדקדק למה זה יהיה דוקא בשעת סעודה. ונראה, כי הקדוש ברוך הוא ישלם שכר טוב לישראל בשני בחינות. שכר אחד, מתורה ומצות ותפלה ותפילין ושאר המצות שעשו ולמדו ישראל עם קדושו וסעודה גדולה הוא שכר טוב לישראל מה שאכלו משום מצות הבורא עליהם, והיינו סעודות שבת ויום טוב והכנסת אורחים ונמצא על שאר המצות מה שהקדוש ברוך הוא יתן לישראל לא ירע בעיני רשעים כיון שהם לא עשו המצות. אבל על אכילה הלא הם אוכלים ושותים יותר מישראל זה ירע בעיניהם ויהיה להם עגמת נפש יותר ויותר לכך יביא הקדוש ברוך הוא את הרשעים לראות בשכר טוב של ישראל דוקא בשעת סעודה שהוא השכר על אכילתם לשם ה'. וזהו הרמז ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' אלהיכם אשר עמכם להפליא, כי הפליא הוא לשון הפרשה, כלומר אף על פי שאתם אוכלים כמו ישראל יעשה הקדוש ברוך הוא הפרשה לכם וישלם שכר טוב על אכילתכם ועל זה צריכים אתם להלל את ה':
או יבואר, ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' אלהיכם אשר עשה עמכם להפליא. כי תיקון חטא אדם הראשון ראוי היה על ידי הקדוש ברוך הוא לבד וטובות הבורא היה עליו להבדיל הטוב מן הדע. וזהו אשר עשה עמכם להפליא, מלשון הפרשה. וזהו פירוש המדרש (ב"ר יט) האשה אשר נתת עמדי כו' מן העץ ואוכל (בראשית ג, יב) אכלתי לא נאמר כו' ואוכל אוכל ואכלתי. זהו התיקון על האכילה שאכלתי ואוכל בשביל עבודת הבורא ברוך הוא זה התיקון. וזהו ואכלתם (אכול חסר):
שוש אשיש בה' כו' כי הלבישני כו' מעיל צדקה יעטני (ישעיה סא, י). על דרך אמרם ז"ל (ב"ב ט:) למה נמשלה התורה לשריון מה שריון כל קשקשת וקשקשת מצטרף לחשבון גדול. כך הצדקה של כל פרוטה ופרוטה מצטרף לחשבון גדול. על דרך משל, מי שנותן פרוטה לעני ומשלים לו שיעור חסרונו בזה הפרוטה אם כן על ידי הפרוטה זו מתעלה האדם הנותן ונחשב לו כאלו הוא נותן כל הסעודות והצטרכות להעני. וזהו (ישעיה מט, כא) מי ילד לי את אלה, כלומר מי ילד לי מצוה גדולה כזה במה שנתתי פרוטה לעני. וזהו הן על כפים חקותיך, במה שאתה נותן צדקה עם הכפים:
או יבואר, שוש אשיש בה'. הרצון בזה, שיש שמחה כשעובדים את הבורא ברוך הוא ויש עוד שמחה ששומח את עצמו במה ששמח בעבודת ה'. וזהו הרמז בפסוק שוש, יש לי שמחה במה שאני אשיש בה'. וזהו הרמז כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים (שבת קיח.) כי כששומח עצמו בעבודת ה' יש לו שמחה גם כן במה ששומח עצמו בעבודת ה' ויש עוד שמחה מזה השמחה במה ששומח עצמו בשמחת עבדות ה' ויש עוד שמחה מן השמחה. וזהו עד אין סוף, ולכן נותנין לו נחלה בלי מצרים:
למה עשה יהונתן עם דוד הסימן עם החיצים, הלא באמת לסוף ראה בעצמו יהונתן את דוד היה לו לומר תשובה בעל פה. ויבואר על פי דאמרינן בגמרא דפסחים דף ב (כתובות קד.) אהדריה קרע לאחוריה משום מוציא דבה כו'. ונמצא יהונתן היה ירא שמא יצטרך לומר לדוד בשורה רעה ומוציא דבה כו', ולכך עשה הסימן כדי שלא יוציא דבר תקלה מפיו:
ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו. (ישעיה כה, ט) הכלל הוא, כשהשם יתברך משפיע על אדם טובות יש אדם שיש לו תענוג מהטובה מחמת הדבר הנוגע לעצמו והבחינה הזאת נקרא אלהינו כביכול. ויש אדם שאין לו תענוג מהטובה כלל מחמת דבר הנוגע לעצמו, רק עיקר התענוג מחמת שהשכינה כביכול יש לה נחת כשמגיע טובות לעמו ישראל על דרך בצרתם לו צר. (שם סג, ט) והבחינה הזאת נקרא כביכול הוי"ה ברוך הוא, והבחינה הזאת הוא יותר גדול מהבחינה הראשונה שלא יהיה לו עיקר התענוג מהטובה מחמת הנוגע לעצמו, רק עיקר התענוג יהיה מחמת שהשכינה כביכול יש לה נחת רוח. וזה פירוש הפסוק הנה אלהינו זה קוינו לו, בתחלה יהיה התענוג מהטוב מחמת הבחינה הנקרא אלהינו כנ"ל וזהו ויושיענו. ואחר כך נבוא למדריגה גדולה מזו ואז יהיה עיקר התענוג השמחה מהטוב מחמת שמחת השכינה והבחינה הזאת נקרא כביכול הוי"ה. וזהו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו, הרצון שעיקר השמחה מחמת הטוב יהיה אז על זו הבחינה מחמת שהשכינה כביכול יש לה נחת רוח מהטובה ההוא. וזהו בישועתו, כביכול הישועה שהוא הנחת רוח הוא לו כביכול:
ה' שמעתי שמעך יראתי. (חבקוק ג, ב) כלומר, אני שומע שאתה שומע תפלתי ובקשתי ולכן יראתי:
אנכי אנכי הוא מנחמכם. (ישעיה נא, יב) הכלל, כשהקדוש ברוך הוא משפיע על האדם והאדם יכול לקבל טובתו כי דרכו להשפיע תמיד חסד על ישראל כמאמר רבותינו ז"ל (פסחים קיב.) יותר מה שהעגל כו', זה הוא התענוג של הבורא ברוך הוא כשהברואים יכולים לקבל טובתו, כי אם חס ושלום הברואים אינם יכולים לקבל שפע טובתו אז הבורא כביכול אינו בשלימות כמאמר חכמינו ז"ל (חגיגה טו:) אם אדם בצער שכינה מה אומרת קלני וכו'. וכשהברואים יכולים לקבל השפע מהבורא אז כביכול יש בו שלימות ואין השתנות כלל. וזהו הרמז אנכי אנכי, מה שאנכי אנכי שאין בי שום השתנות זה הנחמה שלכם, כלומר שאז בודאי אתם יכולים לקבל השפע והטובה ואז בודאי אין בי שום השתנות. וזהו אנכי אנכי, זה שאנכי אנכי שאין בי שום השתנות זה מנחמכם, זהו בעצמו הנחמה שלכם:
וכל שעריך לאבני אקדח וכל גבוליך לאבני חפץ. (ישעיה נד, יב) דהכלל הוא, דאדם צריך להתפלל בהתלהבות גדול אך עכשיו בעונותינו הרבים יש לנו מוחין קטנים ואינן יכולים להתחיל תיכף להתפלל בהתלהבות גדול, רק אחר כך באמצע הדיבורים בא אדם לידי חיות, מה שאין כן כשיבא משיח צדקינו במהרה בימינו אז יהיה כולם ידעו את ה' כמו שכתוב (ישעיה יא, ט) ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, ואז נתחיל תיכף בהתלהבות ואש גדול. וזהו וכל שעריך כו', וכל גבוליך לאבני חפץ:
בהשפטו יצא רשע ותפלתו תהיה לחטאה. (תהלים קט, ז) יובן על פי הגמרא מסכת ראש השנה מלך וצבור מלך נכנס תחילה מקמי דליפוש חרון אף. ואיתא בגמרא אעשה לא מענישין אלא בעידן דריתחא. ותפלה הוא מצות עשה וכן הרמב"ם מונה התפלה במצות עשה. וזהו הרמז בפסוק בהשפטו, פירוש בהשפטו את העולם אז יצא רשע. פירוש המשפט של רשע יהיה לבסוף בעידן ריתחא. ותפלתו תהיה לחטאה, פירוש אף על גב דתפלה הוא מצות עשה, תהיה לחטאה לענוש עליו כיון שהוא עידן ריתחא:
שירו לה' שיר חדש תהלתו בקהל חסידים. (תהלים קמט, א) ובו יבואר הפסוק (ישעיה סו, כב) כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה. ובו יבואר ותורה חדשה מאתי תצא. הכלל הוא, כי הבורא ברוך הוא ברא עלמא במדת אהבה ועל זה מרומז המצוה של פריקת משא ובמדת היראה שעל זה מרומז המצוה של מחיית עמלק. ומצות קן צפור מרומז על מדות התפארת שהוא מרומז על מדת רחמים. ונמצא צריך לעבוד את הבורא ברוך הוא עם התורה וחלילה לעבוד את הבורא ברוך הוא באיזה מדה שלא על פי תורה חס ושלום. והנה ידוע שמחלוקת בית שמאי ובית הלל הוא, כי בית שמאי היו מדת הדין, ובית הלל היו מדת הרחמים ומחמת זה תמיד הלכה כבית הלל, כי ראו חכמינו ז"ל שהעולם צריך למדת החסד לזאת קבעו הלכה כבית הלל כדי להתנהג העולם במדת החסד. ונמצא לפי זה בביאת הגואל במהרה בימינו יתגלה מדת בית שמאי, כי אז אין צריך העולם למדת החסד והדין יתהפך לרחמים ויהיה פסק הלכה כבית שמאי. וזהו תורה חדשה מאתי תצא, ולכאורה קשה האיך שייך לומר על התורה מלת חדשה, כי אין השתנות בתורה. ולפי דברינו יתכן, כי זה אין דבר חדש ממש, כי דברי בית שמאי כתובים בתורה שבעל פה עתה אך הפסק הלכה יהיה כבית שמאי, כי העיקר כמו שהאדם צריך להתנהג באיזה מדה כן הפסק הלכה גם כן בזה המדה ונמצא שהעיקר תלוי בבני ישראל כמו שאנו פסקינן הכא כן הקדוש ברוך הוא כביכול מתנהג בזה המדה עם בריותיו. וזהו פירוש שירו לה' שיר חדש, והאיך יכול להיות שיר חדש, אך מחמת שתהלתו בקהל חסידים, כשאנחנו מהללים אותו במדת החסד מעוררים מדת החסד וכן במדת הדין חס ושלום:
לבאר למה פני אריה ופני נשר שהם טמאים מחוקקים במרכבה עליונה. התירוץ הוא, כי אריה מרומז על הגבורה שכן אריה, בגמטריה גבורה, ונשר, מרמז על התפארת. ושור, מרומז על החסד. ובאמת מדת חסד הוא טוב למעלה ולמטה, כי מטה מורה שאדם עושה חסד לברואי ה' וזה טוב למטה ולמעלה. אבל מדת גבורה למטה הוא רע אבל למעלה הוא טוב לעלות אותו לעבדות הבורא ברוך הוא כדאמרינן בגמרא (ברכות ה.) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על היצר הרע. וכן מדת התפארת למטה הוא אינו טוב ולמעלה הוא טוב לעלות המדה הזאת שיקוים בו ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט, ג) עד תפארת ישראל. נמצא למעלה הכל עבדות ה' הן במדת הגבורה והן במדת התפארת ולכך הם למעלה במרכבה עליונה ולכך פני אריה מימין, כי הצדיקים מהפכים מדת הדין לרחמים:
ואני תפלתי לך ה' עת רצון אלהים ברב חסדך ענני באמת ישעך. (תהלים סט, יד) הכלל, כמבואר בזוהר הקדוש האדם צריך לדבק בעת התפילה בצלותא דאבות. וזה מרמז ואני תפלתי, תפלה מורה על מדת אהבה, כי כשהאדם עובד במדת אהבה הוא דבוק במדת אברהם. ותפלה, הוא לשון התחברות מלשון נפתולי אלהים כו' (בראשית ל, ח) לך ה' עת רצון, הוא מדת יראה מדת יצחק אז צריך עת רצון, אבל כשאדם דבוק במדת אהבה אז תמיד הוא שעת רצון ובמדת היראה אז הוא צריך עת רצון, כי איך יבקש כשהוא עומד ביראה, כי מדת היראה הוא מרחוק כנאמר בפסוק (שמות כ, טו) וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק, ואחר היראה השם יתברך משפיע לו שכל לבקש מבוקשתו. וזהו הרמז מרחוק ה' נראה לי ענני באמת ישעך זהו מדת יעקב על שם הפסוק (מיכה ז, כ) תתן אמת ליעקב. וזה הרמז בפסוק (במדבר ו, כד) וידבר ה' כו' כה תברכו את בני ישראל יברכך ה' ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם:
הוד והדר לפניו. (תהלים צו, ב) להבין מאי לפניו. ונראה, כי בתחילה הוא היראה אשר יש לאדם יראה מהבורא ברוך הוא והיראה אינו נקרא פנים כי הוא בוש להסתכל בפניו כי מחמת היראה הוא בוש להסתכל בפניו כמו וייראו מגשת אליו. (שמות לד, ל) ואחר היראה בא אהבה ואז הוא מסתכל בפניו. וזהו הרמז הוד והדר, כשבא לאהבת הבורא שהוא אחר היראה אז הוא לפניו, בפנים כביכול, כי היראה הוא באחור. וזהו הרמז וראית את אחורי (שם לג, כג):
ובאופן אחר נראה לבאר על דרך משל, כי אם מלך בשר ודם נותן מלבוש לאחד במתנה כשמחזיר הלבוש להמלך אינו דרך כבוד אבל בהקדוש ברוך הוא אינו כן כי הוא הנותן מתנה החיות לכל העולמות וכשהעולמות חוזרים לדבק חיותם בהבורא ברוך הוא אדרבה אחר זה מגיע להם חיותו ושפע חדש ממולא כל הטובות. וזהו הרמז הוד, זה מדת הוד. והדר, מלשון חוזר לפניו לפני הבורא אם העולמות חוזרים לדבק חיותם אשר ניתן להם במתנה מהבורא ברוך הוא זהו ההוד שהם חוזרים מלאים כל טוב. וזהו לפניו, לפני הבורא ברוך הוא:
ובאופן אחר נראה לבאר, כי ידוע שהבורא ברוך הוא אין שום חיה ואופן ומלאך יכול להשיג מהותו רק לאהבת ישראל מצמצם עצמו וישראל עושים הצמצום בהבורא ברוך הוא ונמצא בזה שעושים הצמצום הם כביכול לפני ה' כמאמר בזוהר הקדוש לפני ה' תטהרו, לפני ה' דייקא. וזהו השמחה להבורא יתברך כשישראל עושים הצמצום כדי לקבל השפע מאתו כמאמר חכמינו ז"ל יותר מה שהעגל רוצה כו'. וזהו הרמז הוד והדר, אימת יש שמחה להבורא ברוך הוא כשהם במדריגה לפניו לעשות הצמצום לקבל מאתו יתברך:
כהניך ילבשו צדק וחסידך ירננו. (תהלים קלב, ט) עיין בזוהר הקדוש ולויך ירננו מבעיא ליה ע"ש דוד בדיחא כו'. וזהו שביקש בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך כו'. הכלל, כי יש שהקדוש ברוך הוא עושה דין ברשעים כדי להראות גבורתו ולירא מפניו והבחינה הזאת נקרא גבורה שבגבורה ויש שהקדוש ברוך הוא עושה דין ברשעים בכדי להראות חסדו לישראל עם קדושו. והבחינה הזאת נקרא חסד שבגבורה. ובאמת לוי הוא גבורה ולכן היה מרים קולו ברינון אבל כהן שהוא חסד כל מעשיו בחשאי. וזהו הרמז וחסידיך ירננו, הרננה שהוא דין יהיה מחסד שלו:
מי ימלל גבורת ה' ישמיע כל תהלתו אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת. (תהלים קו, ב) ומפרש בגמרא (מגילה יח.) מי יכול למלל גבורת ה', מי שיכול להשמיע כל תהילתו. ויש לדקדק למה כפל הכתוב לומר כמו שאי אפשר למלל תהלתו כן אי אפשר למלל גבורתו. ונראה, דהנה יש אדם שמשפיע חסדים על עמו ישראל ויש אדם שמעורר את הגבורה על הרשעים. והנה החילוק מי שמעורר חסדים אין לו לירא כלל מעבירות שבידו כיון שמעורר חסד תמיד ומי שמעורר את הגבורה על הרשעים צריך לראות ולירא מעבירות שבידו שכיון שמעורר למעלה מדת גבורה כדי שלא יעורר חס ושלום גם כן עליו מדת גבורה ונמצא זה צריך להיות נקי מעבירות, וגם יש עוד תיקון לזה זה שמעורר מדת גבורה על הרשעים יתן צדקה באותו שעה ובזה שנותן הצדקה לעני ומרחם על העני מעורר על עצמו מדת רחמנות כמאמר חכמינו ז"ל (שבת קנא:) כל המרחם על הבריות כו'. ובזה נכון סמיכות הפסוק אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת, מחמת שהוא עושה הצדקה בכל עת יכול למלל גבורות ה', כי אינו מתירא ממה שמתעורר מדת הדין, כי במדת הצדקה הוא מעורר להיפוך מדת הרחמים ומבטל מדת הגבורה שמעורר. אבל זה שמדבר תמיד דברים טובים על ישראל כדי שישפיע חסד לזה הוא אמר שיוכל להשפיע כל תהילתו, שתפלתו נקי מהחטא:
תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו. (תהלים קב, א) יבואר, כי באמת יש שני בחינת מה שאדם מבקש מאת הבורא ברוך הוא ובפרט בימים הקדושים והנוראים בחינה אחד מה שהאדם מבקש בשביל טובתו מה שנוגע לעצמותו ועל זה מבואר בתקונים דצווחין להקדוש ברוך הוא בשביל טובתם. ואחד וזהו בחינת האמת מה שאדם מבקש, כי אנחנו נקראים בנים להקדוש ברוך הוא והוא נקרא אבינו ובאמת עיקר השמחה של אב מה שראה אצל בנו כל הטובות ונמצא זה מה שאנו מבקשים מאת הקדוש ברוך הוא כדי שישמח ה' במעשיו וכמאמר חכמינו ז"ל (חגיגה טו:) בזמן שהאדם בצער שכינה מה אומרת כו', וכשישראל הם בנחת אזי הקדוש ברוך הוא יש לו נחת מזה. ונמצא מה שאדם מבקש טובה וברכה עיקר מבוקשתו כדי שיהיה לו להקדוש ברוך הוא כביכול נחת. וזהו הרמז תפלה לעני כי יעטוף, יעטוף מלשון התלבשות שהוא מתלבש תפלתו. ולפני ה' ישפוך שיחו, שעיקר תפלתו לפני ה', כלומר בעד ה' כדי שיהיה לו להקדוש ברוך הוא נחת כשיהיה לו טוב. וזהו הרמז ברש"י והוא מאמר חכמינו ז"ל ויעבור ה' על פניו מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור כו', כל זמן שישראל יהיו בצער יעשו לפני כסדר הזה, כי באמת עיקר תפלת השליח צבור כדי להוציא את אחרים בתפילתו ולא בשביל עצמו. וזהו הרמז יעשו לפני כסדר הזה, עיקר בקשתם יהיה כתפלת השליח צבור שהוא על אחרים כן יבקשו העיקר רק כדי שיהיה לי נחת בפדות אותם מצער. וזהו הרמז יעשו לפני, כלומר בשבילי כסדר הזה:
אמרו חכמינו ז"ל על פסוק (משלי ח, ל) ואהיה שעשועים יום יום. התורה נברא אלפים שנה קודם בריאת העולם. הרמז, כי התורה מתחלת בבראשית שמרומז על חכמה כתרגום יונתן וירושלמי בראשית בחוכמתא, וגם מתחלת בב' שמרומז על בינה כמאמר חכמינו ז"ל אל"ף בי"ת אל"ף בינה. ועל שני מדות אלו רומז אות אל"ף כמבואר באיוב ואאלפך חכמה ואאלפך בינה, וזהו אלפים בשני אלפי"ן. וזהו הרמז בפסוק נוצר חסד לאלפים, היינו נוצר חסד למי שמדבק עצמו בתורה הקדושה. וזהו לאלפים, הוא התורה הרומז על שני אלפי"ם:
פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה י"ה. זה השער לה' צדיקים יבואו בו. (תהלים קיח, יט) הכלל הוא, דהצדיק הוא תמיד קטן בעיני עצמו ותמיד הוא בעיני עצמו כאלו לא התחיל עדיין בעבודתו יתברך. וזהו עיקר עבודה שיהיה תמיד שפל בעיני עצמו כידוע. נמצא הצדיק תמיד מתפלל ומבקש מהשם יתברך שיפתח לו השם השער שבו יכנוס לעבוד אותו וזהו עיקר העבודה. וזהו פירוש פתחו לי שערי צדק כו' זה השער לה' צדיקים יבואו בו, כלומר זהו עיקר העבודה:
ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור כו'. (משלי ד, יח) דהנה היצר הרע הוא אצל המון עם כמו בעל הבית רחמנא ליצלן אבל אצל הצדיק הוא כאורח, דהיינו שלפעמים מסית אותו לעבירה קטנה אבל הצדיק אינו שומע אליו. אך למה ברא הקדוש ברוך הוא שיסית לצדיק הוא על דרך שאמר הבעל שם טוב ז"ל ושבית שביו כו' (דברים כא, י) דהיינו שמזה לוקח הצדיק מוסר לעצמו, כי היצר הרע עושה זאת רק למען לקיים מצות בוראו שנברא לכך אם כן מהראוי שגם אנכי אקיים כל מצותיו יתברך בדחילו ורחימו ומזה יבוא להתלהבות גדול. וזהו פירוש ואורח צדיקים דהיינו היצר הרע שהוא אורח אצל צדיקים הוא כאור נוגה, דהיינו כדי שיביא את האדם להתלהבות ודו"ק:
ברבות צדיקים ישמח עם (משלי כט, ב) זה מרדכי, ובמשול רשע כו', זה המן כו'. ויבואר הפסוק (שמות יג, ב-ד) קדש לי כל בכור כו' ויאמר משה אל העם כו' בחודש האביב כו' כי בחוזק כו'. כי לכאורה הנס בבכורות ישראל לא היה ניכר מה שנשארים חיים, כי עיקר הנס מה שנהרגו בכורי מצרים. והנראה, דהנה אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין סז:) למה נקרא שמם כשפים שמכחישין כו', הכלל כי יש שני בחינות לשבר שונאי ישראל ולהרים קרן ישראל בחינה אחת לשבר הקליפה ועל ידי זה נתרומם קרן ישראל. ויש בחינה אחרת לרומם קרן ישראל וזהו הוא עיקר התחלה ועל ידי זה ממילא בא השפלה להשונאים. ובאמת אצל השם יתברך שדרכו להטיב העיקר הוא לרומם קרן ישראל וממילא בא השבר להשונאים בזה שמרומם קרן ישראל. וזה הוא ההתחלה אצל השם יתברך בטוב לרומם קרן ישראל ועל ידי זה ממילא בא השפלה להשונאים אבל הקליפה אינו יכול רק להרע:
וזה שאמר משה זכור כו' כי בחוזק יד כו' בחודש האביב, כי הכלל מבואר בעוללת אפרים, כי יש עיתים לטובה, דהיינו ימי ניסן כו' עיין שם. וזהו שאמר משה לישראל קדש לי כל בכור, ורמז להם שזה היה עיקר הנס בהטיב לבכורות ישראל וממילא בא השבר לבכורות מצרים. וזה כי בחוזק יד, דהיינו שמחזיקין השפע לא כמו הקליפה שמכחישין כו', אדרבה הקדושה מביא התחזקות להטוב וממילא בא כו'. והראיה לזה שהעיקר היה מן הטוב להשפיע טוב על בכורות ישראל וממילא הגיע השבר לבכורות מצרים. היום אתם יוצאים בחודש האביב, שהעת הוא לטובה. וזהו ברבות צדיקים, כלומר כאשר בא השפע מן הקדושה אז התעוררת הוא רק טוב כנ"ל וכאשר יש התעורדת למעלה מטוב אז כל העולם בשמחה, כי התעוררת ההוא מביא השמחה בעולם. וזהו ברבות צדיקים ישמח עם ולא כן הקליפה שמכחישין נמצא מביא רק התעוררת הרע וזהו יאנח עם. וזהו כי יד על כס י"ה (שמות יז, טז) כי יד מורה נתינות השפע כמו יד נותנת, ועמלק הוא הקליפה למנוע השפע. וזהו כי יד על כס י"ה, המרכבה מן הכסא הוא יד להשפיע ולכך מלחמה לה' בעמלק, שהוא המרכבה למנוע השפע וזהו מלחמת עמלק:
הן גאלתי אתכם אחרית כראשית כו'. הן, הוא הצירוף מן אותיות יחידות ועשירית א' עם ט' יו"ד, ב' עם ח' גימטריא יו"ד, גימל עם זיי"ן גם כן יו"ד, נשאר אות ה' מן יחידית וכן מן אותיות עשירית לצרף למאה. יו"ד עם צ' גימטריא מאה, כ' עם פ' גם כן ק', וכן שאר אותיות. נשאר אות נו"ן שאין לו צירוף וב' אותיות הללו הם כנגד השכינה, כי אות ה' הוא ה"א אחרונה משם הויה ב"ה ונו"ן גם כן מרומז על השכינה כידוע, והיינו שעתה בגלות כביכול השכינה אין לה בן זוג. וזהו הן גאלתי, דהיינו ב' אותיות הללו שאין להם צירוף גאלתי אתכם ודו"ק:
עם זו יצרתי כו'. (ישעיה מג, כא) יבואר על פי דאיתא בתקונים מצה וחמץ אלין מסטרא דקדושה ואלין מסטרא דמסאבא דמפרישין בין ו' לז' ו' רומז על הקדוש ברוך הוא זיי"ן על כנסת ישראל זיין בת שבע כידוע ומבואר בזוהר הקדוש על פסוק לפני ה', לפני ה' דייקא כשישראל מבטלין הגזירה שנגזר חס ושלום מלמעלה לרעה וישראל בתפלתן מבטלין אז הם לפני ה'. ובאמת זה התענוג אצל הבורא ברוך הוא כמבואר ברבותינו ז"ל (פסחים קיט.) לא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם וכו', מדת הקדוש ברוך הוא מנצחין אותו והוא שמח ובשביל שמחה זו ברא העולם בשביל ישראל שינצחו אותו וכאשר הוא כסדר אז וא"ו לפני זיין וכאשר גובר רצון ישראל אז זיין לפני וא"ו. וזהו עם ז"ו זיי"ן לפני וא"ו. וזהו יצרתי בשביל זה בראתי את העולם כו'. וזהו עם ז"ו קנית:
אתה הוא ה' לבדך. (מלכים ב' יט, טו) הכלל, אתה הוא נוכח אך איך יכול האדם לומר אתה הוא ה' לבדך, אבל הכלל בכל דבר שאדם רואה כאשר יש לו עינים ישרות בדרכי ה' יכול להשיג כי יש עילות על כל העילות אשר אין להשיגו והוא נסתר ונעלם מכל הברואים זה יכול להשיג. וזה אתה הוא הוא נסתר שיכול להשיג, כי יש בורא עולם אשר אין להשיגו. והנה יש אי"ן ויש שכל אשר משיג ומסתכל באי"ן ויש שכל אשר משפיע שפע על העולמות, ועל מה הוא משפיע על שבע ספירות חג"ת כו', ופרה אדומה רומז על השכל אשר משפיע על העולמות מלשון פרה ורבה, שמשפיע על העולמות. והנה האי"ן מורה עליו שם ע"ב, כי שם אי אפשר להשיג. והוא נרמז בפסוק (תהלים יח, יב) ישית חושך סתרו, השם עבים ע"ב י"ם שאי אפשר להשיגו ומדה המשפיע שפע עליו מורה שם ס"ג. וזהו פרה מצותה בסג"ן, דהיינו ס"ג נו"ן, כי השכל המסתכל על האי"ן עליו רומז ברעיא מהימנא פרשת פנחס אות כ' הפוכה קרנים למעלה כזה U, וכן על זה מורה נו"ן הפוכה אשר בפרשת ויהי בנסוע הארון. (במדבר י, לה) והנה כאשר אדם מדבר דיבורים יש צדיק אשר מדבר דיבורים למטה ויש צדיק אשר הדיבורים שלו ממשיכים אותו אל האי"ן. וזהו שכינה מדברת מתוך גרונו של משה. וכן לכל הנביאים כאשר דברו נבואתם הדיבור ממשיך אותו אל האין ונקרא דעת לחבר אותו אל אי"ן. וזהו רומז בספר יצירה עשר ולא י"א שלא תאמר דעת הוא גם כן מהספירות, כי דעת הוא באי"ן ואין לחשבו בספירות ודו"ק:
הכלל, המשכיל מסתכל באי"ן ואחר כך אומר להשכל ועל זה מורה נקודת ציר"י ואף על גב שהמשכיל לומד להשכל נמצא הוא נקודת שב"א זה למעלה מזה. זה אינו מחמת שני טעמים. אחד, מטעם יותר מה שהעגל רוצה לינק פרה כו'. וטעם שני, כשהרב לומד לתלמיד מצמצם שכלו להיות שוה לשכל התלמיד לכך מורה על משכיל ושכל נקודת ציר"י, שני נקודת שוה. ונקודת שב"א, מורה על האומות נקודה זה למעלה מזה וזה תחת זה וזהו שב"א באש כנאמר (ישעיה א, טז) באש ה' נשפט את כל הגוים אבל על ישראל מורה נקודת ציר"י. ובאמת עד היכן מלמד המשכיל להשכל כפי שיוכלו נשמת ישראל לקבל כן המשכיל לומד להשכל והשכל נקרא בינה מבין דבר כו'. והנה נשמת ישראל היה מכריע בין שני הנקודות הנ"ל כנ"ל נמצא שיש עוד נקודה יושבת תחת שני הנקודת הנ"ל, דהיינו המכריע והם כנסת ישראל כפי שיוכלו לקבל כנ"ל. והיא נקודה סגו"ל, שלשה נקודות ועוד מורה על זה נקודת קוב"ץ, דהיינו שור"ק ג' נקודת באלכסון זה תחת זה נקודה תחתונה מה שישראל מקבלים השפע נקודה האמצעית הוא התענוג, כי השם יתברך יש לו תענוג בהשפעתו לישראל. ובאמת למה יש תענוג להשם יתברך בהשפעתו לישראל, כי השם יתברך הוא אבינו ואב יש לו תענוג כו' ועל זה מורה נקודה עליונה וזה ג' נקודת באלכסון, דהיינו אב ותענוג וישראל המקבלים השפע וזה שהוא באלכסון, כי צריך להסתכל באי"ן וכאשר מסתכל באי"ן מורה אלכסון ובאמת באי"ן הוא הכל בכח ולא בפועל נמצא אלו שלשה בחינות הנ"ל נקודת סגו"ל כנ"ל כאשר הם באי"ן הם באחדות והוא נקודת קמ"ץ וזהו אדם באל"ף נקודת קמץ ודו"ק:
גומל לאיש חסד כמפעלו יתן לרשע רע כרשעתו. הכלל, כשאדם עושה איזה מצוה, דהיינו שנותן צדקה לעני אז השם יתברך בשעה שדן זה האדם משלם לו שכר כפי הפעולה שעשה לעני אז בשעה ששוקלין זכיותיו של זה האדם בכף מאזנים מכריעין לצד זכות זה העני עם בני ביתו אשר זה האדם החיה אותם בצדקה שנתן לזה העני וכן שאר מצות שאדם עושה אז השם יתברך נותן זה הפעולה עם זה המצוה בכף המאזנים להכריע לכף זכות. אבל כשאדם חס ושלום עובר עבירה אז השם יתברך ברוב רחמיו אינו משלם כי אם על עבירה עצמה ולא הפעולה חס ושלום שעשה. וזה הרמז גומל לאיש חסד כמפעלו יתן לרשע רע כרשעתו:
מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק. (ישעיה כד, טז) כי יש אותיות מנצפ"ך ובאותיות אלו היה גאולה, דהיינו אות ך' אצל אברהם דהיינו לך לך, עיין זה בפרקי דר' אליעזר. וגאולה העתידה אם ירצה השם יהיה על ידי אות ץ' מן אותיות מנצפ"ך. וזהו מכנף הארץ, דהיינו מאלו הארבע אותיות מכנ"ף. זמירות שמענו, הגאולה שהיתה על ידי אותיות מכנף כבר שמענו. צבי, לשון תוחלת. לצדיק , להגאולה שיבא אם ירצה השם באות צדי"ק:
או יבואר, צבי לצדיק, רוצה ומקוה שיהיה צדיק אף על פי שלא השיג מדריגת הצדיק, אף על פי כן יש שירה:
אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם. (נחמיה ט, ז) כלומר בחר את אברהם שיכול לקיים את התורה. וזהו באברם יקיים את התורה המתחלת בב' וזהו ב' אברם:
אברכה את ה' בכל עת. (תהלים לד, ב) דיש עתים לטובה ויש עתים לרעה כמבואר בקהלת. ועד עתה סבר דוד המלך עליו השלום דאין לברך לה' רק בעתים שהם טוב, מה שאין כן בעתים דרעה האיך אפשר להלל איזה טובה מגיע מרעה שיהא ברע שבח השם יתברך. אמנם עתה בשנותו את טעמו לפני אבימלך ראה שמשגעון שהוא רעה לעין כל בא טובה שעל ידי כך ניצל מאכיש, אם כן ראה שבעת רעה יש גם כן בו טובה. ולכן אמר אז אברכה את ה' בכל עת, ואין שום עת גם העתים לרעה חס ושלום שלא אברכה לה' כיון שמהם גם כן בא טובה. וזה אמר תמיד תהלתו בפי, ואמר כיון שברעה יש גם כן טובה צפונה אם כן בה' תתהלל נפשי, פירוש הגם שדוד המלך ע"ה החזיק עצמו לשפל אמר עתה גם אני יכול להודות כיון שראיתי שבכל דבר שפל יש גם כן טובה. זהו בה' תתהלל נפשי, גם אני יכול להודות לה'. ישמעו ענוים וישמחו, על ידי זה שגם שמחזיקים עצמם לשפלים יראו שיש טובה בכל דבר שפל ואם כן הכל יודו לה' ועל ידי זה נמתקו הדינין באומרם שבכל צרתם לו צר, והדבר נוגע להשם יתברך. וזהו הביטו אליו ונהרו, שמביט הצרה אליו לומר שנוגע אליו ונהרו ועל ידי כן ונהרו נמתקו הדינים, כי מי עומד חס ושלום לצער השם יתברך ברוך הוא כביכול ועל ידי כך ופניהם אל יחפרו. וזה אמרו חכמינו ז"ל (ברכות נד.) בכל מדה ומדה שהוא מודד לך כו' הוי מודה לו, לו דייקא כנ"ל ועל ידי כך ימתקו הדינין:
גדולים מעשי ה'. (תהלים קיא, ב-ג) הצדיקים נקראים מעשי ה' שהם מעשה ידיו והם גם כן גדולים והראיה דרושים לכל חפציהם, שהם נדרשים מה' כל שהם חפצים והשם יתברך עושה רצונם, אם כן מוכח שהם גדולים. ועל ידי מה הם פועלים הוד והדר פעלו, שמחזירים עצמם לשרשם, דהיינו והדר פעלו, שהפעולה מעשה ידיו של השם יתברך הדר וחוזר לשרשו ופועלים על ידי זה וצדקתו עומדת לעד, על ידי הצדקה שעושים שמעוררים חסד למטה מתעורר חסד למעלה להשפיע על הארץ:
אוהבי ה' שנאו רע. (תהלים צז, י) מחמת שהם אוהבי השם יתברך מחמת זה הם שונאים את הרעה ולא מחמת מחשבה אחרת, רק מחמת אהבת ה', גלל כן שומר נפשות חסידיו מיד רשעים יצילם, שמציל אותם מיד רשעים מכל המקטריגים שאי אפשר לקטרג עליהם מחמת שנאתם, כי הוא מחמת אהבת השם יתברך:
לעושה נפלאות גדולות לבדו. (תהלים קלו, ד) דמרומז על חסדים דיד הגדולה נקרא חסד זה עושה לבדו דדרכו להיטיב:
איתא בתנא דבי אליהו, דהשם יתברך יש לו נחת כשמספרים בשבח ישראל. הטעם דאסור להסיח דעתו מתפילין וכל אדם צריך לעסוק בתפילין, דהיינו או לספר בשבח השם יתברך דהוא תפילין של ישראל שנאמר בהם שבח השם יתברך שמע ישראל והיה קדש והיה כי יביאך, או לספר בשבח ישראל דהוא תפילין של השם יתברך דאמרינן בגמרא ברכות (ו:) בתפילין דמארי עלמא נאמר שבח ישראל מי כעמך כו' עיין שם:
אשרי איש שלא ישכחך. איש, היינו אדם חשוב כפירש"י אישי כהן גדול לשון אדנות שלא ישכחך, מחמת דהוא צדיק בעובדות טובות. ובן אדם, דהיינו בינוני יתאמץ בך, הוא מתחזק עצמו על ידי התורה דהוא כ"ב אותיות מתאמץ ב"ך, כ"ב אתוון מתאמץ:
הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני כו' עד שיחננו. (תהלים קכג, ב) הרמז כל זה מה שאנו כעיני עבדים וכשפחה זה הכל עד שיחננו, אבל כשהקדוש ברוך הוא יתן לנו חן בעיניו ואז חשובים אנחנו כבנים והבן אביו ממלא שאלתו ובקשתו בכל אשר יבקש ממנו על צד היותר טוב:
חי חי יודוך. (ישעיה לח, יט) הכלל, שאדם צריך לדבק מחשבתו במדת הבורא ברוך הוא כמאמר חכמינו ז"ל (שבת קלג:) ובו תדבק, הדבק במדותיו מה הוא רחום כו'. וזהו פירוש הגמרא (ברכות ל:) חסידים הראשונים היו שוהים כו' כדי שיכונו לבם למקום, כי מלת כונה היא השואת רצון שישוה במדותיו למדת הבורא ברוך הוא ואלו המדות נקראים חיים. וזהו חי חי יודוך:
שאו שערים ראשיכם כו'. (תהלים כד, ז) הכלל, כי השם יתברך צמצם אורו שהוא אין סוף כביכול בכדי לברוא כל העולמות. וידוע שהבורא ברוך הוא אין בו שום השגה כלל ככתוב ברמב"ם מהלכות יסודי התורה, שידוע מציאותו ולא מהותו. והנה אדם העובד את הבורא ברוך הוא הוא על שני בחינות. בחינה אחד, מחמת שיודע מציאות שיש אלוה בעולם אשר ברא כל הנמצאים אור העליון אשר אין בו שום השגה ותפיסה כלל במחשבה וכל שכן בדיבור. והבחינה הב' הוא, מה שאדם עובד את הבורא ברוך הוא וברוך שמו מצד בחינת המלכות אשר הבחינה הזאת נקרא עלמא דאתגלייא, כי הבחינה הא' מה שאדם עובד את הבורא ברוך הוא מחמת אלהותו שיודע מציאותו שיש אלהי בעולם אשר ברא כל הנמצאים הבחינה הזאת נקרא עלמא דאתכסיא. וזהו הכתוב בכתבי האריז"ל שלאה עולם הנסתר ורחל עולם הגלוי, כי אותיות לאה הוא הא"ל בהיפוך וכנ"ל שהוא עולם נסתר ורחל הוא מלכות, כי ממנה התחלת המלכות מיוסף הצדיק והוא עולם הנגלה, כי מצד אלהותו אין שום השגה כלל וכלל וכנ"ל וכביכול מצד בחינת המלכות שם יש השגה קצת. וזהו הרמז בפסוק שאו שערים ראשיכם וכו' פתחי עולם. וזהו הרמז על מדת מלכות שהוא פתח או הרמז על החכמה שנקראת פת"ח. וזהו ויבוא מלך הכבוד מי הוא זה מלך הכבוד ה' כו'. וזהו הרמז במשנה (זבחים נג.) עלה בכבש, הרמז על מלכות שהוא המעלה ראשונה. ופנה לסובב, שהוא האין סוף על דרך הרמז והוא ממלא כל עלמין כו':
לך דומיה תהלה. (תהלים סה, ב) הכלל הוא, כי האדם לפי גודל הבטחון שיש לו כן יש לו השגה בעבודות הבורא ברוך הוא. וזהו הרמז לך דומיה, הרמז על הבטחון מלשון דום לה' והתחולל לו (שם לז, ז) תהלה כן יש לו השגה בעבודת הבורא להודות ולהללו. וזהו הרמז בפסוק זה ה' קוינו לו, כפי גודל הבטחון כן יש לו השגה בעבדות הבורא ברוך הוא:
יאר פניו אתנו סלה. (תהלים סז, ב) והוי ליה למימר יאר פניו לנו. אלא הפירוש האיך אנחנו יכולין לקבל הארתו מאתו הלא הוא אין סוף. לזה אמר אתנו, כלומר שמתלבש ומצמצם עצמו במחשבותינו:
מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו זה היום עשה ה'. (תהלים קיח, כג) הכלל, כשהשם יתברך עושה ניסים ונפלאות הן לכלל ישראל הן לאדם אחד אל יהיה עיקר השמחה מהנס עצמו ומהטובה הגשמיות, רק עיקר השמחה יהיה שבעבור הנס נראה אהבת השם יתברך על ישראל או על זה האדם. וזהו שאמר דוד המלך ע"ה מאת ה' היתה זאת כו'. ועיקר השמחה הוא זה היום, כי היום מרומז על אהבה. וזהו הרמז זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו, השמחה הוא מאהבת השם יתברך שנראה אהבת השם יתברך על ישראל:
מח רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם. (תהלים לא, כ) ונראה לבאר בעזרת ה', דהנה כשאדם מתפלל אז אינו משיג בתפלה את השפע וברכה הנשפע מלמעלה עליו ברחמי ה' המרובים הבאה לאדם בני חיי ומזוני ושארי טובות וברכות וכל זה אינו מבחין באמצעות תפלתו ודביקותו, כי אם זאת הוא מבחין האיך ובמה לעבוד מלך גדול ונורא אשר כל צבא מעלה יראין ממנו והוא הבורא כל העולמים. וזה לשון הזוהר הקדוש, עקרא ושרשא דכל עלמין, שזהו אמיתות העבודה לעבוד באימה ופחד את המלך הקדוש כמו שאנו אומרים בתפלה כולם אהובים כולם ברורים כולם גבורים כו' וכולם פותחים את פיהם בקדושה ובטהרה כו'. ואם מלאכי מעלה כך מקדשין את עצמם בשעה שרוצים לעבוד את הבורא ברוך הוא וכל כך פחד ורעד בא עליהם מה אנחנו על אחת כמה וכמה אנחנו קרוצי חומר גלומי גשם עד היכן יעטה האדם פחד ומורא וילבש חרדה מפחד ה' האיך יקדש את עצמו ויטהר את עצמו להוציא דבר לפני אלהים המלך הנודא ונשגב וזהו הוא עיקר עבודתינו עד"ז ההשפעה והחסד אשר בא מאת הבורא ברוך הוא לנו זאת אין אנו מבחינים בעבודה לפי שכשנהיה מבחינים את זאת אז לא יהיה עבודתינו בשלימות ואנחנו כל מגמתינו שיהיה עבודתינו שלא על מנת לקבל פרס ובאם היה נגלה לנו אז היה על מנת לקבל פרס. ולפי זה ניכר גודל החסד שעושה הקדוש ברוך הוא לנו מזה שאינו מגלה לנו את ההשפעות והחסדים בכדי שיהיה עבודתינו בשלימות:
וזהו מה רב טובך והחסד שעשה הקדוש ברוך הוא עמנו בזה אשר צפנת ליראיך. רוצה לומר, שהחסדים הבאים לנו המה צפונים וטמונים ואינם נגלים לנו בעבודתינו כנ"ל. וזהו אשר פעלת לחוסים בך נגד בני אדם, לפי שאתה רוצה לפעול לנו חסדים גדולים בזה שנעבוד אותך בשלימות, כי זאת הוא שלימות החסדים ולזאת היה עיקר הבריאה. ובאמת המשכיל בצדק ובמישור יבין, כי כל טובות הגשמיות וחסדים הבאים לזה העולם הכל הוא דבר קל וקטן נגד עיקר השלימות והוא עבודה התמימה לעבוד את אל עליון בדחילא ורחימא בין נא וראה עד היכן מגיע אהבת אל אשר הגדיל חסדו עמנו ומקבל אותנו לעבודתו. וזה שאמרו רבותינו ז"ל שלחן בצפון ומנורה בדרום, דהנה כל ההשפעות והחסדים והרחמים הבאים לזה העולם נקראים שלחן וזהו הוא בצפון, רוצה לומר טמונים וסתומים ואין בני אדם מבחינים בערך תפלתם. ומנורה בדרום, פירוש הבהירות העבודה האמיתית הוא בדרום, רוצה לומד מלשון דידה שבזה האדם יכול להתענג וכמו שכתבתי. ולפי מה שבארנו למעלה נתבונן, כי כל מגמתינו בעולם הזה כ"א בעדך כלים בכדי לקבל עלינו עול מלכותו יתברך שמו בעבודתינו. וזה שכתוב בגמרא (ר"ה לד:) כדי שתמליכוני עליכם, וזאת באמת הוא תשוקתינו ונפשינו חכתה לה' לעבוד אותו באמת בלי שום מסך המבדיל ונהיה ראוים וזוכים שנהיה אנחנו מקום לשכינות עוזו. ולפי זה נקרא שכינה, מלשון שוכן, כי הוא השוכן בקרבינו עבור שאנחנו ממליכים את ה' עלינו באמת וזה היה תחלת הבריאה בכדי שיתגלה מלכותו בעולם ולהשפיע עלינו מטובו וחסדו כדי שיתראה חסדו לבאי עולם. וזה שאמר (תהלים פט, ג) עולם חסד יבנה. ובאמת שזאת הבחינה לא נשלם רק בזמן שבא אברהם אבינו ע"ה והתחיל לנהוג את עצמו במדת החסד לפי זה לא היה עיקר השלימות רק בזמן שנולדו כל שבטי ישורון שאז היה הכל בשלימות. ולזה אמר הפסוק (בראשית לה, יח) ואביו קרא לו בנימין, פירוש בן ימין, רוצה לומר מפאת החסדים שעל ידי זה נברא העולם ולזה היה בית המקדש בחלקו שמשם היה באה השפעה לכל באי עולם:
ועל פי זה נבאר ענין הגניבה לענין השבטים. וכן מצינו בגמרא (סנהדרין לט.) דשאל האי מינא אלהיכם גנב הוא. והענין בחינת הגניבה, היינו שאינו נדאה עיקר הדבר בשלימות כנ"ל, רק הוא נעלם ואינו נראה כמו שביארנו למעלה שבחינת החסדים וההשפעות אינו נתגלה וכמש"ל והארכנו בביאור דבר זה במקום אחר. ולפי זה בבנימין שהיה נגמר השפעות החסדים כמש"ל ואף על פי כן היה מכוסה וכמבואר ולזאת בבנימין היה הגביע, רוצה לומר החסדים היה בהסתר כנ"ל. ואמר הטעם את גביע הכסף, רוצה לומר שהיה כלי בשלימות להשתוקק ולכסוף אל הבורא ברוך הוא כמבואר למעלה:
או יבואר הפסוק מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, ויבואר בזה הפסוק (ישעיה מט, כא) ואמרת מי ילד לי את אלה, כי יש מצות אשר אדם בשעת עשייתן אינו חושב אותן למצות ולעתיד לבא כשיבוא הקדוש ברוך הוא לשלם שכרו הטוב לכל איש ישראל על המצות ובאמת להקדוש ברוך הוא הכל גלוי וידוע ומשלם לאדם על מצות שלא חשב אותם האדם כלל למצות. וזהו הרמז בפסוק ואמרת מי ילד לי את אלה, שכר על כמה דברים שלא חשבתי אותם כלל למצות. וזהו הרמז מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, כמה יש רב טוב אשר הוא צפון לצדיקים שאינם חושבים אותם למצות. וזהו אשר צפנת ליראיך, שאצל היראים הוא צפון השכר שהם אינם חושבים למצות שיגיע להם שכר על זה והקדוש ברוך הוא נותן להם על אלו המצות רב טוב:
יודע צדיק נפש בהמתו ורחמי רשעים אכזרי. (משלי יב, י) דאיתא בכתבי האריז"ל שהיה יודע איזה בהמה שיש לה גלגול ושחטה מיד ותיקן אותה בברכה בכונה ונמצא מתקן אותה, מה שאין כן הרשע שאינו יודע אינו שוחטה מיד רק מאכילה ומשקה אותה שתהיה טוב ושמן ובאמת הרחמנות הזה הוא אכזריות לה כי היא צריכה תיקון. וזהו יודע צדיק נפש בהמתו, שצריכה תיקון ושוחטה מיד לתקן אותה. ורחמי רשעים, שמאכילה ומשקה אותה הוא אכזרי:
בלבי צפנתי אמרתיך למען לא אחטא לך. (תהלים קיט, יא) דאיתא בכתבים דאסור לגלות סוד למי שאינו ראוי, כי פוגם בחמשים שערי בינה ואם רוצה להגיד צריך להתלבש אותו שיהיה נראה שאינו סוד. וזהו בלבי צפנתי אמרתיך, שלא אמרתי אלא על ידי מלבוש. למען לא אחטא ל"ך, גימטריא חמשים שערי בינה שלא אפגום בהם כנ"ל:
בן חכם ישמח אב. (משלי י, א) ומה הוא החכמה ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה. (איוב כח, כח) הנה הבורא יתברך שמו הוא כל יכול וכשהעולמות מסתכלים בשרש ורואים שמעצמותם אין להם כלום, רק עיקר חיותם הוא מאת הבורא ברוך הוא אז אחזתם יראה ופחד וחיל ורעדה יאחזון מחמת גודל גדולת השם יתברך. והנה הבורא יתברך ברא בעולמו דברים הפכיים המתנגדים זה לזה, דהיינו אש ומים ורוח נגד עפר וכל זה כשמסתכלים על עצמותם אבל כשמסתכלים על שרשם אשר באמת על ידי הסתכלותם על שורשם הם ביראה ופחד גדול ובאמת הם מקבלים חיותם ממקום אחד ושם הם באחדות גמור, כי משם בא השפע ושם אינו נראה כלל חס ושלום שום פירוד והתנגדות כי שם הכל באחדות גמור וכשמסתכלים על שורשם ויודעים שמעצמותם אין להם כלל אז גם בכאן הם באחדות גמור. וזהו הרמז בפסוק הן, כי הן הוא לשון אחדות כפירוש רש"י שכן בלשון יוני קורין לאחת הן ונמצא רומז על אחדות. וזהו הרמז הן האחדות בא מיראת ה' כשהם ביראה מחמת הסתכלותם על שורשם אז הם באחדות גמור:
וזה הרמז במאי דאמרינן בגמרא (תעניתיא:) במאי שמש משה בימי המלואים בבגדי לבן שאין בו אמרא, כי הנה לכל צדיק וצדיק יש בחינה מיוחדת שעובד בה את הבורא יתברך. אברהם, היה לו מדה הנוטה קצת למראה לבן. יצחק, במדה שמראה אדומה. יעקב, במדה שמראה ידוקה. ולמשה, מדה אחרת. ולאהרן, מדה אחרת. ולכל צדיק וצדיק מדה מיוחד לעבוד בהם הבורא ברוך הוא. אך כאשר הצדיקים מסתכלים על האי"ן ואז הם בטלים במציאות מחמת גודל האור של האי"ן ואז הם באחדות גמור ונמצא על בחינה הזאת כל אחד יכול לעבוד את הבורא יתברך שמו בכל המדריגות שבכל הצדיקים. והנה האי"ן שאין שם שום גוון וציור בו הוא נקרא לבן כאשר כתבו כל המחקרים המה בספריהם שגוון לבן אינו גוון וצבע ואינו נקרא כלל גוון וצבע. כי מלבן נעשים כל הגוונים. וזהו הרמז בגמרא במאי שמש משה בימי המלואים, כי משה רבינו ע"ה לא היה בו כלל מדת כהן ומהיכן זכה בכאן למדת כהן גדול לשמש בימי המלואים. וזהו בחלוק לבן, שהרמז דיבק עצמו בהאי"ן אשר שם היה בטל במציאות וכאשר בארנו כשהצדיק מדבק עצמו בהאי"ן והוא בטל במציאות אז יעבוד את הבורא בבחינת כל הצדיקים כיון ששם אינו נראה כלל חס ושלום שום חלוקות המדות. וזהו הרמז בחלוק לבן, כאשר בארנו שהאי"ן מחמת גודל אורו נקרא לבן. שאין בו אמרא, מרמז כי יש צדיק אשר הוא מדבק עצמו בהאי"ן ואף על פי כן חוזר לעצמותו אחר כך אבל משה רבינו ע"ה היה תמיד בטל במציאות מחמת כי משה רבינו ע"ה הסתכל תמיד בגדלות הבורא יתברך ולא חזר לעצמותו כלל כידוע, כי משה רבינו ע"ה היה תמיד דבוק באי"ן ובבחינה הזאת היה בטל במציאות מחמת הסתכלות על השורש ונקרא טהרה לשון ריק לשון וטהר יומא. (ברכות ב:) כי כאשר מסתכל בהבורא ברוך הוא אז אין בו שום עצמות מחמת שהוא בטל במציאות. וזהו הרמז הרוצה להחכים, לקבל תוספות בהירות. ידרים, יסתכל באי"ן ויהיה בטל במציאות ומשם יקבל תוספות בהירות, כי דרום הוא דר רום הרמז על האי"ן. וזהו שאין בו אמרא, אמרא לשון דבר המצומצם ומשה היה תמיד דבוק באי"ן:
או יבואר, בן חכם ישמח אב. אף על פי ששכל של אביו הוא יותר בגדלות משכל הבן, אף על פי כן מחמת גודל חיבוב אשר מחבב הבן הוא מצמצם עצמו ומתלבש עצמו בשכל הקטנות של הבן ושומח עצמו בשכל הקטנות שלו. והנה כשהבן הוא בשכל קטנות דקטנות אז האב צריך לצמצם יותר וכשהבן הוא בשכל גדלות מעט אף על פי שאינו דומה כלל לשכל הגדול של האב אז אינו צריך לצמצם עצמו כל כך כדי שישמח בשכל הקטנות של הבן ועל בחינה הזאת הוא הרמז במאי דאמרינן בגמרא (סנהדרין קד.) ברא מזכה אבא, מלת זכה הוא לשון הזדככות כביכול כשהבן הוא בשכל גדול מעט. אז אין האב צריך לצמצם עצמו כל כך, כי כשחס ושלום כשהבן הוא בשכל הקטנות מאד אז כביכול האב צריך לצמצם עצמו מאד והבחינה הזאת נקרא אצל האב כביכול זכה כביכול הוא מזדכך את האב שלא יצמצם עצמו כל כך. ועל בחינה הזאת הוא הרמז במאי דאמרינן בגמרא (תענית יט.) כבן המתחטא כו', ועל בחינה אחרת נפרש כבן המתחטא כו', כי מתחטא הוא לשון טהרה, כי הנה השפע אשר נשפע מהבורא יתברך כל אחד מקבל כפי רצונו זה מקבל השפע לחכמה וזה לגדולה וזה לגבורה כל אחד כפי רצונו כך הוא מקבל השפע אשר נשפע מהבורא יתברך אף על פי שרצון הבורא כביכול הוא להיפוך, אף על פי כן כמו שהצדיקים רוצים לקבל השפע כך השפע נשפע להם אפילו להיפך כביכול רצון הבורא ברוך הוא. וזהו הרמז כבן המתחטא כו', הוא לשון טהרה וטהר יומא, כביכול הוא מטהר:
ה' נחני בצדקתך למען שוררי. (תהלים ה, ט) ונבאר מאמר חכמינו ז"ל המתפלל ויוצא לדרך הקדוש ברוך הוא עושה לו חפציו. כי, הצדיק לפעמים נופל ממדריגתו והקדוש ברוך הוא עושה זאת כדי שאחר כך בודאי יעלה הצדיק ויעלה עמו נצוצות. והנה שמא תאמר כאשר הצדיק נופל ממדריגתו ואחר כך עולה למדריגה שלו שהיה לו מקדם אם לא היה נופל היה עולה למדריגה יותר, על זה יש הבטחה להצדיק מן הקדוש ברוך הוא כאשר יגיע למדריגתו הראשונה תיכף יגלה לו הקדוש ברוך הוא המדריגה העליונה כאשר אם לא היה נופל ממדריגתו. וזה שאמרו רבותינו ז"ל כל המתפלל שמדבק בהקדוש ברוך הוא, כי תפלה הוא התחברות מלשון נפתולי אלהים (בראשית ל, ח) ונמצא כאשר מדבק עצמו בהקדוש ברוך הוא רצונו שיהיה תמיד דבוק בהקדוש ברוך הוא ויעלה תמיד ממדריגה למעלה למעלה להשיג גדולת ה'. ואמרו ויוצא, דהיינו שיוצא מהמדריגה שלו ולמה לדרך לעשות דרך לרשעים להעלות אותם הקדוש ברוך הוא עושה לו חפציו, כי חפץ הצדיק לעלות תמיד למעלה ותיכף כשעולה אחר כך למעלה אשר היה לו קודם שנפל הקדוש ברוך הוא עושה לו חפיציו ומעלה אותו למעלה ההוא להשיג גדולת ה' כאשר אם לא היה נופל והיה עולה ממעלה למעלה. וזהו צדקת ה' שעושה עם הצדיק, כי הצדיק מחויב להעלות נצוצות והקדוש ברוך הוא עושה עמו זה הצדקה. וזה שכתוב ה' נחני בצדקתך, כלומר נחני למען צדקתך להמעלה עליונה כאשר אם לא הייתי נופל ממדריגתי, כי זה שאני נופל לפעמים ממדריגתי למען שוררי, הם הנצוצות המסתכלים בי להעלותם, כי רצון הנצוצות שיבוא צדיק להעלות אותם ואי אפשר להעלות הנצוצות אם לא על ידי בחינה כאשר הקדוש ברוך הוא מזמין לצדיק שיפול ממעלתו ואחר כך עולה ומעלה הנצוצות עמו. וזהו ואנכי אעלך גם עלה (בראשית לב, ז) כי יעקב ירד למצרים להעלות הנצוצות. וזהו ואנכי אעלך גם עלה, למדריגה הזאת כאשר אם לא היה מעלה הנצוצות:
אתה סתר לי מצר תצרני. (תהלים לב, ז) דהנה אם האדם הוא מבקש מהשם יתברך איזה דבר צריך שלא לחשוב לעצמו כלל וכלל ואז בודאי השם יתברך שומע אליו וירחם עליו וימלא בקשתו לטובה. וזהו הפירוש אתה סתר לי, דהיינו שתסיר ממני לי שלא אחשוב לעצמי כלל, אז מצר תצרני:
ובשירי דוד עבדך. אמר, כי הניגונים של העבודה וכן בעבודת הלוים לשורר הוא הנקרא אקטווע ויש מדריגה בתר מדריגה, היינו כמו שיש אהבה להבורא ברוך הוא גבוה על גבוה גם בחינת יראה גבוה על גבוה כך הוא הניגונים. וזהו פירוש ובשירי דוד עבדך, היינו כמו עבדך היינו העבודה:
ויהיו דברי אלה אשר התחננתי לפני ה' קרובים אל ה'. הכלל, יש אדם שמבקש מאת ה' מה שהרצון מן ה' על זה שמבקש ממנו ויש שמבקש מה' מה שאין רצון ה' על זה כמאמר רבותינו ז"ל גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא, ואין זה רצון ה'. והנה זה מה שאדם מבקש מה' ורצונו על זה נקרא קרוב ומה שאין רצונו על זה נקרא רחוק. וזהו הרמז ויהיו דברי אלה כו' קרובים אל ה' אלהינו יהיו לרצון לפני ה', ואז יהיו קרובים לפני ה':
כשישראל מתפללים על בני חיי ומזוני יש בכאן שאלה על דבר רוחני. בני, הוא מורה על האמונה על דרך ברא כרעא דאבוה (עירובין ע:) והאמונה הוא מורה על העקב, כי האמונה הוא סוף המדריגה. וחיי, הוא מורה על היראה הרמז הן יראת ה' הוא חכמה (איוב כח, כח) והחכמה תחיה בעליה. ומזוני, מורה על האהבה על הרמז מכלכל חיים בחסד:
אם הבנים שמחה. (תהלים קיג, ט) כי השמחה אשר להבורא ברוך הוא מנשמת צדיקים וממעשה הצדיקים הוא הגורמת בהבורא ברוך הוא לברוא העולמות כמאמר הכתוב (תהלים קד, לא) ישמח ה' במעשיו. ונמצא השמחה היא האם להעולמות, כי היא הגורמת להולדת העולמות. וזהו הרמז אם הבנים שמחה, מי היא האם כנ"ל לבנים לבריאת העולמות. ועל זה אמר שמחה, כלומר השמחה היא האדם הגורמת כנ"ל:
אתנחתא היא מלכות מאי"ן, כי האי"ן מורה להאדם שהוא האדם בעצמו אינו כלום, רק הבורא ברוך הוא הוא המלך עליו ומרכא טפחא הוא המלכות לאפס המוחלט, כי כששופע על האדם האפס המוחלט הוא תמיד במסירת נפש למסור נפשו על עבדות הבורא ברוך הוא:
שנותיו של דוד שבעים שנה משנותיו של יוסף ויעקב ואברהם, דהיינו ל"ז שנה מיוסף מה שחסר נגד שנותיו של יעקב, ומאברהם ה' שנים נגד שנותיו של יצחק, ומשנותיו של יעקב עד שנותיו של אברהם שמונה ועשרים שנים. ונמצא שנותיו מאברהם ויעקב שלשה ושלשים שנה נגד זה מלך שלשה ושלשים שנה על כל ישראל, כי בחברון שמלך שבע שנים לא מלך על כל ישראל ובאמת איזה שנים קיבל דוד מאבות שנותיו האחרונים. והנה אמרו חכמינו ז"ל (שבת קנב.) תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים דעתן מתיישבת עליהם, ונמצא קיבל שנותיהם האחרונים המחוכמים ביותר. וזהו הרמז בזוהר דוד מלכא לא קיבל מלכותא עד דאתחבר באבהן, כי השנים שקיבל מאברהם ויעקב הם ל"ג שנים וכנגד זה מלך על כל ישראל ל"ג שנים:
אותיות דוד. הכלל, המלכות של ה' נקרא דל"ת כביכול דלה ועניה כביכול שהמלוכה צריכה לאחרים. כמאמר חכמינו ז"ל אין מלך בלא עם, ונמצא צריכה לדבר וכן התענוג של השם יתברך שיהיה לו תענוג מעמו ישראל נקראת גם כן דל"ת כביכול, כי התענוג מישראל כשישראל עושים רצונו יתברך ברוך הוא ונמצא התענוג היא נקראת גם כן דל"ת וכשישראל עושים רצונו יתברך וממליכים עליהם את הבורא ברוך הוא וכן כשעובדים אותו והתענוג השם יתברך הוא ממילא אז השם יתברך משפיע עליהם טובות. וזהו הבחינה נקראת וא"ו, כי הוא"ו הוא קו המשכה שעל ידי זה נמשך מהשם יתברך על העולמות. והנה דוד היה מרכבה לזה למלאות המלוכה והתענוג של הבורא יתברך לכך נקרא באלו אותיות למלאות אלו השני דלתי"ן על ידי הוא"ו שהוא המשכה שנמשך שפע על העולמות וזהו אותיות דוד דל"ת וא"ו דל"ת. והנה על שני דלתי"ן רומז הקשר של תפילין שני דלתי"ן. והנה על ידי וא"ו נתמלא הדל"ת כנ"ל. והנה וא"ו דל"ת הוא ה"א, כי אות ה"א הוא דל"ת וא"ו. וזהו בהבראם, בה"א בראם (מנחות כט:) כי זה היה עיקר הבריאה כדי שישראל הרמוזים באות וא"ו ימשיכו שפע על כל העולמות על ידי שימליכו על עצמם את הבורא ברוך הוא ויעבדו אותו כדי שהבורא ברוך הוא יהיה לו תענוג מעמו הנרמז באות ה' בה' בראם. וזהו הרמז טב למיתב טן ד"ו (קידושין ז.) כלומר זה טוב כשהוא"ו והדלי"ת יש להם התחברות:
אותיות שבת, תלת ראשין רומז על המשפט חסד ורחמים שבהם נברא העולם. בת, הוא כנסת ישראל הנקראים בת לעשות בהם כרצונם להשפיע שפע חסד ורחמים על ישראל ומשפט על האומות:
סעודות שור הבר הוא מדת היראה שנאמר (משלי יד, ד) ורב תבואות בכח שור. לויתן, הוא אהבה לשון התחברות ונאמר (תהלים קד, כו) לויתן זה יצרת לשחק בו. ובר אווזא, הוא מדת התפארת וזהו רמזו רבותינו ז"ל (ברכות נז.) הרואה אווזא בחלום יצפה לחכמה:
אותיות סעפ"ץ. הנה אות סמ"ך, הוא סגור מכל הצדדים ולא יש כן בכל הכ"ב אותיות אות סגור הרמז כאשר תסגור עיניך שלא להסתכל ברע חס ושלום ותסגור פיך שלא לדבר דבר רע אז תהיה צדיק:
בראש חודש אומרים ברכי נפשי ששם כתיב (תהלים קד, לה) יתמו חטאים מן הארץ. והענין, כי היצר הרע והסטרא אחרא הם חסרים אבל הקדושה הוא בחינת שלימות, כי אין שלימות אלא בקדושה והסטרא אחרא והיצר הרע נקראים חסרים ונקראים ארציות. והנה כתיב (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך, בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע. כי מחויבים ליקח ראיה גדולה לעבוד ה' מן היצר הרע בעצמו ולדון קל וחומר ממנו, כי אנו רואים שהיצר הרע מסית ומפתה את האדם אחר תאות עולם הזה תאות בהמיות שהם כלים ונפסדים ואין בהם ממש וקל וחומר אלף אלפים איך ראוי לכסוף ולהשתוקק להתאות לעבודת השם יתברך לשמח אותו יתברך שהוא חי החיים בורא הכל. והנה כשאדם מביא לעצמו ראיה לעבודת השם מן היצר הרע ונמצא שעושה בחינת החסרונות בחינת שלמיות. וזהו יתמו חטאים, יתמו לשון תמימות ושלימיות, היינו לעשות תמימות ושלימות מן החסרונות מן החטאים וזהו יתמו, לשון תמימות. וזהו שמסיים מן הארץ, היינו שמן הארציות היצר הרע מביא עצמו ראיה לעבודת ה' ואזי נמצא שעושה מן החסירות שלימיות ותמימות כנ"ל. וזהו שאומרים אותו בראש חודש, כי ראש חודש מורה על תיקון פגם הלבנה, והיצר הרע הוא פגם הלבנה, והקדושה היא בחינת מלואת הלבנה, וכשמשלים הקדושה על ידי היצר הרע נמצא שממלא בזה פגם הלבנה ועל כן אומרים זה השיר בראש חודש כנ"ל. מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו. (תהלים קו, ב) דלכאורה האיך שייך שקרוץ מחומר כבני אדם שיעמוד לשבח לאדון הכל אשר שום מלאך ושום שרף אינו יכול לשבח אותו לפי רוב קדושתו. אמנם זה גופא הוא התירוץ, דאם היה שום בריה בעולם שהיה יכול לשבח אותו היה שייך שפיר שזה שאינו יכול לשבח אותו לא ישבח, רק זה שיכול, מה שאין כן שירות אדון כל אין שום בריה בעליונים ובתחתונים שיוכל לשבח אותו להכי יכולין הכל להודות אותו אפילו פחות הערך כיון שגם הגדול שבגדולים אינו יכול לשבח, אם כן אין חילוק בין גדולים לקטנים. וזהו מי ימלל גבורות ה', כלומר מי הוא אשר יהא יכול למלל גבורות ה' הלא אין שום בריה בעליונים ובתחתונים שיוכל למלל לשבח אותו וגלל כן ישמיע כל תהלתו, פירוש יכולין הכל אפילו פחותי ערך להגיד ולהשמיע כל תהלתו כיון שכולם אינן יכולים. וזהו פירוש ישמיע כל, פירוש אפילו שפל שבשפלים:
משוך חסדך ליודעיך אל קנא ונוקם. דהנה לכאורה תרתי דסתרי אהדדי. אך דידוע דהקדוש ברוך הוא זן את העולם בחסד וברחמים אף דחכמינו ז"ל אמרו דכל האומר הקדוש ברוך הוא וותרן יוותרו מעיו, אבל שורש הדבר היא דמי שאין מאמין ויודע זה בבירור דהקדוש ברוך הוא בעל יכולת ובידו הכח והגבורה להעניש לעוברי רצונו על זה אמרו חכמינו ז"ל כל האומר הקדוש ברוך הוא וותרן, מה שאין כן מי שיודע זה דהוא בידו לעשות עוז וגבורה אך מחמת שאנו מבקשים ומפייסים אותו יתברך בכל מיני ריצוי ושבים לפניו בלב שלם ואז הוא מוחל לנו על זה לא אמרו חכמינו ז"ל דבודאי הקדוש ברוך הוא מוחל וסולח למי שעובר על רצונו ומתירא ומפחד לפניו יתברך מחמת שמאמין שבידו ובכוחו לעשות ולנקום כחפצו אך שהוא שב לפניו ומפייס אותו ומבקש ממנו תחנונים על זה בוודאי הקדוש ברוך הוא מושך חסד ומוחל לו. וזה שכתוב משוך חסדך ליודעיך אל קנא ונוקם, רוצה לומר מי שיודע אותך ומכיר בהכרה שלימה שהבורא עולמים הוא אל קנא ונוקם שיוכל לנקום ולקנאות כל מה שחפץ לאלו הוא מושך חסד ורחמים המרובים:
אז יאמרו בגוים כו' הגדיל ה' לעשות עם אלה הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים. (תהלים קכו, ב-ג) דהנה בביאת משיח צדקינו אז ישיגו הכנסת ישראל כל הטובות והברכות ויהיה להם ששון ושמחה, אך אף על פי שיהיו שמחים מחמת כל טוב ורוב חדוה עיקר השמחה אשר ישמחו יהיה על אשר על ידם יתגדל ויתקדש שמו של הבורא ברוך הוא ברבים שכל האומות יכירו כח ה' ואהבת הכנסת ישראל ועל ידי זה ישמחו בשמחת השם שנשלם התענוג העליון. וזה שכתוב אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה. הגדיל ה', רוצה לומר מה שיתגדל השם ועל ידי מה נתגדל ונתקדש השם. וזה שאמר לעשות עמנו, רוצה לומר על ידי שעשה עמנו כל הברכות וכל הטובות על ידי זה נתגדל שמו ועל זה אנו שמחים, רוצה לומר עיקר השמחה הוא עבור שנשלם תענוג הבורא ושמח במעשיו:
זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו. (תהלים צח, ג) הכונה שבזה ניתוסף אהבה לישראל, כי הלא גם האומות העולם ראו כל הניסים ולא שבו אל אלהינו רק ישראל לבד קיבלו עול מלכותו:
ויין ישמח לבב אנוש. (תהלים קד, טו) דהנה בשבוע הראשון של ספירת העומר אוכלין מצה ואחר כך חמץ, והטעם דהמצה רומז להשכל הרואה את המחדש, דהיינו את הבורא ברוך הוא המשפיע לנו ולכל העולמות שפע וברכה ואחר כך נקרא חמץ. והנה זה השכל הרואה את המחדש נקרא יו"ד, וכל יו"ד הוא כפול דיו"ד הוא בגמטריא ך', דהיינו שני יודי"ן, ואחר כך משפיע לנו"ן שערי בינה ומשפיע ששון ושמחה. וזה ויין, פירוש שמשפיע מיו"ד שהוא שני יודי"ן לנו"ן כנ"ל ישמח לבב אנוש:
יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו. (תהלים לד, י) נראה לבאר דאיתא בגמרא דברכות (יז:) בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת. נמצא אנו למדין שהצדיק בודאי אינו מגיע לו שום הרוחה בעולם הזה ושום טובה כדי שיהא להם לעולם הבא טובה גדולה ונמצא כשהצדיק רואה שיש לו טובה בעולם הזה אז הוא ירא שלא ינכה לו מזכיותיו ומעורר עצמו ביראה גדולה ומרבה בצדקה. וזה שאמר הכתוב יראו את ה', דהיינו שהצדיקים מוסיפים יראה הוא מחמת שהם רואים כי אין מחסור כו', דהיינו שמגיע להם תענוג בעולם הזה בלא שום חסרון כלל ומוסיפים יראה על זה: