אור ברסלב

קדושת לוי· רבי לוי יצחק מברדיצ'ב

דברים

במדבר

דברים

אלה הדברים אשר דבר משה וכו'. במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל. נראה לפרש שערבה הוא לשון ערב (דברים א, א). והנה בברייתו של עולם ערב קודם לבוקר כדאמרינן בריש ברכות. ואם כן תחלת ימי האדם נקראים ערב.לזה אמר בערבה מול סוף, דהיינו בהתחלת שנותיו של אדם תיכף יהיו כל מעשיו מול השכינה שנקראת סוף כידוע. בין פארן, כמו שדרשו רבותינו ז"ל שנקרא פארן שמשם יוצא פריה ורביה. ובין תופל, כמו שפירש רש"י לשון דיבור, והיינו שבין ברית המעור ובין ברית הלשון הכל יהיה מול סוף בקדושה ושמירה מעולה:

אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר כו' (במדבר א, ב). ויבואר על פי פסוק (במדבר ד, טז) שמן וקטורת כו', הכלל יש בקדושה עשר ספירות ונאמר זה לעומת כו'. רק שבקדושה כביכול הוא וגרמיה חד הוא וזהו עשר ולא אחד עשר, אבל בסטרא אחרא כו', אף על פי כן לית אתר פנוי מיניה וצריך החיות מקדושה כחודה של מחט ושם נקרא אחד עשר וכנגדן אחד עשר סימני קטורת להעלות הסטרא אחרא החיות שלה אל הקדושה ובזה ממילא בטל הסטרא אחרא. וזהו שאמר משה רבינו עליו השלום לישראל י"א יום מחורב, כי הסטרא אחרא נקרא חורב, כלומר על ידי ישראל מעלים הכל אל הקדושה. וזהו אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר, כי היצר הרע נקרא הר ונקרא שעיר כמאמר חכמינו ז"ל (סוכה נב) צדיקים נדמה להם כהר רשעים נדמה להם כשער. וזהו דרך הר שעיר, כלומר להעלות תאות היצר הרע עד קדש עד הקדושה:

דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם (דברים א, א). ויבואר על פי מה שכתב בזוהר הקדוש על המשנה כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל כו', הכלל התורה הקדושה יש בה פנימיות סודות נעלמות ומה שנאמרה התורה בסיפורי מעשיות מעשה אברהם, מעשה יצחק, מעשה יעקב עם לבן, מעשה אמהות, מעשה בלעם ואתון שלו, באמת יש בהם סודות נעלמות פנימיות, רק שמגוף התורה שמבואר במעשה גם כן ילמדו ממנה מדות טובות, דהיינו מעשה אברהם ללמוד לעשות חסד מאברהם, מעשה יעקב להראות צדקתו של יעקב, מעשה האמהות להראות וללמוד צדקת האמהות צדקת רחל אשר עדיין זה הזכות קיים לנו שהכניסה צרתה כו', כמבואר ברבותינו ז"ל שעל זה נאמר (ירמיה לא, יד) קול ברמה כו', רחל כו'. ונמצא נכתבו המעשים כדי ללמוד גם מהמעשה המדה התלויה בה. וכן כתיב מעשה בלעם ואתון שלו, כדי להראות מעשה מגונה של אותו הרשע להרחיק מן מעשיו כמאמר חכמינו ז"ל (אבות ה, כב) מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו כו', דהיינו ליקרב עצמו למדת אברהם ולרחק עצמו ממדת בלעם הרשע. נמצא זה שהתורה נאמר בסיפורי מעשיות כדי שגם מן המעשה נלמד המדה אבל באמת ישנו בה סודות נעלמות עד אין סוף. וכן אפילו שאר התורה שנאמרה בה המצוה בפירוש יש בה סודות נעלמות. וזהו כל דבר שהיה בכלל, דהיינו התורה שהוא הכלל מן העולמות. ויצא מן הכלל, להכתב בסיפור מעשה. ללמד, דהיינו ללמוד גם מן המעשה עצמה המדה המבואר בה. וזה לא ללמד על עצמו יצא כו', כלומר לא בהתורה אשר נכתבה בסיפור כו' יש בה סודות כו', אלא גם בהתורה אשר מבואר המצוה בה באר היטב יש בה סודותכו', וזהו אלא ללמד על הכלל כולו יצא. וזה מבואר קצת בזוהר הקדוש. ובאמת במשנה תורה לא נכתבה בסיפור מעשה, רק מבואר בה במצות היטב מדות השם ודרכי השם ותוכחה לישראל להסיר מדרך הרע ולדבק בדרך הטוב בדרך ה' ולמה זה, כי דור שהיו במצרים והיו משוקעים בטומאת מצרים ועל ידי זה הכעיסו לפניו יתברך כנאמר ברבותינו ז"ל, ועיין ברש"י בערבה מול סוף בין פארן כו', ודי זהב כו' עיין שם. ונמצא על ידי זה הוצרך להלביש התורה בסיפורי מעשיות כנזכר לעיל. אבל במשנה תורה שהיו דור שלם דור שנכנסו לארץ הקדושה שלא היו משוקעים בטומאת מצרים לכך נאמר להם התורה בלי שום לבוש כנזכר לעיל. וזהו אלה הדברים, כל מקום שנאמר אלה פוסל את הראשונים, כלומר מה שנאמר לראשונים תורה בלבוש כנ"ל, הוא מחמת במדבר בערבה כו', כפירוש רש"י אחרי הכותו כו', הואיל משה באר את התורה כו', ככל אשר צוה ה' אותו אליהם כנ"ל:

בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה (דברים א, ה). עיין ברש"י באר בשבעים לשון. ולמה ביאר כאן התורה בשבעים לשון, ובו יבואר הפסוק (תהלים פז, ו) ה' יספור בכתוב עמים זה יולד שם סלה, הכלל, כי לפעמים כתיב בתורה תיבת התרגום כגון יגר סהדותא (בראשית לא, מז) וכן הלשון של שאר אומות כגון טוטפת ט"ט בכתפי שתים פת באפריקי שתים (זבחים לז:) וכן הן בלשון יוני אחת, וכן שאר לשונות שכתוב בתורה מלשונות הגוים. וחד טעם הוא, כי הלשון של כל האומות הוא החיות מן האומה ולשון הקודש הוא של ישראל לבד. ובאמת ישראל שמעו התורה בסיני רק בלשון הקודש והקדוש ברוך הוא המביט מראשית אחרית שראה שישראל צריכין להיות בגלות לזה כתב בתורה לשון של שאר אומות שעל ידי זה יהיה להם אחיזה בחיות שלהם שהוא הלשון בהתורה הקדושה בכדי שישראל יוכל להיות להם תקומה בגלות. וזהו הרמז בפסוק ה' יספור בכתוב עמים, כלומר שהקדוש ברוך הוא כתב בתורה איזה כתב מן העמים מן שאר האומות. זה יולד שם סלה, בכדי שהצדיק יוכל לקיים שם, כי הצדיק נקרא זה כמאמר חכמינו ז"ל (ברכותו:) כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה. וזהו הרמז זה יולד שם סלה, בכדי שהצדיק יהיה לו קיום בגלות. וזהו בארץ מואב, כי בארץ ישראל לא היה רק לשון הקודש אבל בארץ מואב שהוא ארץ הגוים חוץ לארץ ישראל צריך לבאר התורה בכל הלשונות בכדי לקיים ישראל בגלות:

ואצוה את שופטיכם בעת ההוא לאמר שמוע בין אחיכם (דברים א, טז). כלומר, בעת ההוא צריך לשמוע הבעלי דינין כדי לשפוט צדק אבל לעתיד לבא במשיח כתיב (סנהדרין צג:) דמורח ודאין, אין צריך לשמוע הבעלי דינין. דמורח, אפילו בלא שמוע הבעלי דינין יודע עם מי האמת:

מגילת איכה

בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחיה. (איכה א, ב) כי כשאדם פועל בבכיותיו אזי הדמעות שלו עושה רושם וחס ושלום וכו'. ובאמת על חורבן כשאדם בוכה אזי עושה רושם בבכיותיו. וזהו ודמעתה על לחיה, שהדמעות עושה רושם למעלה:

היו צריה לראש כו', כי ה' הוגה על רוב פשעיה עולליה הלכו שבי לפני צר (איכה א, ה) כי מה שנראה נפלא ותמיה למה באים מחשבות זרות בעת התפלה בהכנת הלב לתפלה. הענין הוא, כי מה שירד על ידי חטא ופשע אדם משתוקק להעלות בעת עבודת התפלה. וזהו היו צריה לראש, המחשבות זרות שבמוח. כי ה' הוגה, לשון דיבור, פירוש בדברי השם הוא על רוב פשעיה, הוא למעלה מכל הפשעים. עולליה הלכו שבי לפני צר, הם מתעלים למעלה מן הצר. עולליה, הם הניצוצות שהלכו שבי לפני צר, הם למעלה מן הצר על ידי דבר ה':

דוב אורב הוא לי אריה במסתרים. (איכה ג, י) הכלל, זה שהשם יתברך החריב את בית תפארתו ואנחנו ישראל בגלות הכל הוא בודאי טובה לישראל, כי בודאי ירחם ה' עלינו יותר ויותר ויבנה בית מקדשנו ביתר שאת ויתר עז. ונמצא מה שנראה עכשיו הגלות לא טוב אבל באמת להקדוש ברוך הוא נגלה כל הנסתרים שהכל הוא טובה לישראל. וזהו שאמר דוב אורב כו', הרמז על הגלות שהוא לא טוב. אריה במסתרים, אריה, רומז על מדת החסד, כי הוא צד ימין המרכבה מורה על חסד זהו במסתרים, שנסתר, היינו הכוונת של הצרה הגלות והחרבן בית המקדש הוא רק חסד על ישראל כנ"ל:

הביא בכליותי בני אשפתו הייתי שחוק לכל עמים. (איכה ג, יג-יד) הכלל הצער והחורבן בית מקדשינו לעתיד כאשר יבנה הקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו וחסדיו ביתר שאת ויתר עז אז יתגלה שזה הצער והחורבן היה רק חסד ונמצא הצער יוליד השמחה ונמצא הצער הוא כדמיון האב המוליד להשמחה והשמחה בבחינות בן להצער. וזהו שאמר הביא בכליותי, כלומר השם יתברך נתן במחשבתי שאני זוכר ומצפה להישועה והשמחה אשר יבוא מזה הצער. וזהו בני אשפתו, כלומר אשר יולד מזה הצער, דהיינו השמחה, דהיינו בני ולכך הייתי שחוק לכל העמים. ובזה, כלומר כשאני מעלה על מחשבתי השמחה אשר יולד מזה הצער, אז אני שחוק לכל העמים:

ואומר אבד נצחי ותוחלתי מה' זכור עניי ומרודי לענה וראש זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו. (איכה ג, יח-כ) יש לדקדק שהוה ליה למימר זאת אשיב אל לבי חסדי ה' וכו'. על כן אוחיל. ומדוע מקדים על כן אוחיל, המסובב להסבה שהוא חסדי ה' כי לא תמנו. אמנם הענין מה שקורין שבת חזון על שם מה שאינו לשבחן של ישראל, יש לומר שחזון לשון מחזה, מה שמראין היעודים רב טוב הצפון אחר כבוש המלחמה הגדולה בעזרת השם לנפשות ישראל הנשלחים לעולם הזה מחמת שהם אוהבי השם יתברך ואוהבים לו וכל מגמתם אליו קודם שנשלחו לעולם הזה למלחמה מראין להם רב טוב הצפון, אך בעונותינו הרבים תרגז בטנם של שונאי ישראל עלינו, אך ממה שאנו זוכרים עניינו ומרודינו ותשוח עלינו נפשנו מזה ניכר בבירור שלא אבד נצחינו ותוחלתינו חס ושלום, כי נגזר על המת שישתכח מן הלב מחמת שנסתלק הניצחון למעלה בלי תוחלת חזרה עתה, מה שאין כן חי אינו משתכח. וזהו זאת אשיב אל לבי, מה שזכור תזכור ותשוח נפשי מזה נראה בעליל כי לא נכזבה תוחלתי בכל יום על כן אוחיל. וזהו (תהלים פד, ב-ג) מה ידידות משכנותיך ה' כו' נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה', כי משכן על שם משכן שנתמשכן בעונותינו הרבים אך משכון ולא מכר, כי ציון במשפט תפדה, כמו משכון הנפדה וזה ניכר על ידי מה שנכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' תמיד:

חלקי ה' אמרה נפשי על כן אוחיל לו. (איכה ג, כד) יבואר על דרך משל, לאדם עשיר שהיה לו אוהב איש עני והיה נותן לו כל הצטרכות ואחר זה נתהוה איזה שנאה מהעשיר להעני.והנה אם העשיר אומר אחר כך לעני לבי אליך, דהיינו שלבי משוכה לאהבתך אזי העני מצפה שבוודאי יחזור אהבה לכמות שהיה ויחזור וישפיע כל הטובות כאשר בראשונה כיון שלבו עליו. כן אנחנו ישראל אף על פי שאנחנו עתה בגלות כיון שיש התעוררות העליון עלינו שאנחנו חלק ה' אלהי. וזהו חלקי ה' אמרה נפשי, הנפש הוא התעוררות העליון אומר לי שאני חלק ה', על כן אוחיל לו, בזה אני מצפה שירחם ה' עלינו:

מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך. (תהלים עט, א) עיין ברבותינו ז"ל מזמור כו'. ויבואר על פי משל, למלך שבנו טינף פלטין שבנה לו ולא רצה המלך בעצמו לחרוב הפלטין של בנו מחמת צער הבן, מה עשה המלך סילק השגחתו ממנו ובאו האויבים והחריבו, ונמצא מזה שלא חרב המלך בעצמו הפלטין שבנה ניכר אהבת המלך עדיין על בנו. אבל על חרבות הגוים נאמר (ישעיה סג, ג) פורה דרכתי לבדי, שהקדוש ברוך הוא בעצמו ידרוך פורה שלו להחריב הגוים. וזהו מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך:

אתה ה' לעולם תשב כסאך כו' על הר ציון ששמם שועלים כו'. (איכה ה, יח-יט) סמיכות הפסוקים יבואר על פי מאמר רבותינו ז"ל (מכות כד:) רבי ישמעאל ור' עקיבא ראו שועלים יוצאים מבית קדש הקדשים ר' ישמעאל בכה כו' ור' עקיבא שמח אמר כיון שנתקיים כו'. ויבואר על פי שמבואר ברמב"ן הקדוש על פסוק (ויקרא כו, לב) ושממו עליך אויביך, שכמה פעמים רצו המלכיות לעשות ארץ ישראל ישוב טוב כמו שאר מדינות ולא עלה בידם. ולמה זה, כי באמת ברא הקדוש ברוך הוא כל הארץ ויש מקומות שנגזר עליו להיות ישוב ויש שנגזר עליו להיות מדבר. והנה הישוב כאשר נעשה חרב הוא מדבר ובמדבר דרכו להיות חיות כו', ואחר כך כשנעשה המקום חרב עוד ישוב אין בתוכו חיות כמו במדבר, אבל ארץ ישראל כאשר ישראל בבטח בתוכה הוא ישוב, אבל כאשר גלו ישראל ממנה אף על פי שיושבים בו שאר אומות הוא מדבר. ולמה זה, שלפי שארץ ישראל של ישראל הוא נמצא תמיד כל זמן שאין ישראל בו בבטח הוא מדבר שיש בו חיות למה שאין ישראל בתוכו, אף על פי שיש בו שאר אומות הוא מדבר ויש בו חיות כמו שמבואר אצל סנחרב שהושיב הכותים בארץ ישראל ובאו עליהם דובים ואריות והמיתם כמו במדבר. כי הכלל כל זמן שאין ישראל בה אף על פי שיושבים בה שאר אומות הוא מדבר. נמצא מזה מוכח שארץ ישראל שלנו הוא דייקא ואינה מקבלת ישוב רק לישראל. וזהו אתה ה' לעולם תשב, כלומר בזה אנחנו בטוחים כי לעולם תשב בארץ ישראל. ולמה זה, על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו, ואינה מקבלת בישוב לשום אומה, רק הוא תמיד מדבר למה זה שהארץ של ישראל הוא וכל זמן שאין ישראל בה הוא מדבר אף על פי שיש שם שאר אומות:

אלי ציון ועריה כמו אשה בציריה. והכלל, כי האשה בשעה שכורעת לילד יש לה צער אבל באמת אחר כך כשתלד יהיה לה שמחה גדולה. וכן כל העומדים שם אפילו בשעת צערה יש להם שמחה, כי הם יודעים שבוודאי תלד בן או בת וזה באמת הוא שמחה. וגם לה באמת יהיה אחר כך שמחה כשתלד, רק בשעת מעשה יש לה איזה צער. כן באמת ציון אפילו שעכשיו יש לה צער מחורבנה הוא רק כמו אשה בציריה אבל באמת הקדוש ברוך הוא יש לו שמחה מזה, כי הוא יודע שהצער הוא רק לשעה אבל אחרי זה יבנה הקדוש ברוך הוא ביתר שאת ויתר עוז. וזהו הרמז במדרש (איכ"ר א) אין לה מנחם, כל מקום שנאמר אין לה הוה לה אחר כך כמו בשרה נאמר (בראשית יא, ל) ותהי שרה עקרה אין לה ולד ובאמת היה לה ולד ויבואר כמו שאמר אדמ"ו אין מזל לישראל, האי"ן הוא מזל לישראל, הוא המשפיע מזל לשון יזל מים מדליו (במדבר כד, ז) וזהו אין לה מנחם, האי"ן הוא מנחם לה, כי הוא יודע שבוודאי יבנה אותה וינחם אותה בכפלי כפלים:

וכל מלבישי אגאלתי. (ישעיה סג, ג) הכלל, הקדוש ברוך הוא כל מדותיו הן מלבושיו כולו חסד ודרכו לעשות עם כל בריותיו. והנה הקדוש ברוך הוא לפעמים מכה שונאי ישראל ועושה להם נקמה גדולה. והנה כאשר בארנו לעיל זה הוא חסד להם מה שהקדוש ברוך הוא מכה אותם, כי על כן נתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא כמו בפרעה וסנחרב והמן וסיסרא שעל ידם נתקדש שמו יתברך ועל ידי זה זכו שמבני בניהם התקרבו לה' כמאמר חכמינו ז"ל מבני בניו של פרעה ובני בניו של סנחרב מבני בניו של המן כו'. ונמצא זה חסד להם מה שהקדוש ברוך הוא עושה להם נקמה מחמת שהם נעשים כלי להתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא על ידם זוכים שמבני בניהם כו' ונמצא זה הדין הוא חסד להם. אבל לעתיד לבוא יעשה הקדוש ברוך הוא נקמה גדולה בכל הגוים ואי אפשר לבוא להם מזה איזה תקומה אחר כך, כי אי אפשר להוציא מבני בניהם איזה ניצוץ קדוש כמאמר חכמינו ז"ל אין מקבלין גרים לימות המשיח, ונמצא אי אפשר שיבוא מזה איזה חסד. וזה הרמז לעתיד לבוא כשהקדוש ברוך הוא עושה נקמה גדולה בכל הגוים מלבושי שהם מדותי אגאלתי, כי תמיד מדותי הנקראים לבוש דרכי שיבא מזה חסד ועתה אי אפשר לבוא מזה חסד:

ציון נקראת עתה יתום ומלכות בית דוד נקראת עתה בגלות אלמנה וכל המרחם על יתום ואלמנה יזכה לראות בנחמות ציון ובמלכות בית דוד על מכונה:

כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. הכלל הוא, כל כחות האדם נמשך אחר המחשבה בזה שהאדם חושב נמשך כל עצמות האדם. ונמצא כאשר האדם חושב בקדושה ומתאבל על ירושלים אז מחשבתו ועצמותו בקדושה וזוכה הוא לשון הזדככות, אז האדם מזדכך ורואה עתה בשמחה קצת, דהיינו קצת משמחת ירושלים איך יהיה לעתיד לבוא:

אפס בלתך גואלינו לימות המשיח. כלומר כשיבוא משיח צדקינו במהרה בימינו אז יתגלה שכל המאורעות שהיו בגלות לנו היה הכל הכנה לגאולה, כי עתה בגלות אינו נראה אבל בזמן גאולה יתגלה זאת שהכל היה הכנה לגאולה. וזהו אפס בלתך, כלומר היום אינו יודע זאת, כי אם הקדוש ברוך הוא שהכל הוא הכנה לגאולה. וזהו אפס בלתך גואלינו לימות המשיח:

זה שנאמר ברחל (ירמיה לא, טו) מנעי קולך כו', שהיא מעוררת הגאולה ובאמת שמו של משיח הוא לפני בריאת העולם שנאמר (בראשית א, ב) ורוח אלהים כו', הכלל כאשר מבואר בזוהר הקדוש שהקדוש ברוך הוא כתב והודיע בתורה נחמות הגאולה כדי שעל ידי זה יוכלו ישראל לסבול עול הגלות כאשר רואים ישראל נחמת הגאולה בתורה יש להם שמחה בהנחמה אשר יהיה אם ירצה ה' בעת הקץ ויכולים לסבול עול הגלות. וזה היה פעולת רחל שפעלה בבקשתה שישראל ישיגו בגלות מעט מנחמות העתידות לבוא עליהם בכדי שיוכלו לסבול עול הגלות:

השיבנו ה' אליך ונשובה כו' כי אם מאוס כו'. (איכה ה, כא-כב) דהנה יש אדם שמגרש את אשתו מחמת שמצא בה ערות דבר, ויש שמגרש אשתו מחמת לא תמצא חן בעיניו. והחילוק שביניהם, כשמגרשה מחמת שמצא בה ערות דבר, אזי אסור להחזירה וליקח אותה. וכשמגרשה מחמת כי לא תמצא חן בעיניו, אז מותר להחזירה וליקח אותה. וזהו פירוש הפסוק השיבנו ה' אליך ונשובה, ואל תאמר חס ושלום שגירש אותנו מחמת ערות דבר ונמצא אסור ליקח שוב אותנו. זה אינו, כי אם מאוס מאסתנו, הגירושין לא היה רק מחמת כי לא תמצא חן בעיניו ומותר לחזור וליקח אותנו:

או יבואר, השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם. (איכה ה, כא) ויש דקדוק מאי כקדם. ויבואר על פי המדרש ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה (דברים י, יב) ואיתא במדרש (ב"ר כא) אין ועתה אלא תשובה, ופירוש כך הוא, משום דכל אדם ואדם מישראל מחיוב להאמין באמונה שלימה שבכל רגע ורגע מקבל חיות מהבורא ברוך הוא כמו שדרשו (ב"ר יא) כל הנשמה תהלל כל נשימה ונשימה תהלל י"ה (תהלים קנ, ו) שבכל רגע החיות רוצה לצאת מן האדם והקדוש ברוך הוא שולח לו בכל רגע חיות חדש. נמצא לפי זה מהני תשובה לכל אדם, כי בעת שעושה תשובה מאמין שהוא כעת בריה חדשה ובזה השם יתברך ברוב רחמיו אינו מזכיר לו עונות הראשונים. אבל אם חס ושלום אינו מאמין בזה חס ושלום לא מהני התשובה. וזה פירוש המדרש אין ועתה אלא תשובה, כיון שהוא מאמין שהוא עתה בריה חדשה מהני לו תשובה. וזהו פירוש הפסוק השיבנו ה' אליך ונשובה, ואיך נשובה חדש ימינו כקדם, ובו יבואר הגמרא (סנהדרין צח.) אימתי אתי מר אמר לו היום כו'. היום אם בקולו תשמעו, כשתהיו על בחינה הזאת שבכל יום נעשה בריה חדשה:

ותאמר ציון עזבני ה' ואדני שכחני. (ישעיה מט, יד) כי לשון עזיבה שייך במי שהיה אוהב מתחלה בלא טובה שעשה לו עכשיו אינו זוכר האהבה ראשונה וזהו לשון עזיבה למה עזבה אהבתך. ולשון שכחה שייך במי שעושה טובה ואינו זוכר הטובה שעשה בזה שייך לשון שכחה למה תשכח הטובה שעשיתי לך. והנה שם הוי"ה ברוך הוא וברוך שמו בו אין שייך שום מדה כי הוא ושמיה חד, אבל שם אדנ"י מורה על מדת מלכות. והנה מדת מלכות הוא על ידי ישראל שקבלו התורה וקבלו עול מלכותו עליהם, כי אין מלך בלא עם, ונמצא ישראל שקבלו עול מלכותו הם היו הגורם על שם אדנ"י כביכול הרומז על המלכות ונמצא שייך שפיר לשון שכחה למה לא תזכיר הטובה שעשיתי שהמלכתי אותך עלי. אבל שם הוי"ה ברוך הוא שורה על עצמותו ברוך הוא ובאמת לאהבת ישראל ברא כל העולמות ובזה שייך שפיר לשון עזיבה למה תעזוב אהבתך הישינה. וזהו ותאמר ציון עזבני ה', כביכול השם הוי"ה שיש לו אהבה לעמו ישראל (וזהו) למה תעזוב אהבתך. ואדני, הוא שם אדנ"י שמורה על מדת מלכות שאני הגורם לזה שקבלתי עול מלכותך למה תשכח הטובה שעשיתי, כי על ידי אתה נקראת במדת מלכות, כי אין מלך בלא עם. וזהו ואדנ"י שכחני למה תשכח הטובה:

ואתחנן

ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמור כו' (דברים ג, כג). תיבת לאמר, הוא מיותר. והנראה, דהפירוש הפסוק ואתחנן אל ה' בעת ההוא, פירוש שהיה מתחנן תחילה כדי שיוכל להתפלל אחר כך. לאמור, פירוש הדבר שהיה צריך לאמר אלא שקודם לא היה יכול לאמר, כי היה בוש מלפניו יתברך והיה צריך להתפלל שיוכל להתפלל:

או יבואר, ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר. תיבת לאמר מיותר. ונראה, דבגמרא ברכות (ט:) מסקינן דאדני שפתי תפתח, לא הוי הפסק בין גאולה לתפילה אפילו בשחרית, דכיון דתקינו ליה רבנן כתפלה אריכתא דמיא. דלכאורה הוה ליה למימר תקינו רבנן לתפילה, אלא על כרחך דלא היה בכלל תקוני התפלה דמאנשי כנסת הגדולה ובתר הכי דתקינו ליה הוי ליה כתפלה אריכתא. הטעם הוא, דאדני שפתי, הוא שנוכל להתפלל ובזמן התנאים והקודמים להם לא היו צריכין להתפלל על זה, כי בוודאי היה תפלתם זכה, ואחר כך שנתמעטו הלבבות ברבות הימים הוצרכו לקבוע תפלה עד שתהא תפילתנו זכה. ונמצא יש לנו ב' בחינות בתפלה. א', התפלה עצמה. והב', התפלה שיהיה יכול להתפלל. ומשה רבינו עליו השלום בודאי היה תפלתו תמיד בבחינה העליונה שבמדריגת התפלה ותמיד היה תפלתו שגורה בפיו ומקובל, אבל עתה דחזינן דלא נתקבלה תפלתו בודאי ממילא לא היה תפלתו שגורה בפיו והוצרך להתפלל שיוכל לבקש מן השם יתברך תפילתו ליכנס לארץ ישראל ושאל ממנו מענה לשון. לזאת ואתחנן אל ה' בעת ההוא, דוקא. לאמר, שיוכל לאמר דברי תפלה כהוגן, מה שאין כן תמיד לא היה צריך לזה, כי לא נסתם מקור הנובע מעין תפילתו תמיד ובפרט כי היה שכינה מדברת מתוך גרונו של משה ולא היה הדיבור פורש ממנו. ובזה מיושב מה דקשיא טובא מדוע התרעם משה רבינו עליו השלום על ישראל על שלא רצו לשמוע התורה כולה מפי הקדוש ברוך הוא אחרי שומעם אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה, והשמיעם משה רבינו אחר כך, ומשה רבינו עליו השלום התרעם עליהם בזה שאמרו ואת תדבר עלינו, ודרשו חכמינו ז"ל תשש כוחו כנקבה במה שלא שמעו מפי הגבורה, כי אינו דומה שומע מפי הרב לשומע מפי התלמיד, והלא השם יתברך אמר ומי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כל הימים, הרי שהסכים למה שרצו לשמוע מפי משה רבינו עליו השלום. ולפי הנ"ל מיושב היטב, דבאמת כיון דהשכינה מדברת מתוך גרונו של משה רבינו עליו השלום הטיבו אשר דברו לשמוע מפי משה רבינו עליו השלום ולפי הנ"ל אין הפרש בין מפיו יתברך ובין מפי משה רבינו עליו השלום כי הכל אחד, אבל משה רבינו לגודל ענוה שלו אמר שאינו דומה שומע כר:

ובזה מיושב מאמר חכמינו ז"ל (שבת פז.) ג' דברים עשה משה רבינו מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא על ידו. אחד, במה ששיבר הלוחות ודן קל וחומר מה פסח אחד מתרי"ג מצות התורה ערל לא יאכל בו, התורה כולה לא כל שכן. והקשו התוספות כיון דדן קל וחומר בזה וקל חומר הוא אחד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם ואין זה מדעת משה כי אם מדעת המקום ברוך הוא על פי התורה. ואם יש פרכא על הקל וחומר האיך דן אותו משה רבינו, וכן קשה במה שפירש מן האשה על פי קל וחומר מפרישה דמתן תורה הוא שאין הדיבור פורש ממנו לא כל שכן שגם כן הוי קל וחומר והאיך קאמר עשה מדעתו. ומיושב גם כן על פי הנ"ל, דלסברתו של משה רבינו הוי ליה קל וחומר, ובאמת אין כאן קל וחומר כלל דבאמת פסח שאני שהוא דבר של הנאה, מה שאין כן קבלת התורה דלאו להנות ניתנו, אך שבבחינת משה רבינו ארבעים יום לחם לא אכל ונהנה מזיו השכינה, ולענותנותו היה בעיניו שכל ישראל ראוים לאיצטלא זו בחינות הנאה וחיות רוחני זה לזה לדעתו היה קל וחומר. וכן בפרישה מאשה, דלכאורה לא דברה תורה בשוטים ובודאי העדה השלמה דקבלת התורה היו כל מעשיהם בקדושה ובטהרה לשם שמים ומביתם למה פירשו. אך מכל מקום כיון שיש דבר הרגשת גופניות אינו תופס קדושה גמורה כקדושת התורה, מה שאין כן משה רבינו שהיה כולו טוב ובטל ממנו הרגשת גופניות לגמרי הוי קל וחומר פריכה, רק לענותנותו דמשה רבינו שהיה בעיניו שכל ישראל הגיעו למדריגתו ודן הקל וחומר דגם בבחינתו יש הבדלה בין קודש לקודש:

ובזה יש לפרש פסוקי דאפטרתא (ישעיה מ, י-יא) הנה ה' אלקים בחזק יבוא וזרועו מושלה לו הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו כרועה עדרו ירעה ובחיקו ישא עלות ינהל, דבאמת עניני עולם הזה כשהם בקדושה אנו זוכים בהם משולחן גבוה אשר לו הארץ ומלואה אף שהניח יעקב לעשיו עולם הזה, על כל זה ביד השם יתברך ליתן לנו גם מה שאינו שלנו. וזהו הנה אלהים בחוזק יבוא, בחינת חזקה, היינו תגברות כבישת כל מתנגד הנה שכרו אתו תיכף בלי הצטרכות כעוטיה על עדרי חבריך, רק משולחן גבוה עולם הזה. וזהו כרועה עדרו ירעה, דבבבא מציעא גבי ההוא רעיא, מסקינן רועה את שלו רועה בשל אחרים רועה דאחרים אינו רועה בשל אחרים, לזאת השם יתברך רועינו לא יחסר כל טוב הארץ כמו רועה עדרו שמרעה בכל אשר ימצא כן ירעה אותנו השם יתברך בכל טוב העולם שהכל ברא לכבודו בשביל ישראל:

או יבואר, ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר. ובו יבואר נימנו וגמרו טוב לאדם שלא נברא יותר משנברא. (עירובין יג:) ויש לדקדק הלא ברוך הוא מדת החסד ומה זה שאמרו טוב לאדם שלא נברא. ויבואר, כי זה הוא מדת החסד, כי הצדיק אינו רוצה לצאת לזה העולם, רק שיורד לזה העולם לעשות רצון הבורא ברוך הוא ונמצא תיכף כשבא לעולם מקיים מצות הבורא ברוך הוא. וזהו שאמרו טוב לאדם שלא נברא. ונמצא אינו רוצה שיברא, רק לקיים מצות הבורא ברוך הוא הוא יורד למטה. ואם כן זה הוא מדת החסד מה שנברא ונמצא כשנברא רוצה לדבר תמיד ביראת ה' ולהכתיר את הבורא בדיבורו תמיד. וזהו ואתחנן אל ה' בעת ההוא, להתחנן אל ה' שידבר תמיד בדבורו לה'. וזהו לאמר:

או יבואר, ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר. ידוע אהבת השם לישראל וכל המעשים אשר נעשים לישראל וכל המאורעות אשר לישראל הכל מאת השם יתברך לטובה על ישראל. ואף על פי שבתחלת המעשה לא נראה הטובה אבל סוף הטובה יהיה כי הכל לטוב לישראל אף על פי שתחלת המעשה אינו כל כך. וזהו בקשתינו הראנו ה' חסדך, יודעים אנו שסוף הכל הוא טובה לישראל לזה אנו מבקשים שהטובה יתראה תיכף בתחלת המעשה. וזהו ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר, לאמר הוא לשון אהבה כמאמר הפסוק (דברים כו, יח) וה' האמירך, כלומר שאהבתך, היינו החסד שלך עלי יתגלה עכשיו:

אתה החלות להראות את עבדך כו' (דברים ג, כד). לפירש"י שפירש במה שאמר לו (שמות לב, י) הניחה לי, הראה לו שרצונו בתפלה אין מבואר לפי זה מה את גדלך ואת ידך החזקה. והפירוש הוא, דעל ידי ועתה הניחה לי, נגלה לו שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלת הצדיקים ויצו עליו במפגיע להפוך מדת הדין למדת הרחמים בתפלת הצדיקים. וזה פירוש הפסוק אתה החלות להראות את עבדך את גדלך, שעל ידי עבדך ואתו עמו הוא את גדלך וידך:

או יבואר, אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה. הכלל, השם יתברך ברא כל העולמות ואף על פי כן הנהגות העולמות הוא על ידי ישראל כאשר רצון ישראל להשפיע חסד הקדוש ברוך הוא משפיע חסד ועל מי שישראל רוצים שהקדוש ברוך הוא יעשה בהם דין כן הקדוש ברוך הוא ממלא רצונם כרצון הצדיקים שבכל דור ודור כן הקדוש ברוך הוא מנהיג כל העולמות. וזהו אתה החלות להראות את עבדך, כלומר את עבדך עם עבדך כרצון עבדך. את גדלך ואת ידך החזקה, הן לעשות חסד הן כו':

אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך (דברים ג, כד). להבין זה, נראה כי הצדיקים נקראים מעשה ידיו של הקדוש ברוך הוא וצדיק מושל ביראת אלהים כו'. ומי אשר יוכל לעשות אפילו כמעשה הצדיקים. וזהו אשר יעשה כמעשיך אשר יעשה אפילו כמעשה הצדיקים אשר הם מעשה ידי הקדוש ברוך הוא:

ואתם הדבקים בה' אלהיכם (דברים ד ,ד). כי שם אלהים הוא סיבות כל הסיבות עילת כל העילות. ואלהינו הוא בחינות שכל המסובבים להסיבות הכל בשביל ישראל ועל ידי ישראל מתנהג הכל. ובזה מיושב מה שהקשו הקדמונים בפסוק שמע ישראל ה' אלהינו, הוא מיותר דהוי ליה למימר שמע ישראל ה' אחד. אך הפירוש ה' הוא אלהינו מסבב כל הסיבות. ה' הוא אחד שכל הסיבובים אף על פי שנראה אינם נוגעים אלינו הכל בשבילנו ועל ידי ישראל נתייחד שמו של הקדוש ברוך הוא שיהיה נגלה בתיקון העולמות שה' אחד ושמו אחד גם עתה נתייחד על ידי ישראל ידענו אמונה שלימה שהכל בסיבתינו. וזהו ואתם הדבקים בה' אלהיכם. אלהיכם, דייקא כל הסיבות בשבילנו:

או יבואר, ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום. הכלל הוא, כי הא דאמרינן (עירובין כב.) היום לעשותן ומחר לקבל שכרן. באמת עיקר השכר הוא למחר אבל כשאדם עושה מצוה ולומד תורה אזי מגיע לו חיות מעשיות המצות והתורה והשכר זה היום והחיות הוא היראה שמגיע לאדם מעשיות המצות והתורה, ומיראה זוכה לחכמה כנאמר (איוב כח, כח) הן יראת ה' הוא חכמה והחכמה תחיה בעליה. וזהו הפירוש ואתם הדבקים בה' אלהיכם, כשאדם מדבק עצמו בהקדוש ברוך הוא אזי עיקר השכר הוא למחר אבל החיות שמגיע לו מעשיות המצות הוא היום. וזה חיים כולכם, החיות מהמצות והתורה הוא היום:

ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי לעשות כן בקרב הארץ (דברים ד, ה). יבואר על פי מה שבארנו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה, הכלל השם יתברך אמר למשה המצות לומר לישראל ובאמת אינו דומה שומע מפי הרב כו', ולא קבלו באותו שכל הגדול שאמר השם למשה, רק כאשר עשו מצות ה' אז מחמת עשיות המצות השיגו זה השכל איך שקיבל משה מפי ה' המצות ההוא. וזהו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה, באותו השכל אשר צוה ה' את משה, אותו השכל השיגו בשעת עשיות המצות, וזהו ויעשו כו' כאשר צוה ה' את משה. והנה משה אמר לישראל המצוה בזה השכל שאמר לו השם המצוה ההוא אבל ישראל לא השיגו המצוה ההוא באותו שכל עד שעשו אותם. אבל משה אמר להם באותו שכל שקיבל המצוה ההוא מפי השם. וזהו שאמר ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי, כלומר בזה השכל אני אומר לך המצוה ההוא ושמא תאמר מחמת שעשה משה המצות לכך השיג. וזהו שאמר לעשות כן בקרב הארץ, ומשה לא בא לארץ ולא עשה המצות בוודאי הוא שהשיג מעצמו השכל איך שאמר לו השם המצות בלא שום עשיות אותן המצות:

או יבואר, ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי לעשות כן בקרב הארץ. ובו יבואר מאמר חכמינו ז"ל הקדוש ברוך הוא לא נתן התורה רק למשה ומשה היה לו עין יפה ולמדה לישראל, כי הנה כאשר כתבנו כמה פעמים כל הנביאים כו' ומשה באספקלריא המאירה וכן משה נתנבא בזה. כי שאר נביאים כאשר קבלו נבואתם מאת הבורא יתברך היה להם אז שכל גדול וכאשר אמרו נבואתם אז אמרו בשכל קטן מזה אבל משה רבינו בזה השכל אשר קיבל נבואתו בזה השכל עצמו אמר נבואתו. וזה הרמז בגמרא אלא שנהג בו עין יפה ולמדה לישראל שזה עין יפה שלמדה לישראל באותו השכל עצמו אשר קיבל מאת הבורא יתברך ולא בשכל קטן מזה. וזהו הרמז ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים, כלומר שאני לומד אתכם באותו השכל כאשר צוני ה' אלהי בזה השכל עצמו אני לומד אתכם. ומפרש הפסוק והא ראיה שאני לומד אתכם בזה השכל לעשות כן בקרב הארץ, כי כל נביא כאשר אמר נבואתו היה צריך להיות דבוק תמיד במה שאמר נבואתו באיזה מצוה ובאיזה מדה שאמר היה צריך תמיד להיות דבוק באותו מצוה ובאותו מדה. ומשה רבינו עליו השלום לא בא לארץ ולא היה אפשר לו לדבק במצות הנוהגת בארץ ואיך אמר נבואתו ומשה רבינו כאשר אמר היה אז באותו השכל כאשר קיבל נבואתו מאת ה' והקדוש ברוך מלא כל הארץ כבודו, והיה יכול לומר אף על פי שלא בא לארץ, כי אמר נבואתו כאשר שמע מאת ה'. וזהו הרמז בפסוק לעשות כן בקרב הארץ, שאני אומר המצות לעשות בארץ אף על פי שאני לא אבוא אל הארץ אלא וודאי שאני אומר לך נבואתי כאשר אני מקבל מאת ה'. וזהו כאשר צוני ה' אלהי, באותו השכל:

וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' כו' (דברים ד, לט). דהנה ידוע פלוגתת רש"י ורבינו תם בסדר פרשיות תפילין. ואחד מראיות רבינו תם לסברתו מלשון הש"ס מנחות פרק הקומץ רבה (לד:) כיצד סדרן של תפילין קדש, והיה כי יביאך, מימין. שמע, והיה אם שמוע, משמאל. כדמפרש שם בסדר זה לימין הקורא ולימין המניח הוי אפכא שהכריחו בתוספות שם כדעת רבינו תם, דאם לא כן הוה ליה לומר קדש מימין וכל האחרות משמאל או ג' ראשונות מימין והיה אם שמוע משמאל ואמאי פלג להו שנים שנים, מזה הכריחו כרבינו תם דסדרן קדש מימין שמע משמאל עיין שם בהקומץ רבה. ויש לתרץ קושית התוספות גם לרש"י דברמב"ם ורמב"ן ובטור אורח חיים מבואר באריכות דד' פרשיות אלו הם שעל ידי זכרון הניסים והאותות שעשה עמנו השם יתברך ביציאת מצרים מתעורר לבבינו ומתדבק באחדות השם יתברך ובאמונתו התמימה שאין עוד מלבדו וכל הנמצאים זולתו מציאתם מחודש מאתו יתברך וכולם בידו כחומר ביד היוצר. וזה מבואר בפרשת קדש והיה כי יביאך, בזכרון הניסים והנפלאות נפתחים לנו שערי חכמה וההבנה בלבנו לאהבה וליראה של אין סוף ברוך הוא לראות שהעולם הוא מחודש להוציא מדעת האפקורסים כמבואר ברמב"ן ובטור כמה פעמים באריכות. ובפרשיות שמע והיה אם שמוע, מבואר עול מלכות שמים ועול מצות, דהיינו בפרשת שמע מקבל עול מלכות שמים, וקבלת עול מלכות שמים הוא העבדות של השם יתברך בבהירות הלב והמוחין קרוב למדריגת הנבואה בהתפשטות הגשמיות. ובפרשת והיה אם שמוע הוא קבלת עול מצות כמאמר חכמינו ז"ל בש"ס (ברכות יג.) והיינו עבדות השם יתברך אפילו בקטנות השכל אפילו בחשכת השכל אדם ובהמה תושיע ה', אדם שמשים עצמו כבהמה, ואם כן אתי שפיר מה שמחלק הגמרא הפרשיות שנים שנים, כי על ידי עבודתינו להשם יתברך בהזכרת יציאת מצרים נפתחים שערי החכמה והבנה בגדולת השם יתברך להאמין במציאותו וחידוש העולם. ולזאת ימין המניח לרש"י מתחיל בו והיה אם שמוע, שהוא עבודת השם יתברך בקטנות, ואחר כך בא לעבודת השם יתברך בגדלות השכל שהוא פרשת שמע ועל ידי זה בא לבחינת האמונה בחכמה השלימה אשר הוא הדביקות האמיתי בשם יתברך. ולימין הקורא להיפך, כי ישראל מעידין להשם יתברך וניכר מהם חכמת אמונת האמת וההבנה ואחר כך נתקע בלב אהבה גמורה ואחר כך מקבלים עליהם עול מצות בחינות של פרשיות והיה אם שמוע. וזהו אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלהים, אתה דווקא, על ידי העבדות בהזכרת יציאת מצרים נראה לנו בחוש שהשם יתברך לבדו אין עוד ואחר שתקוע בלבנו אמונתו ומציאתו שהעולם הוא מחודש אז נתעורר לבב עמו ישראל לאהבה אותו ואמונת מציאותו וחידוש העולם הוא על ידי יציאת מצרים. וזה הוא הרמז בפרשת קדש והיה כי יביאך, ואחר זה נתקע בלבנו אהבתו ויראתו פרשת שמע והיה אם שמוע:

וירד ה' על הר סיני. (שמות יט, כ) ידוע מאמר רבותינו ז"ל (ברכות ה.) שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם כו'. וכאן המוכר והלוקח שמח דאיתא במסכת בבא מציעא דף נ"ט עיין שם גבי מעשה תנור דעכנאי אמר ר' יהושע אין משגיחין בבת קול לא בשמים היא, דהנה התורה ניתן לנו כמו שאנו משיגים התורה ועושים פירוש לתורה כן הוא, הגם שבת קול יוצאת אין אנו משגיחין בבת קול וכביכול אנו מנצחין הבת קול כמאמר (מו"ק טז:) צדיק מושל ביראת אלהים, מי מושל בי צדיק, הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה וצדיק מבטלה. וזהו וירד ה' על הר סיני, כשנתן לנו התורה היה כביכול ירידה, כי נתן לנו התורה ואנו מנצחים הבת קול. ובזה נראה בגמרא הוסיף משה מדעתו יום אחד, ולכאורה כי דבר ה' לא ישוב חס ושלום ריקם, כי מאמר השם יתברך היה כי ביום השלישי ירד ה'. אך הכלל הוא, אברהם אבינו עליו השלום קיים כל התורה כולה עד שלא נתנה, כי התורה קדומה הוא, רק זאת בשעת ימי הגבלה היה לנו גודל פרישות והזדככות הגופניות שמחמת גודל הזדככות היה זאת להועיל שיהיה בשכלנו ובידינו התורה שיהיה שלנו כמו שאנו עושין פירוש לתורה כן יקום. הגם שבת קול יצא להיפוך אין אנו משגיחין בבת קול, כי לא בשמים היא, רק לנו מסר פירוש וזאת היה בשלשת ימי הגבלה על כן צדקו דברי השם יתברך היו נכונים ליום השלישי כי ביום השלישי ירד ה' (שמות יט, יא) כביכול לשון ירידה שהתורה תהיה לנו ולא למעלה כשאנו אומרים הפירוש ובת קול להיפוך אין משגיחין בבת קול, ולא היה כוונת השם יתברך שביום השלישי יהיה קבלת התורה, רק שביום השלישי יגמור שהתורה תהיה לנו על כן הוסיף יום אחד משה מדעתו, שבשלשת ימי הגבלה מסר לנו שיהיה בידינו הפירוש של התורה ויום אחד על קבלת התורה:

או יש לומר וירד ה', כי נשתנה נבואת משה משאר נביאים, כי נבואות שאר נביאים דבריהם חתומים ונבואת משה דבריו יכולין להבין. דהנה הכלל, הנביא כמו שמשיג בשכלו דברי השם כן מגיד לישראל ומי ששומע מהנביא אינו יכול לשנות שום דבר מהשגת הנביא, אבל גבי משה רבינו שהיתה השכינה מדברת מתוך גרונו וכאלו כל אחד שומע מהשם יתברך בעצמו היה מבין כל אחד לפי מדריגתו משכל העליון שנתצמצם עד שכל התחתון שבקטן שבישראל ולכן נבואת משה הוא מפורש לכל אדם. וזהו וירד. ובזה יתורץ קושיית התוספות בברכות, משה ידבר והאלהים יעננו בקול (שם יט, יט) מכאן שלא יגביה קולו המתרגם יותר מן הקורא. והקשו התוספות, אדרבה משם נלמוד שהקורא לא ירים קולו יותר מהמתרגם. ולפי הנ"ל ניחא, דהנה השם יתברך מדבר מתוך גרונו של משה וכל אחד ואחד שומע מפיו יתברך. וזהו משה ידבר והאלהים יעננו בקול, כביכול שהשם יתברך היה מתרגם לכל אחד ואחד:

לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. ועיין ברש"י פרשת יתרו (שמות כ, ג) על פני, כל זמן שאני קיים שלא תאמר לא נצטווינו על עבודה זרה אלא אותו הדור. והקושיה מפורסמת מהיכי תיתי לומר לא נצטוינו אלא על אותו הדור. והתירוץ, כי ישראל שמעו התורה מפי הגבורה, ונמצא הם למעלה מכל משרתי עליון, אבל האומות שלא שמעו המצות מפי הגבורה, לכך גוי העובד בשיתוף פטור, אבל ישראל ששמעו התורה מפי השם לכך חלילה וחלילה לישראל לעבוד בשיתוף בלתי לה' לבדו. ושמא תאמר שזה נאמר על הדור ששמעו תורה מפי השם שהיו למעלה מכל משרתי עליון אבל הדורות הבאים שלא שמעו התורה מפי השם שמא תאמר חס ושלום להם לא נאסר בשיתוף , לזה נאמר על פני, ופירש רש"י כל זמן שאני קיים, כלומר שהבורא ברוך הוא נצחי תמיד וכל מעשיו קיימים תמיד. ובכל יום כאשר האדם זוכה משיג התורה כמעמד הר סיני ושומע התורה מפי השם כאשר אז במעמד הר סיני, כי האדם מישראל אפשר לו להשיג זה המדריגה כאשר במעמד הר סיני ונמצא כל ישראל מוזהרים לעבוד בשיתוף רק את ה' לבדו כיון שנשמת ישראל יכולים להשיג בכל יום מעמד הר סיני מה שאין אומה ולשון יכולים להשיג. וזה שפירש רש"י כל זמן שאני קיים, כלומר כיון שאני קיים גם כל מעשי קיים לעד ונאסר על כל הדורות לעבוד בשיתוף חס ושלום בלתי לה' לבדו:

כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' אלהיך כו' (שמות ד, יב). להבין מפני מה בדברות הראשונים לא נאמר כאשר צוך. ונראה, דבאמת אנו מחויבים לכבד אב ואם, אך אם אמר לו אביו חלל שבת אין צריך לשמוע לו, כי אמך ואביך חייבים בכבודי. וזה שאמר כבד את אביך כו', אך באופן כאשר צוך ה' אלהיך, שלא יהיה נגד דברי תורה. ואתי שפיר בדברות אחרונות שכבר ניתנה התורה לכך אמר כאשר צוך ה', מה שאין כן בדברות הראשונים:

שמע ישראל (דברים ו, ד). הכלל, כשישראל מתפללים ואומרים האל הגדול, אז השם יתברך מתלבש עצמו בגדולה, וכשישראל אומרים הגבור השם יתברך מתלבש עצמו בגבורה. וכשאומרים הנורא, אז מתלבש עצמו בנורא. וזה שהשם יתברך מלביש עצמו על ידי תפלת ישראל נקרא אם, לשון מדידה, לשון אמה המודדת. אבל צריכין ישראל לדבק בזה שנתלבש בהשורש שיצא ממנו ההתלבשות וזה נקרא מטי ולא מטי, בכדי שלא יהיה חס ושלום פירוד. וזהו שאנו מיחדים שמע ישראל ה', הוא מה שלא בא עדיין להתלבש. ואלהינו, הוא שמצמצם עצמו להלביש עצמו על ידי תפלת ישראל ובאמת צריכין ישראל להדביק בשורש וזהו ה' השני, דהיינו לחזור אל השורש ובזה אחד ליחד הכל:

או יבואר, ה' אלהינו, כי באמת יש להם זה הכח לצמצם ולהלביש במה שהם אומרים כנ"ל, וזהו יהיה לעתיד לבא ניכר לכל שישראל יש להם כח הזה. וזהו שמע ישראל כו', שפירש רש"י ז"ל על לעתיד לבוא, כלומר זה שישראל יש להם זה הכח לעתיד לבוא יהיה זה נגלה לכל העולם. וזהו ה' אלהינו, היינו שהוא כביכול מתלבש עצמו במה שישראל כו' אחד:

או יבואר, שמע ישראל, על דרך מה שמבואר ברבותינו ז"ל (חגיגה טו.) בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב כו', והצדיקים זוכים לשמוע זה. וזהו שמע ישראל, אתה ישראל שמע שבכל עת ובכל רגע קול יוצא ה' אלהינו ה' אחד:

או יבואר, שמע, כי שמע. הוא שם עי"ן, כי באמת מי שרואה את המלך אינו מן המוסר לקרות אותו בשמו, כי כן מנהג בני אדם כשאחד מדבר עם חבירו פה אל פה אינו קורא אותו בשמו, אבל אם אינו רואה את המלך אז שייך לקרוא אותו בשמו וכן אצל הבורא ברוך הוא, כי יש שכל אשר משיג את הבורא כביכול. וזהו השכל אומר להשכל שאינו רואה את הבורא ברוך הוא. וזהו שמע שם עי"ן, שם זה השכל שאינו רואה אז הוא קורא בשם זה השכל משכיל עצמו מזה השכל שרואה וזהו עי"ן, כי זה שרואה אינו קורא בשם ודו"ק:

או יבואר, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. כי האדם בכל עשיותיו יכול לדבק עצמו ביראת ה' כהא דאמרינן בכל דרכיך דעהו (משלי ג, ו) ויכול להשיג אחדות הבורא ברוך הוא מכל עשיותיו כשעושה הכל על פי התורה. ועל פי זה יבואר למה אנו אומרים שמע ישראל, הלא זה אמר משה לישראל שמע ישראל, והיה לנו לומר ה' אלהינו ה' אחד. ובזה יבואר שמע ישראל, כלומר אתה יכול לשמוע ולהשיג אחדות הבורא מכל עשייתך אתה משיג ה' אלהינו ה' אחד, אחדות הבורא ברוך הוא:

או יבואר, שמע ישראל ה' אלהינו. הכלל, השם יתברך הוא אחדות הפשוט אבל באמת הבחינה לעבוד אותו יתברך יש חילוק יש שעובד אותו במדת אהבה ואחד עובד אותו במדת יראה ואחד בבחינות התפארת וכן בשאר המדות אשר אינם שוים. וזהו הרמז כי שם הוי"ה ברוך הוא הוא שם עצמותו ושם אלהים רומז על בחינות עבודתו יתברך. וזהו שפירש רש"י ז''ל בכמה מקומות שם אלהים מורה לשון רבים, כי באמת בעבודתו יש בחינות הרבה כנ''ל. ובאמת האדם כל מדה ומדה שעובד בה את הבורא ברוך הוא צריך לדבק בשם הוי"ה ברוך הוא שהוא מורה על מדת אחדות הפשוט. וזהו הרמז בפסוק ואתם הדבקים בה' אלהיכם, כלומר שאתם צריכים לדבק בה' אלהיכם, היינו כל אחד ואחד כפי עבודתו צריך לדבק הכל בה' שהוא אחדות הפשוט אף על פי שהעבודות המה מחולקים צריך לדבק הכל בה' כנ"ל. וזהו הרמז ה' אלהינו. ה', הוא המורה על עצמותו יתברך שהוא אחדות הפשוט. אלהינו, זה שאנו עובדים אותו יתברך. ובאמת יש בה בחינות רבות אבל אנחנו צריכין לדבק כל עבודתינו בו יתברך וזהו ה' אחד, צריך לדבק בה' שהוא מורה על אחדותו יתברך שמו:

ותאמרו הן הראנו כו' היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי ועתה למה נמות כו' (דברים ה, כ-כא). הקושיא מבוארת, דהלא מתחילה אמרו שראו כי ידבר אלהים את האדם וחי, ואחר כך אמרו שחשו אם ישמעו הקול ימותו. והנראה, דמבואר בזוהר הקדוש בפרשת פנחס שרבי פנחס בן יאיר אמר שאומות העולם אין הגוף מנענע עצמו באומרו דבר כי אין בו רוח חי כו' של קדושה, מה שאין כן בישראל באומרו דבר קדושה מתעורר בו רוח חיים רוח טהרה וקדושה שיש בו. משום הכי בהזכירו דבר קדושה אזי רוח טהרה וקדושה תנועע בו בדבק עצמו בשורשו עיין שם. וגלל כן אם היה השם יתברך מדבר עם אומות העולם עכו''ם היו סובלים הדיבור בלי שום פחד דהם כעצים ואבנים שאין בהם שום נקודה של קדושה שיפול עליהם פחד מדברי אלהים חיים. מה שאין כן בדברו עם ישראל מאז התחיל לדבר עמם אז נתעורר בקרבם התלהבות של אש בוער מהקדושה שיש בם ואז מרוב התלהבות חשו שלא תצא נשמתן. והנה תוספות כתבו על הא דהקשו דחכמינו ז"ל אמרו (ע"ז ג.) אלה המצות אשר יעשה אותם האדם כו' (ויקרא יח, ה) אפילו גוי שעוסק בתורה, והא חכמינו ז"ל אמרו (ב"מ קיד:) אתם קרוים אדם ואין אומות העולם קרוים אדם. והעלו, דהאדם נקרא אפילו גוי, מה שאין כן אדם בלא ה"א אין נקרא גוי. וזה שאמר הכא היום הזה ראינו כי ידבר, רוצה לומר אם כמאמר חכמינו ז"ל כי משמש גם כן בלשון אם, פירוש אם היה מדבר עם האדם דנקרא אומות העולם גם כן האדם אזי וחי מחמת שאין בהם התלהבות. ועתה למה נמות, רוצה לומר מה שאין כן אנחנו בקל יוכל לומר, כי תאכלנו האש גדולה הזאת שיש לנו אש גדול בשמענו דברי אלהינו כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש, רוצה לומר שידבר שיהיה נשמע לדבר שהוא מתוך האש שרוח אלהים בו בהתלהבות כמוני ויחי שמרוב התלהבות יכול לבוא כל כך לידי עייפות עד שנשמתו יוצא מרוב דביקות:

* ושמרת את מצוה את החוקים ואת המשפטים אשר אנכי מצוך היום לעשותם והיה עקב תשמעון כו' (דברים ז יא-יב). ולכאורה קשה מהו סמיכות הפרשה זה לזה. ועוד מהו לשון תשמעון, דמשמע בעל כרחם. אך ידוע בכתבי האריז"ל בענין הגלגולים דהאדם צריך לגלגל כמה פעמים עד שיתקן את מעשיו הרעים. ולזה כיונו הכתובים האלה ושמרת את החוקים היום לעשותם, רוצה לומר העצה הטובה לפניך שתשמור לעשות את החוקים והמשפטים בפעם הראשון בכדי שלא תצטרך לבא לגלגול. וזהו והיה עקב תשמעון, וידוע שעקב הוא לשון סוף, רוצה לומר הלא הסוף יהיה שתהיה מוכרח לשמוע ותצטרך לבא לגלגולים עבור זה עד שבסוף הגלגולים תתקן מעשיך, לכן עצה היעוצה לפניך שיותר היה טוב לשמור היום תיכף שלא תצטרך לגלגולים. ובזה נכון לפרש מאמר חכמינו ז''ל טוב לאדם שלא נברא כו' ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו, דהיינו טוב שלא נברא משנברא, רוצה לומר משיהיה נצרך לבא בגלגולים. ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו, שיהיו מעשיו מתוקנים בכדי שלא יצטרך לבוא בגלגולים:

ובזה נראה לבאר פירוש המדרש על פסוק והיה עקב וזה לשונו, הלכה אדם מישראל שיש לו מנורה שעשויה פרקים מהו לטלטל בשבת, ומסיק דמותר לטלטל בשבת. הנה המדרש הוא נפלא מעין כל חי להבינו מה ענין זה לעקב תשמעון. אמנם הנה ידוע המחלוקות בין המקובלים למחקרי האלקים בענין אדם אשר נתגלגל בכמה גלגולים באיזה גוף יתחדש. שדעת המקובלים בגוף הראשון. ודעת המחקרים, בגוף האחרון. ולי נראה בדרך ממוצע, דהנה ידוע שרמ"ח מצות עשה הם נגד רמ"ח אברים, ושס"ה לא תעשה הם נגד שס"ה גידין וכל אבר הוא נגד מצות פרטיות וכמו שידוע מאמר חכמינו ז"ל (יומא כח:) שאברהם אבינו עליו השלום קיים אפילו ערובי תחומין שהוא קודם מתן תורה. אמנם בהשגת האברים שלו היה משיג כל התורה כולה ונמצא כשאדם הוא מקיים כל התורה כולה הוא מתקן ומשלים כל בנין גופו ברמ"ח אברים ושס"ה גידין וכשהוא פוגם באיזה מצוה אזי הוא פוגם ומקלקל אותו האבר שהוא נגד אותו המצוה והוא מחוסר אבר ולכן אותו אדם שהוא פוגם במצות עשה או בלא תעשה הוא פוגם ומקלקל את עצמו ועושה עצמו מחוסר אבר שהוא נגד אותו מצוה שפוגם בה וצריך לבוא בגלגולים רבים עד שיתקן כל המצות ועל ידי זה נתרפאו כל האברים שלו עד שהוא מתקן ומשלים כל בנין גופו בתכלית השלימות. ולכן בת"ה בעת אשר יקבץ ה' כל נדחי ישראל לנקבציו אזי כל אחד ואחד מישראל יהיה נשלם בבנין גופו ונפשו בתכלית השלימות, דהיינו שיהיה ראוי לבא בהיכל המלך בלי שום חסרון אבר כלל על ידי שיתקבצו כל האברים שלו השלימים, היינו כל אבר ואבר המתוקן ונשלם ונתרפא בכל גלגול וגלגול ומאותן האברים אשר נתקנו ונתרפאו בכל הגלגולים מכל גלגול וגלגול פרטי אותו האבר פרטי אשר הוא מתוקן יהיה מצורף ונתלקט לבנין גופו עד שיהיה גופו שלם בתכלית השלימות מכל אותן האברים השלימים ומתוקנים על ידי כל הגלגולים בלי שום חסרון כלל וכלל:

ועל ידי זה מובן פירוש המדרש הלכה אדם מישראל שיש לו מנורה שעשויה פרקים מהו לטלטל בשבת, כי ידוע דגוף האדם נקרא מנורה כמו שכתוב נר ה' נשמת אדם, וכשהנשמה קרויה נר אם כן הגוף נקרא מנורה אשר הנר עומד בה. וזהו שאלת המדרש אדם מישראל שיש לו מנורה, היינו הגוף, שעשויה פרקים, רוצה לומר שנתלקט ונתקבץ מהאברים המתוקנים והשלמים על ידי הגלגולים כנ"ל, מהו לטלטל בשבת היינו לעתיד הנקרא יום שכולו שבת, דהיינו אם אותו הגוף בבנין האברים אלו מוקצה לבוא בהיכל המלך, כי מתחלה לא נברא באותן האברים והאברים אשר נתקנו על ידי הגלגולים הם אברים מחודשים ואפשר הם כמו מוקצה כדבר אשר לא היה דעתו עליו מערב שבת אסור לטלטלה בשבת כמ"ש ענין הזה. ומסיק דמותר לטלטל בשבת, כי לא מחודשים הם מעיקרם, כי מתחלה לא נברא אלא באותן האברים אך שפגם וקלקל אותם ועל ידי הגלגולים הוא מתקן אותם אבל לא שהם אברים חדשים מעיקרא. והראיה לזה מאזהרת התורה הקדושה ושמרת החוקה וכו' והיה עקב תשמעון, דהיינו לשמוע בפעם הראשון בכדי שלא יצטרך לבוא בגלגולים לתקן אותם כנ"ל. ואם על ידי הגלגולים נתחדשו אברים מחודשים לגמרי, איך יוכל האדם לבנות גופו בפעם הראשון באברים אחרים מחודשים אשר לא נברא בהם. אלא בודאי הן הן אותן אברים עצמן שנברא בהם מתחלה, לכן הזהיר התורה שלא יקלקל אותן בכדי שלא יצטרך לבוא בגלגולים לתקן אותן וכנ"ל בפסוק והיה עקב תשמעון. וזהו כוונת מאמר המדרש על והיה עקב, כי מוהיה עקב, נפשוט השאלה שמותר לטלטל בשבת והבן:

לשבת נחמו

נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם. (ישעיה מ, א) בעת שינחם השם יתברך במהרה בימינו אותנו יזכור לנו כל הצרות שעברו עלינו כדי שיהיה נחמה בכפליים. וזהו אלהיכם, מדת הדין:

או יבואר, נחמו נחמו כו'. כי מה שהשם יתברך מנחמינו בזה לבד יש לנו נחמה. דרך משל, אינו דומה שומע מפי השר דברים ניחומים ודברי אהבה אינו נחמה עד גמר קבלת טובה ממנו, מה שאין כן פי מלך רצונו כעב מלקוש ואמרי פיו הם מעשה טוב גמור, כי בשמוע דברי תנחומים מפיו ישעשעו נפשינו. או יאמר, שהנחמה כפולה במה שכל הסיבות אף על פי שאינם נראים נוגעים אלינו הם בשבילנו זה אלהים אלהינו הוא ינהגנו כו', אלהים סיבות כל הסיבות. אלהינו, שכל הסיבות הסובבים הם בשבילנו כמאמר חכמינו ז"ל חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם. וזהו יאמר אלהיכם:

או יאמר, נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם. כי עתה הן הן גבורותיו שגוים מרקדים כו' וצר לנו בצרות זכרון מאמר השכינה קלני כו', שהדיבור בגלות על ידי אריכות אפו, כי הכל נעשה בדבר ה', ואז אם ירצה השם יאמר אלהיכם. וזהו ט"ו באב שבו כלו מתי מדבר לשון מיתות הדיבור, היינו בחינת סילוק ונחית מדריגה בחינת הדיבור ואז כלה הסילוק הדיבור ויאמר הנחמה:

נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם. (ישעיה מ, א) הנה בעת שישראל עושין רצונו של מקום נקרא אלהינו, כי בזה אנו מורים שהוא אלהינו.וזהו פירוש הפסוק (תהלים סז, ז) יברכנו אלהים אלהינו, פירוש שהבורא יתברך יברכנו שיהא נקרא אלהינו. וזהו אמר הנביא שנחמו נחמו, ובמה לזה אמר הכתוב שיאמר אלהיכם:

דברו על לב ירושלים כי נרצה עונה. (ישעיה מ, ב) הכלל, לעתיד לבא הגוף יהיה לו תענוג מסעודת לויתן אבל הלב אין לו תענוג כי אם מתענוג רוחנית, דהיינו בהתבשר לה על מחילת עונות ועל רוב מצות. וזהו כי נרצה עונה כמאמר חכמינו ז''ל (יומא פו:) גדולה תשובה שזדונות נעשה לו כזכיות. וזהו כי נרצה עונה, מהעון נעשה רצון הוא מצוה:

בשבת נחמו קורין עשרת הדברות, ובשבועות קורין גם כן עשרת הדברות, כי בשבועות נתן הקדוש ברוך הוא תורה לישראל, וכן כשיבא משיח צדקינו כתיב (ישעיה נא, ד) תורה חדשה מאתי תצא לכן קורין עשרת הדברות בשבת נחמו:

לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב כו'. (ב"ב קכא:) יבואר על פי פירוש על פסוק (שמות יז, ח) ויבוא עמלק וילחם בישראל כו', כי בתחילה כתיב היש ה' בקרבנו אם אין, משל לבן שהיה מורכב על כתפו של אביו כו' גירה בו כו', נמצא האב מפחיד הבן כדי שידע שיש לו אב שיכול להציל אותו מהפחד וכאשר יודע שיש לו אב אז מקרבו בכל מיני קרבות. ולזה נקרא זה החודש אב וחרב בו הבית המקדש שלנו כדי שנדע שיש לנו אב וכאשר יבוא הידיעה לנו אז יבנה הקדוש ברוך הוא הבית המקדש. והנה מבואר בגמרא (תענית ל:) על ט"ו באב שבו הותרו השבטים לבוא זה בזה, ועוד טעם שבו כלו מתי מדבר, ועוד טעם תבר מגל עיין שם. הכלל, השם יתברך נקרא יו"ד שאין לו דמות כנאמר (ישעיה י, יט) ונער יכתבם, וכאשר מצייר ציורין הוא ה"א וכאשר ישראל הם באחדות עם השם יתברך, דהיינו שני אותיות י"ה להמשיך ה' אל י"ד. וזהו חמשה עשר י"ה נ' נמשך ליו"ד. והנה כל שבט ושבט מישראל יש לו בחינה מיוחדת ולמטה נקרא גוון לכל שבט ושבט כאשר נרשם הגוון מכל שבט באבנים על חושן כידוע מגוון כל אבן מדריגת כל שבט. והנה כאשר כל השבטים הם באין אז כל הגוונים כלולים זה בזה וזה כשיש השגה לישראל על ידי הידיעה שיש אב אחד לנו וזה שהותרו השבטים לבא זה בזה, לרמז על הנ"ל. והנה כאשר ישראל הם דבוקים באי"ן אז יש להם יראה ויראה הוא חכמה כנאמר ויאמר לאדם הן יראת ה' כו', והחכמה הוא חיות כנאמר והחכמה תחיה. וזהו הרמז שבו כלו מתי מדבר כנ"ל.והנה מבואר בשם האר"י ז"ל יוצר אור ובורא חושך, כאשר האדם מסתכל על הבורא הוא חושך שאין להשיגו וזהו ולילה כיום יאיר. והנה ט"ו באב לרמוז על השגת ידיעה לישראל שיש להם אב והם דבוקים אל האי"ן הנרמז אל חושך כנ"ל. וזהו שבו תבר מגל תש כחו של חמה והלילה גובר לרמז על הנ"ל על התדבקות ישראל אל האי"ן שהוא בחינת חושך לילה כנ"ל:

או יבואר, לא היו ימים טובים לישראל בחמשה עשר באב שבו פסקו עצי המערכה. (תענית ל:) ונראה לדקדק תיבות לישראל לכאורה הוא מיותר. והנראה, דהנה ישראל אין מברכין כי אם על דבר השלם כמו שמברכין על קידוש הלבנה בעת מלואה, דהיינו שמתחיל להתמלאות שהוא עת השלימות. ולכאורה כאן בט"ו באב תש כוחו של חמה בעצי המערכה ולמה הוא יום טוב לישראל. אך כשישראל מונין ללבנה באי"ן והאומות לחמה ונמצא לישראל הוא יום טוב כשתש כחה של חמה. וזהו לא היו ימים טובים לישראל, לישראל דייקא, כי אז תש כחה של חמה וסימן רע לאומות העולם ולישראל יום טוב כמו בקידוש לבנה:

או יבואר, לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב שבהם בנות ישראל יוצאות ומחולות בכרמים בכלי לבן שאולין. והנראה למה בכלי לבן שאולין דווקא. ונראה לבאר על פי מאמר חכמינו ז"ל (תענית לא.) עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים לעתיד לבא, כי הנה יש שני מיני התעוררת, יש שאדם מעורר עצמו לעבודת הבורא יתברך, ויש התעוררת דלעילא מה שמגיע לאדם התעוררת מלעילא לעשות רצון הבורא יתברך והנה מה שאדם מעורר מעצמו זה נקרא שלו ומה שמגיע לאדם התעוררות מלעילא זה אינו שלו ונקרא זה אצל האדם שאולה. והנה בראש השנה האדם עצמו מעורר רצון הבורא יתברך ויש לו פחד מיום הדין.ובחמשה עשר באב מגיע לאדם התעוררת מלעילא, כי בא הקדוש ברוך הוא לשפוט את העולם. וזהו הרמז שבהם בנות ישראל, רומז על נשמות וכנסת ישראל. בכלי לבן, לבן מרומז על האי"ן, כי בלבן כלול כל הגוונין. וזהו הרמז שאולין, שזה הבחינה והתעוררת בא להם מעילא כנ"ל. וזהו הרמז ומחולת בכרמים, כי מחול הוא מה שאדם מנגן בכלי זמר וזה עושה המחול כפי הניגון שזה מנגן ונמצא איש אחר מעורר אותו. וזהו הרמז עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, שהקדוש ברוך הוא מעורר אותם לעשות רצונו יתברך והם יעשו רצונו כפי התעוררת שמגיע עליהם. וזהו הרמז גם כן בכאן שזה היום מעורר על התעוררת מלעילא וזה מחולת בכרמים כנ"ל. וזה שפירש רש"י יום שהותרו השבטים לבא זה בזה, כי האבות כל אחד היה עובד את הבורא בבחינתו. אברהם, במדת אהבה אשר לזה מרומז יסוד המים. יצחק, במדת היראה אשר על זה מרומז יסוד האש. יעקב, במדת התפארת אשר על זה מרומז יסוד הרוח. ובאמת כל כוונתם היה למדת מלכות להמליך עליהם מלך מלכי המלכים. ועל זה המדה רומז יסוד העפר ועל זה אמר אברהם אבינו (בראשית יח, כז) ואנכי עפר, ונמצא הרי כאן ארבעה מדות וכל אחד כלול מתלת המדות אשר עבדו בהם האבות הרי כאן י"ב כנגד י"ב שבטים אשר כל אחד היה עובד בבחינתו ובמדתו. ובאמת כל זה הוא שייך כשאדם עצמו הוא מעורר לעבודתו יתברך. אבל כשמגיע לאדם התעוררת מלעילא אז יכול האדם לעבוד את הבורא יתברך בכל המדות כיון שמגיע אליו התעוררת מאת הבורא ברוך הוא והוא כלול מכל המדות. וזה היום רומז על התעוררת מלעילא כנ"ל כאשר כתבנו במלת לבן, שכלול כל הגוונים, כי להאבות היה לכל אחד גוון אחד. וזה היום שמגיע התעוררת מלעילא אז הוא הגוון שכלול כל הגוונים. וזהו הרמז שהותרו השבטים לבא זה בזה, שכל אחד היה לו גם בחינות חבירו ודו"ק:

חודש אב, פירוש אב, היינו תחילה עד ט"ו באב ארור. ומחמשה עשר באב, היינו ברוך. וזהו א"ב, ארור ברוך. וכן הצירוף מזה החודש הסכת ושמע ישראל היום שהצמיחה אחר ההעדר וכן השלימיות אחר החסרון וכן הסכת כמאמר חכמינו ז"ל (ברכותסג:) הס ואחר כך כת כו', ושמע ישראל כו':

עקב

והיה עקב תשמעון כו' ושמר ה' לך את הברית ואת החסד כו' (דברים ז, יב). דהכלל הוא, דבאמת מה שהקדוש ברוך הוא נותן שכר בעד המצוה זה הפחות שבתענוגים והתענוג העיקר והשכר הוא המצוה גופא מה שאדם עושה נחת רוח ליוצרו ועושה רצונו ומקיים מצותו כמו שאמר התנא (אבות ד, ב)שכר מצוה מצוה, דגופא של מצוה הוא התענוג והשכר בעד המצוה, ומה שהקדוש ברוך הוא הוא משלם השכר לעולם הבא הוא פחות שבתענוגים , אבל עיקר התענוג הוא המצוה גופא מה שאדם עושה רצון הבורא ומשמח כביכול הבורא כל העולמות. וזה שכתוב והיה עקב, זהו העקב וסוף. הדבר אשר תשמעון ושמר ה' אלהיך לך, מה שישמור לך. את החסד והברית, יטיב לך וישלם לך שכר הוא הפחות שבתענוגים, אבל עיקר התענוג הוא עשיות רצון בוראו כר:

או יבואר, והיה עקב תשמעון, הכלל הוא, כי יש אדם שעובד את הבורא ברוך הוא וישיג אחדותו על ידי שחוקר בשכלו עבדות הבורא ברוך הוא ומשיג בשכלו אלהותו ואחדותו ואז עובד אותו. ויש אדם שעובד את הבורא ברוך הוא ומשיג אחדותו ברוך הוא על ידי האמונה שמאמין שיש אלוה בעולם אשר ברא כל הנמצאים בלי שום חקירה על ידי השכל שלו. והכלל הוא, כמו שיש באדם ראש ועקב וידים, כך יש בעבדות הבורא בזה ראש ותוך וסוף, כי הבחינה הראשונה שעובד את הבורא ברוך הוא ומשיג אחדות הבורא על ידי שחוקר בשכלו ומשיג שיש אלוה בעולם ואחדותו ברוך הוא הבחינה זו נקרא ראש, והבחינה השנית שעובד את הבורא ברוך הוא מחמת האמונה שמאמין באלהותו ובאחדותו ועובד אותו הבחינה הזאת נקרא עקב, כי הוא סוף המדריגה, והידים רומז על אהבת הבורא ברוך הוא. ולכך הידים, לפעמים הם למעלה נגד הראש שרומז שהאדם יש לו אהבת הבורא ברוך הוא מחמת שמשיג אלהותו ואחדותו יתברך על ידי שהשיג בשכלו שיש אלוה בעולם על ידי זה יש לו אהבת הבורא ברוך הוא. וזהו הרמז שידים הם למעלה. ולפעמים הידים, הם למטה, הרמז שיש לו אהבת הבורא ברוך הוא מחמת האמונה שמשיג על ידי האמונה אחדותו ואלהותו:

וזהו והיה עקב תשמעון, וזהו שפירש רש"י ז"ל מצות שאדם דש בעקביו, הרמז, כי עיקר עבדות והשגת אחדות הבורא ברוך הוא העיקר העבדות הוא על ידי האמונה שהוא סוף המדריגה וכל אדם יכול לעבוד את הבורא ברוך הוא על ידי האמונה שמאמין באמונה שלימה שיש אלוה בעולם. וזהו הרמז והיה עקב, כי במלת והיה הצירוף של הוי"ה ברוך הוא, כי אותיות י"ה רומז על הבחינה הראשונה שעובד את הבורא ברוך הוא ומשיג אחדותו על ידי החקירה בשכל. ואותיות ו"ה, מרמז על הבחינה השניה שהוא עובד על ידי האמונה. וכאן מרמז על עיקר עבודתו שהוא על ידי האמונה כמו שמרומז במלת עק"ב. ולכך אותיות ו"ה, הוא קודם לאותיות י"ה. וזה והי"ה, ו"ה קודם לי"ה:

ובזה יבואר הפסוק (ישעיה מ, ד) והיה העקוב למישור. ויבואר על פי פירוש הרמב"ן ז"ל על פסוק והיה עקב תשמעון, כי מלת עקב הוא סבה כמו שתרגום אונקלוס חלף דתקבלון עיין שם. ונראה, כי מה שאדם עוסק עתה בגלות מחמת האמונה שהוא סבה כשיבוא גואל צדק במהרה בימינו מתגלה הכל כל שורש דבר ודבר על פי השכל ויהיה הכל במישור. וזהו והיה העקוב למישור:

או יבואר, והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם. כלומר תיכף כשתשמע המצות בכל לב ותכוין עצמך לשמוע מצות הבורא יתברך זה יהיה השכר שלך מחמת שתשמע מצות הבורא יתברך כתרגומו חלף דתקבלין. ושמרתם ועשיתם אותם, תזכה בודאי לעשות אותם. או יבואר, כי לעתיד לבוא יחזור הקדוש ברוך הוא כל התורה לישראל כמבואר תורה חדשה מאתי תצא. וזהו והיה עקב תשמעון, כי עקב הוא לשון סוף. תשמעון, כלומר לעתיד לבוא תשמעו התורה מפי הקדוש ברוך הוא. או יבואר והיה עקב תשמעון, כי עיקר העבודה של האדם שיהיה לו יראת ה' ואחר היראה מגיע לאדם שמחה וזו השמחה נקראת השראת השכינה ואז שומע תורה קדושה מלמעלה. וזה הרמז והיה, הוא שמחה. עקב, לשון סוף שהשמחה יהיה אחר היראה. ואז תשמעון כנ"ל:

כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם לא תירא מהם. ועיין ברש"י שמדקדק על לשון כי. ונראה באמת, כי הכלל הוא אם יבוא לאדם איזה מניעה חס ושלום לעבדות הבורא ברוך הוא העיקר שלא יעלה שום מורא ופחד על ראשו ואז בודאי בעזרת הבורא ברוך הוא לא יזיק לו. וזה הרמז בפסוק כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני, רשאי אתה לומר כן, רק התורה נותן עצה. וזהו הרמז איכה אוכל להורישם, כלומר התורה נותן עצה איכה אוכל להורישם, כלומר על ידי זה תוכל להורישם. לא תירא מהם, ואז בודאי תוכל להורישם:

כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון את הארץ. הכלל הוא, אפילו אם האדם אינו יכול לקיים כל המצות, דהיינו מצות התלוים בארץ ומצפה לקיים המצות ועל ידי זה שמצפה זוכה לקיים. וזהו הרמז כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות, כלומר תצפה לעשות המצות התלוים בארץ ועל ידי זה יזכה לקיים. ולשון תשמרון מלשון (בראשית לז, יא) ואביו שמר את הדבר, לשון מצפה, ועל ידי זה ובאתם וירשתם את הארץ תזכו לבוא לארץ לקיים המצות:

ואת חטאתכם כו' ובתעברה ובמסה כו' ממרים הייתם עם ה' כו' ואתנפל לפני ה' כו' ויש לדקדק שכתוב ובתבערה ובמסה כו', ובשלוח ה' אתכם כו', באמצע התוכחה של מעשה העגל שכתוב בסוף ואתנפל, שהוא במעשה העגל, ולמה מפסיק באמצע ובתבערה ובמסה כו'. ונראה לתרץ, ונקדים בתחילה הדקדוק בפרשת כי תשא, שכתוב שם במעשה העגל וידבר ה' אל משה לך רד כי שחת עמך כו', ויאמר ה' ראיתי כו', ועתה הניחה לי כו', ויחל משה את פני ה' למה ה' יחרה אפך בעמך. ומדקדק הרמב"ן הקדוש, כיון שמשה התפלל תיכף בשעה שאמר לו השם יתברך ועתה הניחה לי, כדכתיב ויחל משה כו'. נמצא התפלל ומחל לו הקדוש ברוך הוא ולמה עלה מ' יום להתפלל עליהם כדכתיב בפרשת עקב ואתנפל לפני ה' כראשונה מ' יום ומ' לילה כו' על כל חטאתכם כו', כי יגורתי מפני האף כו', אשר קצף ה' עליכם, וישמע ה' אלי כו', הלא כבר התפלל תיכף כדכתיב ויחל משה ומחל לו השם יתברך כדכתיב וינחם ה' על הרעה כו'. ומתרץ הרמב"ן הקדוש, כי בתחילה לא ביקש רק מחמת שהיה הקצף לכלות אותם תיכף באותו רגע וזה פעל משה רבינו עליו השלום לבטל הקצף שהיה עליהם לכלות אותם באותו רגע כדכתיב ועתה הניחה לי כו', וביקש משה רבינו לבטל הקצף שהיה עליהם לכלות אותם באותו רגע, אבל עדיין לא היה מחילת החטא וזה פעל במ' יום שהתנפל לפני ה' כראשונה למחול החטא:

ונראה להבין דברי הרמב"ן הקדוש, כי ידוע שהבורא ברוך הוא רצונו לעשות חסד עם עמו ישראל תמיד ובזה מנהיג כל מדותיו כביכול ברוך הוא על ידי תפארת ישראל ובזה משפיע חסד תמיד על ישראל ולבטל מעליהם כל הגזירות הרעות כיון שהוא מנהיג מדותיו על ידי תפארת ישראל בידם להפוך כל דבר רע לטוב. ונמצא כשישראל חטאו בעגל אז נתבטל זה ההנהגה שיתנהג כל מדותיו על ידי תפארת ישראל. וזה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה כי שחת עמך, קרא להם עמך. אבל משה רבינו עליו השלום רצה לתקן את זאת ורצה ההנהגה הראשונה שכל ההנהגות וכל המדות יתנהגו על ידי תפארת ישראל כבראשונה, כי משה רבינו היה חושש שאפילו אם נמחל להם זה החטא פן חס ושלום יחטאו עוד ונמצא אם חס ושלום לא יתוקן ההנהגה ראשונה אין בידם לבטל הגזירה, אבל כשיתקן ההנהגה ראשונה אפילו אם יחטאו יהיה בידם לבטל הגזירה כיון שעיקר ההנהגה הוא על ידי תפארת ישראל בידם לבקש מחילה לבטל הגזירה. וזו שיתוקן ההנהגה כבראשונה פעל משה זאת במ' יום שעלה, אבל מחילת החטא עצמו פעל תיכף בשעת מעשה כדכתיב ויחל משה כו' וינחם ה', אבל עדיין לא חזר עטרה ליושנה שיתנהג כבראשונה על ידי תפארת ישראל. ומשה רבינו עליו השלום ידע שיחטאו עוד אחר זה כנאמר ממרים כו', מיום דעתיכו', ואם חס ושלום לא היה מתקן הנהגה ראשונה לא היה להם תקומה חס ושלום ולתקן זאת עלה לשמים מ' יום לתקן הנהגה ראשונה על ידי תפארת ישראל. וזהו שאמר להם ואתנפל לפני ה' כו' על כל חטאתכם כו', ומפרש הכתוב למה נפל מ' יום לפני ה', הלא מחילת החטא היה תיכף כמו שרומז בפסוק ואת חטאתכם אשר עשיתם כו'. ובזה מתורץ, כי ידעתי שלסוף תחטאו לפניו בתבערה ובמסה ממרים הייתם כו', ונמצא אני יודע שתחטאו לבסוף ונמצא אפילו אם נמחל החטא אם לא נפלתי לפני ה' לתקן הנהגה ראשונה עדיין לא היה לכם תקומה חס ושלום כשתחטאו לבסוף ובזה שהתנפלתי לפני ה' מ' יום כו', אחר מחילת החטא לתקן הנהגה ראשונה אפילו אם יחטאו חס ושלום בזה הנהגה שמתנהג על ידי תפארת ישראל בידם לבטל הגזירה. וזה שכתוב לבסוף ואתפלל אל ה' ואומר ה' האלהים אל תשחת עמך, כלפי שאמר הקדוש ברוך הוא לך רד כי שחת עמך, קרא להם משה עמך, הרמז שיקראו עם ה' ויתוקן הנהגה כבראשונה שנקראו עמך, עם ה' על ידי תפארת ישראל. ובזה מתורץ הדקדוק הנ"ל, למה בא זה באמצע התוכחה על מעשה העגל. ובזה יובן:

ואפן וארד מן ההר כו' (דברים ט, טו). ואשים את הלוחות בארון אשר כו' כאשר צוני ה' ויש לדקדק, דהנה כל המשנה תורה הוא מצוה שצוה משה או תוכחה אשר הוכיח משה את ישראל, וענין זה אין בו לא מצוה ולא שום תוכחה. ונראה, דהנה כל העבדות מהבורא ברוך הוא צריך להיות בעולם שנה נפש. והנה נגד זה יש זכירת מצרים, שהוא בעולם שעל ידי יציאת מצרים נתגלה אלהותו בעולם. וזכירת שבת, הוא בשנה. וזכירת עמלק, הוא נגד נפש, כי שם אחיזתו. וזכירת מרים, הוא נגד רוח על שם לרוח ממללא על שם הפסוק (במדבר יב, א) ותדבר מרים זכירת מתן תורה ככתוב (דברים ד, י) יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב הוא נגד נשמה (חסר כאן). וזה הרמז בפסוק ואשים את הלוחות בארון, כי אחר חטא העגל היה התעוררת על ידי משה רבינו עליו השלום להתלבש עצמו במדות רחום וחנון ושאר המדות על ישראל. והנה בחינת התלבשות נקרא שערות, כי השערות הוא בבחינת לבוש ונמצא אם לא היה חטא העגל היה הלוחות באתגליא ונמצא הוא תוכחה שהוכיח משה את ישראל שמחמת חטא העגל היה צריך ללבושים והיה צריך לתת הלוחות בארון:

ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה (דברים י, יב). הכלל, האדם צריך להיות עניו בכל דרכיו ובכל מעשיו ושמא תאמר בעבדות ה' גם כן יהיה עניו, חס ושלום לומר כן אדרבה האדם צריך לומר מעשי שאני עושה מצות ה' חשוב אצל הבורא יתברך והשם יתברך כביכול יש לו תענוג מן המצות שלי שאני עושה, כי אם חס ושלום האדם יהיה עניו במצות ה' ויאמר מה מעשי חשובים אל ה' זה הוא כפירה, אדרבה במצות ה' צריך האדם להיות לו לאמר מעשי שאני עושה רצון ה' הם חשובים בעיני הבורא ויש לו תענוג להשם יתברך ממעשי שאני עושה את מצותיו יתברך. וזו רמזו רבותינו ז"ל (סוטה ה.) שמתא מאן דאית ביה שמתא מאן דלית ביה שמיני שבשמינית, כי עולם התענוג הוא מדה שמינית כידוע, דהיינו שהבורא יתברך יש לו תענוג ממצות בני ישראל והאדם צריך להיות לו תענוג מה שעושה נחת רוח להבורא יתברך גם כן והוא מדבק עצמו במדה שמינית שהוא עולם התענוג זהו שמיני שבשמינית, שיש לו תענוג ממה שהבורא יתברך יש לו תענוג ממצות איש ישראל שעושה לפניו כידוע מאמר רבותינו ז"ל ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים, פרנסה, הוא תענוג, כלומר שהשם יתברך יש לו תענוג ממצות ישראל. וזהו ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה, מ"ה, היינו מדת הענוה כמאמר רבותינו ז"ל לא כאברהם כו' אלא כמשה שאמר (שמות טז, ח) ואנחנו מה. וזהו מה, היינו מדת הענוה. ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה כו', כלומר במדת שיהיה לך יראת ה' אסור להיות לך מדת ענוה לומר חס ושלום מה מעשי חשוב אצל השם יתברך להיות לי יראת ה' לעשות מצותיו זה אסור לומר אדרבה כו' כנ"ל:

או יאמר, ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' כו'. הכלל, כי מבואר בפסוק (דברים לג, כו) רוכב שמים בעזרך, כי הקדוש ברוך הוא הוא אין סוף, רק לאהבת ישראל צמצם בעצמו מדות והמדות הם מישראל כמו שישראל מתנהגים עצמם למטה כן הקדוש ברוך הוא מתנהג עצמו עם ישראל. באם שישראל מתנהגים במדת החסד אז הקדוש ברוך הוא מתנהג עם עמו במדת החסד. וכן במדת היראה לשנוא ולנקום משונאי השם כן הקדוש ברוך הוא מכלה ומשבר שונאי ישראל וכן בשאר המדות. וזהו הרמז, כי שם הוי"ה הוא שם העצם. ושם אלהיך, מורה על המדות שהקדוש ברוך הוא מנהיג עולמו כנזכר לעיל. וזהו אלהיך, כמו שאתה מתנהג כנזכר לעיל. וזהו הרמז ועתה ישראל מה ה', כלומר מה ששם הוי"ה שהוא שם העצם כביכול צמצם בעצמו מדת שיהיה נקרא אלהיך שואל לשון שאלה, כלומר כמו שאתה מתנהג כו' כנ"ל. וזהו כי אם ליראה כו', כלומר שזה הוא עיקר היראה מה שאדם משים עצמו בדעתו כמו שאני מתנהג כן כביכול כו'. וזהו שפירש רש"י ז"ל אני ואתה אטייל עמכם יכולכו', תלמוד לומר אני ה' אלהיכם, שזה עיקר היראה מה שאדם מטייל עצמו עם השם יתברך:

או יבואר, ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל כו'. כי הכלל, השם יתברך הוא אין סוף ואינו מושג מהותו לשום נברא לכל העולמות לשום מלאך וחיה ואופן ולא לשום אדם. ובאמת כל מה שאדם עובד יותר ויותר אז הוא משיג יותר שאינו משיג כלל מהותו יתברך. וזהו הרמז במדרש (ויק"ר כ"ד) קדושים תהיו כו' (ויקרא יט, ב) יכול כמוני תלמוד לומר כי קדוש אני ה', קדושתי למעלה מקדושתכם, כלומר אתם משיגים קדושתי שהוא למעלה עד אין סוף. וזהו ששמעתי מהרב הקדוש מורינו הרב יחיאל מיכל זצ"ל, אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש (תהלים כז, ד) זה תמיד שאלתי שאבקש תמיד מאת ה' אותה אבקש שאבקש תמיד מאת ה' ודפח"ח. וזה הרמז ועתה ישראל מה ה' אלהיך, כי מ"ה רומז על אין סוף. וזהו מה ה' אלהיך, הוא אין סוף בלתי השגה. כי אם ליראה, כי מזה שאינו מושג אי אפשר להיות יראה מפניו כיון שאינו מושג. וזה שאמר כי אם ליראה, הוא מושג, דהיינו גדולת הבורא יתברך הוא מושג כדי להיות לאדם יראה מלפניו כמו שאדם משיג כמה מלאכים וכמה שרפים עומדים לפניו באימה וביראה ופחד:

או יבואר, ועתה כו'. כי הכלל השם יתברך נתן המצות לישראל עם קרובו ואין אדם בעולם רשאי להוסיף עליהם ולא לגרוע מהם, דהיינו תפילין וציצית להוסיף או לגרוע מהם וכן שאר המצות. אבל יראה יש לאדם רשות להוסיף עליו ומחויב להוסיף עליו, דהיינו בחינה אחת שהוא משיג פחד המלאכים, ובחינה הב' שהוא משיג פחד השרפים וכן פחד הכסא כבוד עד אין סוף זה רשאי האדם להוסיף:

(חסר הסיום):

ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך. ופרכינן בגמרא (ברכות לג:) אטו יראה מלתא זוטרתא הוא. ומשני אין, לגבי משה מלתא זוטרתא הוא. ומקשים המפורשים הלא לישראל אמר משה זאת. ונראה לתרץ, כי הנה איתא בפסוק (שמות א, כא) ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים, ופירש רש"י בתי כהונה ולויה ומלכות, נמצא שנולד משה בשכר יראה ומשה היה עניו מאד מכל אדם, נמצא כשמשה הסתכל על עצמו שהוא נולד בשכר יראה והוא היה שפל בעיניו מאד נמצא מוכח שהיראה הוא דבר קטן. וזהו פירוש אין לגבי משה, שהוא היה מסתכל על עצמו שהוא נולד בשכר היראה, נמצא מלתא זוטרתא הוא:

הן לה' אלהיך השמים כו' רק באבותיך חשק ה' (דברים י, יד-טו). כי הנה החול"ם שהוא נקודה לעילא מורה על עצמותו ברוך הוא וברוך שמו. ושב"א נקודה לתתא מורה על הצמצום. והקמץ מורה על התפשטות השפע אחר הצמצום. וזהו חש"ק הראשי תיבות חולם שבא קמץ. וזהו לאהבת האבות צמצם עצמו. וזהו רק באבותיך חש"ק ה':

למען ירבו ימיכם כו' כימי השמים על הארץ. דהיינו כאשר משפיעים להארץ כנאמר (ישעיה נה, י) כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים כו' כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה, כן תהיו גם אתם בבחינה זו להשפיע להכל. וזהו למען ירבו ימיכם כימי השמים על הארץ, להשפיע לכל:

* ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה כו'. הנה ידוע מאמר רבותינו ז"ל מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענווה עקב לסוליתה שנאמר (משלי כב, ד) עקב ענוה יראת ה'. וכתיב (תהלים קיא, י) ראשית חכמה יראת ה'. הנה מתחלה נקדים ענין הידוע שיש ב' בחינות יראה. בחינת יראה עילאה, ובחינת יראה תתאה. בחינת יראה תתאה, הוא בחינת יראת חטא, ואין זה בחינת יראה העונש לבד אשר גם פחותי הערך יש להם יראה זה, כי זה לא נקרא יראת חטא. אמנם יראת חטא, הוא למעלה במדריגה מיראה זה שיראת חטא נקרא מה שמתיירא מפני החטא מחמת שהוא נגד רצון ה' דאינו רוצה להיות נכרת ונבדל מה', רק חפצו ורצונו להתקרב לה' ושרש בחינת יראה זה נובע ממקור התבוננותו והסתכלותו בגדולת הבורא ברוך הוא איך שהוא עיקרא ושרשא דכל עלמין וסובב וממלא כל עלמין וכל העולמות ונשמות ומלאכים ושרפים ואופנים וחיות הקודש הם כאין וכאפס נגדו וכל קיומם הוא רק מאור וחיות הנשפע להם מהבורא ברוך הוא בכל עת ורגע כאמור המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, ובהעדר רגע אחד האור והחיות חס ושלום היה כולם כלא היה ומהסתכלות והתבוננות זאת מסתעף להיות מסתכל על שפלות עצמותו ופחותית ערכו להיות ממאריה דחושבנא איך שהוא רחוק מה'. וכאשר ידע אינש בנפשו אז הוא נבזה ונמאס בעיניו בתכלית ומזה תפול עליו אימה ויראה שלא לעבור על רצונו חס ושלום וזהו הנקרא יראה תתאה, שהוא יראת חטא. אמנם בחינת יראה עילאה, הוא למעלה ממדריגה זו, כי בחינת יראה עילאה הוא בחינת ביטול במציאות מפני רוממות ה' והדר גאונו על ידי התבוננות והסתכלותו בעצמות הבורא ברוך הוא איך שהוא אין סוף פשוט בתכלית הפשוטות לית מחשבה תפיסא ביה ולאו דאית ליה מכל אינון מדות כלל וכו', והוא למעלה מעלה מהשתלשלות העולמות, כי אין ערוך אליו כנ"ל. ועל ידי העמקת דעתו בהסתכלות זה בעיון הדק היטיב הוא בטל במציאות בתכלית ולא מרגיש עצמותו כלל ולא שייך בעת ההוא לומר שהוא ממאריה דחושבנא להסתכל על שפלות עצמותו ופחיתות ערכו כנ"ל, כי הוא בתכלית הביטול בהעדר הרגשת עצמותו והוא הנקרא בחינת יראה עילאה. שהוא על דרך משל, הבא לפני המלך שנופל עליו יראה גדולה מפני עצמות המלך והדר גאונו עד שהוא בטל במציאות ואינו מרגיש עצמותו שלא שייך לומר שבעת ההוא הוא מסתכל על שפלות עצמותו ופחיתות ערכו, כי בעת ההוא הוא בבחינת ביטול ואינו מרגיש עצמותו כלל. מה שאין כן כשאינו לפני המלך, רק שהוא מתבונן בגדולות המלך אזי לפי ערך שמשיג בגדולות המלך ככה מסתכל בשפלות עצמותו ופחיתות ערכו ועל ידי זה ירא לעבור רצון המלך ומצותיו שהוא בחינת יראה תתאה יראת חטא. וזה עיקר ההפרש שבין בחינת יראה תתאה יראת חטא, ובין בחינת יראה עילאה שהוא בחינת ביטול במציאות בתכלית והעדר הרגשת עצמותו והוא בחינת מ"ה כמו שנאמר ונחנו מה, שאינו מרגיש עצמותו כלל וכל מה שיוסיף כח חכמתו להעמיק דעתו בהסתכלות זאת ככה יתוסף לו בחינות יראה עילאה לבא לבחינת ביטול באמת בחינת מ"ה הנ"ל כמו שנאמר (איוב כח, כח) הן יראת ה' הוא חכמה, כי שניהם עולים בקנה אחד. אמנם אי אפשר לבוא לבחינת יראה עילאה זה עד שמקודם יגיע לבחינת יראה תתאה, בחינת יראת חטא הנ"ל, שהוא התבוננותו בגדולות הבורא ברוך הוא שעל ידי זה הוא ממאריה דחושבנא להסתכל על שפלות עצמותו ופחיתות ערכו ונבזה בעיניו ונמאס והוא בחינת ענוה שהוא שפל בעיניו באמת ועל ידי זה יוכל לבוא ולהגיע למדריגת בחינת יראה עילאה בביטול במציאות והעדר הרגשת עצמותו מפני רוממות עצמות הבורא ברוך הוא והוא בחינת מ"ה כנ"ל. אבל בלעדי הקדמת יראה תתאה יראת חטא הנ"ל, אי אפשר לבוא לבחינת יראה עילאה. והוא על דרך משל הידוע בגרעין הנזרע בארץ שאי אפשר לצמוח מחדש עד שיהיה נרקב בארץ ויהיה אין ואפס ככה אי אפשר לבוא לבחינת יראה עילאה הנ"ל עד שיקדים בחינת יראה תתאה יראת חטא הנ"ל שהוא בחינת ענוה להיות משים עצמו כשירים בבחינת אין ואפס:

תוכן העניינים

קדושת לוי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה