אור ברסלב

קדושת לוי· רבי לוי יצחק מברדיצ'ב

במדבר

ויקרא

במדבר

שאו את ראש בני ישראל למשפחותם לבית אבותם כו' ואת כל העדה הקהילו באחד לחודש השני ויתילדו על משפחותם לבית אבותם (במדבר א, ב-יח). ופירש רש''י ז"ל ויתלדו, הביאו ספר יחוסיהם. ולי נראה לפרש כפשוטו ויתילדו, לשון לידה. כי ידוע הוא שאומות העולם מתיחסים אחר אמם ולכן נקראו לאומים. מה שאין כן אומה הישראלית אחר שקבלו התורה ועשו את המשכן וכליו זכו להתיחס אחר משפחות אביהם כנודע סוד הדבר. וזהו ויתילדו, נולד להם דבר חדש. וזהו למשפחותם לבית אבותם, שיתיחסו אחר משפחות אביהם. וזהו שאו את ראש בני ישראל, שאו מלשון התנשאות והרמה. למשפחותם לבית אבותם, היינו שזכו אחר קבלת התורה ועשיות המשכן וכליו להתיחס אחר אביהם:

כאשר צוה ה' את משה ויפקדם במדבר סיני (במדבר א, יט). יש לדקדק, הוי ליה למימר ויפקדם במדבר סיני כאשר צוה ה' את משה. ונראה, דהנה השם יתברך נתן התורה לישראל ונשמת ישראל הם גוף התורה. כי ישראל הם ס' רבוא אותיות לתורה נמצא ישראל הם התורה, כי כל אחד מישראל הוא אות מהתורה נמצא מה שפקד משה את ישראל למד את התורה. וזהו הרמז כאשר צוה ה' את משה, הרמז שציווי התורה אשר צוה ה' את משה הוא בעצמו מה שספר את ישראל. ומזה הטעם נראה הא דכתיב אך את מטה לוי לא תפקוד ולא תשא בתוך בני ישראל, כי ישראל הם נגד התורה שבכתב. ומטה לוי הם נגד התורה שבעל פה. וזהו בלוים על פי ה' פקד:

אך את מטה לוי לא תפקוד כו' בתוך בני ישראל (במדבר א, מט). כי התורה רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה הם אורות. והמשכן הוא מה שהאורות הרוחניות הם מצומצמים במשכן. וישראל הם גם כן אורות התורה. כי כל אחד מישראל הוא אות מהתורה. וכלל הוא, כמו שיש רמ"ח אברים ושס"ה גידים גשמיים, כן יש תרי"ג אורות שכליות בעבדות הבורא והם נקראים אברים הרוחניים והבורא ברוך הוא משפיע תמיד בהשכליות. ויש אדם שמשיג רק השכליות, ויש אדם שמשיג ורואה האיך השפע בא מעילת העילות על השכליות. וזהו הוא מראות הנביא כמו שנאמר (שמואל א' ט, ט) כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה. וזהו הרמז וזה מעשה המנורה כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנורה, ובמלאכת המשכן לא נאמר כן, כי המשכן רומז על השכליות, והמנורה, רומז על ראיות השפע הוא בכל רגע מעילת העילות על השכליות. וזהו כמראה אשר הראה ה' את משה, משה ראה איך השפע בא מעילת העילות על השכליות. ולכך לא פקד את הלוים בתוך בני ישראל, כי ישראל הם מורים על אורות השכליות ולוים מורים על השפע הבא מעילת העילות על השכליות. ולכך בטהרת הלוים כתיב (במדבר ח, ז) והעבירו תער על כל בשרם, כי שערות הם בחינות לבוש והלוים רומזים על בחינה עליונה שהוא בלא לבוש כלל:

נשא

יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך בתת ה' כו' (במדבר ה, כא). ויש לדקדק על לשון יתן ה' אותך, הלא מאתו יתברך לא תצא הרעה. ונראה, דהנה יש שהקדוש ברוך הוא עושה דין ברשעים ואינו נתקדש שמו יתברך הגדול על ידם, ויש שהקדוש ברוך הוא עושה דין ברשעים ובזה נתקדש שמו הגדול. ונמצא זה הדין הוא חסד להם שהם נעשים כלים לקדושת שמו יתברך. וזהו חסד להם, כי אפשר יהיה עליה לנפשם בזה. וזהו הרמז (שמות יד, לא) וירא ישראל את היד הגדולה, ובאמת יד הגדולה רומז תמיד על מדת החסד ומה חסד היה כאן. ועל זה מפרש הפסוק (שם) וייראו העם את ה' ונמצא היו הם כלים שיתקדש שמו הגדול. וזהו החסד שעשה עמהם. וזהו הרמז כאן יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך כו'. וזהו הוא לה חסד שעל ידה נתקדש שמו הגדול לירא מלפניו. וזהו הרמז יתן ה' כנ"ל זה שעל ידה יתקדש שמו הגדול זה הוא לה חסד זה יתן ה':

וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם (במדבר ו, כב-כג). והכלל הוא כך, דהנה הבעל שם טוב היה מוכיח תמיד את העולם בזה הפסוק (תהלים קכא, ה) ה' צלך, דהיינו כמו שהצל עושה מה שאדם עושה כך הבורא ברוך הוא כביכול עושה מה שאדם עושה. ולכך צריך האדם לעשות מצות וליתן צדקה ולרחם על העניים כדי שיעשה הבורא ברוך הוא גם כן עמו טובות. והנה המדה הזאת נקרא כה, כי פירוש המלה של כה הוא כך, פירוש כמו שהוא עושה גם כן הבורא ברוך הוא עושה. וזה ידוע שהבורא ברוך הוא רוצה להטיב לעמו ישראל, כי יותר ממה שהעגל רוצה לינוק פרה רוצה להניק. וצריך האדם כשעומד להתפלל לפני הבורא ברוך הוא כל תפילת י"ח או שאר דברי תחנונים צריך להתפלל רק שיהיה להבורא ברוך הוא תענוג מזה כמו שאמרו במשנה (אבות ב, ט) אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת, פירוש שיהיה המעשה של אדם רק כדי שיהיה להבורא תענוג מזה. וזה ידוע כשאדם מתפלל בשבילו אזי נקרא מקבל וכשאדם רוצה לקבל דבר אוחז הגב יד לארץ והתוך יד למעלה. אבל כשאדם מתפלל רק שיהיה לבורא ברוך הוא תענוג מזה אזי נקרא משפיע שהוא משפיע כביכול בהבורא ברוך הוא והמשפיע אוחז גב יד למעלה ותוך היד למטה. והנה ברכת כהנים הוא בנשיאות כפים, דהיינו שאוחזים גב ידיהם כנגד פניהם כמו מי שירצה להשפיע. וזה פירוש הפסוק כה תברכו את בני ישראל, דהיינו שיברכו את ישראל כדי שיהיה להבורא ברוך הוא תענוג מזה ותהיו אתם משפיעים כביכול בהבורא ברוך הוא ואחר כך הבורא ברוך הוא ישפיע לכם כל טובות וברכות על ישראל כמו שאמרנו שזה המדה נקרא כ"ה כמו שישראל עושים כביכול הבורא ברוך הוא גם כן עושה ומשפיע לעמו ישראל טובות וברכות חיים ושלום אמן:

או יבואר, כה תברכו את בני ישראל אמור להם כו' ושמו את שמי על בני ישראל. הכלל, לכך צריכין הכהנים לברך את ישראל בקול שישמעו ישראל בכדי שאלו אותיות שישמעו ישראל מהכהנים יעשו רושם בישראל ויאירו מול פניהם ובזה הם מתברכין. וזהו כה תברכו כו' אמור להם, דוקא לומר להם האותיות ולא די שיבקש במחשבה על ברכת ישראל, רק לאמר להם האותיות מן הברכה. וזהו ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם, וקאי על ישראל:

יאר ה' פניו אליך ויחונך (במדבר ו, כו). הכלל, כשאדם יש לו חן אזי בודאי יש לו מעלה. ובאמת מי יכול להתפאר עצמו נגד ה' שיש לו מעלה, כי להשם יתברך כל דיירא ארעא כלא חשיבין. ולזה מרמז הפסוק חסד הבורא ברוך הוא שעושה עם ישראל שנותן לישראל התפארת והדרת פנים בכדי שיהיה להם מעלה ויהיה לישראל חן בעיניו יתברך. וזהו הרמז ישא ה' פניו אליך, שנושא לך פנים, היינו הדרת פנים והתפארת בכדי שיהיה לך מעלה לישא חן בעיניו. וזהו ויחונך, בכדי שתמצא חן בעיניו יתברך:

הנשיאים, לשון נשיאות שירימו וינשאו את העם לעבודת השם יתברך. וזהו (במדבר ז, ב) וכל העומדים על הפקודים, לשון חסרון שהצדיקים עומדים כעמוד הברזל שלא יבואו העם לידי חסרון חס ושלום. או פירוש העומדים על הפקודים, מחמת מה באו לידי מדריגה זו מחמת על הפקודים, שתמיד הם במדת החסרון בבחינות מה:

לספירה

נראה לבאר מפני מה על כל המצות מתרי"ג מצות מברכין שהחיינו ועל מצות ספירת העומר אין מברכין שהחיינו. דהנה איתא בכתבי האריז"ל על פסוק (שמות ג, יב) תעבדון את אלהים על ההר הזה, דהנה ידוע שכשהיו ישראל במצרים היו משוקעים במ"ט שערי טומאה והקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו וחסדיו גאלם ממצרים כדי לקרבם תחת כנפי השכינה ועל זה הוצרך להם לספור ז' נקיים ובלא ספירת הז' נקיים לא היה באפשר לקרבם תחת כנפי השכינה כידוע. וזהו פירוש הפסוק תעבדון את האלהים, פירוש תעבדו נו"ן עד כאן לשונו. ונמצא שהיו מצפים תמיד מתי תעבור המספר ושיגיע הקירוב ותמיד היה רצונם לכלות ימי הספירה ואם היה באפשר לכלות ימי הספירה ברגע אחד ותיכף ומיד יתחיל הקירוב אזי מה טוב ומה נעים היה להם בזה. ונמצא לפי זה אין שייך ברכת שהחיינו על זה:

יאר פניו אתנו סלה. (תהלים סז, ב) ולכאורה תיבת אתנו מיותר, והוי ליה למימר יאר פניו לנו סלה. ונראה, דאיתא בפסוק אשריך ישראל מי כמוך, ופירש רש''י ז''ל אשריך שלך מי כמוך שלך כו'. דאיתא במדרש (ב"ר א) בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית, היינו שכל העולמות הם בשביל ישראל, פירוש מתנהגים על ידי ישראל על דרך מי מושל בי צדיק (מו"ק טז:) וכפי רצון ישראל כך נעשה בעולם. וזהו וספרתם לכם דייקא שכולם תולים בכם. וזה יאר פניו אתנו:

דרוש לשבועות

נשאלתי במדינת ליטא מפני מה נקרא חג שבועות בשם עצרת, והלא לא נזכר בתורה שם עצרת רק בשמיני עצרת. והשבתי בשלשה אופנים. אופן אחד, הוא על דרך הפשט הלא נראה בכל החגים יש בהם שני מיני עבדות להבורא ברוך הוא. האחד, הוא בעשיית המצוה השייך לחג פלוני בפסח אכילת מצה ודומיהן. והב', הוא איסור עשיית מלאכה. ובחג שבועות אינו כן, רק מצוה אחת, דהיינו שאנו נעצרין מעשיית המלאכה ועל זה נקרא בשם עצרת:

אופן הב', לפי שאנו רואים בחוש השכל שכל הימים טובים נקרא שמותן על שם המאורע, דהיינו על שם מצות הנוהגות וכן שאר מועדים, מה שאין כן יום שבועות אין נקרא על שם המאורע רק על שם מצות הספירה. והנה צריך להבין מפני מה נקרא יום טוב ההוא על מצוה שעברה, מפני שהוא כמו סיום מצוה כמו שאמרו חכמינו ז"ל (שבת קיח:) תיתי לי דכד מסיימי וכו', וכמו שבאיזה סיום מסכתא אזי גדול מאד השמחה ועושין סעודות גדולות כמו שראינו באיזה אנשי מעשה אשר תורתם אומנותם, ובאמת לשמחה זו מה זו עושה הלא כבר עברה המצוה ההוא, אבל הוא מנהג נכון כמו שפירש רש"י (במדבר כט, לה) על שמיני עצרת שקשה עלי פרידתכם, למה הדבר דומה לשר אחד שהזמין את המלך עם כל שרי המלוכה על סעודה אחת אחר הסעודה כשרצה המלך לנסוע לביתו אז אמר למלך קשה עלי פרידתך ממני על כן עצור עצמך עוד בכאן בכדי שלא יפרדו איש מעל אחיו. והוא הדין כאן לפיכך נקרא שמיני עצרת, לפי שכל ימי החג מקריבים כמה פרים וכמה אלים על זה אנו עושין שמיני עצרת בכדי לעצור עוד השמחה, וזה הטעם גם כן בסיום מסכתא. וזהו גם כן הטעם של החג השבועות שאנו עושין אותו יום טוב על סיום מצות ספירה שזיכה אותנו הבורא ברוך הוא. ועל זה נקרא בשם עצרת:

אופן הג', הוא על פי דברי הרמב"ן שפירש על פסוק (שיה"ש ב, ז) מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ, ופירש כשמגיע לאדם איזה התעוררת של יראה ואהבה להבורא ברוך הוא אזי תיכף ומיד יראה לעשות לה כלי, היינו שיעשה תיכף איזה מצוה, דהיינו שיתן צדקה או ישב תיכף ללמוד וכדומה, כי ידוע שהתעוררת הבאה אל האדם בפתע פתאום הוא אור הנשפע עליו מלמעלה ונקרא בחינת נשמה אזי צריך האדם להלבישה בגוף בכדי שיהיה לה חיזוק ובסיס שלא יהיה מוטה חס ושלום כידוע למביני מדע. וזה פירוש הפסוק מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ, כי חפץ הוא מלשון כלי, דהיינו ההתעוררת ההוא שבא אל האדם צריך תיכף ומיד כלי וזהו עד שתחפץ עד כאן לשונו אף שאין זה לשונו ממש. והנה בשעת מתן תורה שהיה בוודאי לישראל אז התעוררת גדולה ולא היה להם עדיין שום מצוה לעשות להתעוררת כלי מוכרח לומר שהיו מקיימים מצות הגבלה שהזהיר משה רבינו עליו השלום שלא ליגע בהר והם היו נעצרים מליגע וממצוה הזה היו עושים כלי להתעוררת ועל שם זה נקרא בשם עצרת:

ויגד משה את דברי העם אל ה'. (שמות יט, ט) ועיין ברש"י רצונינו לראות מלכנו. ויש להבין האיך רמוז זה בפסוק. והנראה על פי פשוט, דשפיר רמוז וכך הוא הפירוש, ויגד משה את דברי העם, כלומר דברי העם שהם מדברים. אל ה', שמדברים שרצונם להיותם אצל ה':

ונבאר הכתוב (שמות יט, ה-ו) ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. דלכאורה אינו מובן למה כתיב ממלכת כהנים דווקא, והא ג' כתרים הם כתר מלכות כו'. ותו למה כתיב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, מלת ואתם הוא מיותר דהא מדבר עמם עד עתה והוי ליה למימר ותהיו לי כו'. והנראה לבאר בעז"ה ונבאר הכתוב בזאת הברכה (דברים לג, ב) וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קודש מימינו אש דת למו, דקשה הוי ליה לומר וזרח לשעיר לפי פירוש רש"י עיין שם. עוד הא דכתוב בריש הפסוק ה' מסיני, ואחר כך מפסיק באמצע וזרח משעיר כו', ואחר כך בסוף הפסוק כתיב ואתה מרבבות קודש, הוי ליה למימר זה אחר זה, ה' מסיני בא, ואתה מרבבות קודש, לפי פירוש רש"י דהא זה מספר האיך שבא הקדוש ברוך הוא לישראל בסיני עם רבבות קודש, ואחר כך הוי ליה למימר האיך שבא הקדוש ברוך הוא להאומות שיקבלו התורה דהיינו, וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן. והנראה, דהנה חכמינו ז"ל אמרו מלמד שהחזיר הקדוש ברוך הוא על כל אומה ולשון אם יקבלו התורה ושאל עשו מה כתיב בה ואמר הקדוש ברוך הוא לא תרצח, ולא רצה לקבלה. ולישמעאל אמר לא תנאף, ולא רצה. ולכאורה קשה למה החזיר הקדוש ברוך הוא אחריהם היתכן לומר שאם היו רוצים היה נותן להם. אמנם טובה גדולה עשה הבורא לישראל במה שהחזיר עליהם שיקבלו התורה שצפה הקדוש ברוך הוא על סוף דבר בקדמותו ועשה זאת למען עם נחלתו דראה שיגזור עליהם שיהיו בגלות בין האומות וחס ושלום שיעסוק ישראל עם הגוי וידבר עמו דיבורים בענייני צרכי עולם הזה והגוי באמת משוקץ ומתועב וטמא מחמת זה ימשוך ישראל מעבודת הבורא שצריך הישראל לדבר עם טמא כזה וחלילה לקדושה לעסוק עם הטומאה, להכי החזיר השם יתברך על כל אומה ולשון שיקבלו התורה ולכן עשו שלא היה רוצה לקבל לא תרצח. אמנם יתר התורה היה רוצה לקבלה להיות עבד הבורא והיה לעשו קצת חשקות להיות עבד הבורא וכן ישמעאל לא רצה לא תנאף אמנם יתר התורה היה רוצה לקבל להיות עבד הבורא. וידוע דכל מה שהיה אז בשעת מתן תורה נשאר עתה רשימה ולכן נשאר הרשימה בין האומות מה שהיה להם קצת חשקות להתורה. והפעולה מזה עתה כשמדבר איש הישראל עם הגוי ממשיך הישראל מן הגוי רשימה שיש בו מקצת חמדתו שהיה בו אז לקבל התורה ונוטל הישראל לעצמו. ולזה כתוב בכתבי האריז"ל שנגלו ישראל בין האומות לברר נצוצות קדושות שנאבדו בקליפה, והיינו כנ"ל שכל איש הישראלי שמדבר עם הגוי ממשיך הישראל הקדושה שיש בהגוי. הגם שישראל בלא זה הם קדושים, מכל מקום גם זה טוב. כמשל לעשיר שיש לו מאה אלפים אדומיים אף על פי כן כשמייתר עוד אדום זהב אחד גם הוא טוב לו. וכן בשעת מתן תורה שקבלו ישראל את התורה אז ירד להם כל השתוקקות של כל העולם גם הקצת השתוקקות שהיו משתוקקים כל אומה ואומה לקבל התורה ירד לישראל בשעת מתן תורה והיה להם תאוותם ותאוות כל האומות. וזה היה כוונת השם יתברך שירד תאוותם לישראל ונתערבו הנצוצות קדושות בקליפה וצריכין ישראל להמשיך ולהעלותם עתה בגלות. ולכן אמרו חכמינו ז"ל (שבת פט.) שהיו המלאכים רוצים לקבל התורה והשיב להם הקדוש ברוך הוא כלום אב ואם יש בכם שהשם יתברך עשה זה בכוון שיתעוררו המלאכים שיתאוו לקבל התורה כדי שאחר כך ירד תאותם אל ישראל. ולכן אמרו חכמינו ז"ל בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא אנכי נפל רעדה על כסא הכבוד, כי כל היראה והאהבה שהיה בעליונים ובתחתונים הכל ירד לישראל בשעת מתן תורה:

וזהו כוונת הכתוב וזרח משעיר למו (דברים לג, ב), פירוש שהזריח השם יתברך לישראל משעיר כנ"ל, שלהכי החזיר הקדוש ברוך הוא על עשו לקבל התורה שתאוותו שהיה לו קצת תאוה האיר על ישראל בשעת מתן תורה. הופיע מהר פארן כנ"ל, מישמעאל שהיה לו קצת תאוה האיר על ישראל התאוה שלו. ואתה מרבבות קודש, פירוש שהביא לישראל גם כן התאוה של הרבבות קודש של מלאכי מעלה שיזריח כל החמדות והתאות על ישראל מה שהתאוו כל עליונים ותחתונים לקבל עול מלכותו עליהם. מימינו אש דת למו, פירוש מימינו, כלומר מהתאוה שהיה להם לכל אומה ואומה בא להם אש כנ"ל שכל התאות באו לישראל. והנה היה לישראל לעבוד להבורא מהתאוה שיש להאומות וגם כן תאוה לישראל לעבוד להבורא מחמת עצמן. ואלו שני בחינות נקראים יראה פנימיות ויראה חצוניות. דזה התאוה שבא להם מחמת האומות זה נקרא יראה חצוניות, פירוש שעיקר תאות של האומות מחמת שהבורא הוא השליט ובידו לגדל ולחזק לכל, דהיינו על מנת לקבל פרס שכשיעשו מצותיו ישלם להם שכר טוב, כי העולם שלו וכמו שחפץ כן הוא עושה. מה שאין כן תאוותם של ישראל עצמן נקרא יראה פנימיות, שהשתוקקותם להיות עבדי הבורא לעשות מה שהוא חפץ כדי שיהיה לו תענוג לא בשביל שכר ועונש. וזהו פירוש והייתם לי סגולה מכל העמים, כלומר שאהבה שיהיה לכם אלי מכל העמים, פירוש מהאומות הנ"ל דהא כל תאות האיר על ישראל כנ"ל זה יהיה רק מחמת כי לי כל הארץ, כנ"ל מחמת שכר ועונש. ואתם, פירוש התאוה שיהיה לכם מעצמיכם תהיו ממלכת כהנים, פירוש כי יש ג' כתרים. כתר תורה, כהונה, ומלכות. כתר מלכות אינו בירושה. וכתר תורה גם כן אינו בירושה. כתר כהונה הוא בירושה. וזהו שאהבה שלכם מעצמיכם יהא כמו כתר כהונה שהוא מחמת ירושה, כן אהבה שלכם מחמת אבותיכם שהשתוקקו להיות עבדי הבורא וכן לא נפסק האהבה לדורות וגוי קדוש שתכספו להיות עבדי הבורא לעשות לו תענוג לא מחמת שכר ועונש:

מה שאמרו חכמינו ז"ל (מנחות סה.) בויכוח בין הצדוקים ור' יוחנן בן זכאי בשבועות שהצדוקים אומרים שבועות אחר השבת. הכלל ידוע בענין הז' מדות מדות האהבה ויראה ושאר מדות כו'. והנה באמת הם מורכבים, כי אהבה כלולה ביראה וכן יראה כלולה באהבה וכן שאר המדות. אבל האפקורסים אינם מאמינים בזה. והנה יום ראשון בשבוע רומז על מדת אהבה. ויום שני על מדת יראה. וכן כל ימי הספירה. והנה אנחנו ישראל מאמינים בני מאמינים שכל המדות הם מורכבים זה מזה ולזה אף על פי שחג השבועות מורה על מדת אהבה לפי אמונתינו חל שבועות אפילו ביום שני וכן בשאר ימים ולא דייקא ביום ראשון כאשר הצדוקים האפיקורסים אומרים, כי כפי אמונתינו שחג שבועות יחול גם כן בכל יום מהשבוע, נמצא יום ראשון מהספירה יחול גם כן בכל יום מהשבוע. אבל לפי דעת הצדוקים חס ושלום אם כן יום ראשון של ספירה יהיה דייקא ביום א'. וזהו רמז שהם אמרו משה אוהב ישראל היה, שהם אינם מאמינים שהמדות מורכבים ונמצא האהבה אינה כלולה ביראה וכן שאר המדות, דהיינו ממדות הנזכרים. ור' יוחנן בן זכאי השיב להם שעל כן המדות הם כלולים ומורכבים זה בזה. וזה שאמר שמשה עיכב את ישראל במדבר ונמצא האהבה כלולה ומורכב ביראה:

טעם על שקורין בשבועות מגילת רות. שמבואר בזוהר הקדוש על פסוק (דברים לג, ב) ה' מסיני בא וזרח משעיר למו וגו', שבא אל עשו שיקבל התורה ולא רצה ואמר שיתנו לישראל והודה גם כן על הבכורה שהוא של יעקב ונתן מתנה לישראל שיקבלו את התורה, וכן ישמעאל לא רצה לקבל ואמר שיתנו לישראל והודה שהוא אינו זרע אברהם רק יצחק הוא זרע אברהם וגם אמר שיתן מתנה לישראל עיין שם בזוהר הקדוש. וזהו הטעם בגמרא (זבחים קטז.) באו האומות אצל בלעם כו' אמר ה' עוז לעמו יתן, פתחו כולם ואמרו ה' יברך את עמו בשלום, היינו כיון ששמעו שישראל מקבלים התורה ושוב לא יחזיר הקדוש ברוך הוא עליהם שיקבלו כו' ופתחו כו', כלומר יקבלו בשלום. והנה צריך להבין מה זה המתנות שנתנו האומות לישראל בכדי שיקבלו התורה המתנות הוא הנשמות אשר היו חבושים ביניהם זה הנשמות הקדושות שהיו חבושים בהם החזירו שיתגיירו זה הוא המתנות שנתנו האומות לישראל כמו רות שהיתה בה נשמה גדולה שממנה בא משיח. וזהו הנשמה נתנו האומות לישראל בכדי שיקבלו התורה וכן שאר נשמות קדושות אבל העיקר נשמת רות שממנה בא משיח. לכך קורין רות בשבועות לרמז על הנ"ל שנשמתה יצאה משביה מבין האומות על ידי מתן תורה כנ"ל:

או יבואר, הטעם שאנו קורין רות בשבועות. ויבואר בו מה דאמרינן בגמרא (סנהדרין קח.) דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, כי הנה תאות ישראל לעולם הבא. ובוודאי אין הטעם משום תענוג גשמי חס ושלום ושיהיה שם במנוחה גדולה מלאים כל טוב, רק עיקר הטעם ששם בעולם הבא ישיגו גדולת הבורא ברוך הוא אשר בעולם הזה מיגע עצמו ביגיעות עד שהוא משיג השגה קטנה כחודה של מחט מגדולת הבורא ברוך הוא, כי עיקר תאוות הצדיקים כי שם ישיגו גדולת הבורא ברוך הוא עד אין סוף ועד אין חקר. והנה דור המדבר ראו הניסים על הים וראו על הים גדולת הבורא ברוך הוא כמאמר חכמינו ז"ל ראתה וכו', ואמרו זה אלי ואנוהו (שמות טו, ב) וגם עמדו בשעת מתן תורה וראו גם כן גדולת הבורא עד אין סוף ונמצא שלא נשאר להם שום חלק השגה לעולם הבא. ועיין בשל"ה על פסוק (דברים ה, כא-כב) ותאמרו הן הראנו ה' אלהינו כו' ועתה למה נמות כו', עיין שם. ובזה מבואר הטעם מה שאנו אומרים רות בשבועות, כי כל ישראל מחכים ומצפים על ביאת המבשר במהרה בימינו. ובאמת עיקר הטעם מה שאנו מחכים ומצפים על ביאת המשיח לא מחמת תענוגי הגשמיים, רק עיקר מה שאנו מחכים ומצפים על ביאת המבשר עיקר הטעם כי אז נשיג גדולת הבורא עד אין סוף ואז יהיה עיקר עבודתינו ומחשבותינו בגדולת הבורא ברוך הוא כדכתיב (ישעיה יא, ט) ומלאה הארץ דעה את ה' כו'. וכשאדם מחכה ומצפה לאיזה דבר ורוצה להשיגו ואינו יודע טעם הדבר כי עדיין לא השיגו מעולם הדבר ההוא אז אינו מצפה ומחכה כל כך כיון שעדיין לא השיג כלל על הטובה ההוא כל ימיו. אבל כשכבר היה לו התענוג ההוא בעולם אז יודע טעם הדבר ואז מחכה ומצפה לו יותר. כמו כן אנו מחכים ומצפים על ביאת המשיח מחמת שאנו רוצים להשיג גדולת הבורא ברוך הוא וזהו עיקר התענוג שלנו כדכתיב ומלאה הארץ דעה את ה'. ומנין אנו יודעין התענוג הזה מעבדות הבורא כדי שנחכה ונצפה לו הוא מחמת שהשגנו תענוג זה במעמד הר סיני בשעת מתן תורה. ונמצא עיקר מה שאנו מחכים ומצפים על ביאת המבשר כדי שאז יעבדו את הבורא ברוך הוא בשכל גדול וישיגו גדולת הבורא עד אין סוף וחקר. ובמגילת רות כתיב שם לידת המשיח שבא מדוד המלך, לכך קורין אותה בשבועות שהוא שעת מתן תורה כדי שעל ידי זה נחכה ונצפה לו:

ועוד טעם מה שאנו אומרים רות בשבועות. יבואר על פי מאמר חכמינו ז"ל (יומא עב:) שלשה כתרים בעולם. כתר כהונה, כתר מלכות, כתר תורה. כתר כהונה, נטל אהרן. כתר מלכות, נטל דוד המלך. כתר תורהכו', שמא תאמר כו' שנאמר בי מלכים ימלוכו. נמצא עיקר כתר מלכות שזכה בה דוד המלך עליו השלום הוא על ידי התורה שנאמר בי מלכים כו'. ולטעם זה אנו אומרין רות בשבועות שהוא שעת מתן תורה, ששם כתיב לידת דוד המלך שזכה בכתר מלכות להורות שעל ידי כתר תורה שכתוב בה בי מלכים כו', זכה דוד על ידה לכתר מלכות ודו"ק:

בגמרא (פסחים סח:) אמרינן הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. רצה לומר, דבפסח אדם שמח שגופו שמח שיצא מעבדות דהוא טובות הגופני. אמנם שבועות דהשמחה הוא נתינת התורה והיה קשה לגוף לשמוח דהא מתן תורה הוא רק טובות רוחניות לזה אמרו בעצרת דבעינן נמי לכם, שישמח הגוף דיאמין שהתורה הוא חיי העולם הבא ועולם הזה ואורך ימים בימינה ובשמאלה כו' (משלי ג, טז) ורפאות תהיה לשרך כו' (שם ג, ח) ובזה יתענג גופו גם כן ויתעלס גם כן בשימו דברים אלו על לבו:

רבותינו ז"ל אמרו (דב"ר ג) התורה ניתנה באש שחורה על גבי אש לבנה. אפשר לומר, דהרמז דעל ידי מתן תורה יש כח בישראל כמאמר רבותינו ז"ל (תענית כג.) אתה גזרת מלמטה והקדוש ברוך הוא מקיים כו'. והנה גוון לבן כולל כל הגוונין שמקבל כל הגוונין. וזה מרומז על השם יתברך שכולל הכל ושחור אינו כן שאינו כולל כל גוונין רק גוון שחור שיש בו זה מרומז על בן אדם. וזהו שעל ידי נתינת התורה זכו ישראל שהאש שחורה יהיה על גבי, רצה לומר למעלה מאש לבנה, דהיינו שישראל יהיו למעלה כביכול יהיה יותר פועל דברי ישראל מדברי הקדוש ברוך הוא כמאמר רבותינו ז"ל (מו"ק טז.) הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה וצדיק מבטלה:

מה שמקשים למה כל הימים טובים לא נקראים עצרת רק שבועות. על פי הפשט לא קשה מידי, דעצרת הוא לשון עצור ממלאכה, ובימי הפסח וסוכות יש ימי חול המועד דמותרים במלאכת דבר האבוד והאיך יקרא עצרת, מה שאין כן בשבועות דחד יומא ואסור גם ממלאכת דבר האבוד נקרא עצרת, על שם שעצורים ממלאכה וקל להבין:

או יבואר על מה נקרא שבועות עצרת, ויום טוב שמיני של חג הסוכות נקרא גם כן עצרת. כי הנה יש שני בהירות אשר הבורא מאיר על ישראל. האחד, הוא מה שהבורא מאיר על ישראל מחמת שישראל עושים מצותיו וחקותיו. ואחד, מה שהוא בא לא מחמת קיום מצותיו, רק מחמת רוב קדושה אשר באלו הזמנים. ועתה נבאר החילוק, כי הנה הבהירות מה שהוא עבור קיום המצות הבהירות הזה יש לו צמצום וסוף וכבר הבהירות בא בצמצום, כי המצות יש להם סוף. אבל הבהירות מחמת רוב הקדושה אין לו צמצום עדיין. והנה בסוכות ובפסח הבהירות מאיר מחמת קיום המצוה אשר מקיימים באלו הימים. בסוכות מצות סוכה ולולב, ובפסח מקיימים מצות מצה ושאר מצות אשר באלו הימים כידוע. אבל בשבועות ובשמיני עצרת באלו הימים אין שום מצוה כלל. והבהירות אשר באלו הימים הבהירות הוא עדיין בלא צמצום וצריכים אנו לצמצם הבהירות עד שהעולמות יקבלם כי אם בלתי צמצום הבהירות אי אפשר שהעולמות יקבלו הבהירות וכל אחד ואחד צריך לצמצם הבהירות לדבר הצריך לו דהיינו לשכל ולבנים ולחיים ולפרנסה כל אחד ואחד כפי הצריך צריך לצמצם הבהירות ועל הבחינה הזאת נקרא שני ימים טובים שמיני של סוכות ושבועות עצרת, כי מלת עצרת רומז על הצמצום מלשון ותעצר וכו' (במדבר יז, יג) כלומר עשה צמצום וגבול להבהירות. והרמז, כי בשני ימים טובים אלו צריך האדם לצמצם הבהירות בכדי שהעולמות יכולים לקבל את השפע, כי אם בלתי שיצמצם השפע בלתי באפשרי להעולמות לקבל השפע ודו"ק:

הנה בתחלה הוא המחשבה, ואחר כך בא האהבה, ואחר כך כשמסתלק האהבה אז מחמת אשר היה בתחילה האהבה מחמת זה נשאר הרשימה ורשימה הזאת נקרא מחוקק ומצויר. וזהו (בראשית מט, י) ומחוקק מבין רגליו, כי המדה אשר שם מחוקק ומצויר נקראת רגלים והמדה הזאת אשר שם מחוקק ומצייר נקרא לוחות העדות. והרמז הוא כך, כי עדות הוא בעמידה והוא רגלים ובבחינה הזאת ארבעה שבועות הראשונים של ספירה שלפני שבועות באלו הזמנים יש התגלות עולם המחשבה וג' שבועות אחרונים של ספירה יש התגלות עולם האהבה. ובשבועות מתגלה המדה הזאת אשר שם מחוקק ומצויר ובבחינה הזאת בשבועות הלוחות העדות. והרמז הוא, כי בימים האלו מתגלה המדה אשר שם מחוקק ומצויר וכאשר בארנו שהמדה הזאת נקרא לוחות העדות והרמז הוא, כי עדות הוא בעמידה והוא הרגלים ואשר שם החקיקה:

ועתה נבאר סוד שם אדנ"י וצרופיהן. והנה הדבר ידוע שהאל"ף, רומז לעולם השרפים. וד', רומז על עולם החיות הקודש. והנו"ן, רומז לעולם אופנים. ויו"ד, רומז לעולם כסא הכבוד. והנה הדבר הוא כך, על דרך משל כשאדם בונה בנין אזי הבנין היא תחלה במחשבה. והנה כשמחשבת הבונה על ראש הבנין אז ראש הבנין נקרא תחלת המחשבה. וכשמחשבת הבונה ההוא על אמצע הבנין אז האמצע הבנין נקרא תחלת המחשבה. וכשמחשבת הבונה הוא על תחת הבנין אז תחת הבנין נקרא תחלת המחשבה. ובבחינה הזאת הוא סוד שם אדנ"י וצרופי'. והוא על דרך משל הנ"ל כשאל"ף בראש הרמז הוא על הסתכלות עולם השרפים וכשמסתכל על עולם החיות הקודש אז הד' בראש. וכשמסתכל על עולם אופנים אז הנו"ן הוא בראש. וכשמסתכל בכסא הכבוד אז היו"ד הוא בראש. ועל דרך זה הוא צרופי שם אדנ"י. ואם תקשה בעיניך על מה באים שאר אותיות. הנה הדבר הזה נבאר על דרך משל, כי הנה כשמחשבת הבונה הוא על ראש הבנין אז צריך גם כן ליתן מחשבתו על אמצע הבנין ותחת הבנין, כי צריך לבנות ראש הבנין בבנין שיוכל לעמוד על אמצע ותחת הבנין. וגם כשמחשבת הבונה הוא על סוף הבנין אז צריך גם כן ליתן מחשבתו על ראש ואמצע הבנין איך יעמוד האמצע וראש הבנין עליו. וגם כשמחשבת הבונה הוא על אמצע הבנין אז צריך גם כן לעלות במחשבתו על ראש וסוף הבנין, דהיינו איך יסבול הסוף הבנין ואיך יעמוד עליו הראש הבנין. והנה על דרך זה הוא גם כן כשמחשבת הבורא יתברך על עולם האופנים אז צריך גם כן להסתכל בעולמות אשר למטה ממנו, דהיינו איך יקבלו ממנו ואיך ישפיע עליהם וגם צריך להסתכל על עולמות אשר למעלה מזה העולם איך יקבל הוא ממנו ואיך ישפיעם עליו, ואף על פי כן עיקר מחשבתו הוא על העולם אשר רוצה לתקן, רק מחמת תיקון זה העולם צריך גם כן להסתכל גם בשאר עולמות שלמעלה ושלמטה ממנו ועל בחינה הזאת כשהמחשבת הבורא יתברך לתקן עולם החיות אז הד' בראש ואחר כך האל"ף ואחר כך שאר האותיות. ובבחינה הזאת צא וחשוב שאר צרופיהן ודו"ק ובחינה הזאת נקרא קשוטי כלה:

ונבאר אותו על דרך משל, למשל המלך עשה לעבדיו לאחד ראש ואחד עשה ראש יותר גדול ולאחד עשה ראש על כל ראשים והם יושבים לפניו. ובתחילה יושב לפניו הראש על הראשים ואחר כך כל אחד כבחינתו. והנה כשהמלך רוצה להראות לעיני כל ולהתפאר במלכותו ולהראות ממשלתו אשר בידו להשפיל ולהרים כפי רצונו והכל ברצונו אז לפעמים לראש על הראשים עושה ראש פשוט ולראש פשוט עושה ראש על הראשים כרצונו לזה להשפיל ולזה להרים. והבחינה הזאת אצל המלך נקרא קשוטים, כי המלך מקשט עצמו במלכותו ובבחינה הזאת כשמהפך השם אדנ"י כאשר בארנו שארבעה אותיות אלו רומזים לארבעה עולמות זה למעלה מזה. ולפעמים כשמשנה ומהפך השם הזה ועושה לפעמים הד' בראש ולפעמים הנו"ן בראש ולפעמים היו"ד בראש זאת נקרא קשוטי כלה. והבחינה הזאת רמוזה בספר יצירה, כיצד שקלן והמירן וצרפן זו בזו, כי מלות המירן רומז על חלופי אותיות לשון הכתוב (ויקרא כז, י) ואם המיר ימיר וכו', ולשון והיה הוא ותמורתו. ובבחינה הזאת הוא כל צרופין של אלפא ביתא, כי ידוע באורייתא ברא קודשא ברוך הוא עלמא באלו האותיות וכל אות מיוחד לעולם מיוחד. וזהו עלה בבחינה הזאת כאשר בארנו בתחילה, כי הצרופים רומזים על בחינה הזאת, כי כשברא עולם העליון אז הסתכל גם כן בעולם התחתון איך יהיה מקבל העולם התחתון ממנו ואיך ישפיע עליו ועל דרך זה הצירוף הוא א"ת. ועל הבחינה הזאת כשעלה ברצונו הפשוט העולם השני של עולם התחתון למעלה מעולם התחתון אז הסתכל גם כן בעולם העליון איך יהיה ואיך ישפיע עליו ואיך יקבל ממנו וזה הצירוף הוא א"ש. ועל דרך זה כשרצה לברוא עולם השלישי למעלה מעולם התחתון אז גם כן הסתכל בעולם העליון איך ישפיע הוא עליו ואיך יקבל ממנו ועל הבחינה הזאת הצירוף הוא א"ר וגם הסתכל בעולמות אשר למטה ממנו מעולם השלישי איך הם יקבלו ממנו ואיך ישפיע עליהם. ועתה צא וחשוב ודו"ק היטב ותבין כל צרופי התורה על דרך שבארנו ודו"ק:

לכך לא קבלו ישראל את התורה תיכף אחר יציאת מצרים אחר קריעת ים סוף, כי אם היו מקבלים אחר קריעת ים סוף, היה נראה כעל מנת לקבל פרס מחמת גודל הניסים שנעשו להם לכך הם מקבלים התורה לכך המתין להם הקדוש ברוך הוא מעט ובינו לבינו שכחו מעט הניסים שנעשה להם כמאמר הכתוב (במדבר כ, ב) ולא היה מים לעדה וילונו, ואחר כך קבלו התורה ואמרו נעשה ונשמע, מוכח שקיבלו התורה רק מחמת אהבת התורה:

ויוצא משה את העם כו'. (שמות יט, יז) כתוב בפרקי ר' אליעזר שישראל היו ישינים והוא אמר להם עמדו ומביאו במגן אברהם הלכות שבועות. ונראה הטעם למה היו ישראל ישינים, משום שהקדוש ברוך הוא החזיר התורה על כל אומה ולשון שיקבלו אותה והם לא רצו ואמרו להקדוש ברוך הוא לך מעמנו, ככתוב בפרקי ר' אליעזר. וישראל היו סבורים שיתעכב הדבר אולי ירצו האומות לקבל התורה. ובאמת האומות לא רצו לשמוע מפי ה' מה שכתוב בתורה ולא היה עיכוב אבל הם סבורים שיתעכב כנ"ל ולכך היו ישינים:

הלוחות הראשונות נשתברו מחמת ששלטה בהם עין הרע. וזה עין הרע היה מן האומות שהחזיר הקדוש ברוך הוא את התורה על האומות ונתנו האומות עין הרע בהלוחות הראשונות. אבל לוחות האחרונות שלא ראו אותם שום אומה ולשון ולכך הם קיימים ועתיד הקדוש ברוך הוא לעתיד לבא להחזיר את הלוחות הראשונות לישראל:

בארבעה פרקים בשנה העולם נידון כו', בעצרת על פירות האילן בראש השנה כו'. (ר"ה טז.) הנה השם יתברך הוא אין סוף ובדבר ה' שמים נעשו וכל הברואים והדיבור היה כביכול בצמצום אצלו יתברך כיון שהוא אין סוף והדיבור שבו נקראו כל הברואים צמצם עצמו בעולם השרפים כמדריגתם וכן בעולם החיות כמדריגתם וכן בכל העולמים עד עולם העשיה שהיא עולם התמורה. ולכך נאמר במעשה בראשית ויאמר, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (אבות ה, א) ביו"ד מאמרות נברא העולם. ומאמר הוא לשון תמורה על שם הפסוק ואם המיר ימיר. והנה הדיבור עצמו של הקדוש ברוך הוא צמצם עצמו בעולמות כו' ולכך הדיבור עצמו של הקדוש ברוך הוא הוא המחיה כל העולמות. ולכך נברא העולם בב', כי התורה מתחלת בב', כי בי"ת הוא לשון בית, כי בית הוא כלי כן זה העולם כלי שבו צמצם עצמו הדיבור של הקדוש ברוך הוא. והנה ידוע כי הדיבור שהוא המחיה כל העולמות הוא א', כי הוא המחיה כל העולם והוא המאיר לכל ולכך או"ר התחלתה באל"ף. ובשבועות מגלה עצמו הדיבור שבו נברא כל העולמות ולכך התחלת הדברות באל"ף אנכי ה' אלהיך. (שמות כ, ב) ונמצא בראש השנה הוא התגלות הצמצום מדיבור הקדוש ברוך הוא תוך העולמות ובשבועות הוא התגלות הדיבור עצמו:

בשולחן ערוך סימן תצ"ד הקשה המגן אברהם האיך אנו אומרים בשבועות זמן מתן תורתינו, הלא קיימא לן כר"י דאמר בז' בסיון ניתנה תורה עיין שם, ולדידן לעולם שבועות בו' בסיון. ונראה לי לתרץ, דהנה כתיב (שמות יג, י) ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה. והענין הוא דצריך להבין האיך אנו אומרים זמן חירותנו בפסח וזמן מתן תורתינו בשבועות בכל שנה ושנה הא כבר עבר כמה זמנים טובא. אבל הענין כך הוא, שבכל שנה בעת שאנחנו בני ישראל מקיימים מצות הבורא ברוך הוא, היינו מצות השבתת חמץ ואכילת מצה בפסח ושאר מצות התלוים בה אזי נתעורר עלינו בחסדו הגדול הארה גדולה כמו שהיה לאבותינו בשעת יציאת מצרים הארה גדולה מאוד בשכר המצות שקיימו כמו כן גם אנחנו מבני בניהם כשאנחנו מקיימים המצות אזי אנחנו מקבלים גם כן הארה שהיה לאבות בפסח ולכן אנו אומרים בפסח זמן חירותינו, ובשבועות זמן מתן תורתינו, כי מתעורר עלינו כך זמן חירות וזמן מתן תורה כפי מעשינו הטובים וקיום מצותיו. והנה יציאת מצרים היה על ידי הקדוש ברוך הוא בכבודו וכן המתן תורה מפי הקדוש ברוך הוא וכשם שהוא חי לעד וקיים לנצח כן דבריו חיים וקיימים לעולם לכן על ידי קיום מצותיו אנו מתעוררים בכל דור ודור זה הארה בפסח זמן חירותינו ובשבועות זמן מתן תורתינו נמצא אנחנו מקבלים הארה קדושה מהארה הגדולה שהיה לאבותינו בשעת יציאת מצרים ובשעת מתן תורה. נמצא הימים הראשונים שהיו בעת יציאת מצרים ובעת מתן תורה המה משפיעים ונקראים דכר. ועכשיו בזמן הזה בפסח ובשבועות המה מקבלים ונקראים נוקבא. והנה תיבת ימים הוא דכר, ותיבת ימימה הוא נוקבא. וזהו ושמרתם את החוקה הזאת למועדה מימים, הוא דכר. ימימה, הוא נוקבא. כלומר, שתהיו מקבלים הארה גדולה בכל שנה מההארה הגדולה שהיה לאבותינו הקדושים בעת יציאת מצרים ובעת מתן תורה:

ולפי דברינו יש לתרץ קושית המגן אברהם בטוב טעם ודעת. דהנה זה ידוע מאמר חכמינו ז"ל (שבת פז.) שיום אחד הוסיף משה מדעתו, דהקדוש ברוך הוא אמר למשה (שמות יט, י) לך אל העם וקדשתם היום ומחר, ומשה רבינו אמר (שם יט, א) היו נכונים לשלשת ימים גר. והנה מה שאמר הקדוש ברוך הוא קיים לעד ובדעתו היה ליתן התורה לישראל בששה בסיון, רק שמשה רבינו עליו השלום הוסיף יום אחד מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא על ידו והיה קבלת התורה ביום נ"א, אבל ההארה הגדולה מקבלת התורה העיקר היה בששה בסיון על ידי משה רבינו כמו שהיה בדעתו של הקדוש ברוך ליתן בששה בסיון, רק במעשה היה בזי"ן בסיון על ידי משה רבינו עליו השלום שהוסיף מדעתו. ונמצא מוכח דבששה בסיון היו מוכנים לקבל התורה ונפסקה זוהמתן של ישראל וגם הקדוש ברוך הוא מוכן ליתן התורה. וכן היה במחשבת הבורא כביכו"ל בדיבור שאמר וקדשתם היום ומחר, ליתן התורה בששה בסיון והיה אז קבלת התורה, רק במעשה היה בז' בסיון על ידי משה רבינו עליו השלום שהוסיף מדעתו וגם אז היה הארת ושמחת נתינת התורה. והנה מחשבת הבורא ודיבורו כביכול וקדשתם היום ומחר, שהיה בששה בסיון, עשה רושם לדורות לכן אחר שאנו מקיימים המצות התלוים בעצרת הארת נתינת התורה לדורות בששה בסיון שגם באותו זמן היה הארה גדולה ומחשבתו ודיבורו של הקדוש ברוך הוא. הגם שבמעשה היה בז' בסיון, אמנם מחשבתו ודבור של מקום שהיה בששה בסיון שהוא חי וקיים עשה רושם לדורות שלדורות נתגלה שמחת התורה בששה בסיון זמן מחשבתו ודיבורו של הקדוש ברוך הוא ועל כן אנו אומרים בששה בסיון זמן מתן תורתינו שלדורות מקבלים הארת נתינת התורה בששה בסיון שהיתה אז במחשבתו ודבורו כביכול ליתן תורה וכבר היו הכל מוכנים וכמו שאמרנו. אפס בז' בסיון שהיה במעשה מתן תורה על ידי משה רבינו עליו השלום גם כן נתגלה הארה ושמחה לדורות לכן יום טבוח של עצרת לבית שמאי ונדרים ונדבות לכולי עלמא לאחר עצרת ויותר קדוש אסרו חג של עצרת מכל אסרו חג של שאר המועדות וכפי מה שכתבנו לעיל:

כל הימים טובים צריכין להיות להם רמז. בחג השבועות שהוא זמן מתן תורה בתורה כלול כל הימים טובים. ואם כן בעת נתינתה מהכרח שיכלול כל הימים טובים בו. וראש השנה מרומז בו וקול שופר חזק מאוד (שמות יט, יט) במתן תורה. ובראש השנה גם כן שופר. וסוכות מרומז דישיבת סוכה תחות גדפיה שכינתו וכן במתן תורה. וגם אי אפשר להחזיק שבועות רק אחר ספירות ז' שבועות כמאמר בזוהר הקדוש, דהכוונה הוא על ז' ימי הבנין. וענין נטילת לולב גם כן כוונה זו. ופסח גם כן כוונה אחת עם שבועות כמבואר בדברי האריז"ל דשבועות הוא יום ח' של פסח כמו שמיני עצרת מסוכות. אמנם ענין יום הכפורים צריך לדעת האיך מרומז בו. אפס חכמינו ז"ל אמרו בגמרא (ירושלמי ביכורים פ"ג ה"ג) בג' דמוחלין עונותיהם ואחד מהם הוא חתן, וכיון דמוחלין לחתן וודאי מוחלין גם כן לכלה דמאי בינייהו תרווייהו נשואים זה לזה. וחכמינו ז"ל אמרו (תענית פ"ד מ"ח) ביום חתונתו זה מתן תורה, נמצא כיון דהיה נשואין בשבועות ואנו הכלה נמחל לנו עונותינו, אם כן זהו רומז ליום הכפורים בשבועות דביום הכפורים מוחלין עונות גם ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלימה. (רות ב, יב) והנה קשה הא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. והתירוץ הוא כך, לפי שיש בני אדם שעושין מצוה עם פעולה ויש בני אדם שעושין מצוה בלא פעולה וזהו ידוע ששכר פעולה יש בהאי עלמא. וזהו ישלם ה' פעלך, דהיינו שכר פעולה אבל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, רק שהיא תלויה ומשמרת לעתיד לבא. וזהו פירוש הפסוק ותהי משכורתך שלימה, כלומר שהיא משמרת לעתיד לבא בלי שום נגיעה בהאי עלמא, כי בוודאי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא:

בהעלותך

בהעלותך את הנרות כו' (במדבר ח, ב). כי יש לפעמים צדיק נופל ממדריגתו, כי השם יתברך חפץ חסד וכל הנצוצין שנפלו בעמקי הקליפות רצונו יתברך שיתעלו ויעבדו את הבורא. והנראה כשהצדיק נופל אז הוא כמעט במקום הנצוצין ובודאי הצדיק כבר נקשר קשר אמיץ בשורש העליון וחוזר ביתר שאת ויתר עז ומחמת זה הנצוצין גם כן פונים לשרשם ונתעלים. וזהו שאמר הכתוב בהעלותך את הנרות, היינו בהעלותך הניצוצין. אל פני המנורה, לשון פנה כאשר יפנו הניצוצין אל המנורה שזו היא השכינה שורש העליון אזי יתעלו כולם ויאירו שבעת הנרות:

ואתנה את הלוים כו' (במדבר ח, יט), ופסוק הקודם ואקח את הלוים. ופירש רש"י על פסוק ואתנה כו', חמשה פעמים ישראל בפסוק להודיע חיבתן כו', כי אדם הבוחר דבר מהדברים נמצא מוכח שזה אוהב יותר משאר דברים כיון שבחר בו מכל הדברים. וכאן שבחר הקדוש ברוך הוא בלוים שמא תאמר חס ושלום כיון שבחר בלוים אין אהבתו על ישראל. ולזה כתב ישראל חמשה פעמים בפסוק זה להודיע חיבתן של ישראל כמו ללוים ומה שבחר בלוים הוא רק לכפר על בני ישראל:

לפרש הענין מפני מה כאן בקרבנות הלוים נאמר בלקיחה ליקח העולה ואחר כך החטאת ובעשיית הקרבנות נאמר ועשה אחד חטאת ואחד עולה חטאת קודם. הפירוש הוא כן, שאבי מורי ז"ל אמר טעם נכון שעל כל החטאים מביאים בתחילה החטאת ואחר כך העולה ובחטא עבודה זרה תחילה העולה ואחר כך החטאת, כי אמרינן בגמרא משל למלך שבאים לרצותו נכנס פרקליט תחלה לרצותו ואחר כך מביאין לו דורן וחטאת הוא הפרקליט לכפר ולרצות את השם יתברך ואחר כך הדורן הוא העולה שכולו כליל והוא דורן ואינו מכפר. והקשה אבי ז"ל הלא העולה גם כן מכפר על המחשבה כידוע. אך בכל העבירות אין הקדוש ברוך הוא מצרף מחשבה למעשה ואינו צריך כפרה, אבל בעבודה זרה המחשבה מצטרף למעשה וצריך כפרה לזאת בעבודת אלילים העולה תחילה שמכפר על המחשבה שקודמת למעשה. לפי זה נראה לי כאן, כי הענין הוא ישראל הם עם קדוש זרע אברהם יצחק ויעקב וקרבנות הלוים היה לכפר על מעשה העגל. והנה באמת ישראל לא טעו במעשה העגל רק הערב רב עשו וכוונו לעבודה זרה, אבל ישראל היה בלבם להשם יתברך רק שרצו במנהיג הדור ועל זה היו צריכין לכפרה. וזו שאמר הכתוב ולקחו כו', מהראוי היה להיות העולה קודמת שזו הוא כפרה על חטא עבודת אלילים אך שבאמת ישראל הם עם קדוש ולא היה בלבם לעבודה זרה רק רצו במנהיג הדור לזה צריכין כפרה. ועל זה ועשה את האחד חטאת, היינו פרקליט ליכנס לכפר ואת האחד עולה לדורן לפני השם יתברך שיקבלנו ברצון ואהבה וחסד שישראל לא חטאו בעבודה זרה כלל:

ויהי בנסוע הארון (במדבר י, לה). נו"ן הפוכה, כי הנו"ן מורה על יראה ולכך הוא כפוף ולכך כל האותיות הופכים פניהם, כי כל אחד בוש מלהסתכל על חבירו. והכלל הוא, כי האדם צריך להיות צנוע ביראת אלהים כמאמר לעולם יהא אדם כו', אבל כשהאדם רוצה להעלות נצוצות צריך לגלות היראה ובזה יעלה הניצוץ גם כן לירא את ה'. והנה הליכות ישראל במדבר היה להעלות נצוצות הוצרכו אז לגלות היראה לכל בכדי שעל ידי זה יראו הנצוצות גם כן את ה'. וזהו בנסוע הארון, שהארון נוסע עם ישראל במדבר להעלות נצוצות ואז צריכין לגלות היראה. וזהו הרמז בנו"ן שמורה על יראה הופך פניו לגלות היראה בכדי להעלות הנצוצות:

מי יאכילנו בשר כו' זכרנו את הדגה כו' (במדבר יא, ה). לכאורה אינו מובן מה ענין לבשר זכרנו את הדגה. ונבאר, כי במן טעמו כל הטעמים שרצו לטעום בו, רק זה המאכל שהיה ידוע להם הטעם היו ממשיכים במחשבה במן לטעום בו זה הטעם, אבל זה המאכל שלא טעמו עדיין לא ידעו האיך להמשיך טעמו במן. והנה טעם בשר כשר, דהיינו בשחיטה ומליחה כמצותה יש לו טעם אחר מבשר בלא שחיטה ומליחה. והנה במצרים היו אוכלים בשר בלא מצוה, דהיינו בלא שחיטה ומליחה זה הטעם ידעו אבל הטעם מבשר הנעשה כמצותה זה לא ידעו עדיין טעמו. וכאן אחר מתן תורה שנצטוינו בבשר על מצות הנ"ל זה הטעם לא ידעו איך להמשיך במן כדי לטעום בו אבל טעם דגים טעמו במן מחמת שלא נשתנה טעמן שלא היה בה שום מצוה. וזהו שאמרו מי יאכילנו בשר כו', כדי לטעום טעמו אחר כך במן. זכרנו את הדגה, טעם דג אנו יכולין לטעום במן אבל טעם בשר לא כנ"ל. וזהו שהקדוש ברוך הוא יעשה סעודה לעתיד לבא מלויתן ושור הבר ובר אווזות ויין המשומר, כי באמת יאכלו בני ישראל מן כאשר היה בימי יציאת מצרים לכך יעשה הקדוש ברוך הוא סעודת הצדיקים לעתיד לבא מהדברים אלו כדי שאחר זה כשיאכלו המן יטעמו המאכלים שאכלו בסעודה ובמי באר יטעמו כל המשקים כאשר היה ביציאת מצרים:

והמן כזרע גד (במדבר יא, ז). כי האדם הנותן צדקה הוא משפיע בעני. ורבותינו ז"ל אמרו (ויק"ר לד) יותר ממה שבעל הבית עושה כו'. אם כן העני גם כן משפיע בבעל הבית. אפס החילוק שבעל הבית משפיע להעני דבר גשמי והעני משפיע לבעל הבית דבר רוחני, דהיינו שהקדוש ברוך הוא נותן לו עולם הבא וקדושה וטהרה. וכן היה במן שהמן היה משפיע לישראל שאכלו ממנו דהוא קצת גשמי וישראל השפיעו במן דבר רוחני כמאמר חכמינו ז"ל (יומא עה.) כל מה שבקשו לטעום במן היה טועמין. נמצא המן מקבל מאתם דבר רוחני איזה טעם שרצו וגד, ראשי תיבות גומל דלים. וזהו והמן כזרע ג"ד, הוא שהמן היה בו ענין גומל דלים שזה משפיע לזה גשמי וזה משפיע לזה רוחני כמו כן היה במן המן השפיע להם גשמי לישראל וישראל השפיעו בו רוחני. וזהו כזרע ג"ד, כזריעה של גומל דלים וזריעה נקרא צדקה כמאמר חכמינו ז"ל (ב"ק יז.)זרעו לכם לצדקה:

או יבואר, והמן כזרע גד הוא, יש אדם שמיגע עצמו בפרנסתו כגון העושר מה שאין כן העני אינו מיגע עצמו, רק העשיר נותן לו. כן היה טעמי מן לא היה מיגע עצמו רק במחשבה לבד מה שחשב בו טעם זה היה בו. וזהו והמן כזרע ג"ד, כזריעה שנקרא צדקה כמאמר הכתוב זרעו לכם לצדקה:

האנכי הריתי כו' כאשר ישא האומן את היונק על האדמה וכו' (במדבר יא, יב) מאין לי בשר. יש לדקדק מאי זה לשון על האדמה, אל האדמה היה לו לומר. ועוד האיך שייך כאן אצל בשר על האדמה. והנראה, כי משה היה תמיד משפיע שפע וחסד על ישראל אך שיצמצם השפע זה לא היה בבחינת משה ולכך המן שירד בזכות משה היה בו כל הטעמים מורה על בחינתו. והנה ישראל רצו בכאן בשר וזה מורה על הצמצום ובחינת הצמצום היה בארץ ישראל. וזהו שרמז על האדמה, כלומר באותו הבחינה הם רוצים ממנו כאשר הוא בבחינת ארץ ישראל. וזהו על האדמה:

ויאמר אדני משה כלאם ויאמר משה כו' מי יתן והיה כל עם ה' נביאים כו' (במדבר יא, כח-כט). הנה הצדיקים יכולין לבטל הגזירה ולהפוך מרעה לטובה ובאמת אינם יכולין לבטל הגזירה, רק כל זמן שלא נכתב הנבואה מהגזירה בהנביא. אבל אם כבר נכתב הנבואה אז אי אפשר לבטל כדי שלא יאמרו שקר ניבא הנביא וכתב. והנה לכאורה איך יכולין להתפלל לבטל חבלי משיח הכתובים בנביא. רק התירוץ, כי הרמב"ם כתב בספר המדע ובהלכות מלכים שאין מובן מהנביאים איך יהיה קודם ביאת הגואל במהרה בימינו. והנה כיון שאינו מובן בנביאים החבלי משיח לזה אנו יכולין להתפלל לבטל כיון שאינו מפורש בפירוש בדברי הנביאים. ואם כן הוא ממה נפשך, אם אין כתוב ומרומז בהם אזי אנו יכולין לבקש לבטל, ואם כתוב ורמוז בהנביאים חבלי משיח כעת אין אנו יכולין להבין בדברי הנביאים רק כשיבא משיח צדקינו במהרה בימינו ואז ילמוד אותנו הפירוש מהנביאים. והנה אפילו אם כתוב בהם חבלי משיח הלא כשיבא משיח צדקינו כל ישראל יהיו נביאים כמאמר הכתוב ונבאו בניכם ובנותיכם כולם ידעו כו', ונמצא אנו יכולין לבקש לבטל אותם, כי כיון שיהיו כל ישראל נביאים אז אין חשש שיאמרו שקר ניבא הנביא כיון שיהיו כל ישראל נביאים ידעו שבאמת ניבא הנביא רק שהצדיקים שהיו בדור קודם ביאת הגואל בטלו זה הגזירה. והנה יהושע אמר למשה כלאם, ומשום שניבאו משה מת יהושע מכניס, ולבטל אי אפשר (כאן חסר) מחמת שנכתב בתורה. לזה אמר לו משה מי יתן והיה כל עם ה' נביאים, כלומר כשיהיו כל ישראל נביאים אז יכולין לבטל הגזירה אפילו אם נכתב כיון שכל ישראל יהיו נביאים יבינו זאת שצדיקים יכולין לבטל הגזירה אפילו אם נאמר להנביא מן ה' הצדיקים יכולין לבטל. וזהו שדרשו רבותינו ז"ל (דב"ר ג) על פסוק (דברים ט, א) אתה עובר היום את הירדן כו', שמשה פתח להם פתח שיבקשו עליו רחמים שיכנס לארץ, אף שאמר הנה אנכי מת, היינו שבנביאות משה האמינו כל ישראל שבוודאי נבואתו אמת. ונמצא אפילו אם ישראל יבקשו לבטל הגזירה ממשה רבינו עם כל זה לא יהרהרו חס ושלום אחר נבואתו, כי בוודאי ישראל יאמרו שנבואתו היה אמת רק שישראל בתפילתם בטלו הגזירה להפוך לטובה:

ותדבר אהרן ומרים במשה כו' (במדבר יב, א). אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע כו' במראה ולא בחידות (במדבר יב, ו-ח). ויש להבין דהיה לו לומר אם יהיה נביאכם ה' בחידות אליו אתודע, דזה היא החילוק בין נביאות משה לשאר נביאים. והנראה, דהנה איתא במדרש ובמכילתא שבכל מקום אשר כתיב בתורה וידבר ה' אל משה ואל אהרן, לא היה הנבואה והדיבור מה' רק למשה, ואהרן קיבל ממשה הנבואה. וכן נראה שגם שאר נביאים לא קבלו נבואתם מה' רק על ידי משה, היינו על ידי תורת משה קבלו כל הנביאים שאחריו נבואתם. וזהו הרמז בגמרא (יבמות מט:) משה ראה באספקלריה המאירה, כי הוא המאיר לכל הנביאים איך לקבל נבואתם. וזהו הרמז אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו, היינו למשה על ידי נבואות משה אתודע הנבואה לכם:

* כי נתונים נתונים המה לי מתוד בני ישראל (במדבר ח, טז). לבאר בפסוק הלשון נתונים נתונים. והנראה דרך משל ומליצה, כאשר יביאו מתנה לשר אחד פחות הערך אזי המתנה עצמה חשיב אצלו, מה שאין כן כשיביאו מתנה לשר גדול ואפרכס גדול המתנה גופא אינו חביב אצלו כלל, כי אפרכס גדול כמוהו כמה רבבות מדריגות שיש לו יהא חביב אצלו מתנה פחותה כזו אך החביב אצלו הוא נדבת לבו של זה הנותן שעלה ברצונו ליתן לו מתנה. ונמצא ערך החביבות של זה השר הוא להנותן הנתינה, כלומר שעלה בדעתו ליתן לו מתנה ולא המתנה עצמה שנותן לו. וזהו גבי השם יתברך גם כן שיקרבו לוים לעבודתו יתברך מה בצע לו בהם הלא מלפניו יחילו כל יושבי תבל וכל שרפי מעלה עומדים עליו באימה וביראה לעשות רצון קונם וחפץ צורם רק חביב אצלו יתברך מה שעלה בדעתו להתקרב לעבודתו יתברך. וזהו כי נתונים נתונים המה לי מתוך כו', כי הנתינה שלהם שעלה בדעתם שיקרבו וימסרו לעבודתו זה חשוב נתינה אצלו כנ"ל לא המתנה עצמה רק הרצון שבו שנתן מתנה זו חביב אצל הבורא:

ועל פי זה יבואר משנה דאבות (ב, א) והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות, לכאורה מלת של מצות, מיותר והוי ליה לומר שאין אתה יודע מתן שכרה. והנה דכבר אמרנו על מאמר חכמינו ז"ל (שבת סג.) כל העושה מצוה אחת כמאמרה אין מבשרין לו בשורה רעה, דהנה לשון מצות פירוש שעושה ציווי הבורא ברוך הוא וברוך שמו שמצוה לו לעשות כך והוא מקיים. דבאמת דבעשיה עצמה עושה האדם הכל לעצמו כמאמר שלמה המלך עליו השלום אם רעה או טובה הכל עושה לעצמו רק נחת רוח של הבורא מזה שמקיים כאשר צוה אותו שרוצה לעשות רצון הבורא. וזהו כל העושה מצוה אחת כמאמרה, פירוש כמו שאומרים תיבת מצוה דפירושה דהוא ציווי הבורא והוא עושה אותם כן בכונה זו לקיים מצות הבורא אז אין מבשרין לו בשורה רעה. היוצא מזה דעיקר נחת הבורא הוא במה שמקיים הציוי שלו שרוצה לעשות רצון הבורא ולכן אין חילוק בין עושה מצוה גדולה או קטנה על פי משל הנ"ל. בשלמא להשר הקטן שדבר המתנה גופא חשיב אצלו, כי הוא זה הדבר שנותן לו שפיר יש חילוק אצלו כשהמתנה הוא יותר גדול חביב אצלו יותר כיון שרוצה המתנה גופא, מה שאין כן האפרכס שאינו רוצה במתנה גופא רק הרצון של הנותן שעלה בדעת הנותן לעשות לו נחת רוח וממילא אין חילוק בין מתנה גדולה לקטנה בין כך וכך רוצה לעשות נחת רוח לו. כן גבי השם יתברך כיון שעיקר הנחת של הבורא במה שמקיים רצונו והעושה רוצה לעשות נחת רוח להבורא ממילא אין חילוק בין גדולה לקטנה כיון שהרצון שוה בכל רוצה לעשות רצון הבורא. וזהו והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות, כלומר שהשכר הוא בעצמו בעבור הציוי וכיון שהשכר הוא בעבור קיום ציוי הבורא כל השכר שוי' ואין אתה יכול להכריע בין מצוה קלה לחמורה:

וזהו כוונת הכתוב ואחרי כן יבואו הלוים וטהרת אותם והנפת אותם תנופה כי נתונים נתונים המה לי כו', לפי מה שכתבתי לעיל שהעיקר החביב אצל הבורא הוא התנדבות רצון הנתינים ולא המתנה גופא להכי צריכין שיהיה הרצון ברוב קדושה וטהרה, כי הלא ממתנה עצמה אינו נהנה הבורא רק מרצון הנתינה, ואם כן צריך הרצון להיות ברוב טהרה וקדושה. לזהו כוונת הכתוב וטהרת אותם והנפת אותם תנופה. ויבאר למה צריכין כל כך קדושת הנתינת הלוים לה'. על זה קאמר הכתוב כי נתונים נתונים המה לי, כנ"ל שהחביבות אצלו היא הנתינה ולא המתנה גופא ואם כן צריך להיות ברוב קדושה וטהרה, כי עיקר החביבות הוא הנתינה גופא להכי צריך להיות ברוב טהרה:

שלח

שלח לך אנשים (במדבר יג, ב). הכלל, כשאדם מישראל בא אל מקום אחד ועובד ה' שם אז כל הנצוצות אשר שם הם מתביישים ממנו, כי הוא מגלה שורש ועיקר הבריאה כמאמר חכמינו ז"ל (שבת לא:) לא ברא הקדוש ברוך הואכו', ואז בקל יכול לכבוש אותם. וזה היה כוונת שלוח מרגלים. אבל האדם צריך לפשוט עצמו מגשמיות בכדי שיתביישו מלפניו כל הניצוצות. אז כובש אותם. וזהו הרמז שלח, לשון הפשטה מלשון וישלחו ויפשיטו תרגום אונקלוס ואשלחו:

או יבואר, שלח לך אנשים. יבואר על פי פירוש רש"י על פסוק (יהושע ב, ד) ותצפנו שלא הצפינו אלא לכלב כו', הכלל במקום שאפשר להעלות הניצוץ מן המקום ההוא בקל יכולים לכבוש אותם ובמקום שאי אפשר להעלות הניצוץ אז אי אפשר לכבוש אותם אם לא בהתפשטות הגשמיות. ובאמת מן הכנענים היה בלתי אפשר להעלות הניצוצות לכך נאמר בהם (דברים כ, טז) לא תחיה כל נשמה, לכך היו צריכים להפשיט את עצמם מהגשמיות, וכלב אשר העלה הניצוץ מרחב לא הפשיט עצמ וכו', וזהו ותצפנו. וכאן ששלח משה אל ארץ אשר אין להעלות מהן שום ניצוץ ואמר להם להפשיט עצמם מן הגשמיות וזהו שלח לשון הפשטה, להפשיט עצמם מן הגשמיות וזהו שלח לך אנשים:

או יבואר, שלח לך וכו' ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל. וכבר צווחו על תיבת לך. ונראה, כי עיקר כוונת הבורא ברוך הוא לשלוח אנשים יריאים ושלימים אשר כל מגמתם עבודת הבורא ברוך הוא ולא חס ושלום לתור את ארץ ישראל גשמיותה של ארץ רק צוה הבורא ברוך הוא למשה רבינו עליו השלום לשלוח עבדי השם מקודם שיעשו רשימה שמה בעבודה, דהיינו בתורה ובתפלה להמשיך חיות ושפע מהארץ עליונה לארץ תחתונה בכדי שהארץ בעצמו יתאוה שיבאו בני אברהם יצחק ויעקב. וזהו שלח, לשון המשכה מגזרת ותשלח את אמתה (שמות ב, ה) כמאמר חכמינו ז"ל (סוטה יב:) דהיינו שימשיכו מהם אנשותם שיבואו למדריגת משה רבינו עליו השלום. וזהו שלח לך אנשים , שימשיכו את אנשותם , דהיינו התפשטות הגשמיות עד שיבאו לך, דהיינו מדריגת שלך, היינו שיבאו לארץ כנען לא לתור אותה בגשמיותיה חס ושלום , רק מיד כשיבואו שמה יעמדו על התורה ועל העבודה. וזהו ויתורו, מגזרת תורה. והעיקר כשישראל עוסקים בתורה ובמצות יש להם חלק בארץ ישראל מלבד ירושת אבותיהם, כי יש להם חלק מהתפעלות שלהם, דהיינו מהתורה והמצות. וזהו אשר אני נותן לשון הוה, היינו כשישראל עוסקים בתורה ובמצות אני נותן תמיד ארץ הקודש לבני ישראל אבל לא כן עצת הכסילים הם סברו ששלח משה רבינו עליו השלום לתור ארץ ישראל בגשמותיה. וזהו שהתפלל משה רבינו עליו השלום י"ה יושיעך מעצת מרגלים, דהיינו שלא תהיה עמהם בעצה להיות מרגלים בגשמיות, רק שהעיקר ויתורו מגזרת תורה:

או יבואר, שלח לך אנשים. ופירש רש"י לך לדעתך, אני איני מצוה אם תרצה שלח. וקשה כיון שהקדוש ברוך הוא לא צוה לו לשלוח ולמה כתוב לקמן וישלח כו' על פי ה'. ונבאר דאיתא [בפסחים] (שבת פז.) ג' דברים הוסיף משה מדעתו והקדוש ברוך הוא הודה לו. ואיתא נמי שם דף נ"ז מלכא ומלכתא הוי יתבי מלכא אמר גדיא יאי ומלכתא אמרה אימרא יאי אמרו מאן מוכח כהן גדול דקא מסיק קרבנות בכל יום אחוי בידוי אי גדיא יאי יסיק לתמידא כו'. וזה אינו מובן, כי הוא סיפור מעשה. ואיתא נמי בגמרא (סנהדרין קח.) דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא שנאמר במדבר הזה יתמו ושם ימותו וכו'. ונבאר הכל, כי הנה יש זמנים שבא לאדם התעוררות מן השמים לעבדות הבורא ברוך הוא כדכתיב מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון, ומה הוא שמחה שבשעה שהקדוש ברוך הוא בחדוה אזי כל המלאכים בשמחה ובעת הזה משלח ה' התעוררות העליון לעבוד אותו וממילא הוא עובד את ה' בלי שום כבדות, רק מחמת התעוררות העליון יש חשק לעבודתו. ונמצא זה כוונת משה שהיה רוצה לתקן שאפילו לפעמים כשלא יבא להם התעוררות העליון שיתעורר האדם את עצמו מדעתו ומשכלו שיבין שהבורא יתברך שמו הוא בורא כל המלאכים כו' ויתחיל אדם לעבוד את ה' בכל לבבו. וזהו שאמר הוסיף יום אחד מדעתו, פירוש מהתעוררות עצמו ולא מהתעוררת העליון והתעוררת העליון בא לו מחמת שבכל יום בת קול יוצאת ואומרת שובו בנים שובבים, וכשהוא זוכה שומע זה הקול נמצא כשהצדיק זוכה ושומע זה הקול זה הקול מעוררו ויש לדקדק מה עושה הצדיק כיון שממילא בא לו התעוררות העליון, רק שיש לומר שזה עושה הצדיק שאינו חושב שום דבר בעת הכרוז רק שעומד בהתפשטות הגשמיות ושומע את הקול:

וזה אמרו חכמינו ז"ל דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, כי דור המדבר היו במדריגה גדולה והיה להם התעוררת גדול ונמצא לא היו חושבים את עצמן לכלום. וזהו שאמרו דור המדבר שהם היו במדריגה גדולה אין להם, כלומר מה שהיו אי"ן שלא היו חושבים את עצמם כלום והיו תמיד מקשיבים לקול העליון זה הביא אותם שהיה להם חלק לעולם הבא, כי הם נמי עושים דבר שלא היו חושבים את עצמם כלום. אבל אם היו חושבים לא היה להם חלק עולם הבא, כי הם לא עשו כלום רק התעוררת עליון. ומפרשים חכמינו ז"ל מהיכא נשמע זה בפסוק מהכא דכתיב כי במדבר, פירוש דיבור, דהיינו הכרזה שמכריזין בכל יום. יתמו, כלומר שיהיו תמימים בדיבור שלא יהיו חושבים כלום, רק שיהיו גופם ונפשם בדיבור. ואמר עוד ושם ימותו, כי רש"י פירש שמרים נמי בנשיקה מתה דילפינן שם שם ממשה, נמצא היכא דכתיב שם משמע מיתת נשיקה. וזה כיוונו ושם ימותו, רוצה לומר במיתת נשיקה מתים. ואין להקשות דלמה אמר ה' זה בשלוח מרגלים דמשמע חס ושלום לרעה אדרבא זה הוא הוא דבר טוב, דיש לומר כי הנה דור המדבר הם היו במדריגה גדולה שלא היו חושבים כלל על דרך הטבע העולם רק היו מאמינים תמיד בהקדוש ברוך הוא שהוא יכול להפוך הטבע ונמצא בכאן ששלחו ישראל המרגלים לראות אם יהיו יכולים לכבוש זה הוא בטבעיות העולם. וזה פירוש רש"י שלח לדעתך, שאתה הוספת יום אחד מדעתך כנ"ל שאפילו אם פעם אחת לא יהיה לו התעוררות שיהיה יכול לעמוד מחמת עצמו ונמצא אתה משגיח על הטבע. ונמצא כיון שאתה משגיח נמי על הטבע שלח אתה אנשים לראות אם הם חזקים או רפים. אבל אני איני מצוה לך, כי אני יכול להפוך הטבע נמצא משבאו המרגלים ואמרו לא נוכל לעלות לא היו יכולים דור המדבר לסבול אותם, כי הם היו במדריגה גדולה ואמר הקדוש ברוך הוא טעם למשה למה הם אינם יכולים לסבול אותם כי במדבר הזה יתמו, כלומר שהם תמיד בהתעוררת העליון כנ"ל:

וזה נמי הפירוש אין מזל לישראל (שבת קנו.) פירוש כשהאדם אינו חושב את עצמו והוא אצלו כאי"ן אז לישראל מזל מלשון השפעה כמו יזל מים מדליו (במובר כד, ז) כי כשהאדם אינו משגיח על הטבע יכול הקדוש ברוך הוא ליתן לו שפע רב, כי ה' הוא למעלה מן הטבע אבל כשהוא בטבע אין הקדוש ברוך הוא יכול ליתן שהוא בעצמו משגיח על הטבע והוא רע. ודרך הטבע כשאדם רע אין נותנים לו כלום וזה הוא הצדיק אבל אנו אין לנו להשגיח על התעוררת העליון, כי זה אינו תדיר רק שיש זמנים דבא התעוררת העליון לאדם בחגים ומועדים. לכן יראה אדם שיתעורר את עצמו לעבוד את הבורא בהתעוררות עצמו. וזהו הפלוגתא בין מלכא ומלכתא, מלכא אמר גדיא יאי, שגדיא הוא לשון מזל ומזל הוא לשון השפעה ושפע באה מחמת אי"ן ואי"ן בא מחמת התעוררות שאינו חושב את עצמו לכלום. וזהו גדיא יאי, שהתעוררות שאדם מתעורר מהתעוררות עליון יאי. ומלכתא אמרה אמירא יאי, כלום שהדיבור יאי מה שהוא מרגיל את עצמו בדיבורים שלו שיעבוד את הבורא מעצמו. ואמרו מאן מוכח כהן גדול, על פי סוד כהן גדול יודע היכן השפע יורד. אחוי בידו אמר אי גדיא יאי, כלומר התעוררות עליון יסיק לתמידא, כלומר יהיה תמיד בעולם ולמה אינו רק במועד ודו"ק:

וישלח אותם משה על פי ה' (במדבר יג, ג). כי משה ודורו דור המדבר היו דמיון תורה שבכתב ויהושע ודורו שבאו לארץ היו דמיון תורה שבעל פה. וזהו הרמז במאי דאמרו חכמינו ז"ל (ב"ב עה.) פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה, כי תורה שבעל פה מקבל מהתורה שבכתב כמו שלבנה מקבל מחמה. וזהו הרמז וישלח אותם משה על פי ה', והרמז הדור שיבואו לארץ ישראל צריכין להיות דמיון תורה שבעל פה. ובאמת תורה שבעל פה ברצון הצדיקים שבדור זה אוסר וזה מתיר זה מטמא וזה מטהר כרצון הצדיקים שבדור, ולכך ישראל אשר הם בדמיון תורה שבעל פה מונין השנה ללבנה הרמז על תורה שבעל פה:

ויקרא משה להושע בן נון יהושע (במדבר יג, טז). פירש רש"י ז"ל התפלל עליו יה יושיעך מעצת מרגלים. ונראה לדקדק הא משה לא היה יודע שיהיו מרגלים, כי בודאי לא היה שולח אותם וכמו שפירש רש"י ז"ל על אנשים באותה שעה כשרים היו ולמה התפלל עליו. ונראה לתרץ, כי אמר השם למשה שלח לך אנשים ויתורו את ארץ, ובמשנה תורה בסיפור מעשה מרגלים (דברים א, כב) נאמר ויחפרו את הארץ. דהנה איתא במדרש (קה"ר א) כמו שיש רמ"ח אברים ושס"ה גידים באדם כמו כן יש בארץ, כמ"ש ערות הארץ לב הארץ טבור הארץ עין הארץ. והנה הרמ"ח אברים שבאדם כנגד רמ"ח מצות עשה, ושס"ה גידים כנגד שס"ה מצות לא תעשה, שכל גיד מחויב לשמור לבל יעבור הלאו המגיע לו. וכמו כן גם כן בארץ האברים וגידים מחויבים לשמור התרי"ג מצות וכשישראל עושין המצות בארץ אזי על ידי זה הארץ חשקה וחפצה שיהיו ישראל בארץ לעשות התרי"ג מצות בתורה. על כן שלח משה הי"ב אנשים וצוה להם ויתורו, לשון תורה שילמדו שם תורה ויהי הארץ נוח לכובשה לפניהם כשיעשו המצות בארץ ויהיו ישראל משפיעים בארץ והארץ יהיה בבחינות מקבל. וזה ויחפרו הארץ, לשון חפרה החמה כי תהיה בושה לפני ישראל שהם משפיעים לתוכה וזהו עיקר חשקה של הארץ. וזהו פירוש הפסוק (במדבר כא, יז) אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה, כי השירה יהיה לה לצורכה כי טובתה היא. וזהו (שם כא, יח) באר חפרוה שרים כרוה וכו', לשון חפרה החמה ששרים חפרוה אותה, כי בושה מלפניהם (חסר):

עלו זה בנגב ועליתם את ההר וראיתם את הארץ מה היא (במדבר יג, יז). הכלל, כאשר רוצים להעלות הניצוץ אז צריך לדבק עצמו במדת ה' שהוא מדת החסד. וזהו בנגב דרום מורה על החסד או לשבר תאות היצר הרע מתאותו כאשר מבואר במקום אחר פירוש הפסוק (תהלים קיט, צח) מאויבי תחכמיני מצותיך כי לעולם היא לי, כלומר לומר ליצר הרע הנקרא אויב אתה מפתה אותי לעשות התאוה שלך ופנימיות התאוה הוא שיהיה לי תענוג הלא עיקר התענוג הוא בעבדות ה' מוטב לעבוד ה'. והחילוק, אצל עבדות ה' התענוג הוא לעולם. ותענוג שלך הוא מדבר הפסד. וזהו מאויבי, הוא היצר הרע. תחכמיני מצותיך כי לעולם כו', עיין שם. וזהו הרמז ועליתם את ההר, היצר הרע נקרא הר כמאמר חכמינו ז"ל (סוכה נב.) צדיקים כו', כלומר מפיתוי היצר הרע אקח התענוג לעבדות ה' ובזה תעלה הניצוץ ותשבר הקליפה או להעלות הדבר אל האין שיסתכל הדבר באי"ן מקום מחצב כל הנשמות ובזה תעלה הניצוץ. וזהו ומה הערים, מה הוא האי"ן כמאמר חכמינו ז"ל לא כאברהם שאמר וכו', אלא כמשה שאמר ואנחנו מה, ובאלו ג' בחינות תעלה הניצוץ ומכניע הרע:

ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם (במדבר יג, לג). פירש רש"י שמענו אומרים נמלים יש בכרמים. ולכאורה קשה הלא בפסוק כתיב חגבים. והנראה, כי הכלל כשישראל עושין רצון הבורא ברוך הוא אז כביכול יש עליות למלכות הבורא ברוך הוא. וזהו הרמז ויהס כלב עלה נעלה, כלומר עלה יהיה עליות למלכותו נעלה כשיהיה לנו עליות לעשות רצון הבורא ברוך הוא. וזהו שרמז רש"י בכאן, כי המרגלים פרקו מעליהם עול מלכותו יתברך. וזה שפירש רש"י ז"ל נמלים כמאמר הפסוק (משלי ו, ו) לך אל נמלה כו' אשר אין לה כו', לרמז על הנ"ל:

או יבואר, ונהי בעינינו כחגבים. פרש"י שמענו אומרים נמלים יש בכרמים. ופירש רש"י תמיה ומאי בעי הכא נמלים הא בקרא חגבים כתיב. ונראה, דאיתא בילקוט דתלמי אמר להם למה אתה רוצים לכבוש את ארץ ישראל הלא כל הארץ של הקדוש ברוך הוא והוא נתן לנו ואם כן יהיה גזל בידכם. והנה חכמינו ז"ל אמרו (עירובין ק:)על פסוק לך אל נמלה כו', דאיסור גזל יכולים ללמוד מנמלה שאינה לוקחת מאחר. וזהו שפירש רש"י ז"ל שמענו אומרים שאלו אנשים אשר בכרמים רחוקים מגזל כנמלים ועל ידי כן לא יקחו ארץ ישראל כמו שכתב הילקוט שכן אמר להם תלמי. אמנם באמת אינו כן כמו שפירש רש"י בפרשת בראשית, ברצונו ניתן להם וברצונו ניתן לישראל ואינו חשוב גזל:

ה' ארך אפים (שמות לד, ו). כי ישראל כשעשו את העגל היה העון נגד ה' וכאן בשלוח מרגלים היה העון נגד פרצוף ישראל שלא האמינו זאת שיש כח לישראל להפוך הכל בתפלתם. ובאמת מדת רחום הוא כביכול שהקדוש ברוך הוא מדבק עצמו בעולמות התחתונים כמו שהעשיר שמרחם על העני צריך לדבק עצמו בצער העני כדי שעל ידי זה ירחם עצמו, כן כביכול אצל הקדוש ברוך הוא מדת רחום ומדת חנון הוא שיש לנו חן בעיני הקדוש ברוך הוא. וכאן בשלוח הרגלים לא האמינו זאת במדת רחום שהקדוש ברוך הוא מדבק עצמו בישראל ובמדות חנון שיש לנו חן בעיני הקדוש ברוך הוא לכך לא אמר בזה הבקשה רחום וחנון, רק ארך אפים:

ויאמר ה' סלחתי כדבריך (במדבר יד, כ). ופירש רש"י ז"ל כדבריך, בשביל מה שאמרת פן יאמרו כו'. ולכאורה יפלא מה שבא רש"י להשמיענו. ונראה, שזה כוונת רש"י, דהנה משה התפלל להקדוש ברוך הוא בעד ישראל בטענה שלא יהיה חס ושלום חילול השם כמאמר הפסוק ושמעו מצרים כו', ולכאורה קשה הלא ביד הקדוש ברוך הוא כל מחשבת בני אדם וכל דרכי בני אדם להטות לאשר יחפוץ, אם כן יטה מחשבות האומות שלא יאמרו מבלתיכו', ולא יהיה חס ושלום חילול השם. אבל הענין, דיבור של צדיק עושה רושם למעלה ולמטה כמאמר הכתוב (איוב כב, כח) ותגזור אומר כו'. ואם כן כיון שאמר משה בתפילתו שיהיה חס ושלום חילול השם כשיעשה חס ושלום כלה בישראל בוודאי כן יהיה חס ושלום חילול השם. וזהו שפירש רש"י בשביל מה שאמרת פן יאמרו כו', ודיבורך עשה רושם ובוודאי יאמרו. אבל זולת דיבורך שאמרת פן יאמרו, לא היו האומות אומרים כך, אבל כיון שאמרת אתה שיאמרו בוודאי יאמרו כמאמר הכתוב ותגזור אומר, וכנ"ל:

חכמינו ז"ל אמרו מקושש לשם שמים נתכוין. שידעו העולם הגם שנגזר עליהם למות במדבר אף על פי כן חייבים לשמור התורה והמצות עיין במדרשי חכמינו ז"ל. ולכאורה תמוה אף על פי כן האיך חילל שבת. אמנם חכמינו ז"ל אמרו (שבתקה:)מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. והנה הכא נמי כיון שלא היה בדעתו לקושש עצים לצרכו שלא היה צריך כלל, רק נתכוין שיתקדש שם שמים על ידו, אם כן הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, אם כן לא חילל שבת כלל רק סקלוהו עבור העולם שלא ידעו מזה כפשט המדרש:

* ואולם חי אני כו' כי כל האנשים כו' (במדב יד, כא-כב). הנה הלשון כי, אינו מדוקדק בכאן, כי מאי נתינות טעם הוא על מה שאמר וימלא כבוד ה' את כל הארץ, דמשמע עבור האנשים שימותו במדבר וימלא כו'. ונבוא להקדים ענין הידוע בדבר הבחירה אשר נתן ה' לאדם שיהיה לו כח ועוז לבחור בטוב ולמאוס ברע ולהתגבר על היצר הרע שאם לא היה לאדם יצר הרע אשר אורב על נפשו תמיד ומסית אותו אחר תאות נפשו לעשות הרע בעיני ה' לא היה שום חידוש במה שהאדם עובד ה' ולא היה התענוג גדול כל כך אצל הבורא יתברך שמו. וכמו על דרך משל, בעבד שעובד את אדוניו שאין שום חידוש בעבודה זו, כי אין לו שום רשות ובחירה שלא לעבוד אותו לכן אין האדון מקבל תענוג כל כך מעבודתו, כי בהכרח הוא עובד אותו. מה שאין כן בבן הנאהב אשר לו ניתן הבחירה אם לעבוד את אביו או וכו' וגם יש לו מסית ומדיח אותו לעבור על רצון אביו ואף על פי כן הבן החכם אינו פונה לבו כלל לדברי המסית ומדיח הנ"ל, אלא אדרבה כל מגמת חפצו ורצונו לעשות רצון אביו ומקבל עליו עול מלכותו ועושה עבודתו בשלימות מרוב שמחה אזי אביו המלך מקבל תענוג גדול מזה במה שבנו החכים מאד להיות בוחר בטוב לעבוד עבודתו ולמאוס ברע. כמו כן אנחנו עמו בני ישראל הנקראים בנים למקום אשר לנו ניתנה הבחירה ויש לנו יצר הרע מסית ומדיח מדרכי ה' ואף על פי כן אנחנו מקבלים עול מלכותו בתורה ומצוות לעבוד עבודת ה' מזה נתרבה ונתגדל כבוד ה':

וזהו כוונת חכמינו ז"ל (אבות ו, יא) כל מה שברא הקדוש ברוך לא ברא אלא לכבודו, כי הרמב"ם במ"נ במאמר יוצר אור ובורא חושך, פירש לשון ברא, שהוא מענין והבור רק אין בו מים (בראשית לז, כד) והוא כאשר האור נעדר אזי בורא חושך, פירוש שהחושך נשאר תוהו ובוהו רק מן האור. ועל פי פירוש זה זהו כוונת חכמינו ז"ל כל - - מה שברא הקדוש ברוך הוא במה שנתן הבחירה וגם יצר הרע לאדם שהוא ענין לשון ברא שהוא נעדר מן האור, כי על ידי זה יכול להיות שיסור מאחרי ה'. אמנם כאשר האדם מתגבר על היצר הרע ובוחר בטוב ומואס ברע על ידי הבחירה על ידי זה נתגדל כבוד ה'. וזהו לא ברא אלא לכבודו, כדי שעל ידי זה יתגדל ויתרומם כבוד ה'. והנה ידוע שדור המדבר לא היה להם יצר הרע כמו שאמרו חכמינו ז"ל (שמו"ר לב) חרות, חירות מן המיתה חירות מיצר הרע, לכן אפילו כשהיו עובדים את ה' לא היה חידוש כל כך ולא היה נתגדל כבודו כל כך. וזהו פירוש הפסוק ואולם חי אני כו' וימלא כבוד ה' את כל הארץ, ונתן הכתוב טעם למה יתגדל כבוד ה' על ידי בניהם דוקא ולא על ידם, כי כל האנשים הרואים את כבודי, פירוש בהם ועל ידם לא יתגדל שמי כל כך. אם יראו את הארץ, כי אין להם יצר הרע. אפס בניהם הם יראו את הארץ, כי יהיה להם יצר הרע ובחירה ואף על פי כן יעבדו אותי על ידי זה יתגדל כבודי יותר משהיו אבותם עובדים אותי, כי לא היה להם הבחירה. והנה ידוע שעל ידי הבחירה שאנו בוחרים בטוב ומואסים ברע ועושים רצון ה' בתורה ומצות ומעשים טובים אזי אנחנו מדבקים עצמינו במקור החיים בבורא ברוך הוא וברוך שמו שהוא חי וקים לעד וכמו שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות יח.) גדולים צדיקים שגם במיתתן קרוין חיים על ידי שמדבקין את עצמם על ידי מעשיהם הטובים בתורה ומצות במקור החיים לא כן הרשעים שגם בחייהם קרוים מתים כי מדבקים עצמם במקור המיתה על ידי מעשיהם הרעים:

ובזה יובן כוונת משה רבינו עליו השלום שאמר אם כמות כל אדם ימותון אלה כו' ואם בריאה יברא כו' וירדו חיים שאולה, אשר לכאורה יפלא למה ירדו חיים שאולה דווקא. אך הנה תלונת קרח היה על הכהונה והיה רוצה לעשות מצוה אם כן דבק את עצמו במקור החיים. אמנם כוונתו לא היה בשלימות ורוצה להתעטף בטלית שאינו שלו, כי מצות הכהונה כבר הוא נתונה לאהרן מאת ה' אם כן היה רוצה לעבור על דבר ה' ועל ידי זה דבק את עצמו במקור המיתה גם כן. ונמצא היה שני הפכים בנושא אחד על ידי שרצה לעשות מצוה הבא בעבירה דבק את עצמו במקור החיים וגם במקור המיתה ולכן היה משפט קרח נקצב לו כפי מדתו כידוע במדה וכו', אשר לזה היה משפטם שירדו חיים שאולה שהוא חיים ומיתה ביחד. וזה היה כוונת משה רבינו עליו השלום במה שאמר אם כמות כו' וירדו חיים שאולה, דווקא, כי היה רוצה שיודע לכל שהכהונה לאהרן הוא על פי ה' אשר בחר בו. ובמה יודע זאת בזה אם ירדו חיים שאולה, היינו שיהיה משפטם נקצב להם בתערובות חיים ומיתה ביחד זאת יהיה מופת על מה שרצה לעשות מצות כהונה ועל ידי זה דבק את עצמו במקור החיים כנ"ל. אמנם מחמת שהכהונה נתונה לאהרן מאת ה', ואם כן במצוה זו רצה לעבור את פי ה' ועל ידי זה דבק את עצמו במקור מיתה ולכן היה משפטם נקצב ונמדד להם כפי מעשיהם בתערובת שניהם יחד. וזהו וירדו חיים שאולה דווקא:

אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם וכו' אני ה' אלהיכם (במדבר טו, מא). כפל. הכלל, כי אדם צריך תמיד להעלות על מחשבתו שכל דבוריו ומחשבותיו ותנועותיו עושים רושם למעלה ולכך צריך האדם לשמור כל מחשבותיו ותנועותיו ודיבוריו ביראת ה' כיון שכל תנועותיו עושים רושם למעלה וזה הוא כלל גדול בעבדות הבורא שצריך האדם להעלות על מחשבתו שכל תנועותיו עושים רושם למעלה, כי השם יתברך יודע מחשבות בני אדם ומשגיח תמיד בהשגחה פרטיות על כל דרכי בני אדם, וזה העיקר עבדות האדם שאדם יעלה על מחשבתו שהשם יתברך משגיח עליו על דרכיו. וזהו אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, ותעלה על מחשבתך אני ה' אלהיכם, אני משגיח תמיד על כל דרכיך:

קרח

ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם וכו' (במדבר טז, א). הנה הרמב"ן הקדוש כתב מחמת שהמרגלים ידעו שזה הדור לא יכנסו לארץ ישראל מחמת זה נתקלקל קצת האהבה אשר היה לישראל אל משה וזה גרם שחלקו והרהרו אחר משה ולכך נסמכו הפרשיות עד כאן תוכן דבריו. הענין, כי הנה היה דור המדבר ודור שנכנסו לארץ ישראל. והנה דור המדבר, הלשון מדבר הוא דיבור שפעלו הכל בדיבור, כי יש צדיקים אשר הם פועלים הכל בדיבור ואין צריכין לשום עשיה. ודור שנכנסו לארץ ישראל, מרומז על העשיה שהיו צריכין לעשות איזה פעולה ולכך יהושע כאשר נלחם עם ל"א מלכים היה צריך לעשות איזה מעשה עם הכידון והאורב אבל משה שהיה בדור המדבר לא היה צריך לעשות שום פעולה, רק פעל הכל בדיבור. וזה שכבש יהושע את יריחו הכל בדיבור עלינו לשבח כמבואר בדברי רבותינו ז"ל (ירושלמי מו"ק ב, ד) הוא מחמת שיריחו כבש בשבת. ומבואר בכתבי האר"י ז"ל שהשכל שיש להרב בחול יש לתלמיד בשבת, והיה בו אז השכל שהיה למשה בחול ומשה פעל הכל בדיבור ובזה הבחינה כבש יהושע יריחו בשבת על ידי הדיבור אבל בעי ושאר מלחמות היה צריך לפעולה. והנה תורת משה הוא כנגד הדיבור שפעל הכל אצל השם יתברך עם הדיבור, אבל יש לה התלבשות על ידי המדות גם בעולם העשיה כמאמר הכתוב (ישעיה מד, ו) אני ראשון ואני אחרון. והנה קרח כשראה שאותו הדור לא יכנסו לארץ ישראל לא היה מאמין בזה שתורת משה יש לה התלבשות גם בעולם העשיה. וזה שפרע לו הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה ותפתח הארץ את פיה, הארץ הוא העולם העשיה להראות שגם בעולם העשיה יש לה התלבשות תורת משה. וזהו הרמז בן יצהר, לשון בהירות. בן קהת, לשון אחדות על שם הפסוק (בראשית מט, י)ולו יקהת עמים. בן לוי, לשון התחברות עיין שם. והפעם ילוה אישי, לרמז שקרח לא היה מאמין רק בעולם הדיבור שיש לו שלשה בחינות אלו ולא היה מאמין שגם בעולם העשיה יש התלבשות אבל באמת שגם בעולם עשיה יש התלבשות כמאמר הכתוב אני ראשון ואני אחרון:

תוכן העניינים

קדושת לוי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה