אור ברסלב
קדושת יום טוב (ליפמן) שאלות ותשובות › סימן יג

קדושת יום טוב (ליפמן)· רבי רפאל יום טוב ליפמן היילפרין

שאלות ותשובות · סימן יג

סימן יב

שאלה עוד שאל השואל בענין זה שכותי עובד כוכבים היה חייב לישראל אחד בימים הקדמונים ע"פ כתב חוב ועתה אחרי מות הכותי לא נשאר כלום ממה לגבות לישראל זה. אם יכול הישראל לתבוע מישראל אחר שחייב לכותי מדין שעבודא דר"נ:

תשובה הנה דין זה צריך ביאור רחב בכמה ספיקות שיש להסתפק בדבר זה. ראשונה יש להסתפק אי שייך כלל דינא דרב נחמן בכי האי גבנא שהישראל חייב לכותי והכותי חייב לישראל אחר אם יש בזה דינא דר"נ שיוציא הישראל מיד הישראל. מלבד מה שנסתפק הרשב"א בעיקר דינא דר"נ אי שייך בעובד כוכבים הלוה. ושנית יש. להסתפק בנידון דידן שכבר מת המלוה. וכבר זכה הישראל במה שבידו וכמו שפירש"י אי יכול הישראל להוציא מישראל זה אפי' אי שייך בעובד כוכבים שהוא חי דינא דר"נ אפי' בכה"ג מ"מ כיון שמת וזכה הישראל במה שבידו. אי איכא בכאן דינא דר"נ. ואמנם בדרך הביאור במאי דסיימנו נפתח. דאפי' אי נימא שהוא חי שייך בו דינא דר"נ אפי' בכה"ג דהישראל חייב לעובד כוכבים והעובד כוכבים חייב לישראל אחר. מ"מ אח"כ כשמת העובד כוכבים וזכה זה במה שבידו אם יכול להוציא הישראל ממנו מדינא דר"נ:

הנה דין זה נראה לי דתלי בפלוגתת הראשונים בעיקר דינא דר"נ. אי מתחיל השעבוד תיכף משעת הלוואת הלוה השני. או משעת זמ"פ. או בשעת גביית החוב. וגם תליא בפלוגתת הראשונים בדין מחילה אי יכול למחול בהך דר"נ שהיא ג"כ על דרך פלוגתא ראשונה במקצת:

הנה בעיקר דינא דר"נ נראה להדיא מדברי הרשב"א בחידושיו בקדושין דס"ל דלא הוי שום שיעבוד בדבר כי אם בשעת גביה אמרה תורה ליטול מזה וליתן לזה. שכ' שם בדף ט"ו וז"ל ומיהו דווקא מחיים דב"ח הוא שמוציאין מב"ח וכו'. וטעמא דמילתא משום דה"ל כעין הפוכי מטרתא דהרי כשגובה שמעון חובו מלוי. בין גבה קרקע. בין גבה מעות. ב"ח שלו גובה ממנו. א"כ מעתה מוציאין מנוי ונותנין לראובן דהפוכי מערתא למה לי וכו' אבל אם מת ויש לו ב"ח. והניח מלוה או פקדון ביד אחרים אין מוציאים מהם ונותנים לב"ח. יעיי"ש שהאריך בראיות. הרי להדיא דס"ל דעיקר דינא דר"נ אינו אלא בשעת תביעה וגביה ומשום הפוכי מטרתא אמר רחמנא להוציא מזה וליתן לזה ולא מצי למימר לאו בעל דברים דידי את אבל לא שיהיה לוי משועבד לראובן מעיקרא כלל. ויש לי להביא ראיה לדבריו מסוגיא דב"ב (דף קמ"ט) דאיתא שם איסור גיורא ה"ל תריסר אלפי זוזי בי רבא. רב מרי ברי הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוי ובי רב הוי. אמר רבא היכי ליקנינהו רב מרי להני זוזי וכו'. עד דאמר ליה רב איקא בריה דר"א. ולודי איסור דהני זוזי דרב מרי נינהו וכו' יע"ש. ובפשיטות הו"ל למימר לעדים שיכתבו שט"ח לרב מרי שהוא חייב סך כזה או יותר. דיכול אדם להתחייב בשטר ואע"פ שאינו חייב. וכמ"ש כל הפוסקים מהך דריש פרק הנושא וכמבואר בטור וב"י ח"מ סי' מ"ז. ואח"כ יוציא רב מרי להנך זוזי מרבא מדר"נ. דדינא דר"נ שייך בכל עניני ממון שיש לו ביד חבירו. בין מלוה או פקדון או שארי תביעות וכמבואר בדברי כל הפוסקים. אבל לדעת הרשב"א א"ש. דכיון דדינא דר"נ אינו שיעבוד מעיקרא כלל וליתא אלא בשעת הגביה. והכא היה מתיירא שלא ימות איסור קודם שיתבע רב מרי את רבא. ויזכה רבא בהנך זוזי כדין גר שמת ואין לו יורשין. ושוב לא יוכל רב מרי להוציא מרבא מדינא דר"נ כיון דכבר זכה בו ותו לא חייב מידי בשעת הגביה וכ"ש הוא ממ"ש הרשב"א בחידושיו בקדושין דאם מת ויש לו ב"ח אין מוציאין וכו' לענין יתומים משום דמטלטלין נינהו. וכ"ש הכא שכבר זכה ביה רבא. וכן נמי להנך פוסקים דס"ל דבשיעבודא דר"נ יכול המלוה למחול נמי א"ש כאן דמה שזוכה רבא במיתת איסור הוי כמו מחילה. וכמו שיתבאר אי"ה. וכן היה נראה לכאורה דעת הר"ן שכ' בפ"ב דכתובות דהך דר"נ אינה אלא לכשיגיע זמנו פקדיה רחמנא ללוה. אבל לאו דליהוי מהשתא שיעבודא גביה יע"ש דמשמע לכאורה דס"ל כדעת הרשב"א דעיקר דינא דר"נ אינו אלא בשעת התביעה וגביית החוב. אמנם אחרי העיון נראה דא"א לפרש דברי הר"ן כן דהרי כ' שם דבהך דינא דר"נ אין יכול למחול. ואי נימא דאין כאן שיעבוד כלל מעיקרא אמאי אינו יכול למחול. ודוחק לפרש דלאחר התביעה בב"ד קאמר דאינו יכול למחול דפשט דבריו שם לא משמע כן דכ' כן אהך דהאומר שטר אמנה הוא. ולא משמע התם דלאחר התביעה איירי:

וע"כ נראה לי דדעת הר"ן דבהגעת זמ"פ תליא מילתא דלאחר שהגיע זמ"פ של הלוה השני אז פקדי' רחמנא וכו' ומהשתא הוא דמשתעבד למלוה הראשון ושוב אין מלוה השני יכול למחול לו. אבל אה"נ אי מחיל ליה מקמי דמטי זמ"פ הוי מחילה ופטור. דעדיין לא נשתעבד לזה כלל. ובהכי מתרצא ליה להר"ן הך דהאשה שחבלה דפריך ותזבין למי שחבלה בו ומשני כל לגבי בעלה ודאי מחלה ואע"ג דהבעל משועבד לזה שחבל' בו מדר"נ וע"ז קאמ' דאין השיעבוד חל אלא מזמ"פ ואילך והכא עדיין לא הגיע זמ"פ הכתובה ושפיר יכולה למחול לבעלה ומ"ש שם מהר"ם מטיקטין על הגליון הוא תמוה. דלפי דבריו הדק"ל היאך יכולה למחול לבעלה ואין להאריך. והשתא לפי דברי הר"ן בהגעת זמ"פ תליא מילתא. ומיהו נראה דבעינן נמי הגעת זמ"פ של המלוה הראשון. מדכתב דלכשיגיע זמנו פקדיה רחמנא ללוה למיתב למלוה קמא משמע דבכבר הגיע זמנו של מלוה קמא אבל קוד' שהגיע זמנו של מלו' קמא יכול המלוה השני למחול ללוה אפי' לאחזמ"פ שלו דהרי עדיין לא נשתעבד למלוה קמא. אבל לאחר שהגיע זמן שניהם אז אין מלוה השני יכול למחול מפני שכבר נשתעבד לקמא. כן נראה להדיא מדברי הר"ן:

אבל מדברי הרא"ש בפ' יש נוחלין ממ"ש שם בהך דכתובה גובה ולא הוי ראוי משום דמשועבד לה מחיים מדר"נ ואע"ג דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים מ"מ יש לה שיעבוד על כל ב"ח שלו יע"ש. משמע להדיא דס"ל דהך דר"נ דין שיעבוד גמור הוי ומשע' הלואה הוא דנשתעבד למלוה קמא כמו שנשתעבד לזה. וכן נראה להדי' מדברי תשו' הרא"ש שהבי' הטור ס"ס פ"ו שכ' שם וז"ל. אבל לאחר הלואה נשתעבד לוי לראובן בכל השעבוד שהיה לו לשמעון עליו. ולאו כל כמיניה דשמעון למחול לו ולהרויח לו הזמן. הרי להדיא דס"ל להרא"ש דמשעת הלואה הוא דמשתעבד. אח"ז ראיתי בדברי הש"ך סי' פ"ו ס"ק י"א שכתב דדברי הר"ן משמע דבהגעת זמן תליא מילתא. וגם הביא שם דברי תשובת הרשב"א. דמשמע מיניה נמי דס"ל להרשב"א דעיקר דינא דר"נ אינו אלא בשעת הגבוי. וגם ס"ל דיכול למחול. וגם כ' שם דדעת הרא"ש הוא דתיכף משעת הלוואה נשתעבד. וגם ראיתי בדבריו שהוא הכריע כדעת הרא"ש. וגם הכריע שאין יכול למחול ואין חילוק בין חוב לכתובה והנה מה שדחה שם ראיית הר"ן והרמב"ן מהך דהחובל לכאורה יראה דבריו נכונים. ואמנם חוששני לכבודן של רבותינו הראשונים שיהיו דבריהם דחויים לגמרי בדרך פשוט דוודאי כן הוא דהיכא דזבנה ליה לכתובת' להאי דחבל ביה תו לא שייך ביה דינא דר"נ כלל דכבר פרעה ליה מה שחייבת לו דמה לי פרעיה בזוזי. או בהאי דמכרה ליה כיון דזבינא הוי ואע"ג דלא הוי אלא מדרבנן מ"מ כיון דתקינו רבנן דלהוי זבינא וזכה האי בכתובתה בהנך זוזי דדמי חבלתו כבר פקע שיעבודא דר"נ. ואמנם יותר תמיה ליה דאפילו תימא כיון דמכירה זו אינה אלא מדרבנן לא פקע בזה עדיין שיעבודא דר"נ מ"מ הא וודאי דלא שייך דינא דר"נ אלא מה שכנגד דמי חבלה אבל מה שהכתובה הוי יותר משיעור דמי חבלה לא שייך ביה דינא דר"נ כלל דהא לא מיחייבה ביה מעיקרא ולא מידי. והשתא הוא דזבנת ליה. וכיון שכן אין כאן קושיא מעיקרא כלל אפי' תימא דבדינא דר"נ אין יכולין למחול מ"מ כיון דאהני מחילה במה שכתובתה יותר מדמי חבלה שפיר משני כל לגבי בעלה וודאי מחלה דמ"מ הך זבינא לא מהני ולא מידי דמה שכנגד דמי חבלתו בלאו הך זבינא נמי הגהה מיהו לפ"ז קשיא מהא דאמרינן בכתובות (דף פ"א ע"ב) הרי שהיה נושה באחיו מנה וכו'. לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מידו וכו' ומסיק הת' דמשו' דמשועב' לה מדר"נ יע"ש. והתם בכתובה מיירי דלא ניתנה לגבות מחיים. ועדיין לא הגיע זמ"פ מחיים כלל ואפ"ה אמרינן דמשועבד לה מדר"נ וצ"ע. ולקמן יתבאר מזה בס' יכול לגבות לכשתתאלמן או תתגרש וכדקתני במתניתין. ומה ששיעור כתובתה הוא יותר מדמי החבלה בהאי וודאי מהני מחילה דאין בזה משום דינא דר"נ כלל וכדכתיבנא ובהכי הוי ניחא לי מה שהקשו התוס' שם (דף פ"ט ע"ב) ד"ה ואפי' מחלה וכו' שהקשו שם דהא קמפסיד דאם לא תמכור לו יגבה לכשתתאלמן או תתגרש. אבל לכשתמכור ותמחול יפסיד הכל עכ"ל. יע"ש. ולפי מ"ש לא קשיא מידי דמה שכנגד דמי החבלה לא מהני מחילה דמשועבד ליה מדר"נ דהוי דאורייתא ושפיר קאמר דלא מפסיד ולא מידי. והנראה מדברי התוס' דס"ל כסברת הש"ך דכיון דזבנה כבר פקעה שיעבודא דר"נ לגמרי. מיהו יש לדחות דהקשו כן לפי שיטתם בכתובות (דף פ"א ע"ב) ד"ה לא יאמר וכו' דס"ל דאפי' בשיעבוד דר"נ מהני מחילה יע"ש ואין כאן מקומו להאריך. ונחזור לעניננו דאי קושייתם וראייתם הוא מהא דאמרינן אהך ותזבין לגבי האי דחבלה ביה כל לגבי בעלה וודאי מחלה מ"ט מהני מחילה הא משועבד ליה מדר"נ אפי' בלאו סברת הש"ך אין כאן קושיא מעיקרא כלל וכדכתיבנא:

והנראה בעיני בדברי הר"ן בעיקר קושייתו וראייתו מעיקרא הוא מהא' דאמרינן דהאשה פגיעתה רעה דהיא שחבלה באחרים פטורה ואע"ג דכשתתאלמן או תתגרש יכול לגבות מכתובתה מ"מ שמא תמות בחיי בעלה ולא יכול לגבות מידי והשתא אי הוי שייך כאן דינא דר"נ דהבעל משועבד להנחבל מדר"נ א"כ היכי קאמרינן סתם פגיעתן רעה הא באשה שיש לה נדוניא והיה ג"כ בכלל כתובתה שפיר מצי גבי מיניה דבעל אפי' תמות בחייו דהא בנדוניתה אין הבעל אלא יורש בלבד ומה"ט תיקנו קבורתה תחת כתובתה דהיינו נדוניתה שיורש ממנה וכן כתבו התוס' דכתובות (דף פ"א ע"א) ד"ה ולימא אח וכו' דהנדוניא הוא יורש מן האשה וכן מוכח בפשיטות בסוגיא דנכסים בחזקתן דהנדוני' דהיינו נכסי צ"ב הבעל הוא שיורש מן האש' יע"ש וכיון שכן אי שייך שם דינא דר"נ מ"ט לא גבי הנחבל מן הבעל אפי' תמות בחייו כיון דמשועבד ליה מעיקרא מדר"נ אינו יכול לירש ממנה כלום דומיא דאמרינן בכתובות (דף פ"א ע"ב) הרי שהיה נושה באחיו מנה וכו'. לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי וכו' ומשום דמשועבד ליה מדר"נ הוא דמוציאין מידו וכדאיתא שם בסוגיא וה"נ היה לנו להוציא מיד הבעל לכשתמות משום דמשועבד ליה מעיקרא מדר"נ ולא מצי לירש ממנה מידי. ומשו"ה רצו ללמוד מכאן דגם בדינא דר"נ יכול למחול. ומשו"ה אתי שפיר דלא מצי גבי מיניה דימחול איהו לנפשיה דאפי' יורש מוחל ועוד כל לגבי בעלה וודאי מחלה ועכ"פ קודם מותה תמחול לו נדוניתה והא לא ניחא להו דמיירי באשה שאין לה נדוניא דסתמא קתני האשה פגיעתה רעה ואע"ג דאמרינן התם באשה שאין לה נכסי מלוג מ"מ לענין נדוניא לא שייך לומר כן דסתם כל אשה יש לה נדוניא וכן כתבו התוס' במקום אחר דהא אפי' גבאי צדקה אין פוחתין מחמשים זוז וכן אמרינן בכתובות (דף מ"ז) תיקנו מצוי למצוי ושאינו מצוי לשאינו מצוי והיינו דנדוניא מקרי מצוי שמצוי לכל סתם אשה ונ"מ אינו מצוי יע"ש. והר"ן דחה ראיה זו משום דלא שייך הכא דינא דר"נ כלל. כיון דדינא דר"נ אינה אלא בשעת זמן הפרעון ולא קודם אין כאן שום שיעבוד מחיים. דלא ניתנה לגבות מחיים וכ"ש בכתובה דהוי ספק אם יבוא לידי פרעון כלל משו"ה ליכא כאן שיעבודא דר"נ מעיקרא כלל ולאחר מותה שפיר ירש בעל מינה כיון דלא משועבד ליה מעיקרא מידי ול"ד להך דהי' נושה באחיו מנה דהתם מיירי בשכבר הגיע זמ"פ בחיי אחיו דכבר נשתעבד לה מדר"נ כן היה נראה לי בדברי הר"ן:

אמנם מלשון הרמב"ן שהביא הש"ך שם מדברי בעה"ת יראה שלא כיון למ"ש. דנראה מדבריו להדיא דאהך דאמרינן כל לגבי בעלה וודאי מחלה הוא דקשיא ליה היכי מצי מחלה הא משועבד ליה מדר"נ וגם דברי הר"ן משמע דאסוגיא דגמ' הוא דקשיא:

וע"כ נראה לי בדבריהם דכוונתם דאי בדינא דר"נ אינה יכולה למחול א"כ יגבו לו ב"ד לנחבל את כתובתה בשומא שנשום כמה היא שוה עכשיו לפי טובת הנאה שבה ובסך כזה יגבו לו ב"ד וגביה זו היא מדין שיעבודא דר"נ דכיון דמשועבד לי' הבעל מדר"נ מצי ב"ד להגבות לו כתובתה בשומא שיהא הכל שלו והבעל משתעבד ליה מהשתא מדינא דר"נ ואי בדינא דר"נ אין יכולין למחול ה"נ אי מגבינן ליה בשומא נמי אינה יכולה למחול וכ"ש הוא דאטו השתא משום דאגבי ליה ב"ד נמי השטר מיגרע גרע וכן ראיתי בתשובת הרשב"א והביאו הש"ך בסי' ק"ו ס"ק ג' וז"ל. ולענין גוביינא שטרות ששאלתם וכו' ואשה שחבלה באחרים דבב"ק יוכיח שאלו היתה גוביינא בשטרות היו ב"ד שמין ומגבין כתובתה לניזקים מעתה ושוב אינה יכולה למחול עכ"ל. והיינו טעמא משום דגביה זו גופי' הוא משום שיעבודא דר"נ הוא דמצי מגבינן ליה דכיון דכבר משועבדים ליה מדר"נ מצי ב"ד להגבות לו השטר עפ"י שומא שישתעבד ליה בכולי' מדר"נ מיהו הרשב"א למד מכאן דלא שייך גבי' בשטרות כלל משום דאין גופן ממון יע"ש מיהו הרמב"ן והר"ן נראה דס"ל דנהי דלא שייך גבי' בשטרות בע"כ של מלוה ומטעם שכ' בעה"ת והביאו ב"י שם מ"מ אם אין ללוה שאר נכסים והמלוה רוצה לקבלן עפ"י שומא וודאי מגבינן ליה מטעם שיעבודא דר"נ והשתא בהך דהאשה שחבלה דלית לה השתא מידי אי בעי הנחבל לגבות כתובתה כפי השומא שישומו וודאי דב"ד מגבינן ליה ולהכי דייק שפיר דע"כ גם בדר"נ יכולה למחול דאל"כ מאי משני כל לגבי בעלה וודאי מחלה מ"מ אכתי נגבהו לו מדין שיעבודא דר"נ עפ"י שומא כפי טובת הנאה וגם דברי המקשה דפריך וכ"ת זבינא ניהלי' לההוא דחבלה בי' בטובת הנאה וכו' נמי יש לפרש דה"ק דנגביה ליה לכתובתה בשומא כפי טובת הנאה ואי בדר"נ אין יכולין למחול לא הוי משני מידי אלא וודאי דאפי' בשעבוד דר"נ נמי יכולין למחול זהו שיטת הרמב"ן והר"ן דחה דהכא כיון דעדיין לא הגיע זמ"פ לא שייך הכא דינא דר"נ כלל ולשיטתו לא שייך כאן נמי גבי' עפ"י שומת ב"ד כיון דלית כאן לדינא דר"נ דעדיין לא נשתעבד ליה אלא דבתורת זבינא ממש הוא דקאמרינן דתזבין ליה ואהא משני שפיר דמחלה. והרשב"א נראה דס"ל דאע"ג דבעלמא יכול למחול אע"ג דחב לאחרים מיהו לבתר דמגבינן ליה שטרא עפ"י שומא אי הוי שייך גביה בשטרות לא הוי יכול למחול ונראה בעיני דאזיל בזה לשיטתו דס"ל דדינא דר"נ ליתא אלא בשעת גבית ב"ד וכמש"ל בס"ד מדבריו בחידושי קדושין אבל קודם גבי' אין שם שיעבוד כלל ומשו"ה מצי מחיל אבל לאחר גבי' אי הוי שייך גביה בשטרות וודאי דהשתא הוי משתעבד ליה שפיר מדר"נ וזהו עיקר טעם גביית השטרות וס"ל דהיכא דמשתעבד מדר"נ אינה יכולה למחול וע"כ הא דלא מגבינן ליה כתובתה בשומא היינו משום דלא שייך גביית השטרות כלל. והרמב"ן ס"ל דדינא דר"נ הוי שיעבוד גמור ואין חילוק בין קודם זמ"פ או קודם גבי' בין לאחר זמ"פ או לאחר גבי' ואי יכול למחול קודם הגבי' דשטר בב"ד יכול למחול ג"כ אחר הגבי' ואי אין יכול למחול קודם הגבי' ה"נ אין יכול למחול אחר הגבי' דבין כך ובין כך שיעבודא דר"נ הוא דאיתא ולמד מסוגיא זו דבדר"נ נמי יכולין למחול כן נראה לענ"ד נכון בדבריהם וכן יראה לי מלשון הריטב"א שהביא הש"ך שם ממ"ש ואי אפשר לנו לעשות גוביינא וכו' דכל עיקר דקדוק הראשונים הוי מדלא מגבינן ליה כתובתה לנחבל בשומא כפי טובת הנאה ומטעם שעבודא דר"נ יע"ש היטב בדבריו והשתא ניחא דכל הכתובה משתעבד ליה השתא מדר"נ כיון דהגבו לו ב"ד כל הכתובה ושמו אותה שאינה שוה יותר מדמי חבלתו מהשתא משתעבד ליה בכדי כל כתובתה מדר"נ כיון דכל כתובתה אינה אלא כשיעור דמי החבלה ואי בדינא דר"נ אין יכולין למחול לא הוי מהני הכא מחילה בכל שיעור כתובתה ואיברא דהש"ך השיג גם בזה בסי' ק"א ס"ק ג' על גדולי הראשונים וס"ל דגם בהגבו לו ב"ד שט"ח אין כאן עוד שיעבוד דר"נ כמו במכר לו המלוה בעצמו יע"ש אבל אין דבריו נראין בזה כלל כיון דעיקר גביית שטרות מה שב"ד מגבין לו בשומא אינו אלא משום שיעבוד דר"נ ומה"ט לא בעינן כתיבה ומסירה האיך יפקע השעבוד דר"נ בגבי' זו ל"ד למכירת השטרות שמוכר לו המלוה בעצמו בשביל חובו דהו"ל כאלו קבל הלוה זוזי בעד השטרות ופרע לו חובו בהנך זוזי ומשו"ה פקע שיעבודא דר"נ ולא זכה בשטרות אלא משום המכירה בלבד משא"כ בגבי' שב"ד מגבין לו דהגבי' גופא לא הוי אלא משום שיעבוד דר"נ ומטעם שיעבוד דר"נ הוא דזכה בשטר האיך יפקע השתא שיעבודא דר"נ וזה פשוט וברור:

אמנם אח"ז ראיתי בדברי הר"ן דס"ל כשיטת הרשב"א דשטרות לאו בני גוביינא נינהו כלל וכ' כן בפ"ב דכתובות ובפ' שני דייני גזירות הביא ג"כ דברי הרשב"א והביא ג"כ ראיה מהך דאשה שחבלה יע"ש וא"כ נראה דבהך דמחילה דמייתי מהך דהאשה שחבלה לא כיון למה שכתבתי משום דרך גוביינא ולדרך הראשון שכתבתי אין לשונו מדוקדק לזה:

והנראה לי בזה דהא דס"ל להר"ן דלא שייך גוביינא בשטרות היינו בשלא הגיע עדיין זמ"פ דהנך שטרות וכנראה מלשונו שם בפ"ב דכתובות שכ' דכשיגיע זמ"פ מוציאין מזה ונותנים לזה יע"ש ומה שאין בשטרות דין גוביינא קודם זמ"פ היינו מה"ט גופיה משום דשעבודא דר"נ לא הוי אלא מזמ"פ ואילך משו"ה לא שייך בהם גוביינא דמתורת מטלטלין לא מגבינן להו שאין גופן ממון ושיעבודא דידהו אין יכולין להגבות לזה כיון דאכתי לא מטא זמ"פ דהאי ולא משעבד ליה להאי לא מצינן אנן למשעבדי' אבל לבתר דמטא זמ"פ וודאי דשייך בהו דין גביה בב"ד אלא דלא צריכינן להגבות לו את השטר דהשתא מוציאין ממון מזה ונותנים לזה אבל אי הוי שיעבודא דר"נ מעיקרא קודם זמ"פ שפיר הוי שייך דין גוביינא בשטרות דאע"ג דאין גופן ממון מ"מ היו יכולין להגבות לו השיעבוד שבהן כיון דמשתעבד לי' מדר"נ יכולין להגבות לו שיהיה שלו לגמרי עפ"י השומא כמה היא שוה ובגביה זו אין אנו משעבדים אותו טפי דכבר משתעבד ליה אלא דמגבינן לו כל חובו שישתעבד לו מפני שאינו שוה עתה יותר ממה שמגיע לזה:

ובזה אתיין דברי הר"ן שפיר עפ"י הדרך שכתבתי בפי' דברי הרמב"ן דמעיקרא הוי בעי למידק מהתם דמהני מחילה בדר"נ למאי דהוי ס"ל דדינא דר"נ יש בו שיעבוד משעת הלוואה וה"נ בכתובה הבעל משועבד לנחבל מדר"נ וא"כ בפשיטות יש לפרש הך דנזבין לה לכתובה להך דחבלה ביה היינו שיגבוהו לזה כתובתה בשומא דטובת הנאה כיון דהבעל משועבד ליה השתא מדר"נ ושפיר מצינן למגבי' להאי כתובתה ומדמשני כל לגבי בעלה וודאי מחלה ש"מ דבדינא דר"נ מהני מחילה ודחה הוא ז"ל דליכא התם דינא דר"נ כלל דדינא דר"נ אינו שיעבוד מעיקרא ולאו מדין גוביינא דר"נ הוא דקאמר אלא מתורת זבינא ממש ובזבינא ממש מהני מחילה ושפיר משני כל לגבי בעלה וודאי מחלה ולפי האמת למאי דס"ל בדינא דר"נ הוא דכ' דליכא דין גוביינא בשטרות וזהו נמי ממש טעמי' דהרשב"א וזה נראה נכון ומדוקדק בלשון הר"ן:

והשתא נראה לי דכל הני דפליגי בדין גוביינא דשטרות בהא תליא דלהרשב"א והר"ן דס"ל דאין שום שיעבוד מדר"נ מעיקרא לא שייך בשטרות דין גוביינא וכמ"ש אבל לדעת הרא"ש והרמב"ן דס"ל דמשועבד משעת הלוואה שפיר שייך דין גוביינא בשטרות מדר"נ דכבר משתעבד ליה מעיקרא וכדכתיבנא. כן נראה לע"ד ואין כאן מקומו להאריך:

ונחזור לעניננו דלדעת הרשב"א דס"ל דדינא דר"נ ליתא כלל מדין שיעבוד מעיקרא אלא בשעת התביעה אמר רחמנא דנוציא מזה ליתן לזה משום הפוכי מטרתא א"כ בנ"ד וודאי דלא שייך כלל דינא דר"נ כיון דכבר זכה הלה במה שבידו במיתת כותי ולית להו ליורשי כותי גבי' מידי דליחול עליו שיעבודא דר"נ. איברא דקשיא לי לשיטת הרשב"א מהך דכתובות (דף פ"א) דתניא הרי שהיה נושה באחיו מנה וכו' לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין ממנו וכו' ומסקינן שם דהיינו משום דר"נ דאמר מוציאין מזה ונותנים לזה ואמאי הא כבר זכה הלה במה שבידו מדין ירושה קודם שבאתה זו לגבות כתובתה ולשיטתו האיך שייך כאן דינא דר"נ כלל דהשתא בשעת גבי' תו לא מחייב האי ולא מידי דכבר זכה במה שבידו מתורת ירושה וכעין זה קשיא לי ג"כ לשיטת הר"ן דס"ל דבזמ"פ תליא מילתא והא הכא דזמן פרעון הכתובה הוא לאחר מיתה וכבר זכה הלה במה שבידו קודם דמשתעבד מדר"נ כלל וכמבואר קושיא זו לעיל:

והיה נראה לי ליישב ע"פ מ"ש התוס' שם לענין דלא אמרינן דלמחול איהו לנפשיה דשא"ה דאינו יורש אלא מכחה יע"ש. מיהו ראיתי בדברי הר"ן בהך דלא יאמר ואני יורש דהביא ג"כ קושיא זו דלמחול איהו לנפשיה ולא כ' שם תי' זה אלא תירוצא אחרינא ומשמע דלא ס"ל סברת התוס' בזה. ועוד דלענין עיקר דינא דר"נ לא שייך כל כך לחלק בסברא זו. דנימא דמשו"ה משתעבד כאן אע"ג דבעלמא לא משתעבד כה"ג:

והנראה בעיני בזה דהכא שאני משום דיבם במקום אחיו קאי. וחשבינן כאלו אחיו קיים. ואכתי לא פקע חוב זה לגמרי. דהרי חייב הוא לאחיו. אלא דאיהו במקום אחיו קאי. וחשבינן כאלו חייב איהו לנפשיה מכח אחיו. ושפיר קרינן ביה השתא מוציאין מזה ונותנים לזה דאכתי שם חייב קרינן ביה. דהרי הוא עצמו במקום אחיו כאלו הוא קיים לענין עיקר גביית הכתובה. וכמ"ש התוס' שם דמה"ט אפי' אי מטלטלי דיתמי בעלמא לא משתעבד הכא משתעבדי משום דהוי כאלו אחיו קיים. ומקרי מיניה ולא מיתמי יע"ש. ה"נ לענין זה חשבינן כאלו אחיו קיים דקרינן ביה אכתי חייב אלא דעכשיו בא להחזיק מכח ירושת אחיו ושפיר קרינן ביה מוציאין מזה ונותנים לזה כיון דלא פקע החוב לגמרי ואפילו ביורש דעלמא שאינו אחיו ויבם נמי יש סברא לומר אי מטלטלין משתעבדי דשייך דינא דר"נ בכה"ג משום דירושה אינו פקיעת החוב לגמרי אלא דיורש מכח המוריש וחשבינן ליה כאלו חייב הוא ויורש עתה חוב זה. ולא עדיף מיורש חוב אחר דעלמא אלא דביורש חוב דעלמא אין צורך להך דר"נ והכא שהוא עצמו חייב ומוחזק בו צריכינן נמי להך דר"נ וכמ"ש התוס' שם (דף פ"ב ע"א) ומ"מ שייך בו דר"נ אפי' לשיטת הרשב"א והר"ן. אמנם הכא ביבם דבמקום אחיו קאי וחשבינן ליה כאלו אחיו קיים נראה בפשיטות דאכתי חייב קרינן ביה ושייך ביה דינא דר"נ לענין כתובת אשת אחיו וזה נראה לי נכון ולא דמי להך דאיסור גיורא דכתבינן לעיל דהתם במיתת הגר פקע החוב לגמרי ומהפקירא הוא דזכה ולאו כיורש מכח הגר היה כלל ולא מיקרי חייב כלל ולא שייך ביה דינא דר"נ וה"נ בנ"ד במיתת העובד כוכבים כבר פקע החוב לגמרי ולא היה שייך ביה דינא דר"נ לשיטת הרשב"א אמנם אכתי יש לעיין בנ"ד כיון דעובד כוכבים יורש את אביו דבר תורה א"כ לאחר מיתת העובד כוכבים עדיין חייב קרינן ביה ונהי דמותר ליה להפקיע לדעת הפוסקים דהפקעת הלוואה מעובד כוכבים היתה מותרת היכא דליכא ח"ה שיכול לומר פרעתי לאביך מ"מ כל כמה דלא כפר ליה עדיין חייב קרינן ביה ולכשיכפור לו ויפטור ממונו הוי דזוכה במה שבידו אבל כל כמה דלא כפר ליה עדיין חייב קרינן ביה ומה"ט לא היה מיקרי הפסד מה שהיו מחייבין אותו עדים לשלם בעדותן לפני ערכאות וכמש"ל בס"ד מדברי התוס' דב"ק וכיון שכן שפיר איכא למימר דגם לאחר מית' העובד כוכבי' היה שייך בו הך דינא דר"נ ואפי' לשיטת הרשב"א דהא השתא בשעת תביעה דישראל המלוה לעובד כוכבים עדיין חייב קרינן ביה בהאי ישראל שלוה מעובד כוכבים ומשתעבד להאי ישראל מדר"נ ואפי' אח"כ יפקיע את עצמו מן העובד כוכבים מ"מ חייב לשלם לישראל כיון דכבר נשתעבד לו וכ"ש לשיטת הר"ן דס"ל דדינא דר"נ יש בו שיעבוד מזמ"פ ואילך והכא בנ"ד כבר הגיע זמ"פ שניהם בחיי הכותי וכבר נשתעבד לו מדר"נ וכ"ש טפי לשיטת הרא"ש והרמב"ן דס"ל דהשעבוד הוא משעת הלוואה דכבר נשתעבד לו משע' הלוואה ואין בין קדמ' הלוואת הישראל לכותי או הלואת הכותי לישראל דלעול' משתעבד משעת הלוואה השני' וכמבואר כל זה בפוסקים ואין צורך להאריך בזה מיהו לשיטת הראשונים דס"ל דגם בדינא דר"נ מהני מחילה ה"נ בנידון דידן כשהי' יכול להפקיע א"ע מן הכותי בכפירתו ויזכ' מה שבידו מדין הפקר דרחמנא כו' ה"ה כמדבר אין לישראל זה עליו כלום דלא גריעא זכיה זו ממחילה דכמו שהראשון יכול למחול משום דעיקר ממונא ושיעבודא דידיה הוא. ושוב אין לשני עליו כלום. מה"ט נמי כשיוכל לזכות מן הראשון כיון דעיקר ממונא ושיעבודא דכותי אנס הוי כשזוכה זה ממון העובד כוכבים מדין הפקר אין לזה עליו כלום ומצאתי כן בדברי בעה"ת והביאו ב"י סי' ס"ו וז"ל הורו המורים והסכימו שגר שיש לו מלוה על ישראל בשטר ומכר שט"ח לאחרים ומת כיון שאם חזר ומחלו מחול כיון שמת פקע ליה שיעבודא ונפטר הלוה ממנו וכו' עכ"ל יע"ש. וזה דומה ממש לנ"ד לשיטת הסוברים דאם מחלו בדר"נ מהני מחילתו ה"נ לאחר שפקע שיעבודו נפטר גם מבע"ח:

והנה לכאורה היה נראה לי לומר דאפי' להנך פוסקים דס"ל דבדינא דר"נ לא מהני מחילה מ"מ לפי החילוק שחילקו מקצת הראשונים בין הך דמכירת שטר להך דר"נ דמכירת שטרות דרבנן ובשיעבוד דרבנן מהני מחילה אבל שיעבוד דר"נ הוי דאורייתא משו"ה לא מהני מחילה לאפקועי שיעבוד שהוא מן התורה היה נראה לומר דבעובד כוכבים אנס כיון דהפקעת הלואה מותר מן התורה ומדרבנן הוא דאסור ואין כאן שיעבוד מן התורה כלל דהאיך ישתעבד לזה שהלוה לעובד כוכבים מן התורה כיון דלעובד כוכבים גופיה לא משתעבד וכיון שכן איכא למימר דהכא לכו"ע היה מהני מחילה דעובד כוכבים לאפקועי שיעבוד דר"נ דישראל דלא הוי אלא מדרבנן והוי דומיא דשיעבוד דלוקח השט"ח. מיהו אחר העיון נראה דז"א דמכירת שטרות שאני דהתם משום דשיעבוד המלוה עצמו הוי דאורייתא ושיעבוד הלוקח אינה אלא מדרבנן משו"ה מהני מחילת המלוה לאפקועי שיעבוד הלוקח. משום דשיעבודו עיקר טפי לגבי שיעבוד הלוקח דשיעבודו דאורייתא ושיעבוד הלוקח דרבנן. משא"כ הכא דשיעבוד שניהם שוה מדרבנן לא מהני מחילת העובד כוכבים לאפקועי שיעבוד הישראל כיון דשיעבוד שניהם שוה והוי דומה לישראל וישראל מדר"נ דשיעבוד שניהם שוה מדאורייתא וזהו עיקר החילוק שבין מכירת שטרות להך דר"נ דהתם שיעבוד המלוה עצמו דאורייתא ושיעבוד הלוקח דרבנן והכא שיעבוד שניהם שוה ומה לי שניהם שוה בשיעבוד דאורייתא או שוים בשיעבוד דרבנן ול"ד למכירת כתובה דאפי' למ"ד כתובה דרבנן יכולה למחול אם מכרה לאחר אע"ג דשיעבודא דידה נמי לא הוי אלא מדרבנן דמ"מ שיעבודא דידה עדיף טפי דאינה אלא חד דרבנן משא"כ שיעבוד הלוקח דהוי תרי דרבנן דכתובה דרבנן ולקיחת שטרות אבל הכא בנ"ד שיעבוד שניהם שוה לגמרי ובהכי ניחא מה שהביאו הראשונים ראיה לענין דיכולין למחול בדר"נ מהך דהאשה שחבלה ולא דחו משום דכתובה דרבנן ושיעבודא דר"נ דידה שיעבודא דרבנן הוי מטעמא דכתיבנא כיון דמ"מ שיעבוד שניהם שוה מיהו התם בלא"ה ניחא דבסוגיא דשם מוקמינן לה כר"מ ור"מ ס"ל כתובה דאורייתא בפ' אעפ"י (דף נ"ו ע"ב) ואין להאריך והנה בענין מחלוקת הפוסקים אי מהני מחילה בדינא דר"נ כבר הכריעו הב"י והרמ"א כדעת האומרים דאינו יכול למחול וגם הש"ך האריך לקיים הכרעה הלזו. ואם אמנם כתבתי בס"ד לקיים דברי הראשונים מה שהביאו ראיה מהך דהאשה שחבלה דלא כמ"ש בש"ך לדחות אותה ראיה לגמרי עם כל זה מי יתיצב לפני גדולים האלה. להכריע שלא כהכרעתם ואפי' אם בא אחד לטעון קים לו כאידך נראה דלא שמעינן ליה אחרי שכבר הכריעו כל גדולי האחרונים וא"כ בנ"ד נראה דיכול היה ישראל המלוה לכותי לתבוע את ישראל החייב לשלם לו מדינא דר"נ ואמנם מצד אחר נראה לי דאין לו עליו כלום. דלא שייך היה דינא דר"נ בעובד כוכבים בכה"ג כלל למאן דקיי"ל בהפקעת הלוואה וכמו שיתבאר אי"ה בס"ד:

הנה הרב"י הביא בסי' פ"ו מדברי תשובת הרשב"א שנסתפק אם הלוה עובד כוכבים אי שייך בו דינא דר"נ והנראה בפשיטות דבכה"ג מיירי שראובן חייב לשמעון. והעובד כוכבים חייב לראובן. ומספקא ליה אי משתעבד היה העובד כוכבים לשמעון מדר"נ וספיקו הוי משום דקרא דונתן לאשר אשם לו דילפינן מיניה הך דינא דר"נ בישראל הוא דכתיב דבהך פרשה איירי מדין קרן וחומש ואשם דלא שייך בעובדי כוכבים וכמו דאמרינן בפסחים (דף ל"א) דישראל מעובד כוכבים לא קני משכון משום דקרא ולך תהיה צדקה דילפינן מיני' שבע"ח קונה משכון בישראל הוא דכתיב ואפי' ר"מ דפליג התם וס"ל דישראל מעובד כוכבים קונה משכון היינו משום דאיכא ק"ו ישראל מישראל קונה מעובד כוכבים לא כ"ש אבל הכא נראה דליכא ק"ו וכ"ש לדידן דקיי"ל דישראל מעובד כוכבים לא קני משכון דאיכא למימר כמו כן לענין דינא דר"נ כיון דקרא בישראל כתיב בישראל דווקא קאמר רחמנא ולא בעובד כוכבים וזהו דמספקא ליה להרשב"א. וכן נראה מדברי המשנה למלך בפ"ב מה' מלוה. דמפרש לדברי הרשב"א בדרך זה שהעובד כוכבים חייב לישראל. והישראל לישראל אחר שכ' שם דהך דמספקא ליה להרשב"א מיפשט פשיטא ליה להרא"ש שכ' בפ' יש נוחלין. דאם גבו יתומים ממלוה העובד כוכבים ב"ח חוזר וגובה אותה מהם משום דר"נ יע"ש משמע בפשיטות דמפרש לספיקא דהרשב"א בכה"ג אבל היכי דהעובד כוכבים היה חייב לישראל וישראל חייב לעובד כוכבים נראה דלא שייך כלל דינא דר"נ שיהא הישראל יכול לתבוע לישראל אחר משום דנימא כי היכי דמישתעבד לעובד כוכבים ה"נ מישתעבד לב"ח דעובד כוכבים דלהנך פוסקים דס"ל הפקעת הלואה מותר מדאורייתא ומשום ח"ה בלבד הוא דאסור אין כאן שיעבוד מעיקרא כלל שיהא הישראל מישתעבד לעובד כוכבים דמדאורייתא וודאי לא מישתעבד ליה אלא אפי' מדרבנן נמי שיעבוד ליכא כאן דנהי דאיסורא איכא משום ח"ה אבל לא מצינו שיעבוד בזה כיון דמדין הממון עצמו יכול לזכות ביה בהאי ממון דהוי כהפקר ואיסורא אחרינא הוא דאיכא דנפיק מיניה ח"ה ואי בעי למיעבד איסורא ולזכות ממון זה זוכה בו שפיר ולא שייך בזה שיעבוד כלל ומה"ט פסק רמ"א באהע"ז. דאם קדשה בגזל העובד כוכבים למאי דס"ל התם דצריך היה להחזיר רק מדרבנן משום ק"ה מקודשת והאחרונים שהשיגו עליו בזה. לא השיגו אלא משום דס"ל דאנן קיי"ל גזל עובד כוכבים אסור מדאורייתא ועיין בלח"מ שם ובש"ך ח"מ סי' שמ"ח אבל הא וודאי לכו"ע אי אינה אלא מדרבנן משום ח"ה מקודשת אלמא דעיקר ממון יכול לזכות בו ואיסורא אחרינא הוא דעבד וא"כ בהפקעת הלוואה דמדרבנן בלבד הוא דאסור משום ח"ה ודאי דאי עביד איסורא אין כאן שיעבוד כלל ולא היה מישתעבד ליה לעובד כוכבים לא בשיעבוד נכסים ולא בשיעבוד הגוף וכיון דלעובד כוכבים גופיה לא היה מישתעבד האיך ישתעבד לישראל שאינו בא אלא מכח עובד כוכבים ותו האיך ישתעבד ליה הא אפשר לו להשמט בדרך שלא יהא ח"ה והיאך שייך בו שיעבוד מעיקרא כלל:

ויש לי להביא ראיה לזה דבכה"ג לא שייך היה בעובד כוכבים דינא דר"נ כלל מסוגיא דערכין פ' שום היתומים (דף כ"ב) דפריך שם אהא דאמר רב אסי אין נזקקין לנכסי יתומים אלא א"כ רבית אוכלת בהן מהא דתנן אין נפרעין מנכסי היתומים אלא מן הזיבורית אילימא בב"ח עובד כוכבים מי ציית אלא בב"ח ישראל אי אכיל ריבית מי שבקינן ליה ודחיק לאוקמי התם בב"ח עובד כוכבים שקבל לדון בדיני ישראל ובשקבל עליו לזה ולא קבל עליו לזה יע"ש והשתא קשיא דבפשיטות הוי מצי לאוקמי בישראל הבא מכח עובד כוכבים כגון שאביהם של יתומים חייב לעובד כוכבים ברבית והעובד כוכבים חייב לישראל אחר ובא ישראל לגבות מן היתומים מדר"נ דהוי שפיר רבית אוכלת בהם ואין נפרעין אלא מן הזיבורית דהישראל וודאי אינו יכול להפרע מהן אלא כדינינו בישראל מישראל דעיקר תביעותייהו הוי משום דמשעבדי ליה מדר"נ ולא עדיף מאלו מישתעבד ליה מחמת הלוואת עצמו דאינו נפרע אלא מן הזיבורית ומדלא מוקי לה הכא ש"מ דלא שייך בכה"ג שיעבודא דר"נ כלל ואין הישראל יכול לתבוע מן היתומים כלל מחמת שחייבים לעובד כוכבים והעובד כוכבים חייב לו מטעמא דכתיבנא דאין כאן שיעבוד מעיקרא:

ואמנם מפני שאינה ראיה ברורה כל כך דיש לדחות דאין ה"נ דבכאן הוי מצי לשנויי כן אלא משום דאקושיות אחרות דשם לא מתרצא ליה שפיר בכה"ג וע"כ צריך לתרץ בב"ח עובד כוכבים ובשקבל עליו וכו'. מתרץ נמי אקושיא זו בכה"ג. ע"כ אביא ראיה מדברי הראשונים. והוא מדברי הרשב"א בתשובה. והביאה הרב"י בחו"מ סי' ק"ד וז"ל. שאלה. ראובן ושמעון שיש לכל א' מהם חוב על עובד כוכבים וראובן אמר שאבד שטרו. והפקיד צוה לחדשו לו וגבה כל נכסי העובד כוכבים ושמעון טוען שמא נפרע שטרו וכו' והעובד כוכבים המלוה מודה שקודם לכן פרעו. תשובה. אם ראובן זה גבה מטלטלין וכו' ואי דינא דמלכותא לא דינא מטלטלין לא נשתעבדו לשמעון וכו'. שאפי' שגבה שלא כדין בכי הא אינו חייב לשלם. דמעות אלו לא נשתעבדו לו יע"ש באריכות דמשמע מדבריו להדיא דאפי' אי נימא דשט"ח שכ' לו הפקיד אינו כלום והעובד כוכבים נאמן לומר פרעתי והוא גבה מן העובד כוכבים שלא כדין לגמרי. אפ"ה אין שמעון יכול להוציא ממנו. וכן מוכח מדבריו להדיא ממ"ש אח"ז וז"ל עוד נראה דאפי' גבה קרקע וכו'. וכיון שכן וכו'. אע"פ שהיה העובד כוכבים טוען ברי פרעתי. אינו נאמן וכו' הרי להדיא דבחלוקה הראשונה קאמר. דאפי' העובד כוכבים נאמן לומר פרעתי. אפ"ה אין שמעון יכול לגבות מראובן מה שגבה מן העובד כוכבים שלא כדין. משום דמטלטלין לא משתעבדי והתם וודאי אי תבע העובד כוכבים את ראובן בדינינו מה שגבה ממנו שלא כדין היינו פוסקים הדין שיחזיר ראובן לעובד כוכבים מה שגבה כיון דהעובד כוכבים טוען פרעתי ונאמן לטעון פרעתי ונהי דגזילו לא מקרי משום דגבה ע"פ הפקיד בתורת תשלומי פרעון מ"מ מדין ח"ה וודאי דחייב להחזיר. ואין לך ח"ה גדול מזה דנפרע ממנו שני פעמים חוב אחד וא"כ מ"ט לא יגבה ממנו שמעון מדינא דר"נ דהרי ראובן חייב לעובד כוכבים להחזיר לו את שלו מדין ח"ה והעובד כוכבים חייב לשמעון. אלא וודאי דבכה"ג לא שייך דינא דר"נ כלל דנהי דאיסורא איכא אבל שיעבוד אין כאן ואי עביד איסורא זכה במה שבידו ולא משתעבד ליה כלל ומשו"ה מדמי ליה הרשב"א שם למכירה או מתנה דאין עליו טענה אלא משום דזכה בשעבודו ומחלק בין מטלטלי למקרקעי בהאי חלוקה הראשונה. ומשום דמטלטלי לא משתעבדי:

וכן יש להוכיח מדברי התוס' דב"ב דף נ"ד ע"ב ד"ה וישראל לא קנה כו' וז"ל ונראה דשרי לישראל לתבוע מיני' מעותיו וכו'. דבדין קתבע ליה דלא נתן לו מעות אלא ע"מ שתבוא הקרקע לידו ואם המחזיק יכול להשמט ישמט אע"פ שהלוקח מפסיד עכ"ל. הנה לפי דעתם דהישראל היה יכול לתבוע את העובד כוכבים דבדין קתבע ליה. ודינא הוא שצריך היה העובד כוכבים להחזיר לישראל מעותיו. א"כ נראה וודאי דמדין ח"ה צריך ישראל המחזיק להחזיר הקרקע לעובד כוכבים דוודאי אין לך ח"ה גדול מזה דהעובד כוכבים מחויב להחזיר מעותיו לישראל. ולמה יחזיק זה קרקעו בחנם ואפילו מדין גזל גמור יש לעיין בזה כיון דלאחר שיחזיק זה בקרקע ע"כ יצטרך העובד כוכבים להחזיר המעות לישראל מדינא. א"כ ה"ל גוזלו ממש במה שמחזיק בקרקע מיהו בזה יש לומר דכיון דעובד כוכבים מכי קבל זוזי איסתלק ליה וקרקע זו כבר אינו של עובד כוכבים כלל. והמחזיק בה אינו מחזיק בשל עובד כוכבים. ואע"ג דבחזקה זו היה גורם לעובד כוכבים היזק שיצטרך להחזיר המעות לישראל מ"מ לא מיקרי כה"ג גזילה. דאפי' בישראל כה"ג אין כאן אלא כמו דבר הגורם לממון. ועיין בטור חו"מ ס"ס שע"ח מ"ש שם בשם תשובת הרא"ש בהך דמזיק פרד של עובד כוכבים שהשאיל לישראל יע"ש. וכן בכמה מקומות בכה"ג מ"מ לא מיקרי גזילה בכה"ג ואין כאן חיוב חזרה מדין ממון אלא מדין ח"ה ואין להאריך בזה. ועכ"פ מדין ח"ה וודאי יש כאן ואפי' לאו גזילו ממש מיקרי. ואפ"ה כתבו שאם יכול המחזיק להשמט ישמט אפי' הלוקח מפסידי ואמאי לא יוציא הקונה מן המחזיק מדינא דר"נ כיון שזה צריך להחזיר מדין ח"ה. והעובד כוכבים חייב לישראל זה הקונה אלא ודאי דכל היכא דלא היה הישראל חייב לעובד כוכבים מדין ממון אלא משום איסור ח"ה. לא שייך ביה דינא דר"נ כלל דהרי אין כאן שיעבוד מעיקרא לא שיעבוד הגוף ולא שיעבוד נכסים ואיסורא בעלמא הוא דאיכא:

ואמנם יש לדחוק קצת דהכא כיון שיש לעובד כוכבים במה לשלם לישראל הקונה משו"ה אינו יכול להוציא מזה משו' דינא דר"נ דדינא דר"נ ליתא אלא בשאין לו ממה לגבו' מבע"ח וכמ"ש בטור ושו"ע סי' פ"ו. אבל נראה דהיכא דהוא אלם ואינו יכול להוציא ממנו ה"ל כאין לו ממה לגבות ושייך בו דינא דר"נ. ויש ללמוד כן מדין ערב שהסכימו רוב הראשונים והאחרונים שאם הוא אלם ואינו יכול להוציא ממנו שיכול להפרע מן הערב וכמ"ש בטור וב"י סי' קכ"ט יע"ש. והך דר"נ לא עדיף מערב דעלמא וכ"ש הוא מערב דעלמא למעיין בדברי הטור וב"י סי' פ"ו במ"ש בשם בעה"ת. יע"ש. ואין להאריך. והכא כתבו התוס' אע"פ שהלוקח מפסיד והיינו ע"כ משום דהעובד כוכבים אלם או שאין לו במה לפרוע ואע"פ שיש לדחוק בכל זה ולדחות ראיות קצתן מ"מ מסתברא דכן הוא. דהא דינא דר"נ דינא דאורייתא הוי והכא מוכח בקדושין דף ט"ו דדרשא גמורה הוי ולא אסמכתא והכא מדאורייתא וודאי ליתא להאי דינא [ולקמן יתבאר בס"ד עוד ראיה נכונה לדין זה מדברי הירושלמי וכל גדולי הראשונים] ונהי דתקינו רבנן שישלם לעובד כוכבים משום ח"ה. מ"מ מנא תיתי לן שתיקנו נמי שיהא משועבד לבע"ח דעובד כוכבים כיון דלעובד כוכבים גופיה אי לאו משום ח"ה בדבר לא היה מחויב לשלם האיך ישתעבד לבעל חובו בהאי גוונא דבבע"ח ליתא לח"ה כלל כמו בנידון דידן שהבע"ח הוא ישראל ולמה להו לרבנן לתקוני כן וכ"ש היכא דיכול להשמט שלא יהא ח"ה והאיך ישתעבד לזה מעיקרא כלל דאפי' תימא שצריך היה לשלם לעובד כוכבים משום ח"ה דין שעבוד היה לו. מ"מ מעיקרא אין כאן דבר ברור שיצטרך לשלם לו כלל. דדילמא לא יוכל להשמט ממנו בענין שלא יהא ח"ה. וזה דומה למ"ש הר"ן בפ"ב דכתובות דמה"ט ליכא דינא דר"נ בכתובה בחיי הבעל יע"ש. וכ"ש דהכא מסתברא דאפי' במקום ח"ה אין כאן שיעבוד אלא איסורא בעלמא. ועוד הא גופיה אי שייך היה כלל דינא דר"נ בעובד כוכבים ואפי' בכה"ג שהעובד כוכבים היה חייב לישראל וישראל לישראל אחר. דיש כאן שעבוד גמור נמי לאו מילתא דפשיטא לגמרי הוי שהרשב"א נסתפק בדבר. ואף דמדברי הרא"ש נראה דמיפשט פשיטא ליה. כבר כתבתי בס"ד טעם הגון לספיקא דהרשב"א מה שנראה טפי להיפך דלא שייך דינא דר"נ בעובד כוכבים כלל מכל הלין טעמים וראיות נראה לענ"ד ברור דלא שייך כלל דינא דר"נ בכה"ג דישראל היה חייב לעובד כוכבים ועובד כוכבים היה חייב לישראל אחר. ואפי' בחיי העובד כוכבים לא היה הישראל יכול לתבוע כלל את הישראל החייב לעובד כוכבים ולית ליה עליו ולא מידי. ואמנם בד"מ בסי' ע"ב כ' בענין משכונו של עובד כוכבים ביד ישראל. ובא ישראל אחר ליטול המותר מחמת שהעובד כוכבים חייב לו. דמאחר שאין לעובד כוכבים לפרוע לישראל זה אלא במשכון זה. א"כ כל זכותו של עובד כוכבים היה לי לישראל זה מדר"נ דאמר ונתן לאשר אשם לו ולכן יכול היה הישראל לפדותו כמו העובד כוכבים עצמו עכ"ל:

והנראה בעיני בפשיטות. דס"ל להרמ"א דמשכונו של עובד כוכבים ביד ישראל חייב היה הישראל להחזיר לעובד כוכבים המשכון כשמשלם לו מעותיו מדין גמור. ולא משום ח"ה בלבד. וכ"ש מה שהמשכון שוה יותר מחובו דיש בו משום גזל אם אינו מחזיר לו. דשל עובד כוכבים הוא בכל מקום שהוא וכמו שיתבאר אי"ה בס"ד ומשו"ה שייך בזה שפיר דינא דר"נ. וכן נראה מלשון תשובת מהרי"ל גופיה שממנו הוציא הד"מ דין זה והב"י הביא שם תשובה זו וז"ל. לכאורה נראה לדמויי לההיא דפ' הפרה וכו' אע"ג דמוקי לה דאיתא בחצר שאינה משתמרת היינו משום הפקר אבל הא לאו הפקר הוא אלא דעובד כוכבים הוא. ובמה ליקני המותר אפי' ישראל מישראל וכו'. מזה נראה להדיא דס"ל דהמשכון דעובד כוכבים הוא בכל מקום שהוא ועכ"פ מה שהוא יותר מחובו ה"ה של עובד כוכבים ואין הישראל יכול לזכות בו. ומדינא חייב להחזיר ולאו משום ח"ה בלבד. ודומה להא דאמרינן בב"ק שם ע"ע גופו קנוי. כלומר כיון דגופו קנוי וכל היכא דאיתא ברשות עובד כוכבים הוא. אסור להפקיע א"ע ממנו מדין תורה. ואין לחלק דשאני עבד דאיתקש לקרקע. וקרקע אינה נגזלת משא"כ במטלטלין ז"א חדא דכבר הסכימו גדולי הראשונים דדוקא עבד כנעני איתקש לקרקע ולא עבד עברי כמ"ש התוס' בקדושין דף ז' ובמגילה דף כ"ג ושארי הראשונים ואף שהש"ך הסכים להיפוך בח"מ סי' צ"ה דגם עבד עברי איתקש לקרקעות. באמת תמהני בזה איך מלאו לבו לחלוק על כל גדולי הראשונים בלי ראיה ברורה. וכל הראיות שהביא שם כבר עמדו עליהם הראשונים וישבו לפי דרכם הפשוט בעיניהם דדוקא עבד כנעני איתקש לקרקעות ולא עבד עברי

ואיברא דמדברי הרמב"ם נראה דס"ל דגם ע"ע איתקש למקרקעי שכ' בפ' י"ג מהל' מכירה. השוכר את הפועל לעשות עמו בין במקרקעי בין במטלטלי אין בו אונאה מפני שהוא כקונה אותו לזמן ועבדים אין בהם אונאה עכ"ל. והביאו הטור בח"מ סי' רכ"ד וכן פסק בשו"ע שם יע"ש. ואמנם תמיה לי בזה אי נימא דע"ע איתקש לקרקעות כמו עבד כנעני. א"כ קשיא טובא סוגיא דקדושין דף י"ד ע"ב דאמרינן ע"ע נקנה בכסף מנ"ל. ומייתי קראי טובא לנמכר לעובד כוכבים ולנמכר לישראל. למכרו ב"ד. ולמוכר עצמו. ולעבד ואמה. ואי ע"ע איתקש לקרקעות כמו עבד כנעני. כל הני קראי למה לי. תיפוק ליה מהיקשא כי היכי דנפ"ל בעבד כנעני בדף כ"ב ע"ב שם דנקנה בכסף. מדאיתקש לקרקעות וכן קשה אשטר דבעינן נמי התם קרא בע"ע ותיפוק ליה מהיקשא ולכאורה היה נראה דלהכי איצטריך קראי בע"ע דנקנה בכסף ושטר. דאי מהיקשא דקרקעות הוי ילפינן נמי דנקנה בחזקה כמו קרקע. אבל באמת זה אינו דכל הסוגיא דשם לא משמע כלל דאיצטריך כל הני קראי למעוטי חזקה אלא לגופייהו איצטריך ועוד דא"כ כל הני קראי וגז"ש למה לי בחד מיעוט הוי סגי למעוטי דאינו נקנה בחזקה ועוד דאמרינן התם דף ט"ז ע"א בשטר מנ"ל וכו' אמר רב אחא בריה דרב אדא אמר קרא לא תצא כצאת העבדים וכו' ואימא נקנית היא בקנין עבדים ומאי ניהו חזקה אמר קרא והתנחלתם אותם. אותם בחזקה ולא אחר בחזקה והשתא מאי פריך דתיקני בחזקה אי מיקני בחזקה א"כ כל הני קראי למה לי לקנין כסף תיפוק ליה כולה מילתא מהיקשא דקרקע וקרא דלא תצא גופי' נמי לא איצטריך ואף אם נדחוק לפרש דה"פ ואימא ניקנית בחזקה אבל שטר לא ונימא דמשו"ה איצטריך כל הני קראי דאי מהיקשא דקרקעות הוי ילפינן נמי שטר מ"מ אכתי תיקשי למה לי אותם למעוטי דלא ניקנית בחזקה דהשתא נמי דכתיב אותם אכתי קשה ואימא איפכא דאותם למעוטי שטר כדפריך שם וע"כ צ"ל דמסתברא לדרוש לא תצא לרבויי שטר או מסברא או מקרא דאם אחרת כדאמרינן שם וא"כ בלא אותם נמי ע"כ מדאיצטריך כל הני קראי לקנין כסף ולא ילפינן מהיקשא דקרקעות ע"כ למעוטי חד מהני אתי או שטר או חזקה וכיון דמלא תצא מסתברא לרבויי שטר טפי מחזקה ממילא ידעינן דכל הני קראי דקנין כסף למעוטי חזקה אתו אם כן אותם למה לי למעוטי חזקה:

אלא וודאי נראה בפשיטות דכל הסוגיא אתיא כפשטה דכל הני קראי איצטריך לגופייהו ומשום דע"ע לא איתקש לקרקעות דדווקא עבד כנעני איתקש ולא ע"ע והיה נראה לומר דהך סוגיא אמתני' קאי ומתניתין ע"כ ס"ל דע"ע אין גופו קנוי מדלא קתני במתני' דקונה א"ע בשטר וכדס"ד דהתוס' שם דף ט"ז ע"א ד"ה אמר רבא וכו' ולמתני' הוא דלא איתקש לקרקעות כיון דאין גופו קנוי להכי איצטריך לאתויי כל הני קראי אבל לרבא דס"ל גופו קנוי אה"נ דמהיקשא יליף אבל באמת זה אינו. חדא דא"כ תימא האיך פליג רבא אסתם מתני' ופסק כברייתא וכמו שהקשו התוס' שם ועוד דאכתי תיקשי לרבא ולתנא דברייתא כל הני קראי למה לי ומשום למעוטי חזקה לחוד לא איצטריך כל הני קראי דבחד מיעוט סגי וכמש"ל והרבה צריך לי עיון וישוב בזה ואין כאן מקומו להאריך:

והנה בעינן אם העבדים נגזלים אפי' עבד כנעני כתבו התוס' בב"מ (דף ס"א) ד"ה אלא לאו דגזל כו' דלענין הך אין להקיש עבדים לקרקעות דאע"ג דקרקע אינה נגזלת עבדים נגזלים יע"ש. אמנם דברי התוס' תמוהים דלהדיא איתא בפ' הגוזל (דף צ"ו ב') דלמ"ד עבדא כמקרקעי דמי גם לענין גזל ס"ל דעבדים אינם נגזלים כמו קרקע דאינה נגזלת וכל היכא דאיתא ברשותיה דמריה איתא יע"ש היטב והתוס' גופייהו שם (דף צ"ד א') כתבו דלמ"ד עבדא כמקרקעי דמי דינו כקרקע דאינה נגזלת יע"ש וכן יש לתמוה במ"ש שם דהא דקרקע אינה נגזלת אינו מן המקרא הא בב"ק (דף קי"ד ב') אמרינן להדיא דלרבנן דפליגי עליה דר"א וס"ל דקרקע אינה נגזלת ילפי מקראי בכלל ופרט והתם ממעטינן נמי עבדים דאינם נגזלים אח"ז ראיתי שכבר עמד ע"ז במהרש"א ובס' פני יהושע רוצה לתרץ והוא דוחק דמהיכא פשיטא להו דלא שייך לאו דלא תגזול בקרקע עד שהוצרך לומר דלאו מן המקרא ילפינן כיון דמהא דקרקע אינה נגזלת אין ללמוד לענין לאו דלא תגזול ואין להאריך כאן בכל זה:

ועוד אפי' תימא דעבדא כמקרקעי אפי' ע"ע מ"מ בהך דנ"ד אין לחלק כלל כיון דמה"ט דכל היכא דאיתא ברשותא דמרי' איתא אסור היה להפקיע א"ע מעובד כוכבים דה"ל גזל ממש ואע"ג דאינו גוזלו מיד ליד ה"ה במטלטלי בכה"ג. דכל היכא דאיתנייהו ברשותיה איתנייהו נמי אי מפקיע ממנו הו"ל גזל ממש דמה לי קרקע מה לי מטלטלי כיון דעד השתא ברשותיה קיימא אי מפקיע מיניה הו"ל גזילו ואדרבא במטלטלין שייך הפקעה טפי בכה"ג דכשמוכרו מפקיע מרשותיה והשתא הוא דקגזיל מיניה ואפי' בא מעיקרא לידו בהיתר וכמו שיתבאר אי"ה משא"כ בקרקע כשבא לידו בהיתר בתורת משכון דאפי' מוכרו אין כאן גזל דברשותיה קיימא נמי השתא כל היכא דאיתא מיהו בהך דע"ע איכא למימר שמפקיע ממנו מעשה ידיו ומלאכתו מיקרי שפיר גזל אפי' אי כמקרקעי דמי דומיא דהתוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה. מיהו עכ"פ הא וודאי דבמטלטלין כה"ג דהוי ברשותיה כל היכא דאיתנייהו שייך בהו גזל כשמפקיע ממנו וא"כ משכון של עובד כוכבים ביד ישראל לא מיבעי מה ששוה יותר מן החוב דאפי' בישראל מישראל הסכימו רוב הפוסקים דלא קני וכ"ש בישראל מעובד כוכבים אלא אפי' מה שכנגד החוב נמי הא קיי"ל דישראל מעובד כוכבים לא קנה משכון וכל היכא דאיתא ברשותא דעובד כוכבים איתא ומה"ט לענין חמץ בפסח אינו עובר עליו וכמ"ש הרא"ש בפ' כל שעה והטור באו"ח סי' תמ"א וכן לענין ריבית כ' שם הרא"ש בשם בעל העיטור דמשכונו של עובד כוכבים ביד ישראל מותר היה להלוות עליו בריבית מישראל אחר מה"ט דישראל מעובד כוכבים אינו קונה משכון וכל היכא דאיתא ברשותיה דעובד כוכבים איתי' יע"ש ואפי' לדעת הרמב"ם לפי מאי דדייק הב"י בה' פסח שם דס"ל דתנא דמתני' דישראל מעובד כוכבים קונה משכון מ"מ מה ששוה יותר מן החוב וודאי לא קנה ואע"ג דגבי ישראל מישראל ס"ל להרמב"ם דאפי' מה ששוה יותר מן החוב ה"ל ש"ש התם משום דאיכא מצוה דהוי כשומר אבידה וכמ"ש בפוסקים ועיין בב"י ח"מ סי' ע"ב [וסברא זו כתבו התוס' גם כן בשבועות דף מ"ד ע"א ד"ה שומר אבידה וכו' יע"ש] אבל בעובד כוכבים לכו"ע על מה ששוה יותר מן החוב אינו אלא שומר חנם ולדעת הרא"ש וש"פ דישראל מעובד כוכבים לא קנה משכון אפי' במה שכנגד החוב לא קנה וכל היכא דאיתא ברשותי' איתא ודין גזל ממש היה בו אם לא היה מחזירו מעובד כוכבים כיון דעד השתא ברשות עובד כוכבים קיימא אישתכח דהשתא הוא דקגזיל מיניה ומן הדין היה חייב להחזיר לו ומשו"ה שפיר שייך בו דינא דר"נ למאי דפשיטא לי' להרא"ש דגם בעובד כוכבים איתא לדינא דר"נ דעכ"פ לכל הדעות מה ששוה יותר מן החוב וודאי לא קנה וברשותיה דעובד כוכבים הוא ומיקרי גזל ממש אי מפקיע ממנו ומן התורה חייב להחזיר לו והשתא מצי ישראל זה שהעובד כוכבים חייב לו להוציא מידו מדינא דר"נ וזהו טעמי' דמהרי"ל דס"ל כן וכמבואר מדבריו שם וכן הוא טעמי' דרמ"א וכ"ש דא"ש לפי מאי דפסק באו"ח דישראל מעובד כוכבים לא קנה משכון כלל וכן כ' רמ"א בח"מ סי' רנ"ג סעיף כ' יע"ש וכל זה כתבתי לפי משמעות דברי מהרי"ל דטעמי' משום דלא קנה משכון הוא ועכ"פ במה שהוא יותר מן החוב אמנם באמת נראה לי דאין צריך לזה כלל דאפי' אי ישראל מעובד כוכבים קונה משכון וקונה אפי' מה שהוא יותר מן החוב כדין ישראל מישראל לשיטת הרמב"ם מ"מ יש בו דין גזל ממש אי גוזלו ממנו וכמו שיתבאר אי"ה:

הנה בחלקת מחוקק סי' כ"ח הביא משם תשובת מהרי"ל בא' שמכר משכון של עובד כוכבים לחבירו וחבירו קידש בו את האשה וכתב שם דמכירת משכון הוי כהפקעת הלוואתו יע"ש. ותמיהני דלא מיבעי למאי דקיי"ל דישראל מעובד כוכבים לא קנה משכון דודאי פשוט וברור דכל היכא דאיתא ברשותי' דעובד כוכבים הוי וכשמוכרו הו"ל גזילו ממש אלא אפי' תימא דישראל מעובד כוכבים קונה משכון וודאי דלא קנה טפי מישראל מישראל. ובישראל מישראל הא קיי"ל דשלא בשעת הלוואתו הוא דקני לגמרי אבל בשעת הלוואתו אינו אלא כש"ש וכמ"ש התוס' והרא"ש בפסחים ובכמה מקומו' וכן מבואר בכמה פוסקים הראשונים וכן הוא לשון הש"ס להדיא והובא כל זה בב"י ח"מ סי' ע"ב. וכיון שכן אי מכרו לאחר יש לו דין גזלן. דהיינו שולח יד בפקדון דיש לו דין גזלן לכל מילי וכמבואר בש"ס בס"פ המפקיד ובכל הפוסקים ובטור וב"י בסי' רצ"ב בין לענין דמשלם כשעת הגזילה דהשתא קגזיל מיניה בין לענין שינוי דקונה ואין חילוק בין שומר חנם לש"ש דמ"מ עד שליחות יד ברשותיה דמריה קאי וכששולח בה יד ה"ל כגזלן מרשות בעלים. אחר שכתבתי זאת מסברא ראיתי בדברי הב"י בחו"מ סי' ע"ג בשם תשובת הריב"ש דמוכר משכון של חבירו יש לו דין גזלן ומשלם כשעת מכירה שהיא שעת הגזילה מלבד לענין שבועה כתב שם שהוא נאמן בשבועה משום דלא משמע ליה לאינשי דלהוי גזלן בהכי יע"ש אבל באמת גזלן הוי בזה וא"כ אפי' אי ישראל מעובד כוכבים נמי קני משכון מ"מ אי מכרו שלא בידיעת בעלים ושלא בשומת ב"ד וע"פ ב"ד מיקרי גזלן ואפי' במה שכנגד חובו וכ"ש מה שהוא יתר על חובו והקונה ממנו לא קני דהמכר בטל. וכמ"ש הב"י שם בשם תשובת הריב"ש וכן פסק בשו"ע סי' ע"ג. יע"ש בדברי האחרונים. ומ"ש שם לחלק משום דבהיתרא אתי לידיה. נראה שרוצה לומר שלא מיתסר מדאורייתא אלא בגוזל מיד העובד כוכבים ממש כעין ויגזול את החנית מיד המצרי. ובאמת זה אינו דמה לי גוזל מידו ממש או מרשותו דמה"ט כתבו הפוסקים דגניבתו אסור כמו גזילו וגניבתו אינו מידו ממש ולא בחזק' והכרח אלא כל שמוציא את של עובד כוכבים מרשותו ליקח לעצמו מיקרי גזלן בין בידיעת העובד כוכבים בין שלא בידיעה. וה"ט דעבד עברי משום דגופו קנוי וכל היכא דאיתא ברשותא דמריה איתא מקרי גזילו מה שמפקיע א"ע משעבודו. וה"ה בכל מילי דכל היכא דאיתנייהו ברשותיה דמריה איתנייהו. אי מפקיע ממנו ה"ל גזילו. ודווקא בהפקעת הלואה הוי שרי משום דמלוה להוצאה ניתנה ומעיקרא זכה בה הישראל לגמרי בממון זה. ואין לעובד כוכבים עליו אלא שיעבוד. ומה"ט נמי למאי דס"ד דעבד עברי אין גופו קנוי ואין לעובד כוכבים עליו אלא שיעבוד בעלמא הוי מדמה לה להפקעת החוב. אבל מידי דשל עובד כוכבים דעתה נמי דידיה הוא. ולא נפיק מרשותו פשיטא דיש לו דין גזל גמור. ומה לי אם הוא בבית העובד כוכבים או במקום אחר כיון דבכל מקום שהוא שלו הוא הגוזל דבר זה לעצמו או מכרו לאחר וודאי דאיסור דאורייתא הוא ככל גזל העובד כוכבים ולמ"ד גזל עובד כוכבים אסור בכל הני גווני אסור מן התורה:

וראיה ברורה לזה מסוגיא דבכורות והבאתי לעיל בס"ד ואין צורך להאריך בזה כי הדבר ברור דלמ"ד גזל העובד כוכבים אסור כל עניני גזל אסור מלבד מה שבא ליד ישראל בתורת זכיה גמורה כמו הפקעת הלוואה מעובד כוכבים אנס או כל הני דשרי רחמנא אבל כל מה שיש בו משום גזל אסור ואין חילוק בין בא לידו באיסור מעיקרא בין בא לידו בהיתר כמו פקדון דעובד כוכבים או משכונו כשצריך להחזיר ואינו מחזירו הוי גזלן וכשמוכרו ה"ל שולח יד בפקדון דיש לו דין גזלן והקונה לא קנה ולאו דידיה הוי לקדש בו את האשה כיון דליכא יאוש וכמ"ש הב"י בחו"מ בסוף סי' שס"א בשם המרדכי דכל היכא דליכא יאוש אם מכרו לאחר ואפי' עד שלישי ורביעי כל היכא דאיתא ברשות בעלים הוי יע"ש ומכאן נראה דתירוץ שתירץ הבית שמואל שם ליישב דברי רמ"א אינו נכון דל"ד לעושק כלל דמלוה להוצאה ניתנו וברשות הלוה היא ושלו לגמרי הוי משא"כ הקונה מגזלן קודם יאוש שלא קנה. וכל היכא דאיתא ברשות בעלים איתא ואין להאריך. סוף דבר דברי מהרי"ל תמוהים בעיני ואמנם אין הספר בעצמו לפני וטעמו וראיותיו אינם ידועים לי ע"כ אין האריך בזה:

ונחזור לעניננו דבהך דמהרי"ל כיון דמדינא דאורייתא חייב להחזיר לעובד כוכבים המותר מן המשכון שפיר כ' רמ"א בד"מ שיש כאן דינא דר"נ אמנם מה שיש לי לעיין בדברי הד"מ מ"ש בענין טענת הריבית שיעלה עוד ודחה דברי הרב"י דנראה דבהא לא שייך כלל דינא דר"נ כיון שהיה יכול להחזיק לעצמו בענין שלא יהא חייב להחזיר לעובד כוכבים מאי דינא דר"נ שייך בזה ומה שהביא ראיה מהך דרב מרי בר רחל דמשכן ליה עובד כוכבים ההוא פרדיסא והדר זבניה לרבא וכו'. לא ידעתי מאי ראיה. דהתם במכירה מיירי שמכר העובד כוכבים פרדיסא לרבא. ובמכירה וודאי קנה כל זכות וכח שהיה לו לעובד כוכבים בהאי פרדיסא והעובד כוכבים כבר נסתלק לגמרי ויכול רבא לפדותו כמו שהיה העובד כוכבים יכול לפדותו בזמן שירצה. ואע"ג דהשתא אין העובד כוכבים רוצה לפדותו הרי כבר נסתלק העובד כוכבים במה שמכר לרבא כל זכות וכח שיש לו בהאי פרדיסא ורצונו השתא לא מעלה ולא מוריד. משא"כ בהך דמשכון דהישראל השני אין לו שום זכות במשכון אלא משום דינא דר"נ. ודר"נ לא שייך אלא היכא דחייב להחזיר לזה מוציאין מזה ונותנים לזה והיינו אם העובד כוכבים בפנינו והיה רוצה לפדותו דבדין צריך להחזיר לו שייך הך דר"נ דמוציאין מזה ונותנין לזה אבל השתא שאין העובד כוכבים רוצה לפדותו וכ"ז שאין העובד כוכבים פודה יתחייב בריבית. ויזכה הישראל במשכון זה כנגד הריבית כדין וכיון שהוא יכול לזכות במשכון כדין האיך נימא דשייך כאן דינא דר"נ אח"ז ראיתי שהש"ך עמד ע"ז בסי' ע"ב דאין ראיה משם לכאן דהתם במכירה מיירי שקנה כל זכות העובד כוכבים:

ואמנם מה שנראה לי בדעת הרמ"א שהוא עפ"י שיטת הסוברי' דבדינא דר"נ אינו יכול למחול ולא להרויח זמן דהוי ליה כאלו נסתלק המלוה מזה ואין לו בו שום זכות וכח. וכל זכות וכח שהיה לו בחוב זה זכה בו בעל חובו והוי ליה כמכירה גמורה ועדיף ממכירה דשטרות. אלא הוי כמכירה דאורייתא וה"נ בהך משכון כיון דאין לו לעובד כוכבים במה לשלם לזה אלא בהאי משכון הוי ליה כאלו נסתלק ממנו לגמרי וכל זכות שהיה לו לכותי יש לו עתה לישראל בע"ח וזכות העובד כוכבים היה פקע לגמרי ורצונו בזה לא מעלה ולא מוריד והוי שפיר דומיא דהך עובדא דרב מרי ובענין תשובת הרשב"א שהביא הב"י בסי' ק"ד בהך דריבית נראה לי בפשיטות דמיירי בריבית שעלה עד זמן שבאו שניהם לגבות וטענת הבע"ח מאוחר הוי משום דין קדימה בריבית שעלה אחר זמן שטרו של שני והוי ס"ל דהוא מוקדם בשטרו לגבי סך הריבית הזה שעלה אחר זמן שטרו דהוי ס"ל דשיעבוד של הריבית אינו חל אלא מזמן שנתחייב להם בבירור ואינו חל אלא בכל יום ויום כמו שעולה סך הריבית ביום זה. ומאז הוא דמתחיל שעבודו. וא"כ שטרו מוקדם לסך הריבית שעלה אחר זמן שטרו ושיעבוד קודם לגבות מנכסי העובד כוכבים קרן חובו ושיעבוד סך ריבית זה מאוחר וע"ז השיב הרשב"א דאע"ג דעיקר חיוב הריבית אינו אלא בכל יום ויום מ"מ השעבוד מתחיל מזמן כתיבת השטר ומדמי לה להך דמתחייב לזון את בת אשתו חמש שנים דעיקר חיוב מזונות אינו אלא בכל יום ויום מ"מ השעבוד מתחיל מזמן השטר ומה שרוצה לטעון משום דבשעת כתיבת השטר אין חיוב הריבית ברור משום דשמא יפרע לו קודם ומחמת זה היה נראה לו דאי אפשר שיהא חל השעבוד מזמן השטר. דחה ג"כ מהך דבת אשתו. דהוי נמי בכה"ג ואפ"ה חל השעבוד מזמן השטר. ולא מיירי הרשב"א כלל מריבית שיעלה אחר הזמן שבאו לגבות מנכסי העובד כוכבים ואינו ענין כלל להך דתשובת מהרי"ל דמיירי שרוצה לעכב המשכון על הריבית שיעלה עוד על להבא ובזה הדין עם הישראל בע"ח של עובד כוכבי' דכיון שיש לו כל כח וזכות של עובד כוכבי' והעובד כוכבי' עצמו כאלו נסתלק לגמרי מזכות שבמשכון זה יכול הוא לפרוע לו מה שמגי' לו קרן וריביע עד זמן זה ולוקח לו המשכון לעצמו כמו שהיה העובד כוכבים יכול לעשות ואין חילוק בין אם הוא משכון לזמן או משכון סתם כיון שהיה העובד כוכבים יכול לפרוע לו בתוך זמן. ולא היה צריך לפרוע לו אלא הריבית שעלה עד זמן הפרעון כמו כן השתא יכול הישראל לעשות וכמו בהך עובדא דרב מרי וזה נלע"ד ברור ודלא כמ"ש הש"ך בסי' ע"ב סעיף מ' יע"ש ואין להאריך כאן שאינו לעניננו. ונחזור לעניננו דהך דמהרי"ל שכ' בד"מ דיש בו משום דינא דר"נ היינו משו' דהישראל חייב להחזיר המשכון לעובד כוכבים מן התורה כשבא לפדותו ואם אינו מחזירו הו"ל גזל העובד כוכבי' ממש וכדכתיבנא באריכות אבל בחוב הלוואה שאין בו אלא משום ח"ה לבד לא שייך בו דינא דר"נ כלל וכמ"ש בס"ד:

ואמנם השואל הביא בדבריו דברי תשובת מהר"ם ב"ר ברוך בסי' רי"ג וז"ל א' שהלך בשם ראובן לתבוע חוב מעובד כוכבים באמרו שהוא בן ראובן והעובד כוכבים האמינו ופרעו ועכשיו בא ראובן לתבוע מהעובד כוכבים ואין לו במה לשלם ופסק הואיל וגזל כזה שהוא ח"ה לכו"ע אסור א"כ חייב המקבל להעובד כוכבים והעובד כוכבים לראובן וכר' נתן קיי"ל עכ"ל

והנה הלשון הזה הוא סתום. דקרי ליה גזל. ואח"כ כ' מפני שהוא ח"ה ואי גזילו ממש הוי מה לי יש בו ח"ה או אין בו דהא מסקינן בפ' הגוזל דבגזל ממש לעולם אסור ובהפקעת הלוואה הוא דהיה חילוק בין יש בו ח"ה לאין בו. ולכאורה היה נראה מדבריו דלא בא להכריע כאן להלכה כמ"ד גזל העובד כוכבים אסור מדאורייתא וכ' דין זה אליבא דכו"ע וס"ל דאפי' למ"ד דמדאורייתא היה שרי מודה דמדרבנן אסור היכא דאיכא ח"ה ומשו"ה כתב הואיל וגזל כזה שיש בו ח"ה לכו"ע אסור וכו' ולפ"ז יש ללמוד מדברי מהר"ם אלו היפך ממ"ש דאע"ג דחייב מדרבנן לבד משום ח"ה אפ"ה שייך בו דינא דר"נ:

אמנם באמת לא נראה בעיני לפרש כן דברי מהר"ם. חדא דלא מסתבר כלל האי דינא וכמש"ל באריכות הטעם וראיות. ועוד דא"כ נא הו"ל לסתום אלא לפרש דמפני שיש בו ח"ה לכו"ע אסור מיהת מדרבנן וע"כ נראה לי יותר דמהר"ם ס"ל כדעת התוס' דבכורות דף י"ג ודקדושין דף י"ו דהא מודו כו"ע היכא דיש בו ח"ה דאסור מדאורייתא כמו בעבד עברי דאסר רחמנא שיפקיע א"ע ממנו בע"כ וכן שלא יגלום עליו להטעותו משום דאיכא ח"ה בזה אסריה רחמנא ומה"ט כ' כאן דהיכא דיש ח"ה בגזל זה אסור הוא מדאורייתא לכו"ע וחייב להחזיר לכותי מדינא דאורייתא ולהכי יש כאן משום דינא דר"נ אבל בהפקעת הלוואה דמדרבנן בלבד הוא שאסור משום ח"ה מודה בהכי דלא שייך ביה דינא דר"נ כלל דאין כאן שיעבוד מעיקרא מכל הנך טעמי דכתיבנא לעיל כן נראה לי בדברי מהר"ם שהביא השואל בלשונו והספר בעצמו ים ש אינו לפני כעת וע"כ אין בידי להחליט הפי' הזה בדבריו כי אולי מיתר דבריו יש ללמוד איזו פי' אחר ואמנם אפי' לפי' הראשון אין ללמוד מדבריו לענין הפקעת הלוואה דיש לחלק דבגזל ממש כיון דאסרו חכמים משום ח"ה מעיקרא לא זכה בממון וממון העובד כוכבים ת"י ויש בו חיוב חזרה לעובד כוכבים. משא"כ בהלוואה מיהו לפ"ז ע"כ פליג נמי אדינא דכ' רמ"א באה"ע דאי גזל עובד כוכבים לא היה אסור אלא משום ח"ה אם קדשה בגזל עובד כוכבים מקודשת יע"ש וע"כ נראה לי יותר כפי' השני והוא נכון עפ"י לשונו כמבואר:

מיהו כל זה הוא לשיטת הסוברים דהפקעת הלוואה דעובד כוכבים היה אסור מדרבנן לבד משום ח"ה אבל לדעת הרמב"ם דס"ל דהפקעת חוב דעובד כוכבים אסור מדאורייתא כמו גזילו וחייב הוא לשלם לכותי מדאורייתא א"כ לדעת הרא"ש ומהר"ם דמיפשט פשיטא להו דשייך דינא דר"נ גם בעובד כוכבים ה"נ בכה"ג נמי איכא משום דינא דר"נ כיון ליה לעובד כוכבים מדאורייתא משתעבד נמי בע"ח וא"כ בנ"ד אפי' אי נימא דהשתא דמת העובד כוכבים אינו חייב לשלם מ"מ כיון דכבר היה משועבד לישראל מדר"נ תו לא פקע במיתת העובד כוכבים לשיטת הסוברים דבדר"נ אינו יכול למחול וכדאיפסק הלכתא בשו"ע כמש"ל בס"ד וכ"ש לפי מ"ש לעיל בס"ד דלשיטת הרמב"ם אפי' מת העובד כוכבים כל שיודעים מזה החוב ותובעים ממנו חייב לשלם מדאורייתא כיון דעובד כוכבים יורש את אביו דבר תורה ואפי' אי מצי לאפטורי נפשי' בטענת שקר לומר פרעתי לאביך אפ"ה אסור הוא מדאוריית' דהיינו להטעותו דאסור לשיטת הרמב"ם מדאוריית' דזהו גניבת ממונו דאסור נמי מדאורייתא וגם כתבתי לעיל בס"ד דדעת הראבי"ה שהביא המרדכי בקדושין ובב"ק נמי כדעת הרמב"ם בהא וגם דנראה דדעת הרי"ף כן הוא דהפקעת הלואה אסור כמו גזל יע"ש. ולפ"ז פשיטא בנ"ד משתעבד לי' ישראל החייב לעובד כוכבים לאידך ישראל בע"ח דעובד כוכבים ומצי תבע מיני' מדר"נ כיון דאין לו מה לגבות מן העובד כוכבים אלא דאם יטעון הישראל שירא אולי יגיע לו היזק מזה שיצטרך לשלם גם לעובד כוכבים בדיניהם ולא יקבלו זה לפרעון מה שישלם לישראל זה עבור העובד כוכבים כי לפי החשבון בעלי חובות של העובד כוכבים לא יגיע חלק כזה לישראל על חובו וכמו שבא זה הענין בשאלה בזה נראה דטענתו טענה וכמ"ש הב"י בסי' ק"ה בשם הגהת מיימוני והביאו רמ"א בשו"ע ס"ס פ"ו יע"ש ובענין הכרעת הדין במחלוקת זה אף שכבר כתבתי לענין איסורא דאין בידינו להכריע להקל מ"מ בענין זה דבא להוציא ממון נראה דלא היו מוציאין והיה יכול לומר קים לי כהנך דס"ל דהפקעת הלוואה משום ח"ה בלבד הוא דאסור דלשיטתם אין כאן שיעבוד מדינא דר"נ כלל וכמש"ל בס"ד וכ"ש שכבר הכריעו מן האחרונים דהפקעת הלוואה אסור משום ח"ה בלבד ועוד איכא גדולי הראשונים דמקילין טפי דהיינו הר"ן בחידושי סנהדרין וכן נראה דעת הרשב"א בתשובה וכמש"ל בס"ד והרש"ל ביש"ש הכריע כן ומביאו הש"ך בסי' שנ"ט ועוד לשיטת התוס' אף בהפקעת הלוואה נא היה בו איסור אפי' מדרבנן אם רוצה לפטור ולטעון פרעתי אפי' בחיי המלוה וכמש"ל בס"ד ולשיטתם וודאי דלא שייך כלל דר"נ בכה"ג וע"כ נראה בפשיטות דאין מוציאין מן הישראל החייב כיון שהוא מוחזק:

ומה שנסתפק במ"ש המ"מ בשם הרשב"א בענין גר עובד כוכבים בימים הקדמונים שמת והיה עליו בע"ח ובזבזו ישראל נכסיו דהבע"ח היה גובה מהם וכ' שם דאפי' הן מטלטלין ונסתפק מעכ"ת אי ס"ל להרשב"א כן בקדושת דמי' דאינו מפקיע מידי שיעבו' אפי' במטלטלין וה"ה לכל הפקר דדמי לקדוש' דמים וכדמדמי להו הרשב"א שם א"ד דוקא בנכסי הגר שמת ס"ל דאף במטלטלין הדין כן. ומטעם שכתב בחידושיו בפ' הפרה משום דלא קנה אלא לאחר מיתת הגר ותיכף במותו כבר נשתעבדו הנכסים לבע"ח וכמ"ש מעכ"ת דבריו באריכות. ומסקנת מעכ"ת דמודה הרשב"א לענין קדושה דמטלטלין דמפקיע מידי שיעבוד דומיא דמוכר או נותן דהדיוט וה"ה לשאר הפקר דדמי. להקדש דמיא. הדין עם מעכ"ת בזה. וראיה ברורה לזה מדברי הרשב"א גופי' בתשובה שהביא הב"י בח"מ סי' ק"ד. והבאתי דבריו לעיל בס"ד דלא זכה הישראל בנכסי העובד כוכבים אלא מטעם הפקר דנכסי העובד כוכבים דהרי אין שם לא מכירה ולא מתנה כיון דשלא כדין גבה דהעובד כוכבי' אומר שכבר פרע ליה אלא שגבה ממנו בחזקה ע"פ השופט. ובחלוקה ראשונה מיירי אפילו אם העובד כוכבים נאמן לטעון פרעתי וכמש"ל בס"ד ואין לו שום זכיה בנכסים אלו אלא מדין הפקר. וכ' שם דאם גבה מטלטלין אין מוציאין ממנו משום דלא נשתעבדו אלמא דס"ל דמטלטלין דהפקר דמי למטלטלין דמכר או מתנה דאין בע"ח גובה מהם ומשם נלמוד בפשיטות בנ"ד דדמי ממש להך דהתם דאין בע"ח היה יכול להוציא מזה שרוצה לזכות בממון העובד כוכבים מדין הפקר ואין צריך להאריך בזה כי הדין פשוט דהפקר לא גרע ממכירה ומתנה:

כתבי כל זה בא לידי ס' תשובת מהר"ם ב"ר ברוך ותשובה זה שהביא מעכ"ת לא מצאתי שם כלל ואמנם מצאתי שם בסי' ש"ג מענין הך דר"נ לגבי עובד כוכבים וכ' שם וז"ל. ומה שתובעין ממנו שלקח העובד כוכבים בשביל שמעון שאמר ששמעון הי' חייב לו וכו' ואם יודה שמעון שהעובד כוכבי' העביטו כדין. ישלם לחבירו מה שחייב לעובד כוכבים מדר"נ מק"ו השתא ומה ממון ישראל אנו מפקיעין מזה ונותנים לזה מדר"נ ממונו של זה לא כ"ש עכ"ל. מתשובה זו נראה להדיא דאפי' החוב שהלוה ישראל מעובד כוכבי' נמי שייך בו דינא דר"נ דמוציאין מישראל שחייב לעובד כוכבים ונותנין לישראל אחר שהעובד כוכבי' חייב לו אמנם שותא דמר מהר"ם לא ידענא מ"ש דק"ו הוא ומה ממון ישראל וכו' אפילו אי נימא דהפקעת חוב דעובד כוכבים אסור מדאוריי' נמי ליכא למילף האי דינא מק"ו דהא לענין משכון קיי"ל דישראל מעובד כוכבים לא קנה משכון ואע"ג דאיכא ק"ו וכדאמרינן בפסחים דף ל"א ע"ב השתא ישראל מישראל קנה. ישראל מעובד כוכבים לא כ"ש אלמא אע"ג דאיכא למילף בק"ו לא ילפינן וה"ט משום דהך דבע"ח קונה משכון חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו ובישראל כתיב אמרינן דווקא ישראל מישראל אבל לא ישראל מעובד כוכבים וה"נ בהך דינא דר"נ נמי חידוש הוא דבלא קרא וודאי לא מסתבר שיהא יכול לתובעו כלל. דמצי למימר לאו בע"ד דידי את ומה"ט איכא תנא דפליג אדר"נ וס"ל דאין מוציאין. וכדאיתא בקדושין דף ט"ו ור"נ מקרא הוא דקדריש לה ולא מסברא וכיון דקרא בישראל נאמר אית לן למימר בישראל דווקא ולא בעובד כוכבים ואע"ג דאיכא ק"ו ועוד עיקר ק"ו פריכא הוא דאי הוי הך מילתא לענין העובד כוכבים גופיה להוציא ממנו הוי א"ש דהשתא מישראל היו מוציאין מעובד כוכבים לא כ"ש אבל השתא דלגבי ישראל מיירי שמוציאין מישראל מאי ק"ו איכא ואי משום דממון העובד כוכבים הוי אי ממון העובד כוכבים היה קיל להפקיע מממון ישראל א"כ אדרבא יש לומר דדווקא מישראל החייב לישראל הוא שמפקיעין משום דממון ישראל הוי ואין ללוה כל כך זכות בממון זה ומשתעבד למלוה ולבע"ח דמלוה אבל ממון העובד כוכבים יש ללוה בו זכות טפי ונהי דלעובד כוכבים משתעבד לבע"ח דעובד כוכבים לא משתעבד וכ"ש אי הפקעת הלואה דעובד כוכבים היה אסור מדרבנן לבד דליכא ק"ו כלל דמה לישראל החייב לישראל שכן משתעבד למלוה גופיה מדאורייתא וחייב לשלם לו. תאמר בישראל החייב לעובד כוכבים דלעובד כוכבים גופיה לא משתעבד כלל מדאורייתא והעובד כוכבים לא זכה בממון זה לעצמו ונהי דלעובד כוכבים גופיה תיקנו מדרבנן שישלם לו משום קידוש השם. לבע"ח דעובד כוכבים שהוא ישראל לא משתעבד כלל דבזה ליכא ח"ה. ותו יש לי לתמוה על תשובה זו דנראה דמיירי שהעובד כוכבים לקח מראובן בשביל שמעון שהיה חייב לו ובכה"ג הא קיי"ל אין לך נתפס בשביל חבירו והוא חייב לשלם לו אלא בארנון או בגולגולת והוא מדברי הירושלמי דפ' הגוזל וכתבוה הרי"ף והרא"ש בסוף כתובות בסוגיא דחנן ובנו כה"ג וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מה' חובל ומזיק. וכן פסק הטור סי' קכ"ח וז"ל מי שמשכנו אותו לפרוע בשביל חבירו פטור מלשלם לו וכו' יע"ש וגם מכאן יש ללמוד דלא שייך דינא דר"נ בישראל החייב לעובד כוכבים והעובד כוכבים לישראל אחר מדאין מוציאין מזה מדר"נ דהתם מיירי שהישראל חייב לעובד כוכבים באמת וכמ"ש הש"ך שם יע"ש. ותמה אני אי פליג מהר"ם על זה הדין המבואר בירושלמי וכל גדולי הראשונים הסכימו עליו והיה נראה לפרש דבהך דמהר"ם מיירי שהיה ראובן שותף עם שמעון וכדמשמע שם מתשובה שלפני זו ובהך הלוואה נמי נתחייבו שניהם מחמת השותפות והוצרך ראובן לשלם גם חלק שמעון ובכה"ג חייב שמעון לשלם לראובן וכמ"ש הרשב"א בתשובה והביאו ב"י סי' קכ"ח מדין נאמני הקהל שלוו מעובד כוכבים אלף זהובים יע"ש אבל אין נראה לפרש כן דא"כ אין כאן ענין להך דר"נ כלל דאין העובד כוכבים חייב לישראל מידי כיון דבדין קעביד מה שגבה ממנו כל החוב וגם אין הישראל חייב לעובד כוכבים שכבר נפרע מישראל שותפו כדין ובלאו הך דר"נ היה חייב לשלם לשותפו וכמ"ש הרשב"א שם. סוף דבר דברי תשובה זו תמוה בעיני ואם נאמר דמהר"ם פליג על הירושלמי ועל כל גדולי הראשונים וודאי דלא קיי"ל כוותיה ויחיד הוא בדבר זה ולפי דבריו שכ' בדין זה משום דר"נ יש ללמוד בפשיטות מדברי הירושלמי וכל גדולי הראשונים דליתא לדינא דר"נ בכה"ג היכא דהישראל חייב לכותי והכותי לישראל אחר וכמש"ל בס"ד דהא בהך דמשכן אותו כותי לפרוע בשביל חבירו שלא כדין לקח הכותי ממנו ובדין ישראל חייב הכותי להחזיר לישראל מה שלקח ממנו ואפי' בדיניהם נראה דכן הוא ואפ"ה פטור זה הישראל החייב לעובד כוכבים מלשלם לישראל זה ולא אמרינן דנוציא ממנו מדר"נ ואין לדחות דדינא דר"נ ליתא אלא בשאין לו במה לפרוע אבל הכא אפשר דיש לו לעובד כוכבים במה לפרוע הא כבר כתבתי דאם הוא אלם הו"ל כאין לו במה לפרוע והכא וודאי דהעובד כוכבים אלם הוא שלקח ממנו בעד חבירו שלא כדין וע"כ צ"ל האי סברא בדברי מהר"ם דמחייב ליה להאי מדר"נ ואין להאריך. ואמנם לפ"ז יש לעיין בדברי הרמב"ם כיון דס"ל הפקעת חוב כותי אסור מדאורייתא ואמאי כ' הכא שאין חייב לשלם לו ומ"ט אין מוציאין ממנו מדר"נ כיון דמשתעבד מדאורייתא וע"כ צ"ל דס"ל דאפ"ה ליתא לדינא דר"נ בכותי משום דבישראל הוא דכתיב וכמש"ל דמה"ט מספקא ליה להרשב"א יע"ש מ"ש בס"ד:

תוכן העניינים

קדושת יום טוב (ליפמן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה