אור ברסלב
קדושת יום טוב (ליפמן) שאלות ותשובות › סימן יא

קדושת יום טוב (ליפמן)· רבי רפאל יום טוב ליפמן היילפרין

שאלות ותשובות · סימן יא

סימן י

והנה בדין גניבת ממון הכותי כבר כתבנו דלדעת הרמב"ם אסור מדאורייתא וכמ"ש בריש הל' גניבה ומה"ט נמי אסור להטעותו בידים ומדאורייתא אסור כמש"ל דזהו נמי גניבת ממונו דמה לי גונב בידים או מטעהו בחשבון דזהו נמי גניבת ממונו וכן כתב המרדכי בשם ראב"י בפ' הגוזל דאסור להטעותו משום דה"ל גניבת ממונו יע"ש ולפ"ז נראה בפשיטות דאין חילוק בין היכא דאיכא ח"ה להיכא דליכא ח"ה כיון דמדאורייתא אסור גניבת הכותי וכן נראין להדיא דברי הרמב"ם דלהטעותו אפי' ליכא ח"ה אסור ולפ"ז יש לתמוה אדברי הטור בסי' שמ"ח דלענין גניבת ממון העו"ג משמע להדיא מדבריו דמדאורייתא אסור שכתב כלשון הרמב"ם ממש. וכן כ' הש"ך שם דס"ל להטור דגניבתו וגזילו שניהם אסורים מדאורייתא. ובהטעה מצריך ח"ה ואמאי כיון דגניבת ממון הכותי אסור מדאורייתא היאך מותר להטעותו הא ה"ל גניבת ממונו ממש. והנה לפי הנראה גם התוס' הכי ס"ל ממ"ש בד"ה יכול יגלום עליו כו' ואע"ג וכו' אסור להטעותו במקום שהוא יודע שהוא גוזלו ועושה עצמו כלא ידע ע"כ וכן ראיתי בלחם משנה שכ' דדעת הטור כדעת התוס' בזה יע"ש בפי"א מהל' גזילה ובס' הלח"מ שלפני יש שם קצת ט"ס:

אמנם מדעת התוס' לפי ההשקפה הראשונה היה נראה דגם גניבת ממונו אסור מפני ח"ה ממ"ש בד"ה הכי קאמינא וכו' דאין חילוק בין גניבה לגזילה דבגניבה איכא ח"ה לכשידע לבסוף ע"כ משמע משום ח"ה הוא דאסור והיה נראה לכאורה דס"ל להתוס' דגזילה אסור מדאורייתא וגניבה הוי דומיא דהפקעת הלוואה ואסורה משום ח"ה וכן להטעותו אבל אחר העיון נראה דאדרבא יש ללמוד מדבריהם דכל הני אסורים מדאורייתא. חדא ממ"ש דאין חילוק בין גניבה לגזילה משמע להדיא דשוים הם לגמרי ועוד מ"ש דכל הנך שמעתין לא אייתי אלא להנך דאסרי גזל הכותי ולא מייתי תנאי דהמקבל דשרי. משמע דלהנך תנאי דרב אשי מתחלה היה דעתו לגנוב. ואי כוונתם דגניבת הכותי במקום ח"ה הוא דאסור מדרבנן ובדרב אשי הוי ח"ה הלא בכגון זה אסור לכל הדעות אפילו באבידה והלואה וכמש"ל בשם חידושי הר"ן. ועוד מהיכא פשיטא להו דבהך דרב אשי היה באותו ענין דהיה לו לחוש לח"ה. דילמא במקום שרוב עוברי דרכים כותים היו ואפי' ידע הכותי שנגנב מכרמו יכול להיות שכותי גנבו. ותו דמ"ש לעיל דאסור להטעותו במקום שהוא יודע וכו' קאי לפרושי קרא דוחשב עם קונהו אלמא דס"ל דבכה"ג אסור מדאורייתא:

והנראה בעיני בדברי התוס' דס"ל דמה"ט אסר רחמנא גזל הכותי משום ח"ה [וכעין זה כתבו בקדושין דף ט"ז ע"א יע"ש] וכן נראה מדבריהם בבכורות (דף י"ג ע"ב) ד"ה כמאן דאמר וכו' שהקשו והיכי שרי והכתיב וחשב. עם קונהו וכו' ותירץ דבמקום ח"ה וודאי אסור וכו' יע"ש. והנה משמע מדבריהם להדיא דרחמנא נמי אח"ה הוא דקפיד מיהו לפי דבריהם דשם היה משמע דלמ"ד גזל הכותי אסור אפי' בלא ח"ה אסור ובהא הוא דפליגי דמר סבר דהיכא דאיכא ח"ה אסור ומר סבר בכל ענין אסור ואמנם תמיה לי טובא לפי דבריהם דשם מאי פריך בב"ק דר"ע אדר"ע וגזל הכותי מי שרי והתניא וכו' וחשב עם קונהו וכו' ודייק מינה דר"ע ס"ל גזל הכותי אסור הא בהך דעבד עברי כו"ע מודו דאסור ואין לומר מדקאמר מנין לגזל הכותי שהוא אסור וכו' דילמא בכה"ג דווקא הוא דקאמר דבכה"ג נמי איצטריך למילף מקרא כיון דקרא להכי הוא דאתי ותו מאי פריך ליה אביי לרבא והא עבד עברי הפקעת הלוואתו הוא ותהוי נמי הפקעת הלוואתו כיון דהכא איכא ח"ה בודאי אסור:

והנראה לי דלפי דבריהם דשם ע"כ צריך לפרש דקשיא ליה מדקאמר ר"ע סתמא מנין לגזל כותי שהוא אסור משמע בפשיטות דבכל גזל קאמר. וע"כ ס"ל דליכא הכא ח"ה טפי דאל"כ היכי יליף מהכא לשאר גזל כותי דילמא הכא שאני דאיכא ח"ה טפי. אלא וודאי ס"ל דליכא הכא ח"ה טפי מבעלמא דוודאי דבכל גזל דעלמא נמי איכא ח"ה אלא דהני דשרי ס"ל הכא אסר רחמנא דאיכא ח"ה גדול וכמ"ש בקדושין (דף י"ו) שהכותי בטח עליו ונותן לו מעות על מכר גופו. ור"ע ע"כ לא ס"ל הך הגהה סברא דליהוי הכא ח"ה טפי מבעלמא רה א צר"ע דכין ושפיר יליף מהכא לכל גזל דעלמא אה משום ח"ה אית לן והשתא א"ש דפריך אביי דעבד עברי למימר דכל גזל אסור ואכיא הפקעת הלוואתו הוא וא"כ נילף מהכא היכא דליכא ח"ה דבאיסור לר"ע לכל הפקעת הלואה דעלמ' דאסור דאוריית' אין סברא לחלק. והוצרך לשנויי דע"ע גופו קנוי וגזל מעליא הוי מיהו התו' בסוגי' דב"ק נראה דלא ניחא להו בהכי תדע דהרי כתבו כאן ד"ה שלא ימשכננו וכו' דהנך תנאי דס"ל דגזל כותי אנס היה מותר מוקי להאי קרא לדרשא אחריתא ונראה דלא ניחא להו דליפלגו ר"ע והנך תנאי בהך סברא אי איכא בע"ע ח"ה טפי או לא וניחא להו טפי דהנך תנאי מוקי להאי קרא לדרשא אחריתא ור"ע דדריש להכי שלא ימשכננו יליף מהכא לכל גזל דעלמא דאסור. מיהו הא וודאי דטעמא משום ח"ה הוי וכל גזל איכא חילול השם:

אמנם נראה ודאי דאפי' אי משכחת גוונא בגזל דליכא ח"ה נמי היה אסור. דכיון דאסר רחמנא גזל כותי לעולם אסור דנהי דטעמא דרחמנא משום ח"ה הוי. מ"מ כיון דאסר רחמנא גזל כותי אסור הוא בכל ענין ובהכי ניחא דפריך אהא דאמר ר"ע אין באין בעקיפין מפני קידוש השם ופריך הא לאו"ה לא וגזל כותי מי שרי. ומאי קושיא הא גזל כותי גופיה משום ח"ה הוא דאסור. אלא ודאי דגזל בכל ענין אסור דכיון דאסר רחמנא תו אין לחלק כלל וע"כ צ"ל כן לדברי התו' דמפרשי לקרא דוחשב שלא יגלום היינו שלא יטעוהו וכתבו דהא דאסור להטעותו משום דאיכא ח"ה כשהכותי יודע ועשה עצמו וכו' והא ודאי לא מסתבר לומר דקרא דוקא בכה"ג מיירי דקרא סתמא כתיב שלא יטעוהו אלא ודאי כוונתם כיון דזימנין דאיכא ח"ה כגון אם ידע הכותי ועשה עצמו כלא ידע. ומ"ש במקום דהוא יודע כוונתם דבמקום זה איכא ח"ה ומה"ט אסור בכל ענין דקרא סתמא קאמר. וה"ה בגזל כיון דאיכא גזל דאית ביה ח"ה אסר רחמנא כל גזל והשתא פריך שפיר אדר"ע דאמר מפני קדוש השם דמשמע דבעי למימר דהיכא דליכא ק"ה שרי דאל"כ למה ליה לפרושי טעמא כיון דמדאורייתא אסור ובכל ענין אסור והשתא פריך מהא דאר"ע גזל כותי אסור מדאורייתא בכל ענין. ובזה ניחא לי נמי מה שכתבתי דעל כרחך רב אשי מעיקרא נמי להכי איכוין משום דבגניבה איכא ח"ה שהכותי יודע לבסוף ולכאורה קשיא מנ"ל דהך דרב אשי בכה"ג הוי דלהוי ח"ה כשיוודע לכותי אנס דילמא הוי במקום שרוב עוברי דרכים כותים ואפי' יוודע לכותי לבסוף יאמר דילמא כותי גנבו וזה דוחק לפרש דכוונתם לכשיוודע לבסוף שרב אשי אמר לשמעי' להביאם לו דמנ"ל דיש לחוש לזה כלל דהא רב אשי הוי סבר דאין כאן לבעל הכרם ושמא נמי לא היה כאן שום כותי. ולפי מ"ש א"ש דכונתם דיש לאסור גניבת כותי אנס מן התורה כמו גזילה כיון דבגניבה נמי זימנין דאיכא חיה"ש כגון אם יוודע לכותי לבסוף שהישראל גנב ומשו"ה אית לן למימר דגניבה אסור מדאורייתא כמו גזילו וממילא דבכל ענין אסור והשתא דייקי שפיר דע"כ רב אשי מעיקרא נמי להכי איכוין ובהכי אתיין כל דבריהם שפיר ולפ"ז צריך לפרש למאי דמסיק דהפקעת הלוואה דכותי אנס לא היה אסור מדאורייתא היינו משום דבהפקעת הלוואה ליכא ח"ה דאפי' החוב ידוע מימר אמר זוזי לית ליה ואישתמוטי קא משתמיט דמה"ט נמי קיי"ל דהכופר במלוה כשר לעדות ולמאי דהוי ס"ד דעבד עברי הפקעת הלוואה הוי פריך שפיר כיון דאסר רחמנא הפקעת הלוואה ונהי דאיכא ח"ה בע"ע מ"מ כיון דבהפקעת הלוואה נמי זימנין דאיכא ח"ה ואסר רחמנא א"כ אית לן למימר דכל הפקעת הלוואה אסורה ולמאי דמשני עבד עברי גופו קנוי תו לא משכחת דאסר רחמנא הפקעת הלוואה ודאמר ר"ע אין באין בעקיפין מפני קדוש השם ומוקמינן בהפקעת הלוואתו התם אדיינין קאי דאין באין בעקיפין ועלילה לזכות את ישראל אעפ"י שהוא חייב בין בדינינו בין בדיניהם דבהא וודאי איכא ח"ה שדייני ישראל יזכו את החייב משא"כ בלוה עצמו שמפקיע את עצמו מימר אמר אישתמוטי קא מישתמיט וכמ"ש ודאמרינן דבמקום ח"ה אבידתו אסורה נראה דלדעת התוס' צריך לפרש דהיינו במקום שדרך הכותים עובדי כוכבים להחזיר אבידות לבעליהן ומחזיקים למי שאינו מחזיר לגזלן גמור דהשתא איכא נמי ח"ה אם יוודע לכותי שהישראל ידע ששלו ולא החזיר לו כגון שכבר הכריז ואמר סימנים בכה"ג גם אבידתו אסורה. כן נלענ"ד לדעת התוס' ויתיישבו בזה גם דבריהם (דף קי"ד) ואי"ה יתבאר לקמן:

והעולה מזה דגם התוס' ס"ל דגזל וגניבת הכותי אסור מדאורייתא וכן להטעותו אסור מדאורייתא אלא דס"ל דטעמא דאסר רחמנא כל הני משום חלה"ש הוי ודלא כמ"ש הבית שמואל באהע"ז דמשמע מדברי התוס' אלו דס"ל דמדרבנן הוא דאסור יע"ש מיהו נראה דהרמב"ם והראב"י דס"ל נמי דגזל הכותי וגניבתו אסור מן התורה וכן להטעותו לאו משום ח"ה ס"ל דאסר רחמנא אלא מדין ממון הכותי דאסור בכה"ג ומשו"ה הפקעת הלוואתו נמי אסור מדאורייתא ולא התיר רחמנא ממון הכותי אלא באבידתו וטעותו ואונאתו וכיוצא בהן והיכא דאיכא ח"ה בהנך נמי אסור מדרבנן.

הגהה ולדעתם דאיסורא משום ממון של ועפ"י דרך זה יתיישבו אחרים הוי דבכה"ג לא שרי רחמנא דברי הרמ"א באהע"ז סי' ממון הכותי' יש בו דין חזרה ג"כ מדאו' שיטת התוס':

ואין הממון שלו כלל וכן כתבו להדיא דחייב לשלם לכותי בין בגניבה בין בגזל ועושק ואי"ה יתבאר מזה עוד:

והעולה מזה דעכ"פ לכל השיטות גניבת ממון כותי עובד כוכבים אסור כמו גזילו וכן כתב הרא"ש ג"כ. וכן להטעותו נמי אסור מדאורייתא כמו גניבתו בין לשיטת התוס' בין לשיטת הרמב"ם אלא דחלוקים בעעמא וכמ"ש וא"כ דברי הטור צ"ע כיון דפסק דגניבת כותים היה אסור מדאורייתא אמאי מחלק בהטעתו היכא דליכא ח"ה ולא מיבעי אי ס"ל להטור כשיטת הרמב"ם דגניבת ממונו אסור מטעם איסור הממון דבכה"ג לא התיר רחמנא ממון עובד כוכבים דוודאי יש לאסור להטעותו בחשבון בכל ענין דזהו גניבת ממונו ממש וכמ"ש המרדכי בשם הראב"י וכן מסתבר דמה לי גונב בדרך גניבה ממש מה לי בדרך זה שמטעהו בחשבון וגונב ממונו אלא אפי' אי כדעת התוס' ס"ל דטעמא דאסר רחמנא גזילה וגניבה הטעתו אינו אלא משום ח"ה מ"מ כיון דאסר רחמנא וודאי בכל ענין אסור וכמו שהוכחתי לעיל מדברי התוס' ומדרך הסוגיא ועוד א"כ ה"ל להטור לחלק גם בגניבה גופא היכא דליכא ח"ה וזה וודאי פשוט דגם בגניבה משכחת לה גווני דליכא ח"ה ועוד בלא"ה נראה מדברי הטור דס"ל בהא כשיט' הרמב"ם דגזילו וגניבתו של כותי עובד כוכבים היו אסורין מדאורייתא מדין איסור ממונו וכעת צריך לי עיון וישוב בדברי הטור והשתא בנידון דידן לשיטת רש"י דס"ל דהפקעת החוב אסור משום ח"ה מדרבנן היכא דליכא ח"ה היה שרי לו לומר לכותי אנס פרעתי לאביך וכמ"ש רש"י להדיא:

איברא דגם לשיטתו צריך לי עיון דנהי דאין כאן ח"ה מ"מ מ"ט לא יהא אסור משום מדבר שקר תרחק כדדרשינן בשבועות (דף ל"א) לענין כמה דברים שאין בו כפירת ממון חבירו ואינו רוצה להחזיק בממון חבירו כלל אלא שרצה לפטור עצמו משבועת חלם וכן לענין כמה דברים שרוצה להוציא ממונו מחבירו ואפ"ה אסור לטעון שקר משום מדבר שקר תרחק ואין טעם לחלק בזה בין נגד ישראל לנגד כותי כיון דאפי' במקום שאינו רוצה ליטול ממון חבירו ואפי' במקום הפסד ממון משמע להדיא שם דאסור וכ"ש הכא דאין כאן הפסד ממון דזה לא מיקרי הפסד מה שיצטרך לשלם חובו אע"ג דיכול להפקיע מדין הממון וכמשי"ת אי"ה לקמן ואמנם אפשר לומר דדווקא לטעון שקר בפני ב"ד הוא דאסור משום מדבר שקר תרחק לפי שגורם שב"ד מעוותין הדין וכן יראה מלשון הרמב"ם בספי"ו מהל' טוען יע"ש וע"כ צ"ל כן לשיטת רש"י בענין מכס עובד כוכבים וה"נ מ"ש רש"י שיאמר לכותי אנס פרעתי לאביך לא בתובעו לפני ב"ד ישראל קאמר אלא שיאמר לו כן בינו לבין עצמו וא"כ בנידון דידן דהתביעה היא שלא בפני בית דין אין בו משום מדבר שקר תרחק:

ולשיטת התוס' נראה דכ"ש הוא דמותר בנ"ד. כיון דס"ל דבכל הפקעת הלוואה מכותי אנס אין בו ח"ה ואפי' שחובו ידוע למלוה וכמ"ש לדעתם דליכא אפי' איסור דרבנן וכמו שיתבאר אי"ה עוד מדבריהם. וכ"ש הכא דלא ידע התובע אם עדיין חייב. ואמנם קצת יש לפקפק לשיטת התוס' דנהי דבגוף הממון אין בו ח"ה אי מישתמיט מיניה דמלוה מ"מ בטענת שקר יש בו משום ח"ה כשיודע התובע שהוא משקר דומיא דלהטעותו בחשבון וא"כ יש לאסור בכל ענין אפי' כשאין התובע יודע דומיא דהתם דבכל ענין אסור כיון דאי ידע האנס איכא ח"ה וכמש"ל והפקעת הלואה דמותרת דווקא בכה"ג דמישתמיט מיניה ואינו רוצה לשלם לו אבל להכחיש ולכפור אסור דומיא דלהטעותו. מיהו נראה דל"ד דהכא כיון דאין כאן ח"ה מצד הממון משום דמימר אמר זוזי לית ליה ואישתמוטי קא מישתמיט כמו כן ליכא ח"ה בכפירתו לכותי אנס דה"נ מימר אמר מאי אית לי' למעבד כיון דלית ליה זוזי. וכן יש ללמוד מדברי התוס' (דף קי"ד) דבהפקעת הלואה אפי' ע"י הכחשה וכפירה וכמו שיתבאר עוד אי"ה:

מיהו לשיטת הרמב"ם והראב"י דס"ל דהפקעת הלוואה נמי אסור מדאורייתא כמו גזילו נראה בפשיטות דאסור בנידון דידן דומיא דלהטעותו ממש דאסור להטעותו בחשבון משום גניבת ממונו וה"נ אסור לו להפקיע חובו בטענת שקר דהוי נמי גניבת ממונו דמה לי גניבת ממונו ממה שמטעהו בחשבון או גונב ממונו בטענת שקר והוא אינו יודע משקרו ואע"ג דבהך דלהטעותו בחשבון איכא למימר דמיירי בשמוציא ממון מיד כותי בטעות זה מ"מ כיון שהוכחנו דלשיטתם דין הפקעת חוב שאינו משלם לו דומה לדין גזילו ושניהם אסורים מדאורייתא מדין ממון עובד כוכבים שאסרתו תורה בכה"ג אין לחלק כלל בין מטעהו בחשבון להוציא ממונו או מטעהו בחשבון להפקיע חובו וה"נ לטעון טענת שקר להטעותו בטענה זו דאין טעם לחלק כלל ומה שכ' הראב"י בקדושין דכשאין יודעין לא היורש ולא כותי אחר א"צ לשלם היינו כשאין יודעין עיקר החוב כלל ואין תובעין אותו דבכה"ג הוי טעותו של כותי אנס שטועה מעצמו דמותר היכא דליכא ח"ה אבל כל שתובעין אותו אסור להפקיע בין בחזקה ואלמות או שישמט באיזה דרך בין להטעותו בטענת שקר דבחד גוונא הוי גזל ובאידך הוי גניבה וכן נראה להדיא ג"כ מלשון רמ"א בסי' רפ"ג שכ' אם לא היו כותים יודעים מזה וכו' משמע להדיא דמיירי שאין יודעין מזה החוב כלל ואין תובעין אותו הוא דאינו חייב לשלם מעצמו ולענ"ד הדבר ברור דלשיטתם אסור בכה"ג ואיסור דאורייתא הוא ואין צורך להאריך:

אמנם לענין הכרעה דמילתא אין בידינו להכריע בין גדולי הראשונים. דדברי הרי"ף אף שכתבתי דיש ללמוד מדבריו דס"ל כשיטת הרמב"ם מ"מ אין הדבר מוכרע כ"כ בבירור דיש לדחוק וליישב דבריו ע"פ שיטת רש"י. ודברי הטור נראין להדיא כשיטת רש"י בהפקעת הלוואתו במקום שאין שם ח"ה. ודברי הב"י נמי אין הדבר מפורש כי אם בסי' שס"ט כ' לענין מכס כותי אנס דהוי כהפקעת הלוואתו במקום שאין ח"ה מיהו אזיל לשיטתו דמפרש לדברי הרמב"ם במ"ש אסור לגזול או לעשוק כותי היינו מדרבנן ודחק בטעם שאסר הרמב"ם להבריח מכס מן מלך כותי אבל כבר כתבנו לעיל בס"ד בראיות נכונות דדעת הרמב"ם דאסור מדאורייתא ואלו היה הרב ב"י מפרש לדברי הרמב"ם כן ודאי לא היה פוסק דלא כוותיה. וכ"ש במקום דדברי הרי"ף נוטין לזה וכמ"ש ואמנם גם הרמ"א בסי' שמ"ח כ' כדברי הטור ממש. ומיהו נראה מדברי הרמ"א דס"ל דכל גזל וגניבת ממון כותים היה אסור משום ח"ה. וכמ"ש באהע"ז סי' כ"ח וכבר השיגו עליו כל גדולי האחרונים בזה. ומיהו לפי מ"ש לעיל בס"ד בשיטת התוס' יש לכוין דבריו כשיטתם. ומ"מ נראה דלא היה הדבר ברור בעיניו והרמב"ם והרב"י ס"ל דאסור מדאוריי' מדין ממון דאי הוי ברור ליה הכי לא היה מכריע להדיא דלא כוותיה.

והנה אחר שדברנו בס"ד דדעתם דכל הני אסורים מדאו' מדין ממון אין בידינו להכריע שלא כדעתם ואדרבא קצת נראה לי להביא ראיה לדעת הרמב"ם דלמ"ד גזל כרתי אסור מדאורייתא גם הפקעת הלוואתו אסור מדאורייתא מסוגיא דבכורות (דף י"ג ע"ב) דאמרינן ולאמימר דאמר משיכה בכותי עובד כוכבים קונה הניחא אי ס"ל כר"י וכו' אמרי לעמיתך אתה מחזיר אונאה ואי אתה מחזיר אונאה לעובד כוכבים. עובד כוכבים מאל תונו איש את אחיו נפקא חד בעובד כוכבים וחד בהקדש וצריכא כו' הניחא למ"ד גזילו אסור היינו דאיצטריך קרא להוציא אונאה אלא אי ס"ל כמ"ד גזילו של עובד כוכבים כו' אונאה מיבעיא אמרי אי ס"ל וכו' ע"כ כר"י ס"ל עכ"ל הגמ'. הנה בפשיטות יש ללמוד מסוגיא זו דמ"ד גזל הכותי אסור מדאורייתא הוא דאסור ודלא כמ"ש האחרונים ע"ש רש"י דאפילו מ"ד אסור אינו אלא מדרבנן וכבר הארכתי קצת בזה בס"ד. ועוד לשיטת רש"י דפוסק הלכה כר"ל דמשיכה בישראל ועובד כוכבים בכסף וכמו שמבואר בדברי הרא"ש בבכורות ובדברי הטור ביו"ד סי' ש"ך מ"ש ע"ש רש"י. וכן משמע מדברי רש"י בב"מ ובקדושין ובבכורות יש להוכיח ג"כ בפשיטות דהלכה נמי כמ"ד גזל עובד כוכבים אסור מדאורייתא דלר"ל ע"כ לעמיתך אתי למעט עובד כוכבים מדין אונאה וע"כ גזילו אסור וכדאיתא בסוגיא להדיא ואין צורך להאריך בזה. אבל לעניננו יש ללמוד מכאן דלמ"ד גזל עובד כוכבים אסור גם הפקעת חובו נמי אסור דאי הפקעת חובו מותר מדאורייתא אכתי תיקשי למה לי קרא למישרי אונאה. השתא הפקעת חובו מותר. אונאתו דהוי דרך מקח וממכר מיבעי. וכה"ג איתא בב"מ ר"פ איזהו נשך דאמרינן לא לכתוב באונאה ותיתי מהנך מה להנך שכן אין דרך מקח וממכר בכך אלמא אונאה משום דדרך מקח וממכר בכך ונהי דאמרינן נמי התם איפכא דהנך מאונאה לא אתיין משום דמה לאונאה שכן לא ידע דמחיל. ע"כ בסוגיין דבכורות לא ס"ל הך סברא דאי ס"ל מאי פריך למ"ד גזל כותי עובד כוכבים היה מותר השתא גזילו אונאתו מיבעי הא איצטריך משום דלא ידע דמחיל אלא ע"כ צ"ל דאע"ג דגבי ישראל עבדינן צריכותא בהכי היינו משום דישראל בר מחילה הוי אבל עובד כוכבים דלאו בר מחילה הוא דמה"ט בן נח להרג על פחות משוה פרוטה לא שייך למעבד גביה האי צריכותא וא"כ אי הפקעת הלוואתו היה שרי אכתי תיקשי למה לי קרא למישרי אונאתו דכ"ש משום דהוי דרך מקח וממכר בכך דמה"ט אמרינן בב"מ שם דאונאה קילא טפי אפי' מריבית דמדעתיה קיהיב וכ"ש דקיל טפי מהפקעת חובו שמפקיע בע"כ. ואמנם אפשר לחלק דשאני הלואתו דכבר זכה הישראל בממון משום דמלוה להוצאה ניתנה ומעיקרא בתורת זכיה גמורה אתי לידו משא"כ באונאה והנראה דע"כ צריך לחלק כן אליבא דרבא דס"ל בפ' הזהב (דף מ"ח) כריש לקיש דקאמר קרא ומתניתין מסייע לי' לריש לקיש וא"כ ע"כ ס"ל דלעמיתך למעוטי עובד כוכבים מאונאה וס"ל כמ"ד גזילו אסור ורבא הא קאמר להדיא דאפי' מ"ד גזילו אסור הפקעת הלואתו של כותי אנס היה שרי אלא וודאי ע"כ צ"ל דאף על גב דהפקעת הלוואתו היה מותר אפ"ה איצטריך קרא לאונאתו. והיינו ע"כ מטעמא דכתיבנא מיהו לפמ"ש התוס' בב"מ שם ובבכורות דאין ואיה מהתם דרבא כר"ל ס"ל אין צורך לזה ואין להאריך:

אמנם הא ודאי יש להוכיח מסוגיא זו דלמ"ד גזילו אסור לאו דוקא גזילו ממש דהיינו כעין ויגזול את החנית שחטף מיד ליד אלא אפי' פקדונו או משכונו של כותי שביד ישראל נמי דין גזל יש בו ואסור מדאורייתא. דנהי דבהלואה יש לחלק כדכתיבנא בהנך וודאי אין לחלק בהכי ומדאיצטריך להוציא אונאה ש"מ דהני אסירי וכן יש להוכיח מדאיצטריך אחיך להתיר להוציא אבידת כותי אנס ודלא כמ"ש בחלקת מחוקק סי' כ"ח בשם מהריוויי"ל. ואי"ה יתבאר מזה לקמן בס"ד ואין להאריך כאן בזה. ועכ"פ פשט הסוגיא ניחא טפי לשיטת הרמב"ם. והואיל וכן אין בידינו להכריע להקל במקום שיש לחוש לאיסור דאורייתא:

תוכן העניינים

קדושת יום טוב (ליפמן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה