אור ברסלב
קדושת יום טוב (ליפמן) שאלות ותשובות › סימן טו

קדושת יום טוב (ליפמן)· רבי רפאל יום טוב ליפמן היילפרין

שאלות ותשובות · סימן טו

סימן יד

להגאון ר' חיים מוואלאזין זצוק"ל

בעזה"י הגיעני דברי קדשו דמע"ל בענין התשובה אשר שלחתי אליו מכבר וראיתי אקרו הטהורים ומכותלי מכתבו ניתן להכיר חקר כבודו ואף כי המה בדרך הקיצור מפני ערבוב וטרדת השמחה בשמחה לאיש במענה פיו אמנם יש בהם כדי המבחן והגלוי מסתר חכמתו וממדותיו הנכונים כי אוהב האמת ולא נושא פנים לחכמים הראשונים ואף כי לאחרונים:

וראשית הדברים מוטל עלי ליישב דברי מה שהקשה מע"ל על פירושי שפי' הך דעמד א' ופרנס את אשתו וכו' לפי דברי הרי"ף בתשובה דאיהו מפרש לה דבכל גווני מיירי בין בסתם בין במפרש ובסתם הוי טעמא דחנן משום דאמדינן דעתי' דלשם ג"ח קעביד משום דיש מצוה לפרנס וכמ"ש שם באריכות ובמפרש הוי טעמיה משום דהוי פורע חובו ש"ח שלא מדעתו וס"ל דפטור והקשה מכ"ת דלפי"ז נצטרך לומר דבני כהנים גדולים פליגי עליה דחנן בתרתי בסתם פליגי דס"ל דלא אמרינן סתמא לג"ח קא מכוין אלא סתמא אדעתא דהלואה קיהיב ובמפרש פליגי דס"ל דפורע חובו ש"ח שלא מדעתו חייב הלה לשלם מה שפרע בשבילו וזה דוחק גדול עכ"ז האמת אגיד כי קושיא זו כבר הקשה על דברי הרב המופלג מוהר"ר קלונימוס במכתב אשר כתב על דברי התשובה הנ"ל ואני לא השבתי על דבריו אז כלום כי ראיתי בדבריו שהוא נוטה לצד א' ברבית דברים ואינם כי אם לסתור ולהפך את כל מ"ש ומפני זה מנעתי א"ע מלהשיב לו כלום על דבריו כי אין קץ וכו' ואמנם בדברי קדשו דמע"ל ראיתי כי לא כן הוא ומה שנראה בעיניו מדברי נכונים כתב שהוא נכון ומה שלא נראו בעיניו לנכונים כתב עליהם מ"ש על דברים כאלה וכיוצא בהם מן הנכון להשיב מה שיש להשיב הנה בזה האמת אתם אם נצטרך לפרש דבתרתי פליגי ובתרי טעמי כן הוא שהוא דוחק גדול אבל לפי מ"ש בס"ד באריכות שם בטעמא דמילתא דס"ל להרי"ף דמצוה לפרנס אשה שהלך בעלה למדינת הים משום דהיא דמיא לבעה"ב העובר ממקום למקום אע"פ שיש לו נכסי' בביתו אין מחייבין אותו להלוות כאן ע"מ לפרוע כשיבוא לביתו וכמבואר שם בס"ד הנה לפי הטעם הזה הנך תרתי דפליגי חד טעמא הוי דלחנן דס"ל הפורע חובו ש"ח שלא מדעתו פטור הלה מלשלם לו וס"ל דלא דמיא הך ליורד לתוך שדה ש"ח ונטעה שלא ברשות וכמ"ש התוס' לחלק אליבא דחנן יע"ש דלפי"ז אין תקנה לאשה זו במזונותיה כי אם שתלוה בעצמה שיהא חוב זה מוטל עליה עד זמן שיבוא בעלה ממדה"י והיא תתבענו ויצטרך לפרוע לה ובזה תשלם לבעל חובה והך מילתא דמיא ממש לבעה"ב העובר ממקום למקום שאין מחייבין אותו להלוות אלא מפרנסין אותו מקופה של צדקה ואמרינן דעני היה באותה שעה ודומיא דהכא אשה זו שבעת ההיא שבעלה במדה"י דין חיוב מזונותיה הוטל על עצמה שתקנתה להלוות על עצמה שיהא החוב מוטל עליה לפרוע ולא על בעלה והיא כעת אין לה כלום משלה דנין אותה כעניה באותה שעה ואע"ג דלאח"ז תתעשר ויהי לה במה לפרוע אין מחייבין אותה בכך ודין הוא שנפרנס אותה מקופה של צדקה כמו שמפרנסים שאר עניים ומצוה איכא במי שמפרנסה משלו בחנם משא"כ לבני כה"ג דס"ל הפורע חובו ש"ח שלא מדעתו חייב הלה לשלם לפורע זה דומיא דיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות וה"נ המפרנס אשת חבירו שלא מדעתו ומפרש שמחמת חוב בעלה מפרנסה על הבעל לשלם לו ונמצא לפ"ז דעיקר דין חיוב מזונותיה של אשה זו על הבעל הוי אפילו כשהוא במדה"י ומי שזן ומפרנסה הנאת הבעל הוא דהויא ומה"ט חייב לשלם לו ולא כמבריח ארי הוי אלא הנאה ממש חשבינן ליה וכיון שכן אין כאן שום מצוה לפרנסה בחנם כיון דפרנסתה חיוב והנאה דבעל הוא דהויא והרי דהבעל עשיר הוא אפילו באותה שעה שהרי עשיר הוא בכל מקום שהוא ולמה נפרנסנה מקופה ש"צ בחנם לפטור את הבעל מחיובו והרי הוא חייב לשלם אם נפרנסנה בתורת חיוב עליה דידיה והרי עשיר הוא ולמה נהנהו מקופה של צדקה דהרי מזונותיה הנאה דידיה ממש הוי לדברי בני כה"ג ומה"ט חייב לשלם ומה"ט נמי אסור במודר הנאה וה"ה והוא הטעם דאין כאן מצוה לפרנסה בחנם כיון דהוא חיובו והנאת הבעל והרי הבעל עשיר הוא ונפרנסנה בתורת חיובו של בעל וחילוק זה הוא ברור ואמיתי כיון שכן הנך תרתי דפליגי חד טעמא הוי והא בהא תליא דלחנן דס"ל דאם פרנס בתורת חיוב הבעל אין הבעל חייב לשלם איכא מצוה לפרנסה בחנם וכמ"ש משו"ה אם פרנסה סתם אמרינן דלנ"ח קעביד כיון דאיכא מצוה וכמו שבארתי באריכות שם דבהא תליא דהיכא דאיכא מצוה אמרינן דלג"ח ולשם מצוה קמכוין אבל לבני כה"ג דס"ל דאם פרנס בתורת חיוב הבעל חייב הבעל לשלם אין כאן שום מצוה לפרנסה בחנם ומשו"ה אם פרנסה סתם לא אמרינן דלג"ח קעביד כיון דליכא מצוה כלל אבל בהא ל"פ כלל דלכ"ע ה כא מצוה אמרינן בסתמא למצוה ולנ"ח קעביד ולא קשיא השתא ולא מידי *) ובזה יצאנו בעזה"י מן הדוחק הגהה אל הריוח כמנקב מחט סדקית לפתחו *)והשתא לפ"ז א"ש של אולם:

בפשיטות דמוכח נמי ע"כ דבפורע חובו ש"ח הוא דפליגי חנן ובני כה"ג ואפי' במפרש להדיא וליכא למימר דבסתמא לחוד פליגי כיון דהא בהא תליא וכמ"ש כאן אתיא סוגית הש"ס שפיר בפשיטות לדעת הרי"ף:

ועתה אחרי ישוב דברי הראשונים בפי' דברי הרי"ף אשתעשע בדברי מעכ"ת מ"ש לפרש דברי הרי"ף והנה ראיתי בדברי מעכ"ת ששם תחלת כל מגמתו לסתור ולדחות ראיותיו של הרשב"א שהביא להוכיח דהמפרנס את חבירו סתם לא אמרינן דלשם מתנה יהיב לדעת מכ"ת בדברי הרי"ף דס"ל בזה דלא כהרשב"א אלא דהמפרנס את חבירו סתם אמרינן דלשם מתנה קיהיב ואין חילוק בין עני לעשיר בין יתום לכל אדם ויתום דנקט לאו דוקא אלא דהמעשה שהיה כך היה שנשאל הרי"ף על יתום שפרנסו איש א' וכתב לפרש דברי הרי"ף בהאי לישנא כי המחוור בעיני שלא לדקדק כולי האי בדברי הרי"ף דאולי להרי"ף נמי לאו בתר טעמא שייכי פטורא דהמפרנס יתום והמפרנס אשת חבירו אלא לדוגמא בעלמא נקט כי היכי דחזינן במפרנס אשת חבירו אף שהמפרנס צווח ואמר שבתורת הלואה אדעתא דידה פרנס אותה ובאמת אלו התנה כן הי' גובה מה שהוציא אך מחמת שלא אמר והתנה כן הניח מעותיו על קרן הצבי וה"נ בעובדא דתשו' הרי"ף אף שהמפרנס צווח ואמר שבתורת הלואה אדעתא להפרע מיני' דידי' הוציא אפ"ה כיון שלא אמר אוציא עליך בתורת הלואה הניח מעותיו על קרן הצבי ומצינו כן בדוכתי טובא עכ"ל מכ"ת. הנה אהובי כמה מן התימא בדבריו דלפ"ז תיקשי על הרי"ף מכולהו תנאי מבני כה"ג וחנן דלפי מאי דמפרש דמתני' במפרנס סתמא נמי מיירי וקאמרי בני כה"ג דישבע כמה הוציא ויטול ולא אמרינן סתמא לתורת מתנה קיהיב אלא ע"ד לפרוע אח"כ וחנן נמי לא פליג עלייהו אלא משום דס"ל דאפילו יהיב ע"ד לפרוע מן הבעל הוא דקיהיב והבעל פטור משום דס"ל הפורע חובו ש"ח פטור ואינהו ס"ל דהפורע חובו ש"ח חייב אבל הא ודאי דלכ"ע לא אמרינן דהמפרנס סתם בתורת מתנה קיהיב אלא בתורת הלואה והרי זה להדיא כדעת הרשב"א ודלא כדעת הרי"ף לפי דעת מכ"ת כדבריו והשתא אמינא דאפי' לפי' בדברי הרי"ף מוכח להדיא דס"ל להרי"ף כדעת הרשב"א כיון דע"כ צריך לומר דהרי"ף מפרש למתני' דבכל ענין מיירי ואפי' בסתמא דאי במפרש להדיא אדעתא דלהפרע מן הבעל אין מכאן שום ענין להך דיתום ואפי' לשום דוגמא בעלמא וכיון דע"כ מפרש לה בכל ענין ואפי' בסתמא הרי ס"ל לבני כה"ג בהדיא דישבע כמה הוציא ויטול ולא אמרינן סתמא אדעתא דמתנה קיהיב וחנן נמי לא פליג עלייהו בהך סברא אלא מטעמא אחרינא דס"ל הפורע חובו ש"ח פטור ואין לומר דס"ל להרי"ף דטעמא דחנן דפוטר בסתמא אה"נ דהויא משום דאמרינן סתמא אדעתא דמתנה קיהיב דלפ"ז וודאי ע"כ נצטרך לומר דחנן ובני כה"ג בתרתי ממש פליגי ובתרתי טעמי דלא תליא חדא בחברתה מידי וזה ודאי דוחק גדול וזהו קושית מכ"ת ודעמי' על דברי ובאמת לפי פי' אינה קושיא כלל וכמש"ל בס"ד אבל אם נפרש כן לפי דרכו דמכ"ת בדעת הרי"ף ודאי קושיא היא ודוחק גדול הוא לפרש כן אלא ודאי נצטרך לומר דטעמא דחנן משום דאמרינן סתמא אדעתא דבעל קיהיב וכמ"ש מכ"ת והוא דעת הר"ן ובחדא מילתא פליגי והיינו בדין הפורע חובו ש"ח וא"כ ע"כ מוכח דלכו"ע לא אמרינן סתמא אדעתא דמתנה קיהיב ואחרי כל אלה תוכחת מגולה לבלתי הרים ראש לחלוק על א' מגדולי הראשונים אשר מימיהם אנו שותים ובפרט במקום שהסכימו לדבריו כמה גדולי הראשונים והאחרונים והם הר"ן ור' ירוחם ובעל תה"ד וב"י ורמ"א ושארי גדולי האחרונים אם לא בראיות ברורות ואחרי התיישבות היטב בכל המקומות בש"ס ודברי הראשונים והנה יראה מכ"ת שדברי הרי"ף בתשובה הנ"ל ע"כ אין להם ביאור בכל הדרכים ופי' ואפילו ננקוט להו בדרך דוגמא בעלמא אם לא שנאמר דס"ל כדעת הרשב"א דבסתמא לא אמרינן דרך מתנה קיהיב ודוקא ביתום ובכה"ג הוא דאמרינן כן יהיה מאיזה טעם שיהיה ואמנם בעיקר דבריו דנתי למכ"ת לכף זכות שטרדת שמחתו עכבתו מלעיין היטב בדברי עצמו במ"ש אבל עדיין אין מקום לזכותו במה שהרים ראש לחלוק ולסתור דברי רבותינו הראשונים בעת הטרדה והערבוב. אהובי חביבי לא כן היא הדרך הנכונה ומפני כי ידעתיו לאוהב האמת ומקבלו ממי שאמרו כתבתי הדברים האלו:

עוד כתב שם מכ"ת על מ"ש ליישב דברי הרי"ף דס"ל להרי"ף דבפרנס אשת חבירו שהלך בעלה למדה"י מצוה קעביד משום דעניה היא באותה שעה הוא דוחק לא ידענא אם כוונתו דדוחק הוא מפני שלפ"ז נצטרך לפרש דבתרתי פליגי וכמ"ש בריש דבריו על מ"ש כבר הרוחנו הדרך בלי שום דוחק ואם מטעמא אחרינא נראה לו דוחק לא ידענא דאנא דינא קאמינא והבאתי לזה ראיה מהך דבעה"ב העובר ממקום למקום האם סותרין דין בכלאחר יד ובמלה אחת לומר שהיא דוחק ואנו לא שמענו ולא ראינו כן ואם יש ביד מכ"ת לסתור ראיה זו יביאנה אלינו ונשמענה ואם יהיה בה ממש נודה לדבריו:

עוד כתב מכ"ת בהאי לישנא דהרשב"א נ"פ אהרי"ף ומסיק דלא פליג אלא בהך סברא אי הוי מצוה לפרנס א"ח כבר כתבתי שהוא דוחק גדול עכ"ד מכ"ת לא ידענא אנה מצא בדברי כן ואני כתבתי להדיא דל"פ כלל לענין דינא ולכ"ע היכא דאין לבעל נכסים כאן שתוכל לילך לב"ד שיפסקו לה מזונות ואין לה תקנה כי אם שתלוה בעצמה ולאחר זמן כשיבא בעלה תתבענו ויצטרך לשלם לה ואם תשלם לב"ח בכה"ג לכו"ע לא מחייבינן לה בהכי ומפרנסין אותה מקופה ש"צ ויש ג"כ מצוה לכל אדם לפרנסה בחנם דומיא דבעה"ב העובר ממקום וכו' והיכא דיש לבעל נכסים בכאן בענין שתוכל לילך כב"ד ויפסקו לה מזונות בכה"ג לכו"ע ליכא מצוה כלל לפרנסה בחנם דומיא דיש לו ואינו רוצה להתפרנס ולענין דינא ל"פ כלל ולענין פירושא דמתניתין הוא דפליגי דהרי"ף ניחא ליה לפרושי מתני' טפי דבכל ענין מיירי בין במפרנס סתם בין במפרש ומוקי נה באין כאן נכסים לבעל והרשב"א לא ניחא ליה לפרושי דמיירי באין כאן נכסים לבעל דווקא וניחא ליה טפי לפרושי דמיירי בכל ענין אפילו יש כאן נכסים לבעל ומוקי לה דבמפרש להדיא דמשום חיוב הבעל הוא דקיהיב לה מזונות זהו תוכן דברי הראשונים ואין בזה שום דוחק לא גדול ולא קטן:

עוד כתב מכ"ת דנראה לו דלשיטת ר' ירוחם דמפרש דהרי"ף דוקא יתום קאמר טעם החילוק הוא דבאינש דעלמא דלא שכיח שיתפרנסו בתורת ג"ח ס"ל כהרשב"א דסתמא נמי בתורת הלואה הוא וביתום הוא דאמדינן דעתי' דלשם ג"ח פרנסו כיון דשכיח לפרנס יתום בתורת ג"ח וכו' עכ"ד ולפ"ז נצטרך לומר דמפרנס עני אעפ"י שאינו יתום דלדעת ר' ירוחם נמי פטור ה"ט משום דשכיח הוא לפרנס עניים בתורת ג"ח וכיון שכן אהובי חביבי יאמר נא מפני מה שכיח שמפרנסין עניים בתורת ג"ח ולא עשירים וכן שכיח שמפרנסין יתומים אף שיש להם ולא גדולים מפני מה זה שכיח וזה לא שכיח והיינו טעמא דבני ישראל אוהבי מצות הם ובזה איכא מצוה ובזה ליכא מצוה והיינו נמי דקאמינא דהיכא דאיכא מצוה אמדינן דעתיה דלשם מצוה קמכוין:

עוד כתב ולמד כן מדחזינן גבי פרנס אשת חבירו בסתם דלא אמרינן לשם הלואה דידה פרנסה והיינו מטעם אומדן דעת דאדעתא דבעל קיהיב כיון שלא התנה עמה ה"נ גבי יתום כיון שלא התנה אמדינן דעתיה דלשם ג"ח פרנסו עכ"ד אהובי חביבי אין זה כבודו של רבינו הגדול הרי"ף ז"ל לפרש בדבריו דרכים כאלו שיביא ראיה ממקום שאין לו דמיון כלל דהתם היינו טעמא דודאי לאו אדעתא דידה קיהיב מפני שהיא אין לה כלום ואי מפני שתתבע היא את הבעל וכו' לאו כל אינשי דינא גמירי וכמ"ש הר"ן להדיא האי טעמא ומשו"ה אמרינן דודאי אדעתא דבעל קיהיב שהוא יש לו נכסים וסתמא דמילתא כי יזיף אינש זוזי למאן דאית ליה להפרע ממנו הוא דיזיף ולא למאן דלית ליה ולא מידי יזיף דלא שדי אינש זוזי בכדי. הנה נא אהובי האם יש מזה שום דמדומי ראיה להך דמפרנס יתום דנימא סתמא דמילתא לשם ג"ח קמכוין משום דשכיח שמפרנסין יתומים ומה דמיון זה לזה כלל ואם היה סברא מצד עצמה אינה צריכה ראיה ואם צריכה ראיה אין כאן זכר ראיה כלל ובכל אלה הדברים האמורים כבר הסירותי מעלי המשא אשר הוטל עלי בראשונה ליישב דברי הקודמים:

ועתה אחרי כל אלה אשובה לפנות דרך הרשב"א בכל ראיותיו וזה יצא ראשונה בדברי מכ"ת במ"ש הרשב"א מהך דירושלמי דפ' איזהו נשך חד בר נש אשאיל לחבריה דיורין אשריתיה גו ביתיה א"ל הב לי דיורי אמר ליה הב לי אגר ביתי אתא עובדא קמיה דר' אבא בר זבינא ומריקו ליה מה דהוי חמי למישריה והכא ודאי בשהעמידו סתם בתוך ביתו מיירי וכו' וכן נמי ליכא למימר דמשום ריבית קאמר דא"כ הו"ל למימר נכה ליה אגר ביתיה אלמא המשרה את חבירו בתוך ביתו סתם לאו למתנה איכוין וכו' עכ"ד הרשב"א שהביא הר"ן בנדרים ובכתובות בפי' הרי"ף הביא ג"כ הירושלמי הנ"ל בשינוי לשון קצת וכתב מעכ"ת על זה בזה הלשון הנה הראיה מהירושלמי שהביא הרשב"א אין שום ראיה לפי דברי רבו הרמב"ן ושארי גדולי הראשונים שהביאו הירושלמי הנ"ל ופי' דמשום לתאי דריבית הוא דמדיקו וכ"מ מסידור תלמוד הירושלמי דמייתי הך עובדא אפיסקא דלא ידור בחצירו חנם ודקדוק שדקדק מדלא אמר הלוה נכה לי אגר ביתי אין כדאי להכריע דין ואפשר ליישב הדקדוק ואין כדאי להאריך בזה עכ"ד מכ"ת:

אהובי תמהני שמעכ"ת חשב על הרשב"א שטעה בדבר שאין התינוקות של בית רבן טועין בו להביא ראיה מטענתו של לוה מדלא אמר הלוה נכה לי אגר ביתי ואמר הב לי אגר ביתי ש"מ דלאו משום ריבית קאמר מה לנו לדברי הלוה ואם הלוה טוען שיתן לו שכרו מן הדין שלא כיון מתחלה למתנה כלל אלא לשכירות דמטענתו של לוה נוכיח דהדין הוא כן דנהימני' דודאי לשכירות איכוין מדחזינן דהלוה טען כן דבר כזה גנאי אפילו לבר בי רב דחד יומא ותו מ"ש הרשב"א וכן נמי ליכא למימר דמשו' ריבית קאמר האיך נפרש דאלוה קאי דמה לו ללוה למימר משום ריבית הלוה רוצה ודאי שישלם לו שכר דירת ביתו יהיה כאן איסור ריבית או לא יהיה ובפשיטות נראה דראיית הרשב"א היא מהך דפסק ר' אבא בר זבינא ולא מטענתו של לוה וכוונתו הוא עפ"י מה שמבואר בדברי הראשונים דהיכא דהלוהו ואח"כ אמר לו דור בחצירי חנם ולא פי' לו שבשכר הלואתו קאמר אלא סתמא בכה"ג אבק ריבית הוא דהויא ולא ריבית קצוצה וכמבואר בב"י בי"ד סי' קס"ו ולהדיא כתבו כן תלמידי הרשב"א והביא ב"י לשונם שם יע"ש ואהא ליכא מאן דפליג ואפילו בחצר דקיימא לאגרא כל שלא קצץ עמו בשעת הלואה וגם לא אמר לו בהדיא בשכר ההלואה והרחבת הזמן וכ"ש בדלא ארווח לי' זימנא כלל מחמת זה דודאי לא הוי אלא אבק ריבית והא ודאי אם עולה שכירות הבית יותר מכדי הלואה דאין מוציאין מן המלוה המותר כיון דאבק ריבית הוי וע"כ לפי' הרמב"ם והרשב"א בתשובה שהביא ב"י שם סוף הסימן אלא לענין לנכות מן החוב אי מנכין או לא אבל היותר מן החוב ודאי אין מוציאין וזה פשוט וברור וכיון שכן ראיית הרשב"א כן הוא מדאמר הב לי אגר ביתי ולא קאמר נכה לי משמע דהשכירות של דירת הבית הי' עולה יותר מן החוב שהיה חייב לו וזהו לשון הב לי שמבקש ממנו שיתן לו ממון מכיסו וכי אתא עובדא לקמיה דר' אבא ומריקו לו מה דהוי חמי למישרי' משמע להדיא שפסק שישלם לו כל מה ששוה דירת ביתו דזהו הלשון מה דהוי חמי למישרי' היינו מה ששוה שכר הדירה וכיון ששכר הדירה היה עולה יותר מכדי החוב ע"כ הוצרך המלוה להשלים לו מכיסו נוסף על החוב לפי מה שפסק ר' אבא שישלם לו כל השכירות וע"כ ליכא למימר דהמשרה בתוך ביתו סתם לשם מתנה קאמר והכא משום ריבית הוא דקאמר ר' אבא דאמאי צריך לשלם לו עוד מה שהוא יותר על החוב כיון דבכה"ג אבק ריבית הוא דהויא היכא דאמר ליה אחר הלואה דור בחצרי חנם ולא פי' לו מחמת הלואה והרחבת זמן והכא ודאי לא פי' לו כלום דהלוה טוען שע"ד שישלם לו שכירות הוא דאשרי' אלא ודאי דמדינא קאמר שישלם לו כל השכירו' משום דמסתמ' לא למתנה קאמר אלא ע"ד שישלם לו שכירות קאמר ומשו"ה צריך שישלם לו כל השכירות אפילו מה שהוא יותר על החוב דלא גרע מלא הלוהו כלל והוי אמר ליה דור בביתי סתם דהיה צריך לשלם לו כל השכירות זהו תוכן כוונת הרשב"א בראיה זו וראויין הדברים למי שאמרן וכדברים האלה ממש מבואר בדברי תלמידי הרשב"א שהביא ב"י בי"ד שם יע"ש. ותו אמינא דלא הוצרך הרשב"א לדקדוק זה אלא לומר דאפילו לשיטת הרמב"ם דס"ל דהיכא דהוי אבק ריבי' מנכין לו מן החוב מקצת אבל לשיט' הרשב"א גופיה דס"ל דאין מנכין לו כלל וכמ"ש בתשובה והביאו ב"י שם וזהו שיטת הרי"ף דס"ל להדיא דהיכא דלא הוי אלא אבק ריבית אפילו לא פרעו עדיין אין מנכין לו כלום והביאו הטור שם יע"ש היטב לא הוצרך לשום דקדוק דבפשיטות ליכא לפרש דמשום ריבית קאמר דאי בלאו איסור ריבית מן הדין לא היה צריך לשלם לו כלום לא היה צריך לנכות לו כלום גם משום ריבית דאינו אלא אבק ריבית ואין מנכין לו כלום ודקדוק זה לא' הוצרך אלא לשיטת הרמב"ם ורבינו אפרים וזה פשוט וברור:

עוד כתב מכ"ת על ראיה זו וז"ל ועוד דאפילו לשיטת הרשב"א בפי' הירושלמי דלאו משום ריבית מריקו לי' אלא משום דאשריי' סתמא אכתי ליכא למידק מינה בעלמא דדילמא שאני הכא דמשום דאשאיל ליה דינרין משו"ה אמדינן דעתי' דלא אשריי' בחנם משום דלא ניחא ליה לאינש למיעבד איסורא וסברא זו הוזכרה בב"י י"ד סי' קס"ו עכ"ד מכ"ת. אהובי חביבי נשתקע הדבר ולא נאמרה דלא הוזכרה סברא זו בב"י כלל לחלק בין היכא דלא הלוהו ואמר ליה דור סתם להיכא דהלוהו וא"ל דור סתם ואין בה טעם לחלק כלל דאי בשלא הלוהו וא"ל דור סתם אמרינן דלשם מתנה קמכוין ורוצה לההנותו על חנם בדרך מתנה בעלמא ה"ה בהלוהו נמי אי אמר ליה דור סתם לשם מתנת חנם בעלמא קמכוין ולא משום ריבית בשכר הלואתו ואין בדעתו לשום איסור כלל ולא קמכוין לאיסורא כלל ובכה"ג לא אמרינן כלל אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן דאיהו לאו משום ריבי' הוא דקמכוין אלא לשם מתנה בעלמא וכמו בלא הלוהו כשאמר ליה דור סתם אמדינן דעתי' דמתנה קאמר מתנת חנם ה"נ אית לן למימר בהלוהו ולא עלתה על דעתו מענין ההלואה שיהא זה תחת ההלואה ולא לשום איסור קמכוין אלא מתנת חנם כמו בעלמא והב"י שכתב סברא זו היינו משום דבעלמא היכא דאמר ליה דור סתם ס"ל להב"י בפשיטות דודאי לאו לשם מתנה קמכוין אלא לשכירות וכדעת הרשב"א והר"ן וכל הפוסקים אלא דהיכא דהלוהו ואח"כ אמר לי' דור בביתי סתם דבהא איכא למימר דודאי כוונתו בחנם משום שעשה לו טובה שהלוהו מעות משום זה נמי משלם לו טובה זו בשכר הלואתו ואע"ג דבאד' דעלמא לא אמרינן דלשם מתנה קאמר דלמה יתן לו מתנה בחנם אבל הכא שעשה לו טובה שהלוהו שפיר איכא למימר דהיכא דא"ל דור סתם בחנם קאמר ובשכר הלואתו מפני שעשה לו טובה וע"ז כתב הב"י דלא אמרינן כן דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן היינו שיתכוין להדיא ליתן לו משום ריבית דודאי איסור הוא לא חשדינן ליה בהכי ולית לן למימר דמשום ריבית קאמ' בחנם ולמתנה בעלמא ודאי דלא קמכוין כמו בעלמא דלא אמרינן למתנה קמכוין ומן הצורך להעתיק קצת מלשון הב"י שממנו יתבאר דכוונתו כמ"ש וז"ל הב"י שם. [אנ"ה סיום התשובה לא נמצאה וחבל על דאבדין. ואף כי היה ביכלתי להעתיק לשון הב"י ולסיים את דברי מר קדשו של אא"ז הגאון זצוק"ל. אך יראתי לערב דברי בדברי קדושת מר אא"ז זצוק"ל. ואתו הסליחה:

תוכן העניינים

קדושת יום טוב (ליפמן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה