אור ברסלב
קדושת יום טוב (ליפמן) חלק שני › סימן כא

קדושת יום טוב (ליפמן)· רבי רפאל יום טוב ליפמן היילפרין

חלק שני · סימן כא

סימן כ

פלפול בדין צירוף כלי וישוב קושית הגאון בטו"א:

שם כ"ד ע"ב בגמרא:

וכן לענין קמיצה קמץ מן האבוד שירים וראשון נאכלים מופרש אינו נאכל וכו' מפשטא דשמעתין משמע דמיירי בדלא נגעי אהדדי דהא קאי אהך דלעיל והרי שלשתן מונחין בביסא דמיירי בדלא נגעי אהדדי דהא לענין טומאה ודאי הכלי מצרף אפילו בדלא נגעי וכדפשטינן לעיל ותו מדקאמר דשיוריו וראשון נאכלים ומופרש אינו נאכל נמי משמע דלא נגעי אהדדי ולא מערבי כלל דאי מערבי אהדדי האיך יהיו אלו נאכלין הא איכא תערובות דהאיך דאינו נאכל ודוחק לומר דמשום ביטול נגעו בה ואליבא דרבנן דס"ל מין במינו בטל דא"כ האיך קמיץ מעיקרא הא הוה יתיר סולתא והתיר לסברת רש"י דלעיל דף כ"ג ע"ב דכיון דבטיל דלית דמי אין כאן משום ריבה סולתה אלא התוס' דלעיל דף כ"ב ע"א דלא ס"ל הך סברא קשיא ותו הא אסיקנא לעיל דף כ"ג ע"ב מגז"ש דאין שירים מבטלין לא לקומץ ולא לטיבלא ואליבא דרבנן נמי קאמר וכמ"ש התוס' לעיל דף כ"ב ע"א ומה"ט פסק נמי הרמב"ם כהך מתניתין דלעיל דף כ"ג ע"א משום דכרבנן נמי אתיא וע"ש בכס"מ ויותר נראה דמיירי בלא נגעי אהדדי וכן כולהו בבי ולפ"ז ע"כ נראה דס"ל הכא דצירוף דאורייתא ומהני נמי לענין קמיצה ואע"ג דלעיל משמע דלא איפשט הך בעיא יש לומר דרבא לא קיבל הדיחוי דדחי ליה אביי אלא ס"ל כפשיטותא דבכלי אחד דומיא דשני כלים קמץ ואע"ג דאביי נמי איירי הכא אפשר לומר דלטעמיה דרבא קאמר דאיהו ס"ל דמהני צירוף מ"מ אין שניהם נאכלים משני דבני ביקתא דהדדי נינהו. א"כ אביי גופיה לדחויי בעלמא קאמר לעיל דליכא למפשט מהתם. מיהו באמת ס"ל דמהני צירוף כלי גם לענין קמיצה אלא דלפ"ז יש לתמוה בדברי הרמב"ם בפי"א מהלכות פה"מ דבהלכה כ"ג פסק לענין צירוף כלי גבי קמיצה היכא דלא נגעי אהדדי הוי הדבר ספק ולא יקמוץ וכו' ואם הקטיר הורצה ולא יאכלו השירים והיינו משום דס"ל דבעיין דלעיל לא אפשיטא ואמאי הא בסוגיא דכאן מוכח דלרבא פשיטא ליה וסבר דמהני צירוף כלי ואפילו נימא דלאביי לא איפשטא הו"ל למיפסק כרבא לגבי אביי ויותר מזה יש לתמוה דאיהו גופיה פסק שם בהלכה כ"ז כהך דרבא דהכא וכן לענין קמיצה וככל הנך בבי. ועוד תמיה לי טפי שהוא עצמו סיים שם ובעת שקומץ אין דעתו אלא על העשרון בלבד והרי החלקים אינם נוגעים זה בזה עכ"ל ונראה דהוצרך לזה משום הך דכתב ברישא והאיך קרב הקומץ והרי לפניו עשרון ומחצה כלומר ואם כן הו"ל ריבה סולתה דאיכא תילתא חולין וכתב שהקמיצה תלויה בדעת הכהן ובאותו קומץ כו' וקשה ליה דא"כ נא משכחת לה מנחה שתפסל משום ריבה סולתה דאפילו איכא טפי מעשרון כגון עשרון ומחצה או יותר נימא דאין דעת הכהן הקומץ אלא לעשרון והקומץ תלוי בדעת הכהן לזה כתב דהכא הרי החלקים אינם נוגעין זה בזה כלומר דהכא הוא דמהני מה שדעת הכהן הוא על העשרון בלבד משום דאין החלקים נוגעין זה בזה ומשום צירוף כלי הוא דמצטרפי וזה תלוי בדעת הכהן איזה שיצטרף ואיזה שלא יצטרף ודעתו ודאי שלא יצטרף אלא חצי עשרון מהם להדי האי חצי שקומץ ממנו דליהוי מנחה כשירה ולא שיצטרפו שניהם אבל היכא דאיכא טפי מעשרון כהדדי שנוגעים זה בזה לא מהני בזה דעת הכהן ואע"ג דאין דעתו אלא על העשרון מ"מ הרי מנחה זו יותר מעשרון ושם מנחה על כולה כיון דנגעי אהדדי ומפסלא משום מנחה שריבה סולתה כן נראה בכוונת דבריו:

ובאמת נראה דע"כ צריך לפרש הסוגיא בלא נגעי אהדדי מהאי טעמא דכתיבנ' דאל"כ לא משכחת מנחה שתפסל משום ריבה סולתה וכמש"כ ועכ"פ דעת הרמב"ם ודאי נראה להדיא דמפרש בדלא נגעי אהדדי וע"כ הא דמהני קמיצה דהאיך חצי עשרון לחצי עשרון אידך היינו משום צירוף כלי וא"כ דבריו סותרים זא"ז דלעיל פסק דהדבר ספק ואם הקטיר אין שירים נאכלין והכא ע"כ צ"ל דבפשיטא הוא דמהני צירוף כלי דהא כתב דהשירים נאכלין והדבר אצלי תמוה מאד ולא ידעתי כעת ליישבן ולא ראיתי שום א' ממפרשי הרמב"ם שעמד ע"ז וצריך לי עיון גדול ודוק:

ועיין עוד בדברי הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות אבות הטומאה דשם פסק בפשיטות דצירוף דרבנן ועיי"ש במל"מ הלכה יו"ד מה שהקשה שם כיון דס"ל דצירוף דרבנן מאי טעמא כתב בהך דבעי רבא לענין שבע לה טומאה דהדבר ספק ומאי טעמא לא פסק הך ספיקא לקולא יעו"ש ולי תמי' אחרת בדבר דבהלכות פה"מ פסק לענין צירוף כלי דקמיצה דהדבר ספק אי מהני וע"כ משום דמספקא לן אי צירוף דאורייתא או דרבנן וכדאיתא להדיא לעיל בסוגיין והאיך פסק שם בפשיטות דצירוף דרבנן ואפשר ליישב דבריו דהתם בהלכות אבות הטומאה לאו בקודש עצמו מיירי דהא כתב שם כגון גרוגרות וצמוקים דהני לאו קודש עצמו אלא דלענין קידוש הכלי מצרפן אם נגע בהם שרץ באחד מהן כולן הוי ראשון לטומאה לקודש שאם נגע א' מהם בקודש נעשו הקדש שני לטומאה אבל לא לתרומה דלענין תרומה אין הכלי מצטרף ומונין בהם ראשון ושני ושלישי והשאר טהורין לגמרי וכן אם אינן נוגעים אהדדי כלל כולן טהורין לתרומה שאם נגע א' מהם בתרומה לא מטמאי ליה חוץ מאותו פרי שיגע בו השרץ בלבד או מה שנגע בו וכן אם הם עצמן תרומה ובזה כתב דהוה מעלה של דבריהם אבל באוכלי קודש עצמן יש לומר דהוי דאורייתא מהך דרשא הגהה דכף א' דהך בקודש עצמו *)מיירי ואי"ה בסמוך יתבאר ומתיישב השתא נמי קושיית המל"מ מה שיש להקשות אדברי דההיא באוכלי קודש עצמו מיירי הרמב"ם אלו בדרך ובההיא לא פשיטא ליה דהוי דרבנן אחר: וכמש"כ בהלכות פה"מ:

ובמ"ש כאן יש לי ליישב כמה קושיות שראיתי שהקשה בעל שאגת ארי' ז"ל בס' טורי אבן שלו במסכת חגיגה בענין זה דצירוף כלי והוכיח שם מסוגיא דלעיל דאין צריך לכלי אין הכלי מצרפו אפי' מדרבנן דלעיל קאמרינן כן בפשיטות ובתר הכא מספקא ליה אי צירוף דאורייתא או דרבנן אלמא דמעיקרא דאמר בפשיטות אין צריך לכלי אין הכלי מצרפו אפילו מדרבנן ודוקא בשירי מנחה מפני שהיה צריך כבר לכלי אמרינן שם בחגיגה דמדרבנן מצרף וכמ"ש התוס' לעיל ועיין גם מ"ש שם בס"ד בדברי התוס' ולפ"ד הקשה שם בדברי הרמב"ם שכתב כלי מלא פירות פרורין כגון גרוגרות וצמוקים אם נגע טומאה בא' מהן נטמא כל מה שבתוכו לקודש והא הנך פירות לא משכחת לה כלל שיהיו צריכין לכלי כמו מנחה שהיתה צריכה לכלי לקדש אותה בכלי שרת והנך פירות הרי אינן טעונין כלי שרת כלל לעולם וביותר תמה עליו במה שכתב אחר זה לענין הך דחצאי עשרון אם היו ב' הצבורים בכלי ודבר א' ביניהם ונטמא א' מהם אם היה אותו הדבר צריך לכלי הכלי מצרפן ונטמאו כולן ואם היה אותו הדבר אין צריך לכלי לא נטמא אלא אותו שנגע בו בלבד וזה סותר למ"ש לעיל דבהנך פירות הכלי מצרפן אע"ג דלא משכחת בהו צריך לכלי כלל והניח הדבר בצ"ע יעו"ש ולפמ"ש נראה דהרמב"ם מפרש להך דקתני בפרק חומר בקודש הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש היינו אפילו אם אותו הדבר אינו קדש מ"מ הכלי מצרפו לענין שאם נגע א' מהם בקדש מטמא את הקדש דלענין קדש חשיב כאלו הם מחוברים ונגע טומאה בכולן והכי משמע לישנא דלקדש מדלא קתני בקדש והך מעלה דרבנן ודאי הוא דהוי אפילו אי צירוף דאורייתא היינו מקרא דכף א' והתם בקדש עצמו מיירי אבל בדבר שאינו קדש לא מצרף מדאורייתא אפילו אם נגע א' מהם בקדש ומדרבנן בלבד הוא דהויא והא דפליגי בחגיגה אי צירוף דאורייתא או דרבנן והכא במנחות נמי מספקא לן בהא היינו בצירוף כלי דקודש עצמו אבל הך דחומר בקודש דלאו בקודש עצמו מיירי ההיא ודאי דרבנן הוי והך מעלה ע"כ אי אפשר לפרש דלא הוי אלא בצריך לכלי דלא משכחת כלל בדבר שאינו של קודש שיהא צריך לכלי שרת ואפילו נימא דע"כ דומיא דקדש עצמו תיקנו וגזרו שיהא צריך לכלי דוקא ע"כ ליכא לפרושי שיהא צריך לכלי שרת דלא משכחת לה אלא הכי איכא למימר שיהא צריך לאותה כלי שהוא בתוכו לאיזו שום צורך שישתמר בתוכו ובהך דאוכלי קדש עצמו בין שיהיה דאורייתא או דרבנן צריך לכלי ודאי בעינן ואי דאורייתא הוי בעינן ודאי שיהא צריך לכלי שרת דלא מצינו בקרא אלא בכהאי גוונא ומדרבנן גזרו אפילו השתא אין צריך לכלי שרת כגון שירי מנחה ואי מדרבנן הוי נמי צריך לאותה כלי שהוא בתוכה בעינן לשום צורך אם הוא כלי שרת בעינן שיהא צריך לקדש בתוכו דלא משכחת בכלי שרת צורך אחר דודאי אין משתמשין בכלי שרת לדבר שאינו צריך להיות בכלי שרת ואם הוא בכלי חול בעינן שיהא צריך לכלי זו לאיזו צורך שיהיה דודאי גם כלי חול מצרף מדרבנן כדמוכח ההיא דצברו ע"ג קרטבלא דקרטבלא לא משכחת לה כלי שרת ועיין בתוס' שם בחגיגה והך דסוגיין מפרש הרמב"ם דמיירי מדבר אחר לגמרי שאין בו צורך לקדשו בכלי שרת וכיון שכן הרי הוא אינו צריך לאותו כלי כלל דלא משכחת לה צורך אחר בכלי שרת וכמ"ש ומשו"ה אין הכלי מצרפו כיון שאין בו צורך להיות באותה כלי ומשו"ה קאמר בפשיטות דא"צ לכלי אין הכלי מצרפו ובזה אתיא נמי שפיר הך דכתב הרמב"ם היו ב' הצבורין בתוך הכלי ודבר א' ביניהן אם היה אותו דבר צריך לכלי וכו' מיירי נמי בכה"ג שאותו דבר אין בו שום צורך להיות בכלי כלל ומתיישב נמי במ"ש מה שהקשה עוד בטורי אבן שם בהא דקאמר אבל לא לתרומה הא בקדש גופי' נמי לא מצרף אלא בצריך לכלי שרת להתקדש בתוכו ובתרומה לא משכחת לה בכה"ג כלל יע"ש מה שתירץ בדוחק ולפי מ"ש א"ש דבהך מעלה דמתני' ודאי לא מיירי בצריך לכלי שרת דוקא אלא שיהא בו שום צורך להיות באותה כלי ובענין זה הכלי מצרפי לענין נגיעה שיגע בקדש ולא לענין נגיעה דתרומה שאם יגע א' מהם לקדש הוא מטמא את הקדש אבל לא את התרומה ולדעת הרמב"ם ודאי צריך לפרש כן דאפילו אותו דבר אינו של קדש הכלי מצרפו לענין שאם יגע בקדש דהא גרוגרות וצמוקים ושום פרי לא משכחת בהו שיהו של קדש עצמו ואין להקשות לפ"ז מ"ט לא משני בחגיגה מדאורייתא דווקא קדש עצמו ואתו רבנן וגזור אפילו דבר שאינו של קדש דהתם אהך דהוסיף ר"ע קאי דמיירי בקדש עצמו דנקט הסלת והקטורת וכו' וקאמר דמדרבנן הוי. כן נראה ליישב דעת הרמב"ם:

ואמנם גם לשיטת רש"י ותוס' דמשמע דס"ל דדוקא בקדש עצמו הוא דמצרף נמי יש לפרש הא דמדרבנן נמי לא מצרף אלא בשצריך לכלי לאו דוקא שיהא צריך להתקדש בכלי שרת בעינן אלא שיהא צורך לאותה כלי שיהא בו כעת לאיזו שום צורך אלא שאם הוא עתה בכלי שרת צריך שיהא בו צורך להתקדש בכלי שרת דשום צורך אחר לא מצינו בכלי שרת דכל דבר קדש שנותנים אותו לכלי שרת והוא צריך לו הוא מתקדש גם כן בזה הכלי שרת אבל הוא בכלי חול אפילו אין אותו דבר צריך לכלי שרת להתקדש בה נמי הכלי מצרפו אם הוא צריך לאותו כלי לאיזו צורך שיהיה והך דסוגיין דלעיל דהושיט א' לביניהן שפירש"י חצי עשרון אחר בכלי שרת מיירי דכיון דאין חצי עשרון זה מתקדש בה אין צריך לכלי מקרי דשום צורך אחר ודאי ליכא שיהא בכלי שרת היכא דאינו מתקדש בה. ומתיישב בזה נמי הך דאבל לא בתרומה דהתם בכלי חול מיירי ומשכחת לה בפשיטות שיהא צריך לכלי. ובזה אתיא נמי שפיר הך דצברו ע"ג קרטבלא דכיון דהיא כלי חול משכחת לה בפשיטות שיהא צריך לכלי זו ואתיין דברי התוס' דלעיל ד"ה שא"צ לכלי וכו' שפיר בפשיטות וא"צ לפרש כמ"ש לעיל דבדבר הצריך לכלי הכלי מצרף אע"ג דא"צ לכלי זו שהוא עתה בו יע"ש דבפשיטות, משכחת לה שיהא צריך לכלי זו כיון דהיא כלי חול והך סברא מסתבר לי טפי מדנימא דבעינן שיהא צריך להתקדש בכ"ש דוקא ובכה"ג גם כלי חול מצרפו אע"ג דאין בו שום צורך להיות בכלי זו דבין צירוף דאורייתא בין דרבנן לא מסתבר לומר כן כלל דאי צירוף דאורייתא הרי לא משכחינן אלא בצריך לאותם כלי דוקא דקרא בקטורת שהיא בכלי שרת מיירי וכיון דע"כ רבנן כעין דאורייתא תיקון שיהא צריך לכלי מ"ש דלא תיקון כעין דאוריי' נמי בהא שיהא צריך לאותו כלי שהוא עתה בו ובזה מסתבר למיתלי מילתא טפי דכשהוא צריך לאותה כלי כלי זו עושהו אחד אבל אם אין בו צורך לאותה כלי מה מעליותא שהוא דבר הצריך להתקדש בכלי שרת כיון דכלי זו אינה כלי שרת וטפי אית להו למיגזר בכעין דאורייתא בהך מילתא שיהא צריך לאותו כלי דהך שיהא צריך להתקדש בכלי שרת ואי עיקר צירוף כולה דרבנן נמי לא מסתבר כלל למיתלי דוקא בדבר שצריך להתקדש בכלי שרת כיון דאפילו כלי חול מצרף ומסתבר טפי למיתלי במידי דצריך לאותה כלי שהוא עתה בו דאז הכלי עושהו כאחד ומצרפו כן נראה לענ"ד והוא נכון ומתיישב הכל בזה.

עוד ראיתי בס' טורי אבן שם שכתב דרבא ס"ל צירוף דרבנן והביא ראיה מהא דאמר רבא בפסחים דף י"ח דר"ע לא ס"ל כר' יוסי דיליף רביעי בקדש מק"ו ממחו"כ דכיון דס"ל שלישי בחולין ליתי לרביעי בתרומה ולחמישי בקדש מק"ו ותוך הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש וכו' ואמר ר' יוחנן מעדותו של ר"ע נשנית משנה זו דתנן הוסיף ר"ע הסלת והלבונ' וכו' וקתני סיפא רביעי בקדש וכו' ומאן דס"ל דמעדותו של ר' עקיבא נשנית ס"ל דצירוף דרבנן וכדאיתא שם ובחגיגה ועיין שם בדבריו מה שהוכיח מזה סברתו דלעיל ולי קשיא דהא הכא בסוגיין לעיל פשיט רבא דצירוף דאורייתא ונהי דאביי דחי ליה דליכא למיפשט מינה מ"מ אפילו נימא דרבא קיבל לדחויא דאביי מ"מ ספוקי מספקא ליה ודאי וכדמסיק אביי גופיה אבל הכא דלא נגע כלל תיבעי לך והיכא פשיטא ליה לרבא התם דצירוף דרבנן ויותר מזה קשיא ליה לפי מה שהוכחתי לעיל בס"ד מהך דקאמר רבא וכן לענין קמיצה וכו' דע"כ ס"ל לרבא צירוף דאורייתא יע"ש וא"כ תיקשי דרבא אדרבא וזה דוחק לומר דבסוגיין דהכא אכתי לא הוי שמיע ליה הך דר' יוחנן דקאמר מעדותו של ר"ע נשנית וכו' והוי ס"ל דצירוף דחגיגה דאורייתא והך דפסחים לבתר דשמיע ליה הך דר' יוחנן והדר ביה דכל זה הו"ל להש"ס לפרושי ועוד דא"כ אזדא ליה הוכחתו של הטורי אבן שהוכיח מהך דרבא דשמעתין יע"ש. ותו דלפ"ז תיקשי טובא בדברי הרמב"ם במה שפסק בהל' פה"מ לענין קמיצה הדבר ספק והבאתיו לעיל והיינו משום דהכא בשמעתין הוי בעיא דלא איפשטא ואמאי והא רבא גופא דמספקא ליה הכא התם בפסחים מיפשט פשיטא ליה דצירוף דרבנן וא"כ בקמיצה ודאי לא מהני צירוף כלי והו"ל למיפסק כפשיטות דרבא דהתם כיון דרבא גופיה הדר מיפשט פשיטא ליה מיהו דברי הרמב"ם יש ליישב כדרך שכתבתי לעיל ליישב דלא תיקשי דידיה אדידיה דאיהו פסק בפרק י"ב מהל' פה"מ דצירוף דרבנן יע"ש במ"ש בס"ד וה"נ יש לומר דאיהו מפרש הא דפליגי ר' יוחנן ור' חנן בצירוף אי הוה דאורייתא או דרבנן אצירוף דמתני' הוא דפליגי דקתני הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש דר' חנן מפרש למתני' דבצירוף דאורייתא מיירי מתניתין וכדאמרינן בחגיגה שם מנא הני מילי א"ר חנן וכו' אלמא מפרש מתני' בצירוף דאורייתא והיינו בקדש עצמו ור' יוחנן פליג וסבר ליה דמתני' בצירוף דרבנן מיירי ומעדותו של ר"ע נשנית דההיא נמי דרבנן אבל בעיקר צירוף לא שמיע לן מדר' יוחנן האיך ס"ל אי הוה דאורייתא או דרבנן ודאמרינן בפסחים אדר' יוחנן אלמא קסבר צירוף דרבנן אצירוף דמתני' דחגיגה קאמר וכן נראה מפירוש רש"י שם וע"ז קאמר ופליגא דר"ח משום דר"ח נמי אמתני' דחגיגה קאמר לה ובזה יתיישב מה שהקשו התוס' בחגיגה דף כ"א ע"ב ד"ה בתרייתא שהקשו שם דר"נ אדר"נ דס"ל לקמן דאיכא צירוף דאורייתא והכא קאמר דחמש אחרונות לית ליה דררא דטומאה דאורייתא יע"ש. ולפי מ"ש לשיטת הרמב"ם לא קשה מידי דבעיקר צירוף ס"ל דהוי דאורייתא אבל צירוף דמתני' מפרש דבדרבנן מיירי וכר' יוחנן וכן נראה דצ"ל לפי שיטת רש"י בפסחים שם דכתב דלא משכחת רביעי בקדש דאורייתא וכתב ע"ז ותדע דקחשיב לה במעלות אחרונות דאמרינן דלית בהו דררא דטומאה דאורייתא יע"ש וע"כ ס"ל דחמש אחרונות בקדש גופיה דרבנן הויין ודלא כמ"ש התוס' בחגיגה וא"כ לדידיה תיקשי דר"נ אדר"נ וע"כ צ"ל נמי כמ"ש לשיטת הרמב"ם ואין להאריך כאן בענין זה זהו מה שנראה ליישב לשיטת הרמב"ם ולשיטת רש"י ותוס' נראה ליישב בפשיטות דאין משם ראיה דס"ל לרבא צירוף דרבנן די"ל דאיהו התם מדר' יוחנן דייק הך מילתא דע"כ לא ס"ל לר"ע חמישי בקדש מדמוקי ר' יוחנן הך מתני' דחגיגה כר"ע וקתני רביעי בקדש אלמא דע"כ לא ס"ל לר"ע לק"ו דר' יוסי דאל"כ לא הוה מצי לאוקמי ר' יוחנן להך מתני' כר"ע וכיון דלר' יוחנן ע"כ לית ליה לר"ע חמישי בקדש ובהא לא מצינו מאן דפליג אדר' יוחנן שפיר דייק רבא דע"כ ר"ע לא ס"ל ק"ו דר' יוסי ומ"מ לא מוכח מידי דרבא גופיה ס"ל כר' יוחנן בהך דצירוף דרבנן דאפשר דס"ל דצירוף דאורייתא כר"ח מיהו בהך דחמישי בקדש לא מצינו מאן דפליג עליה ודייק ממילתיה שפיר כן נראה לענ"ד:

ודע דלעיל בסוגיין קשיא לי אהא דבעי רבא עשרון שחלקו ונטמא א' מהן והניחו בביסא ונגע טב"י באותו טמא וכו' והא האי חצי עשרון שנטמא תו לא מצטרף בהדי אידך חצי עשרון הטהור למנחה א' דהא כבר איטמא ופסול לביו מזבח ודין הוא שיביא מביתו חצי עשרון אחר למלאות וכר' יוחנן דאמר לעיל דף ט' מנחה שחסרה קודם קמיצה יביא מביתו וימלאנה וא"כ הו"ל האי חצי עשרון שנטמא אין צריך לכלי שהרי אינו מצטרף עם זה למנחה א' דומיא דחצי עשרון שלישי דלעיל דהוי א"צ לכלי מה"ט ומאי קמיבעיא ליה לרבא וע"כ נראה דהכא שאני שכבר נצטרף עמו מעיקרא קודם שנטמא ואז היה צריך לכלי דומיא דשירי מנחות וכמ"ש התוס' דמשום שהיו צריכין לכלי הכלי מצרפן אע"ג דהשתא אין צריכין ולפ"ז הך צירוף ודאי לא הוי אלא מדרבנן וא"כ קשיא השתא אדברי הרמב"ם בפי"ב מהלכות אבות הטומאה מ"ט לא פסק בהך ספיקא לקולא וכעין שהקשה המל"מ והבאתיו לעיל בס"ד וצריך ישוב ודוק היטב:

תוכן העניינים

קדושת יום טוב (ליפמן)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה