אור ברסלב

קדושת יום טוב חלק א· רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים

תשא

תצוה

כי תשא את ראש בנ"י לפקדיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהי' בהם נגף וגו' יל"ד כוונת אמרו לפקודיהם. עוד יל"ד מה זה תיבת לה' דקאמר גם למה כפל לומר פעם ב' בפקוד אותם. ובמדרש ר' תנחומא ר' יונה פתח כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירום וצ"ב. והנ"ל דהנה רש"י ז"ל פי' על ולא יהי' בהם נגף שהמנין שולט בו עי"ה והוא מדרש רבותינו. ולזה היתה הצואה למנותם ע"י השקלים ולא ע"י גלגלותם. והנה יש להתבונן בדבריהם דהנה איתא בסה"ק ישמח משה לאא"ז זצוקלה"ה בפ' תולדות עה"פ ויברכהו ה' דהא דאין הברכה שורה בדבר המדוד כי ההנהגה הסתמיות היא השגחה מסותרת בהטבע והטבע היא השליח וא"כ בדבר המדוד שאין יכול להיות נסתר אין בו ברכה לפי"ז מובן דאם יתן השי"ת ברכה בעצמו ולא ע"י השליח היינו הטבע ואינה מכוסה כלל בהטבע ודאי אין שום דבר יכול לעכב ע"י ושורה בכל אף בדבר המדוד וז"ש ויברכהו ה' דייקא ולא ע"י שליח יעיי"ש. הרי כי דבר שהיא למעלה מן הטבע אין שום דבר יכול לעכב על ידו ושורה בכל אף בדבר המדוד ממוצא הדבר מצינו למידין דבאומה הישראלית שהשגחתו ית"ש עליהם למעלה מן הטבע ולמעלה מן המזל כידוע בודאי אין שום מנין ומדוד יכול להזיק להם ח"ו וא"כ יש להבין למה הי' מן הצורך למנותם ע"י השקלים הלא הי' באפשרי למנותם ע"י גלגלותם. ויתבאר לדעתי עפימ"ש הר"מ במז"ל במורה דהשגחה היא סבת הדביקות וכבר נתבאר זה עפ"י משל דידוע שכ"ז שהבן מגודל אצל אביו ודבק בו תמיד משגיח עליו אביו בכל ענין וענין ובכל מה שיצטרך להאכילו ולהלבישו משא"כ בעת שיעזוב אותו ודבק באשתו וכדומה ואינו דבק בו תמיד אז השגחתו עליו אינה בעינא פקיחא בכל דבר כמקדם. וכ"כ אנו אל אבינו שבשמים דכ"ז שאנו דבוקים בו בכל לב ונפש השגחתו ית"ש עלינו בכל ענינים למעלה מן הטבע ולמעלה מן המזל. משא"כ אם ח"ו נחסר מהדביקות ח"ו אליו ית"ש אז ח"ו נתונים קצת תחת הטבע והמזל וע"ז נאמר וסרתם וכו' (עיין בדרושינו הנדפס בסה"ק ייט"פ במאמרי דורש טוב אות ח'):

והנה א"י שישראל חטאו בעגל כאמרם ז"ל שכפרה זו דכתיב ונתנו איש כופר נפשו היתה לכפר על מעשה העגל כופרא כפרה א"כ לא היו דבוקים בו ית"ש בכל לב ונפש וממילא שלא הי' השגחתו ית"ש אז עליהם למעלה מן הטבע ולמעלה מן המזל וע"כ אם יפקוד אותם בגלגלותם ח"ו יהי' בהם נגף ע"כ היתה הציווי למנותם ע"י השקלים דייקא. וז"ש כי תשא את ראש בנ"י לפקודיהם [מלשון ולא נפקד ממנו איש] ור"ל ע"י החסרון הדביקות שבהם עי"ז ונתנו איש כופר נפשו היינו למנותם ע"י השקלים ולא בגלגלותם שלא יהי' בהם נגף. אולם כאשר ראו והבינו זאת שהקב"ה צוה למנותם ע"י שיתנו כופר נפשם בשביל חסרון דביקותם בהבוב"ה ע"כ מהרו לתקן מה שקלקלו ולהיות דבוקים בו ית' בכל לב ונפש ואז יש למנותם אף בגלגלותם. ואמרו לה' בפקוד אותם ר"ל שתקנו מה שחסרו ודבקו בה' וע"כ לא יהי' בהם נגף גם בפקוד אותם ר"ל אף אם תמנה אותם בגלגלותם ולא ע"י השקלים ושיעור הפ' כי תשא את ראש בנ"י לפקודיהם לחסרונם שחסרו הדביקות ע"כ בהכרח ונתנו איש נתינה ממש לה' בפקו"ד אותם שחסרו בדביקותם להשם וכאשר זאת נתנו אל נפשם לתקן אז ולא יהי' בהם נגף אף בפקוד אותם עפ"י פשוט ע"י גלגלותם. וזה ירצה בכוונת המדרש ע"ז כי אלקים (בגימט' הטבע) שופט דהיינו שהטבע שופט עליהם שאין למנותם ע"י גלגלותם כפירש"י שהמנין שולט בו ע"ה עי"ז הי' זה ישפיל היינו שנעשו שפל בעיניהם ע"י חטא שחטאו וחסרו מהדביקות הבורא ית"ש ועי"ז וזה ירום שהטיבו מעלליהם ותקנו מה שחסרו ונתרוממו והתנשאו בדביקת ה' בכל לב ונפש והבן:

ב' כי תשא את ראש בנ"י וגו' יל"ד באמרו את ראש בנ"י דתיבת ראש נראה לכאו' כמיותר דמה הי' המקרא חסר כי תשא את בנ"י לפקודיהם. גם אמרו תיבת לה' לכאו' שפת יתר דידוע דכופרא לה' יתן ולא לדבר אחר. ובמדרש תנחומא כי תשא את ראש אמר יוסי ב"ח רמזו שעתיד לקרב ראשון של שבטים לשכינה ואיזה זה ראובן שנא' יחי ראובן ואל ימות וזהו כי תשא את ראש ראשון של שבטים ע"כ ותמוה מה שייכות קרבות ראובן לפרשת שקלים שבכאן וכן תמה עליו בהמפרש עץ יוסף שם. ונראה עפי"מ שכתבתי בפ' וישב לפ' המדרש וישב ראובן אל הבור א"ל הקב"ה מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת בתשובה תחלה חייך שבן בנך יפתח בתשובה תחלה ואיזה זה הושע שאמר שובה ישראל עד י"א ותמהו המפורשים הלא כבר פתחו בתשובה אדם הראשון וקין וזה הי' קודם ראובן. גם מה שאמר שב"ב פותח בתשובה תחלה היא תמוה הלא גם משרע"ה הזהיר על התשובה וכן הנביאים שקדמו להושיע. ואמרתי כי הנה יל"ד על אמרו מעולם לא חטא אדם לפני שתיבת לפני היא מיותר שמסתמא ידעינן דאדם החוטא חטאתו מגיע לפניו ית'. אמנם י"ל כי כתבו בכוונת הגמ' דאין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות. כי בלא זה האיך יתכן לומר שהאדם המאמין בהשגחה פרטיות ויודע שהשי"ת נותן לו חיותו בכל רגע ורגע כאמרם כל הנשמה תהלל י"ה על כל נשימה ונשימה תהלל י"ה והוא עומד עליו ורואה במעשיו האיך יתכן לומר שבכח זה הניתן לאדם מאתו ית' ילך ויעוז פניו כ"כ לפני בוראו לעבור על רצונו אף באשר הוא רואה ואם נאמר שבעת החטא אינו מאמין בהשגחת הקב"ה א"כ זו קשה יותר מן הראשונה שאז הוא כופר בעיקר ח"ו וקשה יותר מכל החטאים שבעולם וניחא להו שרוח שטות נכנס בו אז כשבא לידי חטא זה:

והנה מקום יש בראש להניח הנחה סוברות דזה דוקא בחטא דעלמא אמנם לפעמים כך דרכו של היצר להיות מסית ומדיח לאדם לעור עיני החכם לומר על איזה עבירה שהיא מצוה. וכך ידמה בעיני האדם הרבה פעמים על איזה עבירה שהוא מצוה לעשותה כידוע דברי הבעש"ט על הגמ' שוחט משום מאי חייב משום צובע ופי' בתוס' אשוחט דעלמא קאי. והנה אם עושה עבירה כזו שפיר יוכל להיות בשעת העבירה בדעת שלימה וצלולה כי לפי דעתו הוא עוסק במצוה ומאמין באמת בהשגחת הבורא ואך טעות הוא בידו בעשיית עבירה הלזו. והנה אצל ראובן מצינו שהי' בדעתו שעושה מצוה בעת שבלבל יצועי אביו כאמרם ז"ל שתבע עלבון אמו כנודע שהי' מחשבתו לטובה בזה והי' ממש כעין עבירה זו שכתבנו שיוכל להיות בעת עשייתה בדעת שלימה באמונת השי"ת וכעין עבירה זו לא מצינו ענין התשובה עד אצל ראובן. וז"ש מעולם לא חטא אדם לפנ"י דוקא שיאמין בי באמת ובכענין זה לא מצינו ענין התשובה ואתה פתחת בתשובה תחלה אף בזה שהי' כוונתו לשמים חייך שב"ב פותח בתשובה תחלה שנא' שובה ישראל היינו בישראל שרומז על מדרגה גבוה שתמיד המה לפני ה' אף בעת החטא באותן אמר שישובו והבן:

הנחה זו תורנו לדעת ענין מחצית השקל דהנה חטא כזה שסובר שהוא מצוה שבמחשבתו הוא אז לה' ואינו חוטא כלל במחשבתו ורק בהעשי' א"כ אינו עושה רק מחצית החטא כיון שבכל חטא וחטא יש פגם המחשבה ופגם המעשה והוא כיון שלא עשה רק פגם המעשה ולא פגם המחשבה א"כ אינו אלא רק מחצית וזאת מה שרצינו לבאר וע"כ באה הצואה אשר נשיא כי יחטא ראשי בנ"י אם יחטאו שעפ"י רוב מחשבתם היא לטובה אף בעת עשיית החטא כי ראשים שבבנ"י המה הצדיקים שבדור שלבם רק לה' ואי אתרמי להם איזה חטא היא עפ"י הרוב רק בתחבולות היצר שסוברים שזהו מצוה אמור מעתה שע"כ צוה הסם שיתנו רק מחצית השקל כי גם הפגם הוא רק מחצית שהיא רק במעשה ולא במחשבה כנ"ל:

וז"ש כי תשא את רא"ש בנ"י היינו הראשים והצדיקים שבבנ"י לפקודיהם מה שפקדו וחסרו הם ונתנו איש כופר נפשו לד' דייקא בפקוד אותם דהיינו שיתנו הכופר על החטא שהי' נפשם לה' בעת החטא והחסרון וע"ז יתנו רק מחצית השקל כי גם החטא הי' רק מחצית והרי הוא כמבואר:

ומשם בארה דברי המדרש שפתח פתחא להכא רמז שעתיד לקרב את ראובן מחמת שגם חטא ראובן הי' כעין זה שהי' נפשו לה' בעת החטא וא"כ כאן מצינו כפרה על חטא כזה וגם אדרבה שמכאן מוכח שחטא כזה הוא קל יותר מכל החטאים אחרים שאין צריך ליתן ע"ז רק מחצית ושפיר יוכל בזה לקרב את ראובן שיתכפר בתשובה והבן:

ג' עוד יתבאר כי תשא את ראש בנ"י לפקודיהם וגו' וכבר עמדו מפוה"ת דהי' סגי באמרו כי תשא את בנ"י תיבת ראש ל"ל. גם יל"ד בתיבת פקודיהם שהוא לכאורה שפת יתר. ובמדרש רבה בריש הפרשה תמן תנינן ועוד אמר לו הקב"ה משה חייבין לי ישראל מה שלוו הימני שנאמר כי תשא כמה דתימא כי תשה ברעך אמור להם שיפרעו מה שהם חייבין לי הוי כי תשא ואשלמה להם שנאמר והי' מספר בנ"י כחול הים ואומר דרשוני. והנ"ל בזה בהקדם לפרש הפ' בפ' לך ויאמר אברהם אל ה' מה תתן לי ואנכי הולך ערירי וגו' עפימ"ש בספר ייטב לב לאאמ"ו זצוקלה"ה בריש פ' תצוה לפרש הפ' והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר ע"פ האדמה. ותו"ד כי כתיב ומה ה' דורש ממך כ"א עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם א' היינו להסתיר מעשיו מבני אדם והטעם דאז יהי' מחשבתו זכה ונקי' בלתי לה' לבדו משא"כ בפרהסיא יכול להיות שמתערב בו מחשבה זרה להתנאות ולהתפאר בפני בני אדם אמנם זהו באפשרי לאדם פשוט אבל מי שהוא שר ושופט בישראל להורות לעם דרכי ה' א"א לו להסתיר מעשיו כי זכות הרבים תלוי בו ע"כ צריך הוא ליזהר ולהשמר בשמירה יתירה שבכ"ז לא יתערב בו מחשבה זרה וז"ש והאיש משה עניו מאוד ואיך הי' עניו מכל האדם ע"ז אמר שסבור הי' שהוא אשר ע"פ האדמה דבוק ע"פ האדמה בענין ארצי להתנאות ולהתפאר עיי"ש באורך:

ועפי"ז י"ל ג"כ אצל אברהם אבינו ע"ה שכל השתדלותו ועשייתו הי' כדי שיתגלה כבוד מלכותו ית"ש על כל העולם והי' מגייר גרים כאז"ל על ואת הנפש אשר עשו בחרן כידוע א"כ הי' עבודתו בגלוי ברוב עם ואי אפשר הי' לו להסתיר מעשיו כי זכות הרבים הי' תלוי בו וע"כ ברוב ענותנותו שאמר ואנכי עפר ואפר לא האמין בעצמו שעסק בתורה ועבודה לש"ש והי' חושד את עצמו שנתערב בעבודתו מחשבות בלתי רציות להתנאות ולהתפאר וע"כ הי' דואג האיך ובמה יוכל לתקן את זאת שתהא מחשבתו זך ונקי לש"ש. וז"ש ויאמר אברם מה תתן ל"י ע"ד דכתיב ויקחו לי תרומה לי לשמי. ור"ל מה תתן שאוכל לתקן את ליי לשמי שתהא מחשבתו זכה וטהורה לשמו ית' דאל"כ ח"ו אנכי הולך ערירי בלי שום מצות ומע"ט:

והנה להתפאר ולהתנאות בפני בני אדם שייך במצות שאדם עושה בעצמו ברוב עם משא"כ במה שיצוה את בניו ואת ביתו אחריו לעשות צדקה ומשפט ולהיות הצנע לכת עם ה' בודאי צדקתו עומדת לעד והיא מיראה הטהורה מרוממותו יתב' ואהבתו לעשות נ"ר לפניו ולא להתנאות ולהתפאר. וזה הי' כוונת א"א ע"ה באמרו הן לי לא נתת זרע וגו' וא"כ לא אוכל לתקן מצוה שתהא זכה וצלילה לה' לבדו כי אין לי בנים לצוות אותם לעשות צדקה ומשפט ולזאת השיבו הקב"ה הבט נא השמימה וכו' כה יהי' זרעך. וא"כ יהי' ביכולתך לתקן את לי לשמי יתב' במה שתצוה את ביתך אחריך ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. היוצא לנו מכ"ז שהוא עבודה גדולה לאיש ראש שר ושופט לעבוד את ה' בעבודה שלימה לש"ש בלי שום תערובות מחשבה זרה להתנאות ולהתפאר ע"י שעבודתו בפני רבים אמנם מה שיצוה את ביתו אחריו זו בוודאי עבודה זכה ונקי' לש"ש. וזש"ה כי תשא את ראש (דייקא) בנ"י לפקודיהם (מלשון ולא נפקד ממנו איש) ור"ל הראשים העובדים את ה' בגלוי ובפרהסי' כדי להורות לעם דרכי ה' לפקודיהם היינו לחסרון הכוונה הרצוי' בלתי לה' לבדו כי יהי' בו תערובות מחשבה להתנאות ולהתפאר עז"א המדרש אמר לו הקב"ה משה חייבין אתם ל"י היינו לשמי ישראל שנא' כי תשא כמ"ד כי תשה אמור להם שיפרעו היינו שיהי' ברצונם ובלבם עכ"פ לפרוע מה שהם חייבים ל"י וכו' ואז יהי' הבא לטהר מסייעין אותו ואשלמה להם שנאמר והי' מספר בנ"י כחול הים היינו שיהי' להם בנים לצות אותם אחריהם לעשות צדקה ומשפט אשר זה בודאי כוונה שלימה ורצוי' לה' לבדו בלתי מחשבה להתנאות ולהתפאר ובזה יתוקן הל"י לשמי כנ"ל ובא לציון גואל בבי"א:

ד' כי תשא את ראש בנ"י לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהי' בהם נגף וגו'. ובמדרש ר"ת הה"ד ואתה ה' מגן בעדי כבודי ומרים ראשי. יתבאר בהקדם דברי היערות דבש (ח"ר דרוש י"א] שאל יחשוב האדם שהכל הוא רק באקראי בעלמא כ"א יתלה הכל בשכר ועונש רק העונש נחלק לב' חלקים וזה אמרם מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו קינה לדוד מיבעי' אלא ה' אמר לו הנני מקים רעה וכו' עכשיו אני רואה שהוא בני סתם ברא כו' ויובן כי בעונשין יש ב' אופנים א' כי העונש מגיע לאדם בכוונה מה' לענשו על חטאי' ולהטיבו באחריתו. ואופן הב' כי איש מזלו רע וכפי מולד הכוכבי שמים הוא לרוע רק ה' מגן בעדו ומשדד מערכת השמים וכאשר יחטא ה' מסלק ממנו השגחתו ומניח למנהגו של עולם תחת מערכת כוכבי שמים והמה פעלו בו לרעה. וההבדל דבין אופן זה לזה הוא דבאופן ראשון ינקה עונו ומקבל תשלום פרי חטאתו ואז טוב לו לעוה"ב אבל באופן השני אין כאן עונש רק סילוק השגחה והוא כפי מקרה טבעו ועונשו עדיין בשלימות ליום הגמול. וזה כי מתחלה חשב דוד שיהי' לו הרעה לפי מזלו וטבע הזמן אשר נולד בו. אבל בראותו כי בנו רדף אחריו והלא הוא בנו לחוס על אביו ולא בטבע הוא זה וע"כ שהוא השגחה פרטיות מבעל המשלם גמול וע"כ הרי מקבל עונשו ונפטר בזה מחטאתו והוא באופן הראשון לכך שיר מזמור לה' עכ"ד היקרים:

ובדרך הזה אמרתי לפרש המשך הדברים הנאמרים שם ה' מה רבו צרי וגו' כלו' רבים הם הצרות שלי. אכן רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו. הכוונה שע"י היסורים לא יהי' לו שום תשועה וכפרה על החטאים כלל וכלל כיון שהוא באלקים סלה. שכל הצרות והתלאות שלי הנה רק מפאת מקרי הזמן ודרך הטבע. כי אלקים גימט' הטבע כידוע ומצד מערכת צבאי השמים המושלים עלי וע"כ לא ינקה ה' עוד בזה לכפרת העונות. אבל אין הדבר כן כי ואתה ה' מגן בעדי כי השם הוי' ב"ה מורה על למעלה מן הטבע הי' הוה ויהי' וע"כ אין זה מפאת הטבע וממך הכל מידך נתנו לי כל הצרות האלה וע"כ אתה הוא מגן בעדי לכפר על עוני וגם כי הוא כבודי ומרים ראשי שאתרומם ע"י היסורים בכבוד וברב טוב לעולמים. וזה הוא דאסמכי' הך קרא ואתה ה' מגן בעדי לכי תשא את ראש בנ"י לפקודיהם [הוא מלשון חסרון וצער ביום פקדי ופקדתי] כי כל צרת ישראל הבאים עליהם. על ידם יהי' להם נשיאת ראש ובמה תרומם קרן ישראל ונתנו איש כופר נפשו שהצרות באים לכפרה על עונם ולפדיון נפשם והוא ע"י כי הוא. לה' בפקוד אותם כי כל התלאות יבואו למו מאת הקב"ה הי' הוה ויהי' ולא מצד טבעי וע"כ ולא יהי' בהם נגף בפקוד אותם ע"י הצרות ח"ו כי אדרבה לטובה תחשב להם והיא הנותנת להם לסליחה ולכפרה על כל חטאתם לגדלם ולרוממום לעולמים והבן:

ה' כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לד' בפקוד אותם וגו' יל"ד בענין מחצית השקל. ואמרו אח"כ ולא יהי' בהם נגף יש לשאול והלא שנינו אל תהי' כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס ואם כן לא יהי' מצות נתינת מחצית השקל בשלימות בלתי לה' לבדו. אכן י"ל עפימ"ש בספרים לחלק דהא דאין לעשות מצוה מכח שכר ועונש היינו בשביל עצמו כי הו"ל כאלו עושה לצורכו אבל בשביל שכר ועונש העולם ראוי ונכון לעשות מצוה לזכות רבים מישראל להכריען לכף זכות ולבלי עשות עבירה שלא להכריען לכף חוב כי זהו עצמו מצוה להציל נפשות מישראל. ביאור הדברים עפימ"ש אאמו"ה זצוקללה"ה בספר ייטב פנים מאמר תוכחת מוסר אות ג' לפ' בזה מאמרם בב"ב ע"ח אהא דכתיב ע"כ יאמרו המושלים. אלו המושלים ביצרם. בואו חשבון. נחשוב חשבונו של עולם. עפ"י דבריהם ז"ל בפ"ק דקידושין ת"ר לעולם יראה האדם את עצמו כאלו חציו זכאי וחצי' וכו' ראב"י אומר לפי שהעולם נידון אחר הרוב ועשה מצוה אחת אשריו שהכריע א"ע וכל העולם לכף זכות. והן הן דברי הגמ' כי המושלים ביצרם יאמרו בואו ונחשוב חשבונו של עולם דייקא מה שהעולם נידון אחרי הרוב הוא מכריע לזכות עיי"ש בדבריו היקרים. והנה זאת תורה העולה מדבריו דהא דאסור לעשות ע"מ לק"פ היינו דוקא כשעושה המצוה רק לעצמו משא"כ העושה עבור טובת העולם בזה אשרי לו ואשרי חלקו שמכריע את כל העולם לכף זכות. וזה פי' הפסוק כי תשא את ראש בנ"י לפקדיה"ם הוא לשון חסרון. היינו בעת שתשא את ראשם שכאו"א מהם יתקן מה שפגם וחסר בקיום מצות השם. ונתנו איש כופר נפשו. אף שיהי' כופר נפשו ויוכל להיות שעושה להנאתו ע"מ לקבל פרס עכ"ז הוא רק לה' לבדו והטעם כי הוא בפקוד אותם שעל ידו יתוקן החסרון שלהם ויהי' מזה טובת הכלל שמכריעם לכף זכות. ולזה אמר. ולא יהי' בהם נגף. בעבור שהוא בפקוד אותם. שמזה יצמח טובת הכלל כלו ועי"ז יפקדו בדבר ישועה ורחמים:

ו' כי תשא את ראש בנ"י לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו לה'. ולא יהי' בהם נגף וגו' ובמדרש תנחומא הנ"ל הה"ד ואתה ה' מגן בעדי כבודי ומרים ראשי. ונ"ל לדרוש סמוכות פסוק זה לכי תשא דדא ודא אחת היא דהנה כתיב בכל צרתם לא צר ידוע דהכתיב היא באלף והקרי הוא בוא"ו שבעת אשר שולט דין בישראל ח"ו והמה ביסורים מכובד הגלות המר ונתונים למוכים טורפי טרף נפשותינו אז שכינה מה אומרת וכו' וזה מחמת גודל רחמניותו יתב' עלינו אשר כביכול הוא משתתף בצערינו ובצרתינו לו צר. אכן לחלק יצאות אשר בעת שהעולם מתנהג במדת הדין אז כבי' אין צער להשכינה כי אין רחמים בדין. דמה שהקב"ה משתתף בצערינו הוא רק מחמת מדת הרחמניות ולא מכח הדין א"כ בהנהגת הדין אין רחמים ואין לנו על מה להשען ח"ו. וזה פי' נעים זמירות ישראל ה' מה רבו צרי וגו' רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו. היינו שאי אפשר להיות לי לישועה מחמת שהוא. באלקים סלה. מכח מדה"ד השולט ואין כחום בדין. אכן ואתה ה' שם הוי'. מגן בעדי. ועי"ז יהי' ג"כ כבודי ומרים ראשי. מחמת שיצא מזה כבוד שמים במה שאושע אני בישועת ה'. וזה קולי אל ה' אקרא. שאני מבקש לשם ה' אזי ויענני מהר קדשו סלה. וגמר אומר ומסיים לה' הישועה. היינו שמחמת ישועתינו יצמח מזה ישועה לשם ה' ג"כ. אז ממילא בזכות זה מל ממך ברכתך סלה שהישועה תחול עלינו סלה:

וזהו ג"כ ביאור הפ' כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם לחסרונם ונתנו איש כפר נפשו לה' היינו מה שיהי' ישועתינו הוא רק בשביל שהיא לה' למען כבוד שמו יתב' אשר בגודל רחמנותו משתתף בנערינו ובצרתינו לו צר וע"כ יכולה לבא הישועה. ולא יהי' בהם נגף וגו' הקב"ה יפקוד אותנו בגאולת עולם ב"ב ויתגדל ויתקדש כבוד מלכותו עלינו במהרה:

ואתה דבר אל בנ"י לאמר אך את שבתתי תשמרו כי אות הוא ביני וביניכם לדרתיכם וגו'. ויל"ד על תיבת לאמר דנראה לכאו' לשפת יתר. גם יל"ד על תיבת הו"א והי' די לכתוב כי אות ביני וביניכם גם מה זה דקאמר לדורותיכם והלא כל המצות נאמרו לדורות והתורה נצחיות ולא לדור אחד נאמרו. וחלקי אמרה נפשי וכל אלה באחת יבוארו עפימ"ש מרן האר"י ז"ל בלק"ת פ"ז דהנה ידוע דבמצרים הי' בוחר להם משרע"ה לנוח ביום א' והוא יום השבת וזהו ישמח משה במתנת חלקו שכיון שראה שהקב"ה ג"כ נתן להם יום השביעי לשבת שמח במתנת חלקו כי גם הוא בחר להם יום זה במצרים ובא הכתוב לאמר אך את שבתותי תשמרו כלומר שתשמרו את יום השבת בשביל שהוא שבת שלי ולא בשביל הנאתכם לשבות ממלאכה כמו במצרים. ועיין עוד מזה בס' ייט"פ במאמרי שם הגדול אות וא"ו מה שהוסיף לפ' הפ' הנ"ל ע"פ דברי הגאון ר"ר העשיל ז"ל בפ' המדרש מנין לאמירה לעכו"ם שבות שנא' את שבתותי תשמרו כי הקב"ה ברא העולם בדיבור בעלמא כדכתיב בדבר ה' שמים נעשו ומזה שבת וינח ביום השביעי לזה אמר את שבתותי תשמרו מדיבור עכ"ד והנה במצרים לא שבתו רק ממלאכה גמורה ולא מדיבור ועתה שגילה להם טעם שביתה אמר דבר אל בנ"י אך את שבתותי תשמורו למעט הדיבור עכ"ד וכמו שאמרו שלא יהי' דיבורך של שבת כדיבורך של חול. ובזה פי' הנועמ"ג בחריש ובקציר תשבות כי חריש הוא לשון שתיקה כמו ואתם תחרישון וזהו בחריש להחריש ולהשתיק מדיבור של חול לגמרי ובקציר היינו לקצר אפי' מדברים המותרים בזה תשבת:

ולפעד"ן דשני דברים הנ"ל אחת היא דזה הוא המבחן אם כוונתו לשמים ושומר שבת כהלכתו לא בשביל הנאת עצמו אם ממעט מדיבורו ואינו מדבר שום דיבור חול וגם מדיבור המותר מקצר אות הוא שגם זאת ששבת מהמעשה כוונתו ג"כ רצוי' לש"ש כי אם אינו שומר שבת רק מהמעשה ולא מהדיבור נראה שכוונתו רק להנאת עצמו לשבות יום אחד בשבוע:

ובזה נ"ל לפ' אמרם ז"ל אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד הי' נגאלים ירצה שתי שבתות מהמעשה והדיבור ע"כ מיד היו נגאלים כי אז הסימן מהדיבור שגם על שביתת המעשה כונתו לש"ש והדיבור מוכיח על המעשה:

ועוד זאת נוסף על דברינו אלה כאשר יקיים השביתתו כראוי צריך עוד הזמנה להמצוה היינו לומר לשם יחיד כמו"ש הגאון מו"ה זרח בס' אור לישרים שזה תקנה שלא יחטפו הס"א המצות דקיי"ל מצות צריכות כוונה ואף למ"ד א"צ כוונה מבואר בהר"ן שאם מכוין שלא לצאת אינו יוצא ולכן צריך לומר שאני עושה מצוה זו רק ע"מ לשם יחוד קוב"ה חולת זה איני רוצה במצוה זו ואין לזרים חלק בו. ובזה פי' מוזלה"ה בס' תפל"מ (בתהלים מ"ה) אומר אני מעשי למלך לשוני עט סופר מהיר. מחמת שאני עושה המעשה המצוה או התפלה רק למלך ממ"ה הקב"ה וזולת זה איני רוצה בעשי' זו לכך לשוני עט סופר מהיר בלי עיכוב. המורם מדברינו דאם שומר שבת במעשה ובדיבור וגם אומר הלשם יחוד שכוונתו לש"ש מיד הי' נגאלים ואז יהי' שמו וכסאו שלם וזהו עיקר המלחמה כמו"ש כי יד על כס י"ה מלחמה לה' ועתה בעוה"ר חסר א' מכסא וו"ה מהשם וידוע מה שפי' בזה זקיני המהרש"א ז"ל או"ה למושב לו:

וזה שא"ה ואתה דבר אל בנ"י לאמר היינו שיאמרו בפה קודם שכוונתם הוא רק בשביל ציווי הבוב"ה ולא להנאת עצמם ואז יהי' שבתותי תשמרו היינו שבת שלי מהמעשה ומהדיבור כי משביתת הדיבור הוא ראי' על שביתת המעשה שהוא לש"ש כנ"ל ואם כה יעשו יקוים בהם מאמר חז"ל אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלו ויהי' שמו שלם וכסאו שלם ע"כ אמר כי אות הו"א ביני וביניכם ר"ל שע"י שמירת שבת מהמעשה ומהדיבור יתמלאו האותיות הו"א א' מכסא ו"ה מהשם ב"ה וזה יהי' לדורותיכם עפי"מ דאי' בס' ייט"ל לאאמ"ו זלה"ה יראת ה' טהורה אז עומדת לעד להנחיל זאת לדורות הבאים אחריו כדכתיב מתהלך בתומו צדיק בתומו דייקא אז אשרי בניו אחריו ויהי' לדורוהיכם לדעת כי אני ה' מקדישכם שע"י שמירת שבת יכירו וידעו הכל גדולת הבורא יתעלה כידוע ששבת היא עיקר האמונה והבן:

א"י ואתה דבר אל בנ"י לאמר אך את שבתותי תשמרו. יל"ד בתיבת אך והי' די לומר את שבתותי תשמרו. גם צריך להבין דבכ"מ אכין ורקין מיעוטין ואת בא לרבות דמה מיעוט ומה ריבה כאן וי"ל עפי"מ שפי' הפסוק ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהי' לכם קודש ויל"ד על אמרו בלשון ציווי לעשות מלאכה ששת ימים וכי חובה הוא זה. גם אמרו תעשה ולא אמר תעשה עפ"י דברי האלשיך והאוה"ח פ' בראשית כי לא הי' כח בעולם לעמוד רק ששת ימים וע"י שבת העולם עומד שאז קיבל בחינת נפש וז"ש כי ששת ימים ר"ל רק על ששת ימים עשה ה' וגו' וביום השביעי שבת וינפש בזה הקנה נפש לעולם למען יתקיים. ובזה פי' מוזלה"ה בס' י"מ שומריו וזוכריו המה מעידים כי רק לששה כל ברואים ועומדים ע"כ דבריהם א"כ לפי"ז לולי הש"ק כבר הי' נחרב העולם וחזר לתוהו ולא נשאר כלל ממלאכתו אשר עשה בששת ימי המעשה רק בכח השבת העולם עומד על מקומה ועי"ז יש קיום למלאכתו. וזה כוונת הפ' שבל יאמר האדם שע"י שביתתו ממלאכתו בשבת בזה ממעט הכנסות פרנסתו לא כן הוא שאדרבה שעי"ז מלאכתו מתברכת בששת ימי המעשה וזש"ה ששת ימים תעשה מלאכה ר"ל עי"ז מלאכתו עשוי' ומקוימת מחמת וביום השביעי יהי' לכם קודש לשמור שבת כהלכתו זהו הנותנת כח ואומץ במלאכתו של ששת ימי החול:

ובזה י"ל גם כאן שזש"ה אך את שבתותי תשמרו כוונתו במה שאמר א"ך הכוונה שממעט עצמו ואינו עושה מלאכה בש"ק ונראה בעיניו שבזה ממעט ח"ו מפרנסתו ע"ז אמר א"ת שבתותי תשמרו ואת היא ריבה ר"ל שאדרבה כי ע"י השבת נתברך מלאכתו לששת ימי המעשה שתהי' עשייתו עשי' מקוימת ומלאכתו מתברכת להניח ברכה אל תוך ביתו:

א"י ליישב הדקדוקים הנ"ל עפי"מ שמבואר בספה"ק שצריך להיות אצל כל אדם שפלות והתנשאות היינו לפעמים אצל עבודת השי"ת אם ח"ו נופל ממדרגתו ויתן אל לבו כמה חטא והכעיס הבורא ית"ש וידמה בנפשו שאין תרופה למכתו ח"ו או שצריך לבשר צדק בקהל רב לקיים מצות הוכח תוכיח להורות לעם ה' דרכי ה' אזי צריך ללבוש א"ע בגיאות ולחזק א"ע כי אין דבר שעומד בפני התשובה וע"ז נאמר ויגבה לבו בדרכי ה' למען כבוד שמו ותורתו להשיב רבים מעון כמאמר דהמע"ה אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו. ומפרשים בזה הפ' זמרו ה' כי גאות עשה כידוע ומוזלה"ה בס' ישמח משה פי' בזה הפ' אם תטיב שאת כלו' דלטוב ישא ויגביה את עצמו ויאמר הלא אני חלק אלוקי ממעל:

ובזה פירשתי הפ' ה' מלך גאות לבש הכוונה אם תרצה לגלות כבוד שמים שה' הוא האלקים ומלכותו בכל משלה אזי גאות לבש רשות בידך וצריך לך להלביש עצמך בגיאות. והנה מודעת זאת שבעש"ק הוא זמן מיוחד לתשובה וא"כ בהעלות על לבבו את גודל חטאיו ופשעיו יפול הנופל ממדרגתו לבירא עמיקתא מחמת דרך עוצב בו וממילא שלא יוכל להכין א"ע בהכנה דרבה לקבל יום השבת כהוגן ע"כ הלכתא רבתא לשבתא שיחזק עצמו בכח וחיל ויסיר יגון ואנחה מלבו ויקבל הש"ק בשמחה ובטוב לבב. וז"ש א"ך א"ת שבתותי תשמרו ר"ל כדי שתוכלו להכין עצמיכם לקבלת שבת כהוגן ותשמרו יפורש מיד ואביו שמר את הדבר בזה צריך להיות בבחי' ריבוי ומיעוט וזהו א"ך א"ת כי אך היא מיעוט ואת ריבה ושניהם כאחד טובים המה. ואמר לדעת כי אני ה' מקדישכם תיבת כי משמשת בלשון אעפ"י כלו' אף שבשבת אני ה' מקדישכם בלי אתערותא דלתתא דשבת קבוע וקיימא אעפי"כ ושמרתם את השבת צריכים גם אתם לעשות הכנה וכפי ההכנה מוסיף ומשפיע עליו השי"ת שפע קדושה וטהרה כי ההשפעה הוא לפי ערך המקבל והבן:

ע"י באופן אחר אך את שבתתי תשמרו כי אות הוא ביני וביניכם לדעת כי אני ה' מקדישכם והדקדוק מבואר במה שאמר מקודם א"ך מיעוט ואח"כ א"ת ריבה. גם הסיום לדעת כי אני ה' מקדישכם. וי"ל דהנה ידוע דשמירת השבת הוא עיקר ויסוד תורתינו הקדושה כאמרם ז"ל כל השומר שבת כהלכתו וכו' ונכללת בה כל מצות התורה ע"כ צריך שיהי' ענין השמירה העיקרית מקודם לשמרו בעבור ציווי השי"ת כי ששת ימים עשה ה' וגו' וביום השביעי שבת וינפש ומבלי שיחקור שום חקירה על ענין הציוי רק יהי' חקוק ונרשם על לוח לבו לזכרו ולהתענגו כאשר צוהו ה' ואחר כן כשיהי' נשרש בלבו ענין השמירה באמת יכול לחקור בעת אשר יזכהו ה' להבין טעמי המצוה וסודותי' וכלל גדול אמרו כן בכל מצות תתוה"ק שקודם צריכין לקיים מחמת חוק המלך מ"מ ב"ה ואח"כ יכול לחקור על מהות המצוה וענינה. ובזה נ"ל לפ' הפ' (דברי הימים א' כ"ח) דע את אלוקי אביך ועבדהו עיי"ש במצודות דהנה דעת כולל שני וענינים הא' היא ענין ידיעה כלליות ידיעת הדבר. הב' היא ידיעת השכל בעזר החונן לאדם דעת להבין להשכיל ולהשיג בדעה ושכל כ"ד שורש מהדברים אשר באה הצוואה טעמה ונימוקה. וזה אמרו דע את אלקי אביך היינו כשתרצה להבין ולהשיג דבר ה' בב' בחי' הנ"ל ידיעת הכלליית וידיעת השכל צריך להיות מקודם אלקי אביך. שתקבל עליך מצותיו מחמת שהוא אלהי אביך בלי שום טעם כלל רק בקבלה מאבותיך הקדושים ואח"כ תוכל לבא לזה ועבדהו על ב' הבחי' הנכללים בתיבת דע. וזה פי' הפ' אך את שבתתי תשמרו. מקודם תהי' בבחי' אך מיעוט שתהי' אדם מועט לעולם ולא תבקש לתור ולחקור בגדולות ובנפלאות רק ידיעה הכוללת. ואח"כ תבא לבחי' את ריבה לדעת דרכי ה' שמירת השבת ידיעה שכליות. וגמר אומר כי אות הוא ביני וביניכם מקודם תשמור השבת על מה שהוא אות ביני וביניכם בלי שום טעם הדבר רק מכח אשר צוה ה'. ואח"כ תבא לבחי' לדעת כי אני ה' מקדישכם. ידיעת השכל ג"כ הנכלל בתיבת לדעת. כי אני ה' מקדישכם והבן:

ושמרו בנ"י את השבת פי' באור החיים הק' בד"ה אי' עז"ה אימתי אמרתי לך לשמור איש ישראל אפי' בערך כבוד שבת דוקא לעשות פי' באדם שישנו בגדר עמוד לעשות אבל מי שודאי לא יקום ולא ישמור את השבת הגם שהרפואות אלו יעלו לו לימים או לשעות לא יחלל עליו את השבת עכ"ד. וכבר עמד עליו האוהב ישראל עה"ת בפ"ז ובספר מנחת חינוך פ' יתרו במוסך שבת מלאכה ל"ט הביא שהראה למדן אחד שהוא תמוה מאוד נגד הש"ס יומא פ"ה דמבואר שם להדיא דאפי' על חיי שעה מפקחין וכן איפסק להלכה בש"ע סי' שכ"ט עיי"ש שנדחקו מאוד ליישב דברי האוה"ח שלא יסתרו דברי הש"ס הנ"ל. ובמנ"ח כתב שדברי האוה"ח נאמרין למ"ד דיליף פקוח נפש דוחה שבת מושמרו בנ"י את השבת אבל למאן דיליף פקוח נפש דוחה שבת מוחי בהם ולא שימות בהם ומכי' ילפי' דלא אזלינן בפ"נ בתר רוב דבעינן שלא יהא שום צד מיתה וכמו"ש תוס' שם ד"ה ולפקח א"כ אפי' לחיי שעה מחללין דעכ"פ איכא צד מיתה והכא הלכתא עכ"ד. אמנם אכתי צד תמי' במקומה עומדת דא"כ דברי האוה"ח המה שלא אליבא דהלכתא בפי' הפסוק. ולפענ"ד יש להעמיס דברי האוה"ח בפי' הפסוק ושמרו בנ"י את השבת עפימ"ש בישמח משה לא"א זללה"ה פ"ז על הא דמבואר ברמ"א וש"ך סי' קנ"ז דאם הוא חסיד וי"ש כ"ע מודים דרשאי למסור נפשו אפי' על מצוה קלה. דלכאורה יש להפליא הכי בשביל שהוא חסיד וי"ש ישתנה דינו הלא כתיב וחי בהם אכן האי וחי בהם יש לפרש בשני פנים הא' כפי' חז"ל ולא שימות בהם כנ"ל והשני שכל חיותו בהם דהיינו שכל עשיותיו ותנועתיו ועסקיו יהי' רק בהם בהתורה ובמצות וזולתן לא יהי' לו שום חיות בעולם וכ"כ יהי' דבוק בתורה ועבודה והמצות עד אם ירצו להעבירו על אחת ממצות השי"ת יופסק חיותו. והנה ידוע דהתורה ניתנה לפי מדרגת כל או"א כמו שדרשו בפסוק קול ה' בכח בכחו לא נאמר וכו' וא"כ אצל ההמונים אשר כל עסקם הוא בעניני העולם אך בעת הפנאי ובהנתק מעליהם עול ד"א אוחזים מעשה ה' בידיהם הנה בהם יהי' פי' הפ' הנ"ל כפשוטו ולא שימות בהם כפי' הגמ'. אמנם אצל הצדיקים הדביקים תמיד בו ית"ש וכל עסקם ועניניהם סובבים הולכים בתורתו ועבודתו ופורקים מעליהם לגמרי עסקי העולם השפל ומשתוקקים לתכלית האמיתי באהבה עזה ונפלאה עד שעיקר החיות שלהם הוא רק בתוה"ק באלו יתכן הפי' של הפ' וחי בהם כפי' הב' הנ"ל וממילא מחוייבים למסור נפשם על כל עבירות ומצות הקלות לאשר כי הן המה חיותם ממש כנ"ל עיי"ש ודפח"ח וש"י. ממוצא הדבר נשמע די"ל שיש נפק"מ גדולה בין ההמונים לצדיקים גם לענין דינא דפ"נ דוחה שבת. דאצל ההמונים נוכל למילף שפיר מוחי בהם ולא שימות בהם כפי סגיית הגמ' וממילא נשמע דאפי' לחיי שעה מחללין. משא"כ גבי צדיקים דהפי' וחי בהם שכל חיותו ועשיותיו בהם בתורה ומצות וזולתן לא יהי' לו שום חיות בעולם א"כ לא נשמע מוחי בהם דפקוח נפש דוחה שבת וע"כ הוצרך למילף לדידהו מושמרו בנ"י את השבת וא"כ ע"כ דוקא אם הוא בעמוד לשמור שבתות הרבה מחללין ולא לחי' שעה כנ"ל אמור מעתה דהפסק הלכה בש"ע הוא לרוב העולם דהיינו לפשוטי עם כי ראיתי בני עלי' והמה מועטים ולדדהו שפיר יש למילף מוחי בהם ולא שימות בהם אפי' לחיי שעה. משא"כ האוה"ח הק' אשר דבריו יסובו בלכתן על ושמרו בני ישרא"ל וגם הוא מדייק בלשונו איש ישראל וכו' שהוא מדרגה הגבוה כמבואר בסה"ק דישראל הוא מדרגה עליונה ע"ד דכתיב כי שרית עם אלקים כשתכתוב כזה ישר אל יהי' ישראל ואלקים באורך וברוחב אל היה וא"כ הפי' הוא דוקא לבני עלי' וצדיקים אמיתים ולדדהו ע"כ לא כשמע פק"נ שדוחה שבת רק מושמרו בנ"י וגו' ובאופן זה אם הוא בגדר לשמור שבתות הרבה ולא לחיי שעה ונמצא דמר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי כ"ז אמרתי בדרך אפשר בס"ד והבן:

ויפן וירד משה מן ההר לחת כתבים משני עבריהם מזה ומזה הם כתבים. צל"ד על אמרו בכפילא לוחות כתובים משני עבריהם. מזה ומזה הם כתובים. והי' די לכתוב כתובים משני עבריהם. ונראה לפ' בדרך פשוט דהנה אמרו ז"ל בגמ' דע"י התורה זכה נעשה לו סה חיים לא זכה כו' ולכאורה צריך להבין דזה סותר מאמרם בראתי יצה"ר בראתי תבלין וזה התורה דמשמע דהתורה היא רפואה בדוקה ובודאי מגינה ומצלא מיצה"ר ואין שום חילוק בין זכה ללא זכה. וכדי שלא יסתרו דבריהם אהדדי נ"ל דכל זה נמסר בידי אדם וכל אחד יבחר לעצמו דרך הטוב והבחירה חפשית דהאדם אשר חשקו ומאויו הוא רק שילך בכתיבת התורה כמה"כ ובחרת בחיים בודאי הבא לטהר מסייעין לו והתורה מסייעת לו ונעשית תבלין נגד היצה"ר הטמון בקרבו אבל להאדם שאין לו חשקות ואינו נותן אל לבו שיחקור וידרוש לעצמו הדרך ילך בה דרך התורה והיראה אף שגם הוא יושב ועוסק בתורה אפ"ה בלא זכה אינו נעשית לו סם חיים וזה שרמז כאן הכתוב לחת היינו התורה כתובים משני עבריהם ר"ל פנים לכאן ולכאן דבאם זכה נעשה לו סם חיים ובלא זכה וכו' וכדי שלא יקשה לזה מאמרם בראתי יצה"ר בראתי תבלין וזה התורה והי' כמשיב מזה ומזה ה"ס כתובים ר"ל ה"ם האנשים בעצמם כותבים התורה באיזה אופן שרוצה כי יש דרך ישר לפני איש לבחור לעצמו דרך הטוב והחיים התורה והמצוה דרך ישכון אור ובוודאי התורה נעשה לו תבלין והבא לטהר מסייעין אותו. והשי"ת יזכנו לעבדו באמת ובלב שלם:

תוכן העניינים

קדושת יום טוב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה