אור ברסלב

קדושת יום טוב חלק א· רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים

תרומה

משפטים

ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי וזאת התרומה אשר תקחו מאתם וגו' יל"ד באמרו מאת כל אי"ש דלכאורה כראה כשפת יתר גם תיבת מאת"ם היא לכאו' כמיותר כי הי' די לומר וזאת התרומה אשר תקחו ותו לא. והנ"ל עפימ"ש אאמו"ר זצוקללה"ה פ' פקודי בספרו ייטב לב עה"פ ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן עפי"ד הזוהר תרומה קס"ב ע"ב עה"פ ואת המשכן תעשה וכו' הא הכא רזא דיחודא וכו' דכתיב בי' והי' המשכן אחד לאתחזאה דכל שייפין דגופא כלהו רזא דגופא חד בבר נש אית לי' כמה שייפין עלאין ותתאין וכו' אף הכי משכנא וכו' מאן דגרע אפי' חדא פקידא דאורייתא כאלו גרע דיוקנא דמהימנותא דהא כלהו שייפין ואברין בדיוקנא דאדם וכו' וזה איתא בכמה ספה"ק דציורא דמשכנא וציורא דעובדא דבר נש חד היא והאדם יש בו רמ"ח אברים ושס"ה גידין ציורא דאורייתא רמ"ח מ"ע ושס"ה מצות ל"ת וכו' כ"כ הוא במשכן ומי שמקיים מצות התורה ומזכך אבריו וגידיו אז הוא בעצמו דוגמת המשכן אהלו ומכסי' וכליו וזש"ה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם דייקא ככל אשר אני מראה אותך לא אמר לך כ"א אותך כלומר את לעצמך את תבנית המשכן וגו' וכן תעשו וגו' עיי"ש באורך:

והנה לפי"ז מי שמזכך אבריו וגידיו באופן הנרצה והשלם בתכלית השלימות אז הוא ממש דוגמת ותבנית המשכן אכן מי שאינו מחכך א"ע כראוי נחסר בו מעט מתבנית המשכן וא"כ לפי"ז הצדקה הנתונה לעבודת המשכן הי' ביכולתו ליתן כל או"א כפי מדרגתו בעבודת השי"ת כי כל מה שהי' משיג יותר בעבודת השי"ת הי' ביכולתו ליתן יותר לעשיית המשכן. וז"ש ויקחו לי כפי' רש"י לי לשמי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו ר"ל מכל איש ואיש אשר ידבנו לבו לעבודת השי"ת כי רחמנא לבא בעי וכפי מדרגתו יכול ליתן גם הצדקה לחלקו על המשכן וגמר אומר וזאת התרומה אשר תקחו מאתים דייקא כי הכל בא לפני מדרגת הנותן והבן:

א"י בהקדם להבין דברי המדרש בפ' במדבר בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו בהן אוה"ע אמרו מה ראו אלו להתקרב יותר מכל האומות מיד סתם הקב"ה את פיהם וא"ל הביאו לי ספר יוחסין שלכם כשם שמביאין בני שנא' ויתילדו על משפחותם לבית אבותם ע"כ וצריך ביאור. והענין נ"ל עפימ"ש בייט"ל לאאמו"ר זצוקלה"ה פ' שלח כי בכל דבר יש כח נה"ק המשתלשל מלמעלה המקיימו וז"ש חז"ל אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה המכה אותו ואומר לו גדל ובזה פי' האר"י ז"ל לא על הלחם לבדו יחי' האדם הוא הנשמה [כי הגוף נקרא בשר אדם] כי על כל מוצא פי ה' הוא המכה ואומר לו גדל יחי' האדם וע"כ אכילת צדיקים דוגמת קרבן שאוכל לשובע נפש"ו דייקא למען ילך בכח האכילה ההוא לעבוד את בוראו ובזה מעלה את דבר הנאכל לבחי' מדבר וכשהוא מדבר דיבורו בקודש מקשר כח הנה"ק ומעלהו לשורשו בקדושה ומרוממו ומכשאו אל רם ונשא ב"ה עיי"ש באריכות ותמצא נחת. מזה ניכר ונראה גודל רוממת מעלת ישראל עם קדוש שאפי' בשעה שעוסקים בצרכי הגופני והגשמי ג"כ מיוחסין הם כי לבם מכוונת לאביהם שבשמים בכוונת רציות ומקשרים דבר רוחני בגשמי כדי להעלות ולרומם הנה"ק לה'. וז"ש המד"ר בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו בהן אוה"ע אמרו מה ראו אלו להתקרב יותר. סתם הקב"ה את פיהם וא"ל הביאו לי ספר יוחסין שלכ"ם דייקא והיינו בשעה שאתם עוסקים בצרכי לכם היינו בדבר הגופני והגשמי כשם שמביאין בני שנאמר ויתילדו על משפחותם ר"ל אף בעת שהתילדו על משפחותם ג"כ לבית אבותם עושים זאת בכוונה לש"ש כמו אבותם כמבואר בהרמב"ם שזאת היתה מדרגת האבות ומשרע"ה שאף בשעה שעסקו בעניני עוה"ז הי' כוונתם לשמים. כי הם זרע קודש מחצבתם ושדי נוף בתר עיקר וכל עשייתם אף בעניני העוה"ז הן באכילה ושתי' הן בשאר עניני הגשמיות הוא כולו רק לש"ש:

והנה כבר כתב מוזלה"ה פ' תרומה שלאו כל מוחא סביל דא ולאו כל אדם יכול לעמוד בסוד ה' לעלות באכילתו מהנאכל הנה"ק ולהעלותם לה' וע"כ צוה השם ית' להפריש תרומה וחלה ומשגיח בחסדו שמבחר הניצוץ יתעטף בזה וע"כ נקרא ראשית (כמו ראשית שמנים ימשחו) והם ירומו אותו הנה"ק באכילתו לשורשן עכ"ד וש"י ועיי"ש בייטב לב שמוסיף תבלין כי ע"י שהכהנים ירומו המובחר והראשית שבו למעלה כולא בתר רישא גרירא ונקל להבעלים להעלות גם הנשאר בדבר ההוא לשורשן באכילתן ובשגם כי ע"י מצות הפרשה ונתינה לכהנים בעשותו מצות ה' שורה רוח קדושה על הדבר ההוא והיא הנותנת ותומכת ביד הבעלים לאכלו לש"ש ולהעלות הנשאר והנותר בו למעלה עיי"ש:

וזשו"ה דבר אל בני ישראל היינו לאותן אשר בשם בנ"י יכונו שהוא מורה על מדרגה הגבוה כידוע מספה"ק וע"ד כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל (עיין בייט"ל פ' וישלח) ויקחו לי תרומה ל"י לשו"י כפירש"י ור"ל ע"י שהם יקחו בתחלה התרומה ויעלו אותו בכוונה רצוי' רק לשמו עי"ז מאת כל איש אשר ידבנו לבו היינו שעי"כ כל או"א אפי' מן הפשוטים יוכל לאכול ולשתות בכוונה רצוי' רק לשמו ית' כדי להוציא הנה"ק מן הנאכל כפי אשר ידבנו לבו לש"ש. וזהו הכוונה באמרו תקחו את תרומתי היינו שתקחו הנה"ק מהנאכל כנ"ל:

ויקחו לי תרומה וגו' אי' בתנא דבי אלי' בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה. וצ"ל דמה ענין זל"ז והנ"ל בהקדים לפרש המדרש בפ' תבא הובא בס' ישמח משה למוזלה"ה ושמחת בכל הטוב אין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב וגו' לכך משה מזהיר את ישראל עשר תעשר. דהנה כתב בס' אגרא דפרקא בשם כתבי מוהרש"ז זצ"ל על מה דאמרו ז"ל המבזבז אל יבזבז יותר מחומש דהוא דוקא במי שלא חטא ונותן צדקה לקיים מצות צדקה אז יש לה שיעור וגבול כי מצוה מן המובחר ליתן חומש ויליף לה מדכתיב עשר תעשר פי' רש"י שני עישורין דהיינו חומש עיין בגמ' כתובות ד' כ' אך יוצא ג"כ במעשר משא"כ מי שחטא ונותן צדקה להמשיך ע"ע אור כערב מבחינת סובב כ"ע אין לדבר שיעור וכל אשר יש לו לאיש יתן בעד נפשו ולא יהי' רפואת הנפש גרע מרפואות הגוף דהנה ברפואת הגוף בודאי לא אמרינן שלא יבזבז יותר מחומש כי וחי בהם כתיב עכ"ד:

והנה אמרו ז"ל בראתי יצה"ר בראתי תבלין וזו התורה וזולת זאת א"א להנצל מהיצה"ר שלא יחטא ואך התורה מגינא ומצלא כדאיתא במס' סוטה וא"כ ע"י התורה יוכל לבא למדרגה ליתן צדקה לקיים מצות צדקה שציונו הבורא ית"ש וממילא אינו מחויב ליתן יותר מכפי שיעור הקצוב בגמ' אבל זולת התורה א"א שלא יחטא א"כ אין לדבר שיעור כמה שיתן כי כל אשר יש לו יתן בעד נפשו כנ"ל. וזה אמרו במדרש אין טוב אלא תורה וע"י התורה יוכל להנצל מן היצה"ר שלא יחטא ע"כ משה מזהיר לישראל עשר תעשר כי די בזה לקיים מצות צדקה והוא ע"י התורה כי זולת התורה כל אשר לו יתן בעד נפשו ואין שיעור וקצבה לדבר. הנחה זו תורנו לדעת להבין דברי התד"א הנ"ל בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע וקבלו עליהם התורה אשר סגולתה היא ששגינה ומצלא שלא יבא לידי חטא מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה ופירש"י לי לשמי כי בלא עסק התורה א"א ליתן צדקה רק לכפרת עון וחטאך בצדקה פרוק משא"כ ע"י התורה יוכל ליתן צדקה בשביל מצות צדקה וזהו ויקחו לי לשמי כי באם נותן צדקה לכפרת עון כל כונתו הוא על עצמו ולא לשם ה' וכמו כן גבי נדבות המשכן ע"י התורה יוכל לתקן עצמו ליתן בלתי לד' לבדו לקיים מצות צדקה שצונו הבורא ית"ש והבן:

ב' א"י על התנא דבי אליהו הנ"ל בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה. ונ"ל עפי"מ דאיתא במס' שבת פ"ח דקרא לן האי צדוקי עמא פזתא דקדמיתי פומייכו לאודנייכי. ולכאורה היא פליאה גדולה מדוע ועל מה פצו פה ואמרו שיקיימו ויקבלו לעשות מה שלא שמעו עיי"ש בתי' הגמ' שסמכו עליו שלא יטענו בדבר שלא יוכלו לעמוד בו. עכ"ז עפי' השכל מוטב הי' שקודם ישמעו מה שאמר ואח"כ יקבלו עליהם ולא הי' צריך לשום תירוץ:

ואנכי הרואה בזה דבר חדש שהי' בזה חכמה נפלאה. עפ"י הידוע כי במצות ה' נמצאים מצות שכליות היינו המצות שאנו יודעים טעמם ונימוקם כמו המשפטים שבין אדם לחבירו. ומצות שמעיות היינו אלה החוקים לבישת שעטנז וכלאים וכדומה והנה מודעת זאת כי אלה המשפטים שהשכל מחייב ומשיג אותם הם בנקל לעשותן משא"כ חוקים. אמנם זה הוא מצד המעשה אבל מצד המחשבה היא בהיפך כי החוקים נקל לעשותם אך לש"ש כי הם בלתי טעם ואין בהם תיקון המדיני ובודאי העושה אותם אינו אלא מכח מצות ה' אבל במשפטים שהם תיקון העולם כגון גניבה או גזילה א"כ יוכל המונע מהם להתכוין להנאתו ולטובתו. וזה מבואר בעיקרים מאמר ג' פ' כ"ח שעיקר שלימות הנפש מהמשפטים לא מפני המעשה או הנשמר מלעשותן בלא תעשה כ"א מחמת המחשבה שמחשב שמקיים כן מכח מצות ה' בהם לא מפני ששכלו מחייב כן כי באמת גם במשפטים יש ג"כ טעמים נעלמים מעין כל חי. וענין זה יקשה על האדם לשבור הטבע לבלי להתכוין להנאתו כ"א לשם שמים. ועפי"ז פירש כבוד אבא מרן זצלה"ה בפ' אחרי ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ר"ל שמהראוי הי' שיעשה אותם האדם מעצמו מחמת שיש בזה חיי העולם ולזה אמר שאתם תשמרו שיהי' הכוונה בהם מכח אני ה' גזרתי ולא מפני תיקון העולם עיי"ש. והנה לכאורה אף במצות שמעיות דהיינו חוקים מחויב ג"כ לקיים עפ"י שכל אנושי כשהוציא הדבר מפיו לקיימו ויש בהם ג"כ תיקון עולם כי מי שהוא איש בר דעת יבין את זאת כי האדם בהוציאו דיבור מפיו מחויב לקיים דבריו ואל יחל דברו כמאמר החכם. קודם הדיבור אדם שולט על הדיבור אבל אחר הדיבור הדיבור שולט על האדם שמצד ההכרח מחויב לקיים דיבורו ויש בזה ג"כ תיקון עולם כידוע. וא"כ כאן כיון שקבלו לעשות מצות ה' באמרם נעשה ונשמע אח"כ כשבאה לידו מצוה יוכל להיות שהכוונה הוא רק מצד שלא יחל דברו ולא מצד מצות ה'. אמנם דעת לנבון כקל שכ"ז הוא אם בעת אמירתו הי' בינת אדם לו ודבריו יצאו בהשכל אזי מוכרח לעשות ולקיים דבריו. אולם כאשר יצא מפיו מילין ולא בדעת ידבר ושפתיו לא ברור מללו מובן שאינו מחייב לקיים דבריו. והנה דור המדבר הי' דור דעה ולו חכמה ישכילו זאת כי אם ישמעו קודם מה שיצום ה' ויקבלו עליהם לעשות א"כ יהי' מוכרחים לקיים מצד הבטחתם כיון ששמעו ואמרו הן לכן פחז כמים פחזו ענו ואמרו נעשה קודם לנשמע וכמו זר יחשב לשכל האנושי ע"כ אין עליהם חובת הדיבור כי הי' בלי דעת וכשקיימו אח"כ מצות ה' יהי' רק משום מצות ה'. והשי"ת החוקר לב ובוחן כליות ראה שכוונתם רק לש"ש. ולא קשה קושי' המין. וז"ש ז"ל שם בגמ' בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע וכו' ברכו ד' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו ר"ל שבכוונה אמרו נעשה קודם לנשמע שיהי' רק לשמוע בקול דברו של הקב"ה ולא מצד שמחויבים למלאות דבריהם. ואיתא שם רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו. כמו שמלאכי השרת אין להם שום כוונה אחרת רק לשם ה' כמו כן ישראל. וזש"ה ויקחו לי תרומה ופירש"י לי לשמי ולכאורה צריך להבין הלא אח"ז כתיב אשר ידבנ"ו לב"ו תקחו את תרומתי דמשמע ברצונו החפשי להרים מהונו לתת למלאכת המשכן בלי שום הכרח כלל. ובאומרו ויקחו לי לשמי משמע דגם אם לא יתן מדעתו ומרצונו הטוב רק מפני עול מלכות שמים ויראתו ג"כ תקחו את תרומתי. ולפי הנ"ל יונח דהכתוב אמר שיקחו תרומה לי לשמי אף שידבנו לבו ורצונו הטוב לתת למלאכת המשכן עכ"ז יהי' הכוונה לי לשמי מפני כבוד שמים ולא למלאות רצונו אשר חשקה נפשו מאוד לתת למלאכת משכן ה'. וז"ש התד"א בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע. היינו נעשה קודם לנשמע מזה נראה שכוונתם הי' לקיים מצות ה' בלתי לה' לבדו ולא למלאות דיבורם ורצונם וכמוש"ל ע"כ אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה לי לשמי אף שידבנו לבו יהי' לי לשמי והבן:

ג' עוד יתבארו דברי התדב"א הנ"ל עפימ"ש זקיני המהרש"א בח"א שם בשבת פ"ח דבזה שאמרו ישראל נעשה ונשמע קבלו עליהם העשין והלאוין נעשה רומז על העשין שבתורה ונשמע מרמז ללאוין והקדימו לקיים העשין קודם לשמיעת הלאוין יעיי"ש. ויש להבין לפי"ז הלא מצינו לדוד המע"ה שאמר להיפוך סור מרע ועשה טוב שהקדים הל"ת למ"ע כמבואר בסה"ק שצריך להיות מקודם סור מרע וכו':

אמנם יתבאר לדעתי כי בכל מצות עשה שבתורה נכלל ג"כ ל"ת דכשם שמצוה לקיים העשה כדי לעשות נ"ר להבוב"ה כן אם ע"י קיומה של העשה נולד אח"כ דבר שהוא נגד רצונו ית' אז מצוה לפרוש ממנה כי אז נתמלא רצונו ית' שהוא בשב ואל תעשה. ודוגמא לזה דכתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וכן יש מקדש מעט דהיינו בתי כנסיות ובתי מדרשות דודאי מצות עשה הוא לבנות ביהמ"ד כי רבים ישפכו שיחתם שמה לפני ה' ולעשות תורתם קבע וזכות גדול הוא למי שזוכה לכך להיות בקום ועשה ביהמ"ד מהונו וכספו לזכות את הרבים. עכ"ז אם עי"ז נולד מחלוקות וקטטות בודאי מצוה יותר לפרוש ממנה ולמלא רצונו ית' שרוצה בטובת ישראל בשלום ואחדות. וזכר לדבר איכא משמעון העמסוני וא"ל נחמי' העמסוני (פסחים כ"ב) שהי' דורש כל אתים שבתורה כיון שהגיע לאת ה' א' תירא פירש. א"ל תלמידיו רבי כל אתים שדרשת מה תהא עליהם אמר להם כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אקבל שכר על הפרישה עד שבא ר"ע ודרש את ה"א תירא לרבות ת"ח. וחזות קשה היא אמרו כך אקבל שכר על הפרישה דבשלמא על הדרישה כיון שמצות עשה הוא לדרוש ולחדש חידושין דאוריי' (ואתיא מכללא דמ"ע פרו ורבו כידוע מסה"ק) שייך קיבול שכר משא"כ על הפרישה על מה יבא בשכרו. ולפי הנחתינו יונח כמו שאמרנו שכאשר נראה שרצונו יתב' שלא לקיים העשה מצוה לפרוש ממנה וע"כ כיון שבא לאת ה"א תירא אמר מה ארבה לירא עמו ית"ש ע"כ פירש וע"י שהי' נראה בעיניו שזה היא רצונו ית' שיהי' שב ואל תעשה נחשב לו הפרישה למצוה כאלו הי' דורש וז"ש כשם שקבלתי שכר על הדרישה שזה רצונו יתב' כמו כן אבא על שכרי על הפרישה כי גם בזה נתמלא רצון השם הטוב. וכהחזיון הזה נראה אצל עבודת המשכן דכתיב ויאמרו אל משה לאמר מרבים העם מהביא וגו' ויצו משה ויעברו קול במחנה וגו' ויכלא העם מהביא הרי שאעפ"י שמצוה הי' להביא לקיים מצות הבורא ית"ש שאמר ויקחו לי תרומה. ועשו לי מקדש וגו' עכ"ז לאשר שעתה הי' רצונו ית' שלא להביא אז ויכלא העם והיו בשב ואל תעשה וכיון שזה הי' רצונו יתב' הוי כאלו קיימו העשה להביא. ובזה פירשתי הפ' מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי כי לכאורה יש מקום לטעות ולומר דאותן שלא הביאו למלאכת המשכן לא עשו כלום ע"ז אמר מכל אשר ידבנו לבו להביא אעפ"י שלא יוכל עוד להביא ממש כמו שהי' אח"כ שאמר מרבים העם להביא אעפי"כ הרי כאלו תקחו את תרומתי כי גם בזה עשו רצונו של מקום ונחשב להם תרומתם. היוצא לנו מכ"ז דאם מונע עצמו מלקיים מצות עשה ע"י שנראה שהוא נגד רצונו יתברך הוי כאלו קיים ג"כ מצות ל"ת כי זהו מצוה שלא לעשות העשה זו ולכוונה זו אמרו ישראל נעשה ונשמע כלומר נעשה העשין גם נשמע הלאוין הבאים מכלל העשה כהנ"ל:

וזהו כוונת התדב"א ג"כ בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע דהיינו שקבלו עליהם העשין והלאוין הבאים מכלל העשה דהיינו באם שנראה שאין זה רצונו ית' לעשותה אז יפורש ממנה ונחשב לו הפרישה לעשי' מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו אעפ"י שלא יוכל להביא מחמת שיראה שאין רצונו ית"ש להביא אך לבו ידבנו יהי' ג"כ נחשב כאלו תקחו את תרומתי כי בזה נתמלא רצון השי"ת לכן צריך כל אדם לפלס דרכיו במאזני צדק אפי' בהמצות שרוצה לעשות צריך שיראה אם זה רצונו יתב' ואז יעשה אותם וחי בהם וה' יאיר עינינו בתורתו ובמצותיו לעשותם כראוי אמן:

א"י דברי התדב"א הנ"ל בהקדם לפרש המדרש רבה עה"פ ויקחו לי תרומה וגו' זש"ה עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם. ואומר דרשוני. גם לפרש הרמז שכ' בעה"ט תרומה אותיות מ' תורה שהתורה נתנה במ' יום וי"ל מה ענין תורה לתרומת המשכן יעיי"ש מה שכ' הוא בזה ולי נראה באופן אחר בס"ד דהנה בישמח משה לא"א זצוקלה"ה עמד על המחקר על מה צוה ה' ככה ליקח את התרומה מישראל כדי לבנות משכן לשמו יתב' ולא שלח משכן ממרום בלי נדבת ישראל וכמו שיהי' לעתיד כשיבנה המקדש בבי"א. וניחא לי' דזה הי' לפי שרצה הקב"ה לזכות את ישראל שיהי' לכאו"א חלק בבית מקדשו עיי"ש

והנה אמרו ז"ל שיעקב ועשו חלקו בשני העולמות יעקב נטל העוה"ב ועשו נטל עוה"ז והקשו קמאי א"כ לכאורה נמצא דאם יש לבני יעקב איזה רכוש והון בפרט יותר מכדי סיפוקם וחייתם אז גזל היא בידם מבני עשו כי להם יאתה העוה"ז כאשר כן ירדו לעמק השוה. וניחא להו דע"י שישראל קבלו התורה א"כ כל העולם כלו לא נברא אלא בשבילן כדכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי וכן דרשו עה"פ יום השישי וגו' וא"כ כל העוה"ז גם מה שיש בידי עשו ג"כ אינו אלא בשביל ישראל שכל קיום העולם אינו אלא בשבילם ובני עשו לא עשו שום פעולה לקיום העולם ע"כ בשכר זאת זכו בנ"י מדינא דהמציל מן הנהר ומן הליסטים וכו' הרי היא שלו. עכ"ד המפורשים. ממוצא הדבר נשמע דכ"ז דוקא במי שמקיים את התורה שעושה פעולה ודבר המעמיד לקיום העולם אתיא מכללא דזה הכלל המציל מן הנהר כנ"ל אבל מי שאינו מקיים את התורה ואינו עושה שום פעולה לקיום העולם א"כ שפיר נחשב העוה"ז שיש לו גזל מידי עשו וזה שרמזה התורה אצל תרומת המשכן התורה שנתנה במ' יום כמו"ש הבעה"ט כי כל מה שצוה הקב"ה ליטול תרומה מישראל כדי לבנות משכן הי' משום שרצה הקב"ה לזכות אותם שיהי' לכאו"א מישראל חלק בבית מקדשו וזה אינו אלא אם מקיים התורה דאז מה שנותן תרומה מדידי' נותן משא"כ אם אינו מקיים התורה אז מה שיש לו אינו שלו וגזל הוא מעשו וע"כ אין לו חלק בהמשכן הרי הוא כמבואר. ועם זה יש לפ' הפ' עלית למרום שבית שבי [דהיינו התורה שנשבה מיד המלאכים] ולכן לקחת מתנות באדם אבל זולת זאת לא הי' יכולת ליקח מתנות מישראל הנקראים אדם מפני שהונם שבידם הוי גזילה מבני עשו כנ"ל:

ומעתה בין תבין דברי המדרש עה"פ ויקחו לי תרומ"ה תורה מ' תמן תורה תמן מ' והיינו שלא יקחו תרומה כי אם ממי שמקיים את התורה אבל ממי שאינו מקיים לא יקחו כיון שאינו שלהם ע"ז אמר זש"ה עלית למרום שבית שבי דהיינו התורה עי"ז לקחת מתנות באדם כנ"ל. ומשם בארה דברי התדב"א בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע דהיינו שקבלו עליהם את התורה מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה כי מאחר שקבלו עליהם את התורה אז הונם לא נחשב כגזילה ועי"ז יוכל להיות להם חלק בבית מקדשו והבן כי נכון הוא בס"ד:

וצפית אותו זהב טהור מבית ומבחוץ וגו' ופירש"י ג' ארונות עשה בצלאל נתן של זהב בתוך של עץ ושל עץ בתוך זהב וחפה שפתו העליונה נמצא מצופה מבית ומבחוץ. וידוע קושי' המפורשים בזה למה הי' צריך לכ"ז לעשות ג' ארונות והלא הי' די באחד של זהב כולה:

והנ"ל בזה לפ' ואגב יתורץ ג"כ קושי' התוס' בברכות י"ז על הא דא"ר העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא ובפסחים אמר לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה ותי' דכאן איירי לקנטר ולקפח עיי"ש. ולדידי נראה לחלק באופן אחר דלכאורה יל"ד על לשון הגמ' דאמר מתוך שלא לשמה והול"ל על ידי שלא לשמה וכו' אשר ע"כ לדעתי פי' הגמ' כך דהנה הדעת מכרעת דבאמת אם אדם עוסק בתורה ובמצות מתחלה שלא לשמה היא הנותנת דודאי נוח לו שלא נברא שתכלית הבריאה הי' רק לעשות רצונו יתב' ולא זולת. אבל אם מתחלה כוונתו בדו"ר לעסוק בתו"מ לקיים מצות הבוב"ה אשר צונו לעסוק בד"ת אך בתוך לימודו ועסקו בתורה ובמצות יבא בלבו מחשבה זרה ח"ו ואמר יאמר האדם כי טוב לו יותר שיפסוק מכל וכל לעסוק בתורה ויאמר לכשאפנה אשנה כלומר לכשאפנה את לבבי ממחשבה זרה אשנה (כאשר כתב בייטב לב שקבל ממרן זקניני זצוקללה"ה שיעבור עליו מה והוא לא יפסוק ח"ו מלימודו) עז"א הגמ' לעולם יעסוק אדם בתו"מ אף שלא לשמה שבאמצע תלמידו היצר סוכן בו שלא לשמה שמתו"ך שלא לשמה מתוך דייקא ומתחלה עשה הדבר כתיקונו עי"ז אל ימנע עצמו מלעסוק בתורה ומצות כי סוף כל סוף יחזור ויבא לשמה. ועל זה ירמוז בהארון הרומז להתורה שיעשה ג' ארונות אחד של זהב ואחד של עץ ואחד של זהב מובן שאין תוכו כברו היינו הארון הפנימי רומז לשלא לשמה שהוא של עץ עכ"ז יהיה מצופה מבית ומבחוץ ויהי' כל לימודו רצויה לפני הקב"ה:

במסורה וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר. וראה אם דרך עוצב בי ונחני בדרך עולם. וראה בנים לבניך שלום על ישראל. יתבאר עפימ"ש ההפלאה בס' פנים יפות על הפ' ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו' עד"ש ז"ל בפ"ק דברכות לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר. יעסוק בתורה ואי לאו יקרא ק"ש ואי לאו יזכר לו יום המיתה והקושי' מפורסמת דאם יום המיתה היא הבחינה המעולה הול"ל מיד יזכיר לו יום המיתה אבל הענין היא כי המעלה הטובה שבאדם הוא שידבק בתורת חיים כי בראתי יצה"ר בראתי תבלין זו תורה ותורה מגנת ומצלי כמוש"ל ואם ע"י עסק התורה ישבר כח יצרו הרע אזי בכל יום ויום נתוסף בו חכמה ודעת ביתר שאת ויתר עז אבל אם יתעצב ביום המיתה אינו תועלת אלא לפי שעה כי בכל פעם מתגבר עליו יצרו הרע וז"ש משרע"ה הנה נתתי לפניך שני דרכים לבטל את היצה"ר הא' את החיים ואת הטוב היינו התורה עץ חיים ואין טוב אלא תורה ואת המות ואת הרע היינו שישבור את יצרו ע"י הזכרת יום המיתה ועז"א ועצה טובה קמ"ל ואמר ובחרת בחיים היינו שתכין לך הדרך התורה להנצל ע"י התורה מהיצה"ר למען תחי' אתה וזרעך שיעמוד צדקתך לבני בנים כי ע"י הזכרת יום המיתה שהיא עצבות אזי מתגבר עליו יצרו בכל יום. ובזה פי' אאמו"ר זצוק"ל בייט"ל פ' ראה מי יתן והי' לבבם זה להם ליראה אותי כלומר לא מחמת יראת העונש רק ליראה אות"י דייקא למען ייטב להם ולבניהם לעולם שיעמוד צדקתו לבני בנים יעיי"ש ומן האמור יל"פ המסורה. וראה אם דרך עוצב בי ונחני בדרך עולם הכוונה כי יש דרך שירגת יצ"ט על היצה"ר ע"י ונחני בדרך עולם ר"ל כדרך כל הארץ הוא יום המיתה אך זה הדרך הוא ע"י עצבות אשר תכליתו אינו ברור כי בכ"י מתגבר עליו ע"כ איפוא זאת עשו זה הדרך ישכון אור וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר ע"י התורה שניתנה בה"ס שתראה להתגבר עליו ע"י התורה וזה ע"י שמחה כי פקודי ה' ישרים משמחי לב. ועוד מעלה יתירה לזה שהתגברות יהי' ע"י התורה וראה בנים לבניך כי אורייתא וקוב"ה חד וממילא לא תהי' היראה יראת העונש יראת עצמו כ"א ליראה אותו ועי"ז יעמוד צדקתו גם לבניו אחריו עד עולם וזהו וראה בנים לבניך שיעמוד צדקתו לעד. (ועמ"ש בפ' מצורע) ועפי' הדברים הנ"ל נ"ל לפ' ולנעוץ סיום הש"ס לתחלתו תנא דב"א כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בעוה"ב שנא' הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות וכו' והכוונה באמרו כל השונה הלכות בכ"י מובטח לו שהוא בעוה"ב כי ע"י התוה"ק שלומד ושונה בה משבר כח היצה"ר ומגינה ומצלי עליו בכ"ע משא"כ ע"י שנא' הליכות עולם לו היינו הליכות עולם ליום המיתה שזהו דוקא לפי שעה וע"י עצבות ופקודי ה' ישרים משמחי לב וע"כ צריך להיות א"ת הליכות אלא הלכות ואז נתוסף בו חכמה ודעת ביתר שאת והיינו הקישור בתחלתו מאימתי קוראין את שמע בערבית וכו' כי ע"י קריאת שמע ג"כ יוכל לשבר כח היצה"ר בשמחה רבה שהוא ג"כ באופן היותר טוב ממידת יום המיתה שהוא ע"י עצבות וה' ישמחנו לשמור ולעשות את חקותיו ככל המצוה עלינו וירומם קרנינו בגאולה שלימה בבי"א:

תוכן העניינים

קדושת יום טוב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה