אור ברסלב

קדושת יום טוב חלק א· רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים

שמיני

צו

ויאמר אל אהרן קח לך עגל וכו' כי היום ה' נראה אליכם. זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ד'. וצ"ל דמעיקרא בפסוק ראשון כתיב ד' נראה אליכם. ד' קודם לתיבת אליכם ולהלן אומר וירא אליכם כבוד ה'. אליכם קודם לה'. ובמדרש זה הדבר אשר צוה ד' תעשו אותו יצה"ר תעבירו מלבבכם וצ"ב מנ"ל בזה דהנה מודעת זאת מעלת וחשיבות ישראל עם קדוש היא במה שהקב"ה מקרב אותם ונקראים בשמו של המלך מ"ה ית"ש כמוש"נ כי וי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו. וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה וגו' שזה הוא עיקר החשיבות שלנו במה שאנחנו עם ה'. אכן יש בנו מעלה אחרת גדולה ונשגבה מזו מעלה בקודש אשר בעת שישראל עושים רצונו של מקום אזי יתפאר בהם ד' והיינו ע"י שעושים כל מעשיהם רק ליחדא שמא דקוב"ה ואין מכוונין כלל להנאת עצמן עי"ז יהי' כביכול ענין כבוד והדר להקב"ה ונתעלה בכו כמ"ש ישראל אשר בך אתפאר שמגדלים ומקדשים כבוד קדושתו יתב' ע"י מעשיהם הטובים וע"ז נאמר תנו עוז לאלקים. וראו כל עמי הארץ כי שם ד נקרא עליך דייקא. וזה והנה ה' כצב עליו כלומר הנצב של ד' וגדולתו יתב' עליו הוא שע"י יתעלה וכו' ולהגיע אל רבת המעלה הלזו שהקב"ה יתפאר בנו צריך לעבוד מקודם בחומר בקודש שלא יכווכו בעת קיום התורה והמצוה לעצמם כלל רק בלתי לד' לבדו ואז אני לדודי ודודי לי וה' האמרת היום שאין כוונתו רק לד' ועי"ז יתפאר ויתעלה הבוב"ה במעשינו וע"ז מורה שם ישראל שרומז לבחינה הנזכרת כי שרית עם אלקים ואז יהי' ישראל אשר בך אתפאר והדברים עתיקין:

וז"ש משה קודם קח לד וגו' כי היום ד' נראה אליכם שעיקר חשיבותינו היא מה שנתגלה ונראה ד' לנו ממה"מ הקב"ה ומובן שצריך לעשות מקודם הכנה דרבה והזמנה מלתא לראיית פני ולך ק"ו לפני מ"ה הקב"ה לעשות מקודם הכנות קדושות בנה שנזכה להיות בנים למקום. ואח"כ אמר להם זה הדבר אשר עוה ד' תעשו היינו אחרי כל המעשים תעשו רק זה הדבר אשר צוה ד' בלתי לד"ו לבדו ולא תכווכו בזה לעצמיכם כלל ואותו יצה"ר שיעורו להיפוך היצה"ר של אותו להתכוין להנאת עצמו זה תעברו מלבכם שלא יהי' בלבכם שום ענין מחשבה ופני' אחרת כלל רק לכבוד שמים ואז יהי' וירא אליכם כבוד ד' שעל ידכם יתגדל ויתעלה ויתקדש כבודו ית' ויקוים בנו ישראל אשר בך אתפאר. והדבר נחמד למאוד:

קח לך עגל ב"ב לחטאת וגו' ומעניני דיומא שבת פ' פרה החל בפרשה זו נקדים המדרש רבה פ' תצוה עה"פ לקח פר בן בקר הה"ד גדולים מעשה ד' דרושים לכל חפציהם כשהוא רוצה קוראה בלשון נקבה שאמר ויקחו אליך פרה אדומה תמימה וכשהוא רוצה הוא קוראה בלשון זכר שנאמר לקח פר בן בקר לכפר עליהם על מה שעתיד שנ' ויאמר אל אהרן קח לך עגל ב"ב לחטאת ולכך נאמר גדולים מעשה ד' דרושים לכל חפציהם עכ"ל המדרש והדברים צ"ב ונראה בהקדם לפ' הפ' זאת חוקת התורה אשר צוה ד' לאמר. ודקדקו המפו' דזאת חוקת הפרה הול"ל ומה שייכות לפרה אדומה חקת התורה והלא ישנם כמה חוקים בתורה. ואמרנו לפרש עפי"מ שבארנו הפ' בפ' תשא לוחת כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים ולכאורה נראים הדברים כפולים והי' די לומר לוחות כתובים משני עבריהם אכן התוה"ק רמזה לנו בזה כי הנה ידוע אמרם ז"ל זכה נעשה לו סם חיים לא זכה וכו' ועינינו הרואות כ"פ כי אפי' אותן הסרים מדרך התורה מוצאים לעצמם כתובים בתורה אשר יוכיחו כדרכיהם וכדבריהם. והענין כי הקב"ה נתן הבחירה חפשית והטמין הבחירה בהתורה שיוכל לבחור לעצמו דרך בהתוה"ק כחפצו ורצונו ומי שבוחר דרכי ד' התורה היא מאירת עינים ומוצא תמיד יותר ויותר על אופן הקדושה והטהרה וההיפוך מי שבוחר מסטרא דשמאלא ח"ו אזי מוצא לעצמו כדרכו והבא לטמא פותחין לו ומוצא כתוב בתורה שמוכיח כפי דעתו וזשה"כ לחת כתובים משני עבריהם ר"ל מסטרא דימינא ומסטרא חורינא ומפרש מז"ה ומז"ה ר"ל מזה שבוחר עצמו בדרך הטוב מסטרא דימינא מוצא כתובים כן בתורה. ומזה שבוחר ההיפוך ח"ו ג"כ מוצא לעצמו כתוב כן בתורה כפי אשר יבחר כן ימצא בספר התורה הזאת:

והנה ככל החזיון הזה נמצא גם בפרה אדומה שהיא ג"כ שני הפכים בנושא אחד שהי' מטהרת טמאים ומטמא טהורים לרמז ג"כ כנ"ל שלאחד מטהר ולהשני מטמא. לכך כתיב זאת חוקת התורה בחי' פרה אדומה שני הפכים. הוא ממש חקת התורה שהיא ג"כ שני הפכים כפי בחירת האדם בנפשו. ועפי"ז יתבאר היטב המדרש הנ"ל ויתקיימו כל המקראות כי ידוע דהדרך הטוב הוא מסטרא דדכורא גם מסטרא דימינא גורם השפעות טובות בכל העולמות אשר לזה בא הרמז בפ"ר דוכרא והיפוך הדרך אשר לא טוב נקרא בחי' נוקבא וזהו ממש ענין פרה אדומה לרמז שני הפכים כנ"ל כפי רצון האדם ובחירתו. וזה שרצה המדרש לתרץ שינוי הלשון פ"ר ופרה שהוא דכר ונוק' וזה אמרו כשהו"א רוצה קוראה בלשון נקיבה ויקחו אליך פרה בחי' נו"ק וכשהו"א רוצה קורא אותו בלשון זכר בחי' משפיע הטובות רב חסד כנ"ל קח לך עגל ב"ב בחי' דוכרא וע"ז אמר גדולים מעשה ד' והלחת מעשה אלקים המה כתובים משני עבריהם כפי בחירת האדם דרושים לכל חפציהם שנדרשים כפי חפץ האדם לדרוש בהם. וזשה"כ קח לך עגל ב"ב היינו לך לעצמך תקח ב"ב דכורא בחי' המשפיע הטוב לישראל:

א"י קח לך עגל בן בקר לחטאת וגו' פירש"י להודיע שכפר לו הקב"ה ע"י עגל זה על מעשה העגל שעשה. ואל בנ"י תדבר לאמור קחו שעיר עזים לחטאת. ודקדקו מפוה"ת מדוע לקח אהרן עגל לחטאת ובנ"י שעיר עזים. ועוד הקשו בגמ' ר"ה ד' כ"ו הא אין קטיגור נעשה סניגור ויצא לחלק דזה דוקא בעבודה הנעשית בפנים אבל עבודה הנעשה בחוץ קטגור נעשה סניגור. וצ"ב להבין דבריהם הקדושים עוד יש לשאול הא במקום אחר אמרו צדיקים באותו דבר שחטאו בו מתרצים וכאן אמרו אין קטנ"ס. ובמסורה ג' וכפר בעדך. וכפר על העם. וכפר על חטאתינו למען שמך. ונבאר הענין בס"ד בטוב טעם דהנה כתיב כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחט"א (ויחטא היא מלשון חסרון כדכתיב קולע אל השערה ולא יחטא.) כי אפי' בהמעשים טובים לא ימלט שלא יהי' ח"ו איזה חסרון. רק דהצדיק כוונתו לטוב ולפעמים עושה עבירה לשמה כמו שמצינו גבי אהרן שעשה העגל שאמר מוטב שיתלה הסרחון בי וכו' כי ביחיד שעשה עבירה אין הפגם גדול כ"כ כמו שאמרו בגמ' מפני מה נאמר פרוכת הקודש בפר כהן משיח ולא בפר העלם דבר של צבור משל למלך שסרחה עליו מדינה אם מיעוטן סרחו פמליא שלו קיימת אם רובן כו' וזה הי' כוונת אהרן דמוטב שיתלה הסרחון בו שהוא יחיד ואין קדושתו מסתלקת אבל אם יתלה הסרחון בהם ח"ו קדושתו מסתלקת (ועיין בישמח משה פ' זו) וא"כ עיקר עבירת אהרן שעשה העגל הי' עבירה לשמה שלא יתחלל ש"ש ח"ו ויסתלק לגמרי ע"י הרבים שחטאו ולכוונה זו יוצדק מאמרם ז"ל צדיקים באותו דבר שחוטאים בו מתרצים כי תוך כוונתם בהחטא היא ג"כ כדי לרצות והעבירה הוא רק מבחוץ לעין הרואה אבל בפנימיותם הוא כלו קודש לה' כוונתם לשמים ואין קטיגור כלל שם והתיקון הוא רק לתקן הפגם הנראה מבחוץ ובאותו דבר שחוטאין בו מתרצין אבל אם הפגם הוא בפנים אז אמרינן אין קטגור נעשה סנגור וזה ירצה ג"כ באמרם הא דאין קטגור נעשה סנגור ה"מ בעבודה הנעשה (לתיקון) מבפני"ם בשביל הנוגע לבפני"ם אבל עבודה הנעשה (לתיקון פגם) מבחוץ כמו גבי האי חסידא קדישא ועדיין הוא את פני פרוכת הקודש אז ל"א אקטנ"ס כי אין שום קטיגור הס קטיגור ויקח סנגור מקומו. וע"כ באה הציווי לאהרן על עגל לחטאת להורות נתן דלא חיישי' לאין קטנ"ס כדאמרן דכוונת אהרן הי' רק למען שמו יתב' שלא יהי' פגמא רבה וא"כ שבלבו של אהרן הי' לשמים רק מבחוץ הי' נראה הפגם לכן א"א אין קטנ"ס ואדרבה זכינו לדין דצדיקים באותו דבר שחוטאין בו מתרצין. משא"כ ואל בכ"י תדבר קחו שעיר עזים לחטאת משום דאין קטנ"ס דאצלם הי' הפגם בפנים ולא שייך לגבי' עגל לחטאת כנ"ל. וזאת תורת המסורה וכפר בעדך ע"י העגל לחטאת וכפר על העם. ושלא תקשה הא אין קטונ"ס לזה אמר וכפר על חטאתינו למען שמך שיעורו שתכפר על חטא שחטאנו לפניך למען שמך שלא יתחלל שמך הגדול וא"כ אין כאן שום קטנ"ס. וצדיקים באותו דבר שחוטאים בו מתרצים כי בלבו בפנים הי' כוונתו לשמים ה' יטהר לבנו ב"ב:

ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' עיין באוה"ח שדקדק מה היא הדבר ורש"י ז"ל פי' על הקרבת אהרן ואין זה פשט מאמר הכתוב שאמר תעשה ועו"ש מביא מדרש חז"ל וז"ל זה הדבר מה הוא זה הדבר על המילה כמה דתימא זה הדבר אשר מל יהושע. ולכאו' דברי המדרש סתומים וחתומים וכי באותו יום מל אותם משה או באותו יום צוה על המילה עכ"ד. והנ"ל בזה בס"ד דהנה איתא בסה"ק ישמח משה לאא"ז זצוקלה"ה פ' ויצא טעם נכון על אמרם ז"ל גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצוה ועושה דבכל מצוה יש כוונת ידועים ליחודי סגולה בכל דור ויותר מזה אשר לא נודעו רק לרשב"י וחביריו ויותר מזה אשר המה לא נודעו רק למשה בחיר ה' ויותר עוד מזה אשר עקבותיהם לא נודעו לשום נברא רק המצווה יתב' יודע מקומה והעושה כאשר צוה ה' יתב' א"כ מתקן בשורשו אף מה שנעלם מכל נברא והיינו אשר קדשנו במצותיו אבל אם אינו עושה רק ממה שהשכל מגיע א"כ אינו יכול לתקן יותר ממה שהשכל מגיע וז"ש גדול המצוה ועושה היינו שגדל יותר ומגיע יותר יעיי"ש ודפח"ח וש"י:

והנה זהו רק טעם נכון מפני מה גדול מצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה לאשר שכן החליטו ז"ל ניתן להאמר בכוונתם כנ"ל אמנם הא גופא קשיא וטעמא בעי דמה"ת שגדול מצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה. היכן רמיזא. וי"ל עפ"י הידוע שהקשו קמאי דקיי"ל שא"א ע"ה קיים כל התורה כולה קודם שנתנה ולמה במצות מילה איחר והמתין עד שיהי' מצווה ועושה. ותירצו דשאר מצות יכול לחזור ולקיים אותם אח"כ כאשר יהי' מצווה משא"כ מצות מילה שאם הי' נימול פעם אחת שוב אין יכול לחזור ולמול עצמו פעם שנית [ועיין בשפתי חכמים פ' וירא] הרי נשמע מזה כיון שהמתין א"א ע"ה במצות מילה עד שיהא מצווה ועושה שגדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה והרי הוא כמבואר בי"מ הנ"ל דאז מתקן שורשו אף מה שנעלם מכל נברא ורק המצוה ית"ש יודע ערכה. ומשם בארה ביאור המדרש הנ"ל ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו הכוונה שכל מצוה ומצוה שתעשו יהי' רק לכוונת ציווי הבורא יתב' ואז וירא אליכם כבוד ה' ר"ל שעי"כ יתוקן כל אחד ואחד בשורשו אף הסודות שנעלם מאתנו ועקבותיהם לא נודעו וע"ז אמר המדרש זה הדבר על המילה כמ"ד זה הדבר אשר מל יהושע (כי גם יהושע המתין עד שנצטוה עשה לך חרבות צורים וגו') וכ"ז נשמע ממצות מילה שאברהם המתין עד שיהא מצוה ועושה וא"כ גדול המצווה ועושה וכו' כנ"ל והבן:

א"י ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ד' תעשו וירא אליכם כבוד ה'. ויל"ד לכאורה מה חידש הפ' בזה שכפל זה הדבר וגו' הלא כבר כאמר הציווי קח לך עגל וגו' ומה הוא כפילת הציווי עוד הפעם. ונראה לומר דהנה בגמרא אפליגי אמוראי ח"א' גדול תלמוד שמביאו לידי מעשה וח"א דמעשה גדול שכל עיקר הלימוד הוא למען שיצמח מזה עשיית מעשה המצוה שלם לד' וזהו תכלית הלימוד. ונחזי אנן כי יש מי שלומד תורה לשמה ללמוד וללמד לשמור ולעשות אזי לימוד תורתו מסייעתו לידי מעשה שלמד שיוכל לקיימו על צד היותר טוב וראוי כמשפטי התורה ויש מי שלומד מן השפה ולחוץ וכדומה אינו זוכה לידי מעשה המצוה שלמד. וכמו כן יש שני דרכים בעשיית מעשה המצוה לשמה ושלא לשמה כאותה דאמרינן שניים שצלו את פסחיהם זה שחטו לשמה ע"ז נאמר צדיקים ילכו בם וכו' והנסיון ע"ז דהיינו לימוד המביא לידי מעשה אם המעשה הוא לשמה כמו הלימוד אם זוכה ע"י מעשה המצוה שיבא ע"י כבוד שמים כמשה"כ וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך וגו' אז בודאי היה כוונתו לשמים. אבל אם ח"ו כוונתו כמצות אנשים מלומדה. במעשה הזאת אין זוכה שיבא ע"י כבוד שמים.

והנה אמרו ז"ל במד"ר פרש' תצוה זה הדבר וגו' הה"ד קחו עמכם דברים וכו' ואין דברים אלא דברי תורה שנאמר אלה הדברים וגו' וזה הענין שרמזה לנו בכאן התוה"ק סימן לידע האדם בנפשו אם לימוד תורתו היא כראוי לשמה וכן עשיית המצוה שאדם עושה אם הוא לרצון לפני ד'. וזה אמרו ויאמר משה זה הדב"ר דברי תורה אשר צוה ד' ר"ל זה לך האות על ד"ת שלמד שיהיה על כוונה אשר צוה ד' תעשו ר"ל אם תעשו בפועל ממש מה שתלמדו בתוה"ק דתכלית הלימוד היא המעשה והנסיון על אשר תעשו אם עשיתם לשמה. הוא אם וירא אליכם כבוד ד' שיתגלה כבוד שמים ע"י מעשה המצוה הזאת בודאי העשי' היה לשמים כמו הלימוד לשם ד'.

א וישא אהרן את ידיו. ויברכם וירד מעשות החטאת וגו' במד"ר הה"ד טוב מעט לצדיק מהמון רשעים רבים. ונ"ל בס"ד דאיתא ברש"י ז"ל בפסוק קרב אל המזבח שהי' אהרן בוש וירא לגשת א"ל משה למה אתה בוש לכך נבחרת ונ"ל בס"ד ע"ד שפי' בספה"ק משוך חסדיך ליודעיך אל קנא ונוקם כי יש ב' מיני נקמות אחד יסורי עונש הגוף עונש הרשעים והב' שהקב"ה נותן לו גדולה ועי"ז הוא בוש בחשבו כמה חטא לפני הקב"ה והבוב"ה נותן לו עוד גדולה וזה משוך חסדיך ליודעך ובזה יהי' אל קנא ונוקם שהנקמה יהיה במה שיטה עלינו חסד ויושיע אותנו בחסדיו הגדולים ולא בנקמת העונש ח"ו (עיין בדברינו לעיל פרש' צו ובפ' וישב) (ועיין בייט"ל פרש' תזריע מש"ב) ואני אומר להיפוך דהנה אהרן אז כשהגיע אל רום המעלה להיות נבחר לכהן משרת ה' הבין וכמו שער בנפשו שהיא לסיבת עונש על חטאו ועי"ז בו בחר ה' לגדלו וזה ענין נקמה וזה שהי' בוש לקרב אל המזבח וא"ל משה לא כמו שעולה על דעתך למה אתה בוש. לכך נבחרת שה' בחר בך רק מטעם שאתה ראוי ויאה לגדולה הרימותי בחור מעם בשמן קדשי משחתיו. ומדה זו זקן אהרן שיורד עפ"י מדותיו הכניס ג"כ בבנ"י שיקטינו עצמם יותר בטוב וגדולה שיקבלו מהי"ת. וזה וישא אהרן את ידיו היינו כחו [כפי' הישועת יעקב בפסוק הרם את ידך] וברכם במדותיו שרק זה יהי' עונשם ע"ד משוך חסדיך כנ"ל:

והנה מודעת זאת שהקרבנות לא באו רק לשבר את הלב ויחשוב המקריב את קרבנו שכל מעשי הקרבן הי' צריך לעשות בו בשביל חטאו. וממוצא הדבר נשמע אשר מי שהוא במדרגה זו שמתוך גדולה הוא משבר לבו וישיב על חטאיו זה כמו קרבן יחשב לו עד"ש זבחי אלקים רוח נשברה שעיקר הזבח והקרבנות היא רק רוח נשברה שישבור לבו בקרבו ויחשוב כל מה שפגם ועבר על מצות ד' הבורא יתברך כי זה עיקר כל הקרבנות ושב ורפא לו. וזהו וישא אהרן את ידיו אל העם היינו שברכם בכחו ובמדותיו שיהי' ענין נקמתם ע"ד משוך חסדיך כנ"ל ושע"י גדולתם ישבר לבם בקרבם כאשר יחשבו בדעתם על מה עשה ד' ככה להם להגדילם עלי רום המעלה ובודאי היא בשביל שעי"ז יתנו אל לבם לשוב אל ד' בכל לבבם ונפשם. וזה וירד מעשות החטאת שהי' להם ירידה בשברון לב כמעשה החטאת כי עיקר הקרבן הוא רק שברון לבו ומס"נ לד' ואצלם הי' ירידתם ג"כ על דרך זה שנשבר רוחם בקרבם והי' נחשב להם ירידה הזאת כמו הקרבת החטאת שגם שם העיקר רק השברון לבו ומס"נ לד' כנ"ל. ומה שא"ה טוב מעט לצדיק כי הטוב הוא מעט להצדיק שעי"ז יתמעט עצמו (וכמו שפי' בתפלה למשה בתהלים ל"ז וכמו שפי' בס' רב טוב קטנתי מכל החסדים) במה שרואה שהקב"ה הטיב עמו בחסדיו הגדולים וידע אנוש בנפשו כי הוא קטן מאוד מכל הטובות ובזה יתן אל לבו לשוב אל ד' למעט עצמו. מהמון רשעים רבים כי אצל הרשעים הוא בהיפוך ע"י מה שנתרבה להם ההשפעה עי"ז יגבה לבם ורם לבבם וישכחו כי זהו נקמתו שעי"ז ישיב אל לבו לעזוב דרך הרשע בחשבו כי אינו כדאי לכל הטובות ועי"ז אדרבה יסיר מדרכי ה' וזה מהמון רשעים ע"י שיתרבה ממונו והצלחתו לעב יגיע ירבה לסור מאחרי ד' לא כן אצל הצדיקים טוב מע"ט לצדיק שהטוב הוא ממעט להצדיק שידע בנפשו שנקמתו הוא בבחי' משוך חסדך כנ"ל:

א"י וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם (בברכת כהנים) כן דרשו ז"ל במס' סוטה. ובמד"ר הנ"ל טוב מעט לצדיק וגו' עפי"מ דאיתא בגמ' ברכות דף כ' אמרו מה"ש לפני הקב"ה רבש"ע כתיב בתורתיך אשר לא ישא פנים. והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב ישא ד' פניו אליך אמר להם וכי לא אשא פנים להם כתיב בתורה ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה ע"כ ולכאורה הא גופא טעמא בעי דאם כתי' בתורה ואכלת ושבעת שיאכל כדי שביעה ואח"כ וברכת שאין חיוב ברהמ"ז רק כשיאכל כדי שביעה האיך מברכינן על כזית ועל כביצה עד שלא השביעו רעבונם. אולם אפשר לומר בכוונת הגמ' כי ישראל קדושים הם שמסתפקים במיעוט וכמה שיש להם המה שמחים בחלקם ולא צריכין יותר ודי להם בזה אף שלא אכל רק כזית או כביצה הוא שבע ולא חסר לו כלום כי בזה נשלם רצונו וע"ז רומז בהפ' ואכלת ענבים כנפשך שבעך היינו אם תאכל כנפשיך ורצונך להסתפק במה שיש לך א"כ אף שיהי' ואכלת שלא תאכל רק כזית שסתם אכילה בכזית אכן מחמת שיהי' כנפשיך ורצונך שלא תחסר לך יותר ממילא יהי' שבעך שתשבע בזה רעבונך שצדיק אוכל לשובע נפשו כנ"ל וזה אמרם שישראל מדקדקים עד כזית ועד כביצה כי אצלם הכזית הוא כדי שביעה וע"כ יכולין לברך על הכל. אח"כ מצאתי בדברי הזוהר פ' תרומה ד' קכ"ו ע"א ד"ה פתח רבי חייא ותראה שכן הוא ע"ד ת"ל ע"ש והנה רש"י ז"ל פי' ויברכם יברכך יאר ישא. ולכאורה קשה קושי' מלה"ש הנ"ל והלא זה הוא נשיאת פנים וכתיב אשר לא ישא פנים. וע"ז אמרי' שמדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה ולכאורה היא גופא טעמא בעי האיך יכולין לברך ע"ז וע"כ הוא רק כמוש"ל שע"י שיש בהם מדת הסתפקות ודי להם במה שיש להם וז"ש טוב מעט לצדיק פי' כי עם ישראל כולם קדושים וכל מעט אשר הוא בידם טוב הוא להם ולא חסר להם כלום יותר מזה מהמון רשעים רבים כי בטן רשעים תחסר. וע"כ בשכר זאת שייך שפיר לישראל ברכת כהנים ישא ד' פניו אליך כדברי הגמ' הנ"ל:

ועפי"ז יש לרמז מעניני דיומא פ' פרה ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עלי' עול. שרמזה התוה"ק למה שאחז"ל אין אדם מת וחצי תאותו בידו מי שיש לו מנה רוצה מאתים. אוהב כסף לא ישבע כסף. נמצא שמי אשר אץ להעשיר ואין לו מדת ההסתפקות הוא תמיד חסר. וע"ז בא הרמז בהפרה המרוחת על טהרות ישראל שתקח אליך מדת הסתפקות במה שיש לך ולא תבקש גדולה לעצמך יותר מאשר לד ואז תהי' תמים היפוך החסר בכל עת אשר אין בה מום שלא יחסר לך כלום ועל הבחינה הנזכרת יוצדק לומר אשר לא עלה עלי' עול כי מי שאינו במדה הזאת שמסתפק במה שיש לו בהכרח הוא טרוד בכל עת על עבודתו יום ולילה לרדוף ולשאת עליו עול ברזל למען ימלא חסרונו אשר יחסר לו אכן מי שהוא במדת תמימה אשר אין בו מום ולא חסר לו כלום ע"כ לא יצטרך לנטות שכמו יום ולילה לטרדת הזמן ולא יהי' עליך עול ותשב בביתך שקט ושאנן בתורה ועבודה ובטח בד' ואז יקיום בנו ברכת כהנים אשר היא התכללות כל הברכות ויהי' נועם ד' אלהינו עלינו וגו' ויהי' הברכה במעשה ידינו:

ע"י וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. עפ"י הנאמר בספה"ק דלפעמים שאין המברך יכול לברך מחמת איזה קטרוג ח"ו יהי' כוונת המברך לשמים ע"ד בכל צרתם לו צר ובעת שישראל שרוים בצער שכינה מה אומרת. ואז יהי' כוונת המברך רק שע"ז יתגדל ויתקדש שמו של ממ"ה הקב"ה וכמו"ש עה"פ ימלא ה' כל משאלותיך המובא בדברינו כ"פ (עיין לעיל פ' ויצא) ועי"ז יכולה הברכה אח"כ לחול עליהם לטוב להם. וזהו וישא אהרן את ידיו שנשא ידיו לאביו שבשמים וברכם בברכת יברכך ה' (ע"ד ישמעאל בני ברכנו) היינו שהשם הוי' ב"ה יתברך ואח"כ וישמרך יצמח מזה ישועתך. יאר ה' פי' כנ"ל שהשם הוי' יאיר ואז יהי' פניו אליך ויחונך ישא ה' שיתנשא השי"ת ואח"כ וישם לך שלום. וזהו ושמו את שמי על בנ"י היינו שבנ"י יתפללו ויברכו רק ע"ד כבוד שמי שיתגדל ויתקדש ב"ב ואז ואני אברכם יכולה לחול עליהם הברכה ברכת שמים מעל להתברך בכ"ט והדברים נחמדים למבין:

א"י וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. יש לשאול לאיזה צורך ספרה לנו תוה"ק וישא אהרן את ידיו וגו' הלא לכאורה אין נפק"מ אם הי' הברכה בנשיאות ידים או לא ובודאי יש רמיזא בזה. ובמדרש הנ"ל וישא אהרן. הה"ד טוב מעט לצדיק וגו'. ונ"ל לרמז עפי"מ שפירשתי בנוסח התפלה שאנו אומרים ביום ש"ק ושני לוחות אבנים הוריד בידו דלכאורה י"ל תיבת בידו שנראה כמיותר וי"ל הכוונה עפימ"ש בתוח"ד משה קבל תורה מסיני דהיינו ע"י שמשה רבינו ע"ה היה נמוך מכל הברואים כהר"ס שהיה נמוך מכל ההרים וכאשר כתיב והאיש משה ענו מאד מכל האדם לכן קבל הוא את התורה וזהו משה קבל תורה מסיני דייקא א"כ לפי"ז זכה משה לקבל את התורה רק בשביל זה שהיה לו ענוה אמיתית ע"כ זכה שנעשה לו התורה סם חיים לבטל קליפת הס"ס שגימט' שלו ענו"ה כידוע. ובאמת ידוע כי בהרבה בני אדם מצוי הענוה פסולה שחושב עצמו שהוא עניו ואין לך גאוה גדולה מזו וכמבואר כ"ז בספה"ק. ומובן שמשה רבינו ע"ה כיון שזכה לקבלת התורה ע"י מדת הענוה שהיה לו אין ספק שהיה ענוה באמת תוכו כברו.

והנה אמרו ז"ל בגמרא שבת על אותיות ג' ד' דרכו של גומלי חסדים לרוץ אחר דלים. דמורה מדבריהם דאות דל"ת מורה על דלות דלית לה מגרמה כלום. עוד ידוע דאות יו"ד ואות וא"ו הם תוכו כברו שאות יו"ד המילוי שלו מספרו ג"כ יו"ד. וגם מילוי ו' היא ו' וז"ש ושני לוחות אבנים הוריד ביד"ו דייקא היינו כי בתיבת ידו מרומז כל הענין הנ"ל כי האות דלי"ת מורה על דלות ושפלות ותיבת יו"ד ואות וא"ו שלאחריו מורים על האמת ותוכו כברו דהיינו שהשפלות והענוה היא באמת ולא כענוה פסולה ח"ו ועי"ז הוריד את הלוחות וקבל התורה:

והנה גם ברכת כהנים רומז על אופן השפלות דכתיב יברכך הוי' בשם הוי' דייקא יאר ה' המורה על ענוה ושפלות כידוע דאותיות הוי' מורה על ענותנותא יתירה שבזה פירשו אמרם כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו דהשם הוי' הוא הגדול מכל השמות ומספרו קטן מכלם והמילוי אותיות הוי' הם במספר קטן מכל מילוי אותיות דאלפא ביתא. וזה רצה אהרן הכהן ע"ה לרמז להם כי כל העיקר הוא הענוה באמת ובזה יזכו לכל הברכות ולכל מיני השפעות טובות כי זה היא מקור כל העבודות וז"ש וישא אהרן את יד"ו דייקא על העם וגו' דהיינו שלרמז בא רק על מדת ענוה באמת המרומז בתיבת יד"ו באות דל"ת ויו"ד וא"ו וזהו שורש כל הברכות וע"ז מביא המדרש טוב מעט לצדיק דהיינו שטוב הוא לצדיקים המעט שממעט עצמו ויש לו ענוה אמיתיות וכן יתן לנו ה' ויזכנו לענוה האמיתית בבי"א:

תוכן העניינים

קדושת יום טוב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה