אור ברסלב

קדושת יום טוב חלק א· רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים

צו

ויקרא

צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה הוא העולה וגו' כתיב הוא בוא"ו והקרי היא ביו"ד וצ"ב. גם מ"ש רש"י ז"ל דזאת תורת העולה לרבות לכל העולים שפסולן בקודש אם עלו לא ירדו והוא העולה למעט רובע ונרבע כל שפסולן לפני קודש אם עלו ירדו. י"ל בדרך מוסר ורמז. דהנה ידוע דעולה בא לכפר על הרהור הלב. וכתב הרמב"ם ז"ל בסוף הל' א"ב דאין יצה"ר מתגבר אלא בלב פנוי מן החכמה. ע"כ איפוא זאת העצה היעוצה להנצל ממחשבות זרות לקבוע עתים לתורה ולעבודה וממילא יתבטל יצה"ר של המחשבות זרות כי לא יהי' לו שום כח כלל לשלוט עליו ולהזיקו ח"ו. אכן לאשר כי לפעמים היצר יסכון ויתעטף גם בעיטופא דמצוה עת אשר יעסוק בהתורה והמצוה לתופשו במחשבה זרה ופני' אחרת שלא לשמה. ולזה כוונו ז"ל באמרם בכוונת פסולו בקודש דהיינו שהפסול הוא בשעת קדושת עשיית המצוה שלא כיון בלתי לד' לבדו אבל זה אם עלה לא ירד כי סוף סוף יבא לעשי' לשמה כאמרם ז"ל מתוך שלא לשמה כו' אבל מחשבות והרהורי הלב באיזה תאוה ואיסור ח"ו זה הוא בגדר פסול לפני הקודש שאם עלה ירד:

וזש"ה זאת תורת העולה הו"א העולה. הקרי והכתיב. דהקרי מרמז על הפשוט דאתיא לכפרה על הרהור הלב מאותן מחשבות זרות שהן פסול לפני הקודש שאם עלו ירדו שאין להעלותם על הלב כלל. והכתיב הו"א בוא"ו יתבאר ע"ד שפי' זקיני המהרש"א ז"ל בח"א הפ' כי בחר ה' בציון אוה למושב לו כי יד על כס וכו' כביכול אין שמו וכסאו שלם כי נעלם א' מכסא וה' משם הוי' וזה כי בחר ה' בציון אז או"ה אותיות א' וה' למושב לו שיהי' שמו וכסאו שלם כי ישיב הא' לכס ויהי' כסא וה' לשם הוי' עיי"ש. וז"ש הוא העולה בוא"ו דהוא אותיות או"ה שיהי' אופן לימודו ועבודתו להשלים החסרון שיתמלא ב"ב. ואם לפעמים בשעת עבודתו ולימודו יפול במחשבתו איזה פני' להתנאות ולהתפאר שהוא בחי' פסול בקודש כגון דא אם עלה לא ירד ולימודו רצי' לפני הי"ת ועל שני הבחי' הללו הן פסול לפני הקודש והן פסול בקודש העולה מכפרת וה' יטהר לבנו:

צו את אהרן ואת בניו וגו' פירש"י אין צו אלא לשון זירוז וכו' אר"ש ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס עכ"ל. וצ"ב להבין דבריו הקדושים מאי שנא בכאן שהוצרך לזרז בחסרון כיס יותר מבשאר מצות התורה הלא יש כמה וכמה מצות שיש בהם חסרון כיס ולא נכתב בהם צו לזרז. ונ"ל דהתורה רמזה בכאן חקירת הקדמונים בענין נסיון העושר והעוני דהוכיחו לדעת שנסיון העושר גדול מנסיון העוני. ולכאורה זה יהי' סתירה למאמרם ז"ל גדול עניות שמעביר ע"ד קונו ובעשירות לא מצינו כן בדבריהם ז"ל (ומש"כ ורם לבבך ושכחת לא בא הדבר בהחלט כ"א ליתן שמירה ואזהרה שיוכל לבא לידי כך). אכן נאמר לדרכינו להכריע דשניהם אמת ואלו ואלו דא"ח דהנה לענין עשיית עבירות מעשיית בפועל ממשי ובפרהסי' לעיני כל בודאי לענין זה נסיון העושר גדול שהרי יש בכחו וביכולת עשרו לפזר ממנו כל הצורך לעשיית העבירה ח"ו ולא יבוש מבני אדם כי עשיר יענה עזות כנראה לעינים בעוה"ר וע"ז כיון באמרו ורם לבבך ולזה נסיון העושר גדול לכבוש את יצרו הרע האסיתו לכל הדברים הרעים ר"ל משא"כ העני העומד בחוץ מתענוגות בשרים ואין ביכולתו להשיג התאוה מחסרון ממון וחכמת המסכן בזוי' ואולי יעשה דבר שלא כשורה בוז יבוזו לו וגם אין לו תאוה גדולה כ"כ שהוא סובב הולך על המחי' ועל הקלקלה של אדם בזיעת אפך תאכל לחם לכן אין הנסיון גדול אצלו כ"כ. אמנם לענין חטא המחשבה והרהור הלב בפרט להרהר אחר מדותיו ית' ע"ד צדיק ורע לו רשע וטוב לו יש רשע מאריך ברשעו וצדיק אובד בצדקו ומדוע דרך רשעים צלחה לענין זה ודאי נסיון העוני גדול לכבוש דעתו ומחשבתו וההרהר הלב הנכאב והנדכה ולאמץ לבבו לשום בטחונו בד' כי מאתו לא תצא הרעות ח"ו. וזה שאמרו כי העניות מעבירו ח"ו ע"ד קונו כי אין דעתו שלימה מחמת גודל צערו ודוחקו:

והנה העולה באה לכפר על הרהורי הלב. והרהור במחשבה היא יותר מצוי אצל העני במקום שיש חסרון כיס. ולזה בא הרמז בזאת תורת העולה היא העולה הבאה לכפרה על הרהורי הלב לפיכך כתיב גבי העולה לשון צו כי חטאת ואשם שייך יותר אצל עשירים שבאים על המעשה אבל עולה הבאה רק על הרהורי הלב שהיא מצוי יותר לגבי העני לכן צריך לו הזירז יותר וז"ש במקום שיש חסרון כי"ס ר"ל העניים לזרז אותם שיחזקו לבם בד' ולא יהרהרו אחרי מדותיו ח"ו ויהי' ד' מבטחו ואז יהי' הוא העול"ה שעי"ז יהי' להם עלי' ויעלו מעלה מעלה בכבוד והדר כמאמרם ז"ל כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר והבן:

א"י זאת תורת העולה הוא העולה. ובמדרש יש שאלו תלמידיו את ר"י בן קיסמא אימת בן דוד בא והשיב להם זאת תורת העולה וצ"ב ענין התשובה על שאלתם. והנ"ל בס"ד דהנה אמרו חז"ל כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ולכאורה האיך יכולין להגאל ע"י התשובה הלא מצינו כמה דברים שאין התשובה מועלת בהם כאותה דשנינו במס' יומא בד' חילוקי כפרה. אמנם מבואר בזוה"ק סוף פרש' במדבר בענין נפילת אפים וז"ל דאית חובין דלא מתכפרין עד דאתפטר ב"נ מהאי עלמא והאי יהיב גרמי' כמותא ומסר נפשי' כו' הרי שלך לפניך דע"י שהאדם מקבל על עצמו לעבוד את ה' במס"נ בכל מיתות קלות וחמורות עבור קדושת שמו ית' נחשב לו זאת כאלו עשה בפועל ממש ועי"כ התשובה מועלת לכל הדברים וכמו שפי' המפורשים אדם כי יקריב מכם קרבן היינו שבעת הקרבת הקרבן יהי' נחשב לו וידמה בעיניו שכל הדברים שעושים להקרבן הי' ראוי להעשות לו ומהיום והלאה אם יצוה ה' מוכן ועומד הוא לעבור באש ובמים ומקבל על עצמו כל הדברים עבור קדושת שמו ית' וזה מכ"ם קרבן לה' מעצמיכם. עי"ז מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם יהי' נחשב לכם לרצון לפני אלקיכם שיכפר עליו:

והנה אאמו"ה זצוקללה"ה בספר הקדוש ייטב לב פ' זו פי' ג"כ עד"ז הפ' זאת תורת העולה הוא העולה דהכתיב הוא בוא"ו דהיינו שידמה אדם בנפשו בעת שמביא את העולה שהוא בעצמו הוא העולה במס"נ לד' ואז יהי' הי"א העולה שיתכפר לו עונו ונרצה לו לכפרה לפני ד' עיי"ש. אכן עדיין צריכין למודעי וכאן הבן שואל לפי דבריו מה דכתיב זאת תורת העולה דהי' די באומרו זאת העולה הוא העולה ושפיר היינו יכולין לומר לרמז להכוונה הנ"ל דזאת העולה היינו שהוא בעצמו יהי' העולה. אכן יובן עפי"מ שאמרתי לפרש הפ' (משלי ו') כי נר מצוה ותורה אור עפ"י דה"ק ברעיא מהימנא פ' זו אש תמיד תוקד על המזבח דא אורייתא דאתמר בה הלא כה דברי כאש לא תכבה ודאי עבירה אינה מכבה תורה אבל עבירה מכבה מצוה וכו' ע"כ והסברת הטעם הא דעבירה מכבה מצוה ולא תורה. כי המצוה תלוי' בזמן כי אם אדם עושה מצוה שלא בזמנה במה נחשב הוא לא יחשב לו לשום קיום מצוה כיון שאין עתה הזמן גרמא של המצוה א"כ ימצא לפעמים שהעבירה יכבה המצוה ח"ו שהיא ג"כ נופל תחת הזמן ולפעמים תתגבר על המצוה ותכבה אותה. משא"כ התורה שבכל שעה זמנה היא ואינה נופלת תחת הזמן עד שמפורשים תורה בין בעידנא דעסיק בה מגינא ומצלא כי אם ילמוד אדם מס' סוכה בחג הפסח יקבל שכרו משלם כאלו הי' לומד אותה בסוכות וכדומה א"כ בדין הוא שאין העבירה יכול לכבותה כי התורה היא למעלה מכל הדברים ואין שום דבר יכול לכבותה וזה עבירה מכבה מצוה ואין מכבה תורה. וזה פי' הפ' כי נר מצוה ותורה אור כי המצוה היא כנר אשר בידי האדם להוליכו ולהביאו ממקום למקום למאור ובא להחשיך ולכבותו לגמרי כיון שהוא ביד האדם לכל אשר יחפוץ יטנו כ"כ בעניני המצוה שאם האדם לא יעשה אותה כראוי בעתה ובזמנה אזי יתבטל המצוה ח"ו כאשר שרגא בטיהרא לא מהני שאין זה זמנה. משא"כ לימוד התוה"ק היא כאור כמו ששום דבר לא יוכל לכבות את האור הטבעי המסודר מהקב"ה להאיר לכל העולם ואף אם יעשה מסך בהחלונות שלא יוכל האור לשלוט שם בהבית עכ"ז האור יאיר כמקדם אך הגירעון היא רק מהמקבל שאינו יכול לקבל את האור נמצא שאין החסרון בפעולת האור כי היא עושה פעולתו כמקדם וזהו כי נר מצוה. ותורה אור אור נצחי לנצח נצחים שאין שום דבר יכול לכבותה. וזשה"כ זאת תור"ת העולה הוא העולה דהיינו שעיקרית העולה יהי' תורת העולה לימוד תוה"ק כי העולה בעצמה יכול להיות שלא תועיל לו לכפרה כי לפעמים יעשה עבירה ח"ו שאין עולה מכפרת וחטאת ואשם לא מכשרת משא"כ כשאדם עוסק בתורת עולה בתורת ד' יוכל להיות אח"כ הו"א העולה שאין שום דבר יכול לכבותה ויתכפר עונו לעולם כאשר אמרו ז"ל בזבח ומנחה אין מתכפרין ובתורה מתכפרין:

ומשם בארה ביאור דברי המדרש שאלו תלמידיו את ר"י בן קיסמא אימת בן דוד בא ובודאי ידעו גם המה שזה יהי' רק ע"י התשובה כמאחז"ל הנ"ל. אך הי' קשה להם האיך יכול להיות ע"י התשובה הרי מצינו כמה דברים שאין התשובה מועלת בהם לתשובת שאלתם השיב להם זאת תורת העולה הוא העולה שאופן התשובה יהי' על דרך תורת העולה וכל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה. וכ"כ בשארי הקרבנות וא"כ ממילא עי"ז אין לך כל דבר שיוכל לבטל את התוה"ק ועל דרך הזה יהי' ג"כ התשובה על כל הדברים לשם ד' ולקדושתו יתב' ואז תועיל התשובה על כל כאמור זאת תורת העולה. ונזכה לראות בביאת משיח צדקנו ולהגאל גאולת עולם במהרה בימינו אמן:

במדרש תנחומא ובילקוט וזאת תורת זבח השלמים זש"ה אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום אל עמנו אמרו אוה"ע לבלעם הרשע למה אמר הקב"ה לישראל שיביאו לו קרבנות ולנו לא אמר א"ל הקרבנות אינן עושים שלום אלא במי שקבל את התורה שנא' ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום לכך נאמר כי ידבר שלום אל עמו ומה דבר וזאת תורת זבח השלמים ולמה נאמר זבח השלמים שעושה שלום בין המזבח ובין הכהנים ובין ישראל עכ"ל וצריך ביאור. והנ"ל בס"ד בהקדם לפ' מה שחקרו בענין הקרבנות דאם אדם חטא בהמה מה חטאה ויתבאר לדעתי עפ"י המשל הידוע מהבעש"ט לאחד שמרד במלך והמלך נשאו על כל השרים ועבדי המלך והכוונה שאם הי' ממיתו הי' הצער לפי שעה משא"כ אם מטיב עמו להרבות לו עוד יקר וגדולה עי"ז יגדל צערו הלוך וגדול כל ימיו ויבוש ויכלם האיך העיז פנים נגד מלך רחמן כזה שלא די שלא שלא מיסרו בעונש המגיע אלא עוד מנשאו לגדולה ואתמר בי' משמי' דרבינו הקדוש מו"ה דוב זלה"ה לפ' בזה משוך חסדך ליודעיך אל קנא ונוקם כידוע ואאמ"ו זלה"ה פי' בזה הפ' אל נושא היית להם ר"ל שנשא אותם ובזה ונוקם על עלילותם שזה הוא הנקמה שלהם עכד"ק. ועפי"ז י"ל ג"כ בענין הקרבנות כי אם אדם חטא מהראוי היה לשחוט אותו על חטא שחטא כאשר אמרה מדה"ד נפש החוטאת כו' וכאשר אמרו בזוהר עה"פ זבח לאלקים יחרם כידוע אמנם ה' הטוב הרוצה בטובת עמו להחיותם על פני האדמה כאמור כי אם בשובו בדרכיו וגו' ע"כ צוה להביא תמורתו קרבן ונרצה לו לכפר עליו וממילא כיון שאדם רואה את גודל חסדי השם שיוכל לצאת י"ח על ידי הבאת בהמה תמורתו לקרבן הלא בודאי יבוש ויכלם ויכנע לבו האיך העיז פנים נגד מלך הרחמן הטוב ומטיב לנו ויתודה ויבכה אל עונותיו ויכופר לו. וז"ש דוד המלך ע"ה אודות ישראל אשמעה מה ידבר האל ה' ר"ל שהדיבור שמורה על קשות ודין (כאשר אמרו ז"ל בפ"ב דמכות) היא באופן אל ה' שהיא ע"י מדה"ר (כטעם חסד אל) והיינו שטובו וחסדו שמטיב לנו זאת היא העונש. וגמר אומר כי ידב"ר היינו הקשות והעונש שלהם היא שלום אל עמו דהיינו להביא בהמה לקרבן כמסקנו של המדרש הנ"ל שעי"ז שלום אל עמו ואין שטן ופגע רע רק נשארים קיימים ושלימים בעוה"ז ולעוה"ב (עיין בתנחומא פ' שמות שלום זה אהרן. והוא היה המקריב קרבן) והנה נראה בעליל לחדש דהעונש הזה ע"י התנשאות ורוממת שייך דוקא גבי ישראל שכולם אוחזים במדת הענוה כאשר נוכחו לדעת מנתינת התורה שניתנה על הר סיני שהוא נמוך מכל ההרים כאשר דרשו ז"ל במדרש נשא ושפל רוח יתמוך כבוד זה סיני. ובמגילה פ"ד למה תרצדון הרים עיי"ש וע"כ אפילו בשעה שנותן להם הקב"ה גדולה ממעטין את עצמם כאמרם ז"ל בסו"פ כסוי הדם עה"פ כי אתם המעט מכל העמים. משא"כ האוה"ע אשר גבה לבם בעשרם יפלו ברשעם ולא יכנע לבם ע"י עונש התנשאות ע"כ ההכרח להיות עונשם ע"י יסורים ומלקות ועיין בתפל"מ על תהלים לאא"ז זצוקללה"ה שפי' בזה הפ' טוב מעט לצדיק ר"ל שע"י הטוב ימעט הצדיק ונעשה שפל ונבזה בעיניו על אשר חטא משא"כ מהמון רשעים רבים שהרשעים ע"י הטוב נעשו רבים וגדול בעיניהם עיי"ש בסי' ל"ז ודפח"ח וש"י.

פירות הנושרין מדברינו שהבאת בהמה לקרבן שייך דוקא גבי ישראל שע"י החסד הזה שלא צוה הקב"ה אותו בעצמו להקריבו יתמלא לבו בושה וכלימה ולהתחרט על שחטא נגד מלך ואב הרחמן משא"כ גבי אוה"ע שלא נכנע סגור לבם ע"י הטוב שפיר לא שייך גביהם אמרת האל להביא בהמה תמורתם לקרבן. ומעתה בין תבין את דברי המדרש עה"פ וזאת תורת זבח השלמים זש"ה מה ידבר דיבור קשה. היא ע"י מדת אל ה' דהיינו מדה"ר ולכן כי ידבר ר"ל שעונש שלהם ע"י שלום אל עמו דהיינו הבאת הקרבן ועי"ז שלום אל עמו שחיים וקיימים בעוה"ז ובעוה"ב כנ"ל. אמרו אוה"ע אל בלעם למה אמר הקב"ה לישראל שיביאו לו קרבנות ולנו לא אמר א"ל הקרבנות אינן עושין שלום אלא למי שקבל את התורה דהיינו שיש בהם מדת הענוה שקבלו את התורה מסיני הנמוך מכל ההרים כנ"ל וכמו שפי' בתו"ח משה קיבל תורה מסיני כידוע ולכן יכניעו את לבם ע"י התנשאות ג"כ משא"כ אוה"ע שלא קבלו התורה וגבה לב המה מוכרח להיות עונשם על ידי יסורים ועונש ממש ולכן לא צוה ה' להם להביא קרבנות. וזה שמפרש ואומר שנאמר ה' הוי' רחמים עו"ז לעמו יתן ר"ל שנחשב בעיניו לעוז וקשות וע"כ ה' יברך את עמו בשלום היינו להביא קרבנות העושים שלום כנ"ל ולכך נאמר כי ידבר שלום אל עמו ומה דבר וזאת תורת זבח השלמים שעושה שלום בין וכו' ובין ישראל שהם קיימים וחיים בעוה"ז ובעוה"ב היפוך אמירת עדת הדין על נפש החוטאת כי נתמלאו בושה וחרטה על אשר עוותו ולבם שלם עם ה' ולעבדו מיראת רוממותו ומי יתן ה' שיכנע לבינו לעבודתו באהבה ובאמת בבי"א.

תוכן העניינים

קדושת יום טוב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה