קדושת יום טוב חלק א· רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים
ויקרא
ויקרא אל משה וגו' אלף דויקרא זעירא. ובמדרש הה"ד ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו וצ"ב והנ"ל בזה. בהקדם לפרש מה שאמרו ישראל נעשה ונשמע. וכבר ידוע הקושי' דמהראוי הי' להקדים נשמע לנעשה דאי אפשר לעשות בלתי אם שמוע ברישא. ויתבאר לדעתי עפ"י אמרם ז"ל (סוכה מ"ו) ואמר ר"ז ואיתימא ר"ח ב"פ בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. מדת בו"ד כלי ריקן מחזיק מה שנותנין לתוכו כלי מלא אינו מחזיק אבל מדת הקב"ה מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק שנאמר והי' אם שמוע תשמע וגו' ופירש"י ז"ל אם הרגלת לשמוע אז תשמע ללמוד ולהוסיף ואם לאו שלא הטית אוזן בילדותך לשמוע לא תשמע לאחר זמן לא יספיקו בידך עיי"ש הרי שלך לפניך אשר טוב לגבר שישא עול תורה ועבודה מנעוריו ולעשות עצמו בבחי' כלי מלא כדי שאח"כ הקב"ה יהי' מחזיק בו להרבות תורה ועבודה לעילא ולעילא עד מעלה העליונה. וז"ש ישראל נעשה היינו שנעשה עצמינו בבחי' כלי מלא כדי שאח"כ ונשמע היינו שנשמע עוד ונחזיק מצות ה' לעשות אותם ולקיים בתכלית השלימות האמיתי. ובזה יש לפ' ג"כ הפ' ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו היינו שעושים דברו של הקב"ה כדי לעשות את עצמם בבחי' כלי מלא שעי"ז יוכלו אח"כ לשמוע בקול דברו ולקיים את כל מצותיו ותורותיו ברעותא ובחדותא דלבא בתכלית האמיתי:
והנה כ"ז שייך במי שאוחז במדת הענוה ומקטין את עצמו עד שנדמה בעיניו שכל עבודתו לשמו יתב' כאלו אינה בשלימות הנרצה ומפחד תמיד שמא לא כיון בעבודתו כוונה השלימה ורצוי' ע"כ זאת נחמתו והתחזקות שלו שתועלת גדול יש לו ג"כ מעבודה הזאת שעי"ז יעשה עצמו בבחי' כלי מלא ויזכה אח"כ שהקב"ה יהי' מחזיק בו לעלות מעלה מעלה בתכלית השלימות והאמיתי משא"כ מי שמתגאה לאמר שנגמר מלאכתו מלאכת הקודש בשלימות אינו צופה ומביט את הנולד מזה שיחזיק הקב"ה בידו לעשות אח"כ עוד מצות ומע"ט כראוי כי די לו העבודה כאשר שהוא עכשיו כיון שנחשב בעיניו כלו כליל לה'. והנה מדה זו היא אחד מן המדות הרעות שבעולם כי לא ישאר עי"ז כלום מעבודתו כמבואר בספה"ק כי לא פרחת לעילא. וזה שרמזה לנו תוה"ק דכתיב ויקרא באל"ף זעירא כי אל"ף הוא לשון לימוד ור"ל שצריך האדם ללמוד להיות זעיר בעיניו ויכיר וידע פחיתת ערכו ולהחזיק עצמו תמיד במדת הענוה וא"ת א"כ לעולם לא יהי' נחשב בעיניו עבודתו לכלום ע"ז אמר המדרש הה"ד ברכו ה' מלאכיו גבורי כח היינו שמושלים ביצרם ומחזיקים במדת הענוה עושי דברו היינו שעובדים את ה' ואף שחושדים את עצמם שאין עבודתם בשלימות א"כ מה תועלת יש לו בה עכ"ז רב התועלת יש בו כדי לשמוע בקול דברו דהיינו שעי"ז יהי' בבחי' כלי מלא ויוכלו אח"כ לבא לתכלית האמיתי יותר ויותר כנ"ל והבן:
אדם כי יקריב מכם קרבן לה' וגו' תקריבו את קרבנכם. ויש לתמוה דמתחיל בלשון יחיד קרבן לה' ומסיים בלשון רבים קרבנכם. ובמדרש הה"ד ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו. וצריך להבין. דהנה אמרו ז"ל עה"פ אדם כי יקריב מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל אף אתם לא תקריבו מן הגזל וכן פי' רש"י כאן משמע מדבריהם דבאדם הראשון לא יצויר שום מין גזל וע"כ פי' מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל בפשיטות. והנה מקום יש בראש לשאול דהלא יש מין גזל שנמצא בינינו. והיא מיעוט השקפה בברכת הנהנין אשר עליו נאמר כל הנהנה מעוה"ז בלא ברכה כאלו גוזל להקב"ה (ועיין ברעיא מהימנא ריש פ' עקב) וגזל כזה שייך שפיר גם באדם הראשון וא"כ דחז"ל צריכים ביאור. ולתשובת השאלה הזאת נ"ל בס"ד בהקדם להסביר הגמ' (ברכות ל"ה) ר' לוי רמי כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם ל"ק כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. אר"ח אר"פ כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאלו גוזל להקב"ה וכו' עיי"ש. והענין היא שצריך האדם להיות מאמין בהקב"ה שהוא מזמין לו פרנסתו בכל עת שיצטרך אם מעט אם הרבה הכל מה שחננו האל יתב'. וחלילה שיעלה על הדעת לחשוב שיוכל להשיג זאת בחריצות שכלו או בתקפו וגבורתו כי אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו. אך לאשר שמאת ה' היתה זאת שצריך האדם לעסוק במו"מ ולעשות מקנה וקנין כדכתיב וברכתיך בכל אשר תעשה. ע"כ זה פונה לפרקמטיא שלו וזה לאומנתו ולחרוש שדי'. אבל חלילה להחזיק טובה לעצמו לומר שכחי ועוצם ידי עשה את החיל הזה כי לולא ה' בעזרתו ח"ו כל יגיעותיו וכל עמלו אשר יעמול תחת השמש יצא לריק ולבהלה. הלא מעתה בין תבין בטוב טעם ודעת טעמא דברכות אשר נתקנו על כל דבר ודבר שהוא מתהנה ומתענג בו והיא שבא להורות כי הוא מכיר ממשלתו יתב' על כל הדברים וכי הכל שלו ולא בחכמתו והשתדלותו זכה לכך וכאשר נצא ידי חובת הברכה הראוי' אזי ברכת השם היא תעשיר ונתנה לנו הארץ ושלנו היא מקנת כספינו ע"י ברכותינו. וזה ביאור הגמ' הנ"ל כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם ל"ק כאן קודם ברכה. דאם אינו שם אל לבו להלל את ה' ולתת לו תודות ושבח על מה שנותן לו מאכל ומשתה ושאר הנאת העולם אינו קונה אותה הברכה ברכת השם ע"י ברכתו א"כ הרי הוא לה' והוא גוזל אותו ממנו כדאר"ח בפ' כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאלו גוזל להקב"ה כי לא קנאו בדמי הברכה. משא"כ בברכך אותו ותתן לו שבח והודאה על מה שזכות לנחול את הארץ הטובה. יען שע"י הברכה זו הוא ית' נותנה לך כדברי המשורר והארץ נתן לבני אדם. וא"כ אשר הברכה שאנו מברכין על כל דבר בא להורות כי הכל מאת ה' וכי הכל שלו ולהכחיש דעה הכוזבת אשר ע"י פעולת ומעשי ידי אדם זכה לכך. ממילא באדם הראשון שנברא אחר כל מעשה בראשית ומצא עולם מוכן ומתוקן בכל טוב לפניו. ולא הטריח עצמו בשום מעשה בודאי גם קודם ברכה גלוי וידוע כי הכל שלו יתב'. וזה פי' רש"י ז"ל מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל כי באדם הראשון אף גזל של נהנה בלא ברכה לא שייך אצלו אף אתם לא תקריבו מן הגזל שתדעו כי לא תולדות ופעולת מעשה ידיכם הוא כי אם הקב"ה הוא הנותן לכם. ומשם בארה ביאור הפסוק אדם כי יקריב מכם קרבן לה' לה' דייקא שתדעו ששלו היא ולא פרי מעשה ידכם והשתדלותיכם. אז תקריבו את קרבנכם היינו שיהי' הקרבן שלכם ממש כי ע"י נתינת שבח והודי' לה' על שחנן אתכם בזה יהי' הקרבן שלכם בקניית נתינת שבח והודי':
והנה ידוע כי גבורי כח המה הצדיקים (עיין גמ' קידושין דף מ' ע"א) כגון רבי צדוק שלבש כח לכוף ליצרו להתגבר בחפצי קונו עיי"ש. וז"ש המדרש הה"ד מלאכיו גבורי כח היינו שמושלים ביצרם. עושי דברו. שכוונת עשי' שלהם היא רק לפנות מקום לחול עליו ברכת ה' כדכתיב וברכתיך בכל אשר תעשה. והעיקר כוונת עשי' שלהם היא. לשמוע בקול דברו. היינו בעשי' של הקב"ה כי כביכול אצלו הדיבור היא עשי' כאמרם בדבר ה' שמים נעשו בדיבור בעלמא והיא העיקר עשי' ואין בלתו והבן: