קדושת יום טוב חלק א· רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים
פקודי
אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד עפ"י משה וגו' רש"י ז"ל דקדק על אמרו ב"פ משכן. גם דקדקו המפורשים מה שאמר עפ"י משה מה נפ"מ בכאן שהי' עפ"י משה דייקא. ונ"ל לפ' כי ידוע שעיקר השראת שכינה בתוך בני ישראל היא ע"י הקדושה שישראל מקדשים עצמם למטה ואז ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. והנה להשראת שכינתו יתב' על האדם אין דבר מעולה לזה כמו הענוה כאמרם ז"ל בפ"ק דסוטה עה"פ מרום וקדוש אשכון את דכא ושפל רוח ר"ה ור"ח חד אמר אתי דכא וחד אמר אני את דכא ופירש"י אתי דכא ואני מגביה עד ששוכן אצלי אני את דכא אני מרכין שכינתי אצלו. ולהיפוך מצינו בגבהות אחז"ל אין אני והוא יכולין לדור וכו'. וזש"ה אלה פקודי המשכן. דהנה פקודי היא לשון חסרון ע"ד לא נפקד ממנו איש כלומר זה שמצא את עצמו מלא חסרון שא"א שהקב"ה ישרה שכינתו בתוכו והוא בתכלית הענוה היא עיקר המשכן כי ואשכון את דכא. וראי' לזה אשר פקד עפ"י משה דייקא שהי' משה שלם בתכלית השלימות מובחר היצורים ואעפי"כ אמר ונחנו מה ונאמר והאיש משה עניו מאוד ע"כ זכה שע"י הרכין שכינה לישראל וא"כ ראי' שזה היא עיקר המשכן שידע שנפקד ממנו השראת השכינה ויהי' בתכלית הענוה:
אלה פקודי המשכן וגו' בזוה"ק פתח ע"ז אל רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו' והמפורשים כתבו בזה לפי דרכם. ולי נראה עפימ"ש באוהב ישראל לפ' אלה פקודי המשכן כי אמרו חז"ל אין הברכה שורה בדבר המדוד והשקול והספור והנה כאן במלאכת המשכן שנעשה הכל עפי' חשבון ובמדה הקצובה ואעפי"כ הי' הברכה שורה דכתיב עיניך בריכות בחשבון דבאמת שורש העין הרע היא כמו בלעם הרשע דבכ"מ שנתן עיניו הי' שולט שם מארה וקללה ר"ל וכו' אך גבי זרע ישראל כתיב עיניך בריכות בחשבון אף בדבר שיש בו חשבון אעפי"כ אינו מזיק הסתכלות הזה וכו' וזש"ה אלה פקודי המשכן ר"ל שנמנה במשכן כל דבר ונעשה הכל בחשבון ואעפי"כ הי' הברכה שורה והטעם אשר פקד עפ"י משה מחמת שיצא המנין מפי משה שהי' בקדושה ובדביקות העליון ולא עוד אלא שע"י המנין נתוסף בו ברכה עכ"ד ייעי"ש. ולי נראה להסביר הענין יותר עפימ"ש אא"ז זצוקללה"ה בספרו ישמח משה פ' תולדות עה"פ ויזרע יצחק וגו' וימצא וגו' מאה שערים דהטעם היא מה שאין הברכה שורה בדבר המדוד משום דהנהגה הסתמיות היא השגחה מסותרת בהטבע ולכן בדבר המדוד שאין יכול להיות נסתר אין בו ברכה ולפי"ז אם יתן השם ית' ברכה בעצמו ולא ע"י הטבע שהיא רק שליח ולא יהי' הברכה מכוסה כלל בהטבע אז וודאי אין שום דבר יכול לעכב ע"י ושורה בכל אף בדבר המדוד וגם יותר מכדי שיוכל לטעות דעתו של האדם. ובזה פי' בייט"ל ראו כי הוי' נותן לכם השבת ע"כ הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים. כי מהשם היי' תחול הברכה אפי' בדבר המדוד כמו העומר עיי"ש ולפי"ז א"ש כאן בהמשכן אף שנמנה ונמדד כ"פ מ"מ הי' הברכה שורה בו כי הברכה הבאה מאת ה' אין שום דבר מעכב ע"י אף בדבר המדוד:
וזה שפתח בזוה"ק על אמרו אלה פקודי המשכן שנמנה ונמדד כ"פ ואעפי"כ הי' הברכה שורה בו מחמת שהברכה הבאה מאת ה' שורה אף בדבר המדוד ואף גם יותר מכדי שיוכל לטעות דעתו של אדם ושלא כדרך הטבע ע"ז פתח מה רב טובך וגו' פעלת לחוסים בך נגד בני אדם היינו נגד דעת בני אדם ושלא כדרך הטבע ג"כ הקב"ה בעצמו יכול להשפיע ברכות וישועות טובות עד אין חקר ואין מספר כיר"א:
ותכל כל עבודת משכן אהל מועד ויעשו בנ"י ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו. ויביאו את המשכן אל משה. ויש להבין תיבת כל שנראה כמיותר דהי' די באמרו ותכל עבודת וגו' עוד דקדקו כיון דכתיב ויעשו בנ"י ל"ל עוד הפעם וכן עשו. ובמדרש ויביאו את המשכן אל משה וגו' הה"ד עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון עיי"ש. והנ"ל בזה בס"ד עפ"י שפי' אאמו"ר זצוקללה"ה בס' ייטב לב הפ' ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ככל אשר וגו' דהנה איתא בזוהר ציורא דמשכנא וציורא דב"נ כולא חד והאדם יש בו רמ"ח אברים ושס"ה גידים ציורא דאורייתא רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת נסתרות התלוי' בלב ונגלות בדיבור ומעשה וכ"כ באדם אברים חיצונים ופנימים וכ"כ הי' במשכן וכמבואר בכמה סה"ק ענין כלי המשכן דוגמת אברים של אדם ומי שמקיים מצות התורה ומזכך אבריו וגידיו הוא עצמו דוגמת ותבנית המשכן אהלו ומכסהו וכליו. וזש"ה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם דייקא ככל אשר אני מראה אותך לא אמר לך כ"א אותך כלומר את עצמך את תבנית המשכן וגו' וכן תעשו גם אתם להיות בעצמכם תבנית המשכן עיי"ש. אמור מעתה דהי' הציווי מהבורא ית"ש לעשות את המשכן היינו משכן ממש כפשוטו גם שיעשו זיכוך אברים וגידים שיהי' ג"כ תבנית המשכן וכליו (עיין בייט"ל פ' ויקהל ופ"ז) וזה ירצה בכוונת הפ' ותכל כ"ל ריבוי היא לרבות זיכך אברים וגידים שהוא דוגמת המשכן עד"ש החרדים בתוך לבי משכן אבנה. עבודת המשכן ר"ל שהשלימו ב' המשכנות משכן ממש וגם עבודת המשכן באברים וגידים וזהו שגמר אומר ויעשו בנ"י היינו משכן ממש וגם ככל אשר צוה ה' את משה. דהיינו בפסוק ככל אשר אני מראה אותך דייקא כנ"ל כן עשו שהשלימו אברי' וגידי' כתבנית המשכן וכליו:
והנה העבודה הזאת לזכך אברים וגידין דוגמת ותבנית המשכן אי אפשר עד גמירא כבנין המשכן ממש דעבודת המשכן ממש כיון שנגמרה המלאכה שוב אין להם לעבוד עוד. משא"כ עבודת האברים אם גם זכה למדרגה העליונה עכ"ז צריך לעבוד עוד בכל רגע ורגע שלא יפול ח"ו ממדרגתו כאמרם ז"ל אל תאמין בעצמך עד יום מותך. וז"ש הכ' אח"כ ויביאו את המשכן היינו משכן ממש אבל לא כ"ל המשכן היינו זיכוך אברי' וגידין דוגמת ותבנית המשכן כי מי יאמר שהשלים אבריו וגידיו בשלימות שלא יצטרך לעבוד עוד. וזהו ג"כ כוונת המדרש על ויביאו את המשכן. דלכאורה קשה דהול"ל ויביאו את כל המשכן כי השלימו ג"כ את אברי' וגידין כתבנית המשכן כאשר העידה התוה"ק קודם לכן ותכל כ"ל עבודת המשכן כנ"ל. וע"ז אמר הה"ד עוז והדר ירצה אם גם עוז והדר. היינו ב' משכנות לבושה. עכ"ז לא הביאו אלא את המשכן ממש אבל משכן שבאברים וגידין לא הביאו כי. ותשחק ליום אחרון הכוונה בכל יום ויום עוד לצורך העבודה שלא יפול ח"ו ממדרגתו וה' יאיר ענינו ויטהר לבינו לעבדו בלב שלם כל הימים כיר"א:
א"י המדרש הנ"ל וכפל הלשון וכן עשו. ובהקדם לפרש הפ' יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחי' לפניו. גם להבין הדרש יחיינו מיומים אלו הב' מקדשים ביום השלישי יקימנו זה בית שלישי שאז יקימנו ונחי' עיי"ש. והנ"ל בזה עפימ"ש בס' ישמח משה לאא"ז זצוקלה"ה לפ' הפ' תביאמו ותטעמו בהר נחלתך וגו' כי חקרו הכי הב' מקדשים שנחרבו הי' פועל ריק ח"ו. אבל הענין כי ראה חכמתו ית"ש שאין בכח הארץ הגשמי הזו לקבל ולסבול את קדושת ביהמ"ק הג' אשר כוננו היוצר ליסדו על מכון הר ציון לולא הב' מקדשים הראשונים אשר עמדו במקום הזה וע"י קנתה הארץ קדושה עדי תוכל לקבל ולסבול אור קדושת ביהמ"ק הג' המקוה לעתיד וז"ש תביאמו ותטעמו בהר נחלתך קראו הר ע"ש חרבנו וש"ת א"כ מה תועלת ממנו עז"א מכון לשבתך פעלת ה' דייקא עיי"ש ובזה פי' אאמו"ר זצוקלה"ה בספרו ייטב לב הפ' אלה פקודי המשכן משכן העדות וגו' דהנה מלת פקודי יתפרש בג' לשונות לשון מנין ולשון חסרון כמו ולא נפקד ממנו וגו' ולשון זכירה כמו פקוד יפקד וכו' וז"ש אלה פקודי המשכן שעתיד להפקד ולחרוב ולהתמשכן ובודאי אינו פועל ריק כ"א זה העדות אשר פקד (נזכר) עפ"י משה כלומר שזה עדות על מקדש השלישי העתיד שאמר משה מכון לשבתך פעלת ה' עיי"ש ודפח"ח וש"י (ועיין מה שכתבתי בזה עם דורשינו לעיל פי' תולדות) ובזה אמרתי לפ' הזוהר אלה פקודי המשכן אלה תולדות שמים וארץ. כי בבריאת שמים וארץ הי' ג"כ בונה עולמות ומחריבן כידוע דלולא העולמות הנרחבים לא הי' יכול להיות בניית העולם בנין נצחי ואך ע"י העולמות הקודמין יכול להיות אח"כ קיום ובנין עדי עד תכלית כל המלאכה וזה הסמיכת לכאן אלה פקודי המשכן אלה תולדות בריאת שמים וארץ כנ"ל והבן. ובזה נבין ג"כ עוד מה דאי' שם בזוהר ר"י פתח מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו' היינו דמה שצפנת על העתיד כמו במשכן שנתמשכן עבורינו למען שנוכל אח"כ לקבל קדושת אור ביהמ"ק השלישי זה היא הרב טובך וגודל חסדו וטובו ית"ש עלינו הוא רק למען שיהי' לטוב לנו ע"ע לחיותינו בימים הבאים וזה שאמר אשר צפנת ליראיך שהטוב היא צפון העתיד עבור טובותינו כנ"ל:
והנה כל הענין המשכן יש לנו לרמז ג"כ באדם כאשר הבאתי לעיל הזוהר דציורא דמשכנא וציורא דבר נש כולא חד וכ"כ באגרת הרמב"ם וכ"כ הראב"ע ויורמז לדעתי עפי' הידוע כי שלשה זמנים יש לאדם בימי חלדו. בחרות. אמצעית. וזקנה. והנה בודאי שצריך האדם לשנם כגבור חלציו לתורה ועבודה עוד בימי הילדות כדכתיב טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו עכ"ז מחמת חסרון ידיעה אינו יכול להזהר עוד באיזה אופן לעבוד את ה' יתב' בדרך המעולה והמובחר בשלימות. גם בימי האמצעית שנתרבה קצת שכלו וחילו לאורייתא עכ"ז כ"ז שיצרו עליו בתקפו וגבורתו וקשה לעמוד נגדו אינו יכול להיות קונה לעצמו תכלית השלימות כ"כ. אמנם לעת הזקנה שיש תרתי למעליותן שתש כחו של היצה"ר וגם כי דעתו מתיישבות עלי' לדעת איזה דרך ישכון אור אז מבין ומשיג לבא לתכלית הנרצה ולהשלים עצמו בכל מיני שלימות בתורה ויראה ולעבדו מיראת רוממותו יתב' מאהבה. ולפי"ז לכאורה יש לחקור אחרי התועלת משני הזמנים הראשונים כי בהם לולא עת הזקנה לא יוכל להשיג תכלית הנרצה לה' בשלימות הגמור. אבל יובן בטו"ט עפ"י דברינו הנ"ל דכמו שתועלת גדול נצמח מב' מקדשים אעפ"י שנחרבו כי ע"י יהי' תקומה לביהמ"ק הג' המקוה לעתיד כ"כ אם השתדל האדם בב' זמנים הראשונים להשלים ולתקן עצמו יוכל להגיע לעת זקנתו לתכלית האמיתי. ובזה נ"ל לפ' הפ' ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך דלכאורה מהראוי להקדים הזקנים לנערים ולמה מהפך הסדר. אבל עפ"י דברינו א"ש שכוונת משרע"ה הי' לרמז בזה שהקדים בנערינו דייקא ע"י שתקנו עצמם בימי הנעורים ימי הבחרות ואמצעית עי"ז ובזקנינו נלך היינו זוכים לתקן עצמינו בתכלית השלימות לעת הזקנה וע"כ בכלן שוין לטובה נלך. ובזה פי' ג"כ הפ' ואברהם זקן בא בימים וה' ברך וגו' הכוונה שאברהם זקן היינו שהשלים עצמו בתכלית האמיתי לעת זקנה ע"י כי בא בימים ר"ל שהשתדל גם בימים הראשונים לתקן עצמו ולזאת וה' ברך את אברהם בכל היינו שכל שנותיו הי' שוין לטובה כנ"ל וזש"ה יחיינו מיומים כלו' שנשתדל להשלים עצמינו בכל מה דאפשר ביומים ימי הבחרות וימי האמצעית לצורך הוא כדי וביום השלישי יקימינו ונחי' לפניו היינו שבעת הג' שהיא הזקנה נוכל להגיע לתכלית האמיתי וע"ז קשה להמדרש דמהיכן נשמע זאת והי' כמשיב יחיינו מיומים אלו הב' מקדשות שנחרבו וא"כ הכי ח"ו לפועל ריק ח"ו אע"כ כדי וביום השלישי יקימנו ונחי' לפניו שע"י ביהמ"ק הראשונים יהי' לו תקומה כנ"ל. ועפי"ז נ"ל ג"כ בפ' עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון. כי עוז והדר מרמז לב' בתי מקדשים וגם על ימי הבחרות ואמצעית בעוד שהאדם בעוזו והדרו ור"ל שכ"ז תועלתם מרובה כדי ותשחק ליום אחרון דהיא לעת זקנה וכ"כ ג"כ בתי המקדשים הראשונים ג"כ כדי ליום אחרון היינו בית השלישי שיהי' במהרה לאחרון ובו נחי' ונקום לעד. וזש"ה ותכל כל עבודת משכן וגו' היינו שהשלימו כל עבודתו אפי' בהמשכן שבתוכם כנ"ל ויעשו בנ"י ככל אשר צוה ה' את משה וא"ת מה פעולה הי' בעשי' זו ומה תועלתה מכיון שסופה לחרוב עז"א כן עשו ר"ל שזהו ג"כ עשי' והכנה לביהמ"ק הג' המקוה לעתיד וכן באדם כדי שיגיע לעת הזקנה לתכלית האמיתי. וזהו כוונת המדרש על ויביאו את המשכן אל משה דלכאורה נראה דלשוא עמלו בוניו בו עז"א עוז והדר לבושה דהיינו הב' מקדשים הראשונים ג"כ לצורך ותועלת רב בהם כדי ותשחק ליום אחרון כדי שיבנה ביהמ"ק הג' בבי"א ויהי' לו תקומה לעדי עד וה' הטוב יעזרנו לעבדו בתכלית השלימות מאהבה כיר"א:
וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' כן עשו ויברך אותם משה והדקדוק מבואר דתיבת כל היא לכאורה שפת יתר. גם כפל הלשון. והנה עשו אותה וגו' כן עשו צ"ב. והנ"ל בהקדם לפרש הפ' מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. דהי' די באמרו מאת אשר ידבנו לבו. כל איש ל"ל. אכן יתבאר עפימ"ש בסדש"ש (ח"ב דרוש השני) לבאר המדרש עה"פ משה איש האלקים מחציו ולמטה איש מחציו ולמעלה אלקים. עפ"י מאמר חז"ל בחגיגה ט"ז ששה דברים בבני אדם ג' כמלאכי השרת ג' כבהמה וכו' אוכלים ושותים ופרים ורבים כבהמה כו' כלומר שבעת שעוסקים בעניני גופנים הכוונה למלאות תאותם כבהמה אבל משה רבינו ע"ה אפי' באותן ענינים גופנים היינו מחציו ולמטה הי' בבחי' איש גובר על יצרו לבלי להתכוין להנאתו ולצרכו כ"א לעבוד את עבודת ה' וממילא מחציו ולמעלה נקרא אלקים כלו רוחני עכ"ד עיי"ש. והיוצא מאלה הדברים ללמוד מהם צורך עבדות גבוה שאף בעת שהאדם עוסק בתשמישו בעניני הבהמות יהי' כל ענין כוונתו ועבודתו כלו קודש לה' ויהי' יראת ה' על פניו שאין עושה זאת רק בעבור שיהי' לו כח לעבוד עבודתו עבודת הקודש ויוכל אח"כ לבא לזה ע"י שיהי' מקודם מחציו ולמטה איש איש גבור מלחמה להגביר על יצרו ותאותו הגשמיות רק על הבחינה הזאת שיקרא אח"כ עליו שם אלקים כנאמר במשרע"ה. וזה הפי' מאת כ"ל אי"ש דייקא שכל ענין עבודתו לא להנאת עצמו הנאת הגשמיית רק על הבחינה הזאת שיקרא איש מלחמה ללחום מלחמת היצר ומתגבר על כל התאות שבו וזה מאת כל איש אשר ידבנו לבו דכשהוא מושל על כל כח הגשמי שבו אז יכול להיות נדיב לבו שהלב מסור בידו להשליטו ולהטותו לכל אשר יחפוץ לטובה. משא"כ כשאינו על דרך הנ"ל בבחי' כל איש אז לא יכול להיות נדבתו נדבת לבו כי הלב אין מסור בידו דאין בו כח למשול על הלב ולהתגבר עליו:
והנה משרע"ה הביט וראה במעשיהן של ישראל בעשיית המשכן שכוונתם הי' בלתי לה' לבדו לשם קדושת שמו יתב'. וזש"ה וירא משה את כ"ל המלאכה היינו שהביט בהמלאכה וראה שכל מעשיהם ע"ד כ"ל אשר ידבנו לבו הי' שעשו את המשכן בלב שלהם כמצות הקב"ה וזהו והנה עשו אותה כאשר צוה ה' כן עשו שעשייתם הגשמיית כאשר נצטוו לעשות המשכן הי' רק לשם ה' וזה כפילת הלשון ב' העשיות שבעשי' הגשמיית הי' עוד שם עשי' אחרת בלתי לה' לבדו. וזה ויברך אותם משה שתשרה שכינה במעשה ידכם היינו במעשה ידכם עשי' הגשמי בזה ג"כ תשרה השכינה שיהי' רק למען קדושת שמו יתב' ויתעלה בבי"א והבן: