קדושת יום טוב חלק א· רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים
שלח
שלח לך אנשים וגו' איש אחד איש אחד למטה אבתיו תשלחו ודקדקו המפורשי' על אמרו ב' פעמים איש אחד. ונקדים לפרש הפ' ויבואו עד נחל אשכול וגו' וישאהו במוט בשנים וגו' והקשו ז"ל ממשמע שנאמר וישאהו במוט איני יודע שהיא בשנים מה ת"ל בשנים וכו' עוד יש לדקדק על אמרו אשכל ענבים אחד מה ת"ל אחד דאם היה שנים היה צריך לכתוב אשכלות ענבים לשון רבים. ונ"ל לפ' עפימ"ש בספר אגרא דכלה פרש' בהעלתך ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד וז"ל צב"א בגימט' אח"ד וע"ד ואותן היחודים יחודי ק"ש שהם אחד ועד נקרא אנשי הצב"א וכבר ידעת לעתיד לבא יהי' אור הלבנה כאור החמה ויהיה ד' אחד ושמו אחד שגם יחידא תתאה ברוך שם יסתיים באחד ולא בחילוף אתוון וע"ד ואז יהיה יחידא תתאה ג"כ בכ"ה אתוון כמו יחידא עלאה ויהיה ב' היחודים ג' אתוון שכעת הם רק מ"ט בסוד ויפן כ"ה וכ"ה וזה שרמז ומבן חמשים שנה יתפרש על שינוי האותיות שכל אות נשתנה מחברתה ור"ל כשיהיה היחוד חמשים אותיות אזי ישוב מצב"א העבודה ישוב האדם מלעבוד את העבודה בבחינת מצב"א היינו אח"ד וע"ד כי יהיה ה' אחד ושמו אחד שגם יחודא תתאה יסתיים באחד וזה ולא יעבוד עו"ד אתוון וע"ד שכעת הוא בחילופי אתוון רק יהיה ה' אחד ושמו אחד עכ"ל (ועיין מה שכתבתי לעיל בפרש' בחקתי עה"פ ואשבור מטות עולכם) ונקדים עוד דהנה ידוע דאם היה משה נכנס לארץ ישראל לא היה נחרב בית המקדש ומפני מה לא נכנס משה לא"י כדי שיעלה עמו אתי מדבר שנאמר ויתא ראשי עם. נמצא דאם לא היה חטאו המרגלים היה משה רבינו ע"ה נכנס לא"י ולא היה נחרב הבית המקדש והי' רק אחד כמו לעתיד שיהי' ה' אחד ושמו אחד שגם יחודא תתאה יסתיים באחד ויהיה ג' אותיות אך שע"י עצת המרגלים נתהו' שמשה לא נכנס לא"י ונחרב ביהמ"ק ע"כ בעת הק"ש הם רק מ"ט אתוון ויחודא תתאה בחילוף אתוון (ועיין בישמח משה פ"ז מש"כ בשם המקובלים לדרכו):
וזה שרמז ויבואו עד נחל אשכל ויכרתו משם זמורה ואשכל ענבים אחד ר"ל שהי' רק אחד שבשעת ביאתן לא"י הי' רק אחד ואח"כ וישאהו במו"ט ר"ל שע"י עצת מרגלים נתגלגל הדבר שמשה לא נכנס לארץ ישראל ע"כ בק"ש היא רק מ"ט אתוון וזהו בשנים ר"ל שיחודא תתאה היא בחילוף אתוון ושנים יתפרש על שינוי אותיות כמ"ש בס' אגד"כ על תיבת שנה וזה שאנו מתפללין תמיד שיהי' ה' אחד ושמו אחד שגם יחודא תתאה יסתיים באחד. וזש"ה שלח לך אנשים דתיבת לך לכאורה מיותר אך הרמז בזה דהקב"ה אמר למשה שהשליחות יהי' על כוונה זו שיהי' ב' היחידים דק"ש נ' אתוון כי לך בגימטריא נ' ע"כ אמר איש אחד איש אחד ב"פ שהקב"ה נקרא איש כטעם ה' איש מלחמה ור"ל איש אחד איש אחד שגם יחודא תתאה יסתיים באחד ויהי' ה' אחד ושמו אחד כי"ר במהרה בימינו אמן:
שלח לך אנשים ויתרו וגו' וישלח אותם משה עפ"י ה' וגו' וישובו מתור וגו' ארץ אכלת יושבי' הוא. ויל"ד באמרו אשר אני נותן לבנ"י דלכאו' שפת יתר הוא. גם אמרו וישלח אותם משה עפ"י ה' אדרבה הא ה' לא צוה אותו לשלוח רק אמר אם תרצה שלח ולמה כתיב עפ"י ה' דמשמע שהשם צוה כן. ובענין המרגלים כבר האריכו המפו' הלא כתיב כולם אנשים צדיקים היו והאיך נהפכו מקצה אל הקצה ומה הי' כוונתם בתלונתם. וגם הלשון ארץ אכלת ישבי' הוא אינו מובן לפי פשוטו ורש"י פי' בכ"מ שעברנו מצאנום קוברי מתים בודאי יש להפליא וכי לא ראו אנשים חיים ג"כ וכי משום שקוברים מתים היא ראי' דאכלת יושבי' והלא כן הוא בכל העולם אמנם לדרכנו נאמר בכוונת המרגלים לטובה עפ"י הידוע דתכלית עבודת האדם להוציא יקר מחולל להוציא נה"ק שנפלו ונשברו בכל דבר והעיקר באכילת האדם יכוון לתקן כל הנה"ק שבדבר ההוא וכמו שפי' הבעש"ט זלה"ה רעבים גם צמאים משום נפשם בהם תתעטף דייקא (עיין בדברינו לעיל בפ' נח בפ' ואתה קח לך מכל מאכל באורך) ואם כן כוונתו אז הוא בבחי' משפיע ג"כ שמתקן את נפש הנצוץ ההוא משא"כ כשאוכל רק למען הנאתו למלא נפשו כי ירעב ועושה רק למען להשביע תאוותו א"כ הוא רק בבחי' מקבל הנאה מהמאכל אבל אינו משפיע לזולתו וכוונת בריאת האדם הי' רק להטיב לזולתו וכן מפורשים הפ' צדיק אוכל לשובע נפשו נפש המעוטף בהמאכל לא כן הרשעים שכוונתם רק למלאות תאוותם. ובטן רשעים תחסר. שהיא חסר ובוודאי גם בעת שרצה הקב"ה להביא את ישראל לא"י ארץ זבת חלב ודבש לא הי' למען מלאות תאוותם והנאתם ח"ו בדברים ההם אבל העיקר הי' רק לתקן הנה"ק שבהם עד כי יתוקן העולם בהעלותן כולם לשורשם כידוע. וזאת הי' טענת המרגלים והוא עפימ"ש אא"ז זצוקלה"ה בס' ישמח משה פ' בשלח עה"פ ויאכלו מעבור הארץ דהנה במן כתיב ויאמר משה אליהם הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה דהיא הי' לחם אבירים מאכל שמה"ש נתונים הימנו א"כ לא הי' צריך להם לשום תיקון וזיכוך נמצא דאכילת ישראל את המן לא הי' באמת רק להיות המה לבדם נזונין ממנו אבל המן לא הי' צריך להם וז"ש הוא הלחם וגו' לכם לאכלה דייקא. אבל אח"כ כשכלה המן והתחילו לאכול מתבואת הארץ הי' צריכים באמת לאכול גם למען טובת המאכל גופי' שהי' צריך לתיקון שלהם וז"ש ויאכלו מעבור הארץ ר"ל בעבור הארץ ג"כ עכ"ד:
והנה המרגלים בבואם לא"י ראו כי קדושת הארץ גדלה עד למאוד עד שחשבו בדעתם כי כל הדברים הנמצאים בארץ הזאת מרוב קדושתם א"א לתיקון האדם שבאמצעות אכילתו יתקן אותם ואינם צריכין לדידן והמה רק להמציא לנו מזון ומחי' אבל לא שתצטרך לאכילתנו א"כ אין לפנינו עבודה חשובה. וז"ש ארץ אכלת יושבי' ר"ל שהיא תאכל בלבד ליושבי' אבל לא שגם יושבי' יאכילו לה ר"ל שישפיעו המה להמאכל כי הוא קדוש ורוחני מאוד וא"צ לנו א"כ לא תהי' חשובה עבודתינו כלל ואין אנו רק בבחי' מקבל ולא משפיעים וזה הרע להם מאוד כי כוונתם הי' בא"י להיות בבחי' משפיעים אבל באמת טעו בזה כי גם בא"י הי' צריך לתקן הנה"ק שבמאכל להיות בבחי' משפיע. והנה ידוע משפ"י האר"י ז"ל הפ' כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם ר"ל גשם המאכל כי על כל מוצא פי ה' דייקא הוא הנה"ק אשר בתוכו יחי' האדם. וז"ש שלח לך אנשים דייקא כי איש הוא בפי' משפיע ור"ל אנשים אשר אין כוונתם למענם אבל המה משפעים לזולתם ויתרו את ארץ כנען אשר אני נותן בחי' משפיע ותכלית עבודתם יהי' למען לתקן הנפשות העטופים בדברים ההמה ולהעלותם למעלה לשורשם למקור עליון. וז"ש וישלח אותם משה עפ"י ה' כטעם כי על כל מוצא פי ה' כנ"ל בשם האר"י ז"ל על בחי' זו שלח אותם משה ג"כ לתקן הנה"ק ולהיות בבחי' משפיע והבן:
א"י שלח לך אנשים וגו' וישלח אותם משה על פי ה' וגו' וברש"י שלח לך לדעתך אני איני מצוה אותך אם תרצה שלח. ויש כאן תמיהא רבתי הזכירוהו המפו' כיון שהקב"ה לא עיכב ע"י ונותן לו רשות לשליחות המרגלים א"כ אמאי אמרן משה בתוכחה במשנה תורה כמ"ש ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו גם צ"ל כיון שהקב"ה לא צוה למשה לשליחות המרגלים מדוע שלחם משה היפוך דעת השי"ת. גם צ"ל דברי רש"י ז"ל להלן וישלח אותם משה עפ"י ד' פירש"י ברשותו שלא עכב על ידו ולכאורה בכ"מ שנאמר על פי' ה' משמע בצווי השי"ת ואינו במשמע רק שלא עיכב על ידו רק שבא בפקודתו ואף שרש"י לשיטתו בריש הפרשה היא נכון לפי דבריו אכן באמת על פי ה' משמע בכ"מ שפקודת ה' הי' על כך. וליישב כ"ז נאמר בהקדם מה שהורה לנו הרמב"ם ז"ל במורה סוף ח"ג פ' כ"א כי השכל הוא הדיבוק בינינו לבין השי"ת וכשפונה מחשבתו ושכלו של אדם ממנו ית' לענין זולתו כבר נפסק הדיבוק ואינו עמו ית' וצריך האדם להרגיל עצמו עכ"פ בשעת תורה ותפלה להיות דבוק בו ית' באמת אבל שיגיע האדם לענין שיהא מספר עם בני אדם ויתעסק בצרכי גופו ושכלו כלו יהי' עם השי"ת והוא לפניו תמיד בלבו זאת היתה מדרגת משה רבע"ה ומדרגת האבות וכו' עוד ביאר שם כי השגחה מהשי"ת הוא כפי השכל הדבוק בו ומי שלא יסיר שכלו מעם ה' תמיד ההשגחה בו תמיד והאיש אשר תפנה מחשבתו בקצת עתים מהשי"ת אז תסיר ממנו ההשגחה ובזה סר הספק מ"מ צדיק ורע לו לפעמים כי בעת השכחה אז מצאהו הרע ההוא כי השגחה סבת הדביקות בו ית' ומי שתמיד עמו ולפניו מושגח תמיד לטובה עיי"ש באורך. וכאשר ביארו זאת עפ"י משל השגחת האב על הבן כי כל זמן היות הבן נסמך אצל אביו ודבוק בו בדביקות גמור השגחת האב עליו הוא גדולה עד למאוד וכאשר תסולק הדביקות הלז לעת אשר יגדל הבן ויצא לבקש טרף לנפשו מבלי עזר וסעד אביו אז תסיר ממנו ג"כ השגחת האב הגדולה מחמת חסרון הדביקות בו (ועיין בדרושינו הנדפס בסה"ק ייט"פ מאמר דורש טוב אות ח') והיוצא מזה דכל זמן אשר איש הישראלי דבוק בהקב"ה בדביקות גמור בקיום מצותיו אז לא צריך להשגיח כלל על ענינים הגשמיים בפרנסתו וכדומה כי הוא מושגח מהשי"ת בהשגחה יתירה והעיקר הוא הדביקות בהבורא והאמונה החזקה שהוא כל יכול להושיע ברב או במעט ולדעת ידיעה נאמנה כי לא בכחינו ועוצם ידינו נוכל לפעול דבר מה כ"א ע"י יכולתו ית' וכאשר ביאר בבינה לעתים (ח"ר דרוש כ"ד) הפ' כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם לא תירא מהם כי זכור תזכור את אשר עשה ה' אלקיך וגו' כי אולי תחשוב שאתה בעצמך תוכל להוריש הגוים ההם אז יש לך באמת לירא מהם כי לא בכח יגבר איש ואין המלך נושע ברב חיל אך אם בהפך זה תדמה ותאמר בלבבך רבים הגוים ההם וחזקים ממך ואין באפשרתך יכולת להורישם במנהגו של עולם אז אני מבטיחך שלא יהי' לך שום מורא ולא תדאג כלל כי הנה ה' יוצא לקראתך בהשגחתו ויכלתו להצילך מידם בדרך נס ופלא עיי"ש בדבריו היקרים הנאמרים בהשכל:
פירות הנושרין מדברים האלה כי באם יבטח האדם על רוב עשרו וגודל הצלחתו אז לא יהי' מושגח מאתו יתברך ולא יהי' לו תקומה ח"ו ואדרבה אם ישים בה' כסלו ויבטח על עושהו בדביקות גמור יהי' מושגח ע"י בהשגחה יתירה גדולה למאוד. ואחרי הנחתינו יתבאר הענין על נכון דהנה כאן בשליחת המרגלים אם הי' ישראל אז באמונה שלימה ובדביקות בהשי"ת לא הי' צריכין כלל לשליחות המרגלים לתור את הארץ ולרגל אותה אם חזק הוא העם היושב בה אם רפה ואנחנו החזקים מהם כי ע"י בטחונם בה' שהוא כל יכול להושיע אותם מכף כל אויביהם ולהנחילם את הארץ אשר הבטיחם כאשר יצדקו אמרם ז"ל בקבלה אם לא היו שולחים המרגלים לא הי' צריכים לכלי זיין. אכן לאשר שחפצו בשליחות המרגלים כמה"כ ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו וא"כ מוכח שלא הי' להם מדת הדביקות באמת בהקב"ה כי לולא זאת לא הי' צריכין לבקש על זה וכיון שכן בהכרח שההשגחה לא תוכל להיות בדרך נסי כיון שהיא רק לפי סבת הדביקות הדבוק בה' וע"י שרפו ידיהם מה' הי' צריך ההשגחה להיות ג"כ כפי אמונתם בדרך הטבעי וא"כ בודאי הי' צריכין לשליחות המרגלים ונצטוו לזה מפי הקב"ה. וזה ירצה בכוונת רש"י ז"ל אני איני מצוה אותך ירצה דמצד עצמותי לא תצטרכו לשליחת המרגלים כי אני אוכל להושיע אתכם ולהביאכם אל הארץ אם תהי' דביקים בי באמונה השלימה אכן אם תרצה (האי אם אינו תלוי ומשמש כמו אם כסף תלוה ומשמעו כאשר) היינו כשתרצה לשלוח המרגלים ומוכח מזה שאינכם בדביקות גמור ובבטחון בה' יתעלה ובהשגחתו אז שלח מצוה אני אותך לשלוח כי לא תהי' הכיבוש מעתה בדרך הנס רק כפי חוקי הטבע מאחר שאינכם באמונה השלימה בהקב"ה ועל פי נימוס וחוקי הטבע צריכים לחפור ולתור אחרי מבוא הערים או לשפוך דיק וסוללות כאשר יצטרכו כענין שנאמר הראנו נא את מבוא העיר. וא"כ אלו הי' ישראל קדושים באותה שעה בדביקות גמור בהבוב"ה לא היה צריכין כלל לשליחת המרגלים וזה אשר לחטא יחשב להם כי אם היו במדרגת הבטחון והדביקות בה' לא היו צריכין לשום פעולה ממשי לרשת את הארץ כי ה' הוא הנלחם להם וישמור צאתם ובואם לשלום. ואף שאח"כ היה השליחות על פי ה' אכן הם גרמו להם כ"ז שחטאו בחסרון אמונתם בה' ע"כ בשביל זאת יחשב להם לחטא אף שהשליחות באמת לא היה חטא אכן על ראשית המחשבה שעלה ברצונם לשלחם זאת לפגם גדול יחשב להם כי בכ"ע צריך להיות במדת הדביקות האמיתית באמונת הקב"ה ונזכה להיות דבוק באמונתו ועי"ז יתרבה עלינו השגחתו ונזכה להגאל גאולת עולם בב"א:
שלח לך אנשים וגו' כל נשיא בהם יל"ד בתיבת בה"ם דמדכתב למטה אבותיו תשלחו כל נשיא ידעי' שיהיה מהם גם להלן כתיב כולם אנשים ראשי בנ"י המ"ה שפת יתר הוא לכאורה. והנ"ל בזה עפימ"ש בעקידה שער ט"ו דהירא מאלהים אין לו אלא יראה אחד מאחד ואין לו יראת הברואים דהוא מושל על הכל נמצא הירא בלתי ירא והבלתי ירא הוא ירא. דמי שאינו ירא אלהים יש לו כמה יראות מכל הברואים דהם מושלים עליו והטעם בזה דכל מה שיש בעולם יש באדם ויש בו כח מכל הברואים וא"כ כשעובד אלהים ומכניע כל הכחות תחת הנשמה אז כל הנמצאות אשר תחתיהן ישאו ק"ו בעצמן וישתחוו לו איש ממקומו כי כן נגזר ורדו בדגת הים וגו' משא"כ כשהוא נמשך אחר הבהמות אז גם הנמצאות הטבעיות ימרדו בו מכש"כ מה שהוא חוץ ממנו עכ"ד ועפי"ז פי' אא"ז זצוקללה"ה בספר ישמח משה בהפטרה לפ' ראה הפ' הן גור יגור אפס מאותי מי גר אתך עליך יפול. הן גור יגור אפס מאותי פ' שיש לו כמה יראות משום דאפס מאותי. פי' שאין אלהים כל מזימותיו. ומה בכך לזה אמר מי גר אתך עליך יפול הכחות שיש בו חונים עליו עליך דייקא מכל שכן הברואים אשר הם חוץ ממנו עכ"ל. ועפי"ז פירשתי מה דכתיב בפרש' משפטים וכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו. דהאי קרא קשי' דלאו סיפא רישא ולאו רישא סיפא. כי ובכל אשר אמרתי וגו' תשמרו היא כולל כל מצות עשה באזהרה כמו"ש רש"י ז"ל מהמכילתא. ושם אלהים וגו' היא לאו מיוחד וסוגיין דעלמא דבא הכתוב שלא לשבע ולא להזכיר שם עכו"ם. ולפי הנ"ל יוצדק כי ידוע דאלהים מורה על לשון אדנות ושררה כמוש"כ אלהים לא תקלל ובאה הקבלה שזה אזהרה לקללת דיין וכמו ראה נתתיך אלהים לפרעה. וזה הסמיכות ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לעשות כל מצות עשה. ואתיא מכללא דכל מ"ע צריכה להיות בדחילו ורחימו יראה ואהבה ויראה קודמת כטעם ראשית חכמה יראת ה'. ועתה ישראל מה י"א שואל מעמך כ"א ליראה. ובאמת אמרו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. והירא אלקים אין לו שום יראת זולתו וממילא שם אלקים אחרים. יראת זולתו. לא תזכירו לא ישמע על פיך שלא יהי' לך שום אדנות אחר עליו כי יהי' מושל על כל הברואים:
וזה שאמר השי"ת למשה שלח לך אנשים וגו' כל נשיא בה"ם ירצה אנשים צדיקים שכל אחד יהי' נשיא שליט ומושל בו בעצמו להמשיל הצורה על החומר שהיא הנשמה על הגוף ותמיד יכניעו את כל הכחות כולם תחת הנשמה ואז לא יהי' להם שום יראה אחרת. וממילא לא יהי' להם יראה ופחד מיושבי הארץ. ובעת שהי' לגבי משה הי' באמת כן כמו שפי' בספר אוה"ח מה שאמרו חכז"ל אין לגבי משה מלתא זוטרתא. כלו' אנשים שהי' לגבי משה הי' להם היראה מלתא זוטרתא. אך אח"כ וישלח אותם משה ירדו ממדרגתם עד שלא זכו כ"כ להיות מושלים על עצמם ביראת אלהים. ולכן לא היה רק ראשי בנ"י המה שנעשו אלופים לראש על אחרים ולא על עצמם ונעשו בסוג הירא בלתי ירא. ע"כ הגיע להם המורא מיושב הארץ ואמר אפס כי עז העם וגו' לכך היה מה שהיה. אך גבי כלב כתיב ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו. הבריות שהם חוץ ממנו ג"כ היה עמו שהוא היה מושל עליהם וימלא אחרי שהיה לו רק יראת אלהים ולא יראת זולתו וע"כ והביאותיו וכו' והבן:
ובזה מקום אתי לפ' הפ' בפרשת פנחס יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה. שיעורו להיפוך שיפקוד ה' איש על העדה שיהיה אלהי שופט ומושל על כל בשר אשר עמו כי באדם יש בו כח מכל הברואים. ואז יוכל להיות איש על העדה ולא יהיה לו מורא מפניהם וישפוט תבל בצדק. וציון במשפט תפדה במהרה אמן:
ויקרא משה להושע בן נון יהושע. ובתרגום יונתן איתא וז"ל וכד חמא משה עכותנותי' קרא משה להושע בן נון יהושע ותמהו כלם שהיא משולל הבנה. ובמדרש רבה ויקרא משה וגו' זש"ה מי יתן טהור מטמא לא אחד וצ"ב. ונ"ל עפי"מ שפירשתי (בדרושים לשבת הגדול) הפ' מי יתן טהור מטמא לא אחד עפימ"ש הר"ש אלקבץ והאלשיך בענין נתינת מחצית השקל שהיא כדי להורות לעם בני ישראל יחוס האחדות לומר שהוא בלבדו אינו אלא מחצית ובהצטרפו עם שאר בני אדם ישלים למנין השלם וזהו הענין מחצית השקל עכ"ד ועפי"ז יתכן פי' הפ' מי יתן טהור מטמא לא אח"ד ר"ל אם אינו אחד בלבדו לפני עצמו כ"א בהתכללות עם שאר אנשים. והנה היסוד לזה האחדות הוא לאחוז במדת ענוה כאמרם ז"ל מאד מאד הוי שפל רוח משא"כ אם רם לבבו ומתגאה לומר אני ואפסי א"כ אינו מתאחד עם אחרים ולפני עצמו הוא ג"כ כאיש שלם. ונוכל לומר שזה היה החסרון אצל המרגלים שהי' חשובים בעיניהם כל אחד ואחד לאיש שלם בפני עצמם. וז"ש אי"ש אח"ד אי"ש אח"ד למטה אבותיו וגו' שכולם חשבו בעיניהם שהם כאו"א בפ"ע כאדם השלם ולכן לא רצו להתאחד עם אחרים. וע"כ כיון שלא החזיקו במדת הענוה המעולה נתפסו בעצת היצה"ר משא"כ יהושע שהיה עניו ושפל ברך לא היה שולט עליו עצת היצה"ר. וז"ש הת"י וכד חמי משה ענותנותי' קרא משה להושע בר נון יהושע דייקא מחמת שאתה עניו ע"כ ה' יושיעך מעצת מרגלים. ולא יהיה ליצה"ר שליטה עליך. וז"ש המדרש ויקרא משה להושע בן נון יהושע שהתפלל עליו י"ה יושיעך מעצת מרגלים והיינו משום שאתה עניו ושפל בעיניך ורוצה אתה להתאחד עם אחרים הה"ד מי יתן טהור מטמא לא אחד היינו אם אינו אחד בלבדו רק בהתכללות עם אחרים והבן:
א"י בכוונת התרגום יונתן הנ"ל והמדרש הנ"ל זש"ה מי יתן טהור מטמא לא אחד. יתבאר בהקדם להבין הפ' להלן ויהושע בן נון וכלב וגו' ויאמרו טובה הארץ מאד מאד ודקדקו על הכפל מאד מאד. וי"ל לדעתי עפ"י שנראה לי לפרש אמרם ז"ל והנה טוב זה יצר טוב מאד זה יצה"ר דהנה איתא בישמח משה לאא"ז זצוקללה"ה (פרשת חקת) לפרש הפ' מי יתן טהור מטמא וגו' עפימ"ש הכלי יקר מלתא בטעמא דפרה אדומה מטמא טהורים ומטהר טמאים משום דכל דבר נפעל מהפכו ועפי"ז פי' בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע כי נפעל מהפכו וזהו מי יתן טהור מטמא לא אחד ר"ל מי שהוא אינו אחד עם אותו דבר המנגדו אז נפעל מהפכו עכ"ד ייע"ש. והנה לעמוד בדרכי העבודה כזו להיות נפעל מהפכו דהיינו ללחום נגד המניעים והעיכובים העומדים לשטן נגדו בעבודת השי"ת צריך התגברות יתירה ומההכרח הוא להיות חזק בדעתו ואעפ"י ששנו חכמים במשנה מאד מאד הוי שפל רוח עכ"ז צריך להיות ע"ד ויגבה לבו בדרכי ה' כי אם יחזיק במדת הענוה בנקל יוכל ח"ו ליפול ברשת היצה"ר אשר מצודתו פרוסה על כל החיים לעשותו עניו וביישן ביותר לאמר מי כמוני שפל ברך יהלוך במלחמה גדולה וכבידה לשנות ממנהג בני עירי ומתהלוכות אנשי מקומי להיות נבדל מהם בצלם אלהים בשער פאות הראש והזקן ומלבושים שתהא ימין ה' רוממה ולגדל את בני על ברכי התורה הלא כל רואי ילעיגו עלי והאיך אוכל לעמוד בפני המלעיגים וכדומה לזה שממציא היצה"ר תחבולות ומזימות וענינים קשים כדי להדיחו מעבודת השי"ת. ולכן איש נבוב ילבב וצריך להיות גבור כארי להתגבר על יצרו הרע וכאשר שמעתי מפה קדוש כ"ק אדמו"ר הגאון הקדוש מצאנז זצוקללה"ה לפרש אמרם ז"ל שעיקר התשובה היא שאף אם באותו מקום ובאותו זמן ובאותו אשה לא עבר עבירה דהיינו אף שהיצה"ר מסיתו ומצייר לפניו שאין המקום גורם וסובל להתנהג בדרכי החסידות ואותו זמן אינו מוכשר לזה כי לא כדורות הראשונים דורות הללו אשר קשה מזונותיהם של ישראל וכדומה. ובאותו אשה היינו שבני ביתו מעכבים אותו בעבודת השי"ת ועכ"ז לא עבר עבירה והתגבר עליהם זהו התשובה המעולה עכ"ד הקדושים. ואם גם כי כל התחלות קשות אבל אח"כ הבא לטהר מסייעין אותו ואדרבה כל כמה שיותר גדול ההתנגדות והעיכובים נפעל ביותר ולפום צערא אגרא ושכרו גדול בכפלים ועבודתו שלימה ומעילה ביותר ממי שלא היה לו שום התנגדות שאין נפעל מהפכו וז"ש המדרש והנה טוב זה יצר טוב מאד זה יצר הרע ר"ל שעל ידי יצה"ר המתנגדו בעבודת השי"ת עי"ז עבודתו טו"ב מאו"ד כי נפעל מהפכו ומעולה ומשובחת ביותר ממי שאין לו לשום התנגדות. וכהחזיון הזה נאמר אצל יהושע וכלב שבעת שראו המרגלים כולם עשרה אנשים הוציאו דבה על הארץ הקדושה שאי אפשר לבא בתוכה א"כ הי' התנגדות מרובה מאוד בענין כניסת לארץ ולכן אם יהי' הדבר נפעל מהפכו כמה תגדל הטוב של הדבר הזה. וזהו שהפליגו הדבר באמרם טובה הארץ מאו"ד מאו"ד ור"ל ע"י שנפעל מהתנגדות יתירה שיש בזה עי"ז טוב הוא מאוד מאוד יותר מכאשר הי' אם אין לו שום התנגדות. אמנם כבר קדם אמריכו שלהתגברות על התנגדות הזה היסוד היא שלא להחזיק במדת ענוה ואדרבה צריך לילך בגדולות בחרב פיפיות לנגדם כנ"ל ובאמת יהושע הי' גבר ענותן עד למאוד והי' קשה לו לילך בגדולות לכן הי' צריך משה רבע"ה להתפלל עליו שלא יפול ח"ו בעצת המרגלים וז"ש התרגום יונתן וכד חמא משה ענותנותי' קרא משה להושע בר נון יהושע ור"ל שהתפלל עליו ה' יושיעך מעצת מרגלים כפירש"י ז"ל. כי אף שהוא מצוה גדולה להחזיק במדת הענוה כאמרם ז"ל מאוד מאוד הוי שפל רוח מ"מ בכאן הי' צריך להיות בבחי' ויגבה לבו בדרכי ה' כי עי"ז יהי' נפעל מההפכו וכל מה שההפכיות היא יותר מרובה תגדל העבודה כנ"ל:
וז"ש המדרש עה"פ ויקרא משה להושע בן נון יהושע כמ"ש רש"י ז"ל שהתפלל עליו י' יושיעך מעצת מרגלים והיינו מטעמא דאמרן שצריך להתגברות יתירה הה"ד מי יתן טהור מטמא לא אחד אם אינו אחד עם אותו דבר המנגדו אלא נפעל מהפכו כפי' הישמח משה הנ"ל ולכן התפלל עליו שלא יחזיק במדת הענוה להיות שפל ובטל לפניהם אלא יתגבר עליהם ללחום נגדם ויהי' נפעל ממנו. והבן כי נכון הוא בס"ד:
וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ה' וברש"י על פי ה' ברשותו שלא עכב על ידו ע"כ והנה מה דדוחקי' לי' לרש"י ז"ל להוציא המקרא מידי פשוטו עפ"י ד' שהי' רק ברשותו הוא כמו שפי' לעיל בפסוק שלח לך אנשים לך לדעתך אני איני מצוה אותך וכו' וא"כ ממילא הכונה בעל פי ה' ג"כ ברשותו שלא עכב על ידו. ולולא דברי רש"י הי' נ"ל לומר ולדרוש המקרא הזה כפשוטו שהי' על פי ה'. דהנה איתא במס' שבת (דף ל"א) דר"י סובר סותר ע"מ לבנות שלא במקומו פטור ופריך ממשכן דהוי סותר ע"מ לבנות שלא במקומו ומשני כיון דכתיב על פי ה' יחנו ועפ"י ה' יסעו כסותר ע"מ לבנות במקומו דמי ע"כ ולכאורה הוא משולל הבנה ופי' בספר ערבי נחל (בפרשה זו) עפ"י ד' הזוה"ק והאר"י ז"ל שהקשו הלא ידוע איסור קדשים בחוץ לביהמ"ק שעומד בא"י ואיך הקריבו ישראל קרבנותיהם בעת היותם במדבר בחו"ל ותי' כמו דמצינו ביעקב שקיפל הקב"ה כל א"י תחתיו כמו כן בישראל בעת צאתם מארץ מצרים בכל מקום שהי' חנייתם הי' שם קדושת ארץ ישראל וגם בנסעם נסע עמהם ארץ ישראל וכל הקדושה עכ"ד. ונקדים מה דאי' בסה"ק אור החיים שכתב בלשונו הטהור. עוד ירצה במאמר ל"ך לצד שהזכירם בלשון חשיבות ואמר אנשים שיורה שהם צדיקים לז"א לך פי' כל עוד שהם לפניך אצלך הם צדיקים אבל כשיחזירו פניהם ללכת בשליחות פקע מהם פלילה וכו' עכ"ל. והנה משה רבע"ה הרגיש בזה שתיכף בעת שילכו ממנו יפקע מהם כח הקדושה כמו שפי' רש"י ז"ל עה"פ וילכו ויבואו. ע"כ שלח אותם משה בכוונה זאת. על פ"י ה'. כי מזה מוכח בענין המשכן אף שהסתירה הי' על מנת לבנות שלא במקומו עכ"ז כיון דכתיב על פי ה' יחנו נחשב זאת כסותר ע"מ לבנות במקומו והיינו כי מלא כל הארץ כבודו וקדושת הבוב"ה אין תופס שום מקום כלל וכבודו מלא עולם ע"כ לא יצוייר אצלו שום השתנות מקום כלל וכיון שחנייתם הי' על פי ה' הכל נחשב כמקום אחד. כמו כן שלח משה המרגלים בכוונה הזאת עפ"י ה' שבכל עת בכל מקום בואם יהי' נחשב כאלו הם במקום אחד ולפניו יעמדו ויהי' נחשבים כולם לצדיקים כולם אנשים ראשי בני ישראל כמו כן אף בהליכתם ובנסעם מזה יהי' צדיקים ונחשבים כאלו עומדים לפניו. וזה שאמר הכתוב וישלח אותם משה על פי ה' דהיינו שמשה שלח אותם בכוונה הזאת על פי ה' שיהי' נחשבים בכ"ע לצדיקים כמו בעת שהי' עומדים לפניו והבן:
ומה הארץ השמנה היא אם רזה היש בה עץ אם אין וגו' וברש"י היש בה עץ אם יש בהם אדם כשר שיגין עליהם בזכותו. יש לשאול על כפל הלשון היש בה עץ אם אין דבשלמא בשמנה הוא וכו' שפיר שייך לומר דבר והיפוכו כי לפעמים שדה אשר אינה שמינה ולא רזה רק היא בסוג האמצעי לא טובה ולא רעה משא"כ אצל צדיק לא יתואר לומר סוג אמצעי לא טוב ולא רע ולא ימלט רק אחד משתי אלה או צדיק או רשע ולמה הוצרך לכפול הדבר היש בה עץ אם אין. ויתבאר לדעתי בהקדם מה שאמרתי לפרש הפ' (בפ' בשלח) ויקרא שם המקום מסה ומריבה וגו' היש ה' בקרבנו אם אין. דהדבר כמו זר יחשב האיך יתכן דעם בנ"י הקדושים אחרי ראותם את כל הנסים והנפלאות אשר עשה השי"ת לעיניהם להפליא יפלו בגדר הספיקות ויהי' כמסתפקים בדבר הזה אם ה' בקרבם או לאו. (והוא קושי' ר' אבא בזוה"ק שם ותי' שם ר"ש דבעי למנדע בין עתיקא סתימאה דכל סתימין דאקרי אין ובין זעיר אנפין דאקרי ה' וביאורו ידוע מש"כ בפרע"ח בכוונת אתה אחד ובסידור האר"י ז"ל ובעט"צ פרש' בשלח) וביאור הענין עפ"י פשוט כי הנה ידוע אשר זאת הברכה ברכת השם תבוא באחד משני דרכים האחת היא כשיש איזה דבר מה אצל המקבל שתוכל הברכה לחול עלי' ע"ד הנאמר מה יש ליכי בבית וגו' כמבואר בזוהר ועיין בטו"ז ריש הלכות חנוכה בענין הנס. ויש ברכת ה' בבחי' אחרת שהקב"ה ממציא יש מאין כמו שהיה בבריאת שמים וארץ שהמציא יש מאין ומאפס המוחלט כידוע ומפורסים מסה"ק:
והנה נראה בעליל לחדש דאופן הבחינה הנזכרת היינו שיושפע האדם בבחי' יש מאין לזה צריך אמונה גדולה וחזקה בהבוב"ה והיא יאתה רק להאיש הגדול והמורם מעם אשר לו יתר שאת ועז בעבודת השי"ת והאמונה אזור חלציו כשרשת בלבו כיתד שלא תמוט לאיש אשר אלה לו מתנהג עמו הקב"ה בהמצאות יש מאין כי הוא מאמין בהשגחת הקב"ה והשגחה היא סבת הדביקות לא כן האיש שאין בו גודל התדבקות ואמונת הבטחון בהקב"ה אז ההתנהגות עמו בדרך המצאות יש מיש וזהו הספק שהיה בישראל עלו ונסתפקו הי"ש ה' בקרבנו. דהיינו אם שאנחנו במדרגה שפלה ונמוכה הקב"ה מתנהג עמנו בבחינת יש מיש או אנחנו במדרגה גדולה וגבוה. אם אי"ן שהקב"ה מתנהג עמנו בהמצאות יש מאי"ן. שהוא המדרגה הגדולה בדרכי עבודת ה' וזהו ג"כ כוונת הפ' שמשה שלח את המרגלים שישגיחו בהארץ הזאת הנמצא בה איש צדיק אדם כשר שיגן עליהם בזכותו והיינו שיתבוננו באיש צדיק המגין הזה עד היכן מגיע מדרגתו ומעלתו בדרכי ה'. אם התנהגותו הוא ע"ד המצאות יש מיש ע"כ הוא עוד במדרגה הקטנה באמונת השי"ת ואין צריך התגברות וכח גדול לנצחו או שהוא בצדקתו בבחינת יש מאין במדרגה היותר גדולה בדרכי העבודה וע"כ תו צריך התגברות רב וחזק לכבשו ולנצחו וזה שאמר שיתורו את אנשי המקום אם נמצא בהם איש צדיק. היש בה עץ. דהיינו האדם כשר אשר הוא שם אם הוא במדרגת י"ש. אם אי"ן שהוא במדרגה הגדולה מדרגת אין (ועיין בכלי יקר) וא"ש בס"ד:
ויציאו דבת הארץ וגו' ארץ אכלת יושביה הוא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות ופי' רש"י אכלת יושביה בכ"מ שעברנו מצאנום קוברי מתים. אנשי מדות גדולים וגבוהים. צל"ד דהדברים סותרין זא"ז דמתחלה פצו פיהם ואמרו שהארץ אינו מגדלת יושביה ומקברת בעליהם ואח"כ אמרו דהם אנשי מדות גדולים וגבוהים גם צ"ל אמרו ויראום את פרי הארץ. וזה פריו. גם יל"ד בתשובת כלב בן יפונה הארץ אשר עברנו בה טובה הארץ מאד מאד למה כפל תיבת מאד. עוד הק' מה ראו להוציא דבה על הארץ ולדבר סרה הא אנשים חשובים וכשרים היו כמו שפי' רש"י לעיל.
ונראה דהנה יש שני בחינות נסיונות נסיון העושר כמו שנאמר פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת ורם לבבך ושכחת וגו' וכדומה ומצינו ג"כ נסיון העוני כאמרם ז"ל עניות מעביר ע"ד קונו. וגם כי יש הרבה מצות ומע"ט שלא יוכל האדם להשיגם כי אם בדמים יקרים ובקשוי גדול ואם דל הוא ואין ידו משגת. והנה החליטו שנסיון העושר גדול מן נסיון העוני וגם הנסיון מעיד ע"ז אשר נסיון העושר צריך התאמצות יותר ביתר עז אף אם נאמר דלאדם אשר בא בימים ונתגדל מעולם על ברכי התורה ודת היהודית אינו מזיק לו הכסף והזהב אבל מ"מ לבניו ובנותיו באי כחו הוא דבר קשה מאוד לשמרם אף בנטירותא יתירה ושמירה מעולה כי מה יעשה הבן שלא יחטא אשר נתגדל ברב טוב בשגם אשר עוד לא נחקק בלבו איזה דרך ישכון אור והמעשה אשר יעשה ויצר לב אדם רע מנעוריו. ואפשר לומר זה בכוונת המרגלים כי יראו לנפשם אם ילכו לאה"ק ויאכלו מטובה איש תחת גפנו ואיש תחת תאינו וכל טוב יהי' להם במנוחה שלימה באין מחסור שום דבר מקום יש בראש לחוש אשר לבעבור רבת הטובה אשר תגיע פן יזכו בניהם אחרי תאות בשרם ומה בצע להם אם ישביעו את נפש בניהם בעוה"ז במעדנים ומטעמים אם עי"ז יבעטו בטובה ויחליפו עולם עובר בעולם עומד א"כ הלא רבת הטובה המיועד לרעה תחשב להם. וזה שאמרו ארץ אכלת יושבי' כי העיקר הוא וזאת תורת האדם למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו כי האדם אינו חי לעולם ואם לא יראה לטעת נטעי נאמנים בדורות הבאים היינו אכלת יושבי' כי אין אדם נצחי בעצם. ואמרו וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדו"ת היינו הם עצמם הולכים בתום וביושר בעלי מדות גדולים וגבוהים יכונה לרבות המעלות והמדות אבל עכ"ז מרוב הטובה אכלת יושבי' הדורות הבאים והקונים אחריהם וזהו ויראום את פרי הארץ שם רומז לפרי בטניהם ותולדותיהם. ובתשובת כלב בן יפונה הארץ אשר עברנו בה. טובה הארץ מאו"ד מאו"ד. בתיבת מאוד רומז ליצה"ר כמו שאמרו ז"ל טוב מאוד זה יצה"ר. ורמז גם לממון והון כמוש"א זיל ובכל מאדך בכל ממונך. ונ"ל כי לא כארץ הגוים אויר ארץ עכו"ם טמאה ארץ ישראל המקודשה כי אף אם ישפיע להם טובה וברכה רב מאו"ד שעי"ז יש לחוש מגירוי היצה"ר אשר יתגבר עליהם אעפי"כ לא ירעו ולא ישחיתו במעשיהם ודוקא בחו"ל יש לחוש שיתערבו בגוים וילמדו מעשיהם אבל בא"י ארץ מטוהרה ולא גשמה לא יזיק להם היצה"ר ע"י רבות הטובה כמה"כ הן עם לבדד ישכון ובודאי שארית ישראל לא יעשו עולה והבן:
ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר ה' ארך אפים ורב חסד וגו' סלח נא לעון העם הזה וגו' ויאמר ה' סלחתי כדברך. ויש להבין אמרו כאשר דברת. לאמר תיבת לאמר ל"ל הלא די באמרו כאשר דברת ה' ארך אפים וגו' גם אמרו סלחתי כדברך פירש"י ז"ל בשביל מה שאמרת פן יאמרו מבלתי יכולת ה' וא"כ הול"ל סלחתי בעבור דבריך ולא כדבריך. ונ"ל בהקדם לבאר דברי משה רבע"ה ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר. ולכאורה הוא תמוה איך יאמרו שאין יכלת ה' מי שקרע את הים ועשה כל הנסים ונפלאות לא יוכל לכבוש ל"א מלכים מי פתי יסור הנה ולא יבין את זאת שבעמוד אחד יש ביכולתו להמית את כל יושבי הארץ חזקים וגבורים אף ברגע אחד לכן נ"ל עפ"י הידוע שהקול מעורר הכוונה והיא נבחן בחוש שכמה גדול כח הדיבור שאף בענין שמתחלה הי' רחוק ממנו ככלי רמי' עכ"ז לאחר שהגם יוצא מפיו ויודע שאינו אמת תפעול כח הדיבור עד כי יתחזק אצלו המחשבה הזרה והנבערה לאמונה שלימה וחזקה והיא ענין טבעי הנמצא בבנ"א ועפי"ז י"ל שכוונת משרע"ה שבא בטענה ואמרו הגוים וגו' מבלתי יכלת ה' וגו' היינו שיאמרו בתחלה רק בפיהם אף אם לבם בל עמם כי גם המה יכירו וידעו בלבם שאך בעבור שחטא העם הזה לכן אמרה תורה ואכנו וגו' ואעשה אותך לגוי גדול וגו'. אך אח"כ ע"י הדיבור שבפיהם שוא ידבר יכנס הדבר בלבם להאמין זאת באמת בתם לבבם שח"ו בלתי יכולת ה' להביא וגו' וא"כ כש"כ במדה טובה מרובה בודאי כל דיבור היוצא מפי איש הישראלי עושה רושם במחשבה עליונה ואף כי אמת נכון הדבר כי רחמנא לבא בעי ועיקר האמונה היא בלב עכ"ז מבשרי אחזה אלוה היינו ע"י כלי המעשה האברים הפועלים בעשיית המצוה נתעורר ע"י כח הרוחני ונדלק ניצוץ הקדוש הטמון בנקודה הפנימיות מחשבה הדקה והזכה. ולזה צריך האיש הנלבב להתחזק בכל דרכיו ומעשיו ודיבורו שיהי' על אופן שיעוררו ויקבעו בלבו האמונה והמחשבה הטהורה על צלמו ולבושו החיצוני בפאת ראשו וזקנו מגודל כתואר בני מלך מלכו של עולם ובכל דרכיך דעהו להיות נזהר מחוקת העכו"ם בפרינות ואביזריהו להגביר ימין על השמאל שיהי' ימין ה' רוממה וע"י שהאברים הפנימים מתפעלים ע"י אברים החיצונים יעשה חיל בתורה ותפלה במחשבות וכוונת זכות וקדושות:
וזהו שבקש משרע"ה ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר. ר"כי אם גם רק בפה יאמרו בלי כוונת הלב ה' ארך אפים וגו' עכ"ז סלח נא לעון העם הזה וגו' ויאמר ה' סלחתי כדבריך. ופירש"י ז"ל בשביל מה שאמרת פן יאמרו מבלתי יכלת ה' שמשם נשמע כמה גדול כח הדיבור דהי' בתחלה אמירה בפה ולא בלב כהנ"ל ור"ל סלחתי באם יאמרו בתחלה באמירה בעלמא ולא מקירות לבבם כי אף עקימת שפתים הוי מעשה לפעול בלבו אח"כ התלהבות נפלא וכוונה רצוי' ועבודה ברעותא ובחדותא דלבא לשם שמים והבן:
דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית. במדרש ילקוט הה"ד אור זרוע לצדיק וגו' ונראה ביאורו עפ"י מה שאמרנו לפרש הפ' (משלי ג') כי נר מצוה ותורה אור עפי"ד הגמ' זכה נעשית לו סם חיים לא זכה וכו' וחלקנו בין עשיית המצוה לעסק התורה דבענין עשיית המצוה בעת שהאדם רוצה בקיומה לעשותה אזי תחשב לו לצדקה ולטובה ואף שיעשנה שלא לשמה ולא באופן הראוי. לא כן בענין לימוד התורה דלפעמים אם האדם לא יהי' זהיר בה כראוי ונכון לא זכה וכו' ויגרום ע"י ח"ו רעה גדולה לעצמו. ובמצוה אמרו ז"ל בספר הזוהר זכאה מאן דעביד פקודי דמארי אף כדלא יאות. והנה כר אין בו שום חילוף והתהפכות רק כשמו כן הוא בעצם נר ועומד להאיר. אכן תיבת אור ישתמע לתרתי נגהי ואורתא כמאמרם ז"ל ריש פסחים וזה ירצה בכוונת הפ' כי נר מצוה. דהיינו שהמשיל את המצוה לנר כמו הנר העומד תמיד לעשות פעולתו להאיר כמו כן המצוה מאירת עינים לכל עושי' אשר יעשה אותה האדם וחי בהם. אכן ותורה אור. אצל התורה מצינו שני בחי' זכה ולא זכה כמו גבי האור כמו גבי אור דמשמע לתרי אפי כמו כן הוא באור התורה וא"כ לפי"ז יהי' גדול העושה מצוה יותר מלימוד התורה. אכן מצינו מעלה יתירה בתורה מעושה מצוה דהנה במצות שצונו הקב"ה מצינו בתוה"ק לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוך היום ולא תגרעו ממנו שאין לנו רשות להוסיף על המצות והם רק הנאמרים בתוה"ק והרי אלו באזהרה. אכן אצל התורה מצינו אדרבה שניתן רשות לכאו"א ולדרוש ולחדש בה ולהוסיף כפי שכלו והשגתו וכל מה שתלמוד ותיק עתיד לחדש הכל הוא תורת אמת כנאמרה בסיני והתוה"ק היא כהזרע אשר נזרע אשר מגרעין אחד יוצא שבולת שבו כמה וכמה גרעונות כמו כן היא התוה"ק שמזריעין ומוסיפים בכל פעם תקנות גדרים וסייגים וזה המעלה שיש לתורה יותר מהמצוה. וזה פי' הפ' אור זרוע לצדיק אור דהיינו התורה. היא בבחי' זרע זרוע שצומח והולך ומתרבה בכל יום. לצדיק לתקן כמה דתקינו רבנן לעת הצורך והחידוש:
והנה איתא במדרש רבה פ' קרח וכן ברש"י כאן פי' וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ציצית בגימט' תרי"ג דציצית היא ת"ר וח' חוטין וחמשה קשרים עולים תרי"ג ע"כ והנה בתורה כתיב ציצת חסר יו"ד וגם מנ"ל לרש"י ז"ל לצרף למנין תרי"ג גם החמשה קשרים כיון דמדאורייתא די בקשר אחד ורק מדרבנן בעי' ה' קשרים ולא חזי לאיצטרופי למנין תרי"ג מצות התורה אלא ע"כ הורו לנו כוונה בזה שאמרנו והוא הדבר אשר דברנו שכל מה שמחדשין בתורה הן הן ג"כ עיקרי וגופי התורה. והתורה נמשלת לזריעה וכללא דכולא בי' הכל נכלל בתוה"ק כל מאמרי חז"ל הכל ממקור קודש התוה"ק. וז"ש רש"י ז"ל ציצית עולה תרי"ג אף שהיא בצירוף הה' קשרים שהמה רק מדבריהם עכ"ז גם הם יחשבו לגופי התורה כמו התרי"ג מצות וע"ז אומר המדרש ועשו להם ציצית זש"ה אור. דהיינו אור תורה. זרוע לצדיק. בחי' הזריעה העומדת להוסיף ולעשות כפלי כפלים ממה שנותנים לצמוח כמו כן בתוה"ק כל מה שמחדשין ומוסיפים בה נחשב כעיקרי התורה ועומדת לכו להוסיף לנו חיים ברכה וע"י מה שמוסיפים בתוה"ק לצדקה תחשב לנו לחיותינו ולטוב לנו כל הימים. וזה פי' הפסוק ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר אשר במדרש סמכו בכאן עה"פ והי' לכם לציצית. דחפץ השי"ת היא רק שיגדיל תורה ויאדיר שעיקר היא הגדילים הצומחים אחריהם אשר גם הם כעיקרי ויסודי התוה"ק יחשבו וכדברנו הנ"ל והבן: