קדושת יום טוב חלק א· רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים
בהעלתך
בהעלתך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. במדרש רבה הה"ד שלח אורך ואמתך המה ינחוני. וצ"ב ונ"ל עפי"ד התוצאות חיים עה"ת על פי' רש"י להגיד שבחו של אהרן שלא שנה. וז"ל שרש"י ז"ל פי' בפסוק פ' וארא הוא אהרן ומשה. יש מקומות שמקדים אהרן למשה וי"מ שמקדים משה לאהרן לומר ששקולין כאחד. ואיתא דשבעה קני מנורה היא כנגד האבות אברהם יצחק ויעקב משה אהרן דוד ושלמה והאמצעי הוא כלפי משה. והנה כתיב אל מול פני המנורה יאירו להראות שהאמצעי משובח מכולם א"כ תרי מילי הנ"ל סתרי אהדדי כי מהמנורה נראה שמשה משובח מאהרן ולעיל אמרינן שמשה ואהרן שקולים. וזה שאמר רש"י ז"ל להגיד שבחו של אהרן שלא שנה שאעפ"י שהנחת הפתילות של נרותי' של המנורה שהי' פונים מול נר האמצעי שהיא כנגד משה מורה מעלה יתירה למשה על אהרן. אפ"ה לא שנה אהרן בהנחת הפתילות אחז במדת הענוה והניחה באופן שיאירו מול כר האמצעי להראות שבחו של משה עליו עכ"ל. עכ"ז צריך להבין מפני מה עשה זאת הקב"ה להראות שהנר האמצעי אשר הוא כנגד משה היא משובח מכולם והלא באמת הי' שקולים כמו שפרש"י ז"ל הוא אהרן ומשה:
אך הנלפע"ד דבא הרמז בהנרות אשר הם נגד כשמת אדם כמו דכתיב נר ה' נשמת אדם אשר אין שום אדם יכול להכניע את עורפו ואת לב האדם אשר היא רע ונעוריו להטותו לתחי' רק ע"י התורה. כאמרם ז"ל בגמ' בראתי יצה"ר בראתי תבלין היא התורה ע"כ צריך האדם לקבל עליו עול תורה באמת ולקבוע עתים לתורה אף אם יעצרהו מניעות ועכובים הרבה זאת ישיב אל לבו שבודאי אין הקב"ה שולח לו מניעות רק מה שיש בידו כח ללחום עמהם כי הלא היא בידוע שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו ויהי' עז כנמר וגבור כארי וכו' ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. אמור מעתה שע"כ נר האמצעי משובח מכולם להיותו נגד משה רבע"ה שע"י נתנה לנו התורה. והוא הי' הסרסור בקבלת התורה. ותלמוד תורה כנגד כולם:
ובזה פירשתי מה דכתיב כי נר מצוה ותורה אור. ר"ל ע"י נר מצוה בשבעה קני מנורה דכתיב אל מול פני המנורה יאירו הרומז למשה רבע"ה בשביל התורה. נשמע כי התורה אור. כי רק ע"י התורה השי"ת יוצאנו מאפילה לאורה והבן. וז"ש המדרש שלח אור"ך שם רומז להמנורה. ואמת"ך שם רומז לתורה כי התורה נק' אמת כטעם אמת קנה כדאי' בפ"ק דברכות ואותיות אמ"ת הם ראש וסוף ואמצעי דאלפא ביתא כנודע. אף ששאר מצות ה' הם ג"כ אמת עכ"ז התוה"ק היא נצחי לעד ולא כן שארי המצות דיש הרבה מצות התלוים בזמן מ"ע שהזמ"ג. משא"כ התורה היא בכל יום ויום ובכל רגע וכדכתיב והגית בו יומם ולילה. בשביל כך נקראת התורה אמת כי היא נוהג בכל זמן ואין לך עת אשר אינו מחוייב לעסוק בה. וז"ש המד"ר שלח אורך היינו אורו של כר אמצעי אשר היא כנגד משה עצם התורה. מזה נשמע ואמתך. התורה הנק' אמת המה דכחוני כי ע"י התורה יוצאנו ה' מאפילה לאורה ומשיעבוד לגאולה ונבואה אל משכנותיך במהרה:
ב' בהעלתך את הנרות וגו' במד"ר הה"ד יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו. נ"ל לפ' דהנה ענין המשכן הי' לקדש את שמו הגדול ית' שיהי' שמו וכסאו שלם כדכתיב כי יד על כס י"ה וכמו שפי' זקיני רבינו המהרש"א ז"ל הפ' אוה למושב לו. כי המלחמה לד' שימלא כס עם א' ויהי' כסא ו"ה לי"ה שיהי' שמו שלם כי במקדש הי' הכה"ג מזכיר שם הוי' ככתבו וזה אוה למושב לו אותיות או"ה למושב לו. וזש"ה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. כי רש"י פי' ויקחו לי תרומה לי לשמי. ופי' כבוד אאמ"ו זצלה"ה בספרו ייטב לב פ' תרומה עפי"ד האריז"ל כי השם הוי' המורה כביכול על עצמותו שהוא אחד הפשוט צריך להזכיר אותו בכל האותיות יחדיו בבחי' האחדות מה שאין הפה יכול לדבר בלתי כה"ג שהי' שכינה מדברת מתוך גרונו והיינו כשהי' שומעין את השם וכו' מפורש יוצא כלומר מאליו מפי כה"ג וכו' וזה שפירש"י ז"ל ויקחו לי תרומה לי לשמי. כדי להזכיר את שמי עכ"ל בקיצור וכן איתא בספרים בשם הריב"ש טו"ב ימלא ה' כל משאלותיך שכל מבוקשך יהי' שיהי' שמו וכסאו שלם. וזשפ"י רש"י ז"ל כשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא הי' עמהם בחנוכה. ולא הי' מסייע לקדש את שמו הגדול ע"כ חלשה דעתו. וז"ש המדרש יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו ר"ל כ"י אי"ן בגימ"ט צ"א הוי' אדני שהיא זיוג עליון כנודע היא מחסור ליראיו. ע"כ פי' רש"י כשראה הקב"ה שחלשה דעתו אמר לו חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הכרו"ת שם רומז למה דאי' בכוונת כר חנוכה כי בנר יש שלשה יחודים הוי' אקי' הוי' אדני הוי' אלקים בגימט' נ"ר שע"י מצות הדלקת הנרות יש בו כח לעשות הג' יחודים ועי"ז יהי' שמו שלם וכסאו שלם במהרה בימינו אמן:
ג' א"י בהעלתך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. ובמדרש יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו. ונראה לומר דהנה הצדיק והמוכיח בעם המורם ומנהלם בדרכי התורה ויראה המעלה את הנרות הם המה נשמות ישראל הקדושים ברום המעלות בז' מדות הקדושים חג"ת כהי"מ צריך היא גם לבקש עליהם ולהשפיעם שפע ברכה הצלחה ממקור הברכות למען שממנו יקחו לעבוד את ה' כי באמת אמרו אם אין קמח אין תורה ע"כ צריך האיש המורם הזה בטרם שרוצה להעלות נשמות ישראל למקור הקדושה בדרך התורה ועבודת ה' לבקש ולחנן מהאל יתב' שאל יחסר מזון לכל בית ישראל מחי' וכלכלה ועי"ז יוכלו לעבוד את ה' בלב טהור וברוח נכון בכל נפשם:
והנה אמרו ז"ל (בבא בתרא כ"ה) אר"י הרוצה שיחכים ידרים ושיעשר יצפין וסי' שלחן בצפון ומנורה בדרום. הכוונה דהמנורה מרמזת לחכמה חכמת התורה כר ה' ושלחן בצפון כי מצפין זהב יאתה [איוב ל"ז] והנה כל הרוצה להחכים בחכמת התורה צריך הוא ג"כ שאל יחסר לו טרף ולחם חוקו למען שלא יגיע לו ביטול תורה מחוסר כל. וז"ש וסימנך שלחן בצפון ומנורה בדרום. כי מי שהוא עוסק בחכמת התורה מנורה בדרום להאיש הזה צריך שיהי' ג"כ דבר העומד נגד המנורה דהיינו בצפון שהיא שלחן המרמז לפרנסה ועי"ז יכול הוא לקיים מצות התורה בשלימות כראוי:
וזה כוונת הפ' בהעלתך את הנרות. כשתרצה להעלות נשמות ישראל כר ה' נשמת אדם להביאם ולהדריכם בדרך התורה צריך אתה לראות שיהי' אל מול פני המנורה שתכוין אל מה שהיא מול פני המנורה דהיינו שלחן בצפון שהיא מול המנורה העומדת בדרום שתשפיע להם רב שפע וברכה שאל יחסר להם כלום ואזי יאירו שבעת הנרות כי עי"ז שלא יהי' טרודים בענינים אחרים ויהי' כל מגמתם וחפצם רק בקיום התוה"ק יאירו על ידם ז' המדות הקדושות ויהי' אור התורה והחכמה בתכלית השלימות וע"ז אמר המד"ר הה"ד יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו כי לאלה היראים את ה' ושומרים מצותיו בקדושה יתירה ודאי ראוי שאל יחסר להם כל טוב כי זולת זאת אינו באפשרי לקיים התוה"ק ואם אין קמח וכו' וא"כ בודאי לאלה היראים ועובדים את ה' באמונה יתירה באמת ובלב שלם בודאי הקב"ה ישפיע להם כל טוב באין מחסור וזה כי אין מחסור ליראיו ויהי' להם אך טוב סלה ויושעו בדבר ישועה ורחמים ממעון הברכות והבן:
ד' א"י בהעלתך את הנרות וגו' ויעש כן אהרן פרש"י ז"ל להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. ובמדרש אל מול פני המנורה וגו' הה"ד שלח אורך ואמתך המה ינחוני וצ"ב. והנ"ל בס"ד עפ"י מאמרם ז"ל באבות רבי אומר איזה דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהוא תפארת לעושי' ותפארת לו מן האדם וכתב ע"ז הריטב"א ז"ל (הובא במדרש שמואל) שלא יהי' כילי וגם המבזבז אל יבזבז יותר מחומש וכן אמר שלמה המע"ה אוהב כסף שהוא הכילי לא ישבע כסף ולעולם לא יעשה צדקה מאהבתו את הכסף הרי דבר כנגד הקמצן ואח"כ אמר ומי אוהב בהמון כנגד המפזר שלא כסדר שהוא אוהב בהמון עם לעשות להם טובה לסוף יצטרך הוא לבריות וז"ש לא תבואה שלא ישאיר לעצמו תבואה ועל שניהם אמר גם זה הבל שאין מדה טובה אלא האמצעית עכ"ל עיי"ש. מצינו למדין שהבחירה הטובה היא בדרך האמצעי כגון בצדקה שיהי' תפארת לעושי' ע"י שלא יהי' וותרן ביותר ותפארת לו מן האדם ע"י שלא יהי' קמצן ביותר וכ"כ היא גם בשאר ענינים וכאשר גם הרמב"ם ז"ל (בהל' דעות) הפליג מאוד בדרך הממוצע בכל דבר ודבר. אכן כלל גדול אמרו באיש אשר כבר הרגיל את עצמו באיזה מדה רעה ח"ו אז ההרגל נעשה טבע וקשה לפרוש ממנה ע"כ איפא זאת העצה היעוצה והיא הנותנת לאחוז דרכו בקצה האחרון ההפכי כדי להרחיק ממנו מדה המגונה ואח"כ יהי' בכחו להחזיק במדה האמצעית וכבר נתבאר זה בספרים ע"ד משל למקל או לבגד שנתעקם אי אפשר לישרו אלא א"כ יעקמו אותו מקודם לצדו השני כי אם יטו אותו אל מרכז האמצעי יחזור להעיקום כנראה בחוש ע"כ ההכרח לעקם אותו על קצתו השנית ועי"כ ישאר על מרכז האמצעי. איברא הדעת מכרעת דכ"ז שייך רק במי שכבר הורגל באיזה מדה לא נכונה ח"ו לא כן במי שלא סר מני הדרך התורה כל ימיו ומעולם לא הורגל עצמו במדות רעות ח"ו לאיש אשר אלה לו לו ראוי ולו נאה לילך ולהתנהג עצמו בכל זמן ועידן בדרך הממוצע כאמרם ז"ל. וזה אפשר לרמז במה שצוה השי"ת אל מול פני המנורה יאירו וגו' שם רומז שצריך האדם להחזיק בכל דבר בדרך הממוצע (וכאשר כבר דבר בקדשו אאמ"ו זצוקלה"ה בס' ייט"ל פ"ז עד"ז עיי"ש). אולם כבר בארנו שלאו כל אדם זוכה לכך ולא אמרן אלא באיש שיש בו כל המדות הטובות אשר מנו חכמים משא"כ מי שיש בו איזה מדה רעה ח"ו אז א"א לו לאחוז במדה האמצעית כמשל המקל הנז"ל. וע"ז בא הכתוב ואשתבוחי בי' באהרן שיורד עפ"י מדותיו באומרו ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה וגו' ירצה שהוא מעודו התנהג עצמו בקו המדה האמצעית ושהי' יכולת וסיפק בידו להתנהג עצמו בדרך זה כי הי' שלם בכל המדות ולא הי' בו שום מדה מגונה ח"ו שיהי' מוכרח ע"י לאחוז בקצה האחרון. וזהו כוונת רש"י ז"ל להגיד שבחו של אהרן שלא שינה דהיינו אפי' במדה אחת לא החסיר ולא הי' צריך לשנות מכמו שצוה הקב"ה לילך בדרך הממוצע כי לא הי' בו שום שמץ דופי ח"ו:
והנה דעת לנבון נקל דמי שזכה לכך להתנהג עצמו במדה זו אז עבודתו מתקיימת תמיד באופן אחד משא"כ במי שצריך לפעול ע"י מדה ההפכי זהו עבודה שאינה מתקיימת כי היום צריך להתנהג עצמו כן ולמחר ולאחר זמן יצטרך לשנות עבודתו אל מרכז האמצעי. ע"כ עבודה המתקיימת נקרא בבחי' אמת כי קושטא קאי תורת אמת היתה בפיהו. וז"ש המדרש עה"פ אל מול פני המנורה יאירו וגו' שמרמז על שצריך לאחוז בקוטב האמצעי וע"ז סמך הפ' שלח אורך ואמתך היינו התורה שנקראת אור ואמו"ת"ך דהיינו באופן המתקיים שפת אמת תכון לעד שהיא הדרך האמצעי הנק' בבחי' אמ"ת המה ינחוני והבן:
ה' דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלתך את הנרות וגו' פירש"י ז"ל שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה. ובמדרש זש"ה ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר וצ"ל סמיכת המדרש. ונ"ל בהקדם אמרם ז"ל באבות ר"ח בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות. דיל"ד בתיבת להם דהי' די באמרו לפיכך הרבה תורה ומצות כו' ויבואר לדעתי דהנה מודעת זאת אשר כל מצוה דרבנן היא כדאורייתא ואתיא מכללא דלא תסור כמבוא' במס' שבת פ' ב"א וכיון שכן הדבר שכל התיקונים הגדרים וסייגים שנתהוו בכל דור ודור ע"י עמודי התורה התנאים ואמוראים הגאונים השרידים אשר עומדים להעמיד הדת היא כתורה ממש. לכאורה יפלא למה לא נאמרו גם כללותיה ופרטותיה ודקדוקי' של דברי חכמים וחידותם למשה בסיני כמו כל התרי"ג מצות המפורשים ולמה היה זאת מלפניו למסור התוה"ק ביד חז"ל לעשות בה כפי דעתם ורצונם להוסיף יו"ט שני או לגרוע שלא לתקוע בר"ה שחל להיות בשבת וכדומה. הלא כולם מרועה אחד נתנו והול"ל כלם בסיני עם התרי"ג מצות וכבר נתקשו בזה הראשונים ז"ל. אכן לתשובת השאלה הזאת נאמר שהוא מחסדו יתברך למען צדקו שרוצה בטובת עם סגולתו רצה לזכות את ישראל שיהיה בידם ובכחם להגדיל ולהרחיב התוה"ק כדי להגדיל שכרם בכפלים ע"כ מקום הניח לחז"ל להתגדר בו שהם ימצאו חלקם בחיים אור הגנוז והצפון בהתוה"ק וכל דבריהם ז"ל צריכים שימור וחיזוק כי תורת ה' בפיהם. והדברים עתיקין וזה ירצה בדברי ר"ח ב"ע באמרו רצה הקב"ה לזכות את ישראל שיהיה לאל ידם להגדיל תורה ולהאדירה לפיכך הרבה לה"ם. דייקא ר"ל שהניח מקום להם שהם ירבו ויוסיפו עה"ת. תורה ומצות. ולמה באמת היה זאת ולא נאמרו גם דברי חז"ל בפירוש למשה בסיני. והיה כמשיב ה' חפץ למען צדק"ו תיבת צדקו מוסב על ה' הכוונה בשביל צדקתו שרוצה בטובת עמו בית ישראל ורצה לזכות אותם ע"כ יגדיל תורה ויאדיר אצל ישראל לעשות גדרים וסייגים כדי להגדיל שכרם כנ"ל:
והנה באמת אמרו בסה"ק דהמנורה מרמז לתורה ומצות כטעם כר מצוה ותורה אור. ומעתה י"ל שזה שכ' רש"י ז"ל דצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה ר"ל דהצווי הבוב"ה הי' בהעלתך את הנרות היינו התורה והמצוה עד"ז תדליק שיניח מקום לחכז"ל להתגדר להרחיבה ולהאדירה בסייגים וגדרים וזה שפי' עד שתהא שלהבת עולה מאליה שתפעול בהם כח אלוקי עד שהם מעצמם ירבו ויוסיפו כנ"ל. וזה סמיכת המדרש לכאן שרמזה התורה שתהא שלהבת עולה מאליה היינו מה שמוסיפים חז"ל עה"ת כי ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר אצל ישראל כנ"ל והבן:
דבר אל אהרן ואמרת אליו וגו' צריך להבין (א') למה כפל לומר דבר ואמרת (ב') קושי' האוה"ח על אמרו להלן ויעש כן אהרן אל מול פני וגו' כאשר צוה ה' את משה יל"ד למה הוצרך לומר אל מול פני ולא הספיק במאמר ויעש כן וגו' עוד חזר לומר כאשר צוה ה' והיא המאמר עצמו שאמר ויעש כן וגו' (ג') יש להבין דברי רש"י ז"ל ויעש כן אהרן להגיד שבחו של אהרן שלא שינה ולכאו' מה שבח היא זה לאהרן קדוש ה' שלא שינה מכאשר צוה ה' את משה (ד') יל"ד על אמרו למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו שלא הי' עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו א"ל הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות ע"כ ולכאורה יש להבין למה לא נתן הקב"ה שום פיוס למשה רבע"ה כי הלא גם הוא לא הי' עם הנשיאים בחנוכה. וכל אלה באחת יבוארו בס"ד עפ"י מאמר חז"ל באבות משה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו שנאמר צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. הרי דע"י שעשה משפטיו עם ישראל והודיעם מצות ה' לעשותם עי"ז זכות הרבים תלוי בו והוי כאלו עשה גם הוא בעצמו. ולפי"ז י"ל שזה הפיוס שהי' לאהרן שהי' מדליק ומטיב את הנרות זה הי' ג"כ למשה רבע"ה כי הוא הי' השליח ולמד לאהרן שידליק וייטיב את הנרות וא"כ זכותו תלוי גם בו והוי כאלו עשאו גם הוא בעצמו. וזש"ה דבר אל אהרן. היא עצם הצוואה של מעשה הכרות. וגם ואמרת אליו והיינו שזה היא הפיוס גם למשה לסבת שאתה תאמר אליו א"כ ה"ה כאלו גם אתה עומד ומטיב את הנרות. והנה ידוע דעיקר העבודה היא שיהי' כוונתו רק לש"ש ולא לשם מחשבה זרה אחרת דהיינו להתנאות ולהתפאר או לשאר פני' ומחשבות בלתי רצויות לפניו יתב' אך מאוד מאוד צריך העובד להתגברות לזה שלא יסיתיהו יצרו בעת שעושה המצוה ולהדיחו ממחשבתו ממנו יתב' או ממחשבה זרה ופני' כידוע מפי ספה"ק אך מי שאינו עושה מצוה בפועל ממש רק אומר לאחרים וגורם להם שיעשו הם בזה קשה ליעול במחשבתו מחשבה או פני' אחרת כי הוא אינו עושה כלום רק באמירה בעלמא מקיימה ובזה ליכא שום טרחא ויגיעה א"כ באיזה עלילה יוכל יצה"ר להדיחו ממנו יתב' ולהביא במחשבתו פני' אחרת או גבהות הלב. והנה לפי"ז מקום יש בראש לומר שגדלה מעשה משה רבע"ה יותר מאהרן כי באהרן שעשה הדלקת והטבת הנרות בפועל ממשי הי' מקום להיצה"ר שיכניס במחשבתו פני' שלא לש"ש משא"כ לגבי משה שלא עשה כלום רק באמירה בעלמא לא יפול ע"ז מחשבות ופניות חוץ. אך ע"ז אמרה התורה ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותי' בפועל ממש ואעפי"כ הי' כאשר צוה ה' את משה הכוונה כמו שלא הי' למשה שום פני' ומחשבה אחרת שלא לש"ש כ"כ היתה עבודת אהרן הכהן זכה וצלולה בלי שום ערבוביא שלא לש"ש וזה ירצה בכוונת רש"י ז"ל להגיד שבחו של אהרן שלא שינה דהיינו שגם הוא לא שינה בעבודתו כלום לעשותה בתערובות מחשבות אחרות בלתי רצויות לפניו יתב' ושבח גדול הוא לו זה שלא עשה את עבודתו בשום מחשבה אחרת רק לשמו יתב' והבן:
ויעש כן אהרן וגו' פירש"י להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. רבים מקשים דהאיך ס"ד ומה"ת דאהרן ישנה ח"ו מפקודת הקב"ה. והנ"ל לרמוז בדברי רש"י בהקדם דברי המהרש"א ז"ל בח"א (עירובין י"ג) דת"ר שתי שנים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא משנברא וכו' נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא משנברא וכו' ופי' הוא ז"ל נמנו וגמרו כלומר שמנו התרי"ג מצות שיש שס"ה לאווין ורמ"ח עשין וא"כ הל"ת מרובים ויצא שכרו בהפסידו כיון שהיא קרוב להפסד חלילה וע"ז גמרו טוב שלא נברא וכו' עכ"ד. והנה בספר נועמ"ג פ' בלק הביא משמי' דהגאון החסיד מוהרש"ש הלוי לקיים טעמא דאידך מ"ד דס"ל דטוב לאדם שנברא והא הוי קרוב להפסד דידוע דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ולא כן מחשבה רעה וא"כ ממילא אם חזי לאיצטרופי המחשבה בהדי המצוה א"כ המצות עשה הם מרובים מהל"ת כיון דאצל הל"ת לא מצטרפינן המחשבה עכ"ד היקרים ובזה פי' הנועמ"ג פי' הפסוק אני ישנה ולבי ער דהנה ישנ"ה היא מספר שס"ה וא"כ כיון שהל"ת הם יותר מהעשין א"כ כוח לו לאדם שלא נברא ע"ז אמר ולבי ער. כי ע"י שלבו ער בעת קיום המצוה והקב"ה מצרף ג"כ מחשבות לבי לטובה א"כ זה תחשב לי לצדקה עכ"ד הקדושים ולולא דבריהם נ"ל ג"כ לומר מלתא דעבידא לטעמא דהך דס"ל דטוב לו שנברא דאי משום הא לא ארי' דהטעם הוא דנוח שלא נברא משום דנפישא לאווין מהעשין. דהנה מצינו בגמ' גדולה עבירה לשמה וכו' דלפעמים אף שאדם עושה איזה עבירה אכן אם כוונתו רצוי' בזה לשמים למען שיצמח מזה כבוד לקדושת שמו יתב' אזי גם הל"ת לצדקה ולמצוה תחשב וכמו שמצינו במעשה העגל שאמר מוטב שיתלה הסרחון בי ולא בהם כמו שאמרו ז"ל והובא ברש"י פ' ויקרא והי' כוונת אהרן לקדושת שמו יתב' שלא יסתלק לגמרי מישראל ח"ו וזה הי' לימוד זכות לישראל וא"כ אף שהל"ת מרובים מוהעשין בכ"ז לא הוי קרוב להפסד דהא בכל המעשים אשר יעשה אותם האדם אף אהל"ת אם כוונתו ומלאכתו רצוי' למען שיצמח מזה קידוש השם יחשב למצוה ויקבל שכרו וא"כ לא צריכין תו להא דאמרן. ע"ד. ולבי ער בקיום המצות בצירוף המחשבה כי אף העבירות יוכלו להיות מצות. אמור מעתה שזהו כוונת רש"י ז"ל להגיד שבחו של אהרן שלא שינה רצונו לומר כי באהרן מצינו שעשה עבירה לשמה בעשיית העגל ותחשב לו לצדקה צדקת ה' עשה עם ישראל וא"כ כגון עבירה לשמה שעשה אהרן ע"י העגל שפיר חזי לאצטרופי למנין חשבון המצות להכריעם לטובה. ולומר דטוב שנברא משלא נברא, דקרוב לשכר ע"י הבריאה. ולא צריכין למימר לגבי אהרן אני ישנ"ה. ע"י השס"ה ל"ת רק ולב"י ע"ר. ע"י המחשבה טובה שמצטרפת למעשה. כי אפילו במספר ישנ"ה שהיא הל"ת גופ'. יוכל להפכן למצות ע"י שעושה אותן עבירה לשמה. ולאו כל מוחא סביל דא. וזה שבאת התורה לומר. ויע"ש כ"ן אהר"ן. להגיד שבחו של אהר"ן. שלא שינ"ה. ר"ל שלא היה בבחינת שינה אף בהל"ת שגי' שס"ה. כי אצלו היה גם הל"ת יכולין להכריע לטובה מנין המ"ע. אעפ"י שהם רמ"ח. כי נוספו גם מהל"ת ויצטרפו להמ"ע ע"י שהיה בגדר לעשות העבירות למען יתגדל ויתקדש כבוד שמים ע"י. וזה היה שבחו של אהרן. ודו"ק:
ועפ"י הדברים האלה הנ"ל אמרתי לפרש בענין מטבע שטבעו חכמים בברכת חתנים שהכל ברא לכבודו ואחרי' ברכת יוצר האדם כמו דאי' בפ"ק דכתובות ולכאורה הי' צריך לתקן לומר בתחלה ברכת יוצר האדם ואח"כ הברכה של שהכל ברא לכבודו דעיקר היצירה הי' רק בשביל האדם כאשר כבר עמדו ע"ז המפו' ולהנ"ל יתבאר ע"נ דמעיקרא בתחלה לא יכולין לברך על יצירת האדם דנוח לו לאדם שלא נברא והטעם דהל"ת מרובים והוי קרוב להפסד. ולפי דברינו הנ"ל ארווחנא דאעפי"כ יצירת האדם לטובה תחשב כי אף שהאדם עובר על איזה ל"ת אכן אם כוונתו למען כבוד שמו שלא יתחלל כהאי עובדא דאהרן ושיתקדש ש"ש עי"ז למצוה יחשב לו ע"כ ויתוסף על המ"ע ונגרע מהל"ת ע"כ יצירת האדם לטובה תחשב והוי רחוק מהפסד וע"כ מברכין מקודם שהכל ברא לכבודו ירצה שכל הדברים אשר פעל ועשה קורא הדורות מראש הוא רק לכבודו ברא למען שיהי' מהם כבוד שמים וא"כ אף הל"ת בכללם שאם יצמח מהם כבוד שמים לזה בראם וא"כ שייך שפיר לברך אחרי' יוצר האדם דכיון שאף ע"י הל"ת יכול להיות כבוד להקב"ה אף אם יעבור על איזה ל"ת אכן אם כוונתו למען קדושת ש"ש תחשב לטובה וא"כ טוב לו לאדם שנברא ושייך שפיר יצירת האדם אשר הוא לכבודו של הקב"ה. משא"כ בלי הקדמות ברכת שהכל ברא לכבודו לא הי' יכולין לברך ברכת יוצר האדם כיון דנוח לו לאדם שלא נברא ע"כ מקדימין ברכת שהכל ברא לכבודו וכדברינו הנ"ל ודו"ק:
קח את הלוים מתוך בנ"י וטהרת אותם וכה תעשה להם וגו' אפשר שרמזה בזה התוה"ק. דהנה יש ב' מיני דרכים המעוררים ומלהיבים את לב האדם לעבודת ה' יתב' ולעשות תשובה שלימה על אשר חטא ח"ו הדרך האחד היא המדכא את הגוף ומטהר את הנפש ע"י יסורים כדאי' בגמ' אם רואה אדם שיסורים באים עליו יפשפש במעשיו. הדרך הב' היא היותר מעולה אם ה' יברך חילו יותר מכפי מעלליו ומעשיו ג"כ יכנע לבו לשוב עד ה' ויתעורר בעצמו עי"ז לעשות חושבנא בינו לבין קונו כידוע וכאשר כתבנו כ"פ מרבינו ה"ק מוהדו"ב זצוקללה"ה לפרש משוך חסדך ליודעך אל קנא ונוקם. שע"י החסד הגדול תהי' הנקמה. ופי' אאמו"ר זצוק"ל אל נושא היית להם כלו' הגבהתם למעלה ראש ובזה יהי' ונוקם על עלילותם. ולכן אפשר לרמז בדרך זה קח את הלוים ע"ד הפעם ילוה אישי. ור"ל קח את הלוים הרוצים לחבר ולדבק בה' יתב' וטהרת אותם באופן וכ"ה תעשה שם רומז לברכת כהנים שנכתב בלשון כה תברכו והיינו באופן הטוב הנבחר והמעולה יותר מהדרך הב' שהיא ע"ד יסורים. ויתן ה' שנזכה לתשובה שלימה מאהבה ויתגלה ויתקדש שמו יתב' עלינו ועל כל ישראל בבי"א:
איש איש כי יהי' טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם וגו' ועשה פסח לה' בחודש השני וגו' ויל"ד בתיבת לכם שנראה כמיותר ודרשת חכז"ל ידוע. ובמדרש יש אמר הקב"ה ליוסף אתה אמרת אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם חייך דבשבילך הם עושים פסח קטן שנאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ע"כ (והובא בספר ערבי נחל) והמדרש הזה סתום וחתום ואומר דרשוני וחיו. ונ"ל לפרש בס"ד בהקדם לפרש הפסוקים בפ' ויחי ויאמר אליהם יוסף אל תיראו כי התחת אלקים אני. ואתם חשבתם עלי רעה אלקים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם וגו' והקשו מפוה"ת ע"ז מהא דאמרי' בפ' עשרה יוחסין (דף פ"א) ר"ע כי מטי להאי קרא בכי כתיב אשה הפרם וה' יסלח לה במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה והי' שותה יין ומטמאה למתים ללמדך שאפי' המתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה צריך כפרה ע"כ הרי דאפי' אם רק מתכוין לעשות עבירה ח"ו אף שלא עשאה מ"מ צריך כפרה וא"כ לפי"ז יש להבין על הנחמה אשר נחם יוסף לאחיו לאמור אליהם ואתם חשבתם עלי לרעה וגו' כי הלא אף אם לא עלתה בידם לעשות מ"מ עבירה היא בידם על שחשבו. עוד דקדקו על אמרו אנכי אכלכל אתכם שמשמע מלשון זה שהוא הבטיח להם לכלכל אותם בבטח ובאמת מי יוכל לדבר כזאת הלא הכל בידו של הקב"ה היא ולא בידי זולתו. ויתבאר לדעתי עפי"מ דאיתא בגמ' (ע"א דף ד') ואר"י בן לוי לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה שנאמר מי יתן והי' לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים וגו' והיינו דאמר ר"י משום רשב"י לא דוד ראוי לאותו מעשה (דבת שבע) ולא ישראל ראוין לאותו מעשה וכו' אלא למה עשו לומר לך שאם חטא וכו'. מצינו למדין מהא דת"ר אשר לפעמים מן השמים מכריחין את האדם שיחטא אם יש מזה איזה תועלת כי גם בעת שהי' ישראל עושים את העגל היו גבורים ושליטים ביצרם ולא הי' ראוי להתגבר יצרם עליהם אלא גזירת המלך הי' לשלוט בם כדי ליתן פ"פ לבעלי תשובה:
והנה ידוע שעי"ז שחשבו אחי יוסף להרע לו נסתבב הסבה שהורד למצרים ונעשה שליט ומשביר לכל עם הארץ להחיות גם להם לפליטה גדולה ולשום להם שארית בארץ ועי"ז נשתלשל הדבר שירדו כולם למצרים ועי"ז נתפרסם אדונותו ואלקותו יתב' שהוציאם מעבדות לחירות כדכתיב אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ומבית עבדים הרי לפנינו שזה שחשבו אחי יוסף להרע לו הי' לתועלת גדול וטובות גדולים נשתלשלו עי"ז וא"כ אפשר לומר כי הוא יתב' הכריחם שיעלה במחשבתם לעשות ליוסף מה שעשו ועיין ברשב"ם ז"ל מה שפי' עה"פ אלקים חשבה לטובה וז"ל הקב"ה גרם לכם ואתם לא פשעתם כי לטובתכם נתכוון הקב"ה ע"כ. ולפי"ז אם הקב"ה סיבב הסבה והוא גרם להם שיהי' במחשבתם לעשות הרעה ח"ו כדי שישתלשל הטובות אח"כ אמור מעתה אזדא לה הקושי' מהא דהמתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה שצריך כפרה דשם מיירי שרוצה בבחירתו לעשות עבירה ואך שלא עלתה בידו הדין נותן שיצטרך כפרה אבל לא כן היא אצל אחי יוסף שבטי י"ה שלא היה כוונתם לחטוא כלל אך הקב"ה גרם להם כדי שישתלשלו הטובות. וז"ש ויאמר אליהם יוסף אל תיראו כי התחת אלהים אני ר"ל שאין עליכם שום חיוב כי ה' הוא הגורם ואם שלפי ראות עין נראה שאתם תשבתם עלי לרעה אבל באמת לא מחשבות לבבכם היא כי אם אלקים חשבה לטובה ר"ל שהוא יתברך גרם לכם ולטובה נתכוין כדי שישתלשל מזה הטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב וגם עוד טובה יתירה שיהיה במציאות עי"ז למאמר אנכי י"א אשר הוצאתיך מארץ מצרים וידוע אמרם ז"ל במדרש אין ישראל ניזונים אלא בזכות האמונה דהיינו אנכי י"א לא יהיה לך וגו' (עיין מזה מה שכתבתי בפ' ויצא באורך). וזה שגמר אומר ועתה אל תיראו אנכ"י אכלכל אתכם והכוונה לרמז הטובה שנצמח שעי"ז נתפרסם אלהותו יתברך במאמר אנכי וגו' וממילא בזכות זה אכלכל אתכם שהכל תלוי בזכות האמונה באנכי ואין לכם ליראה משום דבר. והנה איתא בזוה"ק עה"פ איש איש כי יהיה טמא לנפש וז"ל איש איש תרי זימני אמאי אלא איש דהוא איש ויתחזי לקבלא נשמתא עלאה והוא פגים גרמיה דלא שרייא עלי' שכינתא עלאה מ"ט בגין דאיהי גרים והוא מסאב לי' לגרמי' וע"ד איש איש. איש דיתחזי למהוי איש והוא מסאב גרמי' דלא ישרי עלוי קדושה דלעילא. או בדרך רחוקה דא איהו חד מעשרה דאינון נקודים באורייתא וכלהו אתיין לאחזאה מלה. מאי בדרך רחוקה כגון דב"נ דאיהו מסאב גרמי' מסאבין לי' לעילא כיון דמסאבין לי' לעילא הא איהו בדרך רחוקה מההוא אתר וארחא דזרעא דישראל אחידן בי' הא בדרך רחוקה אחיד דביתרחק למקרב לכון ולאתקשרא בכון כמה דאתון מתקשרין עכ"ל הק'. מבואר מזה דאיזה חטא וחסרון גרם להם אז מה שלא יכלו לעשות הפסח בראשון מחמת הטומאה אכן גם זכות גדול בא להם עי"ז שזכו שנתוסף ע"י פרשה אחת בתורה וכמ"ש ז"ל שזכו אלו שתאמר פרשה זו ע"י שמגלגלין זכות ע"י זכאי וגם עיקר הדבר שזכו ישראל עי"ז לפסח שני גם זה היא זכות גדול ולכן י"ל שגם חטא זה גרם להם הקב"ה ולטובה נתכוין כדי שימשכו עליהם את הטומאה ויזכו להוספת פסח שני ורק בעיניהם היה נראה ונדמה שחטאו אז ולכן המשיכו עליהם את הטומאה אבל באמת הקב"ה גרם להם זאת ולטובה נתכוון וממילא שלא חטאו כלל. וז"ש איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה ור"ל כמו"ש הזוהר שנטמאו לנפש והי' בדרך רחוקה מאורחא דזרעא דישראל אבל לא כן היא כי זה היה הכל ברצון הבורא יתברך כדי שיזכו להוספת פסח שני. וכ"ז נשמע מאחי יוסף שחשבו להרע לו ולא היה בהם שום חטא כי א' חשבה לטובה שנשתלשל עי"ז מאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וגו' וז"ש המדרש אמר הקב"ה ליוסף אתה אמרת אנכ"י. היינו על ידכם יאמר מאמר אנכי וגו'. אכלכל אתכם ומזה כראה ונשמע שלפעמים הקב"ה גורם חטא לאדם כדי שיוכל לזכות הרבה כמו למאמר אנכי ה' אלהיך וגו' ויכלכל אותם וגו' ועי"ז חייך דבשבילך הם עושין פסח שני שנאמר ויהי אנשים אשר הי' טמאים לנפ"ש אד"ם ור"ל ע"י החטא עי"ז זכו לעשות פסח שני כמו שהיה אצל אחי יוסף. והבן כי נכון הוא.
בפסיקתא (הובא בילקוט ראובני בזה"ל) על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו ולא עשה כן לכל גוי וגו' וצריך ביאור. ונ"ל לרמז עפימ"ש בפרקא דר"א סי' ל"ט כשבאו לגבול מצרים היה שבעים חסר אחד מה עשה הקב"ה נכנס עמהם במנין ועלו למספר שבעים וכשיצאו הי' ששים ריבוא חסר אחד נכנס עמהם במנין ועלו למספר ששים ריבוא לקיים מה שנאמר אנכי ארד עמך מצרים ואנכי אעלך גם עלה עכ"ד. ובזה פי' אא"ז זלה"ה בספר ישמח משה פרש' שמות והוא באחד ומי ישיבנו דהיינו שאם הקב"ה כביכול נמנה באחד מישראל א"כ מי ישיבנו שמזה נראה גודל חשיבותם של ישראל שהקב"ה נמנה במספר לאחד מהם ועיי"ש דמהאי טעמא נתבטלה טענת אוה"ע המובא במדרש דישראל בטלין ברוב לגביי' כי לפי הנ"ל ישראל חשובין כ"כ עד שאחד מהם הוא עומד נגד כו"כ מאוה"ע כי הלא גם הקב"ה אינו מחשיב עצמו אלא כאחד מישראל וא"כ נראה בעליל חשיבות של אחד מישראל מה שאינו כן באוה"ע:
והנה מובן שישראל זכו למעלה זו רק ע"י התורה הקדושה אשר קיימו וקבלו היהודים עליהם שבזה נזדככו כ"כ לזכות לזו שהקב"ה נכנס עמהם במנין לאחד מהם בכח זה שיקבלו את התורה לעתיד כידוע משא"כ אוה"ע אשר לא רצו לקבל את התוה"ק ומאסו בדרכי ה' אין להם היקר וגדולה הזה וז"ש דוד המלך ע"ה מגיד דבריו ליעקב דייקא חוקיו ומשפטיו וגו' דהיינו שאך ישראל קבלו עליהם את התורה ולא אוה"ע ולכן לא עשה כין היינו כי כ"ן בגימט' שבעים. לכל גוי וכ"ל שלאוה"ע לא עשה כזה מה שנעשה לישראל שנמנה במנין עמהם להשלים למספר שבעים מנין כ"ן והבן:
וזה יש לרמז גם בהפ' עפ"י ה' יסעו בנ"י דהיינו שבעת שנסעו בני ישראל סבא למצרים היה נחשב ביניהם לאחד וגם אח"כ בעת שיצאו משם הקב"ה נכנס עמהם במנין לס"ר וע"ז רומא שבנסיעתן וחנייתן היה הקב"ה ביניהם לאחד. וז"ש על פי ה' דייקא יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו שבנסיעתן וחנייתן היה ה' עמם לאחד מהם ומעתה יובן שפיר דברי הפסיקתא הנ"ל לא עשה כן לכל גוי וק"ל:
עשה לך שתי חצוצרות כסף. והיו לך למקרא העדה וגו' יל"ד באמרו תיבת לך פעמים עשה לך והיו לך והיה די באמרו עשה לך שתי חצוצרת והיו למקרא העדה וגו'. והנ"ל בס"ד דהנה איתא בסה"ק אוהב ישראל וז"ל עשה לך שתי חצוצרת וגו' שמעתי בשם הרב הקדוש מו"ה דוב בער זלה"ה שאמר אלו הדיבורים עשה לך שתי חצוצרת נוטריקון שתי חצי צורות אך פירושן של הדברים לא שמעתי ע"כ (ועיין גם בסה"ק דברי אמת בפרש' בהעלתך):
ולי נראה לומר ביאור דבריו הקדושים עפי"מ דאיתא בגמ' קידושין פ"ח ת"ר לעולם יראה אדם את עצמו חצי' זכאי וחצי' חייב וכו' ר"א ב"י אומר לפי שהעולם נידון אחר הרוב עשה מצוה אחת אשרי לו שמכריע את כל העולם לכף זכות וכו' עיי"ש וא"כ חייב האדם בכל עת לראות א"ע מחצה על מחצה בשתי האופנים וזה כוונת דברי קדשו מוהרדו"ב עשה לך שתי חצי צורות כי השני חצי צורות מרמזים על דברי הגמ' הנ"ל שיראה האדם א"ע חציו זכאי וכו':
והנה איתא בספה"ק דהא דאין לעשות מצוה מכח שכר ועונש היינו במצות שיחיד עושה בשביל עצמו אבל מצוה דרבים שאני כשעושה המצוה עבור שכר ועונש העולם זה מותר לעשות על מנת לקבל פרס ועיין מזה בספרי אאמו"ה זצוק"ל בייט"ל פ' ראה ובייט"פ מאמר תוכחת מוסר אות ג' שפי' בזה הגמ' בב"ב ע"ח הא דכתיב על כן יאמרו המושלים אלו המושלים ביצרם בואו חשבון בואו ונחשוב חשבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה והיא עפ"י הגמ' הנ"ל עשה מצוה אחת מכריע את כל העולם לכף זכות וזה וודאי ראוי ונכון לעשות מצוה לזכות רבים מישראל וכו' והן הנה דברי הגמ' כי הבלתי מושלים ביצרם עושים מכח חשבון של עצמם אבל המושלים ביצרם יאמרו בואו חשבון ונחשוב חשבונו של עולם דייקא מה שהעולם נידון אחר הרוב וזה שכר מצוה מצוה עיי"ש באריכות דבריו הקדושים. וא"כ כשעושה המצוה עבור טובת הרבים אזי תחשב לצדקה גם לו ויקבל מהקב"ה שכרו משלם:
ובזה נבוא לביאור הפ' עשה לך שתי חצוצרות דהיינו שתי חצי צורות שתחזיק עצמך מחצה על מחצה וכדברי ראב"י שעל ידי מצוה אחת יכריע את כל העולם לכף זכות ואז אשרי לו כי באופן הזה מותר לעשות המצוה עמלק"פ ואז כשתעשה כן. והיה ל"ך שתחשב גם לך לצדקה ומותר לעשותו אף שתכוין לצורך עצמך כי יהיה נקרא על שמך וגם ל"ך להנאתך והטעם בזה היא משום למקרא העדה דמקרא הוא מלשון חשיבות ע"ד קרואי מועד. והיינו כיון שכוונתך בעשיית המצוה שע"י יתנשאו העדה להכריעם לכף זכות ע"כ בשביל זה מותר לעשות המצוה ותחשב גם ל"ך לצרכך ולהנאתך וא"ש בס"ד: