קדושת יום טוב חלק א· רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים
נשא
נשא את ראש בני גרשון גם הם למשפחותם וגו' ודקדקו המפורשים על אמרו גם ה"ס שנראה לכאורה כמיותר. ונ"ל עפימ"ש בספר בני יששכר במאמרי חנוכה לפ' עזרת אבותינו אתה הוא מעולם מגן ומושיע להם ולבניהם אחריהם בכל דור. דהנה החילוק שבין עזרה לישועה היא שלשון עזר יצדק על העזרה מבלי בקשה מקודם מהנעזר ותשועה היא כשמושיע המושיע אחר בקשת הנושע כמד"א צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה והנה אבותינו שהיו צדיקים גדולים הנה היית עזרתם גם בטרם התפללו אליך אבל בניהם אחריהם עכ"פ אחר התפלה יש לנו ישועה וזהו עזר"ת אבותינו אתה הוא מעולם טרם יקראו. מגן ומושי"ע להם ולבניהם שלבניהם לא היית אלא בבחי' מושיע עוד הם מדברים ואני אשמע עכ"ד הנחמדים.
והנה אנן יתמי דיתמי תש כחינו וחלש שכלינו בעבודת הש"י עד שאין בנו התגברות אפי' כדי להתפלל ולהתחנן ולשפוך שיח לבקש ממנו הישועה ומכש"כ שאין אנו יכולים לעלות להגיע למדרגת אבותינו הקדושים שהשי"ת יעזר לנו בבחי' עזרה בלא בקשה וא"כ מה יעשו איזובי קיר באיזה אופן נוכל להושע מאתו יתב' כי באמת לא תמנו ולא כלו רחמיו וחסדיו המרובים גם עלינו ומההכרח היא שהשי"ת יפן ברחמיו עלינו ויושיענו בבחינת אבותינו טרם שנקראו יעננו אף בלא בקשה ישלח ישועה מקודש ומציון יסעדנו אם גם שאין אנו ראוים לכך ולפי"ז ע"י שאנו במדרגה התחתונה כ"כ עד שאין אנו יכולין אפילו להתפלל ולשפוך תחנונים ע"כ היא הנותנת שנושע בבחי' עזר כמו אבותינו הקדושים.
וזה נ"ל פי' הפ' כי שחה לארץ נפשינו ואין בנו יכולת להתפלל כי דבקה לארץ בטנינו היינו לארציות וגשמיות ועי"ז שאנו נשפלים כ"כ ע"כ מההכרח קומה עזרת"ה לנו וגו' היינו שע"כ תושיענו בבחי' עזר אף בלא בקשות ותחנונים והנה פי' בספרים על תיבות ג"ם ה"ם שהיא מורה על בחי' ענוה וקטנות וזהו גם הם כאלו הם רק טפלים. וז"ש. נשא את ראש בנ"י גרשו"ן אשר גרשו היום מלהסתפח בנחלת ה' מקוצר דעתם ושכלם. ע"י גם הם היינו ע"י הקטנות שבהם וההכרח שיהי' להם נשיאות ראש שיהי' בגדר לבית אבותם בעזר צור משדי יושעו בבחי' עזר אף בלא בקשה והבן:
ואיש את קדשיו לו יהיו איש אשר יתן לכהן לו יהי' במד"ר הה"ד אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב והנה רש"י ז"ל פי' ואיש את קדשיו לו יהי' מגיד שטובת הנאה לבעלים. ועוד פי' בשם מ"א מי שמעכב מעשרותיו ואין נותנין לו יהי' המעשרות סוף שאין שדהו עושה אלא אחד מעשרה שהי' למודה לעשות עיי"ש. ולפי פי' המ"א מובן היטב סוף הפ' איש אשר יתן לכהן לו יהי' ופירש"י לו יהי' ממון הרבה. דאם את קדשיו לו יהי' ולא יתן לכהן אז יפסיד הט' מדות ואם יתן לכהן לו יהי' שירויח ממון הרבה אבל להפי' הא' דטובת הנאה לבעלים מאי שיאטי' לסיפא דקרא איש אשר יתן לכהן לו יהי' ממון הרבה דהם ב' דברים נפרדים:
ונ"ל בהקדם לפרש הפ' (בתהלים ל"א) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם. דהנה איתא בפאה פ"א משנה א' אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב כיבוד או"א וכו' ופי' הרמב"ם ז"ל מה שאמר אוכל פירותיהן והקרן קיימת לו כי המצות נחלקים בתחלה על שני חלקים החלק הא' במצות המיוחדת לאדם לנפשו במה שיש בינו ובין הקב"ה כגון ציצית ותפילין וכו' והחלק השני במצות התליות בתועלת בני האדם ג"כ היינו כיבוד אב ואם וגמ"ח וכו' והכלל כשיעשה האדם המצות המיוחדת מה שיש בינו ובין בוראו תחשב לו לצדקה לעוה"ב ויגמלהו ה' עליהם לעתיד לבא. וכשיעשה האדם המצות התליות בתועלת בני האדם זה עם זה כמו כן תחשב לו לצדקה לעוה"ב לפי שעשה המצוה. וימצא טובה בעוה"ז בעבור שנהג מנהג הטוב בין בני אדם עיי"ש. מדבריו למדנו זה הכלל אשר אמרו שכר מצוה בהאי עלמא ליכא היינו דוקא באותן המצות שאינם אלא בין אדם למקום משא"כ במצוה שצוהו הבורא יתברך ובמצוה זו גומל טוב ג"כ עם בנ"א דהיינו גמ"ח וכדומה אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן היינו מה שמקיים בו מצות הבורא ית' תשאר לו לעוה"ב. ובזה יבואר הפ' הנ"ל. מה רב טובך אשר צפנת. רב טוב הצפון לעוה"ב. ליראיך ירצה להיראים את שמו יתברך ומקיימים המצות שבין ישראל לקונם אביהם שבשמים כגון תפילין וציצית וכדומה. פעלת לחוסים בך נגד בני אדם ירצה שרב טובך מוסב גם ע"ז היינו לקיום המצות שהמה נגד בני אדם כגון גמ"ח וכהנה שתועלת הם לב"א לזה פעלת גם בעוה"ז.
והנה פי' רבותינו שטובת הנאה לבעלים הילך סלע ותן כל תרומתך לבן בתי כהן שבידו לתת את קדשיו לכל כהן שירצה ולדרכינו יורמז הפי' שטובת הנאתן לבעלים היינו בעוה"ז שאוכלין פירותיהן של המצוה שנתינת תרומות ומעשרות היא בסיג הב' של פעלת לחוסים בך נגד בנ"א כנ"ל. ומעתה יובן שפיר סמיכת הפ' ואיש את קדשיו לו יהיה היינו טובת הנאה לבעלים בעוה"ז ואי קשי' הלא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. ויהיה כמשיב ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה ממון הרבה שבדין היא שיטול שכרו גם בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב. והנה אמרו ז"ל בסו"פ המקנא אחרי ה' תלכו וכי אפשר לו לאדם להלוך אחר השכינה אלא להלך אחר מדתיו מה הוא רחום כו' וזה כוונת המדרש ואיש את קדשיו לו יהיה הה"ד אשרי כל ירא ה' היינו היראים את ה' במצות הקב"ה כגון תפילין וציצית. ההולך בדרכיו. פי' וגם הולך בדרכי הקב"ה מה הוא רחום וכו' ואז יגיע כפיך כי תאכל אשריך בעוה"ז. וטוב לך לעוה"ב שהקרן קיימת לעוה"ב וסמך המדרש הפ' זה לכאן ואיש את קדשיו לו יהיה ממון הרבה א"כ בא בשכרו ע"י שיש תועלת בהמצוה לב"א ואוכלין פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב. וא"ש בס"ד:
כה תברכו את בני ישראל וגו' יברכך ה' וגו' ושמו את שמי על בנ"י ואני אברכם. ואיתא בשאלתות פ' בהעלתך מנין שגם הקב"ה צריך לברכת כהנים שנאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם עכ"ל והמאמר הזה אומר דרשוני. והנ"ל בזה עפימ"ש אאמו"ר זלה"ה בסה"ק ייטב לב (פרש' בהר) עה"פ וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וגו' וצויתי את ברכתי לכם וגו' דכבר עמדו המפורשים ע"ז איך ס"ד שישראל ישאלו מה נאכל. ופי' הוא ז"ל עפימ"ש מוזלה"ה על הפ' (פ' דברים) ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם א"פ ויברך אתכם. פירש"י א"ל. משה אתה נותן קצבה וכו' א"ל זה משלי אבל הוא יברך אתכם כאשר דבר לכם והקשו המפו' א"כ מה צורך לברכתו הלא בכלל מאתים מנה וכ"כ ברכת משה בכלל ברכתו יתב'. וי"ל עפימ"ש בפ"ק דכתובות גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ וכו' עיי"ש הטעם לזה ולזה כפי שהיה ידו משגת ברך אותם משלו שתהא הברכה מעשה צדיקים עכ"ד. וזה שהקשה בעיני בנ"י כי בכל שנה שזורעים ואוספים את התבואה כדת של תורה הרי נעשית התבואה במעשה צדיקים וה' מצמיחה הרי מעשה שמים וארץ משא"כ עתה בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתינו דייקא אם כי יצוה ה' ברכתו משמים ממעל לא תהא רק מעשה שמים וארץ ולא ע"י מעשה צדיקים וזש"ה וצויתי את ברכתי לכ"ם ר"ל שאצוה שבלכתי תהא לכם ובידכם ניתן לברכינו לשלוח ברכה בהתבואה וכמו שאמר הקב"ה ישמעאל בני ברכני ובירך אותו יה"ר שיכבשו רחמיך את כעסך וכו' וא"כ תהא ברכתי שאברך אותה ע"י מעשה צדיקים ג"כ עייש"ב. הרי שהקב"ה הטוב ומטיב לעמו ישראל רוצה ומתאוה לברכתן של צדיקים שיברכו אותו כביכול כדי שיהיה אח"כ ברכתו על ישראל בבחי' מעשה צדיקים ומעשה שו"א. וזש"ה כה תברכו את בנ"י וגו' יברכך ה' וגו' וכדי שיהיה גם מעשה צדיקים בהברכה אשר יברכך ה' צריך להיות ע"ז האופן ושמו את שמי על בני ישראל דהיינו שישראל ישימו הברכות על שמו יתברך (שם הויה בד' מילואיו עולה בגימט' הברכ"ה) ואח"כ ואני אברכם ר"ל שאח"ז יברך ה' את עמו בבחי' מעשה צדיקים ומעשה שמים וארץ. וזהו ג"כ כוונת השאלתות הנ"ל מנין שגם הקב"ה צריך לברכת כהנים שנאמר ושמו את שמי על בני ישראל היינו שבני ישראל יברכו את שמי ואח"כ ואני אברכם לישראל א"כ מוכח מזה שהקב"ה צריך לברכת כהנים כדי שישלח ברכתו אח"כ על ישראל בבחי' מעשה צדיקים ובחי' מעשה שו"א והבן:
קח מאתם והיו לעבוד וגו' ונתת אותם אל הלוים וגו' ותיבת והי' לעבוד היא כמיותר לכאורה. ובמדרש (הובא בישמח משה) קח מאתם והיו לעבוד וגו' זש"ה והי' ביום הששי והכינו את אשר יביאו והיא פלאי. ונ"ל דהנה אמרו ז"ל והובא ברש"י ז"ל כאן אמר רבי נתן מה ראו הנשיאים להתנדב כאן בתחלה ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחלה אלא כך אמרו הנשיאים יתנדבו הצבור מה שיתנדבו ומה שמחסרין אנו משלימין כיון שראו שהשלימו הציבור את הכל שנאמר והמלאכה היתה דים אמרו מעתה מה לנו לעשות הביאו אבני השוהם והמילואים לאפוד ולחשן לכך התנדבו כאן תחלה. והנה באמת בלתי ספק שכוונת הנשיאים היה רצוי' לשמים גם בזה ואך במעשה לא הי' זה רצוי' כ"כ. ולפי"ז יש להבין מה הי' כוונתם בזה שנתרשלו שלא להביא בתחלה במלאכת המשכן כי הלא הם הי' ראשי בנ"י וצדיקי הדור מה ראו על ככה. אמנם י"ל כי ידוע מזוה"ק מאן דהוא זעיר הוא רב ומאן דהוא רב הוא זעיר א"כ הראשים שהי' ראשי בני ישראל והיו רב מאד במעלתם אין ספק שהיו זעיר מאד בעצמם והי' להם מדת הענוה שהיא עיקרא דכל עיקרין והיא ההתחלה בעבודת ה' שזולתה לא יוכל להגיע למדרגת ההשלמה בשגם שלא היה באפשרי להגיע לגדולה כ"כ להיות מראשי בני ישראל כי מאן דאיהו רב ששולט בו מדת הגאוה ע"כ הוא זעיר א"כ כיון שהיה להם מדת הענוה דימו בנפשם שהמה הגרועים אף משאר פשוטי עם בני ישראל א"כ לפי"ז י"ל בכוונתם שלא הקריבו בתחלה במלאכת המשכן כי מגודל מדת הענוה אמרו מה אנו שנוכל לזכות בתחלה להקריב קודם שארי עדת בנ"י שהמה הם יותר חשובים מהם ולא יכלו לעשות זאת להקריב קודם שהקריבו כל ישראל כיון שבדעתם היה שהם הגרועים מהם אבל אח"כ שראו שהשלימו ישראל את הכל ולא היה להם מה לעשות עוד לכן אח"כ בעת חנוכת המזבח התחילו לשית עצות בנפשם כדת מה לעשות כי לא רצו להיות מהראשונים מהמתחילים להקריב כנ"ל וגם מורא עלה על ראשם להמתין עד בוש כמו במלאכת המשכן שלא היה להם אח"כ מה לעשות לכן הביאו העגלות שאינם רק להביא את המשכן בהמסעות ולשאת אותו ואינו מגוף הקרבה לחנוכת המזבח כדי שלא יהי' הם מהמתחילים בחנוכת המזבח אמנם עשו בזה בהבאת העגלות שזה הוי כמו הכנה שהיא דבר המוכרח להמזבח לשאת ולהביא והוי כמו הכנה להקרבת הקרבנות עליו:
והנה מודעת זאת אשר בכל מצוה ומצוה נחשב הכנה של המצוה כמו המצוה בעצמה כאשר כתבתי מזה כ"פ. ואין עת האסף פה א"כ הרבה עשו הם בהבאת העגלות שהיא הכנה ונחשב כמו גוף המצוה והרויחו עוד שאעפי"כ מגוף הקרבה לא היה הם המתחילים והי' הכל כרצונם במה שלא רצו להיות מהמתחילין ע"י שנדמה בעיניהם שהם הגרועים כנ"ל אמנם הבוב"ה ידע שהם באמת צדיקי הדור ראשי אלפי בנ"י המה לכן אמר קח מאתם והי' לעבוד את עבודת אוהל מועד ממש דהיינו שהקב"ה אמר שמה שהביאו הם לא יהי' לשם הכנה ורק לעבודת האוהל מועד ממש כי הקב"ה ידע אשר להם ראוי להיות מהמתחילין. ועפי"ז יובן מה שאח"כ הקריבו הנשיאים בתחלה כאשר פרט הכ' קרבן הנשיא שבכל יום ויום ולא חששו עוד לזה שלא להיות מהמתחילין מחמת הענוה כי אחר שראו שהקב"ה אמר גם בהעגלות שהביאו שאינו לשם הכנה רק התחלת העבודה ממש לכן לא חששו עוד להקריב אח"כ בתחלה בשגם כי חשבו שב"כ וב"כ זה אינו התחלה כי כבר היה התחלה בהבאת העגלות ואם היו מהמתחילין בהעגלות לא יזיק כלל מה שיקריבו עוד הקרבנות ויוסיפו על מנחתם שהביאו כי ההוספה אינו לא מעלה ולא מוריד לענין זה שלא רצו להיות מהמתחילין:
והנה מקור הענין זה דהכנה מלתא היא נלמוד מהפ' והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו כמבואר בריש ביצה באוקימתא דרבה עיי"ש ברש"י דמשם נלמד דסעודת שבת בעיא הכנה ומזה נעשה ונשמע לכל מידי דמצוה דאחשבי' רחמנא דבעיא הכנה ומבואר זה בספה"ק באורך. ומעתה יובנו דברי המדרש הנ"ל עה"פ קח מאתם והיו לעבוד את עבודת וגו' שמשום זה כוון לומר והיו לעבוד את עבודת וגו' בשביל שהם חשבו שהכנה לאו מלתא היא כמו שבארנו לכן לא יעשו בזה רק הכנה כדי שלא יהיה מהמתחילין ולכן בא הכתוב בהנך תיבות והיו לעבוד וגו' לאמר שהיא עבודה ממש ולא הכנה וא"כ שפיר מובן מה דאמר המדרש ע"ז הה"ד והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו שמזה נלמוד ענין הכנה ואך בשביל זה אמר הכ' והיו לעבוד שמוכח מכאן ג"כ שהכנה מלתא והבן: