אור ברסלב

קדושת יום טוב חלק א· רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים

פנחס

בלק

פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם וגו' והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם. ואיתא בלקוטי תורה מהאר"י ז"ל הנה שלשה קנאות נזכרו בפ' הזה והם בקנאו וכו' וסימנם אל גנת אגוז ירדתי ג"פ קנא בגימט' גכ"ת עכ"ל וצ"ל הרמז זה לפנחס בן אלעזר. והנ"ל דהנה ברש"י ז"ל נאמר לפי שהיו השבטים מבזים אותו הראיתם בן פוטי זה וכו' והרג נשיא שבט מישראל וכו' והנה טענת השבטים היה כי זה האיש פנחס עשה כאן עבירה גדולה כאשר נבאר להלן בפרשה. והאיך שער בנפשו לעשות כן אכן פנחס דעת אחרת היתה אתו יהיה איך שיהיה הן אמת שאני אעשה כאן עבירה ואף שהיא עבירה עכ"ז הנני מן המוכן לעשותה משום עת לעשות לה' הפרו תורתיך. כי מזה העשיה יצמח כבוד להקב"ה ויתקדש שמו הגדול והנורא וראו כל בשר יחדיו כי ה' הוא האלהים וזה תחת אשר קנא לאלהיו שלא היה כוונתו של פנחס לשם דבר אחר רק לקנא לשם ה' אלהים אף שהיא עבירה והיה עושה הדבר הזה במסה"נ כמו שאמרו ז"ל בסנהדרין ובמדרש שהרבה נסים נעשו לו וכ"ז רק בשביל שלא היה מכוין בהעשיה לשום הנאת עצמו ואדרבה היה מוכן לקבל עונש של העבירה ולא עשה כ"א בשביל אשר קכא לאלהיו והקב"ה עזרו לזה שיתקדש ע"י ש"ש וא"כ ממילא בדין הוא שיטול שכרו משלם מאת הקב"ה ע"כ והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם צדקתו תעמוד לעד לדור דורים לו ולזרעו אחריו וכמו שהביא בספר ייטב לב לאאמו"ר זצוק"ל בפ' ראה פי' הפ' מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי. למען ייטב להם ולבניהם לעולם עיי"ש באריכות ונקדים מה דאי' בש"ע הל' ר"ה סימן תקפ"ג יש מדקדקין שלא לאכול אגוזים וכו' אגוז בגימטריא ח"ט. ואף שאגוז ג"כ גימט' טו"ב הנה ע"ז אמרו שניהם כאחד לא טובים המה ובזה יבואר הרמז של הלק"ת מה דסמך הפ' אל גנז אגוז וגו' להפ' פנחס בן אלעזר. והוא כאשר נאמר לעיל דפנחס לא היה כוונתו להתגדל עצמו בעשייתו מחמת שעושה טובה גדולה לעצמו עי"ז שהרג נשיא מישראל ואדרבה הים יודע בעצמו שהוא עושה בזה המעשה עבירה ולא היה מתכוין כלל להחלק הטוב שיהיה לו הנאה מזה ויגיע לו שכר גדול וז"ש וסימנך ג"פ קנ"א בגימט' גנ"ת אל גנת אגוז ירדתי שעיקר הכוונה בקנאת פנחס היה אגוז ירדתי לקחת לעצמי הסימן של ירידה שיש באגוז שגימט' ח"ט וכיון שכן בדין הוא שיטול שכרו והיתה לו ולזרעו אחריו וגו' כנ"ל:

א"י פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וגו' פי' רש"י ז"ל לפי שהי' השבטים מבזין אותו הראיתם בן פוטי זה שפיטם עגלים לע"א והרג נשיא שבטו מישראל לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן. והנה ראוי לשום לב מה דקאמר שהיו השבטים מבזין אותו הראיתם בן פוטי דמשמע מחה שהמעשה היה בעצם טוב ואך לירידת מעלת יחוסו לא נאה לו ואח"כ כשיחסו אחר אהרן אז נראה הדבר שאין בו שום עולתה להיותו נין אהרן ושפיר עשה בהריגת הנשיא ולכאורה מן התימא הוא זה דמה ענין יחוס לזה הלא אם טוב היה המעשה בעצם אה נפק"מ הוא במי שעושה אותה ואדרבה שלפעמים יש יותר כ"ר לפניו יתברך אם איש פשוט מוסר את נפשו עבור קדושת שמו יתברך כי ידוע שהיא עשה זאת במסה"כ שנתקבצו עליו כל שבנו שמעון כמבואר במדרשי חז"ל י"ב כסים נעשו לו. ובמדרש לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום בדין, הוא שיטול שכרו וכבר נלאו למצוא הפי' בזה שהוא תמוה מאי משמענו בזה אחר אמרו הכני נותן לו את בריתי שלום. ויתבאר לדעתי דהנה נחלקו הרמב"ם ורבינו ירוחם (עי' ביו"ד סי' קנ"ז) בכל שאר המצות שבתורה חוץ מג' דברים דהדין בהו דיעבור ואל יהרג אם אדם רשאי להחמיר על עצמו דהרמב"ם סובר דאינו רשאי ומתחייב בנפשו ור"י וסייעתו סוברים דרשאי להחמיר על עצמו אמנם מבואר ברמ"א ובש"ך שם דאם הוא אדם גדול חסיד וי"ש כ"ע מודי דרשאי למסור עצמו על קידוש השם אפי' על מצוה קלה יעי"ש:

והנה כאן גבי פנחס שמסר עצמו על מצוה קלה שאינו מחויב בה כי באמת הלכה היא ואין מורין כן א"כ לפי דעת השבטים שפיר בזוהו שאמרו ראיתם בן פוטי זה שפיטם וכו' והרג נשיא מישראל שהוצרך לעשות זאת במס"נ והי' מתחייב בנפשו לפי שיטת הרמב"ם ז"ל שאינו רשאי לעשות כן וע"ז בא הכ' לסתור דבריהם ויחסו אחר אהרן שהי' בבחי' אדם גדול וי"ש והי' רשאי למסור עצמו ע"ז ולפי"ז שפיר נכון הדבר שזה תליא אחר העושה שאם הוא אינו בבחי' גדול כדעת השבטים שאמרו עליו בן פוטי זה וכו' א"כ הוא מתחייב בנפשו במצוה זו כנ"ל ואך אם הוא בבחי' אדם גדול כמו שיחסו הכ' אחר אהרן שפיר מותר לו למסור עצמו אפי' עבור מצוה קלה שבקלות ולכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום ושפיר אמר המדרש בדין הוא שיטול שכרו כי מאחר שיחסו הכ' אחר אהרן לא עבר עבירה ושפיר מותר לו למסור עצמו אפי' על מצוה קלה כנ"ל והבן:

א"י בדברי המדרש הנ"ל לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום בדין הוא שיטול שכרו יש להקשות דהמדרש סותר דברי הפן הנני נותן לו וגו' דמשמע שהוא בדרך מתנה ולא בדין ומשפט ובמדרש אמר בדי"ן הוא שיטול שכרו דמשמע דמן הדין הוא. ונ"ל בס"ד עפי"ד האלשיך עה"פ אלקים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה. שפי' שאם הקב"ה מברך לאחד עבור מעשיו הטובים ששוקל אותם במאזני צדק ונידון עבור זה לטובה אז יוכל להיות שברכתו לא תתקיים לעד כי אם יפסוק עבודתו ומעשיו הטובים לא יהי' נידון בטוב הזה ובפרט לזרעו אפשר שתפסוק ברכתו לעד אם הם לא יהי' ראוים לאותו איצטלא ולא יאחזו מעשי אבותיהם בידיהם אבל לא כן הוא במי שהקב"ה נותן לו ברכתו בדרך חנינה ומתנת חנם אז יותר קרוב הוא שתתקיים ברכתו גם לעד ולדורות כי איך שיהי' יוכל להתברך בדרך חנינה ומתנת חנם כי מאוד רבו רחמיו וחסדיו יתב' וז"ש אלקים יחננו ויברכנו אז יאר פניו אתנו סלה עכ"ד וש"י. ולפי"ז י"ל גם כאן אצל פנחס שאף שבדין הי' שיטול שכרו מ"מ לא רצה הקב"ה ליתן לו שכרו בדרך דין ומשפט כי אם יתן לו בדרך דין אז תוכל ברכתו ליפסק ממנו לאחר זמן ולכן נתן לו זאת בדרך חנינה ומתנת חנם כדי שיוכל להתברך בברכה זו לעד ולדורות וז"ש הכני נות"ן היינו בדרך מתנה לו את בריתי שלום כדי והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם שלא תופסק ברכתו ותתקיים קיום נצחי לעד ולדורות. וע"ז אמר המדרש בדין הוא שיטול שכרו ר"ל שהוא הי' באמת ראוי ליטול שכרו אף מן הדין ואך מה שנתנה לו במתנה היא רק כאמור כדי שתתקיים גם לזרעו אחריו ברית כהנת עולם והבן כי נכון הוא:

ע"י פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל וברש"י לפי שהיו השבטים מבזין אותו הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע"א והרג נשיא וכו' לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן. וכבר דקדקו המפו' דמה תיקן בזה שיחסו אחר אהרן הלא ידעו גם הם שהוא נכד אהרן מ"מ ביזהו להיותו גם בן פוטי. ובמסורה לכן אמר הנני נותן לו את בריתי שלום. לכן אמר לבנ"י אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים. ונ"ל פ' עפי"מ שפירשתי כבר הפ' מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לד' א' נדבה אשר דברת בפיך וקשה על כפל הלשון דהאי נדבה אשר דברת בפיך לכאורה שפת יתר ועו"ק דמתחלה קרי' לי נדר ואח"כ נדבה וזהו קושי' חז"ל ונראה דהנה זאת תורת האדם כשיעלה על לבו איזה מחשבה טובה או הנהגה טובה לשמור ולעשות ויחוש לנפשו פן ואולי כשיגיע לידו וירצה לקיים כאשר הי' עם לבבו ימניע אותו יצרו מלעבדה ולשמרה ולהוציא מחשבתו הטובה אשר חשב וקיבל עליו לעשות בפועל והרבה טענת להמסית הידוע ע"כ איפוא זאת עשו וזאת העצה היעוצה וסגולה לזה אשר בעת שיעלה על מחשבתו הטובה לעשות יוציא ויבטא בשפתיו שזאת אעשה ואז יהי' מוכרח ואנוס עפ"י הדיבור שהוציא בשפתיו בדין קבלה ונדר לעשותו (ע"ד שפי' אאמ"ו זלה"ה בספר ייט"ל פ' ראה לפ' האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני וכו' ה"ז צדיק גמור והקשו בתוס' בר"ה מהא דתנן אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס ותי' בטוטו"ד עפ"י הבחי' הנ"ל דבתחלה צריך לומר להוציא בשפתיו להסיר המונע וזה האומר סלע זו לצדקה וכו' משא"כ בשעת נתינה צריך להיות רק לשמו יתברך עיי"ש ובזה ישבנו קושי' המין עמא פזיזא דהקדימו נעשה לנשמע עיין לעיל בסו"פ משפטים). וזה שא"ה מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לד' אלקיך היינו אם נדרת לקיים מצות השם והוצאת בשפתיך אז בודאי תשמור ועשית אף נדבה אשר דברת בפיך היינו מקודם שהוצאת בפיך הי' רק נדבה נדבת פיך שלא היית מחויב בה עכ"ז לאחר היציאה מוכרח אתה לעשותו מכיון שהוציא בפיו אתיא עלה מדין קבלה ונדר ומשם בארה ביאור הפ' בכאן דהנה רצה הקב"ה לזכות את פנקס בכהונה ובברית שלום וידוע שבכל ענין יבאו בני אלקים מיימינים ומשמאילים להשטין עליו ע"כ אמר השי"ת למשרע"ה לכן אמר הנני נותן לו את בריתי שלום היינו אם כבר אמרתי הנני נותן שוב אין שום פתחון פה ומקום לבה"ד לחלוק שכבר מלתי אמורה. וז"ש לפי שהי' השבטים מבזין אותו שהוא אינו ראוי לכהונה לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן ולכן אמר ומאחר שכבר אמרתי שוב קם בבל תאחר ובבל ישנה וז"ש המסורה לכן אמור לבנ"י אני ה' והוצאתי וגו' היינו גם שם בגאולת מצרים הי' מסטינים ומקטריגים שאמרו מה נשתנו אלו מאלו רק אחר שבא אומרת האל פקוד יפקוד א' אתכם והוצאתי אתכם בדין הוא שיצאו לחירות ואין שטן ופגע רע ואך טוב לישראל והבן:

לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו וגו' תחת אשר קנא לאלקיו ויכפר על בני ישראל. והנה שלום כתיב בוא"ו קטיעא וכבר נאמר ונשנה הפי' בזה במפו' התוה"ק וגם לדעתי נראה לומר בטעם הדבר. בהקדם מה שיש לחקור ולשאול דכאן אצל פנחס קנאה מצינו שניתן לו שכר ברית כהנת עולם ובא בשכרו תחת אשר קנא לאלקיו ובהפטרה פ"ז גבי אליהו הנביא כתיב ג"כ קנא קנאתי לה' וגו' ונאמר לו אח"כ ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך ופירש"י אי אפשי בנביאתך וכו' א"כ מצינו שעוד נענש על זה אשר קנא לה' צבאות שנלקחה ממנו הנבואה וצריך טעם נכון לחלק ביניהם. אכן ירצה לדעתי דהנה פנחס בעת אשר קנא קנאת ה' צבאות והלך לקיים הדין של קנאים פוגעים בו הנזכר בגמ' וקנא על הברית הנזכר בזוהר פ' נח. אך אף באותו מעמד הי' ויעמוד פנחס ויפלל שעשה פלילות עם קונו ולמד זכות על ישראל אדם קרוץ מחומר והוא המושך אותו לזה לעבור על רצון הבורא לעשות כמעשה הזה. וזהו תחת אשר קנא לאלקיו. וגם ויכפר על בנ"י כי לימד זכות עליהם אף בעת שהי' אשר קנא לאלקיו לקנא קנאת ה' אכן הי' מלמד זכות עליהם כי האדם עלול לחטא ע"י שהוא עפר מן האדמה (ועמש"ל בפ' נח עה"פ את האלקים התהלך נח) וע"כ בשכר זאת שלמד זכות על בנ"י מגיע לו השכר. אבל אצל אליהו הנביא מצינו ההיפוך שבעת אשר לבש קנאה קנאת ה' צבאות עוד למד קטגוריא על בנ"י כאמור קנא קנאתי לה'. כי עזבו את בריתך ע"כ נענש ונאמר לו אי אפשי בנביאתך מאחר שאתה מלמד קטגוריא על בני:

ועפי"ז נבין ג"כ על מה דכתיב שלום בוא"ו קטיעא עפימ"ד בזוהר הק' ריש פ' ויקרא. ונתתם לי אות אמת דא אות וא"ו דדא אקרי אמת וכו':

והנה פנחס בעת אשר קנא לה' לא הי' כוונתו באמת רק לעשות נקמה ח"ו כי אדרבה עוד באותו מעמד למד זכות עליהם כנ"ל וזהו הנרמז בתיבת שלום בוא"ו קטיעא המרמז על אמת כי האמת הי' נעדר שלא נתכוין רק לעשות נקמה בעטותו קנאה כי אדרבה עוד עשה טובה גדולה בעמיו כנ"ל ע"כ והיתה לו ולזרעו אחריו וגו' תחת ויכפר על בני ישראל והבן:

וידבר ה' וגו' צו את בנ"י וגו' את קרבני לחמי וגו' תשמרו להקריב לי במועדו. ובמדרש ילקוט ע"ז הה"ד אתה צויתה פקודיך אתה צויתה ומה צויתה צו את בנ"י וגו' את קרבני לחמי והיכן צויתה בחומש הפקודים ומה צויתה לשמור מאוד תשמרו להקריב לי במועדו ע"כ והוא תמוה. ונ"ל בס"ד עפ"י אמרם סוף מנחות כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה. שעתה אין לנו לא כהן בעבודתו ולא לוי בדוכנו צריך לעסוק בתורת הקרבן שהוא חייב ואז נחשב כמו הקרבת הקרבן בעצמו ומצינו בגמ' שהי' ר"י כותב כמה חטאות וקרבן עולה שהוא חייב כדי שבעת שיבנה ביהמ"ק בבי"א יוכל להביא אותם תיכף להקרבה הרי שצריך להיות ממתין ומצפה שיוכל להקריב קרבנותיו שהוא חייב וצריך לכותבם על פנקסו שיזכרם ואך לפי שעה שא"א לו להקריבם צריך ללמוד תורתם שיהי' נחשב בזה כאלו הקריבם לקרבן לפניו ית'. והנה ידוע דהתורה מכונה בשם לחם כמ"ש לכו לחמי בלחמי. עוד זאת ידוע דתיבת שמר משמש לפעמים על המתנה כטעם ואביו שמר את הדבר שומר אמונים. וז"ש את קרבני לחמ"י ר"ל שתוכלו גם להקריב את קרבני ע"י לחמ"י שהיא התורה כנ"ל כי כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה וקאמר עוד תשמרו להקריב לי במועדו והיינו שגם בזה צריך להיות ממתין ומצפה להקריב את הקרבן במועדו היינו בעת שיבא המועד להקרבתו בעת שיבנה ביהמ"ק בבי"א:

וזהו כוונת דברי המדרש שרצה לפרש כוונת הכ' באמרו הה"ד אתה צויתה פקודיך היינו התורה ומה צוית לו את בנ"י וגו' את קרבני לחמי והיינו שצווי התורה הוא ג"כ לצווי את קרבני לחמי שיוכלו להקריב את הקרבן ע"י לחמי שהוא התורה וגמר אומר לשמור מאוד תשמרו להקריב לי במועדו דהיינו שצריך להמתין ולצפות מתי יבנה ביהמ"ק שיהי' יכולת להקריב את הקרבן במועדו וה' יזכינו לזה בבי"א כי"ר והבן:

תוכן העניינים

קדושת יום טוב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה