קדושת יום טוב חלק א· רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים
מטות דרוש לחינוך בהכנ"ס בק"ק אוהעל בשק פ' מטות
בפ' דיומא וידבר משה אל ראשי המטות לבנ"י לאמר זה הדבר אשר צוה ה' איש כי ידור נדר לה' וגו' לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. וכבר דקדקו על כפל לשון אל ראשי המטות וגם לבנ"י עי' רש"י. גם אמרו קודם זה הדבר אשר צוה ה' ושוב כי ידור נדר לה' דהי' סגי באמרו וידבר משה איש כי ידור נדר לה' וכו' ובמדרש איתא זש"ה טוב אשר לא תדור כו' ובנדרים פליגי ר"מ ור"י טוב אשר לא תדור כו' טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר מהו הכוונה בכל זה:
בהקדים הא דאי' במס' ברכות דף ח' א"ל רבא לרפרם ב"פ לימא לן מר מהני מילי מעלייתא דאמרת משמי' דר"ח במילי דבי כנישתא א"ל הכי אר"ח מנאי דכתיב אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב. אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבהכנ"ס ומבהמ"ד והיינו דאמר ר"ח ב"א משמי' דעולא מיום שחרב בהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה בלבד ע"כ:
ויש בזה לדקדק חדא מה דקאמר לימא לן מהני מילי מעליותא דאמרת וכו' במילי דבי כנישתא דנראה כאלו הי' עוד במילי דבי כנישתא מילי דלאו מעליותא נינהו ושאל לו רק על מילי מעליותא ולמה לא אמר סתם לימא לן מר מהני מילי דאמרת משמי' דר"ח במילי דבי כנישתא. גם מה שדקדקו כולם דהוא שאל ממנו לאמור לו מעליותא דבי כנישתא והשיב לו כי אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבהכנ"ס ובהמ"ד א"כ הרי זה לא סיפר בשבח ביהכנ"ס רק במעלת שערים המצויינים בהלכה וגורע מבי כנישתא אתמהה. גם להבין הא דאר"ח ב"א משמי' דעולא מיום שחרב בהמ"ק אין לו להקב"ה אלא ד"א של הלכה מהו הכוונה בד' אמות דוקא. ועי' בהקדמה לפי' משניות להרמב"ם ז"ל:
ועוד בקרא גופי' בדברי נעים זמירות ישראל דהמע"ה שאמר אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב דקאי על בהכנ"ס כדרשת חז"ל הנ"ל יש לתמוה מאוד דלמה שינה דהמע"ה לשונו מלשון התורה דכתיב בפ' בלק מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל דקאי על בהכנ"ס כאמרם ז"ל א"כ חזינן דתוה"ק מכנהו או אוהל יעקב או משכן ישראל ודוד בשנותו אמר משכנות יעקב ולא ישראל וזה ודאי טעמא בעי. וכל אלה באחת יבוארו בס"ד. וטרם כל שיח אתיא הנחה לפרש הפ' גופי' מה טבו אהליך יעקב וגו' דשינה מאוהל למשכן ומיעקב לישראל:
אולם הכוונה בזה י"ל דהנה לעיל בפ' יתרו כתיב כה תאמר אל בית יעקב ותגד לבנ"י אלה הדברים וגו' ופרש"י מהמדרש אל בית יעקב אלו הנשים ותגד לבנ"י האנשים. ובאמת לכוונה זו יש להבין הטעם דלמה קדמה התורה הק' האמירה לנשים ואח"כ להאנשים דלכאורה איפכא מסתברא. ובמדרש שם באמת נתן טעם לזה בכמה אופנים יעי"ש ולדרך המוסר נראה לפרש הקרא והוא. דהנה מנהג ישראל תורה מאז בעת יבנו מקדש מעט זו בית ה' לתפלה ולת"ת בונים לו שם גם עזרת נשים מקום אשר יבואו גם הנשים על האנשים לשפוך שיח תפלתם לה' דבאמת קיי"ל דגם הנשים חייבות בתפלה דרחמי נינהו כדאי' בש"ס ברכות ובש"ע ה' תפלה א"כ בודאי נאמר גם בהם כל הקובע מקום לתפלתו וכו' ונכון מאוד שיהי' להם ג"כ מקום מוכן לתפלה כאנשים. אמנם זה לאלה אשר הולכים כמנהג בנות ישראל הצנועות במעשיהן ובלבושיהן עפ"י התורה ועפ"י חז"ל להם נאה ויפה לבחור להם בית ה' להתפלל בתוכו לפני שומע תפלת כל פה. אולם אלה אשר פרצו הגדר הצנועות וסרו מהר מדרך בנות ישראל הכשרות עשו יעשו להם מלבושים שלא כדת של תורה הן מצד איסור כלי גבר על אשה הן מצד איסור בחקותיהם לא תלכו בפריצות יתירה דאית בהו להתדמות לאלה אשר לא נוכל להשוות ועל ראשם פארי המגבעות חדשים מקרוב באו אשר לא שערום אבותינו בודאי לאלה העושות ככה יותר טוב הי' להם להיות בביתם ולהחבות עכ"פ בחדריהם פנימה מבלי לצאת חוצה במלבושים, כאלה לעבור על דת יהודית בפרסום ובפרט לבא בכאלה לחצרות ה' אל מקום הקודש הייטב בעיני ה' וע"ז נאמר כי תבאו לראות פני מי ביקש זאת מידכם ח"ו וכו' ויען כי כבר העידו חז"ל נשים דעתן קלות ויחשבו כי אין בידם און ואינם רואים בפעולתם רע כלל לכן בזה החיוב מוטל על האנשים להוכיח אותם על פניהם ולהזהירם מכל דבר אשר שלא כתורה ויפרשו מדרכיהם ומעלליהם הלא טובים. ואל ישעו בדברי שקר לאמר כי לא ישמעו להם כי זאת לפנים בישראל להיות כל איש שורר בביתו בכל אשר יצוה להם המה יסורו למשמעתו ויקשיבו אזנם לקול בעליהן ככל אשר יורום לעשות. ובזה יובן בטוב טעם דהכ' מכנה הנשים לבית יעקב ואנשים לישראל עפ"י דכתיב לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלקי"ם וכו' ותוכל. נמצא דשם ישראל מורה על שררות משא"כ עקב במורה רק על טפל כעקב לגבי ראש דכולהו בתר רישא גרירא כמובן. כ"כ אשה אשר היא כטפל לגבי בעלה והוא עלי' לראש ונקראת היא לגבי' עקב. והאיש מכונה בשם ישראל מורה על שררתו עלי' והבן:
והנה כאשר רצה הקב"ה ליתן את התורה וצוה למשרע"ה שיאמר דבריו לנשים ג"כ אז פיו פתח בחכמה באומרו כה תאמר אל בנ"י ר"ל בזה האופן תצוה לאנשים גזירת התורה באם ותגיד לבני ישראל דייקא שיהי' האנשים בבחי' בני ישראל מושלים על נשיהם לצוות להם דרכי ה' או אז יתכן שגם הנשים ישמרו פקודי ה' ע"י שבעליהם יורו להם הדרך ילכו בה מבלי להטות ימין ושמאל והמה יקבלו דבריו במורא ושמו אותו להם לראש ומושל עליהם כאמור. והנה בצדק נוכל לכנות המקום לתפלת בנות ישראל לאהל. יען כי היא רק דירת עראי לתפלה לבד שזמנה רק פ"א ביום או שני פעמים אבל לתורה אינו להם שמזה פטורין ולמדתם את בניכם ולא בנותיכם. משא"כ מקום תפלת האנשים שהוא כדירת קבע בין לתפלה ובין לתורה שזמנה יום ולילה תמיד והגית בו וכו' לא נקראהו לאוהל ויותר נכון לקבעו בשם משכן שהוא מורה יותר על דירת קבע מאוהל כידוע. ולזה רומז הכ' בדרך חכמה ומוסר מה טבו אהליך יעקב ר"ל מקום אשר מתקנים לתפלת בית יעקב אלה הנשים. באופן אשר משכנותיך ישראל באם המשכן אשר עשוי לאנשים נוכל לקרותו משכן ישראל דייקא כלומר דהאנשים המה בבחי' ישראל לשורר על נשיהן וישמעו לקול דבריהם אז באמת מה טוב ונעים אהל יעקב ג"כ משא"כ להיפוך ח"ו כנ"ל וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא:
היוצא לנו מכ"ז עד היכן הדברים מגיעים אשר החיוב מוטל על הנשים לציית לקול בעליהן ועל האנשים להדריכם בדרך ישרה לטוב להם ולבניהם אחריהם והארכתי במוסר אכמ"ל ועתה נשוב לבאר כל הכתוב לעיל גם לפרש באופן אחר הקרא מה טבו אהליך יעקב משכנותיך ישראל ליישב שינוי הלשון. והוא דהנה בפ' תרומה כתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ופי' בספה"ק דהקב"ה צוה לעשות מקדש אפריון עשה לו מעצי הלבנון עמודיו עשה כסף וכו' אולם הכוונה תוכו רצוף אהבה לישראל ואוה למושב לו לשכון בתוך ישראל עם קרובו בקרב לבב כל אחד ואחד ע"ד זכאה מאן דמתקן לי' דירה נאה בלבי'. וכמ"ש החרדים בתוך לבי משכן אבנה ואם כן הי' כוונת השי"ת בבנין בית מקדשו כן הוא בבנין מקדש מעט זו בהכנ"ס ובהמ"ד לא סגי באם מפאר ומרומם בית ה' מעצים ומאבנים והעיקר הוא לבנות בית ה' בתוך לבבו ברוח טהורה ונפש נכונה ובפרטות בעת חינוך בהכנ"ס וביהמ"ד מוטל על כל אחד לחשוב עם נפשו לקדש אבריו וגידיו ולחנך עצמו לעבודת ה' דהיא העיקר וכל בנין הביהכנ"ס ובהמ"ד הוא רק הכנה וכלי מוכשר לזה כמו במקדש דרצון ה' הי' לקדושת ישראל בעצמם כמש"ה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם דייקא שיהי' ראוים לשכון כבודו בקרבם. ובכן אחי יראה כ"א לקבל עליו פקודי ה' ולהזהר מדברים אשר צוה שלא לעשותם ובפרטות לשמור את השב"ק מחללו ח"ו הן במעשה הן בדיבור ע"י אמירה לנכרי שאסרו חז"ל ולדעת מקצת פוסקים הוא מה"ת ועכ"פ יש לו אסמכתא בקרא דלא יעשה כמובא בפוסקים. ובעוה"ר גדלה המכשלה מאוד שאינם נזהרים באיסור שבות אמירה לעכו"ם בחשבם כי המה בעצמם יקיימו למען ינוחו. וידיהם אינם עושות מלאכה רק העכו"ם. ויש לרמוז זאת בקרא בדרך צחות הקול קול יעקב הוא שמצוה לעשות. והידים ידי עשו העושות המלאכה ולא הכירו ר"ל שלא הבדיל כלל בין אם עושה בעצמו או ע"י א"י. ע"ד כי את הבכור וכו' יכיר ר"ל הפרשה. כי היו ידיו של ישראל המצוה על המלאכה כידי עשו ממש. והוא חילול שב"ק ח"ו ורבים נכשלים באם הנכרי ממשרתי ביתו עושה לו עבודה לצורכו לדעתו ולהנאתו ולא ישימו על לב גודל האיסור חלול ש"ק דשקול ככל התורה כמאחז"ל. ובעוה"ר פשתה המספחת אפי' אצל יראים וכשרים כי יתקנו בביתם משרתי א"י את המנעלים בשב"ק וידמו בנפשותם כי המה לא אמרו להם לעשות והמשרתים אינם מצווים ועושים. ובאמת כיון דהגוי עושה המלאכה לצורך ישראל אפי' בלי צווי אסור לישראל להנות מאותו מלאכה עד מוש"ק בכדי שיעשה באיסור תורה ולכן משיחת מנעלים שקונין וויקסין דאיסור תורה הוא מלאכת ממרח אז אסור ישראל להנות ממנו ואסור ללבוש המנעלים שנמשחו בשבת ע"י א"י עד מוש"ק בכדי שיעשה [וכן אי' בספר תפ"י בפתיחתו לה' שבת] ואף דלכאורה משמע מדברי המג"א סי' רנ"ב ס"ק י"ג כיון דבלא"ה ראוי ללבוש מותר להנות ממנו ע"ש זה דוקא באם הנכרי לא עשה הדבר לדעת ישראל משא"כ באם עשאו לדעת ישראל בודאי אסור בכה"ג ועי' בפרמ"ג או"ח סי' רנ"ג ס"ק י"ב דמבואר כן להדיא. ובלא"ה חילוק גדול משם כמובן. ובזה רבים נכשלים במצות קלות שאדם דש בעקבי"ו ע"י שלובש מנעלים האסורים לו בשבת ועושה איסור עם כל פסיעה ופסיעה שדורך בעקבותיו. וע"ז נאמר שמור רגלי"ך כאשר תלך אל בית אלהי"ם. לזאת יראה כל איש להסיר המכשלה הזאת מתח"י ולא יהי' לפוקה ח"ו ולפקוח על ביתו ורשותו שלא יבואו ח"ו לידי חלול שבת ועי"ז יזכה בקדושה והי' מחנהו קדוש להיות שוכן שם שם ה' ויתחנך עצמו לעבודתו והי' לבער מקרבו כל רע. וזה כל פרי מגמת עם ה' בהבנות בית ה' כאמור:
ונבוא אל הביאור דכבר חקרו הקדמונים בענין ההפרש שבין החסיד המעולה אשר אין בלבו שום נטי' לרע אך כולו טוב. ובין הכובש יצרו ומושל ברוחו להתגבר עליו למען ישמור מצות ה' ועי' בשמנה פרקים להרמב"ם ז"ל דנראה דעתו דחסיד המעולה הוא יותר עדיף מכובש יצרו דיש בו עוד נטי' לרע ומתגבר עליו וקצתם מהקדמונים גזרו אומר כי הכובש את יצרו הנוטה לרע ומושל בנפשו עדיף כי לפום צערא אגרא. ומוזלה"ה בספר ישמח משה הכריע בזה כי מי שאין לו נטי' לרע מתחלה ה"ה בבחינת מלאך ומאי רבותי' אמנם מי שנברא בבחי' נטי' לרע ומשבר את רוחו עד שנהפך כולו לטוב ולא נשאר בו שום שמץ נטי' לרע וגם יצה"ר נהפך לטוב זהו עדיף מכולם וזה בחי' אברהם אע"ה שהפכו לטוב כדכתיב ומצאת את לבבו נאמן. ובזה פי' הפ' סוף דבר הכל נשמע. כלו' בלב האדם. את האלהיים ירא וגו' ולא נשמע אצלו שום קול ונטי' אחרת כלל כי זהו כל האדם השלם עכ"ד (תמצאנו בהפטרה לפ' ראה) (ועמש"ל בפ' בלק). נמצא דעיקר השלימות הוא באופן דמתחלה נברא בנטי' לרע אמנם זאת עבודתו אשר התגבר על יצרו והפכו לטוב עד ששוב אין שום נטוי' בקרבו כלל אבל בכל עת שעוד נשמע בלבבו נטי' לרע איננו בתור השלימות האמתי אף אם באמת לא ישמע לקול יצרו כיון דלא הפכו לטוב עדיין כנ"ל:
והנה נוכל לכנות מדרגת האדם באם עוד בו אתה נטי' לרע בשם יעקב ע"ש היצר הכרוך עוד בעקבו. משא"כ כאשר שב מן המלחמה והגיע לתור השלימות הנרצה ומושל ביצרו עד כי יכול לו לגמרי והפכו לטוב בשם ישראל יכונה עד"ש כי שרית עם אלהי"ם ותוכל דמורה על שררותו כמבואר (ועיין שם לעיל בפ' בלק). וזש"ה מה טבו אהליך יעקב הן אמת כי טוב לאדם להיות ג"כ בבחי' יעקב כנ"ל דאל"כ אם נברא בלא נטי' לרע כלל צדיק מה פעל ומה רבותי' אמנם זה יהי' רק בבחי' אהל אך לדבר עראי ולא קבע. כדי שאח"כ יהי' משכנותיך ישראל בבחי' זו שיעלה במעלות מדרגתו ויהפוך יצרו לגמרי אשר ע"ז מורה שם ישראל כנ"ל מושל ביצרו לגמרי. וזה יהי' אז בבחי' משכן אוהל קבוע בל יצען להגיע אל שלימות האמתי כי זה כל האדם כאמור:
והנה במדרש ילקוט הובא באוה"ח הק' פ' שמיני עה"פ ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה'. א"ל משה לישראל אותו יצה"ר תעבירו מלבכם וכו' ותהיו כולכם ביראה א' ובעצה א' לשרת לפני המקום כשם שהוא יחידי בעולם כך תהיו עבודתכם מיוחדת לפני וכו' יעש"ה הכוונה לדרכינו אם אמנם כי יגיע שלימות לאדם עי"ז שנברא בכח הנוטה אותו לרע ח"ו מכח היצה"ר הכרוך בעקבו למען יחשב לפני ה' מעלת עבודתו שמואס ברע ובחר בבחירתו אך לטובה והתגבר על יצרו הרע הטמון בחבו. אולם רק באופן אשר שלם עבודתו להעביר היצה"ר מקרב לבו ולהפכו לטוב שלא ישמע עוד בקרבו רק ליראה את ה' ולשמור מצותיו ע"ד סוף דבר הכל נשמע כנ"ל ואז יתגלה שלימותו. וז"ש המדרש אותו יצה"ר אשר טמון בקרבכם בנטי' לרע. תעבירו מלבבכם ותהיו כולכם ביראה א' ובעצה א' דייקא ר"ל שגם יצה"ר יסכים עמכם בעצה א' עם היצ"ט לשרת לפני ה' כשם שהוא יחידי בעולמו כך יהי' מדרגת עבודתכם את בוראכם מבלי כח אחר הפכי בלבבכם שיעמוד לנגדכם ושניהם כאחד יהי' שלום לטובה ובדרך זה יהי' עבודתכם מיוחדת לפניו שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם דייקא כמו שימול ערלת בשרו הנברא עמו בטבע כן ימול ערלת לבו אם כי נברא בכח נטי' לרע יראה להסירו ולהפכו לטוב כאמור:
והנה אי' בש"ס ברכות אם פגע בך מנוול זה משכהו לביהמ"ד וכו' הרי מצינו דסגולת ביהמ"ד לבטל מעליו כח יצה"ר ושיוכל ללחום כנגדו. אך כ"ז נחוץ לאיש אשר עודנה לא טיהר את לבבו מכל שמץ נטי' לרע ולא הפך היצה"ר לטוב ועדיין מלחמתו שולטות בקרבו לכן יצטרך לפעולה זו. לא כן אדם השלם אשר כבר תיקן מדותיו וכשרון מעשיו וכבר הגיע למעלת השלימות באופן שעבודתו הוא מבלי כח המנגד כי גם יצה"ר מסכים עמו לסייעו לטוב וזהו שלימות האמיתי א"כ איפוא לכאורה יחשוב האדם דלאיש אשר אלה לו לא יגיע שום מעלה ויתרון ע"י בהמ"ד למעלתו כי אינו צריך עוד לסגולתו לכבוש ע"י את יצה"ר. אולם ז"א כי באמת מה גדלו מעלות בהכנ"ס וביהמ"ד ביתר שאת ויתר עוז ורב התועלת יגיע ממנו גם לגדול הערך והמעלה אם כי כבר לבבם נאמן לפניו ית' כאשר הגידו לנו חכמים ז"ל מהם הרבה בש"ס אשר סיפרו כמה מעלות טובות למקום ביהכ"נ ובהמ"ד עלינו הנם מבוארים במס' ברכות למכביר ומהם הקובע מקום לתפלתו וכו' והלומד בבהכנ"ס לא במהרה הוא שוכח וכו' וכיוצא בהם א"כ טובה ומעליותא היא לכל אדם כגדול כקטן. וז"ש א"ל רבא לרפרם בר"פ לימא לן מר מהני מילי מעלייתא דייקא דאמרת משמי' דר"ח במילי דבי כנישתא ר"ל השאלה הי' שאמרו לו אם יגיע מעלת ביהכנ"ס גם להני השלימים אשר אינם צריכים סגולת בהמ"ד למען ירחיקו מאתם את הצפוני מלבבם. כי זה הוא רק בבחי' הסיר הנזק. משא"כ להאדם השלם שאינו בבחי' זו אמנם רק להגיע על ידו לאיזה מעלה ושבח יתירותא וזה שאל מאתו האם יש בבהכנ"ס ובהמ"ד דבר מוסיף שלימות להשלם. וע"ז אמר לו הכי אר"ח מ"ד אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב. וקשה ע"ז דלמה שינה דהמע"ה מלשון תורה דאמרה משכנות ישראל והוא קרי לי משכנות יעקב. להכי פירש הוא הכוונה אוהב ה' שערי ציון המצויינים בהלכה דייקא ר"ל אלה הצדיקים אשר כבר המה מצויינים במעלתם כי הפכו את יצרם הרע לטובה זה אהוב להקב"ה יותר מאלה אשר עודנה המה בבחי' משכנות יעקב דייקא שנקראים רק בבחי' יעקב יען כי לא הגיעו עוד לשלימות האמיתי. והיינו דאר"ח ב"א משמי' דעולא מיום שחרב בהמ"ק אין לו להקב"ה אלא ד"א של הלכה בלבד. הכוונה בזה דהנה מבואר בספה"ק דהקדושה היא בבחי' רה"י וס"א מכונה לרה"ר עלמא דפרודא ואי' בש"ס ד"א של אדם קונות לו בכ"מ דזה הו' לו כחצירו וכרה"י (ומה"ט איסור העברה ברה"ר מה"ת הוא בד"א אבל לא בפחות והבן) וכ"כ בדרך רמז האדם אשר איננו שולט עליו יותר כח היצה"ר להסיתו לרע ח"ו ואדרבה מסייעו לטוב הוא בבחי' רה"י ועבודתו מיוחדת לפניו ית' באין כח אחר הפכי לנגדו. משא"כ מי שהוא עבודתו בבחי' זה וזה שופטו שיש לו שני יצרים זה מושכו לטוב וזה להיפוך א"כ עדיין הוא בבחי' רה"ר א"כ שפיר מסיים מיום שחרב בהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה בלבד ר"ל מי שהוא עבודתו בבחי' רה"י ד"א של אדם כשם שהוא יחידי בעולמו כלשון המדרש הנ"ל וכאמור וא"כ שפיר שייך מאמר הלז להא דקאמר לעיל מיני' עה"פ אוהב ה' שערי ציון וכו' והמה דברים אחדים יחדיו מצומדים כמובן:
והנה אי' בספה"ק עה"פ איש כי ידור נדר לה' דייקא ע"ד שאמר דהמע"ה נשבעתי ואקיימה כו' שנשבע כנגד יצה"ד לזרוזי נפשי' במצות ה' לקיימם וכ"ז לאיש הצריך ללחום עוד מלחמת היצר ע"כ צריך עצות ותחבולות בנדר ושבועה לעמוד כנגדו משא"כ מי שכבר הפכו לטוב בודאי אין לו לנדור נדר ועליו נאמר טוב שאינו נודר כל עיקר ר"ל דעיקר עבודת האדם שלא יהי' צריך לנדר למול יצרו הרע המסיתו. ולעומת שתי בחינות אלה המבוארים לעיל אמר הכ' וידבר משה אל ראשי המטו"ת. הם בחי' הראשונה קדומה במעלה אלה גדולי העם שהשלימו כבר את נפשם והטו את יצרם הרע ג"כ לעבודת ה' וגם לבני ישראל בחי' שני' שלא הגיעו למעלת הראשונים ואלה הם אשר ישפטו בכל עת את היצה"ר השוכן עוד בקרבם בכח נטי' לרע לאמר. לשניהם לכ"א לפי מדרגתם. לראשי המטות יאמר זה הדבר אשר צוה ה' דייקא שיהי' בבחי' זה הדבר כמ"ש במדרש עה"פ זה הדבר אשר צוה ה' הנ"ל הכוונה אותו יצה"ר תעבירו מלבבכם וכו' א"כ ממילא א"צ להם כלל נדר לזרוזי נפשם נגד יצה"ר ולבנ"י יאמר איש כי ידור נדר לה' שהם צריכים לתחבולה זאת לנדור שלא יחל דברו וכו' וע"ז הביא במדרש ג"כ פלוגתת ר"מ ור"י ומסיים טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר דהוא תכלית ושלימות האדם להיות עבודתו לפניו ית' בעצה א' בשני יצרים בבחי' זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וכאמור:
איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. ודקדקו במפוה"ת בתיבת לה' הנאמר כאן והיה צריך לומר איש כי ידור נדר או השבע שבועה. ונ"ל בס"ד בהקדם מה דאיתא ביו"ד הל' צדקה סימן רנ"ח כתב הרמ"א ז"ל אם חשב בלבו ליתן איזה דבר לצדקה חייב לקיים מחשבתו ואין צריך אמירה וכו' וי"א דאם לא הוציא בפיו אינו כלום והעיקר כסברא הראשונה עכ"ל. ואמרתי דאלו הב' דעות כאחד המה ואפשר לקיים שניהם דהא דלא מהני אם חשב בלבו ליתן רק צריך שיוצא בפה היינו משום דמחשבה עשוי' להשתנות בכל שעה פעם יחשב כך ופעם כך ואין תופס כלל ע"כ צריך שיוציא בפיו ובשפתיו ואז אחרי דברו לא ישונה. אכן זהו דוקא אצל פשוטי עם ועם. אבל אצל האנשים החשובים וצדיקים שלבם מסור בידם ואין חושבים במחשבתם רק מה שהוא רצון הבורא בודאי אצלם די בזה אם נודרים ומקבלים עליהם אף במחשבה בעלמא כי אצלם היא אחת המחשבה כרצון הבוב"ה ולא ישתנה וחשוב כמו שקבלו בפי'. וזה שמסיים רמ"א והעיקר כסברא ראשונה והיינו כי לכל אדם יש לו חזקת כשרות ובודאי לא תשתנה המחשבה מכמות שהיתה וא"ש. ועפי"ז נ"ל הכוונה בהכ' איש כי ידור נדר לה' דהנה איש יקרא זה שהוא גדול במעלה כמ"ש משה איש האלהים. איש ראש לבית אבותיו. וז"ש איש כי ידור נדר דהיינו אצל האיש המורם מעם יחשב ידור נדר אף שהוא רק לה' בלתי לה' לבדו שאין לזולתו שום ידיעה כלל והיינו אף שהוא רק במחשבת לבד נדרו נדר גמור ודי לו כמו שהוציא בשפתיו כי אצלו לא תשתנה המחשבה בשום פעם כלל מחמת כי כן רצון הבורא ית"ש. ואמרו או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו היינו מי שאינו במדרגה הזאת וצריך לשבע שבועה ולאסור איסור על נפשו כי במחשבה לבד אין אצלו שום קיום וחוזק כי עשוי' להשתנות צריך שיהיה ככל היוצא מפיו יעשה להוציא בשפתיו כי ע"י המחשבה לבד אינו נחשב לנדר רק כשהוציא בשפתיו והבן:
זה הדבר אשר צוה ה' וגו' לא יחל דברו וגו' ובמסורה לא יחל דברו. לא הלכתי, בגדולות ובנפלאות ממני וצ"ב. והנ"ל עפי"מ דמרגלא בפומי לומר שהעיקר היא בכ"ע אשר יעמוד המוכיח המורה ומלמד את העם דרכי ה' ומדריכם בדרך אשר ילכו והמעשה אשר יעשון בכל הדברים הנאמרים להם בכל ענינים. שאל יבקש המוכיח העומד בשער שעיקרו יהיה המדרש והדרוש אשר דרש ידרוש לפניהם שיהיה בלשון צח ונקי ושיבקש בכל פעם להעמיד את דבריו בהפסוק שהדרש יהיה מכוון ונאות אבל האמת כי לא המדרש עיקר אלא המעשה אשר צריך ללמוד מדבריו את אלה הדברים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כדי להחיות את נפשם בדרך התורה והמצוה וצריך רק לומר זה הדבר אשר צוה ה' כי באם יבקש ויחפוש בכל פעם שיצטרך לפעול איזה דבר בלב ישראל ויחפוש מטמונים שיהיה נרמז בקרא ושיהי' באה דורש לפניהם ויערוב חין מליצתו אין זה תכליתו של הדברים כי לפעמים ימצא שאין לימודו יעלה יפה ואותו הענין אשר ידובר בו לפי העת לא יהיה לו משמעות בקרא ואז יחדול מלדבר דבר כי אין כוונתו העיקרי לטובת הענין ובפרט אם ילך בדרך הזה לדבר בשפה ברורה צחות הנאום והלשון כלשון העמים גם השומע ימצא הלא תואנה כי גם כל דבריו אינם מצד האמת רק שברצונו להתנאה ולהתפאר עצמו ברוח שפתיו בדרשותיו הנעימים ולהנאת עצמו הוא דורש ולא תאבה ולא תשמע לדברי הרב הדורש ההוא. אכן באם שיאמר בכל פעם שצריך להוכיח ולומר. זה הדבר אשר צוה ה' בכל מקום יהיה זמנו ואז לא יחדול בשום זמן שלא לאמור דבר הצריך וניתן לאמרו וגם השומע יטה אוזן קשבת לשמוע לקולו לעשות ככל אשר יאמר כי יראה שאין המוכיח הזה דורש רק לעשות כרצון הבורא יתברך שמו ובאמת כן הוא רצונו של מקום ואז יסיר ממילא מעליו תלונות בני ישראל שאומרים שמתכוין להנאת עצמו להיות נאה דורש. והרי אלו באזהרה שא"ה וידבר משה אל ראשי המטות הם העומדים על הפקודים שומרי משמרת הקודש. לאמור. בעת שיצטרכו לאמור להם איזה דבר בדרכי ה' יאמר להם בלשון. זה הדבר אשר צוה ה'. אלו הן הדברים הניתנין באמירה ונצטוו לעשותם מפי ה' ולא יבקשו דרך לדרוש בניב שפתים ונעימות הלשון שיתפרסם שמו בעולם ואז. לא יחל דברו שלא יצטרך לחדול ולחשוך מדבריו שלא לאומרם כי באופן הזה יהי' דבריו נאמרים בכל עת ובכל מקום אכן זה היא דוקא אם יתכוין הדורש בכוונתו רק לש"ש אבל לא כן כשמתכוין להנאת עצמו אז כל דבריו פועל ריק המה וגם השומע לא יתן אוזן קשבת לקול דבריו. וז"ש המסורה לא יחל דברו שלא יצטרך לחלל דבריו מפני המלעיגים עליו והטעם כי לא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני כי לא מתכוין במאמריו להנאתו רק לאמר זה הדבר אשר צוה ה' ועי"ז יתקיימו דבריו ויעמדו לעד ויעשו פרי ורושם לטובה וכולם יכירו וידעו שזה הדבר אשר צוה ה' לעשות והבן:
וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא וגו' ויש לדקדק בתיבת אנשים שנראה לכאורה כמיותר דכי ס"ד דרק נשים ולא אנשים דהא אין דרכן של נשים לצאת למלחמה ועיין רש"י ז"ל ובמדרש שיר השירים איתא על מלחמת מדין ושכולה אין בהם שלא הקדימו תפילין של ראש לשל יד ויש להבין בזה כוונתו גם מה ענינו למלחמת מדין. יתבאר לדעתי עפימ"ש אאמ"ו זצוקלה"ה בספרו ייטב לב הפ' ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וגו' דיש לדקדק בתיבת לפניכם דהיל"ל לכם גם הסמיכות להפסוק דלמעלה מיני' לא יתיצב איש בפניכם פחדכם ומוראכם יתן ה' על פני כל הארץ וגו' ופי' עפי"ד המדרש מה כתיב למעלה כ"א שמור תשמרון א' הקב"ה אם שמרתם דברי תורה אני משמר אתכם מן המזיקין אראב"ז אין בית רובע בחללו של עולם שאין בו כמה אלפים מזיקין וכל א' פרמא (פי' מסוה) נתינה בפניו שלא יביט באדם ויזיק וכשעונותיו של אדם גורמין מעביר פרמא מפניו והוא מסתכל בו ומזיקו אריב"ל אוקינא (דמות וצלם) מהלכת לפני האדם והכריזות כרוזין תנו מקום לאיקונין של הקב"ה ראה כמה שומרין משמרין אותך אימתי בשעה שאתה משמר דברי תורה הרי נתתי לפניך שני דרכים ברכה וקללה וכו' ועפי"ז פי' לא יתיצב איש בפניכם היינו דמות וצלם איש לא יתיצב בפניכם כ"א דמות וצלם אלהים יתיצב בפניכם ר"ל על הפנים שלכם ואז פחדכם ומוראכם יתן ה' על פני כל הארץ כאשר דבר לכם ופירש"י והיכן דבר את אימתי אשלח לפניך ור"ל כנ"ל לפניך דייקא על הפנים שלך ובזה פי' הנסמך לזה ראה אנכי נותן לפניכם דייקא היינו על פניכם ברכה עכ"ד יע"ש"ה (ועיין עוד בייטב לב פרשת ויגש על הפסוק הוציאו כל איש מעלי. ולא עמד איש אתו וגו' הנאות לענינינו) ועפי"ז נראה לי לפרש גם כן הפסוק החלצו מאתכם אנשי"ם לצבא היינו דמות וצלם אנשים תחלצו מאתכם לגמרי שע"י שיהיה לכם דמות וצלם אלהים פחדכם ומוראכם יתן ה' על פני כל הארץ:
והנה אמרו ז"ל על הפסוק וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך אלו תפילין שבראש שע"י תפילין שבראש גם כן יראו ויפחדו ממנו האומות אכן כפי המבואר שבכח סגולת שמירת התורה והמצוה גם כן משמר אותו וממשיך עליו דמות וצלם אלהים שמתייראים ומתפחדים ממנו המזיקין והאומות וכל המביטים בפניו אם כן לא יצטרך זה להסגולה הלזו של תפילין שבראש דייקא כיון שגם על פניו בעצמו נקרא שם ה' ע"י שיש לו דמות וצלם אלהים ומתפחדים מפניו כמבואר. והנה מבואר בש"ע דכל דבר החשוב ושיש לו פעולה יתירה לו ראוי ליתן דין קדומה ולפעמים כתב בלשון קדימה להורות שהוא החשוב. ומזה יובן שגם התפילין שבראש יש לו קדימה לתפילין של יד מחמת שע"י ייראו ויפחדו ממנו האומות אמנם זהו דוקא למי שצריך לפעולה הזו של תפילין שבראש משא"כ מי שיש לו צלם ודמות אלקים על פניו ואינו צריך לפעולה דתפילין של ראש ממילא שאין שייך אצלו דין קדימה של ראש יותר לשל יד. וז"ש במדרש שיר השירים על מלחמת מדין דכתיב בי' החלצו מאתכם אנשים וגו' וכדפירשנו כונתו שיחלצו מאתם דמות וצלם אנשים שיראו ויפחדו מהם האומות ע"י שיהיה להם צלם אלהים על פניהם ושכולה אין בהם שלא הקדימו תפילין של ראש לשל יד והיינו שלא נתנו דין קדימה כענין דבר הוראת דבר החשוב לתפילין ש"ר יותר משל יד מחמת שלא הצטרכו לפעולתו היתירה שיש לו שמתיראים ומתפחדים ממנו האומות כי הם היה להם בחי' זו אף בלא תפילין שבראש ע"י הצלם אלהים כנ"ל ודו"ק:
ע"י דברי המד"ר הנ"ל באומרו שלא הקדימו תפילין של ראש לשל יד. עפימ"ש הגאוה"ק מוהר"ם מלינסק זלה"ה הובא בייט"ל לפרש הפסוק שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת. עפ"י הידוע שצריך האדם לתקן קודם את מעשיו בהעבירות שעשה שעבר על הל"ת ואח"כ יוכל להתחיל לקיים את המצות בקום ועשה כי אם יקיים את המצות עשין קודם שעזב ותיקן את מעשיו הרעים בעשיית הל"ת אז גם המ"ע שהוא מקיים נחשבים לאפס ואין וגם הוא בסכנה גדולה שלא יחנופנו הסטרא אחרא ר"ל ולכן צריך עכ"פ לקבל עליו לזהר מהיום והלאה שלא לעבור על הל"ת ואח"כ יקיים העשין וזהו פי' הפסוק שוא לכם משכימי קו"ם היינו שמקדימים המצות של קום ועשה מאחרי שבת שמאחרים המצות ל"ת שהם שב ואל תעשה וזה דרך שוא ומהופך עכ"ד וש"י:
והנה מודעת זאת דהמצות עשין הם עבודה הנעשית באיתגליא שהכל רואים בעת שהוא עושה המצוה אכן מצות ל"ת היא רק עבודה הנעשית בחשאי ובאיתכסיא כי מי יודע בעת שרואה בזה שאינו עושה כלום שהוא מונע את עצמו עתה שלא לעשות איזה מעשה שאסרה תורה כי כמה בטלני איכא בשוקא. והנה גם תפילין של ראש ושל יד מרמזין על אלו שתי הבחינות עבודה הנעשית באיתגליא ועבודה הנעשית באיתכסיא כי תפילין של ראש היא באתגליא שהכל רואים עבודתה דוגמת המ"ע ונאמר ע"ז וראו כל עמי הארץ וגו' אכן תפילין של יד היא רק באתכסיא כטעם והי' לך לאות ולא לאחרים לאות (ועיין בייט"ל מ"ז מש"ש בזה לדרכו) וז"ש שלא הקדימו תש"ר היינו המ"ע לתש"י המרומז למצות ל"ת שלא הקדימו המ"ע לל"ת כנ"ל שצריך להיות סור מרע ואח"כ ועשה טוב והבן: