אור ברסלב

קדושת יום טוב חלק א· רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים

לך

נח

ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו' תיבת לך צ"ב ונ"ל לפרש עפ"י דאיתא בס' לק"ת מהאר"י ז"ל בפ' שמות בפ' ועתה לכה ואשלחך אל פרעה מלת לך ואשלחך סותרים זא"ז אך הכוונה כי הלא הקב"ה הי' משלח את משה בב' שליחות א' לטובת ישראל והב' לרעה שע"י השליחות נאמר תכבד העבודה אמנם הקב"ה אינו מכנה השליחות לעולם על הרעה לכן נגד הא' תכבד שהוא העבודה אמר לכה לעצמך כאלו איני משלחך ונגד הב' שהוא לטובת ישראל אמר ואשלחך כי בכאן כנה הקב"ה שמו על שליחותו לטובה וכיוצא בזה תבין הפסוקים את מי אשלח ומי ילך לנו תחלה אמר אשלח אח"כ אמר ילך. אך הענין כי ישעי' חצי נחמה וחצי צרה ע"כ נגד ב' אלו אמר את מי אשלח נגד הטובה והנחמה לז"א לשון שליחות גמור אך נגד היותו שליח בענין הצרות אמר ומי ילך לנו בלשון הליכה ואמר ישעי' הנני שלחני ר"ל אינו רוצה רק שאהי' שליח לטובה וזה שלחני בלשון שליחות עכ"ד בקיצור עיי"ש. ונקדים מה דאיתא באלשיך לפ' הפ' בתהלים מ"ח דמינו אלקים חסדך בקרב היכלך דהעיקר הוא שצריך להאמין דהכל הוא בהשגחה פרטיות והכל הוא בחסדי השי"ת כי מאתו לא תצא רעה והכל הוא לטובת בני אדם וזש"א דהמע"ה אף שדמינו וחשבנו כי הוא אלקים ר"ל דין אעפי"כ חסדך בקרב היכלך רק חסדים היא כמאמר ישראל לירמי' היכל ה' וגו' כי שם הוי' רומז לחסד. ועפי"ז אמרתי לפרש הפסוק שויתי ה' לנגדי תמיד וגו' ביאורו שדוד המע"ה גמר ואמר בלבו שהכל הוא מאת השם הוי' ב"ה הרומז לחסד אף שהי' לפעמים לנגדי ר"ל נגד רצוני אעפי"כ הייתי מאמין שהיא בחסד הש"י ואמר אח"כ כי מימיני הרומז לחסד בל אמוט לעולם. וזאת העיקר שצריך להאמין שהכל הוא בחסד הש"י וגם זו לטובה:

וזש"ה ויאמר ה' אל אברם לך לך כי תיבת לך מורה על הרעה כמ"ש האר"י ז"ל אעפי"כ הוא לך להנאתך ולטובתך כמו שפירש"י והרעה הי' לכאורה מה שאמר לו מארצך וממולדתך ומבית אביך שהי' הדבר קשה לו מאוד שהוא נגד טבע בני אדם לילך מבית אביו ומארץ מולדתו ואעפי"כ הוא טובה שעי"ז ואעשך לגוי גדול וגו' וכן אמרו ז"ל צדיקים תחלתו יסורים וסופן שלוה כו' וא"כ היסורים הם לטובה מחמת שיהי' סופן שלוה וברשעים להיפוך. וז"ש הפ' (משלי י"ב) הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד ר"ל הפוך רשעים דהיינו שבהם ההיפוך מהצדיקים לכך ואינם אבל בית צדיקים יעמוד:

ובאופן אחר קצת עפ"י דברי האר"י הקדוש הנ"ל נ"ל לפ'. דהנה ידוע דתיקון הנפש הוא חורבן הגוף ותיקון הגוף הוא חורבן הנפש כי מי שרוצה לילך בדרך התורה והמצוה צריך לקדש א"ע במותר לו במיעוט אכילה ושתי' ושינה וגם זה המיעוט לא למלאות תאותו יהי' כוונתו כידוע שבכל צורך הגשמי יוכל להעמיס בה איזה כוונה רצוי' למען שמו ית' ויש כוונה פשוטה שכל מוחא סביל דא היינו בעת אשר ישב על הלחם וכדומה שילך בכח האכילה לעבוד את הש"י וזהו תיקון הנפש והנה ידוע דהגוף הוא רק לבוש להנשמה כשא"ה (איוב יו"ד) עור ובשר תלבישני עצמות וגידין תשוככני. ונשמע מזה שהעור ובשר והעצמות וגידין וכל אברי האדם הם רק לבושי הנשמה שהנשמה הוא חלק אלוקי ממעל. וע"ד שפי' הסדש"ש הפ' ואיש את קדשיו לו יהי' ר"ל מה שהאיש מקדש א"ע בנתינת צדקה וכדומה בשאר מצות שאיש מקדש עצמו ע"י זהו הנקרא שלו היינו להנשמה. והנה כאן שהקב"ה צוה על אאע"ה שילך מארצו וממולדתו בודאי הי' להגוף דבר קשה לטלטל א"ע ממקום למקום לילך במקומות שאין מכירים אותו בארץ לא לו משא"כ להנשמה הי' מעלה גדולה עי"ז כי זה הי' הנסיון הראשון כדאי' במ"ר פ"ז למה הי' אאע"ה דומה לצלוחית של בושם אפופילסמון וגו' כיון שהי' מטולטלת ריחה נודף. וזהו שאמר הקב"ה לאאע"ה לך לך ירצה שזה נראה בעיניך ההילוך הליכות עולם לרעה ח"ו כמ"ש שלהגוף דבר קשה הנסיעה וטלטולי דגברי קשה הוא בעצם לך ר"ל להנשמה שהיא העצמיית של אדם להנאתך ולטובתך כמו שפירש"י כיון שעי"ז התחיל הנסיון הראשון כנ"ל והבן:

א"י לך לך מארצך וגו' פירש"י ז"ל להנאתך ולטובתך כו, ועפ"י דברי האר"י הנ"ל תיבת לך מורה להיפך, כמו"ש לעיל. והנ"ל בזה ויוצדק הכל דהנה איתא בס' ייט"ל לא"מ זצוקלה"ה לפרש הפ' ויקרא אל משה וידבר ה' אליו וגו' ע"ד שפי' הפ' משה ואהרן וגו' ה' א' אתה עניתם וגו' פי' הכנעתם כדכתיב מאנת לענות מפני ובמה עז"א אל נושא היית להם במה שהיית נושא את כבודם ביתר שאת שמגודל חסדו ית' עליהם עי"ז נתמלאו בושה והכנעה גדולה בלי להרים ראש באמרם בלבם אוי לנו מה עשינו כי מרדנו פי המלך הטוב ומטיב וזה הבושת והמרדות שבלבבם טובה יותר מכמת מלקיות ע"כ בזה עצמו ונוקם על עלילותם וז"ש ויקרא אל משה מה שקרא אותו בקריאה של חבה נחשב לו כאלו וידבר ה' אליו דברים קשים כגידין כי מזה עצמו נעשה שפל וקטן בעיני עצמו נגדו ית' כו' עיי"ש באריכות ודפח"ח וש"י:

ועפי"ז י"ל שא"א ע"ה ברוב ענותנותו שאמר ואנכי עפר ואפר כאשר ראה ושמע את היקר וגדולה אשר חלק לו השי"ת כדכתיב ואעשך לגוי גדול וגו' ואגדלה שמך וגו' נתמלא בעצמו בושה והכנעה גדולה לאמור עם לבבו הלא ידעתי בנפשי מה עשיתי נגדו ית' ומי אנכי כי הביאני עד הלום ותגדל חסדו לתת לי את כל הגדולה הזאת וא"כ כל אלו היעודים הטובים שכולם שוין לטובה הי' בעיני אברהם אע"ה לרעה לנקום בזה על עלילותיו:

וז"ש ויאמר ה' אל אברם לך לך כפירש"י ז"ל להנאתך ולטובתך ושם אעשך לגוי גדול וכו' ועכ"ז הי' נחשב בעיני אברם ל"ך כלומר לרעה כדברי האר"י הנ"ל דברוב ענותנותו האמין וכמו שער בנפשו שכל זאת היא רק לסבת ונוקם על עלילותם כנ"ל וז"ש אח"כ וילך אברם כאשר דיבר אליו ה' ר"ל שהטובות והתנשאות שחלק לו ה' עם הליכתו מארצו ומולדתו הי' נחשב בעיניו כאלו דבר אליו ה' קשות כגידין לנקום בו על מעשיו. והבן:

א"י ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וגו' פירש"י להנאתך ולטובתך ואעשך לגו גדול וגוי פי' רש"י זהו שאומרים אלקי אברהם כו' בהקדם לפרש הפסוק בפ' האזינו בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בנ"י כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו עיי' רש"י ולפי פירושו עדיין צ"ל דתיבת יצב אינו מדוקדק ונראה עפי"מ דאיתא בס' ישמח משה ממוזללה"ה בפ' שמות דאיתא במדרש דדעת האומות דישראל בטלין ברוב לגבייהו וידוע דכל קבוע כמחצה ע"מ דמי ואינו בטל ברוב והנה אם ישראל יושבין במקומן אין חשש ביטול ברוב דכל קבוע כמע"מ דמי אבל אחר שגלו הוי ניידי אבל באמת ז"א דבישראל ל"ש ביטול ברוב דמצינו שא' מישראל שקול נגד כמה וכמה משה שקול נגד כל ישראל וא"כ הפחות שבישראל אפשר ששקול כנגד כל האומות ולא רובא הם וראי' לדבר ממ"ש בפרקי דר"א פ' ל"ט כשבאו לגבול מצרים היו שבעים חסר אחד מה עשה הקב"ה נכנס עמהם במנין ועלו למספר שבעים ועפי"ז פי' הוא הפסוק (איוב כ"ג) והוא באחד ומי ישיבנו ר"ל שכביכול הוא ית' נחשב במקום א' א"כ מי ישיבנו ומזה יובן כמה ספין א' מישראל אם הקב"ה כביכול מחשיב עצמו בחסדו לא' מהם עכ"ד הק' לענינו. ומשם בארה ביאור הפ' בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם והי' חשש ביטול ברוב אז יצב גבולות עמים יצב דייקא שעשה אותם קבוע להיות נדונים כמחצה על מחצה והאיך עשה אותם כקבוע עז"א למספר בנ"י ר"ל מחמת שישראל חשובים המה שכל א' מישראל יש לו מספר ע"ד שפי' הרמב"ם ז"ל מונה מספר לכוכבים היינו שלכל כוכב יש לו מספר מחמת חשיבתו. ועז"א הכתוב וראי' לזה שישראל ספונים וחשובים המה כי חלק ה' עמו ר"ל בתוך עמו כשבאו לגבול מצרים גם הקב"ה נכנס עמהם במנין וא"כ אם הוא באחד מי ישיבנו כנ"ל:

והנה כאן שצוה הקב"ה לאאע"ה שילך מארצו וממולדתו א"כ הי' חשש ביטול ברוב כיון שהוא נייד ואינו יושב במקומו לכך אמר לו הקב"ה לך לך ר"ל אף שאני מצוה אותך להיות נייד אעפי"כ לך להנאתך ולטובתך הוא כפי' רש"י ואין שום חשש ביטול ברוב כי ואעשך לגוי גדול ר"ל אתה בעצמך תהי' גוי גדול כי אתה שקול כנגד כמה וכמה ופי' רש"י זה שאומרים אלקי אברהם ר"ל שהקב"ה כביכול מייחד שמו עליהם ונכנס עמהם במנין כנ"ל בשם הפדר"א והוא באחד ומי ישיבנו ואין שום חשש ביטול ברוב. והבן:

ויאמר ה' אל אברם לך לך איתא במדרש ר' עזרי' פתח אהבת צדק ותשנא רשע וגו' פתח קרי' באברהם א"ל הקב"ה אהבת לצדק בריותי ושנאת לחייבן ע"כ משחך אלקים שמן ששון מחבירך מכח ועד אצלך יו"ד דורות ומכולן לא דברתי אלא עמך. וצריך להבין למה ידמהו ויכנהו בשם שמן ששון גם צל"ד מה זה מדה כנגד מדה בשביל שאהבת לצדק בריותי ע"כ משחך אלקים.

והנ"ל לפ' בהקדם לפ' הפ' בשיה"ש לריח שמניך טובים שמן תורק שמך ע"כ עלמות אהבוך פי' רש"י אומות העולם. דהנה איתא במדרש פ' תצוה פרי זית קרא ה' שמך למה נמשלו ישראל לזית מה זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתישה כך ישראל כו' ועוד איתא שם ד"א מה שמן זית צף מלמעלה ואינו מתערב בשום משקה וכו' ובזה פי' מוזלה"ה בתפל"מ על תהלים [נ"ב] ואני כזית רענן בבית אלקים וגו' דכל א' מישראל יש לו בחירה שיהי' מובדל מאוה"ע בכל העניינים ובזה יתקיים הקריאת שם פרי זית מצד שצף מלמעלה ואינו נתערב בגוים וא"צ לכתישה משא"כ כשאינו מובדל ומדמה להם במלבושים או בשאר ענינים אז בהכרח צריך להיות קריאת השם זית מצד כתישה וזהו אומרו ואני כזית רענן ר"ל בזה נמשלו ישראל לזית במה שאהי' רענן מושרש בבית אלקים דהיינו מובדל ומופרש מכל אוה"ע וא"כ א"צ לכתישה עכ"ד. והנה אם נמשלו ישראל לזית מצד כתישה היינו להעמיד עליהם מלך קשה ולהכניעם ע"י אוה"ע ח"ו אזי מגיע להם עונש אח"כ כמו שמצינו במצרים הגם שאמר הקב"ה ידוע תדע כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם ועבדום וגו' עכ"ז אמר אח"כ וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי. נראה מזה שגם לאוה"ע יותר טוב שישראל יקראו בשם זית מצד שצף למעלה הן אמת שאוה"ע לא יתנו אל לבם לדעת זאת שעונשם בא על מה שמכניעים את ישראל. אך ידוע מה דאמרו ז"ל אע"ג דאיהו לא חזי מזלי' חזי. לא כאשר חדשים מקרוב באו בעוה"ר אשר דימו בנפשם שבזה שידמו עצמם להם במלבושיהם ובלשונותם בגוייהם שלא יהא ניכר שום חילוק מהם יקנו שלימות עם האוה"ע כי זהו טעות גדול כי אם יתערבו בגוים אזי בהכרח יקראו בשם זית מצד הכתישה כנ"ל וממילא גם להם יגיע עונש ועי"ז גברה השנאה על ישראל דמזליהו חזי כמש"ל וכאשר עינינו רואות בעוה"ר. וזשא"ה לריח שמניך טובים שמן תורק שמך כלו' שקריאת שמן זית יהי' באופן הטוב מצד שצף מלמעלה ולא מצד כתישה אז גם עלמות אוה"ע אהבוך. וזהו כוונת המדרש בביאר הכתוב לך לך מארצך וממולדתך היינו שילך ויבדל עצמו מאוה"ע ולהפרד מהם וע"ז אמר המדרש אהבת לצדק בריותי ושנאת לחייבן ר"ל שאברהם הי' נמשל לזית מצד שהי' צף מלמעלה שלא יהא מתערב עצמו עם אוה"ע וממילא לא צריך לחייבן ולא הגיע להם שום רעה ע"י ע"כ משחך אלקים למלך שמן ששון מחבירך שהי' נמשל לשמן ע"י ששון ע"כ משחך. ובזה עולה יפה ג"כ דברי המדרש לעיל ר' ברכי' פתח לריח שמניך טובים כו' ולפי הנ"ל הכל עולה בקנה אחד והבן:

לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך וגו' במדרש הה"ד שמעו בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך ויתאו המלך יפיך וגו' יתבאר בהקדם מה שדקדקו המפורשים שהי' צריך לכתוב הסדר בהיפוך כדרך העולם שקודם הולך מבית אביו ואח"כ מארצו ומן הארץ אשר הוא יושב בה ושינה הכתוב כאן. ונראה דהנה האדם הרוצה לטהר עצמו ולשוב בתשובה על עונותיו להיות חף ונקי מכל פשע זאת הענה היעוצה לעזוב מקודם את הדברים אשר המה בקל לעזוב אותם והיינו לבער מקרבו את העבירות הקלות כי כל התחלות קשות להתחיל תיכף בבואו אל הקודש לעזוב את העבירות הקשות. והנה האדם נברא בעת יצירתו מבטן אמו עליל לחטא כמאמר דהמע"ה הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי וגו' וא"כ א"א תיכף ומיד לתקן את הכל ע"כ צריך לילך מדרגא לדרגא וכמו שקשה לאדם לעזוב את בית אביו בפעם אחת כ"כ קשה גם זה לעזוב מראש את החטא הקדום וזו אומרו לך לך להנאתך ולטובתך. לתקן עצמך מקודם מארצך שהוא קל לעזוב אותם ואח"כ ממולדתך ומבית אביך תטהר את מקור החטא הראשון ואז תהי תמים לו ולחלקו וזה סמיכת המדרש לכאן הה"ד שכחי עמך מקודם. ואח"כ ובית אביך. ואז יתאו המלך יפיך והבן:

עוד יתבאר לך לך מארצך וגו' ומבית אביך על הארץ אשר אראך וי"ל טעם הדבר שצוה לו הש"י שילך מארצו וממולדתו ומבית אביו. גם קושי' המפו' מדוע לא גלה לו הקב"ה את הארץ מיד:

ובמדרש ר"י פתח שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך אר"י משל לאחד שהי' עובר ממקום למקום וראה בירה דולקת אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג הציץ עליו בעל הבירה א"ל אני הוא בעל הבירה כך לפי שהי' א"א אומר תאמר שעוה"ז בלא מנהיג הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם וכו' וצריך להבין דכי הי' ח"ו אאע"ה מסופק אם יש לעולם מנהיג אתמהה:

והנ"ל בזה. דהנה ידוע מהראב"ע בריש פ' וארא כי שם שד"י שמורה לשידוד המערכה אזור ניסים שלו נסתרים בדרך המערכה וניסי שם הוי' הם באתגליא כי השם הזה הי' קודם עיי"ש וברמב"ן באורך והנה מובן לפי"ז כי הברכה של שם שד"י הוא מכוסה בטבע ע"כ אינו שורה רק על דבר שישנו כבר בעולם כדאיתא בזוהר עה"פ מה יש ליכי בבית כו' שברכתא דלעילא לא משתכח על אתר רקניא וצריך להיות עכ"פ דבר מיעוט מקום לברכה לחול ואז הוא ית' נותן הברכה להרבות המעט. משא"כ בברכת הוי' שהיא באתגליא חוץ לדרך הטבע שורה אפי' על אתר ריקן ואפס שנעשה ברי' חדשה יש מאין. ובזה פירשתי הפ' (בפ' בשלח) ויקרא שם המקום וגו' לאמר היש ה' בקרבינו אם אין היינו שהי' מסופקים היש ר"ל שצריך להיות יש עכ"פ דבר מה ואז ה' בקרבינו בנסים הנסתרים בדרך המערכה אם אי"ן ר"ל מאפס ואין בנסי דאתגליא חוץ לדרך הטבע ג"כ ה' בתוכנו עשות לנו ברי' חדשה יש מאין:

ועפי"ז י"ל הכוונה באומרו ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך היינו שילך לו מכל מיודעיו ומכיריו כי דרכו של עולם הוא שבמקום מולדתו ובית אביו מצוי לו איזה עוזר וסומך דבר מועט עכ"פ שיהי' להברכה על מה לחול ע"כ נצטוה מהבורא ב"ה שיעזוב את הכל ארצו ומולדתו ובית אביו ולא גלה לו את הארץ החדשה ג"כ למען שיהי' בבחי' אין ואפס ועצור ועזוב אשר לו מכבר ואת החדש עוד אינו יודע וא"כ יצטרך לנכסי דאתגליא יש מאין ברי' חדשה שלא עפי' כסי הנסתרים בדרכי המערכה:

וז"ש המדרש הנ"ל שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך היינו שישכח עמו ובית אביו שיהי' בבחי' אין ואפס כהנ"ל. ואר"י משל לאחד שהי' עובר ממקום למקום וראה בירה דולקת שמא תאמר שהבירה זו בלא מנהיג וכו' כך לפי שהי' א"א אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג ר"ל מנהיג בכסי דאתגליא חוץ לשידוד המערכה בשבור הטבעי כי אם בנסים הנסתרים בדרך המערכה וצריך להיות עכ"פ דבר מה מקום לברכה לחול עליו ע"כ הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם וכו' ואני מנהיג לה בנס ומופת חוץ לדרך הטבעי כמו שבראתי אותה מתחלה מאין ותהו חוץ לדרך הטבע. וז"ש הפ' אח"כ וילך אברם כאשר דבר אליו ה' בבחי' אין ואפס בלב נאמן בנסי ה' יש מאין למעלה משידוד המערכה ודרך הטבע והבן:

ויעל אברם ממצרים הוא וכל אשר לו וגו' הנגבה ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב וילך למסעיו וגו' ויל"ד מדוע הפסיק באמצע ואברם כבד מאוד והי' צריך לכתוב על הסדר ויעל אברם ממצרים. וילך למסעיו או ואברם כבד מאוד ויעל ממצרים. והנ"ל דהתוה"ק רמזה לנו בזה טעם נאה לדרוש בשבחו של א"א וגודל צדקתו שכל עבודתו ומגמתו לא הי' רק להוסיף אומץ בדרכי ה' מחכמתו ית"ש וזה אומרו ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה שכל נסיעותיו ועבודתו הי' רק לנגבה לצד דרום כמושז"ל הרוצה להחכים ידרים ואף שהי' רכושו רב אין מספר ומי שיש לו מנה רוצה מאתים ומשתדל בכל עוז ועת להרבות רב עושר מקנה וקנין ואוהב כסף כו' אבל אברהם כל כוונתו הי' רק להרבות כח הקדושה ממקור החכמה. ושיעור הכתוב ויעל אברם וגו' הנגב"ה לצד דרום מקום שואף החכמה וזורח הוא שם. הגם כי ואברם כבד מאוד כו' ומי שיש לו מנה כו' עכ"ז וילך למסעיו כבתחלה לצד דרומית ולא נתן עיניו ולבו על גודל קנין הגוף רק הלך כמאז ומקדם בדרכי השם ועמד בנסיון העושר ונסע בכ"ע להוסיף כח וחיל לעשות נ"ר לשמו ית'. ומעשה אבות סימן לבנים להורות להם. דרך העולה בית אל לעבוד את ה' בכל לבבם ונפשם ומאודם שלא להשגיח על שום דבר כלל שיבטלו אותו ממצות ה' ית' ויהי ה' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו שאל יעזבנו ואל יטשנו ויקרב ביאת משיחנו ב"א:

א"י ויעל אברם ממצרים וגו' ואברם כבד מאד במקנה בכסף וגו' וילך למסעיו וגו' והקשה בבאר מ"ח דלכאורה אין כאן מקומו של מקרא זה שהפסיק הענין בין אשר לפניו ולאחריו דהול"ל ואברם כבד מאוד ויעל אברם ממצרים וילך למסעיו וגו' עיי"ש:

ובמדרש זש"ה ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל יתבאר ע"פ המבואר בסה"ק שיש ב' מיני נסיונות הראשון הוא נסיון העוני כי העניות מעביר ע"ד קונו וע"כ צריך חיזוק יתירה ולהתגבר כארי לקיים כאמרם ז"ל כל המקיים מעוני וכו' והנסיון השני הגדול ממנו הוא נסיון העושר כי יש עושר שמור לבעליו לרעתו וישמן ישורן ויבעט וע"י הרוב עושר וריבוי כבוד מתגאה וירם לבבו וישכח ד' עושהו וכאשר נראה במופת בכמה בני אדם שע"י עושר ורוב הון נדחו מדרך הטוב וע"ז אמר שלמה המע"ה ריש ועושר אל תתן לי וגו' וזש"ה ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב עד שאמרו ז"ל מאוד זה יצה"ר ר"ל שהי' כבד עם היצה"ר ע"י רוב מקנה וקנין שהי' לו והי' צריך לזהר מאוד בנסיון העושר ששמור לבעליו. וע"כ אמר אח"כ וילך למסעיו פירש"י ז"ל שהי' הולך ולן באכסניות שלן בהם בהליכתו למצרים וכו' ור"ל שלא הי' בועט ח"ו בעשריו להיות רודף אחר התאוה וגדלות ואדרבה פרע הקפותיו היינו מה שלא השיג ידו לעשות צדקה וחסד בהליכתו למצרים שהי' אז בנסיון העוני עתה כאשר הרחיב ה' את גבולו בעושר והון רב הלך לפרוע ולהרבות צדקה וגמילת חסדים:

ועפי"ז אמרתי לפרש המדרש רבה עה"פ והי' ברכה קרי בי' בריכה מה בריכה זו מטהרת את הטמאים אף אתה מקרב את הרחוקים ומטוהרם לאביהם שבשמים והכוונה בזה שכיון שאמר הקב"ה לא"א ע"ה ואברכה מברכך וגו' והי' ירא א"א ע"ה לברך בממון אולי ח"ו לא יוכלו עמוד בנסיון העושר ויהי' להם ח"ו לאבן נגף ע"כ הקדים לו הקב"ה והי' ברכה קרי בי' בריכה מה בריכה זו מטהרת את הטמאים אף אתה מקרב רחוקים וכו' וא"כ שיש בידו לקרב רחוקים מכש"כ שיוכל לברך לאינם רחוקים עוד בזה האופן שלא יזיק להם העשירות אלא אדרבה שיהי' בכחם ובידם להרבות בצדקה ומע"ט:

וז"ש המדרש הנ"ל ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל היינו שגם בזאת הברכה נתברך א"א ע"ה שהי' סי' לבניו שלא יזיק להם העשירות כ"א להרבות בצדקה ומע"ט כנ"ל והבן:

ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך ויתן לו מעשר מכל. ויש לדקדק בהני מקראי קודש במ"ש אל עליון קונה שו"א דייקא. וגם הסמיכת אשר מגן צריך בידך ויתן לו מעשר מכל דמשמע דקודם לא נתן לו רק לאחר ששמע שאמר לו כן וצריך טעם. ויבואר לדעתי עפ"י אומרם ז"ל דאין חיוב במעשר רק בדבר שהוא שלו ולא בדבר של אחרים ושל הקדש. ואיתא במס' ברכות דף ל"ה אר"י אמר שמואל כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאלו נהנה מקדשי שמים שנ' לה' הארץ ומלואה. ר"ל רמי כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם ל"ק כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה ע"כ והורו לנו חכז"ל טעם לשבח במה שאנו מברכין קודם כל דבר שע"י הברכה שנותנין שבח והודי' להקב"ה שאנו מאמינים באמונה שלימה שהכל הוא מאתו ית' שהוא אדון כל הארץ ומידו נתנה לנו. אבל כשאין מברכין קודם כל דבר הצריך ברכה שחושב בדעתו כי כחו ועוצם ידו עשה לו את כל החיל הזה אזי הוא מועל בקדשי שמים והרי הוא כמבואר. ומשם בארה ביאור הפ' בפ' ויצא אם יהי' אלקים עמדי וגו' וכל אשר תתן לו עשר אעשרנו לך. שיעקב אבינו התכוין בזה שלא יעלה ע"ד ח"ו כי כחו ועוצם ידו עשה לו את כל החיל הזה. ע"כ נדר נדר לה' ואמר וכל אשר תתן לי. היינו שכל הדברים אשר המה לי לא אנכי פעלתי את כל אלה רק אתה הנותן ותתן לי זה יחשב לי שלי. ואז עשר אעשרנו לך. אוכל ליתן מעשר כי הכל שלי הוא זולת זה מה שיש לי אינו שלי ואין לי רשות בהם ליתן צדקה ומעשר מדבר שאינו שלי:

והנה אברהם אע"ה ג"כ הי' יודע מזה האחז"ל דלאחר הברכה מה שיש לו לאדם הוא שלו. אכן עלה ונסתפק אם הוא רק בדבר ששייך בו ברכה על המעשה אבל היכא דלא שייך ברכה לברך את ה' הדרינן לכללא לה' הארץ ומלואה קודם ברכה אף שידע שהכל בא לו מאת הש"י עכ"ז אינו שלו כיון שלא ברך עליו. וזה ירצה בדברי שם באומרו ברוך אברם לאל עליון קונה שמי"ם ואר"ץ. שם רומז כי כל מה שברא הקב"ה בעולמו הכל הוא שלו ולכבודו בראהו כמ"ש לה' הארץ ומלואה. והעיקר הוא שצריך האדם לידע שהכל נתונה לו מאת השם כי ממך הכל וכו' וממילא כאשר ידע ויאמין כנ"ל יפעול כח בדבר האמונה שיהי' באמת שלו כמו לאחר הברכה. וזה כיון באומרו וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך ירצה יען שידעת בידועה נאמנה כי ה' הוא הנותן צריך בידך א"כ זהו בעצמו כמו הברכה וברוך אל עליון וא"כ הלא מעתה כל הדברים שייכים לך בקנין גמור. וע"כ ויתן לו מעשר מכל. וזהו הדרך ישכון אור שהורה לנו התוה"ק לידע ולהאמין שהכל הוא מאת הבורא ב"ה. ועי"ז יתרבה השפעה על כל ישראל בשפע ברכות:

וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך ויתן לו מעשר מכל. לכאורה צ"ל הסמיכת דויתן לו מעשר מכל לאשר מגן צריך בידך. גם אומרו בידך הול"ל לידך. ונראה לפרש עפ"י שפי' הישמח משה פ' ויקרא הגמ' אין חי' שולטות באדם אלא א"כ נדמה לו כבהמה. כי הכח מכל הנבראים נשרש באדם וכל שתה תחת רגליו. ואם האדם מרכיב הצורה על החומר אזי הוא מושל בכל הנבראים הנשרשים בהחומר שלו וממילא שמושל ג"כ על כל הנבראים שבעולם. וזהו אומרם ז"ל אין חי' שולטת באדם אלא א"כ נדמה לו כבהמה ר"ל הנדמה באדם הוא הכח של כל הנבראים הוא אצלו בבחי' בהמה שאין הצורה מושלת על החומר הבהמיות שבו אזי החי' שולטת עליו. והנה אאע"ה נזדככו אבריו שהצורה הי' מושל על החומר וא"כ הי' מושל על כל הנבראים שנשרשו בהחומר שלו וממילא דהי' מושל ג"כ על כל הנבראים שבעולם. וזהו הי' כוונת שם באומרו לאאע"ה וברוך אל עליון אשר מגן צריך ביד"ך כלומר זה שהש"י מגן צריך זהו מסיבת בידך ר"ל שהיית בידך למשול על כל הנבראים הנשרשים בהחומר בשביל זה בך בחר ה' למשול ג"כ כנ"ל מגן צריך בידך ואתה תמשול עליהם. ונקדים עוד מה שהביא בס' אגרא דפרקא קפ"ז מה דאי' בגמרא המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. הוא דוקא במי שלא חטא ונותן צדקה רק לקיים מצות צדקה אז יש שיעור וגבול מצוה מן המובחר ליתן חומש ויליף לה בגמ' כתובות ד' נו"ן מדכתיב עשר אעשרנו לך ופירש"י שני עישורין משא"כ במי שחטא ונותן צדקה ע"ד וחטאך בצדקה פרוק ורוצה להמשיך על עצמו אור הנערב מבחינת סובב כ"ע אין לדבר שיעור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו ולא יהי' גרע רפואת הנפש מרפואת הגוף כו' עכ"ד (עיין במ"ש בזה פ' תרומה) וזה התכת הפסוק אשר מגן צריך בידך שהי' מושל הצורה על החומר שהי' מושלל מכל החומריות וכלו קודש לה' והי' נותן צדקה רק לקיים מצות צדקה לכך ויתן לו מעש"ר מכל מעשר דייקא ולא יותר כי לקיים מצות צדקה די במעשר. והבן:

וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך ויתן לו מעשר מכל. ובמדרש הנעלם הובא בגורי האר"י ז"ל האי קרא לא ידענו מי נתן למי. אלא הקב"ה נתן לאברהם מעשר נטל אות א' מתחת כסא הכבוד היא אות ה' הוא אברהם שנאמר ולא יקרא עוד שמך אברם והי' שמך אברהם וזה המעשר שנתן לו הקב"ה ע"כ והוא פליאה ואומר דרשוני דאם המדרש שואל מי נותן למי היינו אם אברהם נתן למלכי צדק או להיפוך. אבל מאי שיאטי' שהקב"ה נתן לאברהם מעשר ר"ל אות ה' שהוסיף על שמו דהוא מעשר מכל מספרו חמשים לכאן:

והנ"ל בס"ד דדרש המדרש עם הפי' הפשוט בקרא שניהם בקנה אחד עולים והמה דברים אחדים. בהקדם מה שפירשתי המדרש הובא בס' ישמח משה פ' תבא עה"פ ושמחת בכל הטוב אין טוב אלא תורה לפיכך משה מזהיר את ישראל עשר תעשר ע"כ והוא תמוה. עפי"מ שאמרו חז"ל בכתובות (ד' נו"ן) באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש ויליף לה מדכתיב עשר אעשרנו לך ופירש"י שני עישורין שהוא חומש. והנה מבואר בסה"ק ובס' אגרא דפרקא בשם כתבי הגאוה"ק מוהרש"ז זצ"ל דהיינו דוקא במי שלא חטא כמו שכתבתי בדיבור הקודם עיי"ש. וכבר פי' בזה הפ' וצדקה תהי' לנו. אז יחשב לנו למצות צדקה באם כי נשמור לעשות את כל המצוה לפני י"א כאשר צונו ר"ל באם אין בנו שום חטא א"כ העושה צדקה הרי הוא כמצוה אחרת. משא"כ באופן הנ"ל אין הצדקה שלו ומה שיש לו יתן. בעד נפשו ואין קץ וקצבה על הנתינה. והנה ידוע אמרם ז"ל דתורה מגינא ומצלי ר"ל שמגינא עליו שבאם ח"ו נפש כי תחטא אז מתקן מעשיו ע"י לימוד בתוה"ק ויצא מטוהר ומזוכך כמו שאמרו ז"ל למד דף א' ילמוד ב' דפים כו' ואין לך דבר לטהר הנפש מחלאתו ומטומאתו כמו התעסקות בתוה"ק וגם מצלי כאומרם ז"ל בראתי יצה"ר בראתי תבלין ויעסוק בתורה. לכן זאת העצה היעוצה לעסוק בתוה"ק ובה יהגה יומם ולילה ועי"ז יהי' טהר גברא ויצא פלוני נקי מעונותיו ואז אם יקיים מצות צדקה תהי' המצוה כאחת משאר מצות השם ויש לה גבול ג"כ כמו שגבלו ראשונים חז"ל מעשר או חומש כנ"ל וז"ש המדרש ושמחת בכל הטוב אין טוב אלא תורה דע"י התורה מטיב נפשו לטהרה מכל שמץ חטא ועון וגם שלא יבא לידי חטא להבא ואם כך הוא עושה אז יש גבול להצדקה ובזה האופן משה מזהיר את ישראל עשר תעשר ונתן גבול כמה יתן להעני היינו עפ"י תוה"ק מעשר או לפום שיעורא דרבנן שני עישורין וזה ג"כ מרומז בתיבות עשר תעשר שני עישורין (וגם שם רומז למעשר כספים כמובא בש"ע ה' צדקה יעיי' בב"ח ובאחרונים ז"ל) משא"כ באם נפשו עדיין לא מטוהרה ונותן צדקה למען רפא ירפא את חולאת נפשו בזה הדרינן לכללא דכל אשר יש לו יתן בעד נפשו וחי בהם. ונחזור לענינינו די"ל דגם אאע"ה הי' מסופק בזה אשר מורה עלה על ראשו לפי ענותנותו דהוא עדיין לא בא למדה זאת שלא יצטרך לשום כפרה לנפשו וממילא אין גבול וערך ושיעור עד שיאמר כי הוא זה יתן שיעור הקצוב בעוד שנפשו עדיין לא מטוהרה. כאשר אמרו רז"ל עה"פ אחר הדברים האלה וגו' אל תירא אברם וגו' ופירש"י שם שהי' דואג ואומר כו' אנכי מגן לך מן העונש שלא תענש על כל אותן הנפשות כו' יע"ש מהא חזינן דירא לנפשו אולי לא טוב עשה בזה ויצטרך למזבח כפרה ולא די לו במעשר הקצוב הנ"ל אמנם באמת ידוע שכל מה שעשה אאע"ה הי' הכל למען כבוד שמו יתברך וכתורה עשה וכל כוונתו הי' בלתי לה' לבדו ואין מגיע לו שום עונש ח"ו והראי' מהא דהוסיף לו הקב"ה אות ה' על שמו ואמרו ז"ל דעי"ז נעשה שלם ותמים דאברהם בגי"ו רמ"ח שהשליטו על כל רמ"ח אבריו שלו והי' כולם אהובים תמימים ושלימים ולא הוצרך לכפרה כלל לנפשו. א"כ ממילא אצלו הי' שיעור קצוב להצדקה אשר עשה דהיינו מעשר שפי' בתוה"ק. וז"ש המדרש ויתן לו מעשר מכל האי קרא לא ידענו מי נתן למי דלכאורה האיך יצא אאע"ה בנתינת מעשר לבד בגבול וקצוב אולי צריך לכפרת נפשו. והי' כמשיב דהקב"ה נתן מעשר אות ה' לאברהם ובזה המליכו על כל אבריו וכולם הי' שלימים ותמימים ולא צריך לכפרה על נפשו א"כ שוב שפיר י"ל הפי' הפשוט ג"כ דאאע"ה נתן רק מעשר מכל היינו שיעור קצוב. ודי בזה והבן:

אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך וגו' לכאורה קשה מה שאמר מכל אשר לך הלא קיי"ל דהמציל מן הנהר ומן הליסטים כו' הרי שלו וא"כ עפ"י ד"ת הי' של אברהם אבינו. הן אמת שי"ל שמצד מדת חסידות צריך להחזיר מ"מ פשיטא דקרא דאשר לך משמע דשלו הוא והול"ל מכל אשר הי' לך גם מסיפא דקרא מוכח דכתיב ולא תאמר אני העשרתי את אברם אם מהדין אינו שלו איך יאמר אני העשרתי:

ונלע"ד דהנה במדרש פ"ז איתא א"ל הקב"ה אתה אמרת אם מחוט חייך שאני נותן לבניך מצות ציצית כד"א ונתנו על ציצית הכנף כו' ועד שרוך נעל חייך שאני נותן לבניך מצות יבמה כד"א וחלצה נעלה כו' וכן אמרו ז"ל במס' חולין בסו"פ כיסוי הדם בשכר שאמר אברהם אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לב' מצות לחוט של תכלת ורצועה של תפילין והענין פלא וצריך ביאור על שבא בשכרו הרב עבור מניעת קיבל שכרו ממלך סדום עבור זה יזכו בניו למצות גדולות כאלו ולא דבר ריק הוא. והנ"ל עפי"מ דאיתא בסוכה ד' למ"ד אמר להו רב הונא להנהו אוונכרי וכו' וכתב שם רש"י ד"ה וקרקע אינה נגזלת וקסבר יאוש גרידא לא קני אבל יאוש ושינוי רשות קני ואי נמי קנה מצוה הבאה בעבירה הוא. וא"כ שיטת רש"י ז"ל אף דלגבי שאר דברים יאוש מהני מיהו לגבי מצוה ל"א דהוה מצוה הבאה בעבירה. ושיטת התוס' דאם קנה דבר הגזול אם הקנין נגמר דוקא ע"י המצוה ניהו דקנה מ"מ הוי מהבב"ע אבל אם קנאו קודם המצוה לא הוי מהבב"ע. ועיין בש"ע או"ח סי' תרמ"ט סי' א' אפילו היכא דיצא בו ולא חשוב מצוה הבאה בעבירה עכ"פ אינו רשאי לברך עליו עיי"ש ובמג"א ובמפו' מש"כ על דברי המג"א. והנה ידוע דאבותינו הקדושים בכל מקניהם רכושם וקנינם הי' כוונתם רק לעשות נ"ר להבורא ב"ה ולברך בשמו ית' וא"כ אברהם אע"ה כאשר נתן עיניו בממון שקל וטרי בדעתו אם יוכל לעשות בזה איזה דבר מצוה שממנו יוכל לעבוד את השם ולברכו כאמור:

וז"ש אברהם למלך סדום הן אמת שהוא הי' מייאש עצמו מכל הרכוש שנטלו המלכים ממנו ואח"כ כשנטלו אברהם מהם הי' אצלו ביאוש ושינוי רשות וקנה קנין גמור. עכ"ז אם מחוט ועד שרוך כעל ואלין מיליא ירמזון לחוט של תכלת ורצועה של תפילין אם אקח מכל אשר לך למצוה דלשיטת רש"י ז"ל הוי מצוה הבאה בעבירה. ולדעת התוס' וב"י עכ"פ אינו רשאי לברך א"כ מה חפץ לי בהרכוש כיון שלא אוכל לעבוד בה את השם. ואם לפי דבריך שאמרת והרכוש קח לך א"כ ליכא שום חששא שהוא בהודאת נותן ושרי שפיר אפי' לברוכי לא אקח שלא תאמר אני העשרתי את אברם הכוונה בעשירות שיש לי חפץ בה לצורך מצות ומע"ט וזה א"א כ"א ע"י הסכמתך ע"כ יהי' לך אשר לך. ע"כ אמר הקב"ה לאברהם בשכר שאמר אם מחוט כו' שהי' מדקדק כ"כ במצות כמו"ש א"כ בדין הוא שיטול שכרו שיזכו בניו למצות ציצית ותפילין ודוק:

במדרש (סוף הפרשה) אמר אברהם עד שלא מלתי הי' העוברים ושבים באים אצלי. משמלתי אינם באים אצלי אמר לו הקב"ה עד שלא מלתה הי' בני אדם ערלים באים אצלך עכשיו אני בכבודי בא ונגלה עליך הה"ד וירא אלי' ד' ע"כ וצל"ד מפני מה לא יבואו העוברים ושבים עתה כאשר יהי' מהול כמקדם ועוד יתר דקדוקים. אכן יבואר לדעתי עפי"מ דאיתא בסה"ק שאין תוכחת מוסר מועיל לזולתו בלתי ממי שהוא דומה לו שהמוכיח צריך שיהי' איש אשר רגיל על לשונו דרכי העם ותהליכותם ע"ד שמצינו הלל הי' מחייב עניים ראב"ח מחייב עשירים. ואם יוכיחנו מי שאינו בסוג א' עמו שלא טעם טעם חטא השומע יצחק לו ולא ישים על לבו לקבל תוכחתו. אבל אם המוכיח הוא ג"כ בדומה לו שחטא ושב ואז תוכחתו יצליח בלב השומע ובלבבו יבין ושב ורפא לו. ובזה פי' בס' אוהל יעקב (בפ' נח) הפ' טוב לשמוע גערת חכם מאי"ש ר"ל מאותו איש שהי' שומע שיר כסילים שהלך ג"כ בדרך לא טוב בדרך הכסיל ושב בתשובה עיי"ש. ועפי"ז פי' בסה"ק נועם אלימלך משאחז"ל מפני מה לא נמשכה מלכותו של שאול מפני שלא נמצא בו שמץ דופי דהיינו מפני שלא נמצא שום סיג ופגם וחטא במלכותו ע"כ לא נמשכה מלכותו להדריך את העם דרך ה' ולשוב בתשובה עיי"ש בפ' נשא:

ועיין מזה ג"כ בסה"ק ייטב לב מאבא מורי זצוקלה"ה שכ' לפ' הנאמר בקרא (בפ' שמות) למה הרעותה לעם הזה וגו' ויאמר ה' אל משה עתה תראה וגו' דהנה ידוע דכל הכבדת לב פרעה לא הי' רק להעמידו על הבחירה שיהי' חפשית בידו והוא לא אבה לשמוע לקול משה ע"כ נענש בשביל זה. ולכאורה הי' לו התנצלות איך יקח מוסרו ממשה לשוב בתשובה שאינו בדומה לו שלא טעם טעם חטא מעולם. והי' לו פ"פ שלא לשמוע לדברי ה' אבל באמת מצינו אצל משה שחטא ג"כ בשפתיו לפני המקום ב"ה במה שאמר למה הרעותה וגו' וג"כ עשה תשובה כמו שנאמר וישב משה שעשה תשובה על אומרו למה הרעותה ושב ורפא לו. וכיון שכן הי' משה רבינו ע"ה נאה דורש ונאה מקיים להורות את דרכי התשובה להוכיח לזולתו ונמצא שכל מה שחטא הי' רק בשביל זה כדי שיכנסו הדברים בלב פרעה שיעשה ג"כ תשובה ולא עשה ע"כ נענש עיי"ש באריכות נעימות דבריו הקדושים והמאירים:

והנה אחד הי' אברהם ידענו מה הי' לו שעיקר עבודתו הי' רק להיטיב להעולם להורותם ולהדריכם וללמדם את דרכי השם והורה דרך לרשעים שישיבו וייטבו את דרכם על הארץ כמו"ש ואת הנפש אשר עשו בחרן שהכניסם תחת כנפי השכינה לחסות תחת צל אל עולם וזה הי' כל עבודתו מגמתו וחפצו. והנה הקשו המפורשים מדוע לא קיים אע"ה מצות מילה עד שלא נצטוה מפי הקב"ה והלא קיים כל התורה כולה. והרבה תירוצים נאמרו ונשנו ע"ז:

אכן לפי"ד יתבאר הענין לפימ"ש למעלה דכיון דכל ענין חפצו של אאע"ה הי' רק להוכיח את העם להיטיב דרכם וכאשר הקדמנו שאין המוכיח יכול להיות תמים בכל מעשיו. כי באם הוא טהור מכל ולא עולתה בו אין דבריו נשמעים ומצינו שאחר מצות מילה אמר לו הקב"ה התהלך לפני והי' תמים. כי ע"י מצות מילה נעשה תמים בכל דרכיו. וא"כ אם הי' אברהם מקיים מצות מילה עד שלא נצטוה לא הי' לו באפשרי מעתה להטות להורות לעם השובבה את דרכי התשובה לומר להם לכו ונשובה כי אתה תמים במעשיך ואין בך סיג ופגם מפגימת החטא. ומדת החסד טבעו ודרכו להתפשט ע"כ מטעם זה לא קיים אאע"ה מצות מילה כדי שיהי' לו באפשרות להדריך את העם בדרכי ה' וידיו רב לו להטותם לתחי' שישיבו בתשובה שלימה והוא העד שגם הוא אינו תמים וצדיק בדרכיו ועושה מעשה עמו ומכיר את גודל חסרון החוטא ומעלת התשובה וע"כ יכנסו הדברים בלב כל השומעים וממנו יראו וכן יעשו לחסות תחת כנפי השכינה. אמנם כ"ז הי' עד שלא נצטוה מנע א"ע מטעם הנ"ל אבל אחר שהי' אנוס עפ"י הדיבור לקיים מצות הבורא ב"ה הי' הדבר קשה בעיניו ומצטער א"ע כי מעתה לא יוכל להורות דרכי תשובה לחטאים כי לא יקבלו ממנו כאמור וזה שאמר עד שלא מלתי א"ע הי' העוברים והשבים באים אצלי. העוברים היינו העוברים מדרכי התורה והמצוה והשבים. שהי' רוצים לעשות תשובה באים אצלי. ללמוד ממני את הדרך אשר ילכו בה אף להחוטא ומי שאינו תמים וטעם טעם חטא יכול הוא לעזוב את דרך הרשע לטהר עצמו מכל סיג ופגם ולשוב בתשובה שלימה לפני הקב"ה. אבל משמלתי א"ע ונעשיתי תמים בכל אינם באים אצלי ולא יקבלו ממני כי הלא מעתה איני בסיג עמהם. והי' כמשיב לו הקב"ה לנחמו כי אף כעת שנעשה תמים במעשיו ועי"כ זכה שיתגלה אליו כבוד ה' וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וע"י פחד ה' שיראו מלפניו ומהדר גאונו ממילא יתנו אל לבם לשוב בתשובה. וז"ש עד שלא נמלת הי' בני אדם ערלים באים אצלך. אכן עתה כשנעשית תמים אני בכבודי בא אליך ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי ה' הוא אלקים ואין בלתי ומשגיח בכל ורוצה בתשובה להשלמת האדם וגם הם יעשו תשובה כמותך וז"ש עכשיו אני אבוא אצליך הה"ד וירא אליו ה' דע"י התגלות כבוד שמים יתנו לב לשוב באמת ובלב טהור לפני הבורא יתברך ולטהר עצמם להיות תמים בכל מעשיהם ובכל דרכיהם ויתגלה כבוד ה' עלינו במהרה בימינו:

תוכן העניינים

קדושת יום טוב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה