קדושת יום טוב חלק א· רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים
חיי
ויהי' חי' שרה מאה שנים ועשרים שנה ושבע שנים שני חי' שרה פירש"י בת ק' כבת כ' וכו' שני חי' שרה כולן שוין לטובה. ולולי פירש"י הי' נ"ל לפ' באופן אחר שני חי' שרה כולן שוין לטובה גם דברי המדרש זש"ה יודע ה' ימי תמימים כו' כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים גם לפ' הפ' ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל. בהקדם דברי מוזלה"ה בהפטורת פ' ראה בפי' הפסוק (קהלת) סוף דבר הכל נשמע את אלקים ירא וגו' כי זה כל האדם. דהנה נחלקו הקדמונים איזה עדיף אם המתאוה ויש לו נטי' לרע ומתגבר על יצרו. או מי שאינו מתאוה כלל דלדעת הרמב"ם ז"ל מי שאינו מתאוה כלל עדיף והחולקים עליו אמרו דאדרבה המתגבר על יצרו עדיף שמושל בגבורתו לעשות רצון קונו אבל באמת נוכל לומר דאו"א דא"ח וצדקו דברי שניהם והוא בהתחלת האדם ודאי העיקר כהחולקים כי אם מושכל מכל התאות צדיק מה פעל אבל כאשר יזקין וע"י מלחמתו כבשו להיצה"ר כ"כ עד שבא לבחי' דוד. או לבחי' אברהם כו' ודאי זה מה טוב ועדיף מהלוחם כל ימיו וז"ש סוף דבר הכל נשמע וגו' ר"ל דהאדם בתחלתו יש לו שתי שמועות יצ"ט ויצה"ר אבל סוף דבר ר"ל סוף דבר האדם הוא הכל נשמע את אלקים ירא ולא שמיעה אחרת כי זה כל האדם תכלית המכוון בהבריאה כי בלא"ה עדיין הוא רק מקצת האדם כ"ז ששומע לעצת היצה"ר עכד"ק בקיצור. נמצא לפי"ז כי כל זמן היות אדם לוחם מלחמתו עם היצה"ר בימי הבחרות אינו הוא בשלימות הנרצה כראוי ועדיין הוא נפרד משורשו ומחלקו הטוב והימים הללו יפלו ולא יהי' נחשבים במנין הימים טובים כ"ז שיש בו עוד שמץ משהו מפגימת היצה"ר הוא המסך המבדיל ואינו בדביקות גמור. אכן מחסד הקב"ה על עמו להיטב להם אשר לאחר הכיבוש והמנוחה שבא האדם למדרגה גדולה שיהי' כולו טוב בדביקת גמור אז יתוקנו גם הימים הקודמים שאין חפץ בהם וחזי לאיצטרופי ויעלו לחשבון ואז הוא כל האדם כראוי בכל ימי חיותו:
וזש"ה ואברהם זקן. זה שקנה חכמה בא בימים כי בימי זקנותו הגיע לתכלית השלימות הנרצה כי אברהם לא השלים עצמו במדרגתו ביום אחד ובפעם אחת רק הי' בתחלת ימיו לוחם מלחמת ה' בחזקה ואח"כ כבשו להיצה"ר כמו דאי' בלשון הזה"ק ואברהם זקן וגו' ת"ח אברהם איתקריב לגבי' ותיאובתי' דילי' הוה כל יומוי בהאי ולא איתקרב אברהם ביומא חדא או בזמנא חדא אלא עובדוי קריבי לי בכל יומו מדרגא לדרגא עד דאסתלק בדרגוי עכ"ל. וז"ש ואברהם זקן ובא בשלימות הנרצה בא בימים בכל הימים אשר חי כולם הי' נחשבים בחשבון השלימות לטובה וה' ברך את אברהם בכל. כי זה מאת השם היתה זאת לו שיהי' כל הימים לטובה:
וזה פי' הפ' ויהי חי' שרה מאה שנה ועשרים שנה כלומר בעת היותה מאה שנה אז נתקנה ג"כ ע"י השלימות הזה גם את השנים שהיתה בת עשרים שנה קודם מלאת לה ימי שלימותה שני חי' שרה שכולן שוין לטובה כל השנים כתיקונן והן דברי המדרש יודע ה' ימי תמימים שכל זמן חייהם אשר המה חיים על האדמה ימיהם תמימים בשלימות כראוי וכשם שהם תמימים במעשיהם כך חושב הקב"ה להם שנותיהם להיותם תמימים בשלימותם לעולמים:
ויהיו חי' שרה מאה שנה וגו' שני חי' שרה וגו' פירש"י בת ק' כבת כ' וכו' כולן שוין לטובה. ובמד' רבה זש"ה יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהי' כשם שהן תמימים כך שנותיהם תמימים כו' בת ק' כבת כ' לחטא עיי"ש:
ונ"ל בהקדם לפ' המדרש (בפ' אמור) וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' שבע שבתות תמימות תהיינה אימת הן תמימות בזמן שישראל עושים רצונו של מקום וכו' ולכאורה י"ל אמרו רצונו של מקום דהול"ל ציוי של מקום כי הלא מצוה ועומד הוא מסיני לקיים ככל הכתוב בתורה הקדושה. והנ"ל בזה דהנה ידוע מה בין עבודת עבד לאדונו שהיא על מנת לקבל פרס. לבן שעושה מאהבת אביו. דאם עבודתו היא הכרחיות מחמת שכר ועונש אינו משתדל לעשות רק מה שמצוה ועומד הוא מבעליו ומוכרח לעשותו כדי שיקבל שכרו משא"כ עבודת הבן שהיא רצוניות מאהבת אביו אז גם דבר שאינו מצוה עליו לעשותו עושה לעשות נ"ר לאביו. וכן היא העבודה לצורך גבוה למלך מלכי המלכים הקב"ה דאם עבודתו לשמו ית' בבחי' עבד מכח שכר ועונש אז אין עבודתו שלימה כי אך למענו יעש מה שמוכרח לעשות כדי שיקבל שכרו משא"כ אם עבודתו היא בבחי' בן לשמה. הוא עושה מאהבה כדי לעשות נ"ר להבורא ית"ש ולא להנאת עצמו קמתכוין אז כל מחשבותיו רק לעשות הכל מה שידמה בנפשו שיעלה לרצון אדון כל ואפי' אם אינו מצוה עליו ועבודה כזו היא שלימה ותמימה לשם ה':
וז"ש במד"ר שבע שבתות תמימות תהיינה אימת הן תמימות בזמן שישראל עושים רצונו של מקום. וו דייקא שעושים הכל מה שנרצה אליו ית' והיא לנ"ר ולרצון לפניו ואפי' אם אינם מצווים עליו עכ"ז ששים ושמחים לעשות רצונו בגין דאיהו רב ושליט ועיקרא ושרשא דכל עלמין ואז הם תמימים ועבודתם שלמה לשם ה'. והנה בראשית עבודת האדם הוא עפ"י יראה הקטנה כמ"ש הרמב"ם ז"ל דהיינו יראת העונש והשכר ואח"כ יתחזק בעבודת הוי' ב"ה ויבא ליראת הרוממת. ולזה אמר הכתוב ויהי' חיי שרה וגו' שני חיי שרה. פירש"י ז"ל בת ק' כו' ירצה בכוונתו שהגיעה שרה למעלה זו שילדותה לא ביישה את זקנותה והי' מתחלתה בבחי' יראת הרוממת מאהבה לשמו ית':
והנה מבואר בייטב לב לאבא מורי זצוקללה"ה (בפ' נח ובפ' ראה) ההבדל שבין עבודה שהיא מוכח שכר ועונש ואינה רצוניות כ"א הכרחיות אינו מורישה לבניו אחריו כי עבודה כזו לא יורק מכלי אל כלי משא"כ עבודה רצוניות מיראת רוממתו ית' ומאהבתו אותו ית' האב זוכה לבניו ולדורותיו אחריו ברית עולם וזש"ה מי יתן והי' לבבם זה ליראה אותי דייקא לא יראת עונש למען ייטב להם ולבניהם לעולם כי ינחילו יראתם אל בניהם לדור דורות עיי"ש:
וז"ש המד"ר הנ"ל ויהי' חיי שרה כו' זש"ה יודע ה' ימי תמימים היינו שעבודתם תמימה מאהבה לעשות הכל מה שהוא לכ"ר ולרצון אבינו שבשמים ולא מחמת שכר ועונש דברים הכרחים ע"י שמצוה עליהם. וע"כ ונחלתם לעולם תהי' ר"ל שמנחילים לבניהם אחריהם לדור דורות כי עבודה מאהבה זוכה לדורותיו אחריו כנ"ל וכשם שהן תמימים כך שנותיהן תמימים בת ק' כבת כ' כולם שוים לטובה מתחלה ביראת הרוממות מאהבה לשמו ית' כנ"ל והבן:
ואברהם זקן בא בימים וגו' וה' ברך את אברהם בכל. במד"ר מי יעלה בהר ה' זה אברהם כו' ומי יקום וגו' זה אברהם שנאמר וישכם אברהם בבקר אל המקום כו' נקי כפים אם מחוט וגו' ובר לבב ומצאת את לבבו נאמן (הכי גרס רש"י) וצדקה מאלקי ישעו וה' ברך את אברהם וגו':
ונ"ל שחכז"ל רמזו לנו כאן כלל ושורש גדול בענין עבודת השי"ת כי הנה כל איש הישראלי כשרוצה לעמוד בתפלה נגד עילת העילת וסבת הסבות ב"ה וב"ש. בקל יוכל להתעצב על לבו ולהתבטל במציאות לגמרי בחשבו האיך ישא תפלה ורינה לפני טהור עינים ית' אשר יודע מחשבות לבו ומעשיו הנסתרים ומי אנכי שאזכה להתפלל לפניו ית' ועי"ז יוכל להיות לו הרבה בלבולים בעת ישעך שיחו לפניו. אכן באמת צריך האיש לחזק עצמו אז במה שידוע שאף מי שזכה לתקן מעשיו בכל אופן המעולה ג"כ לא יחשב כלום נגדו ית' וכמו שאנו אומרים הלא כל הגבורים כאין לפניך וחכמים כבלי מדע כו' וא"כ שאף הגדולים החכמים שמתפללים לפניו אינו רק מצד חסדו ית' שמצד הדין גם הם אינם נחשבים אצלו לכלום ולכן גם אותן שאינם כ"כ בתכלית השלימות גם הם יוכלו לזכות לעמוד בתפלה לפניו ית' כיון שכל ענין התפלה הוא רק מצד החסד ולזה אין שיעור וערך עד היכן מגיעים חסדיו ית' אף לפחותי ערך ושפלי המדרגה. וזה אצלי אחד מן הכוונת במה שאנו אומרים ביום ש"ק ואלו פינו מלא שירה כים וכו' אין אנו מספיקים להודות כו' על אחת מאלף כו' על כן אברים כו' הן הם יודו ויברכו ולכאורה זהו סתירה מני' ובי' דקודם אמר אין אנו מספיקים להודות אפי' אחת מאלף דמשמע מזה דאסור לברכו ית' כי גנאי הוא לו השבח והברכה דמשמע מהמברך שמסיים לכלהו שבחא דמארי ובאמת אינו אתחלתא דאתחלתא ממקצת שבחו והדר אמר תיכף על כל אברים הן הם יודו. אמנם התשובה בזה ממה דקאמר ואלו פינו מלא שירה כו' כי אין אנו מספיקים להודות אפי' אחת מאלף. דלפי"ז זכינו דאפילו למלאכי רומה אין ביכולתם די באר להודות ולשבח לאדון כל העולמים וא"כ ע"כ כל הענין מה שהקב"ה נתקלס ונשתבח מברואיו הוא רק מצד חסדיו שמזכה את ברואיו אמור מעתה ע"כ אברים שפלגת בנו כו' גם המה יודו ויברכו שמכוין שהיא רק מצד חסד גם אנו נשיג מאתו רחמים וחסדים ונודה ונברך לשמו ית'. וכ"כ היא אצל שכר האדם שאף אם יעבוד את הקב"ה כאחד מן הגדולים ג"כ מה יתחשב לפניו ית' ורק שהוא מצד חסד אל כל היום לשלם לכל איש ואיש כל הצטרכותו ושכרו משלם. וזה שאמר הכ' ואברהם זקן בא בימים ור"ל כמו שמבואר בסה"ק שעבד את הש"י בכל המדרגות כולם במדרגת זקן ובמדרגת בא בימים ואעפי"כ הי' רק שהוי' ברך את אברהם בכל דהיינו שרק ממדת הוי' שהוא רו"ח נתברך ולא משוה"ד והן הן דברי המדרש מי יעלה בהר ה' שמתמה ע"ד מי אנכי שאזכה להתפלל ומי הוא זה אשר יאמר עליו שיזכה לעלות בהר ה' זה אברהם כו' ומי יקום במקום קדשו זה אברהם כנ"ל נקי כפים ובר לבב ומצאת את לבבו נאמן לפניך שדורש כל בחינות העבודה האלו על אברהם ואם שהיו בו כל המדות הללו עכ"ז הי' רק ישא ברכה מאת הוי' ר"ל ממדת הוי' שהיא רחמים וצדקה מאלקי ישעו וה' ברך את אברהם בכל שהי' רק צדקה וחסד אבל לא מצד הדין והבן:
במדרש (הובא בס' ישמח משה) וה' ברך את אברהם בכל זה אליעזר שנא' בו המושל בכל אשר לו מכאן אמרו חכמים אל יפטור אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה ע"כ והוא פלא:
ונ"ל עפי"מ שפירשתי הפ' ואברהם זקן בא בימים דלכאורה יל"ד על אומרו בכפילא זקן ובא בימים. ויתכן עפי' הגמ' (ברכות ה') א"ר לוי ב"ח אר"ש ב"ל לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר שנ' רגזו ואל תחטאו נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנ' אמרו בלבבכם ועל משכבכם נצחו מוטב ואם לאו יזכיר לו יום המיתה כו' עיי"ש וז"ש ואברהם זקן ר"ל שהי' אאע"ה מנצח את היצר בכל בחי' הללו כי זקן תרתי משמע זקן כמשמעו שבע ימים להורות נתן על ימי הזקנה שהם קרובים למיתה וגם זקן זה שקנה חכמה דהיינו התורה ובשתי בחי' הללו הי' מנצח את היצה"ר ובא בימים ר"ל עוד בתחלת ימיו כשהתחיל לבא בימים ולעמוד על דעתו וה' ברך את אברהם בכל. בכל אלו המדרגות:
והנה ידוע דאדם המורכב מחומר וצורה תמיד לא ינוח ולא ישקוט בכל ימי חיו וצריך בכל עת ובכל זמן לעמוד על משמרת המלחמה כי החומר תמיד מתאוה תאוה גשמית לפנות אל הבלי העוה"ז ולהתענג בתפנוקי גפניות אשר היא נגד רצון הבורא בזה והנשמה שהיא הצורה של אדם היא להיפוך שהיא אצולה מחלק אלוקי ממעל ותמיד משתוקקת לבא אל חדרי המלך פנימה לעבוד את הש"י בכל לב ונפש ולזה יש לה מלחמה כבידה לעמוד נגד הגוף הגשמי אשר הוא בוער למשוך את תאות העוה"ז. אכן העצה היעוצה לזה כבר אמרו ז"ל שעסק התורה היא סגולה גדולה להנצל ממחשבת היצר ותאות החומר ואם סגולת התורה לא יועיל לו יוכל להנצל מעצת היצר בהזכרת יום המיתה כדאיתא בגמ' הנ"ל. והנה נחזי אנן הנפ"מ בין הב' סגולות הללו הוא הדבר. כי אם יזכיר לו תמיד את יום המיתה יוכל לבא לידי עצבות ר"ל וכאשר פירשתי מאמר דוד המע"ה וראה אם דרך עוצב בי ר"ל שהוא דרך עוצב מה שאני חושב ונחיני בדרך עולם שאני הולך בדרך כל הארץ. ובאמת ידוע שמדה זו גרוע ושנואה מן הכל וכמאמר הכ' תחת אשר לא עבדת את ה' א' בשמחה וגו' אכן אם ינצח את היצר ע"י התורה אדרבה יביאו לידי שמחה פקודי ה' ישרים משמחי לב. עוד יש יתרון ומעלה למי שמנצח את היצר בדרך התורה כי בדרך הב' היינו יום המיתה לא יוכל לנצחו רק אם ירצה לעשות איזה דבר עבירה יוכל להכניע לבו שיגיע אליו היראה ופחד שהוא עתיד ליתן דין וחשבון ובהזכירו יום מותו כי קרוב הוא בזה ישבר תאות לבו אבל ידוע שלפעמים אמנם כן היצר סוכן ומסית לאדם לעשות דבר עבירה והולך בערמות ותחבולות שונות עד שמתדמה בעיני אדם כאלו עבירה זו למצוה יחשב ועי"כ לא יבצר ממנו המזמה לעשות וכן אמרו בשם האלקי הריב"ש טוב זי"ע לפ' אומרם ז"ל שוחט משום מאי מחייב משום צובע. כי אמרו אשר לעתיד יבא הקב"ה וישחוט לשוחט המה"מ והשטן והמסית ולכאורה יפלא מה זה ועל מה זה למה יענש כ"כ הלא הוא אינו עושה רק מה שמחויב לעשות מצד גזרתו ית' שלכך נברא להטות את לבות בני אדם אל דרך הרע אמנם המלך המשפט יביאו במשפט על כל נעלם היינו שלפעמים הולך בתחבולות שונות לצבוע איזה דבר עבירה בצבע יקרה שיהא נדמה כאלו היא מצוה וזה לא צוה ה' לכן על כל אלה יביאו במשפט וזהו שוחט משום מאי מחייב ופי' בתוס' שם אשוחט דעלמא קאי ור"ל מלאך המות שהוא שוחט דעלמא משום מאי מחייב משום צובע שצובע את העבירה כאלו הוא מצוה עכד"ק. והנה ע"ז לא יועילנו הזכרת יום המיתה ואדרבה כאמור. אכן אם יעסוק בתורה ימלט ממנו גם מתחבולות כאלו כי זאת התורה מורה לנו את הדרך אשר נלך ואת המעשה אשר נעשה שנדע היטב איזה היא מצוה והיפוכו וגם שהתורה בעצמותה מרגשת עצת היצר ומשמרתו שלא יבוא לידי מכשול כמה"כ בהתהלכך תנחה אותך כו'. כלל היוצא לנו מזה אשר כמה וכמה מעלות טובות יש בדחיית היצר עם דרך התורה. והנה כתבו בתוס' בב"ק דהאדם נקראים אפי' אוה"ע אבל אדם לא נקראו אלא ישראל אתם קרויים אדם. וכתב בס' תורת חיים בפ"ק דע"ז דשם האדם יאמר על גוף הגשמי העומד פה לפנינו ואוה"ע נמי נקראו האדם אבל תואר אדם בלא ה' היא הנשמה הפנימיות ולא יתואר בזה אלא ישראל עיי"ש. והנה הנשמה והגוף בעודם שניהם בעוה"ז הם תרין רעין דלא מתפרשין וז"ש חכז"ל אל יפטר אדם היינו הנשמה שנקראת אדם מחבירו כנוי להגוף שהם תרי רעין אלא מתוך הלכה דהיינו שרק ע"י דרך התורה יוכל לנצח את יצרו ולפטור מתאות הגוף הגשמי וכמבואר ולזה כיוונו ג"כ חז"ל באמרם בראתי יצה"ר בראתי תבלין שהוא התורה ואך בה יוכל לדחותו וזה הדרך ישכון אור הטוב ע"י עסק התורה כאמור:
והנה רש"י ז"ל כתב עה"פ אולי לא תאבה האשה כו' שאליעזר הי' מחזיר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו. ובוודאי שאליעזר אשר ידוע גודל צדקתו שהי' דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים אין ספק שלא נתן עיניו בממון מחמת שהי' יצחק עשיר גדול וגם לא לשם כבוד ואך כוונתו הי' לשם מצוה שידע שמיצחק יצא יעקב וכל זרע קודש אומה הישראלית ורצה שיהי' זה מחלציו ואך טעה בזה שלא הי' מצוה כמו שמצינו בתשובת אברהם שעפ"י התורה אין ארור מדבק בברוך ואך עבור שיצרו השיאו שהיא לו למצוה ע"כ הצריך לכבוש את יצרו בדרך התורה כי בהזכרת יום המיתה לא יצא י"ח לנצח את יצרו כי נדמה לו למצוה רק עפ"י התורה ראה שלא הי' באפשרי שיצחק ישא את בתו כי אין ארור מדבק בברוך כנ"ל. ומשם בארה דברי המדרש וה' ברך את אברהם בכל שר"ל שהי' בו כל המדות לנצח את היצר זה אליעזר שכ' בו המושל בכל אשר לו ר"ל שהי' מושל על כל גופו והי' ברשות עצמו לנצח את היצה"ר בכל הבחי' שאיתא בגמ' הנ"ל ועכ"ז מוכח מאליעזר שהעיקר הוא רק בעסק לימוד התורה כמבואר וע"כ אמרו ז"ל אל יפטור אדם היינו הנשמה מחבירו היא הגוף אלא מתוך דבר הלכה ובזה מדויק הא דאמר מחבירו דלכאורה היל"ל אל יפטר אדם זמ"ז ולפימ"ש ניחא דשם רומז על הגוף דהוא חבירו אלא מתוך דבר הלכה והבן:
הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדוני אברהם וגו' ויל"ד בדיוק תיבת היום הנראה לכאורה כמיותר. גם מה שאמר ועשה חסד עם אדוני אברהם והלא זה שהקב"ה יקרה לפניו חפצו ביום הזה הוא רק לטובתו שלא יצטרך להתעכב בעינוי הדרך ימים או עשור אבל לגבי אברהם יהי' חסד ה' אף אם יזדמן לו לקחת אשה ליצחק ביום מחר. ולמה תלוי זאת בחסד לאברהם:
והנראה לדעתי בכוונת הכ' ויפורש ג"כ בזה מאה"כ (פ' וישלח) יעבור נא אדוני לפני עבדו ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה וגו' עד אשר אבוא אל אדוני וגו' והדברים יובנו על נכון עפ"י דברים הנאמרים מאבא מורי זצוקללה"ה בייט"ל פ' נצבים בביאור דברי המדרש אתה אוחז החבל בתרי ראשין אם אעברה נא אין כאן סלח נא כו' ע"ד רמז מוסר כו' כי ידוע מיום א' דר"ח אלול עד שמיני עצרת יש נ"א יום ובהגיע ימים הקדושים כ"א אומר סלח נא כי באותן הנ"א יום זוחלים ורועדים מאימת הדין הגדול ואיש ההמוני אם כי אומר סלח נא עכ"ז יאמר בלבו אעברה נא כלומר אעבור את הנ"א יום שוב אשיב לעסוק בטיב הארץ כבראשונה וכו' ואם אעברה נא אין כאן סלח נא כ"א יעמוד בתשובתו בכל עת כל הימים אשר הוא חי ע"פ האדמה. עכ"ד היקרים. וז"ש יעקב אע"ה יעבור נ"א. אם כי יעברו הנ"א ימים הקדושים בכל זאת אדוני לפני עבדו ע"ד שויתי ה' לנגדי תמיד שאני עומד על משמרתי בכל זמן כמו באותן הנ"א יום ואתנהלה עצמי לרגל המלאכה הזאת עד אבוא אל אדוני שעירה ועלו מושיעים בהר ציון וגו' ומלאה הארץ דעה את ה' לעבדו שכם אחד בכל עת והנה איתא במדרש ומובא ברש"י בת היתה לו לאליעזר והי' מבקש למצוא עילה להשיאה ליצחק כו' וא"כ הי' הדבר קשה בעיניו לשמוע לעצת ולדברי אברהם ע"כ ביקש מאת השי"ת שיזמין לפניו דבר אמת שלא יצטרך לעבור על רצונו והיינו שאמר הקרה נ"א לפני היו"ם דייקא שאף ביום הזה אהי' בבחי' אותן הנ"א ימים הקדושים ימי התשובה ואז ממילא לא אעשה דבר כזה לעבור על רצון רבי ואדוני (ועוד ירמוז בתיבת היום שהיא מרמז ג"כ על ר"ה כידוע וביקש שיהי' בבחי' היום שהוא ר"ה אף ביום הזה.) וז"ש הקרה נא לפני היום ובאם שאהי' בבחי' הזאת של כ"א היו"ם יהי' חסד גדול לאדוני אברהם שאוכל למלאות רצונו לקחת אשה לבנו ליצחק ולקיים השבועה ליקח אשה לבנו ממשפחתו ומבית אביו ולבטל רצוני נגד רצונו וזה יהי' ע"י הקרה נא לפני היו"ם. והבן:
א"י הקרה כא לפני היום ועשה חסד עם אדוני אברהם. ויבואר ג"כ מאה"כ להלן ואבא היום אל העין וגו' אם ישך מצליח דרכי וגו' פירש"י היום יצאתי והיום באתי כו' ולכאורה מה נפקא מינה בזה שהי' יציאתו וביאתו ביום אחד. ונראה לומר בהקדם מה דאיתא בסה"ק ישמח משה ממוזלה"ה פ' בהעלותך בכוונת הפסוק בקהלת וזרח השמש ובא השמש וגו' כי מבואר ריש פ"ק דברכות דזריחת השמש נקרא יציאה כדכתיב השמש יצא על הארץ ושקיעתה נקרא ביאה דכתי' כי בא השמש ולכאורה איפכא מיבעי' לי' אבל הטעם הוא כשבא אל ביתו ומקומו נקרא ביאה וכשיוצא ממקומו נקרא יציאה וכבר אמרו למה חמה יוצאת במזרח ושוקעת במערב כדי לתת שלום לקונה שהשכינה במערב ולכן כשזורחת על הארץ נקרא יצא ממקומו של עולם וכששוקע וחוזר למקומו של עולם נקרא בא וז"ש וזרח השמש בשחרית ובא השמש לעת ערב ולמה נקרא בא לז"א אל מקומו הוא המקום בזה שואף זורח הוא שם במערב ע"כ הוא בא עכ"ד:
והנה אליעזר עבד אברהם כל זמן היותו שוכן עם אברהם בודאי הי' בדומה לו דבוק באהבת הקב"ה ועשה כמעשה רבו לתת שלום לקונו ית' ושם הי' מקומו להיות תמיד עובד את השי"ת. ולאחר שנצטוה מאברהם לילך ממנו אל ארץ מולדתו לחרן הי' יצא בזה מתחת צל רבו שהי' דבוק בהקב"ה וזה נקרא יציאה ממקומו הטוב והי' הדבר הזה קשה מאוד בעיניו אכן לאשר כי ידע בנפשו שהולך הוא לדבר מצוה לקחת אשה ליצחק ואשר משם עתידין לצאת שבטי י"ה ואומה הישראלית יה' זה רצון הבורא ב"ה ע"כ יציאתו ממקומו הראשון לא נחשב ליציאה והיא נקראת ג"כ ביאה כי בביאה ההוא שהולך לשם יעשה נ"ר לשמו ית'. אכן זה הדבר הוא רק באם יצליח דרכו שיוכל ליקח את רבקה ויקיים המצוה שנצטוה אבל באם לא יצליח שלא יתנו לו את רבקה אז יציאתו יציאה גמורה שלא לצורך ביאה למקומו הראשון. וע"ז אמר ואבא היום אל העין היינו אף שהיום יצאתי מאת פני אדוני עכ"ז היום באתי עוד אני כעת ביציאה הזאת בבחי' ביאה כי הלך הלכתי לעשות דבר מצוה ובקשתי ה' אם ישך נא מצליח דרכי אשר אנכי הולך עלי' שאוכל ליקח את רבקה ליצחק לאשה ואז יציאתי תהא כביאתי למקומו של עולם. ועל כוונה הזאת ביקש גם לעיל הקרה נא לפני היום היינו היום הנאמר להלן היום יצאתי והיום באתי שיהי' נחשב יציאתו לביאה והיינו ע"י שיהי' ועשה חסד עם אדוני אברהם שאוכל להפיק רצונו ולקיים מצותיו. והבן:
א"י הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדוני אברהם. לכאורה צ"ל מה זה שאמר היום דוקא. ובמד"ר איתא זש"ה מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו זה אליעזר עבד אברהם שומע בקול אברהם עבדו וכו' עיי"ש שפי' לפי דרכו ולדעתי נראה המשך הפסוק לכאן דהנה איתא במד"ר מה שאמרו ישראל נעשה ונשמע על תורה שבכתב אמרו נעשה ועל תורה שבע"פ אמרו נשמע. וזה בלא זה אי אפשר לשמור ולעשות תורה שבכתב אם לא ע"י תושבע"פ לשמור הגדרים והסיגים אשר גדרו בכל דור ודור והתורה הזהירה על זה ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי בכל הגדרים והסיגים אשר גבלו ח"זל והמה ג"כ עיקרי התורה וזה אומרם ז"ל ואל השופט אשר יהי' בימים ההם פירש"י שם והיא מהגמ' אין לך אלא שופט שבימיך דהיינו שבכל עת אשר יאמר לך השופט שהיא עפ"י התורה אפי' אם אומר לך על שמאל שהיא ימין ג"כ לא תסור מן הדבר וגו' וצריך לדעת זאת כי היא עיקרית וכלל גדול בתורה וזה מצינו באליעזר עבד אברהם שהי' מחזיר למצוא עילה להשיאו בתו שיאמר לו אברהם לפנות לו אמר לו אברהם בני ברוך וכו' אף כי יהי' נראה בעיניו של אליעזר מצד שכלו שיצחק צריך לישא בתו באשר הוא עבד נאמן לאברהם כמו דכתיב בפ' לך ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר ודרשו ז"ל דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים. אכן רוח אחרת הי' עם אברהם שאני ברוך ואליעזר הלך ושמע לדברי רבו כמו שכ' בתורה לא תסור מן הדבר וגו' ואל השופט אשר יהי' בימים ההם:
ומה שהתפלל אליעזר להשי"ת הקרה נא לפני היום היום דייקא שאהי' שומע אל השופט אשר הוא בעת עתה אף שהיא נגד שכלי ונגד התורה לפי דעתי עכ"ז אין לי אלא השופט אשר היום לפני ועי"ז ועשה חסד עם אדוני אברהם:
והנה איתא בסה"ק שהתורה שבכתב הוא בבחי' חסד משם הוי' ב"ה ותושבע"פ בבחי' היוצא משם אלקים וזה פי' הפסוק בפ' ויצא והי' ד' לי לאלקים היינו כשרוצה לקיים התורה שבכתב היוצאת משם הוי' ב"ה היא רק ע"י לי לאלקים היינו בצירוף התורה שבע"פ היוצאת משם אלקים וז"ש הנביא מי בכם ירא ה' ר"ל מי שירצה לקיים תורה שבכתב אשר יוצאת משם הוי' ב"ה הוא רק אם שומע בקול עבדו לעבדי ה' היינו תושבע"פ וזה הי' גבי אליעזר מה שאמר הקרה נא לפני היום וכמ"ש שעי"ז יקיים מצות התורה בשלימות והבן:
במדרש בזכות ששאלו לרבקה התלכי עם האיש הזה ואמרה אלך זכו ישראל להוציאם ממצרים והמדרש הזה אומר דרשוני וחיו. והנ"ל כי הנה לכאורה יש להבין דבגמ' דרשו ממה דאמר תשב הנערה אתנו ימים או עשור מכאן שנותנין לבתולה י"ב חודש ולפי"ז כיון שדינא הכי ליתן לבתולה י"ב חודש למה רבקה מהרה עצמה כ"כ ואמרה אלך ופירשו ז"ל שאמרה אלך בע"כ אף אם אתם לא תרצו וכן קשה על אליעזר שאמר אל תאחרו אותי ובאמת אינו בדין. אמנם י"ל כי הנה ידוע הקושיא שהקב"ה אומר ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה והם לא הי' רק רד"ו שנה ותירצו ע"ז ב' תירוצים הא' דמספר ריבוי העם השלים כי פרו ורבו שלא כדרך הטבע וכמ"ש בזה בספר צפנת פענח דכתיב וחמשים עלו בנ"י כו' פי' דנתרבו ישראל חמשה פעמים מכפי ההרגל הטבעי והשיעבוד הי' פ"ו שנה צא וחשוב ה"פ פ"ו היא ת"ל וז"פ הפ' ומושב בנ"י כו' שלשים וארבע מאות שנים וא"כ שפיר השלימו את העבודה של ת' שנים עיי"ש והתי' הב' היא דכתיב ולא יכלו להתמהמה דהיינו שכבר הי' נטבעים אז במ"ט שערי טומאה ולולא ה' ברחמיו שהוציא אותנו משם קודם זמנו היינו מגיעים ח"ו לשער הנו"ן ועי"ז לא יכלו להתמהמה עוד אפי' רגע אחת. והנה הנ"מ בין אלו הב' טעמים הוא שלטעם הא' שהיציאה הי' עבור שהשלימו בריבוי העם את העבודה של ת' הי' מן הצורך לדון בדבר אם השלימו ישראל שפיר את העבודה של ת' שנים אם לא. כי אם לא יעלה החשבון במכוון לא הי' באפשרות להוציאנו משם תוך זמנו אכן לטעם הב' שלא יכלו להתמהמה אפי' רגע בע"כ הצריך להוציאנו משם תו"ז אף אם לא השלימו את העבודה כיון שהיציאה היתה מוכרחת. והנה אליעזר ורבקה רצו בזה לעשות פועל דמיוני שיוכלו ישראל לצאת ממצרים מקום טומאה קודם זמנם ולא בחשבון ולזה רמז באומרו אל תאחרי אותי להורות נתן שאינו רוצה להמתין עד סוף זמן המוגבל י"ב חודש היות כי רוצה שתלך רבקה מכאן שהיא מקום טומאה כמו שפירש"י בת בתואל אחות לבן מפדן ארם. והוא גם היא רבקה אמרה אלך בע"כ שאיננה רוצה להיות עד סוף זמן המוגבל במקום טמא כזה וכוונתה הי' לעשות פועל דמיוני שמעשה אבות סי' לבנים ע"כ בשכר זאת ימהר ויחיש הקב"ה להוציא את בנ"י ממצרים מקום טומאה קודם הד' מאות שנים הקצובים כמו שהיא מהרה עצמה לילך ממקום טומאה. אבל לבן הארמי צורר היהודים לא נייח לי' בזה שיצאו ישראל ממצרים תוך זמנו כי בידוע כי חלק הרע ישנא את הטוב ואף כי יהי' בניו ולזה אמר אחותינו את היו לאלפ"י רבב"ה דייקא ועי"ז וירש זרעך את שער שונאיו דהיינו שרק ע"י שתהי' לאלפי רבבה וישלימו בריבוי עם את העבודה עי"ז וירש זרעך את שער שונאיו שיצאו ממצרים מבין שונאיהם ולכן גם בברכתו נתכוין ג"כ לקללה וא"ש דברי המדרש והבן כי נכון הוא בס"ד: