קדושת יום טוב חלק א· רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים
וירא
וירא אליו ה' באלני ממרא והוא יושב פתח האוהל כו' וכתב באוה"ח וז"ל יל"ד למה שינה הכתוב להקדים הרואה קודם הנראה שהתחיל לדבר בו שהול"ל וירא ה' אליו וכ"כ מצינו בכל המקומות הקודמות וירא ה' אל אברם לזרעך וגו' וירא ה' אליו ויאמר אני אל שדי בב"ר כתיב ותתן לי מגן ישעך זה אברהם וימינך תסעדינו בכבשן האש ברעבון ובמלכים וענותך תרבני מה ענוה הרבה הקב"ה לאברהם שהי' יושב והשכינה עומדת הה"ד וירא אליו ה' עכ"ד המדרש:
והוא תמוה מה דמסיים הה"ד וירא אליו ה' דאינו ענין לכאן רק על סיפא דקרא והוא יושב פתח האוהל. ונ"ל בהקדם לפרש הפי' בפ' שמיני ושור ואיל לשלמים וגו' כי היום ה' נראה אליכם ואח"כ כתב זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'. דיש לדקדק ג"כ למה שינה הכתוב מקודם כתיב תיבת השם קודם לתיבת אליכם ואח"כ כתיב אליכם קודם לכבוד ה' ולכאורה הי' צריך לכתוב וירא כבוד ה' אליכם:
ונלפע"ד לפ' עפי"מ דאיתא בסה"ק שהמדרגה העליונה באדם הוא ישראל שהיא בחינות יש"ר א"ל כי אלקים עשה את האדם ישר והוא מעלה השלימה וגם יצורף לתיבות ל"י רא"ש כלו' שיעשה בבחינת ראש ועטרה למלך חי עולמים דכתיב ישראל אשר בך אתפאר שממעשיהם נעשה פאר ועטרה לראשו וכל המצות ומע"ט שישראל עושים בעוה"ז כ"א וא' נעשה כדוגמת אבן הטוב והיקר להיות עולה ויושב בכתר אשר בראש אלקים כביכול ב"ה וב"ש וזהו שאנו אומרים בכל יום ברוך אלקינו שבראנו לכבודו דתכלית בריאת עולם הי' בשביל כבודו וזה היא כבודו שישראל הם עמו לקיים מה דכתיב ישראל אשר בך אתפאר. אמנם לאו כל מוחא סביל דא שיזכה להיות במדרגה זו וצריך לילך מדרגא לדרגא מקודם צריך להשתדל ולעשות הכנה שיזכה שהש"י ישרה שכינתו בתוכו כדכתיב כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' והכנה לזה ידוע שצריך לחקור ולפשפש במעשיו כמה"כ רחצו הזכו הסירו רע מעלליכם. ואז יזכה לזה שהש"י ישרה שכינתו בתוכו ואח"כ יזכה שעל ידו יתגדל ויתקדש כבוד שמו ויקויים בו אשר בך אתפאר. וז"ש הכתוב ושור ואיל לשלמים וגו' כי היום ה' נראה אליכם כלו' שע"י הקרבנות תזכו שישרה שכינתו עליכם ואח"כ אמר זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכ"ם כבוד ה' ר"ל אם תעשו כל אשר צוה ה' אז בשביל אליכ"ם כלו' בשבילכם יתעלה כבוד ה' שעל ידכם יתגדל ויתקדש כבוד שמים וזה עיקר עבודת האדם. ובזה יש לפרש מה שמצינו שאמר הקב"ה לאברהם אבינו התהלך לפני והי' תמים שקודם מצות מילה לא הי' במדרגה הגדולה שיהי' פאר ועטרה לראש חי העולמים ע"כ הקדים שמו ית' לשמו של אברהם אך ע"י מצות מילה זכה שנעשה כתר להש"י וצריך לכתוב שמו קודם וזהו אומרו התהלך לפנ"י דייקא היינו בקודם לו ע"ד שפי' הטו"ז הריעו לפני המלך ה'. היינו ששמך יהי' נכתב מקודם ולפי"ז מיושב קושי' האוה"ח דכל הנך דלעיל עד שלא קיים מצות מילה כתיב וירא ה' אל אברם כי לא זכה עוד לזה שיהי' פאר ועטרה לראש חי העולמים משא"כ כאן שקיים מצות מילה שעי"כ נעשה תמים כתיב וירא אליו ה' שמו קודם. וז"ש דהמע"ה אלקים נצב בעדת אל שע"י עדת אל יהי' להש"י תקומה כביכול שיהי' ניכר לכל גדולתו יתעלה ע"ד שפי' המפורשים קומה ה' למנוחתיך ר"ל שיהי' להש"י תקומה ע"י מנוחתיך וזהו ירצה בכוונת המדרש מה ענוה הרבה הקב"ה לאברהם שהי' יושב והשכינה עומדת שע"י הי' להשכינה תקומה והעמדה כך אתה סימן לבניך כו' שנאמר אלקים נצב בעדת אל שעל ידם יהי' לו תקומה ועמדה ע"כ מסיים המדרש הה"ד וירא אליו ה' דלכאורה איפכא הול"ל וירא ה' אליו אך להורות שע"י מצות מילה זכה שעל ידו נתגדל ונתקדש כבוד שמו וכמ"ש וזה ג"כ אלקים נצב בעדת אל. והש"י יעזרנו למען הבוד שמו יתעלה ויתברך:
וירא אליו ה' באלני ממרח פירש"י הוא שנתן לו עצה על המילה כו' וכבר צווחי בזה קמאי דקשה מאוד להבין הדבר על אברהם אע"ה היתכן אשר בעצה ישאל על דבר ה' אם לעשות אם לא:
ונ"ל לבאר עפ"י דרוש עפי"מ דאיתא בהרא"ש פ"ק דפסחים מה שהביא בשם ריב"א דמה שחלקו במטבע ברכות יש מהם שתקנו בעל ויש מהם שתקנו בלמ"ד דמצוה שאפשר לעשות ע"י שליח מברך בעל אבל מצוה שהוא עצמו צריך לעשותה צריך לברך בלמ"ד ע"כ מברכים על המילה ולא למול דלמול משמע דלא סגי דלאו איהו מהול עיי"ש. וידוע חקירת הפרשת דרכים עיי"ש בדרוש א' שעמד על המחקר אם א"א יצא מכלל בני כח לגמרי אפי' להקל מאחר שקיים כל התורה או לא עיי"ש:
והנה אם נאמר שא"א יצא מכלל ב"נ לגמרי ממילא הי' יכול לעשות שליח למצות מילה אף דקיי"ל דאין לנכרי דין שליחות במס' קידושין דף מ"א. אך א"א הי' לו דין ישראל. אף שלכאורה יש לומר שלא הי' לו דין ישראל רק אחר שנימול אבל קודם שמל א"ע איך יוכל לעשות שליח. אך ז"א דלכאורה קשה קו' המפו' האיך הי' רשאי למול א"ע הלא נקטינן המול ימול דהמוהל צריך להיות מהול ועכצ"ל כמ"ש בס' ייטב לב לאבא מורי זלה"ה בפ' וירא כמו שמצינו גבי עבד ואשה גיטה וידה באים כא' ה"ה הכא כיון דע"י מילה נכנס לכלל ישראל הנימולים ה"ה כאלו נימול וכאלו נימול ע"י מי שנימול עיי"ש. אבל אי אמרי' דא"א לא יצא מכלל ב"נ להקל לא הי' יכול לעשות שליח דקיי"ל אין שליחות לנכרי. אף דבתשו' משאת בנימן סי' צ"ז כתב שכותי לכותי יש להם דין שליחות. אך עיין במשל"מ פ"ב מה' שלוחין ובמג"א סי' תמ"ח שכתבו דבירושלמי מפורש להדיא דאף נכרי לנכרי אין להם דין שליחות. וכן הסברא נותנת כיון דהא דמהני שליחות לא מכח סברא רק משום דגלי קרא כמו דאיתא בקידושין שם ד' מ"א שליחות מנ"ל וכיון דהתורה לישראל נאמרה ולא לב"נ ממילא לית בהן דין שליחות ובזה יש לדחות הראי' שהביא תשו' מ"ב ודוק:
נחזור לענינינו כשמיענה מן הדא אם אברהם אבינו הי' לו דין ישראל והי' יכול לעשות שליח ממילא הי' צריך לברך ע"ל המיל"ה. אבל אם לא הי' לו דין ישראל להקל ולא הי' יכול לעשות שליח דאין שליחות לנכרי הי' צריך לברך למול בלמ"ד. ע"כ נראה דא"א הי' מסתפק בזה ושואל אם יש לו דין ישראל לגמרי דמחמת שהקטין א"ע למאוד כמו שאמר ואנכי עפר ואפר לא הי' מחזיק טיבותא לנפשי' אבל ממרא אמר לו שיש לו דין ישראל לגמרי וזה שפירש"י שנתן לו עצה על המיל"ה לברך על המילה ולא למול בלמ"ד אבל על גוף המצוה לא שאל ולא הי' אצלו שום ספק לקיים מצות הבורא ית"ש והבן:
ועפ"י קושי' הנ"ל שהבאתי האיך הי' א"א רשאי למול א"ע הלא קיי"ל דהמוהל צריך להיות מהול. ואיתא במפו' לתרץ עפ"י דכתיב וכרות עמו הברית שהקב"ה סייעו ועל ידו נגמר תיקונו וטהרתו ואצל הקב"ה לא שייך לומר שצריך להיות מהול. ועפי"ז אמרתי ליישב קושי' המפורשים מ"ט לא קיים א"א מצות מילה קודם שנצטוה. כי מצות מילה לא הי' באפשרי לקיים מטעם הנ"ל דמוהל צריך להיות מהול עד שנצטוה מפי הקב"ה והקב"ה שומר משמרתה של תורה ועשה כדת וכדין וכרות עמו הברית:
וירא אליו ה' ברש"י אמר ר"ח ב"ח יום שלישי למילתו הי' ובא הקב"ה ושאל בשלומו. ויל"ד האיך יאמר על הקב"ה שבא אל המקום אשר לא הי' שם בתחלה והלא מלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מני' ולא שייך לומר ובא הקב"ה למקום שלא הי' עד עתה. והנ"ל המרומז בזה דהכלל הוא בכל הדברים וכל התלאות וצרות רעות ח"ו המתרגשות לבוא על האדם צריך שידע בנפשו כי כולם באים מאת ה' מקור הרחמים וכי מאתו לא תצא הרעות ח"ו והכל הוא לטובת האדם שיהי' נשרש בלבו גודל האמונה והבטחון בה' והשגחתו על כל דרכי איש ותמיד משגיח עליהם בעיני פקיחא להושיעם ולמלא עליהם ברחמים כמדתו יתברך שמו:
והנה אברהם אע"ה אשר נתנסה מאת ה' בכל הנסיונות ועמד בכולם כי הוא הי' דבק בהקב"ה באהבה ואמונה שלימה ואף שהגיע אליו צרות רבות ורעות וכ"פ הי' בסכנות גדולות עכ"ז את הכל קיבל באהבה ועמד בכולם כי ידע בנפשו שהכל באה לו מאת השי"ת מקור הרחמים כמה"כ צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא והכל הוא לטובתו. וזש"ה וירא אליו ה' היינו ביום שלישי למילתו שאז הכאב גדול מאוד והי' בסכנה גדולה עכ"ז נשא עיניו ולבו השמימה וידע בדעתו ובלבו כי הכל הוא מאת ה' וכן הוא רצונו יתברך. וירא אליו. שנראה אצלו הידיעה זאת כי מאת ה' הוי' יתברך היתה זאת וטוב גנוז בגוי'. וז"ש ר"ח ב"ח ובא הקב"ה (כי קדוש הוא חכמה כח מה רומז לשם הוי' ב"ה רחמים וחסדים) ושאל בשלומ"ו שהיא התכללות כל הוי' שמות הקדושים כידוע ליודעי חן ונתגלה לו רחמי השם לרפואתו כי תיכף ומיד וירא וירץ לקראתם ובא לו עזרו מקוד"ש רפואה שלימה בחזקת האברים וזה הי' רק מכח וירא אליו שהכל הוא מאת ה' ית':
וירא אליו ה' במד"ר ר' יצחק פתח מזבח אדמה תעשה לי וגו' אר"י מה אם זה שבנה מזבח לשמי אני נגלה אליו ומברכו אברהם שמל עצמו לשמי על אחת כו"כ וירא אליו ה' ע"כ יתבאר עפי"מ שפי' המפו' פי' הפסוק אדם כי יקריב מכם קרבן לה' כי אין חפץ הקב"ה בנפש הבהמה אשר יקריב בלבד כי העיקר הוא לעשות את עצמו לקרבן לפני ה' כליל לעולה תמימה שישים אל לבו כי כל הדברים אשר נעשים לקרבן הי' נצרכים להעשות לו בשביל חטאו כי הכל הולך בתר כוונת המתכפר שיקבל על עצמו שמהיום והלאה יבא באש ובמים עבור קדושת שמו ית' שלא יעבור על אחת מהדברים אשר לא תעשנה וזהו עיקר הקרבן לחשוב בנפשו ערך שפלות החוטא לפני מלך מלכי המלכים אדון כל הארץ הקב"ה ובאופן כזה יהי' נרצה לה' לכפר עליו. והיינו אדם כי יקריב מכ"ם שיקריב את עצמו אז יהי' קרבן לה' יעלה לרצון לריח ניחוח וכמ"ש אני אשכון את דכא מי שהוא לפני בשפלות רוח באמת ובלב שלם ע"ז תשכון שכינתי להחיות רוח שפלים עכ"ד:
ובזה יפורש הפ' מזבח אדמה תעשה לי. דאדמה מרומז על שפלות עפר מן האדמה ואמר הכ' אם תרצה לעשות את כל הדברים שיעלה לרצון הקרבנות לפני לריח ניחוח אז תעשה זאת מן מזבח אדמה. שתהי' בבחי' עפר ואפר דכא ושפל רוח שתקריב את עצמך לקרבן שתהי' מן המוכן למסור א"ע נפשך גופך ומאודך לרצון לפני הש"י ובושה תכסה פניך האיך העזת מצח לעבור ממצות השם איש שפל ונבזה כמוך. ואז יהי' תעשה לי. תחשב לי לשמי. כי עי"ז תזכה שתשכון אתך רוח ה' בכל דרכיך וכמו"ש ז"ל אין הקב"ה משרה שכינתו אלא כו' חכם כו' ועניו כי שם הוא מקום משכן כבודו יתברך:
והנה לכאורה קשה מפני מה לא נתייחד בכאן שם אברהם כמ"ש לעיל בכ"מ וירא ה' אל אברהם וכאן לא נזכר שמו רק נאמר בסתם וירא אליו ה' ותירץ בס' כלי יקר לפי ששמו ועצמותו הי' שני הפכים כי שמו אברהם על שם אב המון מורה על השררה וההתכשאות. ועצמותו הי' עניו מכל כי כן מורה מה שאמר ואנכי עפר ואפר וכדי שלא יאמרו שהקב"ה נגלה ביותר על הגדולים מצד גדולתם ע"כ לא אמר וירא ה' אל אברהם להורות שלא מצד היותו אב המון גוים נראה אליו כ"א מצד עצמותו כי הי' עניו ושפל ברך לכך נאמר וירא אליו ה' מצד עצמותו המורה על ענוה עכ"ד. נשמע מזה כי עיקר התגלות כבוד ה' לאברהם לא הי' כ"א בשביל שפלות רוחו אשר הי' בקרבו ומשו"ה נאמר סתם אליו ה':
וזש"ה ר"י פתח מזבח אדמה תעשה לי וכמו שביארתי לעיל שעיקר המזבח אשר תעשה לי לשמי יהי' בבחינת אדמה עפר ואפר. ואח"כ אמר המדרש ומה זה שבנה מזבח לשמי עלה ונתעלה למדרגה הגדולה אשר בעת הקריב את קרבנו זכה שתהי' השכינה נגלה אליו. וכן בדין מכאן אתה דן שאברהם שמל עצמו לי לשמי בכל עת וזמן ורגע מסר נפשו לה' עבור קדושת שמו ית' בוודאי ראוי הוא לזה שתהי' השכינה שוכן אצלו וזה שמסיים הה"ד וירא אליו ה' מצד עצמותו ולא מצד רוממתו וכדברי הכלי יקר הנ"ל ובשביל זה זכה להתגלות כבוד שמו יתברך ושיתגלה במהרה בימינו:
א"י בכוונת הפ' הנ"ל וירא אליו ה' וגו' ודקדק באוה"ח למה שינה הכתוב להקדים הרואה קודם הנראה שהתחיל לדבר בו שהול"ל וירא ד' אליו וגו' והוא תמוה:
במד"ר הה"ד ותתן לי מגן ישעך וימינך תסעדני כו' וצל"ד שייכות הך קרא להכא. והנראה בזה. בביאור ג"כ דברי רש"י ז"ל (בפ' נח) את האלקים התהלך נח ובאברהם הוא אומר אשר התהלכתי לפניו נח הי' צריך סעד לתומכו אברהם הי' מתחזק ומהלך בצדקו מאליו:
דהנה מצינו בדחז"ל מי מושל בי צדיק שנ' צדיק מושל יראת אלקים. כי הצדיק יכול להיות בבחינת גוזר והקב"ה מקיים וגם להפוך את כל הגזירות רעות המתרגשות לבוא ח"ו שיהי' כולם לטובה ולהיות הוא מושל ביראת אלקים. והנה באברהם נאמר בעת שנצטוה על מצות מילה התהלך לפני והי' תמים. ונראה לומר בהקדם מ"ש בס' תפלה למשה מאדמ"וז זללה"ה (בתהלים י"ח) פי' הפסוק הנ"ל ותתן לי מגן ישעך. דהנה אמרו ז"ל בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך הא בחכמי ישראל יש כמוך מה הקב"ה מחי' מתים כו' והא דאמר מגן ישעך הכוונה שמסורת הישועה יהי' מסורים בידך וכמש"נ ביהושע כי מלאו משה רוח חכמה כי סמך ידיו עליו ומגן לשון מגן צריך עכ"ד הקדושים ואף אנו נאמר דאברהם אע"ה עלה ונתעלה להמדרגה הזה להיות צדיק מושל ביראת אלקים ע"י מצות מילה שנצטוה מפי הקב"ה ונשלם ונעשה תמים בכל אברים אז ניתן בידו הכח והעוז להיות הוא המושל על כל שכל הדברים יהי' מסורים בידו והצדיק גוזר והקב"ה מקיים כי הוא ההולך לפני המקום וממשלת השמים המה נתנו תחת ידו להיות הוא השליט עליהם ומושל ככל חפצו ורצונו. וז"ש התהלך לפנ"י שיש בך כח הזה להלוך לפני הקב"ה בכל מדותיו. והי' תמים ירצה שע"י מצות מילה שע"י נעשית תמים עי"ז התהלך לפנ"י כאמור שתהי' בחינת צדיק מושל ביראת אלקים. ועוד תזכה לעלות במעלה הזאת כי כאשר הצדיק מושל ביראת אלקים כנ"ל עי"ז נמצא כבוד שמים קדושת שמו יתעלה וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויהי' שמו שלם וכסאו שלם והיינו כשתהלך לפני במדרגתך אז והי' תמים וה"י אותיות הוי' שהשם הוי' ב"ה יהי' תמים. אכן להמדה הזאת לא הגיע אלא אברהם ע"י מצות מילה שנעשה תמים אבל נח לא הגיע למעלה זאת שיהי' תמים ע"י מצוה זו לכן לא הי' צדיק מושל ביראת אלקים ולא הי' יכול לעכב את מי המבול שלא יבואו לעולם ואלו הי' במדרגת מושל הי' יכול לפעול שלא יבוא מבול לעולם. ומשו"ז הי' צריך סעד לתומכו שלא הי' יכול לילך ולהרבות בצדקתו בלתי סעד הקב"ה ולא הגיע למעלת אברהם אשר בו נאמר אשר התהלכתי לפניו בחי' הולך לפני השי"ת להיות מושל ושליט כנ"ל. וממילא מתורץ קושי' האוה"ח דבכל המראות שהי' נגלה אליו ה' קודם מצות מילה הי' צריך לכתוב ה' קודם כי הוא בעצמו לא הי' יכול לעמוד בצדקתו והי' צריך סעד ועזר אלוקי. אבל כאן לאחר מצות מילה שנ' התהלך לפנ"י והי' תמים שנעשה תמים בכל בבחי' צדיק מושל. ואז הגיע למדרגה זאת של התהלך לפנ"י בלי סעד הקב"ה וגם לרבות להיות בבחי' צדיק גוזר והקב"ה מקיים ולזה בא הרמז בתוה"ק בכאן לאחר מצות מילה וירא אליו ה'. תיבת אליו קודם לה' להורות על רוממות מעלתו שנתעלה עתה בה שהגיע לבחי' התהלך לפנ"י מי מושל בי צדיק ולכך כתיב הרואה קודם להנראה. והיינו דאסמכי' המדרש לכאן להך קרא ותתן לי מגן ישעך מדבר באברהם כמו שמסיים וגם דוד המע"ה נתאוה לאותה מדרגה ובקש מהקב"ה שיעזור לו שיהי' מגן בידו הישועות להיות בבחי' מושל כי בישראל יש כמוך וכנ"ל כדברי מוזלה"ה ואמר הטעם בזה ותתן לי לשמי כי ע"י שיהי' בי הכח הזה שישועת ישראל יהי' נמסרים בידי עי"ז יהי' לי לשמי. שיתגדל שמו הקדוש במהרה בימינו וכנ"ל וזה שמצינו לגבי אברהם התהלך לפני והי' תמים ויתמלא שמו של מלך מלכי המלכים וזה מוכח מן וירא אליו ה' כי ע"י מצות מילה זכה לזה להיות צדיק מושל ביראת אלקים והקב"ה יאזין ויקשיב לקול בקשתו להטיב לאחריתו בדור דור וזש"ה ותתן לי מגן ישעך וגו' והבן:
וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל וגו' פירש"י ישב כתיב ביקש לעמוד א"ל הקב"ה שב ואני אעמוד ואתה סימן לבניך שעתיד אני להתיצב בעדת הדיינים שנ' אלקים נצב בעדת א"ל:
במדרש הנ"ל ותתן לי מגן ישעך זה אברהם כו' וענותך תרבני מה ענוה הרבה הקב"ה לאברהם שהי' יושב והשכינה עומדת הה"ד וירא אליו ה' עכ"ד והוא תמוה מה דמסיים וינא אליו ה' דאינו ענינו לכאן רק הו"ל לסיים והוא יושב ועיין בס' ישמח משה מאא"ז זצלה"ה:
גם צ"ל דברי רש"י ז"ל שכתב ואתה סי' לבניך שעתיד אני להתיצב בעדת הדיינים והם יושבים. ומשמע מזה שהישיבה הוא למעלה במדרגה מן העמידה ובסה"ק איתא להיפך אשר ישיבה היא בבחי' נוקבא ועמידה בבחי' דוכרא. ודוכרא הוא למעלה מנוקבא כידוע. והנ"ל דאיתא בכתבי האר"י ז"ל כי ממרא בגימ' רפ"א היינו פר דינים ובס' אוהב ישראל כ' כי המתקתן של הפר דינים ע"י א' ר"ל אלופו של עולם וזה מרומז בתיבת ממרא. להבין דבריהם נ"ל עפ"י מאמרם ז"ל בגמ' בזמן שאדם מצטער שכינה ממה אומרת כו' נמצא אם אדם יש לו יסורים גדולים ומצטער לא רק לבדו הם היסורים אלא מגיע כב"י גם להקב"ה וכמו דכתיב (ישעי' ס"ג) בכל צרתם לא צר הכתיב היא לא באלף והקרי ל"ו בוא"ו ע"כ כתבו בסה"ק אשר כל איש ישראל הרוצה לבקש מאת ד' למלא לו חפצו לטובה יהי' מבוקשתו וחפצו למען כבוד שמו ית' כי אם השי"ת ימלא רצונו לטובה אז יהי' גם להקב"ה נ"ר ועד"ז פרשו ימלא ה' כל משאלותיך היינו כל משאלותיך יהי' למען שיתמלא שמו ית' והבן:
וזש"ה וירא אליו ד' פירש"י לבקר את החולה ויום שלישי למילתו הי' אז בהיות הכאב גדול. והנה אאע"ה לא ציער על עצמו בלבד שהי' לו יסורים גדולים אך ורק גם על צערו של הקב"ה כדכתיב בכל צרתם לו צר ע"כ אמר הפסוק וירא אליו. הכוונה נראה אל אברהם ד' באלני ממרא היינו הפר דינים הגבורות מגיעים כביכול לה' והוא יושב כביכול הקב"ה הוא בבחי' ישיבה בחי' נו"ק הרומז לגבורות כידוע וזה נרמז בתיבת ישב כתיב חסר. ובזה שכוונתו הי' העיקר לאלופו של עולם בזה עשה המתקת הדינים ע"ד שאמר שהמע"ה אני לדודי ודודי לי ירצה אם מגמתינו וחפצינו הוא רק למען שמו ית' אז הקב"ה מהפך עלינו הכל לטובותינו למענינו. וזהו שכ' באוהב ישראל שע"י א' ר"ל אלופו של עולם הי' המתקת של הפר דינים. והן הן דברי רש"י ז"ל בקש לעמוד שהי' אצלו בחינת עמידה והשי"ת בחינת ישיבה שלא חס על צערו רק על צערו של הקב"ה. א"ל הקב"ה שב ואתה סימן לבניך ע"כ בשכר זאת שבטלת צערך מפני צערי עתיד אני להתיצב בעדת הדיינים היינו בעת שבניך יהי' נידונים אם לשבט אם לחסד אם לחסד אל או להיפוך אז אני עומד והם יושבים כלו' שהם יהי' בבחי' ישיבה ואעשה עמם בזכותם אות לטובה ויראו שונאיו ויבושו כמה"כ ה' לי (בזכותי) בעוזרי ואני אראה בשונאי. וז"ש דהמע"ה ותתן לי מגן ישעך ר"ל מה שיהי' לי למגן ולמחסה הוא רק בעבור ישעך שיהי' ישועה להש"י כב"י ע"כ מסיים המדרש זה אברהם וענותך תרבינו מה ענוה הרבה הקב"ה לאברהם שהי' יושב והשכינה עומדת כנ"ל הה"ד וירא אליו ה' שאברהם הי' אז במדרגה הזאת שנראה אליו ד' באלני ממרא. וכמוש"ל והבן:
וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם וגו' ויאמר כו' אל נא תעבור מעל עבדיך. וכ' רש"י ז"ל מהו וירא וירא ב' פעמים ועו"ק דהול"ל אל נא תעבור קודם וירץ לקראתם. ומ"ש רש"י דאין מוקדם ומאוחר בתורה. המהרש"א ז"ל ריש פ' הפועלים ד' פ"ו הק' ע"ז דאמרי' בפסחים ד' וא"ו ע"ב דבחד ענינא לא אמרינן אין מוקדם כו' עייי"ש. והנ"ל עפי"מ דאיתא בס' ייטב לב לאבא מורי הגאוה"ק זצלה"ה בפ' בלק בשם א"ז הגאוה"ק מו"ה אלעזר ניסן זצלה"ה עה"פ וירא פנחס עפ"י מאחז"ל מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. הענין כי אמרת אלוקי צרופה היינו צירופי אותיות ותיכף כשעלה במחשבת אדם לטוב נעשה מזה צירוף אותיות וכתב בפועל לפניו ית' כמבואר בעש"מ מאמר חקור דין חלק ב' פ' י"ב וי"ג ע"כ תיכף כשראה פנחס ועלה בלבו שיקום ויקח רומח בידו ויגל ה' את עיני פנחס וראה אלו האותיות וירא פנחס ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו וכיון שראה מעשה זו בצרופי אותיות נזכר הלכה עיי"ש:
והנה כאן באברהם כתיב והוא ישב פתח האהל כחום היום ופרש"י הוציא הקב"ה חמה כו' שלא להטריחו באורחים ואברהם הבין זאת מה שהקב"ה הוציא חמה הוא שלא להטריחו אח"כ כתיב וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו. והבין ג"כ שלא הי' רוצים להטריחו כאומרם ז"ל וכפירש"י. והנה אברהם הי' מסופק אם הוא מחויב להטריח א"ע מחמת שהי' חולה מאוד ועוד שראה שרצון הבורא ית' הוא ג"כ שלא להטריח ועי"ז הוציא חמה אך השי"ת הוא חוקר לב ובוחן כליות ויודע האמת שמה מאוד הי' מחשבתו של אברהם לקיים הכנסת אורחים לרוץ לקראתם ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ונעשה מזה צירוף אותיות וירץ לקראתם מפתח האוהל ואח"כ כשראה אברהם צירוף האותיות וירץ לקראתם ראה והבין שזאת הוא רצון הבורא ית' ומה שהוציא חמה הי' רק לנסות אותי ע"כ ביקש תיכף והי' אומר להקב"ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס האורחים. ע"כ כתיב וירא וירא שני פעמים הראשון כמשמעו לשון ראי' והשני ג"כ לשון ראי' ר"ל שראה הצירוף של וירץ לקראתם וביקש אל נא תעבור מעל עבדיך ואח"כ עשה מעשה. וירץ לקראתם והתורה נכתב כסדר ולדעתי הוא דבר נחמד:
יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ. צריך להבין אומרו מעט מים דייקא ולא אמר יקח נא מים. ואפשר לומר דבא הרמז בכאן ללמד את הדרך אשר ילכו בה והמעשה אשר יעשון דאיתא באבות פ"ג כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקימת וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקימת. וכ' התוס' יו"ט דלכאורה היא להיפוך ממה שאמר בפרק הקודם אין בור ירא חטא. ועיי"ש מה שתי':
ולדעתי נ"ל דלא קשה קושי' התוי"ט כלל דהנה דעת לנבון נקל אשר חילוק יש בין איש אשר חכם יקרא ובין איש בור ריק מכל עפימ"ש ברמב"ם והדרך הממוצע בין זה לזה האיש אשר הוא מעט בחכמה ולאו חכם הוא עכ"ז אינו בור וזה פי' המשנה אין בור ירא חטא כי אם אינו יודע כלום מה לעשות מהיכן יודע לשמור דרכי ה' ולשמור עצמו שלא יחטא ע"כ צריך להיות מעט בחכמה. אך להיות בו חכמה הרבה מחכמת התורה אז הוא בתנאי כפול אם יראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקימת. ול"ק קושי' התוס' יו"ט:
וזהו אומרו יקח נא מע"ט מים כי התורה נקרא מים כמו שכ' הוי כל צמא לכו למים. ולא יהי' חכמתו קודם ליראתו. וגמר אומרו ורחצו רגליכם ירצה הרגילות שלכם ירחצו היטב בשטיפה ומריקה עד אשר יטהר ואז יהי' אח"כ יראת חטאו קודמת. ואז והשענו תחת העץ. דגלו של תורה כמו שכ' עץ חיים היא למחזיקים בה:
ואברהם ושרה זקנים עד סוף הענין. והוא תמוה מה זה שצחקה שרה וכי נעלם מאתה כי הש"י הוא כל יכול. גם מה שאמרה ואדוני זקן וה' אמר ואני זקנתי עיי' רש"י עוד יש להבין מה דכתיב ותצחק שרה בקרבה לאמר וגו' תיבת לאמר היא לכאורה כמיותר וכ"כ קשה במאמר השם למה זה צחקה שרה לאמר צ"ב תיבת לאמר:
גם צ"ל סתירת הפ' מני' ובי' באומרו ותצחק שרה בקרבה משמע דלא אמרה בפי' רק בלבה הרהרה ומלת לאמר משמע דאמרה לזולת וצ"ב:
ונלפע"ד לפ' וכל אלה באחת יבוארו והוא בהניח הקדמה צודקת דהנה ידוע דהעיקר היא אשר האדם לא נברא רק לכבודו ית"ש וכמו שאנו אומרים בכל יום ברוך אלקינו שבראנו לכבודו וזאת תורת האדם שיגיע למדרגה זו שיזכה שעל ידו יתגדל ויתקדש ש"ש בעולם כמו שאמר רע"ק כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה מתי יבא לידי ואקיימנו אך לאו כל אדם זוכה לזה שיהי' מסירת נפשו בפועל ממש ועכ"פ צריך להיות במחשבה באמת ובלב שלם בכל עת ובכל רגע וכמו שאמר דהמע"ה כי עליך הורגנו כל היום שהי' מוסר נפשו בשביל כבוד שמו ית' כל היום בכל רגע. ונקדים מה דאיתא בש"ע או"ח ה' חנוכה אם שכח לומר על הנסים יאמר הרחמן הוא יעשה לנו ניסים וגו' והתבו"ש השיג ע"ז מהא דאמרי' בגמ' ברכות האומר יה"ר שתלד אשתי זכר ה"ז תפלת שוא ופריך מהא דכתיב ואחר ילדה בת וגו' מלמד שדנה לאה דין בעצמה וכו' ומשני אין מזכירין מעשה ניסים עיי"ש ובס' ישועות יעקב מתרץ ומחלק דגבי נס נסתר אין להתפלל שמככין לו מזכיותיו משא"כ בנס נגלה שעי"ז יתגלה כבוד שמים בעולם רשאי להתפלל עליו עיי"ש. והנה איתא בסה"ק דבאם האדם הוא בעת צרה ח"ו צריך להתפלל שעי"ז יצמח קידוש ש"ש בעולם. וזה הי' כוונת אברהם אע"ה שהתפלל להש"י שיתן לו בנים כדי שעי"ז יתגדל ויתקדש שמו בעולם וכל באי עולם יכירו וידעו אשר בידו לגדל ולחזק לכל ולו הכח והממשלה. וזש"ה ויפול אברהם על פניו ויצחק פירש"י ות"א לשון שמחה וחדו ועיקר השמחה הי' שאמר בלבו הלבן מאה שנים יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד ואעפי"כ יהי' להם בן ויהי' מזה קידוש ש"ש בעולם וזה היתה השמחה. וזש"ה ויאמר אברהם אל האלקים וגו' ולכאורה היא תמוה רבתי וכי לא האמין אאע"ה שהש"י הוא כל יכול אך לפי דרכינו יאמר שאאע"ה לא האמין בעצמו שהוא יזכה לכך שעל ידו יתגדל ויתקדש ש"ש בעולם ולכך אמר לו ישמעאל וגו' והי' כמשיב ויאמר אלקים אב"ל שרה אשתך. תיבת אבל אינו בדקדוק כאן ולפי הנ"ל יאמר תשובת השם ית' אם לפי שיטתך ודעתך שלא יגולגל זכות כזה על ידך אבל שרה אשתך תזכה לזה והקידוש ש"ש יהי' ממנה בזכותה ששרה אשתך ילדת לך בן ואף שהיא בת תשעים מחמת שבפניו אין אומרים רק מקצת שבחו. ובפרט אשר לפי האמת יש יותר נס וקידוש השם מזה ששרה הבת תשעים שנה וחדל להיות לשרה ארח כנשים ואעפי"כ תלד מאברהם אשר החוש ונסיון והטבע מעיד שלא ימנע האיש מלהוליד אפי' יהי' מאה שנים והאשה אם פסקה פסקה וא"א לה להוליד עפ"י הטבע:
וזש"ה ותצחק שרה בקרבה לאמר כי שרה מחמת ענותנותה ג"כ לא האמינה בעצמה שע"י יתגדל ש"ש בעולם ע"כ ותצחק שרה בקרבה מזה לאמ"ר אחרי בלתי כו' הכוונה שיאמרו הבריות שהקידוש ה' לא הי' מצידי שאחרי בלותי היתה לי עדנה ושפיר שייך לשון עבר שהעולם לא יאמרו שהקידוש השם הי' מזה שאחרי בלותי היתה לי עדנה רק יהי' מענה בפיהם שהקידוש ש"ש היא מזה ואדני זקן והוא זכה לזה שע"י יתקדש ש"ש בעולם אבל לא נעלם מאברהם ושרה שהש"י הוא כל יכול רק כ"א לא האמין בעצמו שיזכה שע"י יתקדש ש"ש בעולם וזש"ה ויאמר ה' למה זה צחקה שרה לאמ"ר ר"ל שיהי' העולם אומרים האף אמנם אלד ואני זקנתי ר"ל מזה שהעולם יאמרו שהקידוש ש"ש הי' ממנה זה הוא כמצחק בעיני' מחמת שבדעתה שלא זכתה לזה אבל באמת אינו כן למועד אשיב אליך כעת חי' ולשרה בן דייקא שעל ידה יתגדל ויתקדש ש"ש בעולם והבן כי הוא דבר נחמד ונעים:
ויטע אשל בבאר שבע וכו' בשם ה' אל עולם. יתבאר עפ"י מאמרם ז"ל מתחלה עלה במחשבה לבראו במדה"ד ראה שאין העולם מתקיים עמד ושיתף מדה"ר וכו' ועיין במ"ר פ"ז שאמר אברהם אם עולם אתה מבקש אין דין ואם דין אתה מבקש לית עולם עיי"ש הרי כי זה מה שמתנהג השי"ת באה"ר הוא בשביל שיהא קיום לעולם ובזה אמרתי לפ' מה שאנו אומרים בתפלתינו אלקי עולם ברחמיך הרבים רחם עלינו. ר"ל שהוא ית' אלקי עולם ע"י רחמיו המרובים שעלינו דלולא זאת לא הי' העולם קיים דאי דינא את בעי כו' כנ"ל:
והנה ידוע כי ה' צלך על יד ימינך שפירשו בו במדה שאדם מודד מודדין לו וכל המרחם על הבריות מרחמין עליו כו' והוא כמו צל שעושה מה שאדם עושה וז"ש ה' צלך על יד ימינך היינו חסדיך ורחמנותיך ע"כ:
וזה פי' הפסוק ויטע אשל (ר"ת אכיל"ה שתי' לוי"ה) ור"ל מכח שהתרחם על הבריות לתת להם מאכל ומשתה ומקום ללין עי"ז ויקרא בשם ה' היינו שנתעורר רחמים בעולם כי במדה שמודד כו' וא"כ אל עולם דאית עלמא קאים ועי"ז הוא ית' אל עולם כנ"ל והבן:
ויהי אחר הדברים האלה והאלקים נסה את אברהם. יל"ד על מה דכתיב את אברהם ולא סגי באומרו נסה לאברהם. גם ידוע קושי' הזוהר והראב"ע מדוע לא כתב בתורה הנסיון של יצחק ג"כ שהי' גלוי לפניו שאברהם רוצה לשחוט אותו והוא מסר עצמו מרצונו לשחיטה. ובמדרש כתיב נתת ליראיך נס להסנוסס נסיון אחר נסיון. וצ"ל מי לא ידע שהי' הנסיון הזה אחר נסיונות הראשונים ונראה לפרש וגם לפרש הפ' ויהי אחר הדברים האלה ויגד לאברהם לאמר הנה ילדה מלכה וגו' דלכאורה מלת לאמר היא מיותר. וכל אלה באחת יבוארו דהנה מוזללה"ה בספרו ישמח משה פ' וירא הקשה מאי הוא הנסיון הגדול של אאע"ה הלא כיון שאמר לו הש"י הי' מוכרח בכך דאל"כ הי' חייב מיתה בידי שמים דהי' כובש נביאתו או עובר על דברי עצמו כו' עיי"ש. גם קושי' המפורשים דכיון שהשי"ת אומר לו בעצמו לשחוט את בנו מי הוא זה ואיזה הוא אשר יפקדנו שלא לעשות ח"ו כמאמר הקב"ה. אך י"ל שעל גוף הדבר לא הי' באמת הנסיון גדול כ"כ ועיקר הנסיון הי' שעכ"פ הי' לו לאברהם אע"ה להרהר אחר מדותיו כמו שפירש"י ז"ל על הפ' כי עתה ידעתי אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע וחזרת ואמרת קח נא את בנך. ואברהם אבינו ע"ה לא הרהר אחר הקב"ה אך הי' מאמין באמונה שלימה שיש ביד הקב"ה לעשות שני מדות הפכיות מה שאין שכל אדם משיגו כמו שכ' הרמב"ם ז"ל אצל החקירה בענין הידיעה והבחירה. וזה הי' עיקר הנסיון שאפי' מידי הרהור יצא. אך עכ"ז י"ל דזה הנסיון ג"כ אינו גדול כ"כ די"ל דזה אינו דבר והפוכו דאף שפירש"י ז"ל אח"כ א"ל הקב"ה וכו' ומוצא שפתי לא אשנה לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו אבל אאע"ה הי' סבר שכוונתו לא הי' רק לשחוט עכ"ז הוא אינו דבר והפוכו דהנה ידוע מה שפירש"י ז"ל בפ' נח דעיקר תולדותיהם של צדיקים מע"ט וא"כ אפשר לומר דמה שאמר לו הש"י כי ביצחק יקרא לך זרע ר"ל ע"י עקידת יצחק שנתנסה א"א ע"י עי"ז יקרא לך זרע היינו המעשים טובים שיהי' לו ממנו והי' ביד אברהם אבינו ע"ה לפ' את דברי הקב"ה כאמור וממילא דאין הנסיון גדול כ"כ כיון שהי' בידו לפרש דבריו:
אך י"ל דעיקר הנסיון הי' במה שהקב"ה שינה שמו באומרו ולא יקרא עוד שמך אברם כ"א אברהם כי אב המון גוים נתתיך וגו' וכמו שאמר ליעקב גוי וקהל גוים מחלציך יצאו. וא"כ עתה שאמר לו קח נא את בנך לשחוט אותו ולא יהי' זרע כלל ליצחק האיך יקויים בו מה שאמר לו כי אב המון גוים נתתיך והי' לו להרהר מדוע קרא אותו אברהם והי' לו לקרא עוד בשם אברם וזה הי' הנסיון הגדול של אברהם אבינו ע"ה והבן:
וזש"ה והאלקים נסה את אברהם שיעורו דבמה שנרמז בשמו אברהם כי אב המון גוים בזה נסה אותו שלא הרהר וממילא אזדא לה הקושי' של הזוהר והראב"ע מדוע לא נזכר בתורה הנסיון של יצחק שאצל יצחק לא הי' הנסיון רק על גוף המעשה ואין כאן הרהורי דברים. וזה שאמר המדרש נתת ליראיך נס להתנוסס נסיון אחר נסיון ירצה דבנסיון העקידה תרוייהו אית בי' מלבד הנסיון של מעשה השחיטה שהי' מוכרח ואנוס עפי' הדיבור הי' הנסיון ע"י שקרא שמו אברהם ולא הרהר. וזש"ה ויהי אחר הדברים האלה ויגד לאברהם לאמר הנה ילדה מלכה וגו' בהקדם מה דאיתא בס' לק"ת מהאר"י ז"ל דעד העקידה לא הי' יצחק ראוי להוליד ואחר העקידה נתעבר בו נשמת זכר הראוי להוליד ולפי הנ"ל דעיקר נסיון של העקידה הי' במה שקרא את שמו אברהם. וזה שיעור הכתוב ויגד לאברהם לאמ"ר תיבת לאמר שב לאברהם כי הגיד לו שע"י שקרא שמו אברהם עי"ז יתקיים כי ביצחק יקרא לך זרע הנה ילדה מלכה שנולדה רבקה בת זוגו כמו שפירש"י כי מעתה יהי' ראוי להוליד ומעתה דזכינו לדין דהנסיון האמיתי הי' רק בקראו את שמו אברהם כאמור וע"י מעשה העקידה כלו' הנסיון הנ"ל זכה לזה שיהי' יצחק מוליד י"ל בזה כוונת רש"י בפ' תולדות לאחר שקרא הקב"ה שמו אברהם הוליד את יצחק דלכאורה מה חידש לנו בזה דכן מבואר בפסוק דקודם קרא אותו אברהם ואח"כ הוליד את יצחק. ולדרכינו א"ש דלולא שקרא שמו אברהם לא הי' הנסיון של העקידה גדול כ"כ ולא הי' זוכה ע"י המעשה בעצמה שיתעבר ביצחק נשמת דכורא שיהא ראוי להוליד והן הן דברי רש"י לאחר שקרא שמו אברהם עי"ז הוליד את יצחק ר"ל שעשה את יצחק למוליד וכמ"ש. וזש"ה (נחמי"ה ט') ושמת את שמו אברהם ומצאתו את לבבו נאמן לפניך שם רומז ג"כ אל הדבר אשר דברתי אף ששמת את שמו אברהם והי' לו להרהר כנ"ל ואעפי"כ ומצאת את לבבו נאמן לפניך שלא הרהר כלל אחר הקב"ה. בינה זאת כי הוא דבר נחמד:
עי"ל על המדרש הנ"ל והאלקים נסה את אברהם הה"ד נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קושט סלה נסיון אחר נסיון וכו' עיי"ש:
ונראה עפי"מ שכ' בס' אוהב ישראל (פ' לך) על דברי המדרש נסיון ראשון בלך לך היינו כאן ונסיון האחרון בלך לך היינו בהר המורי' ולכאורה יפלא מאוד מהו הנסיון בלך לך דכאן בלכתו מארצו שהכ' משבחו באומרו וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וכי יעלה על לב איזה ברי' אפי' נחית דרגא ופחות הערך שלא לציית לדבר ה' ח"ו אם הי' זוכה לשמוע דבר ה' מפיו ית'. וביותר תימה דמהו הנסיון הלא שכרו בצדו שהשי"ת הבטיחו שע"י הליכה זו ירויח כמה וכמה טובות וברכות לו לזרעו אחריו עד סוף כל הדורות. אכן שורש הדבר הוא דודאי עיקר עשיית איזה מצוה הוא שלא יעשנה האדם לשום איזה פני' לטובת עצמו ח"ו רק שיהא במחשבה זכה טהורה ונקי' דבר המלך מלכו ש"ע בלתי לה' לבדו ואחר כוונת הלב הן הן הדברים שעושה. ועיקר הנסיון של אאע"ה הי' שמחשבתו הי' זכה וטהורה בלי שום פני' ח"ו לכוון בהליכה זו דבר לטובתו ח"ו הגם שידע באמת שמזה יגיע לו כל טוב כמו ששמע מפי הקב"ה עכ"ז לא השגיח ע"ז וכוונתו הי' רק לקיים מצות השם עכ"ד ייע"ש:
ונקדים עוד דהנה ידוע מסה"ק הענין שמכסה הקב"ה את הצדיק בוודאי שהקב"ה אינו צריך לזה כי הוא צופה ומביט מעמד ומצב של כל איש ואיש ובוחן לבות וכליות אך הנסיון הוא שלא יהא שום קטרוג על צדיק זה שעומד בנסיון והכל יכירו וידעו מעלתו וגדולתו של הצדיק זה שעמד כ"כ בנסיון עכ"ד:
ולפי"ז יש להבין כאן בנסיון הראשון שהי' הציווי של הקב"ה שילך מארצו וממולדתו ושם הבטיחו השי"ת שירויח הרבה ע"י הליכה זו. וא"כ כיון שהנסיון לא הי' רק מה שהמחשבה שלו הי' לא להנאת עצמו אלא בלתי לה' לבדו וא"כ מה תועלת הי' לו בהנסיון זה כי לפניו נגלו כל תעלומות גם קודם הנסיון ולהראות לבאי עולם גודל צדקתו א"א כיון שמתן שכרו הי' בצדו והאדם יראה לעינים. וצדיק מה פעל. משא"כ בהנסיון האחרון שהלך לשחוט את בנו לפני הקב"ה שאז לא הי' באפשרי לומר שעשה זאת להנאתו וטובת עצמו והמעשה תוכיח שרק לש"ש כוונתו וכל מגמתו לקיים מצות הבורא ב"ה ואז נתגלה הדבר למפרע שגם בנסיונו הראשון בלכתו מארצו וממולדתו ג"כ הי' כוונתו לשמים ולא לטובת עצמו. נמצא לפי"ז דזכינו דע"י לך לך השני הנכתב אצל העקידה נגלה הדבר אשר גם בלך לך הראשון הי' כוונתו רצוי' ונסיון גדול הי' שם. וז"ש במד"ר עה"פ והאלקים נסה את אברהם הה"ד נתת ליראיך נס להתנוסס נסיון אחר נסיון מפני קושט סלה ר"ל שמה שהי' נסיון אחר נסיון הי' מפני הקושט והאמת שיתגלה על הנסיון הראשון שהי' ג"כ רק לשמו ית' והבן:
והאלהים נסה את אברהם וגו' לך לך אל ארץ המורי' וגו' איתא במדרש מי יעלה בהר ה' זה אברהם שנאמר לך לך וגו' ומי יקום במקום קדשו זה אברהם שנאמר אל המקום אשר עמד שם. יתבאר עפי"מ דאי' בספה"ק על אומרם ז"ל והנה טוב מאוד זה יצר הרע כי מן היצה"ר יצמח טובה גדולה להאדם אשר הוא עובד ה' באמת ובתמים ולא יעצרהו שום דבר שבעולם מלקיים מצות הבורא ית' ואינו משגיח כלל בכל המניעות הבאים אליו מאת היצה"ר כי הוא מתגבר על זה בכל כחו ואז העשי' נתפעל לטובה ביותר עד למאוד כי כל דבר תפעל מהפכו. וזה טוב מאוד זה היצה"ר עכ"ד. והנה האדם נקרא בשם הולך לאשר כי מיום הולדו מבטן אמו היצה"ר כרוך בעקבו ורוצה תמיד להחטיאו כמאמר דהמע"ה הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי ע"כ צריך האדם להשתדל בכ"ע להתגבר על חלק הרע אשר בקרבו ולהיות מוסיף והולך בכל יום בקדושתו וטהרת כל גופו עד אשר יטהר מכל שמץ ודופי ופגם שבא לו מעצת יצה"ר עד אשר יהי' לבו חלל בקרבו. ומעתה אין צריך עוד לעבוד בבחי' הולך ומתגבר כמקדם כי לאחר הכיבוש וההשלמה הפכו לטוב ונעשה בבחי' עומד והעבודה הזאת היא בנקל יותר מעבודה הראשונה להוסיף ולהרבות בקדושה כי בהחסר המונע זאת המרגעה שיהי' עומד כמו שמצינו במרע"ה עומד ומשמש אף שהוא משמש שם בקדושה עכ"ז אינו בבחי' הולך רק בבחי' עומד כי מעתה יתוסף הקדושה בעבודת עומד ומשמש. והנה היצה"ר נקרא הר כמ"ש הללו נדמה להם כהר וז"ש מי יעלה בהר ה' היינו כמו שאמרנו שע"י היצה"ר נתפעל הדבר להפכו לעשות רצון אדון כל. מי יעלה שיהי' לו עלי' ע"י ההר ה' ע"ד בראתי יצה"ר. זה אברהם. שהוא הי' בבחי' הולך בהתגברתו עליו כנ"ל כמ"ש לך לך וגו' בחי' הולך. ומי יקום במקום קדשו זה אברהם שנאמר אל המקום אשר עמד שם שבא אח"כ לבחי' עומד ומשמש לעבוד את השם בקדושה ובטהרה כמו"ש ואברהם עודנו עומד לפני ה'. והיינו אל המקום אשר עמד שם שנעשה עומד והבן:
וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק. צ"ב מ"ש וישא אברהם את עיניו ומה חידש בזה. אכן ע"ד הרמז י"ל בזה ויתבאר ג"כ המסורה וירא את המקום מרחוק. מרחוק ה' נראה לי ע"כ דהנה מצינו שהראה הקב"ה למשה דור דור ודורשיו דור דור ומנהיגיו עד היום האחרון וכו' והנה (בפ' דלעיל) נאמר והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו ופירש"י רמז לצרות וחושך של גליות. ומסתמא ראה ג"כ את המנהיגים ושופטי הדור שיהי' בימים ההם בסוף הגלות האחרון כמו שהוא עתה בסוף הגלות שלא יהי' בכחם ודעתם הקצרה להתקרב עצמם אל הגאולה:
וזש"ה וישא אברהם את עיניו היינו שנשא את עיני העדה וראשי' והגביהם למעלה בקדושה שיהי' בהם כח לקבל גודל קדושת קץ הפלאות ויום המקווה במהרה וע"י הכח הזה שנשא את עיני העדה פעל בהם המדה הזה כח כחו שגם הם יהי' בכחם להשקות לאחרים מתורתם וקדושתם ושיוכלו גם הם. להכין א"ע להגאולה הקרובה. והנה איתא בבעה"ט. את המקום בגימט' זו ירושלים. וזאת תורת המסורה וירא את המקום היינו בנין בית המקדש בנין ירושלים כנ"ל מרחוק שלא יוכלו לקרב את עצמם אל הגאולה שראה שפלות הדור שלא יוכלו לקרב ולטהר עצמם. וישא אברהם את עיניו את עיני העדה שנשאם למעלה ותיקן אותם להיותם ראוי' לקבל אור קדושת היום הבא. וזהו מרחוק אף שהוא מרחוק בכל זאת ה' נראה לי להושיענו ולגאלינו במהרה וזה ע"י כחו של אאע"ה במה שנשא עיני העדה שיהי' ראוים לקבלת הגאולה במהרה. והבן:
במד"ר משמועה רעה לא יירא זה אברהם שנא' כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה נכון לבו בטוח בה' זה אברהם ומצאת את לבבו נאמן לפניך סמוך לבו לא יירא אל תירא אברם עד אשר יראה בצריו ויחלק עליהם לילה. וצ"ב:
והנ"ל בזה בהקדם ליישב סתירת מאמרם ז"ל צדיקים מהפכין מדה"ד למדת הרחמים דהיינו שהיכולת בידם להמתיק כל הדינים והגבורות עד שנשאר תחתם רחמים וחסדים. וזה סותר למה שאמרו ז"ל שמה"ד אינו חוזר ברקניא דמשמע אף דיש ביכולת הצדיקים לבטל הדינים והגבורות מעלינו ומעל כל אחינו בנ"י מ"מ שיחזור ריקם לגמרי בלי שום התפעלת כלל א"א ואיתא בספרן של צדיקים שזה פי' הפסוק בתהלים מושל בגבורתו עולם עיניו בגוים תצפינה דהיינו כשיצטרך הקב"ה למשול בגבורות אז עיניו בגוים תצפנה ולהריק עליהם את כל הגבורות למען אשר יסירם מעל עמו ישראל. אמנם י"ל דבאמת אלו ואלו דברי א"ח ותרווייהו קושטא קאי דבוודאי הצדיקים גמורים העובדים את הקב"ה באהבה ויראה הרוממות בלי שום פני' לטובתם ולצרכם כלל אז יש ביכולתם להפוך את מה"ד למדה"ר לגמרי ולא יעשה שום רושם כלל וע"ז אמרו ז"ל בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל כו' אכן מי שעבודתו אינה עוד בתכלית השלימות שלא יהי' לו שום פני' לצורך עצמו כלל אז בוודאי שגם הוא יוכל להתפלל להש"י שיעורר רחמיו ולהסר כל הדינים והגבורות אשר עתידין לבא ח"ו על כלל ישראל אבל לזה אין ביכולתו להמתיק את תגבורת הדינים בשורשן עד שישארו תחתם רחמים וחסדים וע"ז נאמר מה"ד אינו חוזר בריקניא. ומוכרח להתפלל שיתן עיניו בגוים לעשות בהם משפט כתוב ואז הדר הוא לכל חסידיו שכמתקין הדינין מעל עמו בנ"י:
והנה פירש"י ז"ל עה"פ אל תשלח ידך אל הנער וגו' שאמר לו א"כ לחנם באתי לכאן אעשה לו חבלה ואוציא ממנו מעט דם אמר לו אל תעש לו מאומה אל תעש לו מום. ולכאורה זהו משולל הבנה דלמה רצה כ"כ לעשות לו מום כיון שלא הי' מחויב אחר שאמר לו המלאך אל תשלח ידך וגו' אמנם אברהם אע"ה ברוב ענותנותו שאמר ואנכי עפר ואפר לא חשב בעצמו שהוא בא למדרגה הלזו לעבוד השי"ת באמת בלי שום פני' אחרת לטובת עצמו וממילא לא האמין בעצמו שהוא יכול למתק את כל הדינים והג' בשורשן עד שישארו תחתיהם רחמים וחסדים גדולים כמבואר שהא בהא תליא כי מי שאינו בסוג הראשון המעולה אינו יכול להפוך מדה"ד למדה"ר. ולכן רצה לעשות לו עכ"פ מום דכיון שראה שנתעורר עליו איזהו דינים שצוהו ה' לשחוט את בנו ע"כ לא האמין שיחזור בריקניא וכאשר יתן בו מום ירצה לבטל הדינים בהעשי' וע"ז השיב לו המלאך עתה ידעתי כי ירא אלקים דייקא אתה ור"ל ביראת הרוממות דייקא שהיא יראת אלקים כמו שמבואר בס' ישמח משה למוזלה"ה בפרשה זו כי יראת העונש אינו נקרא ירא אלקים והראי' לזה שלא חשכת את בנך את יחידך ומזה מוכח שלא עשית זאת רק בשביל יראת אלקים יראה עילאה כי בשביל יראת שכר ועונש לא הי' לך לשחוט את בנך יחידך שאין לך עונש גדול מזה. וכיון שאתה בבחי' הנ"ל ממילא אין לך לעשות אפי' מום כל שהוא לבנך כי הלא מעתה תוכל להפוך המדה"ד לרחמים גמורים כנ"ל. וז"ש המד"ר משמועה רעה לא ירא זה אברהם שכ' בי' כי ירא אלקים אתה היינו כמו שאמרנו שהגיע למדרגת יראת הרוממות ועי"ז לא יירא שיוכל להפוך המודה"ד החזקה למדה"ר כמבואר ואמר עוד נכון לבו בטוח בה' זה אברהם ומצאת את לבבו נאמן לפניך כמו שאמרו ז"ל שהפכו כלו לטוב ולא הי' לו שום פני' אחרת לטובת עצמו כלל ורק כלו לה' בשביל יראת הרוממת ועי"ז יכול להפוך מדה"ד למדה"ר. וגמר אומר סמוך לבו וגו' שיעורו כאומר בעת שהי' צריך עוד לאיזה סמיכה לתמוך את לבו שלא הגיע עדיין למדרגת הפכו כלו לטוב וזה הי' בעת שנ' בו אל תירא אברם שלא נתוסף לו אז אות ה' על שמו כי לא הי' בידו אז החמשה אברים כמו אח"כ וכפירש"י. ממילא לא הי' אז בתכלית השלימות כ"כ כמו אחר שנקרא שמו אברהם. ולזה לא יירא אז עד אשר יראה בצריו ויחלק עליהם לילה שהי' צריך אז לבחי' עיניו בגוים תצפנה שימשלו בם הגבורות משא"כ אח"כ בעת שהי' בתכלית השלימות שנתוספו לו גם החמשה אברים אז הי' בכחו להמתיק את הדינים בשורשם ולהפוך אותם לרחמים וחסדים גמורים כמבואר:
בהפטורה ואת ובניך תחיי בנותר פירש"י ז"ל וז"ל עד שיחיו המתים. ולכאורה יפלא דמה עניין תחיית המתים לכאן:
ונ"ל עפימ"ש בפתיחה לחת"ס לפרש הא דכתיב יקימך ה' לו לעם קדוש וראו כל עמי הארץ וגו' והותירך נופל על חלק הנשאר כמו והנותר ממנו ומה ענינו לכאן אבל הענין עפימ"ש הרמב"ם דע בני כי האדם המסכן בזה העולם השפל אין לו מנוחה ואשרי למי שחתמו ימיו מהרה בלי טרדת הנפש עכ"ל והנה ענינו רואות כי השרידים הצדיקים השלימים התמימים גם המה ינובון בשיבה טובה אם כי השלימו נפשותם בימי נעוריהם ובלי ספק כי אין זה למענם כי אם השי"ת יאריך ימיהם ושנותיהם לטובת זרעיהם ותלמידיהם להדריכם בדרך ישרה להשלים נפשיהם וז"ש יקימך וגו' וראו וגו' ובכ"ז והותירך ה' לטובה ישאירך בזה העולם בפרי בטנך כלו' בשביל פרי בטנך עכ"ד. ובזה פי' א"א זצוקלה"ה בספרו רב טוב (פ' מקץ) הפ' ואת ובניך תחי' בנותר שר"ל בשביל בניך תחי' בנותר היינו באותן ימים הנותרים שהותירך ה' אחר חתימת ימיך שהם לכאורה אך למותר אבל באמת המה לתכלית טובת והשלמת הבנים ותלמידים עכ"ד. ולפי"ז לפעמים אף במי שבאמת כבר הי' ראוי לגמור דינו שילך ויפטר לבית עולמו ואל יתעכב עוד בעוה"ז. לפעמים יניח אותו בחיים חיותו עבור בניו כנ"ל. וזהו דוגמת תחיית המתים דהיינו אותן שעומדין וראוין להיות מתים הקב"ה מחי' אותם עבור בניהם. וזש"פ רש"י ז"ל על ואת ובניך תחי' בנותר שר"ל שבשביל בניך תחי' באותן ימים הנותרים אחר השלמת הנפש וע"ז אמר שהענין כ"כ הוא עד שיחיו המתים דהיינו עד שאף אותן הראוין ועומדין להיות מתים יחי' עבור טובת והשלמת בניהם ותלמידיהם וא"ש: