קדושת יום טוב חלק א· רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים
וישב
וישב יעקב וגו' הדקדוקים רבו (א') במה דאמר קודם וישב יעקב ואח"כ אמר וישראל אהב את יוסף וגו' ושינה מיעקב לישראל (ב') צריך להבין המדרש והובא ברש"י ז"ל בקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף אתמהה והלא אדרבה רצון יראיו יעשה כתיב בשגם שבלי שום ספק יעקב אבינו מובחר שבאבות לא היה כוונתו לישב בשלוה כדי להתענג בתענוגים הגופנים בשלוה והשקט ואך בודאי הי' כוונתו לישב בשלוה כדי לעבוד את הש"י בלי שום מניעת ועיכובים וא"כ למה מנע הקב"ה ממנו את שלותו (ג) דקדקו בזה דקדוק עצום במה דאמר רוגזו של יוסף ולא אמר צערו של יוסף עיין בישמח משה לאא"ז זצוקלה"ה (ד') יש להבין דברי המד"ר עה"פ וישראל אהב את יוסף וז"ל ד"א פסים ר"ש בן לקיש בשם ראב"ע כתיב לכו וראו מפעלות אלקים וכתיב בתרי' הפך ים ליבשה למה וישנאו אותו כדי שיקרע הים לפניהם פסים פס ים עכ"ל והוא תמוה דמה ענין שנאת אחי יוסף לקריעת ים סוף (ה') גם דברי המדרש להלן בפי' עה"פ וינס ויצא החוצה קפץ בזכות אבות המד"א ויוצא אותו החוצה בזכות אבות ע"כ והיא פלא מה ענין זכות אבות לקפיצת החוצה (וא"ו) צ"ל מה דאיתא עוד שם במד"ר שמעון איש קטרון אמר בזכות עצמותיו של יוסף נקרע הים לישראל הה"ד הים ראה וינס בזכות ויעזוב בגדו בידה וינס. והנה דברי המד"ר הזה איתא גם במקומות אחרים רק בלשון אחר הים ראה וינס מה ראה ארונו של יוסף דכתיב בי' וינס ויצא החוצה ע"כ ובין כך ובין כך צ"ל מה ענין קריעת י"ס לזכותו של יוסף דייקא (ז') יל"ד באומרו וינס ויצא החוצה שתיבת החוצה היא לכאורה כמותר דהי' די לומר וינס ויצא ומה נ"מ אם לחוצה אם לאו (חי"ת) יותר על כלנה יל"ד על ענין הקנאה והשנאה שבאחי יוסף בשלמא לפימ"ש רש"י ז"ל כי בן זקנים הוא לו ארי בר חכים הוא לי' שפיר דגדלה הקנאה עד למעלה במה שראו שאותו אהב מכל אחיו עבור שחשב שהוא בר חכים יותר מכל אחיו ובפרט כי הם לא חשבו אותו לבר חכים כי הם דנו אותו להריגה עבור הדבה שהוציא עליהם כידוע אבל לפי' פי' הא' שברש"י כי בן זקונים הוא לו כפשוטו עבור שנולד לו בעת זקנותו והי' אהבתו ליוסף מצד הטבע שנולד לו לעת זקנותו א"כ צ"ל מה הי' בזה ענין הקנאה שקנאו בו אחיו. וכל אלה באחת יבוארו בס"ד והוא בהניח הנחה צודקת דהנה ידוע דמי שעובד את השי"ת חוץ לדרך הטבע גם הוא יתברך מתנהג עמו חוץ לדרך הטבע ע"ז כתיב ה' צלך וכמו דאיתא במדרש אצל אברהם אבינו ע"ה דכתיב ויוצא אותו החוצה שהוציאו מחללו של עולם והגבוהו למעלה מן הכוכבים ושם מבואר באורך שהראה לו שאף שבדרך הטבע א"א לו להוליד מ"מ הוציאו למעלה מן הכוכבים והמזלות שיוליד בן למעלה מן המזל והטבע וכ"כ איתא בסה"ק שבכל צדיקי אמת שהם למעלה מן הטבע והמזל גם למעלה מן הזמן שאין שום זמן שולט בהם ולפי"ז י"ל הקנאה שהי' באחי יוסף אף שהי' להם לחשוב שיעקב אהב את יוסף ע"י שנולד לעת זקנותו שבזה לא שייך שום קנאה כנ"ל מ"מ הם שפטו בשכלם את זאת כי אהבה כזו היינו לאהוב את בנו הנולד לו לעת זקנתו הוא רק באיש ההמוני שמתנהג עפ"י דרך הטבע והוא תחת הזמן וכן הוא התחייבות הטבע אבל לא כאלה חלק תורת יעקב אביהם הקדוש המובחר שבאבות שיהי' תחת הטבע והזמן וע"כ יאמר ליעקב ענין האהבה ליוסף ארי בר חכים הוא לי' ועי"ז א"ש ויקנאו בו אחיו וזה אומרו וישראל אהב את יוסף כי ידוע אשר שם ישראל מורה על ענין למעלה מן הטבע והמזל כי הוא ע"ש כי שרית עם אלקים ואנשים שליט ומושל בעליונים ובתחתונים. וז"ש ע"י וישראל דייקא אהב את יוסף ירצה שאהב את יוסף בעת שהי' בבחינת ישראל שהיא המדרגה הגבוה למעלה מן הטבע ולמעלה מן המזל וא"כ הי' מחמת כי בר חכים הוא לי' ולזה ויקנאו בו אחיו כמבואר:
והנה יעקב אבינו ע"ה בענוות צדקו לא חשב בעצמו שהוא בא לבחי' זאת להיות למעלה מן הטבע והזמן והמזל ולכן אמר בקש לישב בשלוה כי הנה זה ענין שלות יעקב שבודאי לא חפץ בה עבור תענוגי עוה"ז ואך בקש בשלותו שיוכל לעבוד את השי"ת באין מפריע בהשקט ושלוה. ובאמת ענין השלוה הנצרך להעבודה אינו שייך אלא באיש המתנהג עפ"י חוקי הטבע ונועל תחת הזמן גם בעבדו את ה' ואצלו שייך למימר שיותר יוכל לעבוד את ה' אם ישב בשלוה ולא יהי' לו שום מניעות ועיכובים ולאו כל העתים שוים אצלו משא"כ באיש אשר הוא למעלה מן הטבע ולמעלה מן המזל וגם הזמן לא יעכב אצלו. כי ידוע מאמרם ז"ל שהקב"ה נמלך בנשמות הצדיקים בעת בריאת העולם וא"כ כבר הם קודם בריאת הטבע המוטבע בהבריאה והזמן והמזלות ואינם נופלים תחתיהם א"כ האיך שייך למימר אצל הצדיקים האלו שיותר טוב להם לעבוד את השי"ת בעת שלותם הלא אינו באפשרות שימשול עליהם שום עיכוב ושום זמן כי בכל עת ובכל זמן ורגע עומדים הכן למסור נפשם ולבבם עבור קדושת שמו יתברך ולבם בוער תמיד ברשפי אש שלהבת י' כמו ששמענו וראינו בצדיקי אמת שבבל דור ודור שאין שום זמן והכנה לעבודת השי"ת אצלם כי כל העתים שוין לטובה אם יש לו לב בוער להש"י והוא למעלה מן הטבע וא"כ לפי"ז יעקב אבינו שבקש לישב בשלוה עבור עבודת השי"ת בודאי כשהי' חושב וערכו עליו בענוות צדקו שאינו בבחי' זו להיות למעלה מן הטבע ולמעלה מן הזמן ולכך קפץ עליו רוגזו של יוסף היינו מה שאחי יוסף שנאו אותו שבזה נראה לו שהוא למעלה מן הטבע ולמעלה מן הזמן והמזל שאל"כ אין שום טעם להשנאה עבור הקנאה כי אותו אהב אביהם כי הי' להם לחשוב שאהבה היא עבור שנולד בעת זקנתו כנ"ל ואך עבור שהוא למעלה מן הטבע והזמן שע"י כך אין לומר שהאהבה היא עבור שנולד בעת זקנתו רק ע"י כי בר חכים הוא לי' לכן וישנאו אותו ויקנאו בו אחיו. ומזה שהראו לו משנאתם ורוגזותם על יוסף שהוא למעלה מן הטבע והמזל נסתר טענתו שבקש לישב בשלוה והבן וזאת הי' הכוונה להראות לו שהוא למעלה מן הטבע והזמן והרי היא כמבואר.
ומשם בארה ביאור המדרש וישנאו אותו כדי שיקרע הים לפניהם כי אמרו ז"ל במדרש פרש' בשלח שטען הים למשה רבינו ע"ה אני קשיש ממך שאני נבראתי בשלישי ואתה נבראת בששי ולא רצה לקרוע מפניו ובאמת לפי האמור נסתרה טענתו כי כיון שנשמת הצדיקים הם הי' קודם בריאת העולם והמזלות ואין הזמן מושל עליהם כלל וכלל ואדרבה שזרועם מושלה על הזמן ומשנורי השמים והמזלות א"כ אטו בקשישיתא תליא מלתא בטעמא תליא מלתא שהצדיק הוא מוקדם יותר משנות העולם והזמן ואינו נופל תחתיהם (וע"ש במדרש בשלח ר"ש אומר כבר הכתבתי עליך כו' וכבר עשיתיך גזבר עליו ועיין שם בידי משה שזהו תשובה להים שהתורה הי' קודם בריאת עולם ולפי הנ"ל א"ש מאוד) וז"ש למה וישנאו אותו כדי שיקרע הים לפניהם כי משנאת אחי יוסף מוכח שהם למעלה מן הטבע והמזל כמבואר לעיל שבלא זה אין שום מקום לשנאתם ורוגזתם ועי"ז שפיר נבקע הים לישראל ולא הי' לו טענה זו דאני קשיש ממך שהם קודמים מבריאת הטבע. והזמן והבן:
והנה גם אצל יוסף נוכל לומר שלא הי' באפשרי עפ"י דרך הטבע והשכל להנצל מעצת היצר מלחטוא באשת אדוניו וכמו שבאמת אמרו ז"ל במס' סוטה לחד מ"ד ורק נראה לו דמות דיוקנו של אביו הכוונה למדרגת אביו שהי' למעלה מן הטבע ומוקדם להזמן. וכמו שספרו ז"ל במדרשים האיך הי' אז התגברות היצר עליו ואך בדרך זה ניצול מהחטא שהלך והגביה א"ע למעלה מן הטבע ולמעלה מן המזל והזמן שבזה הכח יגבר איש אף שלא עפ"י שכל האנושי ורמז יפה לזה במה דכתיב וינס ויצא החוצ"ה למדרש גז"ש דכתיב גבי אברהם אע"ה ויוצא החוצ"ה שפי' במדרש שהוציא אותו למעלה מכיפת הרקיע כדי להראותו שהוא למעלה מן הטבע עיין שם במדרש פ' לך ובמפורשים כ"כ ניתן לדרוש גם גבי יוסף ויצא החוצה חוץ לכיפת הרקיע ולחללו של עולם שהלך למעלה מן הטבע ולמעלה מן המזל ובזה התגבר על עצת היצר ומזימותיו ומעתה טועמנו צוף דבש בדבר המד"ר וינס ויצא החוצה קפץ בזכות אבות המד"א ויוצא אותו החוצה ר"ל כמו שהוציא הקב"ה את אברהם אע"ה מחללו של עולם למעלה מן המזל כ"כ גם יוסף קפץ בזכות אבות ועי"ז גם הוא וינס ויצא החוצה למעלה מן המזל ולמעלה מן הטבע וא"ש מאוד. והשתא דאתינא להכי נופל לפרש גם החוט המשולש שבמד"ר שהים ראה וינס בזכות עצמותיו של יוסף דכתיב בי' ויעזוב בגדו בידה וינס ויצא החוצה דהיינו שהי' למעלה מן הטבע ולמעלה מן המזל והזמן לכן הים ראה וינס כי לא הי' לו טענה זו שטען אני קשיש ממך כדברי המד"ר שהבאתי לעיל כי כשראה ביוסף שהי' למעלה מן הטבע והזמן א"כ מה שייך למימר עוד אני קשיש ממך שהוא מוקדם מבריאת הזמן כמבואר ובזה שפיר נקרע הים כשראה ארונו של יוסף דכתיב בי' ביוסף וינס ויצא החוצה ודוק היטיב וא"ש ונחמד היא:
וע"ד עומק הפשט נ"ל לת' הקושי' שהקשינו מה הי' הקנאה באחי יוסף ע"י שאותו אהב אביהם הלא מקרא מלא דבר הכתוב וישראל אהב את יוסף כי בן זקונים הוא לו ופירש"י ז"ל לחד פירושא שנולד בעת זקנותו וא"כ מה שייך בזה הקנאה במה שהם לא נולדו בעת זקנותו אכן י"ל כי הנה יל"ד באומרו וישראל אהב וגו' מכ"ל אחיו שתיבת כל הוא כמיותר והול"ל אהב את יוסף מאחיו אכן י"ל ע"ד שחקרו לפימ"ש רש"י ז"ל שנולד בעת זקנתו למה לא אהב גם את בנימין מיוסף שנולד בזמן מאוחר מיוסף ובאמת דא ודאי קושיא היא ע"כ נוכל לומר שמזה כצמח הקנאה במה שראו שאהב את יוסף גם יותר מבנימין ואם נאמר שאהבת יוסף הי' עבור שנולד בעת זקנתו מהראוי הי' שיאהב את בנימין יותר ממנו כי נולד באיחור יותר מיוסף ומזה הכריחו שאהבה הי' ע"כ ארי בר חכים הוא לי' כפי' השני שפירש"י ז"ל והוא העיקר ועי"ז שפיר שנאתם וקנאתם גדלה עד למעלה ראש כיון שראו שיעקב אביהם חשב שיוסף הוא היותר בר חכים מכל אחיו ובאמת הם לא חשבו כך כי דנו אותו להריגה כידוע ועפי"ז נתבאר היטב מאמר הכ' ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכ"ל אחיו גם מבנימין וישנאו אותו כי ראו וידעו שאהבתו ליוסף הוא ארי בר חכים הוא לי' כמבואר ודוק.
וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו וגו' ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וגו' וצ"ל שינוי הלשון קודם כתוב אהב את יוסף מכל בניו ואח"כ כתיב מכל אחיו ולכאורה הול"ל גם בפעם הב' מכל בניו. עוד הקשו המפורשים כי הנה יש להפליא מאוד על השבטים שבטי י"ה מאיזה טעם ישנאו אותו בשביל אהבת אביו אליו ומה הי' לו לעשות. ונ"ל לפרש כי כתיב למעלה ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע. דהנה לכאורה קשה האיך יעלה עה"ד של אברהם אשר השי"ת יספה את הצדיקים וכי חשיד קוב"ה וכו' ואיתא בספר בני יששכר לת' ותורף דבריו דהנה הצרפתית אמרה לאלי' באת אלי להזכיר את עוני ופי' רז"ל שאמרה עד שלא באת אלי הייתי נחשבת לצדיקת בערך הרשעים ועתה כשבאת אצלי אחשב בערכך לרשעה וזה מחסד הבורא אשר יחשוב את האדם לצדיק בערך הרשעים הגם שאינו צדיק באמת וז"ש אברהם האף תספה צדיק עם רשע ר"ל צדיק כזה שאינו צדיק בעצם רק ע"י ערך הרשע ואינו צדיק גמור באמת חלילה לך מעשות כו' להמית צדיק עם רשע היינו כנ"ל אותו שהוא צדיק רק בהצטרפות עם רשע עכ"ד ומעתה לא קשה מה שהשבטים שנאו את יוסף שהם חשבו מחמת שיוסף הביא את דבתם רעה אל אביהם והי' מעריך מעשיו נגד מעשיהם הי' נחשב בעיניו לצדיק יותר ממה שהי' באמת. אבל האמת לא כן הי' שאהב אותו מחמת כי בן זקנים הוא לו כתרגומו בר חכים הוא לי' וזש"ה וישראל אהב את יוסף מכל בניו ר"ל אף שהי' כולם בניו כדכתיב למעלה בפ' וישלח ויהיו בני יעקב שנים עשר ופירש"י ורבותינו דרשו ללמדנו בא שכלן שוין וכלן צדיקים אעפי"כ אהב אותו מכל בניו מחמת כי בן זקנים הוא לו. אבל ויראו אחיו כלומר נראה להם כי אותו אהב אביהם הוא רק מכל אחיו מחמת שהביא דבתם רעה אל אביהם והי' מעריך מעשיו נגד מעשיהם והי' נחשב אצלו לצדיק יותר ממה שהי' ובפרט שלא לומד ממעשיהם אף שהם אחיו ע"כ וישנאו אותו.
וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו. לכאורה תיבת לו היא מיותר והי' די לומר כי בן זקנים הוא יתבאר עפ"י דברי אבי מרן זצלה"ה בספרו ייטב לב לפ' ואברהם זקן בא בימים כי איש בחור בימי נעוריו כחו רב וחזק לעבוד את בוראו בבחי' מעשה אולם השכל עודנו חלש ובלתי זך ונהפוך הוא בימי הזקנה השכל נתוסף וזקני ת"ח כ"ז שמזקינים דעתן נתוספת עליהן אבל כחן חלש בענין המעשה לא יוכל עשה כפי אשר בימי עלומיו ואברהם הי' לו שני המדרגות היינו זקן זה שקנה חכמה ושכל וגם בא בימים בבחי' ימי הבחרות כאלו עוד לא בא רק בימים ולא בשנים וזה וה' ברך את אברהם בכל הן בכח וגבורה והן בהשגת השכל והמחשבה עכ"ל בקיצור נמרץ וכן אני אומר גם כאן וישראל אהב את יוסף כי בן זקנים הוא לו לעצמו ר"ל ליוסף כי הי' לו ג"כ שני המדרגות כמו אאע"ה היינו בחי' בן רך בשנים וגם זקנים זה שקנה חכמה ושכל ומחמת זה אהב את יוסף:
לך כא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשבני דבר וגו' צ"ל אומרו והשבני דב"ר והנ"ל דשם רומז למה שאמרו ז"ל אפי' יאמר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהיא ימין וכו' כדאי' בסנהדרין וזה נרמז במן הדבר היינו אף שנראה בדעתך כי היא רק דיבור בעלמא ואין שום שכל ולפי דעתו היא הנותנת להיפוך שהוא אצלו מימין על שמאל בכ"ז אתה מצווה לשמוע אליו. והנה כתיב לעיל ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם עירש"י ולכאורה יפלא האיך עשו השבטים כדברים האלו אכן באמת כוונת השבטים הי' לשם שמים וכמו שהאריכו המפורשים טעמם ונימוקם אכן יוסף חישב זאת לחטא ע"י ששמע מהם דיבורים והוא לא הבין טעמם ונימוקם. וזה שהביא לאביו רק דבתם רעה היינו הדברים שהי' מדברים והנה יעקב רצה לעשות שלום בינו ובין אחיו ע"כ אמר לו לך נא ראה את שלום אחיך והשבני דב"ר היינו הוא הדבר הנאמר לא תסור מן הדבר כי דיבורם בודאי קודש הם ואין לך לחשוב עליהם לרעה ובזה יתבאר מדרש פליאה וזה תוארו ראה את שלום אחיך הראה לו את שדרש רע"ק. היינו לרבות ת"ח שנאמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ועי"ז שלם יהי' באהליכם והבן:
וישמע ראובן ויצלהו מידם וגו' השליכו אותו אל הבור הזה וגו' והבור רק אין בו מים. ודרשו ז"ל במס' שבת מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו ובזוה"ק הק' ר' יצחק מה הצלה היא זאת שהי' רוצה להצילו במה שהשליך אותו אל הבור של נחשים ועקרבים ומה זה להשיבו אל אביו. ויבואר עפימ"ש בעקידה שער ט"ו אין חי' שולטת באדם אלא א"כ נדמה לה כבהמה שכ' נמשל כבהמות נדמו כי הכח של כל הנבראים שבעולם נשרש בהאדם בחומר ואם הוא מושל בגבורתו על החומר אז הוא מושל ג"כ על כל הנבראים שבעולם וזה אין חי' שולטת באדם אלא אם נדמה לה היינו ר"ל שכח הנדמה באדם היא כבהמה שאין הצורה מושלת על החומר ומוזללה"ה בס' ישמח משה הוסיף לפ' שזה שאמר הכתוב נמשל ר"ל שאינו מושל על הבהמות רק נמשל שהם מושלים עליו הוא מחמת כבהמות נדמו שכח הדומה להנמצאים הם כבהמה ולא אדם עכ"ד זכינו לדין אשר אם הוא מושל על עצמו יכול למשול ג"כ על כל מה שחוץ ממנו ואז הוא בבחי' ומוראכם וחתכם יהי' וגו' והנה ראובן חש בראשו עלה ונסתפק למידן דיני' דהאי גברא שהשבטים דנו אותו להרג וחלוונותיו מורים שעתיד למלוך עליהם ואביו אהבו ועלה בלבו לעשות הבחינה זו דהיינו דאמר השליכו אותו אל הבור מקום נחשים ועקרבים דשכיחא היזקא ונראה אם יתן מוראו עליהם אז בדין הוא שראוי הוא להיות שליט בארץ כי מכיון שאין נחשים ועקרבים שולטים בו והיינו מטעם שהוא המשיל הצורה על החומר וא"כ מהראוי הוא להיות המושל על כל הארץ וליתן מוראו עליהם וז"ש להשיבו אל אביו יאמר לכוונת אביו שנאמר בו ואביו שמר את הדבר מצפה ומתי יהי' ויתקיימו חלומותיו וע"כ אמר ראובן להשליכו אל הבור של נחשים רעים למען יודע אם הוא ראוי למלוכה שיתקיימו חלומותיו והבן:
וישב ראובן אל הבור ויאמר הילד איננו ואני אנה אני בא ואיתא במדרש ואני אנה אני בא ממעשה בלהה ואומר דרשוני ונקדים לפרש דברי המדרש רבה וישב ראובן אל הבור א"ל הקב"ה מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת בתשובה תחלה חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחלה שנ' שובה ישראל עד י"א. ויל"ד במה שאמר מעולם לא חטא אדם לפני תיבת לפני לכאורה היא כמיותר כי למי יחטא אם לא לפניו ית"ש גם הקשו הלא גם קין מצינו שחטא ועשה תשובה. ולפענ"ד נראה לפ' בהקדם להבין איך יתכן שנפש מישראל יחטא לפני הקב"ה הלא מי שהוא בגדר ישראל הוא מאמין באמונה שלימה שהקב"ה משגיח עליו תמיד ורואה במעשיו בלי הפסק רגע והוא זן ומפרנס אותו ונותן לו כל הצטרכות ובכל עת ובכל רגע הוא נותן לו חיות כמו שאמרו ז"ל כל הנשמה תהלל וגו' על כל נשימה ונשימה ולא די שלא נטל החיות זאת להקדושה לעבדו בלב שלם וליתן הודאה על גודל רחמיו וחסדיו המרובים. כי אם אדרבה באותו כח וחיות הוא עומד ומורד כנגדו ואם ח"ו אינו מאמין בכ"ז א"כ זהו קשה מן הראשונה והוא קושי' המפורשים ותי' עפ"י דבריהם ז"ל אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות וא"כ בשעת העבירה הוא שוכח מכל וכל ומסיר מאתו השגחתו ית'. אך כ"ז אם אדם עובר עבירה ממש אבל אם אדם עושה איזה עבירה אשר בעיניו נראה שהוא מצוה ודרך ישר לפני איש ולמצוה יחשב לו רק שלפי האמת היא עבירה ויצה"ר הטמון בקרבו מסמא את עיניו ומסית ומדיח אותו א"כ גם בעשיית העבירה הוא מאמין באמונה שלימה שהוא עומד לפני הקב"ה כי הוא חושב לעשות מצוה וזה החוטא נקרא עומד לפניו ית"ש. והנה ידוע מה שראובן בלבל יציע אביו הי' כוונתו לש"ש שהי' חס על כבוד אמו כמו שאמרו ז"ל במס' שבת והובא ברש"י ז"ל ולפי דעתו נדמה לו שעשה מצוה אך לפי האמת לא הי' מצוה ומ"ש ז"ל שם שהאומר ראובן חטא אינו אלא טועה לא באו רק לשלול שלא היה המעשה כמבואר בקרא כידוע ולאחר המעשה שגם ראובן התבונן בדבר וראה שלא היה מצוה התחיל לעשות תשובה ע"ז וזהו דברי המדרש מעולם לא חטא אדם לפנ"י כלומר שבשעת החטא היה ג"כ לפני והיה מאמין שהשי"ת עומד כנגדו ורואה במעשיו ואף עפי"כ עשה הדבר מחמת שנדמה לו שעשה מצוה ולבסוף כאשר נתוודע לו שלא היה מצוה עשה תשובה גם ענין חטא כזה רק אתה פתחת בתשובה תחלה היינו בתשובה כזו ע"כ בשכר זאת אמר לו הקב"ה חייך שב"ב פותח בתשובה תחלה שנאמר שובה ישראל עד וגו' ור"ל שיהיה במדרגת ישראל המכונה לבני עלי' כידוע ואעפי"כ צריך לעשות תשובה על העבירות שחשב עליהם שהם מצוה וזהו שמסיים כי כשלת בעוניך ומקשי בגמרא האי עון מזיד הוא וקרי לי' כושל ולדרכינו יתכן כי לפי האמת הוא כושל כי הוא חשב לעשות מצוה והבן. ועתה נשובה ונחזור לדברי המדרש שהתחלנו הילד איננו ואני אנה אני בא ממעשה בלהה דהנה לכאורה קשה מה שאמר ראובן לא ככנו נפש השליכו אותו הבורה והבור ריק אין בו מים ודרשו ז"ל מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו והובא ברש"י וא"כ מה הועיל ראובן בהצלתו הלא בודאי ידע שהנחשים יזיקהו והיא קושי' הזוהר והאלשיך ותירצו דידוע שמה שהיה מחולקים יוסף עם אחיו השבטים היה עפ"י דתוה"ק וכל אחד מהם חשב בדעתו שעושה מצוה. והנה השבטים דנו אותו לחייב מיתה ורצו להרגו אך ראובן היה מסתפק ושואל ואמר לא נכנו נפש כי ממה שבעלי בחירה יהרגו אותו מאן מוכח שהיה חייב מיתה גם בידי שמים כי הבחירה חפשית ע"כ אמר השליכו אותו הבורה אל מקום דשכיחא היזיקא ואם משם תנצל נפשו יהיה לאות אשר הצדק ילין אתו ואין לו משפט מות כי מן השמים הצילו אותו. וע"כ כשבא ראובן אל הבור וראה שאין יוסף בבור וחשב שהנחשים ועקרבים אכלוהו וא"כ מוכח מזה שבוודאי חטא ואף שנתכוין לעשות מצוה בהוצאת דבה לפי דעתו שנראה לו הדין כן בדתוה"ק אפי"ה נחשב לו לחטא ומפני שלא עשה תשובה ע"כ בא אליו הרעה הזאת וא"כ גם הוא עשה עבירה במעשה בלהה אף שנתכוין לעשות מצוה. וז"ש הילד איננו מזה מוכח שעשייתו לאו מצוה הוי והיה צריך לעשות תשובה וא"כ אנה אני בא במעשה בלהה שגם זה נחשב לי לחטא אף שכוונתי היה לטובה. והבן:
א"י על המדרש הנ"ל ויאמר הילד איננו ואני אנה אני בא ממעשה בלהה. גם להבין הא דאיתא בס' לקוטי תורה הילד איננו ואני אנה בא ר"ת של אנ"י אנ"ה אל נקמות ה' אל נקמות הופיע עיי"ש וצ"ב. והנ"ל בס"ד בהקדם לפ' הפ' ויאמרו לו אחיו המלך תמלך וגו' ויוסיפו עוד שנא אותו על חלומותיו ועל דבריו. דיש לדקדק כיון דכתיב ויבא יוסף את דבתם וגו' הרי מבואר ששנאו אותו על עסקי הדבה א"כ לא היה צ"ל רק ויוסיפו עוד שנא אותו על חלומותיו ולמה אמר עוד ועל דבריו דהוא על הדבה כפירש"י ז"ל עיי"ש. והענין נ"ל דהנה יש ב' מיני נקמות לא ראי זה כראי זה. יש נקמה שהיא ע"י יסורים ועונש וכדומה ויש נקמה עפי"מ שנודע מרבינו הקדוש מהדו"ב זצוקללה"ה לפ' משוך חסדיך ליודעיך אל בחי' חסד הוא לרוממם ולנשאם מעל כל גבוה למעלה וזה ידמה בעיניהם לבחי' קכא ונוקם מגודל הבושה והכלימה שיכלמו מעונותיהם. ובזה פי' אאמ"ו זצוקללה"ה אל נושא היית להם ובזה ונוקם על עלילותם שמחמת מרבית הטובה שקבל מהמלך הטוב והמטיב עי"ז הוא נכנע לפניו ונתמלא בושה על אשר חטא לפניו ית"ש ונקמה כזו טובה יותר מכמה מלקיות ועונשים עיין בייט"ל ר"פ ויקרא. ובזה פירשתי המסורה. ושא עיניך ימה וצפונה. ראה עניי ועמלי ושא לכל חטאתי. ושא את מספר שמותם. דהנה ידוע שמצפון תפתח הרעה ומשם יוצאים הדינים לעולם. (עיין בדברי מרן בלק"ת בראשית שגם מערב היא דינא רפיא). ולפי"ז י"ל שזאת תורת המסורה ושא עיניך ימה וצפונה שמשם דינים מתערים וא"כ יוכל להיות נקמת העונש ע"ד ראה עניי ועמלי היינו במשפט היסורים ובזה יהיה ושא לכל חטאתי וע"כ אנו מבקשים מאת ה' הטוב שיהיה הנקמה לנקום על עלילותיו במדת הרחמנות וחסד בזה האופן ושא את מספר שמותם היינו בהתנשאות לגדלם ולרוממם בכל טוב. וז"ש אומרים ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה כי בעת צרה הזאת שהיה לישראל בימים ההם בודאי ידעו בנפשם שכ"ז לא לחנם בא להם כי אם ע"י חטא שחטאו על הנפש דלא חשיד קוב"ה דעביד דינא בלא דינא והיה ראוים לנקמה אמנם בחסד אל הטוב נקם את נקמתם בזה שהמשיך עליהם חוט של חסד וז"ש ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה שגדלת אותם בגבהי מרומים (גם גדולה רומז לחסד) ועי"ז עשו תשובה:
והנה ידוע מה ששימה בפי המפורשים שמה ששנאו את יוסף אחיהם כדכתיב וישנאו אותו הי' לש"ש כי חשדו אותו בהוצאת הדבה אל אביהם שהיא בעל לה"ר שהפליגו מאוד חז"ל בעונשי בעלי לה"ר במס' ערכין ובמס' פסחים ובמדרשים. וא"כ לפי שיטתם שחטא יוסף בודאי ענש יענש אך הי' מסופקים אם יבא עונשו עפי' פשטות היינו ביסורים ועונש או ע"ד התנשאות (כי אליבי' דר"א ב"ח שם בערכין ס"ל סיפר אין לו תחנה ומבואר בשל"ה דרמ"ב דלשה"ר אחד דוחה מאה תשובות ותקנתי' דהאי גברא דוקא בבחינה המעולה הנזכרת כי אמרו טובה מרדיות בלבו של אדם מכמה מלקיות) שזה יהי' עונשו מה שיגביה אותו השי"ת למעלה מעל כל גבוהים ועי"ז יבוש ויכלם על אשר חטא אך עתה כאשר סיפר להם החלומות והנה אנחנו מאלמים וגו' והנה קמה אלמתי. ותשתחוין לאלמתי הותר להם הספק ונודע להם שענשו יהי' דייקא בהתנשאות שינשאו ה' להיות למלך עליהם וז"ש ויוסיפו עוד שנא אותו על חלמותיו ועל דבריו שיעורו שע"י חלומותיו שמורים באצבע כי עוד עתיד למלוך עליהם הוסיף השנאה על דבריו הדבה שספר עליהם כי ע"י החלומות נודעו אשר לא ישלח ה' חצי נקמתו בו ביסורי עונש רק אדרבה ירומם וינשאו אותו למעלה ראש. והנה ראובן שבלבל יצועי אביו כאשר ראה והבין שעונש של יוסף יהי' ע"ד התנשאות ורוממת עלה שמחה בלבו שגם ענשו על מעשה בלהה יהי' ג"כ עד"ז אמנם כאשר שב אל הבור והנה אין יוסף בבור אז ראה שעונשו של יוסף לא הי' עפ"י התנשאות והרמת קרן כ"א עפי' פשטות ע"כ גם האי גברא בהאי פחדא יתיב שגם עונשו יהי' ע"י יסורים והן הן דברי המדרש הילד איננו ואני אנה אני בא ממעשה בלהה דכיון שיוסף לא נענש ע"י התנשאות א"כ גם אני אנה אני בא ממעשה בלהה ובזה יובן הרמז שכ' האר"י ז"ל בלק"ת בר"ת של אנ"י אנ"ה אל נקמות ה' אל נקמות הופיע הכוונה שראובן חשב שגם הם ילקו כיוסף במשפט חמור ומר והתפלל שכפי הראוי למלך של חסד שיענוש לעוברי רצונו בדרך א"ל חסד נקמות ה' לנקום בדרך זה על עלילותיו והבן כי נחמד הוא:
במדרש ויבא הביתה לעשות מלאכתו יום שבת הי' שנאמר כי בו שבת מכל מלאכתו ומה מלאכה עשה קרא ושנה מה שלמדו אביו ע"כ והוא פלאי. והנ"ל עפימ"ש בס' סדש"ש לפ' הפ' כי בו שבת מכל מלאכתו וגו' שלכאורה יל"ד על מה דקאמר כי בו שבת מכל מלאכתו הלא לא שבת אז ביום השבת אלא ממלאכת יום הששי אבל ממלאכת הימים הקודמים דהיינו ממלאכת יום הראשון נייח ביום השני ומיום השני שבת ביום השלישי וכן כולם וא"כ למה אמר ביום השביעי שבו שבת מכל מלאכתו דמשמע אף ממלאכת יום הראשון. אך הענין הוא כי כל המלאכות שאדם עושה בכל ימי שבתא אף שנעשו ונגמרו כפי הצורך והראוי מ"מ אין פעולתן נשלם עד יום השבת קודש שבלא שביתת יום השבת כל המלאכות הנעשים בשאר ימי החול הם כגוף בלא נשמה ונשמתן נשלם בהם ע"י שמירת יום הש"ק שבא להם עי"ז ממש חיות חדש וז"ש כי בו שבת מכל מלאכתו דהיינו אז ביום השבת שבת מכל המלאכות אף ממלאכת יום הראשון כי לא נשלם עוד פעולתו עד יום הש"ק ועתה שבת וינפש ממנה דוגמא לזה כתב גם באוה"ח הק' בפ' ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ ואך וביום השביעי שבת וינפש דהיינו שבא לו איזה נפש להתקיים ע"י השביתה ביום הש"ק. ובזה פי' אאזצוקלה"ה בס' י"מ שומריו וזוכריו המה מעידים כי לששה כל ברואים ועומדים לא אמר בששה רק לששה כי לא הי' נגמר יצירתן רק לששה ימים והי' תלוין ברפיון עד כי בא שבת בא מנוחה וקיום להבריאה עכ"ד וזאת תורת העולה אשר לפי"ז מצינו למדין דמי שאינו עושה שום מלאכה ביום השבת זהו אצלו המלאכה הגמורה שנותן כח בכל המלאכות שבלא שמירת יום השבת לא יקראו מלאכת ימי החול מלאכה כיון שאין להם קיום ומצב ודבר זה מתורת משה למדנו דכתיב כי בו שבת מכל מלאכתו שרק ביום הש"ק הי' עיקרי עבודת ימי החול מלאכה ואז שבת ממנה. וכאשר כבר מלתי אמורה (בפ' ואתחנן) לפ' הכ' ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת וגו' כי הנה ידוע דאם האדם עושה איזה עבודת עבד ואינו משיג בה שום תכלית המכוון ולשוא יגע אז לא מתקרי עבודתו שום עשי' ומלאכה ורק עבודה היא דמתקרי כי הוא עבד את עבודתו אף שלא נעשה בה שום דבר וז"ש ששת ימים תעבוד דהיינו שתעבוד את עבודתך בעסק הפרנסה אבל אם תרצה שיהי' ועשית כל מלאכתיך דהיינו שיהי' איזה עשי' במלאכתיך זהו רק ע"י ויום השביעי שבת וגו'. והנה גם כאן דקאמר ויבא הביתה לעשות מלאכתו ובאמת לא יקרא שום מלאכה ועשי' מה שאדם עושה בכל ימות החול רק במה שאינו עושה שום מלאכה ביום השבת עי"ז יקרא עבודת ימי החול מלאכה ועשי' ולזה אמרו במדרש על ויבא הביתה לעשות מלאכתו יום שבת הי' (ור"ל שזה הי' המלאכה והעשי' שעשה במה שלא עשה אז שום מלאכה שהי' יום שבת. וזהו המלאכה הגמורה מה שאינו עושה מלאכה ביום השבת כי עי"ז יקרא עבודת ימי החול מלאכה כמבואר) דכתיב כי בו שבת מכל מלאכתו דהיינו שהקב"ה שבת ביום השבת מכל מלאכתו אף ממלאכת יום הראשון מפני שלא נגמר עד יום השבת ומשם ראי' להדברים הנזכרים שגמר המלאכה הי' ביום השבת וגמר אומר המדרש ומה מלאכה עשה קרא ושנה מה שלמדו אביו ור"ל לפימ"ש בנוע"מ עה"פ למען הציל וגו' להשיבו אל אביו עפ"י דברי הזוהר ע"ד ה"פ נפלה כא כו' רבים רחמים ועי"ז מתייחס תואר אב כרחם אב וגו' וזהו למען הציל. להשיבו אל אביו להצילו מבחירתם להשיבו אל רחמי ה' כי רבים רחמיו כרחם אב עכ"ל המורם מדבריו דאביו דשם ר"ל אביו שבשמים גם אני נאמר ומה עשה קרא ושנה מה שלמדו אביו דהיינו אביו שבשמים בשעה שברא את העולם דכתיב בי' כי בו שבת מכל מלאכתו דהיינו שנגמר כל המלאכות ביום השבת כנ"ל זה למד יוסף ממנו ית' שמה ששבת ביום השבת קודש הי' עיקר מלאכתו ועשייתו ואז נגמרה בעיניו כל מלאכתו כמו שידע ולמד ממנו ית' והבן: