אור ברסלב

קדושת יום טוב חלק א· רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים

ויצא

דרוש לחינוך בית הכנסת בעיר טעטש בש"ק פ' תולדות

ויפגע במקום וילן שם וגו' פירש"י כונו ופגע ביריחו ופגע בדבשת ורבותינו פי' לשון תפלה כמו ואל תפגע בי. יתבאר לדעתי שהפי' הפשוט והדרש בקנה א' עולים בהקדם לפ' מאמר אליעזר עבד אברהם הקרה נא לפני היום וגו' עפי' הידוע דיש י"ד עתים לטובה וי"ד עתים להיפוך ח"ו כי בעתים הללו יש תגבורת הדינים אבל עכ"ז צדיק מושל ביראת אלקים ובכחו להפוך מדה"ד לרחמים כנודע ואף שהעתים מורים לרעה ח"ו אבל ישראל מושלים על הזמן והזמן נופל ונכנע תחתם וכמו ששמעתי לפ' מפה קדוש ישראל מהרי"א מזידיטושוב זצוקללה"ה ואתה נותן להם את אכלם בעתו ר"ל בעתו דייקא שהעת נכנע תחתיו והוא מושל בו שאין ישראל נופלים תחת הזמן וא"כ אפי' בעתים שהזמן גרמא לתגבורת הדינים ח"ו ג"כ נותן להם את אכלם עכ"ד. והנה אליעזר שהלך בשליחות אאע"ה הי' דואג ונבוך אולי יהי' העת והזמן גרמא שיהי' ח"ו תגבורת הדינים אשר עי"ז לא יהי' ביכולתו לעשות חסד עם אדוניו והתפלל ע"ז הקרה נא לפני היו"ם כלומר אפי' אם היום גורם לרעה ח"ו יהי' בכחו להמתיקו ולהפכו לרחמים וחסדים וזהו הקרה נא לפני היום ר"ל שהעת והזמן יהי' לפניו ובידו לעשות עצמו כרצונו ועי"ז ועשה חסד עם אדוני שלא יעכב שום זמן. והנה כמו כן יש באיזה מקומן שהמקום גורם לרעה ח"ו וג"כ יש בכח הצדיק לתקן מקומות כאלו ולתקן אנשי המקום להשיב רבים מעון ולהחזירן למוטב כמו שמצינו אצל אברהם ושרה ואת הנפש אשר עשו בחרן כפירש"י שם כי איש הישראלי אינו נופל תחת הזמן והמקום ונהפוך הוא שישראל מושלים בהזמן והמקום וכל שתה תחת רגליו. והנה יאע"ה בעת שיצא ללכת לחרן אל לבן הארמי מקום אנשי רשע מורא עלה על ראשו ודאגה בלב איש אולי יגרום לו המקום שיפול ממדרגתו ע"י המקום הזה לכך עמד והתפלל ע"ז שהוא ימשול על המקום שהמקום יפול תחתיו ואדרבה שיהי' עוד בכחו לתקן שם האנשים להביאם תחת כנפי השכינה כמאמרם ז"ל עה"פ וישב יעקב בארץ מגורי אביו כידוע:

וזש"ה ויפגע במקום ופירש"י כמו ופגע ביריחו כו' והמדרש שהיא לשון תפלה. ולפי הנ"ל הפשט עם המדרש כחדא אזלין ואלו ואלו דא"ח שיעקב אע"ה התפלל ע"ז שהוא יפגע בהמקום ר"ל שהמקום יפול תחתיו והוא ימשול בו שיוכל לתקן את אנשי המקום ההוא והראו לו מן השמים שנתקבלה תפלתו ולכך וילן שם כי בא השמש פירש"י שהשמש שקעה בשביל יעקב להראות לו לדעת שהזמן נופל תחתיו וממילא גם המקום יפול ויכנע תחתיו כנ"ל. וזש"ה ויקח מאבני המקום ע"ד והסירותי את לב האבן מבשרכם ר"ל שהועיל לו תפלתו שיקח מאבני המקום הם האנשים אשר לב האבן להם וישם מראשותיו שתיקן אותם למעלה ראש להביאם תחת כנפי השכינה. וזה הענין מרומז ג"כ בהחלום והנה סולם מוצב ארצה ירצה אנשים פשוטים קטני הערך במדרגה תחתונה יש ביכולת לתקנם עד שראשו מגיע השמימה שיבואו למדרגה גדולה שאין למעלה הימנה כמו אצל יאע"ה שע"י הי' עלי' גם לאבני המקום כנ"ל והבן:

א"י ויפגע במקום וגו' ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא פירש"י באותו מקום שכב אבל י"ד שנים ששימש בבית עבר לא שכב בלילה שהי' עוסק בתורה. וצ"ל לאיזה ענין משמיענו הכתוב זאת שלקח מאבני המקום וישם מראשותיו. גם אומרו באותו מקום שכב כו' צל"ד דאין זה מקומו של הידיעה זאת שבבית עבר לא שכב בלילה. ונראה לפ' עפי"מ דאיתא בפ"ק דברכות אם רואה שיצרו מתגבר עליו יעסוק בתורה נצחו מוטב ואם לאו יזכיר לו יום המיתה. והנה ממוצא דבר נשמע אשר עת שהי' ויאע"ה בבית עבר ולמד ושנה בתורה ולילה כיום יאיר לו אז בודאי לא הי' צריך להזכרת יום המיתה כי דידי' נצח נצחוהו ליצרו רק עתה בעת שהלך נדוד לדרכו והי' מוכרח לבטל מלעסוק בתורה ועלה מורא על ראשו שלא יתגבר עליו יצרו ע"כ זכרונו בא לפניו ביום המיתה שאדם יסודו מעפר וסופו לעפר ובזה ישבר תאותו ויצרו המתגבר עליו. כמו שפי' רבינו הקדוש בנועם אלימלך פ' תבא מאמר חז"ל כיצד מצות בכורים אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה כורך עלי' גמי דהיינו האדם הרוצה לשבר תאותו כי לב האדם מתאוה לפרי ראשון וצריך לשבר תאותיו בזה כורך עלי' גמי פי' יזכיר לו יום המיתה איך יהי' מונח בקבר ויצמיח עליו גמי ועשב ובהעלות זאת על זכרונו יבא למדת הכנעה וענוה עכד"ק לענינינו. וזש"ה ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו לסיבה להזכיר לו יום המיתה. וע"ז גמר אומר וישכב במקום ההוא לשון מיעוט הוא כאן שכב אבל בבית עבר לא שכב שהי' עוסק בתורה לכך לא הי' צריך עד עתה להזכרת יום המיתה כי ע"י התורה נצחוהו ואך עתה שלא עסק בתורה הי' מוכרח להזכרת יום הנית' ולזה בא הרוח ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו לנצח בזה יצרו המתגבר עליו:

ויחלום והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו והנה ה' נצב עליו וגו'. ועיין במפורשי התוה"ק בכוונת שלשה פעמים והנה. הנאמר כאן ואף אנו נאמר. דהנה יע"א בעת שנצטוה לילך פדנה ארם מקום לבן הארמי הי' הדבר הזה מאוד קשה בעיניו לפרוש עצמו מבית מדרשו של שם ועבר ונפל ממדרגתו מחמת צער. וא"כ הראו לו מן השמים תקנה ע"ז דידוע מאמרם ז"ל אין והנה אלא שמחה כד"א הלא אהרן אחיך וגו' וגם הנה הוא וגו' ושמח בלבו. והיינו שהאדם צריך להיות בכל עת באופן שלא יעלה על לבו שום ענין מדת העצבות רק שיהי' בכל עת בשמחה רבה לעבודת השם ועי"ז לא יאונה אליו רעה. וז"ש והנה ע"י השמחה סלם מצב ארצה אף שנדמה להאדם שהיא מצב ארצה בכל זאת וראשו מגיע השמימה. כי הוא יכול לעלות על השמים כבודו. ועוד מעלה אחרת שע"י השמחה יעלה האדם במעלה עוד יותר מן המלאכים כי המלאך אם יפול פ"א ממדרגתו לא יוכל לעלות עוד אבל האדם יותר גדול במעלתו כי הוא יורד ועולה בית אל והירידה היא צורך עלי'. ועוד שיאו למעלה יגבה ע"י שיעבוד את השם בשמחה ה' נצב עליו וגו' דאיתא במדרש אר"י הרשעים מתקיימים על אלהיהם וכו' אבל הצדיקים אלקיהם מתקיימין עליהם שנ' וה' נצב עליו וע"כ אמור מעתה שהאדם יכול לעלות במעלות להגיע למדרגה זו להיות כביכול ה' נצב עליו על ידו וזה רק ע"י והנה מי שעובד את ה' בשמחה והבן:

והנה הי' נצב אליו ויאמר אני ה' וגו' וי"ל אומרו נצב דמאי מרמז בזה. ובמדרש איתא ר' שמואל בר נחמן פתח שיר למעלות אשא עיני אל ההרים אשא עיני אל ההורים למלפני ולמעבדני מאין יבא עזרי וכו' חזר ואמר ח"ו לית אנא מוביד סברי מן בריי אלא עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ עיי"ש ואומר דרשוני. והנ"ל בס"ד ביאור הדברים דהנה ידוע שבראשית ברא א' את השמים ואת הארץ פירש"י בשביל תורה שנקראת ראשית כו'. הרי דעיקר הבריאה היתה בשביל ישראל אשר בם בחר ה' להיות לו לעם סגולה לתת להם תורתו הקדושה אשר ע"י יקנו שלימות לעצמם במעלות ומדות טובות עד אין קץ ולהתקרב עצמם להאל הטוב ואז אני לדודי ודודי לי שהקב"ה כביכול מתקרב עצמו אליהם כדכתיב כי מי גוי גדול אשר לו א' קרובים אליו וגו' ולא זו בלבד אלא אם עבודתם רצוי' ושלימה בלתי לה' לבדו לייחד קוב"ה ושכינתי' ולעשות נ"ר לפניו ית"ש ולא להנאת עצמם כלל אז כביכול מתפאר בהם כמ"ש ישראל אשר בך אתפאר כי ע"י שישראל עושים רצונו של מקום מגבירים כח בפמליא של מעלה כמה"כ תנו עוז לא' ויתהדר ויתעלה שמי' דקוב"ה ומתפאר בם. והנה יע"א ע"ה שהי' בבית אביו ונשתהה י"ד שנים בבית שם ועבר עתה כאשר הוכרח לצאת משם לילך לחרן והי' שפל וקטן בעיני עצמו להיות נמנה בין אלה שהמה בבחי' אני לדודי וגו' ע"כ הי' ירא ודואג שלא יחטיאנו לבן ויעשה פירוד בין אני לדודי וגו' ח"ו כמו שפירש"י עה"פ ושבתי בשלום אל בית אבי שלם מן החטא שלא אלמוד מדרכי לבן. אמנם נחם אל לבו שע"כ לא יתן ה' למוט רגלו וישמור צאתו ובואו לשלום שלא יחטיא אותו לבן ע"י שעתיד לצאת ממנו שבטי י"ה אשר בשבילם נברא הארץ וכולא זאת לא הי' נברא שמים וארץ:

וז"ש המדרש ויצא יעקב רשב"נ פתח שיר למעלות אשא עיני אל ההרים. אל ההורים למלפני ולמעבדני ר"ל אל ההורים כפשוטו היינו אבותיו וגם למלפני ולמעבדני היינו שם ועבר שעד עכשיו נשאתי את עיני לשאוב מבארם. אמנם אם אלך לחרן מאין יבא עזרי לעמוד נגד רשעת וטומאת לבן כי מרוב ענותנותו לא בטח על צדקתו והי' דואג שלא יחטיאנו לבן חזר ואמר לית אנא מוביד סברי מן בריי אלא עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ הכוונה כיון שבריאת שמים וארץ היא בשביל ישראל שנקראו ראשית וא"כ כל אלה שבטי י"ה עתידים לצאת ממני וע"כ לא יתן למוט רגלי וישמור צאתי ובואי לשלום. ולאשר שיעקב מרוב ענותנותו שהי' עניו ושפל בעיניו מבחי' אני לדודי והי' ירא לנפשו מטומאת לבן אך בזאת ינחם שעתידים לעמוד ממנו י"ב שבטים אשר בשבילם נברא העולם לכן מודיע הכ' שבחי' הי' למעלה ראש והאלקים נצב עליו כלו' הנצב של ה' וגדולתו ית' כביכול עליו הוא דכל הקדושה דלעילא בי' תליא שע"י יתעלה והוא בבחי' ישראל אשר בך אתפאר ואין לו לדאוג מלבן אלא אדרבה שכביכול ה' מתפאר ומתעלה בו והבן:

ויקץ יעקב וגו' אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי. עיי' באוה"ח שהקשה מה תמוה היא זו ואנכי לא ידעתי שנראה שצריך לדעת כל נסתר. ונ"ל עפ"י דאיתא במדרש אין ישראל נזונים אלא בזכות אמונה ופי' המפורשים דיל"ד מה שדרשו חז"ל היום לעשותם ומחר לקבל שכרן דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא הא השי"ת שומר משמרתה של תורה והכי כתיב ביומו תתן שכרו ולא תלין פעולת שכיר. ותירצו ע"ז עפי"מ דאיתא בש"ע חו"מ סי' של"ט דאם שכרן לפועלים ע"י שליח אין שום אחד מהם עובר על בל תלין וידוע כי התורה מנין תרי"א צוה לנו משה ושתיים מפי הגבורה שמענו וא"כ על התרי"א שכרן ע"י שליח וליכא בל תלין אבל על השנים מפי הגבורה איכא בל תלין ומגיע שכר בעוה"ז ג"כ ואלו הב' הם יסוד האמונה. וז"ש אין ישראל נזונים אלא בזכות אמונה. ובזה פי' בספר חות יאיר טובים השנים מן האחד כלו' השני מצות אנכי ולא יהי' לך ששמעני מפי אחד ב"ה כי יש שכר טוב בעמלם פי' מיד בעוה"ז עיין כ"ז בס' ישמח משה בפ' יתרו ופ' מטות ועם זה יש לפרש מה שאמר הקב"ה ליעקב והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך שצ"ל הלא מלא כל הארץ כבודו ובודאי יהי' עמו בלי שום הבטחה אכן כיון שאמר לו הקב"ה והי' זרעך כעפר הארץ ופרצת וגו' שהם יעודי עוה"ז וכדי שלא יהא קשה ליעקב איך ישלם לו בעוה"ז הלא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא ע"כ פירש לו ברמז והנה אנכי עמך ר"ל המ"ע של אנכי י"א ושמרתיך ל"ת כאשר אמרו ז"ל לעבדו כו' ולשמרו זו מצות ל"ת שע"י מצות עשה של אנכי לא יהי' לך אני אשמור לך הבטחתי לשלם גם בעוה"ז. וז"ש אכן יש הוי' פי' רחמים וחסדים הנשפעים משם הוי' ב"ה גם במקום הזה כלומר בעוה"ז הלא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא וניחא לי' והי' כמשיב ואנכ"י ל"א. (כלו' אלו הב' דברות אנכי לא יהי' לך) ידעתי שבעבורם מגיע שכר גם בעוה"ז והבן:

ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי וגו' וצ"ל אומרו ואנכי לא ידעתי כאלו בא לשלול שעד עתה לא ידע שיש ה' במקום הזה והלא מלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מני'. אכן יתבאר דהנה עיקר זאת תורת האדם וכלל גדול אמרו מאוד מאוד הוי שפל רוח כמ"ש אני אשכון את דרא ותועבת השם כל גבה לב ומי שהוא בבחי' אנכי הוא עומד בין ה' ובניכם כידוע כי עבודה כזאת לא תחשב לרצון לפני אדון כל. אכן לפעמים אם ימצא שהאדם יפול ממדרגתו עי"כ ח"ו. ע"ז נאמר ויגבה לבו בדרכי השם כי צריך לעבוד אותו ית' גם בגבהות ורוממת כדי שלא יתבטל ממצות התוה"ק ועבודתו יתעלה לעד ית"ש. והגבהות הזה יביאהו לקיים את התורה והמצוה בשלימות באהבה דבוקה וחשוקה גמורה. והנה יעקב אע"ה עת הי' יושב אוהלים של שם ועבר ועסק בתורה יום ולילה בודאי הי' גדולתו ענותנותו וידע בנפשו שפלות ערכו וקטן יעקב ודל וכל מגמתו ועבודתו הי' רק כדי להוסיף בקדושה ובטהרה ע"י מדה הנ"ל ולא התכוין בעבורו ולמענו כלל. אבל עתה אשר יצא יעקב מבאר שבע בית מדרשו לילך אל מקום לבן הארמי הי' נופל ממדרגתו כי מעתה האיך יוכל לעבוד את השם במקום הזה בכוונה טהורה ורצי' ע"י מדה הנ"ל שלא יזיקנו ח"ו השפלות שלו ע"כ נתודע לו בחלום סלם מוצב ארצה. היא כינוי למדרגת השפלות והקטנות שאתה אחוז בה וע"י המדה הזאת אפשר שתפול ממדרגתך ואתה אל תירא עבדי יעקב כי הלא מעתה תוכל להשתמש בבחי' הב' שע"ז רומז וראשו מגיע השמימה ויגבה לבו בדרכי ה' לעשות רצונו ית' (והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו כלו' קדושים וטהורים משתמשים באלו ב' מדות הפכיות). ויאמר אכן יש ה' במקום הזה שיעורו כי במקום הזה צריך להיות העבודה בבחי' יש לחשוב חשבונות עצמו ומעלתו שראוי הוא לזה לעשות נ"ר לרצונו יתב' ואנכי ר"ל שצריך להיות בבחי' אנכי ג"כ עבור גדולתו וגבהותו ומעלת עצמו העבודה הזאת לא נודעתי עד כה וכעת נודע לי זה הדבר אשר צוה ה' שאף באופן עבדות הזאת ה' במקום הזה ועולה היא לשמים להיות נחשב בעיני המקום לעבודה תמה באמת ובלב שלם והבן:

וידר יעקב נדר לאמר אם יהי' א' עמדי וגו' וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ויל"ד בדיוק תיבת לאמר שאינו אומר לזולת. גם אומרו עשר אעשרנו לך לאיזה כוונה אמר תיבת לך. ובמדרש וידר יעקב נדר לאמר מהו לאמר כו' מכאן שמצוה לנדור בעת צרה הה"ד אשר פצו שפתי ודבר פי בצר לי ג"כ צ"ב הסמיכות לכאן. ונאמר עפ"י הדברים שעמדו עליהם מפורשי התוה"ק האיך יתכן שיעקב יהי' מסופק בדבר אם יהי' א' עמו והלא כבר הובטח ע"ז. והנה אנכי עמך וגו' והאיך יה'' שיעקב אע"ה המובחר שבאבות הקדושים יהי' כפוסח על שתי סעיפים ויסתפק על מאמרו ית'. אכן אפשר לומר הכוונה בזה והוא בהניח הנחה צודקת דידוע מאמרם ז"ל בזמן שאדם שרוי בצער שכינה מה אומרת וכו' כביכול השכינה הקדושה היא ג"כ ביסורים כמו שכ' בכל צרתם לו צר ועיקר התפלה בגלות המר הזה היא רק עבור כבוד השכינה דאיהי בגלותא וכמו שפי' בסה"ק הפ' ימלא ה' כל משאלותיך שכל משאלות ישראל יהי' רק בשביל קדושת שמו ית' שיתגדל במהרה ועי"ז תהי' גם לנו הישועה וזאת תורת האדם להיות בכ"ע מיצר ודואג ומתפלל רק על גלות השכינה ולא יתכוין לו להנאתו רק בלתי לה' לבדו. וז"ש אם יהי' א' עמדי שהי' עומד ומסתפק אם יגיע לבחי' הזה שבכל הדברים לא יהי' כוונתו לשום מחשבה ופני' כלל רק לשם ה' ית' ויהי' לי עזרה בצרה שבעבור כבודו יתב' אהי' נושע גם אני וז"ש וכל אשר תתן לי היינו לשמי כמו שפירש"י בפ' ויקחו לי תרומה שכל אשר תתן לי יהי' רק לי לשמי עבור קדושת שמו ית' וז"ש במדרש מנהו לאמר לדורות שכל אחד ואחד יתנהג עצמו בדרך הזה ויחשוב ויאמר בלבו אם באמת הוא באופן הזה אם יהי' א' עמדי שאינו מכוין בכל הדברים רק לשם שמים והה"ד אשר פצו שפתי ודבר פי שאני מבקש להש"י בעת צרה היא רק בצר ל"י לשמי עבור גלות השכינה הקדושה כי זהו צריך להיות עיקר התפלה. והנה להגיע למעלה הזאת א"א רק אם האדם משתדל בתפלתו עבור טובת הכלל ואז ממילא תבוא הישועה ע"י שיתקדש שם שמים ברבים וממילא יהי' הישועה גם לו לעצמו:

ונקדים עוד מה דאי' בסה"ק ייטב פנים מא"א זצוקללה"ה (בפ' זכור) לפרש הפ' והי' בהניח ה"א לך מכל אויבך מסביב שכל כוונת עמלק הי' רק שכל אחד לא ישתדל רק לטובת עצמו ולא עבור זולתו כדי שלא יתגלה כבוד ה' ויהי' שמו וכסאו שלם, והי' בהניח ה"א לך שתעשה מצירוף אותיות ל"ך תיב"ת כ"ל שתעשה למען טובת הכלל אז יניח לך מכל אויבך וישבת בטח עכ"ד. והנה ידוע דהאותיות כאשר נכתבין כסדרן אז מורים על רחמים וחסדים ושלא כסדרן מורים על דינים כידוע וא"כ אם האדם מכוין להנאת עצמו בבחי' לך לבדך אז גם האותיות נכתבים שלא כסדרן ומורין על דינים אכן באם האדם מתפלל על טובת הכלל אז יצורפו האותיות כסדרן כ"ל. ועי"ז יתהפכו כל הדברים לרחמים על כל אחד ואחד. וז"ש וכל אשר תתן לי היינו אם אהי' בבחי' כ"ל ואז אשר תתן לי לשמי עבור קדושת שמו ית' אז עשר אעשרנו ל"ך בחי' מעשר כמו שהיא במעשר קודם הפרשה התבואה היא טבל ואין לאכול הימנה אך לאחר שמגביהין ומפרישין ממנה תרומה ומעשר נתקן התבואה ומותרת באכילה כ"כ אעשה אני ע"י וכ"ל אשר תתן לי היינו שאגבה אותיות כ"ל שיהי' הכ' קודם ללמ"ד ואז ממילא יתוקן תיבת לך לצירוף כ"ל במעלות רחמים וחסדים על כל בית ישראל. והבן:

במדרש (הובא ביסוד התורה) וז"ל כל זמן שהי' יעקב בבית לבן לא שמר אלא שבת ע"כ והוא תמוה דהיתכן לומר שיעקב לא שמר בבית לבן כל המצות כמו בזמן שלא הי' שם דאמרי' שקיימו אבות כל התורה ואפי' ע"ת ובאמת מצינו שגם בבית לבן עמד בצדקתו כמו קודם לכן וגם הוא סותר דברי המד"ר דלהלן הובא ברש"י דקאמר עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי הרי בפירוש להיפוך. ואפשר לומר דהנה איתא בספה"ק שמחויב אדם לעשות הכנה לכל מצוה ומצוה שעושה והכנה זו נחלקת לשנים האחד כפשוטו כדרך שמצינו בגמ' שחסידים הראשונים הי' שוהין שעה אחת קודם התפלה וכו' כדי שיכוין לבו לשמים ויעשה המצוה בדעת צלולה וברעותא ובחדותא דלבא ועוד לאלקי מלין בענין הכנה דכל איש הישראלי צריך להוסיף איזה הוספה מדעתו בכל מצוה ומצוה וכל גדר וסייג שאדם מוסיף מדעתו על המצוה זהו ג"כ הכנה מקרי. והנה ענין הוספה זו נחשב לפניו ית' כמו המצוה גופא שצוה הבורא ית' וכמו שפירשתי במאמרינו אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו דייקא שנתן לנו רשות לעשות את תורתו וכל אלו הגדרים וסייגים שאנו מוסיפים ועושים מדעתינו כלו חד ונחשב לפניו ית' כמו עצם תוה"ק ממש. אולם י"ל דכ"ז דאמרינן דהכנה וההוספה שמוסיף מדעתו נחשבו כמו המצוה גופא היא רק באותן המצות שמחוייב לעשותם מדאורייתא או מדרבנן (ובפרט לדעת כמה פוסקים שסוברים דמצוה דרבנן ג"כ מדאורייתא היא מלא תסור) וא"כ כיון שחוב רמי' עלי' לעשות המצוה שייך לומר שעושה לו איזה הוספה לפנים משורת הדין כדין חסיד המתחסד עם קונו ויחשב לו הוספה דילי' ג"כ כמו המצוה גופא. אכן מי שמקיים מצוה שאינו מחוייב כלל לעשותה וא"כ המצוה גופא היא ג"כ רק הוספה מדעתא דנפשי' אפשר לומר שאינו נחשב לו ההוספה שמוסיף על המצוה כזה כמצוה גופה. ובזה י"ל בכוונת מאמרם ז"ל גדול המצוה ועושה ממי שאינו מצוה ועושה דלכאורה היא נגד השכל כי דבר מושכל היא שמי שמקיים רצון המלך אף אם לא צוהו יותר נחשב לפני המלך ממי שמקיים רצונו אחר שצוהו ופי' התוס' ידוע ולפי דרכינו י"ל כוונתם דגדול המצוה ועושה ממי שאינו מצוה ועושה כי המצוה ועושה כפלים יחשב לו בקיום גוף המצוה ובהוספה שמוסיף מדעתו משא"כ אצל אינו מצוה ועושה שאין לו רק גוף המצוה ע"כ גדול המצוה ועושה. והנה במצות שמירת שבת יש מקום אתי לומר שכיון שמחוייב בהוספה מדאורייתא לדעת כמה פוסקים דתוס' שבת דאורייתא וגם יש לרמז זה בקרא דוהכינו את אשר יביאו דהיינו שצריך לעשות איזה הכנה ליום ש"ק להמתין ולצפה עליו אף קודם זמן ביאתו שזהו ענין הכנה והוא הנקרא הוספה שימתין ויצפה עליו אף מקודם ויתחיל אז בקדושת שבת וכאשר כבר פי' שמור את יום השבת לקדשו דהיינו שצריך לשמור ולהמתין עליו כי שמור היא מלשון ממתין ומצפה כמו ואביו שמר את הדבר (עיין בייט"ל פ' ואתחנן ובייט"פ מאמרי שם הגדול) לפי"ז איכא למימר שאף מי שאינו מצוה לשמור יום השבת קודש מ"מ אם יקבל עליו לשמור את יום השבת לפנים משורת הדין אז גם ההוספה שצריך להוסיף מחול על הקודש היא בכלל יום השבת כי אינו דומה מצות יום השבת לשאר מצות שבתורה שההוספה שלהם אינן מדאורייתא ולכן אם אינו מחוייב בהן לא נחשב הוספה למצוה גופה משא"כ גבי שבת דכולה חדא היא דחיוב הוספה היא בחדא מחתא עם גוף השבת ששניהם נצטוו מפי הקב"ה. והנה יעקב אע"ה אף שקיים כל התורה כולה מ"מ לא הי' אלא בדרך אינו מצוה ועושה כי לא נתנה עוד התורה וא"כ לפי"ז לא נחשב לו כ"כ עניני הכנה והוספה כמו שבארנו. ואף בעת שהי' בבית שם ועבר ולמד תורה אף שלא נחשב לו הכנה על כל מצוה כנ"ל מ"מ מה שלמד בתוה"ק ענין הקיו' של כל מצוה ומצוה זה הי' נחשב לו כמו הכנה והי' נוסף על כל מצוה ומצוה אכן בזמן שהי' בבית לבן שלא למד תורה כ"כ מחמת טרדות שהי' רועה צאן ע"כ לא הי' ביכולתו לקיים הכנה בשלימות שקודם המצוה כנ"ל ואך גבי שבת מבואר היא שנחשב אצלו הכנה והוספה כמו גוף שמירת יום השבת. וז"ש במדרש כ"ז שהי' יעקב בבית לבן לא שמר אלא שבת ר"ל שלא בא לשלול שלא קיים ח"ו שאר המצות אלא הכוונה כמו ואביו שמר את הדבר וכמבואר דהיינו הכנה והבן:

תוכן העניינים

קדושת יום טוב חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה