קדושת יום טוב חלק א· רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים
ואתחנן
ואתחנן אל ה' וגו' חתה החילות להראות את עבדך וגו' בספר נחל קדומים עה"ת מביא מדרש נפלא וזהו אתה אמרת אל תשלח ידך אל הנער וחלפת אותו באיל אעברה נא וגו' ע"כ והיא פלאי. וכדי להבין דבריו נקדים לפ' איזה קושי' ודקדוקים שיש לדקדק בעניני דעקידת יצחק ואלו הם א') יש להבין דברי המדרש בפרשת שלח שכתב שם על וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו שאמר תהא רואה כאלו בני שחוט וכו' באותה שעה א"ל הקב"ה לך אכול בשמחה לחמך ע"כ וצריך להבין הסמיכות והשייכות ללקיחת האיל תחת יצחק הפ' לך אכול בשמחה וגו'. ב') יל"ד באמרו אח"כ ויען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך. הול"ל יען אשר לא חשכת את בנך. אשר עשית את הדבר הזה ל"ל. ג') יל"ד עוד באומרו עשית את הדבר הזה הלא לא עשה כלום ורק רצה לעשות ולא הניחוהו מן השמים והול"ל יען אשר רצית לעשות את הדבר הזה. ד') יש להבין למה לא מצינו בשום מקום שהקב"ה יאמר לאברהם אבינו ע"ה להקריב את האיל תחת בנו מהיכן ידע אברהם אבינו ע"ה שזה יהיה לרצון הבוב"ה דאם הי' לרצונו יתברך בודאי הוי אומר לו ומדלא א"ל אולי ח"ו אינו לרצונו והאיך הי' ממציא מדנפשי' לעשות כן ויתבאר הכל בס"ד כי הנה אי' בפסיקתא להלן עה"פ שמור את יום השבת לקדשו וז"ל אר"י זכור נתן לאוה"ע ושמור נתן לישראל ע"כ וגם זה היא פליאה רבתי באין מבין דבריו כלל ונגד ההלכתא דקיי"ל עכו"ם ששבת חייב מיתה ופשיטא היא שאין לו שום שייכות כלל אצל שבת והאיך אמר דזכור נתן לעכו"ם. גם בגופא דקרא יש לדקדק בשנותו את לשונו מדברות ראשונות שנאמר זכור את יום השבת ובאחרונות נאמר שמור את יום וגו'. גם יל"ד באמרו ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת וגו' הי' די לומר ששת ימים תעבוד ויום השביעי שבת לה' והאי ועשית כל מלאכתך ל"ל. והנ"ל בזה בהקדם לפרש הכ' להלן בפ' זו מי יתן והי' לבבם זה להם ליראה אותי. כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעולם דלכאורה קשה במה דקאמר ליראה אותי וגו' למען ייטב להם וגו' הלא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. ויבואר עפימ"ש דבאותן המצות שאין חיוב בדבר לעשותן ורק הוא מביא את עצמו לידי חיוב שפיר איכא שכר עליהם אף בהאי עלמא. דהנה אמרו ז"ל דתשובה מאהבה זדונות נעשין לו כזכיות ותשובה מיראה זדונות נעשין לו כשגגות. ולפי"ז אפי' במי שחטא הרבה ועבר הרבה נגד רצונו יתברך אפי"ה יוכל לעשות מכל העבירות שלו זכיות ע"י שיעשה תשובה מאהבה. ולפי"ז נלפענ"ד לומר מלתא דמסתבר שמי שזוכה לעשות תשובה מאהבה שנעשה לו מהעבירות זכיות בודאי שדינם לאותן הזכיות כמצות שמביא את עצמו לידי חיובם שהדין הוא אצלם שיש להם שכר אף בהאי עלמא כי גם כאן אותן הזכיות שנעשו לו ע"י התשובה מאהבה לא נכתבו כלל בתורה (כי רק עיקר התשובה נכתב בקרא ולא הזכיות שנתהוו ע"י התשובה) ורק הוא בעצמו התעורר להמצות ע"י העבירות והתשובה מאהבה שעשה ושפיר הוי כאלו הוא הביא א"ע לידי חיוב ע"כ בשכר זאת בדין הוא שיטול שכרו אף בעוה"ז וכבר ידוע שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא כמה"כ ואף בקדושיו לא יאמין וצריך האדם להיות בתשובה כל ימיו ויתחרט על חטאיו וישיב בתשובה על שחטא. ועפי"ז יתבאר הפ' מי יתן והי' לבבם זה להם ליראה אותי וגו' ליראה אותי דייקא היינו לא ליראה בשביל עצמו מיראת העונש ואהבת השכר ורק ליראה אותי ית' ומאהבתו יתב' ואז ממילא גם תשובתו שמוכרח לעשותו לא יעשה רק מאהבה ואז בדין הוא למען ייטב להם ולבניהם לעולם כי ע"ז מגיע להם השכר אף בהאי עלמא כי יתעוררו בעצמם מצות חדשות ע"י תשובה מאהבה שע"ז יש שכר אף בהאי עלמא כנ"ל ובזה נוכל להבין ג"כ מה דאי' בזוה"ק (פ' יתרו) דכל ברכאן דלעילא ותחא ביומא שביעאה תליין. והיינו שא"א לזכות לברכה או לפרנסה בעוה"ז כי אם ע"י השבת ואפי' אם עובד כמה מלאכות בימות החול להתפרנס כל זה אינו שוה כלום אם אינו שומר את יום השבת קודש כי שמירת יום השבת נותן כח ואומץ רב והשפעה טובה במלאכתו שעושה בכל ימות החול לפרנסה כמבואר כ"ז בסה"ק באריכות. ולכאורה גם זה טעמא בעי דהאיך יכול לזכות ע"י שמירת השבת לפרנסה בריוח וכי לאו כללא היא דאמרו היום לעשותן ומחר לקבל שכרן דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא וא"כ שבת קודש הוא ג"כ בכלל כל שאר המצות ולמה ישתנה דינו ליתן שכרה גם בעוה"ז שיזכה ע"י שמירתה למזוני רויחא. ולתשובת שאלה זו נאמר דהנה ידוע אשר מלבד מה שנתן לנו הקב"ה מתנה טובה את יום השבת לשוש ולשמוח בו נוסף לזה זיכה אותנו שכל אחד ואחד מישראל יוכל להוסיף מחול על הקודש מדעתו כפי השגתו ומה שמוסיפים מחול על הקודש מדעתם יהי' נקרא בכלל יום הש"ק גופי' וכבר מבואר בסה"ק שבאמת חיוב היא להוסיף מחול על הקודש (עיין בס' ייט"פ לאאמ"ו זלה"ה במאמר שם הגדול אות ב' ותבין) ועי"ז הוי כאלו הביא עצמו לידי חיוב ושפיר איכא שכר עליו אף בהאי עלמא כדין שאר המצות שהוא מביא עצמו לידי חיוב. ולפי"ז י"ל דדברי הזוה"ק ומפו' דכל ברכאין דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין ורבות השפע תבא רק ע"י שמירת שבת היא רק עבור התוספת שבת שהוא מביא א"ע לידי חיוב שגם זה היא נכלל ביום הש"ק גופי' [ועיין שם בייט"פ בדרוש הנ"ל שכ' שם וז"ל וידוע כי שכר תוס' שבת היא בעוה"ז כי יתר על החיוב שאדם עושה מדעתו שכרו מיד כידוע עיי"ש]:
ומזה יראה ויבין האדם שיסוד ועמוד גדול הוא זה להוסיף מחול על הקודש שבזה תלוי כל חיות האדם שיוכל לקנות בו קנין נפש בחיי עוה"ב וגם ימצא שכרו בצדו אף בהאי עלמא כאשר רמזו בר"ת שב"ת ביומו תתן שכרו. וגם שזה מעיד על שמירת יום הש"ק גופי' אם שומרו כראוי אם לאו כי הנה נחזי אנן בד"מ מי שנפשו חמדה מאוד להשיג איזה דבר ויש לאותו דבר שמתאוה לה זמן מוגבל שעד הזמן הזה יוכל להשיגה ואם יאחר הזמן אף רגע אחת יאבד זכותו בהתקוה ההוא בודאי שלא ימתין עד הרגע האחרונה של אותו זמן המוגבל לילך אז להיות זוכה באותו דבר שמתיירא פן נתעכב אז עוד רגע ויפסידנו ורק הוא מתחזק ומתאזר חילים לגבר לילך בזריזות ובחשקות גדול קודם סוף זמן המוגבל כדי לעמוד הכן ולצפות ולהמתין מתי שיגיע העת המוגבל שיש לה. משא"כ זה שאינו מתאוה כ"כ לאותו דבר זה יבא בסוף זמן המוגבל כי לא יצער א"ע כ"כ אם יאחר הזמן ויפסיד אותו הדבר. וכ"כ הענין במה שצריך להוסיף מחול על הקודש שמי שמתענג מאד ביום שבת ונפשו מתאווה לו להתענג בו כדת היום ככתוב בתוה"ק בכל לב ונפש זה ימתין ויצפה ליום השבת קודם ביאתו ויראה להוסיף מחול על הקודש בין מלפניו בין לאחריו כי למיחוש בעי אם לא ישמור רק זמן המפורש בתוה"ק שמא יאנס ויתעכב עוד איזה רגע ויחלל את השבת ח"ו כי א"א לצמצם ולכן הוא מתחזק לקדשו בהוספה קצת קודם זמן בואו אמנם זה שאינו מתאוה כ"כ ליום השבת קודש ורק ששומר השבת משום מנהג אבותי' בידיהם זהו לא ימתין ולא יצפה עליו להוסיף מחול על הקודש ועוסק בעסקיו עד הזמן שהגיע החיוב עצומו של יום כי אינו מתיירא כ"כ אם יאחר איזה רגע ח"ו ויחלל את השבת ר"ל:
פירות הנושרין מדברינו אלה דהא בהא תליא שמירת יום הש"ק בעצם עם ההוספה מחול עה"ק דאי לא הא לא קיימא הא וזהו שמו"ר את יום השבת לקדשו ירצה שצריך להיות שומר ומצפה. מל' ואביו שאמר את הדבר. ולהמתין עליו קודם ביאתו להוסיף מחול על הקודש. ובזה יוצדק אמרם ז"ל זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו שכל שישנו בשמירה כנ"ל ששומר ומצפה ומוסיף מחול עה"ק ישנו בזכירה שאז שומר כראוי לו כדת מחללו ותרוויי' חדא מלתא הזכירה עם השמירה וטובים השנים שנקראים בשם יום השבת והנה מודעת זאת דעשי' לא יקרא רק באם יעשה מלאכתו והוציא מכח אל הפועל זו יקרא עשי' שנעשית מבוקשו משא"כ אם לא יוכל להשיג את מבוקשו שרצה להשיג ע"י מלאכתו אז לא יקרא עבודתו בשם עשי' כי לא עשה כלום במלאכתו ואך עבודה היא דמתקרי כי עבודתו עבד אף שלא הי' לשום תועלת:
ועפי"ז יובן שפיר המשך הכ' דקאמר אחר אומרו שמור את יום השבת וגו' דמשמע שצריך להוסיף מחול עה"ק וע"ז אומר ששת ימים תעבוד ר"ל אף שתעבוד בכל ששת ימי המעשה עבודת עבודה בעניני הפרנסה ואעפ"כ אם תרצה שיהי'. ועשית כל מלאכתך. ר"ל שיהי' עשי' בכל מלאכתך שהיא ע"י שגומר בה את מחשבתו ומגמתו שרצה לעשות בעבודתו הסגולה לזה ויום השביעי שבת לי"א כי השבת הוא הנותן כח ושפע במלאכתיך שיתקיים וזהו רק מחמת דקאי אדלעיל מני' דקאמר שמור את יום השבת דהיינו שצריך להוסיף מחול על הקודש כאמור אבל בשכר ש"ק גופי' א"א כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא והרי הוא כמבואר. ועי' מה שכתבתי בפ' וישב:
והנה יש לחדש עוד דבר בענין שמירת יום השבת וזהו כי הנה מרן החיד"א ז"ל בפי' שמחת הרגל על ההגדה הק' בשם המפו' על מה דאמרינן דיעקב ועשו חלקו בב' עולמות יעקב נטל עוה"ב ועשו נטל עוה"ז. ולפי"ז האיך מצינו ידינו ורגלינו אם יש לאיש הישראלי אשר הוא מזרע יעאע"ה איזה הון ועושר יותר מההצטרכות שלו גזילה היא בידו מעשו אשר היא כנטול בחלקו את העוה"ז ותי' עפי"מ דאיפסקא הלכתא בשני שותפין שצריכים לחלק בנכסיהם ובהריוח ואם א' מהם הי' מציל מן הנהר נתבטל בזה השותפות לגמרי ולא לבדו יאתה זה שהציל והנה ידוע שאלמלא קבלו ישראל את התורה הי' העולם נהפך לתהו ובוהו כמש"ה אם לא בריתי כו' חוקת שמים וארץ לא שמתי א"כ אתיא בדין המציל מן הנהר וכו' ונתבטל השותפות עכ"ד ואני מוסיף והולך עפימ"ש האלשיך והאוה"ח הק' בפ' בראשית כי בששת ימים נברא גוף העולם ולא הי' בו כח לעמוד ולהתקיים רק ע"י ששבת ה' ביום השביעי הקנה בו נפש למען יעמוד ימים רבים וז"ש כי ששת ימים ר"ל שיעמוד רק ששת ימים עשה ה' וגו' וביום השביעי שבת וינפש הקנה בו בחי' נפש להתקיים עדי עד. וז"ש כל המתפלל בע"ש ואומר ויכולו כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית שמי ששומר שבת כהלכתו הוא סבה לקיום העולם ובזה נעשה שותף עכ"ד עיי"ש ומוזלה"ה בסה"ק ישמח משה פי' בזה שומריו וזוכריו המה מעידים כי לששה כל ברואים ועומדים לא אמר בששה כ"א לששה כי לא הי' בכח הבריאה להתקיים רק לששת ימים עכ"ד. כלל היוצא מדבריהם הקדושים שכל מי ששומר את יום השבת נעשה שותף להקב"ה במע"ב מפני ששמירת יום הש"ק היא סבה לקיום העולם ולפי"ז יצא לנו הדין דין אמת אשר ישראל ששומרים את השבת הוי בדין המציל מן הנהר ולעצמו הציל ומעתה נסתרה ונתבטלה טענת עשו לענין חלוקת הב' עולמות כי כבר נתבטלה השותפות ע"י שמירת שבת דהוי כמציל מן הנהר:
איברא אכתי יש לדון ולשאול אם כפי אשר בארנו נסתר טענת עשו בחלקו בעוה"ז עכ"ז קשיא אהלכתא דנקטינן שכר מצוה בהאי עלמא ליכא והאיך יגיע לנו טוב עוה"ז ע"י שמירת השבת אמנם זכור תזכור אשר הוכחנו לדעת שע"י התוס' שבת שכרה בצדה גם בעוה"ז. ולפי"ז מצינו למידין דכל חד וחד יועיל על ענין אחר דשמירת יום השבת גופי' יועיל להפסיד העוה"ז לעשו כיון שזהו קיום העולם ושמירת התוס' שבת יועיל להמשיך ההשפעות העוה"ז אצל ישראל כי יש עליו שכר אף בהאי עלמא וטובים השנים כנ"ל ומעתה בין תבין את דברי הפסיקתא דאמר ואר"י זכור נתן לאוה"ע ר"ל עבור האוה"ע והיינו שזכירת יום השבת בעצם מועיל להפסיד ולבטל טענת העוה"ז מאוה"ע. שמור היינו השמירה והמתנה ליום השבת שהיא התוספת שבת מחול עה"ק נתן לישראל היינו עבור ישראל כי זה מועיל להמשיך עליהם ההשפעות וטוב עוה"ז שיש עליו שכר אף בהאי עלמא כמבואר:
והנה א"א מרן זצוקללה"ה דבר בקדשו בדרושי ר"ה בספר ייטב פנים דרוש ל"ג כתב וז"ל וזה הי' כוונת אברהם אבינו ע"ה בענין האיל כי על גוף המצוה שכרו בעוה"ב והוא רצה להאכיל לבניו גם שכר עוה"ז ושכר מצוה בהאי עלמא ליכא לכך הוסיף מדילי' ויקח את האיל שעל הוספה שכרו בעוה"ז וז"ש יען אשר עשית את הדבר הזה דייקא כלומר להקריב את האיל וגם ולא חשכת לכך ברך אברכך בזה ובבא וכו' ייעו"ש ויש להוסיף על דבריו הק' שע"כ לא צוהו השי"ת להקריב את האיל שראה חכמתו יתברך שיצטרכו בניו לזכות העקידה גם בעוה"ז לטוב להם לכן הניח לאברהם לעשות זאת מדעתו אשר לא צוה ה' ויהי' בדין מביא עצמו לידי חיוב ושפיר יגיע שכרו אף בהאי עלמא. וזכותו זה יעמוד לבניו אחריו ולב"ב עד סוף כל הדורות. ומעתה יתבאר שפיר המדרש הנ"ל דקאמר על אמרו ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו שאמר תהא רואה כאלו בני שחוט וכו' באותה שעה א"ל הקב"ה לך אכול בשמחה לחמך ור"ל שמחמת שלקח את האיל תחת בנו שזה לא צוה אותו הקב"ה א"כ שפיר א"ל לך אכול בשמחה לחמך כי ע"ז מגיע שכר אף בהאי עלמא והבן זה. אכן עוד צריך להבין בזה האיך הקריב אברהם אבינו ע"ה תמורתו איל כדי שישאר זכות זה לבניו ולהשתמש בו אף בעוה"ז הלא משנה שלימה תנינן א"ת כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס והאיך עשה זאת בהקרבת האיל לזכות לבניו אחריו. אולם יתב' עפימ"ש ז"ל במסכת סוטה שאמר לו הקב"ה למשה בשעה שבקש לכנוס לארץ וכי לאכול מפרי' אתה צריך אלא לקיים מצות התלוית בארץ הריני מעלה עליך כאלו קיימת אותן ואתן לך שכר וכו' והקשה ע"ז זקיני המהרש"א ז"ל וכי משה עשה ע"מ לקבל פרס ותי' שבכה"ג שאינו מחויב בדבר רק שרוצה להביא עצמו לידי חיוב שרי לעבוד ע"מ לקבל פרס ומשה עדיין לא הי' מחיוב בדבר לקיים מצות התליות בארץ כיון שלא הי' בארץ עכ"ד הק'. ולפי"ז גם על אברהם אבינו ע"ה לק"מ שלקח את האיל כדי שיזכו בניו אחריו כיון שלא היה מחיוב בדבר כיון שלא צוהו הקב"ה ורק הוא הביא עצמו לידי חיוב ולא קשה מדבריהם ז"ל שאסרו ע"מ לקבל פרס. ובזה יומתקו דברי המדרש הנצב פתח דברינו שאמר משה רבינו ע"ה להקב"ה אתה אמרת אל תשלח ידך אל הנער והחלפת אותו באיל ומזה מוכח שבאותן המצות שהאדם מביא את עצמו לידי חיוב מותר על מנת לקבל פרס כי גם החלפת האיל היה עבור לקבל פרס לבניו כמבואר ולכן אעברה נא ואראה כמו"ש המהרש"א ז"ל שכוונתו הי' עבור מצות התלויות בארץ שמביא את עצמו לידי חיובן ומותר לעבוד באותן המצות שמביא א"ע לידי חיוב על מנת לקבל פרס וה' יזכינו לרומם קרנינו בגאולה שלימה ולהעלינו לארצינו בבי"א והבן כי נחמד היא.
ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמר י"א וגו'. כבר דקדקו במפורשי התוה"ק בכוונת של בעת ההוא. ואפשר לומר בהקדם מה דאיתא בס' ייטב לב מא"א מוזללה"ה לפ' מאחז"ל ששואלין את האדם קבעת עתים לתורה היינו אם קבע העת והזמן שיהי' נטפלים להתורה ולא שיהא לימוד התורה תלוי אצלו בהזמן כאשר חדשים מקרוב באו וכמו שער בנפשם כי קצר תקצר להם הזמן לעסוק בתורה כי טרודים הם על המחיה ועל הכלכלה ומבטלים ת"ת באומרים כי לפי עתים הללו א"א לעסוק בתורה כי לא כימים הראשונים אשר הי' יושבים איש תחת גפנו ותאנו אבל בימים האחרונים די להם שיספיקו עצמם בלחם צר ומים לחץ וגם לזה אי אפשר בלתי אם מבטלים ת"ת ולרדוף בכל היום אחרי פרנסתם. אבל האמת לא כן הוא כי העיקר הוא שאין התורה טפילה להזמן והתורה קדומה לבריאת הזמן לכן לא תפול תחת שום זמן ומי שמקיים התורה בודאי ירחמו עליו מן השמים לאשר שהוא בעצמו מורה שאינו נופל תחת הזמן והעת יעיי"ש בספרו בכמה מקומות. ועל פי זה אמרתי גם אני לפרש פי' התנא דבי אלי' כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב שנאמר הליכות עולם לו אל תקרא הליכות אלא הלכות. והיא עפ"י הכלל דחידש לנו מרן אדמו"ז בעל ישמח משה זצללה"ה דכ"מ שנאמר א"ת אין הכוונה לעקור לגמרי את הנכתב ולקרות דוקא באופן הזה ולא באופן הראשון כ"א טובים השנים מן האחד וא"ת זה לבד אלא גם זה. וז"ש כל השונה הלכות בכל יום היינו שעוסק בתורה בכל יום ויום ובכל מקום ובכל זמן. אז מובטח לו שהוא בן עוה"ב שנא' הליכות עולם. היינו תהלוכות של העולם הוא לו תלוי בו ונמסרו בידו וטפילים המה לתוה"ק וע"ז אמר אל תקרא הליכות אלא הלכות כלומר דא"א לקרות הליכות עולם לו שיהיה שולט על הזמן רק אם תקרי ג"כ הלכות דהיינו ע"י הלכות התורה שעוסק בהם נעשה מושל ושליט על תהלוכות הזמן של העולם. (ועמש"ל בזה בפרש' אחרי בפסוק ואל יבא בכל עת אל הקודש). ואפשר לומר בזה הסמיכות סיום הש"ס ותחלתו מאימתי קורין את שמע בערבית וכו' והקשו בגמרא תנא אהיכא קאי וכו' ותו דתני ערבית ברישא ליתנא דשחרית ברישא ומשני תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך וכו' דלכאורה יש להבין סברת המקשן וכי לא ידע מזה הקרא בשכבך ובקומך אך י"ל דהמקשן סבר דדרך התנא לחשוב וליזול כפי סדר הנהגת האדם ותהלוכות העולם וע"כ מקשה דמהראוי היה להקדים שחרית ברישא אמנם התרצן רימז לי' באמרו תנא אקרא קאי דברינו הנ"ל דהיינו שאל יאמר האדם שחוקי התוה"ק נתונים תחת מנהגי ב"א והמדינה ח"ו אלא אדרבה הזמן ומנהג העולם והטבע הכל נופל תחת התוה"ק וע"כ שפיר אקרא קאי ותני ערבית ברישא שלא עפ"י מנהג בני אדם והיינו הסמיכת תנא דב"א כל השונה הלכות בכל יום ואינו אומר שהיום גורם לו שלא ללמוד רק כל העתים שווין אצלו לטובה לשנות ולגרוס מובטח לו שהוא בן עוה"ב שנאמר הליכות עולם לו כלומר שתהלוכות העולם נופל תחתיו והוא מושל עליו ומשו"ה מאימתי קורין את שמע בערבית דייקא ולא תני בשחרית לרמז בזה שהתנא אקרא קאי ולא לפי הליכות האדם והבן. ובזה פירשתי דברי נעים זמירות ישראל (תהלים קי"א) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים. דהנה ידוע דיש כ"ח עתים י"ד לטובה וי"ד להיפוך וכשישראל עוסקים בתורה אז העת נמסר בידם להטות לטובה וז"ש כח מעשיו היינו הכ"ח עתים זה הגיד לעמו שנתן להם הכח ע"י התוה"ק להטות הזמן לכל אשר יחפוצו:
ובזה יל"פ הפ' בפ' בלק כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. דהנה עת סתם משמע עת לעשות לה'. אברכה את ה' בכל עת. אבל כעת מורה יורה אף שהיא כעין זמן זה אשר בעוה"ר עמוד התורה הוא לא כמו שהי' צריך להיות. וכאשר העת גורם אכן אף בעת הזאת עם ישראל אין משגיחין בזה ומודיעים לכל פעולותיו של הקב"ה וז"ש כעת אף שהוא כעת ולא עת לעשות לה' עכ"ז יאמר ליעקב ולישראל ע"י עם בנ"י יתודע לכל מה פעל אל פעולותיו וגדולותיו של הקב"ה. וזש"ה ואתחנן אל ה' בעת ההוא. דהנה יום ה' הגדול והנורא העתיד להיות ב"ב הוא הנקרא יום ההוא כמ"ש ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד. אכן בעת הזאת אשר היא לפני זמן הגאולה העתידה זה יקרא עת ההוא היינו הזמן של ההוא כי אז בימים הללו ביום ההוא יהי' ה' אחד. והנה אמרו ז"ל כי בעקבתא דמשיחא יהי' דוחקא בתר דוחקא כאשר עינינו רואות בעוה"ר ואז יהי' גודל הפרצה בהמחנה ואותו זמן הוא הנקרא קדרותא דצפרא כי כמו שלפני זריחת אור הבוקר ועמוד השחר אז היא העת המאפיל ביותר מכל הלילה ואח"כ אתא בוקר ויהי אור כ"כ יהי' קודם הגאולה קודם זריחת אורו של משיח שיבא ב"ב אכן באמת אין בנו כח לעמוד נגד כל התלאות והתרפקאות דעדו עלינו כי כשל כח הסבל מרוב טרדות הזמן ע"כ ע"ז ויחל משה א"פ י"א באמרו ואתחנן אל ה' בעת ההוא. היינו בעת שיהי' העת וזמן של ההו"א קודם בא יום ה' כי אז יהי' הדוחק גדול מאוד (עי' ברע"מ פ' נשא) לאמר ה"א. שגם אז יודע לכל כי ה' הוא האלקים ואין בלתו משגיח על בריותיו ומרחם וחונן עליהם לגאלם גאולת עולם במהרה בימינו אמן:
א"י ואתחנן אל ה' בעת ההוא וגו' יל"ד באמרו בעת ההוא שנראה לכאורה כשפת יתר גם למה אמר בעת ההו"א בלשון נסתר ולא אמר בעת הזה בלשון נוכח. יתבאר לדעתי והוא בהניח הנחה צודקת דמודעת זאת אשר כל פעולותיו של השי"ת המה אך לטובה ואפי' אם כראה לפעמים למראות עינו של אדם שהם להרע ח"ו גם אז אם ישכיל ויביט בהם למרחוק ויהי' רואה את הנולד יראה שיש בהם תכלית גדול לטובה ומאתו יתב' לא תצא הרעות והענין הוא שבעת שישראל עושין רצונו של מקום אז הקב"ה עושה להם נסים ונפלאות וטובות נגלים משא"כ בעת שאין עושין רצונו של מקום ח"ו אף שגם אז הוא עושה להם כל הנסים והטובות הכל כמקדם כי מקור הטוב רוצה להיטיב אבל היא בהסתר ונעלם בבחי' הסתרת פנים וכבר נתבאר זה בסה"ק עד"מ לבן מלך שחטא נגד אביו ואביו רוצה אז לייסרו ולהראות לו פנים של כעס כדי שלא ישוב עוד לכסלה מעשיו הרעים והחטאים הקודמים ובאמת כרחם אב על בנים לבו בל עמו לעשות כדבר הרע הזה לבנו לייסרו בשבט מוסר לכן הוא נותן לו כל צרכו וגם מדבר עמו מה שצריך לדבר אבל היא בהסתרת פנים כדרך שני שונאים שמוכרחים לדבר זה עם זה שאינם מדברים פא"פ כדבר איש אל רעהו ואך מדבר עמו בהסתרת פנים וגם בעת שנותן לו איזה דבר אז אינו נותן לו מיד ליד כדרך שני אוהבים ורק הכל היא היא בהסתרת פנים והכוונה בזה שמוכרח להראות לו פנים של זעם כדי לייסרו בשבט אנשים להטותו לתחי' לצרפו כצרף כסף וע"כ אף שבאמת תוכו רצוף אהבה עכ"ז מראה לו הסתרת פנים למען טובתו כנ"ל וכ"כ היא ג"כ אצל הקב"ה שבעת שישראל חטאו לפניו ורוצה להראות להם פנים של כעס כדי ליסרם ולצרפם ובאמת עדיין לא זז מחבבן ולא נתקו זיקי אהבה ממנו וחסדי ה' לא תמנו ולזאת אף שנראה כמסתיר פניו מאתנו ואעפי"כ הוא נותן לנו תמיד כל צרכינו ועושה עמנו רחמים וחסדים כמדתו ורק שהיא בהסתר וכמ"ש הרמ"א הפ' אלקי"ם ר"ל מדה"ד חסדיך בקרב היכליך שאף במדה"ד יש בתוכו רחמים וחסדים גדולים ורק שהוא בהסתרת פנים. ומשם בארה ביאור הפ' ואתחנן אל ה' וגו' דהנה משרע"ה בעת שבקש לכנוס לארץ וידע כי יצא הקצף מלפני ה' וירע למשה בעבורו אכן אעפי"כ בקש מחמת שידע שאף בעת הקצף והסתרת פנים גם אז נכלל בתוכו רחמים גדולים שאינם נראים מחמת הסתרת פנים. וז"ש ואתחנן אל ה' בעת ההוא ר"ל אף שהי' בעת שהקב"ה הי' בבחי' הסתרת פנים ורמז בתיבת ההו"א שגם הוא לשון נסתר לאמר ה' אלקים. כפרש"י ז"ל רחום בדין אתה החילות וגו' את גדלך פי' רש"י זו מדת טובך וכו' ואת ידך החזקה כובש ברחמים את מדה"ד החזקה ור"ל שאף ידך החזקה שמורה על בחי' הדין הוא מגביר אותה לרחמים ע"י שכובש כעסו בחזקה. ומכל אלה נשמע שאף בדין ובעת הסתרת פנים יש בתוכו רחמים ולכן גם הוא בקש אף בעת הסתרת פנים לעורר עבורו הרחמים והחסדים שנכלל בתוכו וה' יזכינו לעשות רצונו ית"ש ונזכה לישועות ונפלאות נגלים בגאולה שלימה בבי"א והבן:
במדרש בשעה שבקש משה אעברה נא וגו' א"ל הקב"ה והלא כתיב ועניתם את נפשותיכם בט' לחודש ע"כ ואומר דרשוני וחיו ויתבאר לדעתי בס"ד עפימ"ש הטור בסי' תר"ד וז"ל תנא ר"ח מדיפתי ועניתם את נפשותיכם בט' לחודש וכי בטו' מתענין והלא בי' מתענין ללמדך שכל האוכל ושותה בטו' כאלו התענה תשיעי ועשירי והכי קאמר קרא הכינו עצמכם בט' לענינו של מחר ומדאפקי' רחמנא לאכילה בלשון ענוי א"כ חשוב כמו ענוי כאלו התענה ט' ויו"ד פי' כאלו נצטוו להתענות בשניהם עכ"ל הטור יעיי"ש. והנה ממוצא הדבר כשמע מדקאמר רבינו הטור הכי קאמר הכינו עצמכם בט' לעינוי של מחר משמע שמחמת שהאכילה בט' היא הכנה לתענית העשירי וע"כ היא נחשבת כמו גוף התענית ולכן הוי כמו התענה בט' וכו' מכאן נלמוד לכל המצות שבתורה שגדול ההכנה של המצוה כעשיית עצם המצוה. והטעם כי אינו דומה מי שעושה המצוה בהכנה מקודם כמו שמצינו שצדיקים הי' שוהין שעה אחת קודם התפלה היינו הכנה לכוון לבם לאביהם שבשמים. יאמרו הצדיקים שבאותו שעה הי' מתפללים החסידים הראשונים כדי שיכוונו לבם בתפלה ועי"ז הי' מתפללים בהתלהבות גדול באהבה חשיקה ודבוקה במסה"נ ממש משא"כ מי שאינו עושה שום מלאכת מחשבת הכנה קודם עשיית המצוה א"כ אף שעושה המצוה הוי רק כמצות אנשים מלומדה וא"כ זאת תורת העולה שההכנה של המצוה לו יחשב כעצם המצוה כי ע"י ההכנה נעשה המצוה כראוי בהתלהבות אהבת המקום ב"ה וב"ש ברעותא ובחדותא דלבא. והנה גם אצל ביהמ"ק שיבנה במהרה בימינו כתב אא"ז זצוקללה"ה בספרו ישמח משה (פ' תצוה) לפרש הפ' תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' עפי"מ שחקרו הקדמונים הכי הב' מקדשים שנחרבו היו פועל ריק ח"ו כיון שנחרבו והי' כלא הי' אמנם באמת רב התועלת נצמח מהם כי הם היו הכנה דרבה לביהמ"ק הג' המקוה לעתיד בב"א שלולי ב' מקדשים הראשונים לא הי' בכח הארץ הלזו הגשומה לקבל אור נוגה קדושת ביהמ"ק השלישי אשר כוננה היוצר בגבהי מרומים ורק בכח השני ביהמ"ק הראשונים ובכח מעשה הקרבנות אשר הי' שם כמה מאות שנים קנתה המקום שפע אלוקי רוחני עדי תוכל לסבול קדושת ביהמ"ק השלישי וז"ש תביאמו ותטעימו בהר נחלתך וקראו הר ע"ש חרבנו וש"ת כיון שנחרבו הלא הי' פועל ריק ח"ו ע"ז אמר מכון לשבתך פעלת ה' שהם הי' הכנה לביהמ"ק השלישי עיי"ש באורך מילי מתיקא כדובשא. (עיין בדורשינו לעיל בפ' תולדות הרחבנו הדברים).
והנה כבר אמרו דאם הי' משה נכנס לארץ והי' הוא הבונה את ביהמ"ק לא הי' נחרב לעולם כאשר דבר בקדשו מזה הקדוש הרמ"ע מפאנו בספר עש"מ. אמור מעתה דאם הי' משה נכנס לארץ הי' נתבטלה אז ההכנה שכוון הקב"ה בשני בתי המק' הראשונים על ביהמ"ק הג' המקוה לעתיד בבי"א. כי גם הראשונים לא הי' נחרבין (ובאמת אמרו חז"ל שבפ' תביאמו ותטעימו נתנבא משה שלא יכנוס לארץ וא"ש לפי' דברי הי"מ הנ"ל) וז"ש המדרש בשעה שבקש משה אעברה נא וגו' א"ל הקב"ה והלא כתיב ועניתם את נפשותיכם בטו' לחודש ולכאורה הלא בי' מתענין ולא בט' אלא שכל האוכל ושותה בט' כאלו התענה ט' ויו"ד מטעם שהוא הכנה לתענית העשירי וההכנה הוי כמצוה גופא א"כ מוכח מכאן שגדול מעלת הכנה כנ"ל א"כ מפני מה אתה מבקש אעברה נא כיון שאם אתה תכנוס לארץ תתבטל אז ההכנה שגזרה חכמתי לאותו ביהמ"ק הג' שיהי' קיום נצחי בב"א ומזה יראה האדם וישכיל ויבין לעשות הכנה לכל מצוה ומצוה בקדושה ובטהרה בלתי לה' לבדו וה' יטהר לבבינו לעבדו באמת ויתרומם קרנינו בגאולה שלימה בבי"א:
ברש"י אעפ"י שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם. וצ"ב מה הוא הרבותא שהצדיק אין מבקש אלא מתנת חנם ואינו תולה בזכות המע"ט כי הלא ידע הצדיק בעצמו שאין מגיע לו שכר המעשים וכמ"ש יעקב אע"ה קטנתי מכל החסדים. ואפ"ל עפ"י הכלל של החוה"ל הא דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא היינו דוקא שכר המחשבה אבל שכר המעשה ישולם בהאי עלמא. (ובזה פי' אאמ"ו זצלה"ה בספר ייט"ל פ' וירא הפ' מה רב טובך אשר צפנת. לעוה"ב ליראיך על יראה המסור ללב פעלת. באתגליא. לחוסים בך. היינו על המעשה שזה. נגד ב"א נגלה לכל אדם עכ"ד). והנה הצדיקים אף כשעושים המצוה נדמה אצלם בעיניהם כאלו לא עשו כלל ולא קיימו המצוה כראוי שלא היתה בכוונה רצוי' ובמחשבה טהורה הנכונה להיות בעת שרוצים לעשות. אכן דעת לנבון נקל כי לא יוכל הצדיק לומר שלא עשה מעשה המצוה כי נראה בעליל שעשה המצוה. וא"כ ע"ז גם הצדיק יוכל לבקש שכר המצוה בהאי עלמא כי אף שלא קיים המצוה כראוי לו לפי דעתו עכ"ז על המעשה לא יוכל להיות ענו לומר לא פעלתי וז"ש ז"ל אעפ"י שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים היינו המעשה עשי' המצוה בדין הוא שיטלו שכרם עכ"ז אין מבקשים השכר אלא מתנת חנם והבן. ובדרך הזה עניתי ואמרתי לפרש הפ' בפ' תבא וענית ואמרת וגו' בערתי הקודש מן הבית וגו' לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי וגו' ככל אשר צויתני השקיפה ממעון קדשך. דלכאורה צ"ב האיך יאמר נא ישראל עשיתי ככל אשר צויתני שקיים מצות ה' כראוי כאשר צוה השי"ת. וגם צ"ל מה שאמר השקיפה ממעון קדשך. וברך את עמך והא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא ולדרכינו יתבאר ע"נ דהא דשכר מבהע"ל היא רק שכר המחשבה אבל בשכר המעשה בעצם יבא על שכרו גם בהאי עלמא כנ"ל בשם החוה"ל:
והנה באמת אין איש אשר יוכל להתפאר עצמו שקיים את מצות השם בשלימות כראוי בכוונה רצוי' במחשבה הטהורה כי מי יאמר זכיתי לבי. אכן על המעשה א"א לומר שלא נעשתה שהרי היא נגלית ונראית לעיין הרואה שנעשה המעשה וזה אמרו עשיתי ככל אשר צויתני דהיינו כי אף שבאמת שלא קיימתי המצוה כראוי רק עשיתי המעשה כאשר צותני כי ע"ז לא נוכל לומר שלא נעשה וכיון שעשיתי במעשה ע"כ השקיפה ממעון קדשך כי שכר המעשה ישולם לנו בהאי עלמא וברך את עמך ישראל:
ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה וגו' לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה וצדקה תהי' לנו וגו'. ויש לדקדק באמרו לעשות את כל החוקים וגו' הלא יש בתוה"ק עדות חוקים ומשפטים והחוקים נקראים אלה המצות שאין להם טעם המושג בשכל אנושי ורק מצוה לעשותם מחמת גזירת הבורא יתברך ולמה פרט כאן דייקא החוקים והלא גם העדות והמשפטים החיוב לעשותם ויש שכר עליהם כמו על החוקים. גם אמרו בכפילא לטוב לנו וגו' לחיותנו. גם צל"ד הכוונה באמרו כהיום הזה שהיא לכאורה כמיותר. ומרן האריז"ל דבר בקדשו בעניני צירופי הוי' המאירים בכל חודש וחודש כ' שצירוף הוי' המאיר בחודש אלול היא היהאוי' היוצא מפסוק וצדק"ה תהייה לנ"ו כ"י בסופי תיבות ויש להבין מה ענין הרמז בצירוף דחודש אלול לפ' הזה. ויתבאר לדעתי עפימ"ש בספרים של צדיקים לפ' הפיוט דר"ה באין מליץ יושר מול מגיד פשע תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט וצדקנו במשפט המלך המשפט ופי' שבעת שישראל אין עושין רצונו של מקום ח"ו ואין להם שום זכות להצדק ביום הדין ובאמת הקב"ה הוא טוב ומטיב ומקור הטוב רוצה באמת שיזכו ישראל בדין אבל צריך לסתום פי המקטריגים והמשטינים שלא יהי' להם שום טענה ופתחון פה במה לקטרג ולכן עצה היעוצה לזה היא שאם ישראל מקיימין איזה מצות מאותן החוקים שאין להם טעם עפ"י השכל אז ה' צלך גם הקב"ה יוכל להמליץ בעד ישראל לעשות להם מדה כנגד מדה כמו שהם מקיימין המצות אף שהם חוקים בלא טעם ושכל כ"כ צריכים הם לזכות בדין ולצאת בדימוס אף שאין בזה שום טעם ושכל במה לזכותם וזהו באין מליץ יושר מול מגיד פשע תגיד ליעקב דבר חו"ק ר"ל שהם מקיימין החוקים וצדקינו במשפט שבזה יוכל להצדק אותם בדין ומשפט. וזה פי' הפסוק תקעו בחודש שופר וגו' כי חו"ק לישראל הוא ר"ל מה שישראל מקיימין החוקים זהו משפט לאלקי יעקב ואין מן הצורך עוד לעיין בדינם כי בזה חכו בדין אף באיזה אופן שיהי'. וז"ש ויצוינו ה' לעשות את כל החוקים האלה לטוב לנו שע"י החוקים נוכל לזכות בדין באיזה אופן שיהיה וזהו לטוב לנו שנשיג טובה מרובה ע"י עשיית החוקים והדר מפרש ואמר לחיותנו כהיו"ם הזה דא ר"ה כדאיתא בזוהר עה"פ ויהי היום ור"ל שכמו שאצל ר"ה מגיד דבר חוק וצדקינו במשפט שע"י קיום החוק יצדיק אותנו במשפט כ"כ הוא בכ"י שאדם נידון שע"י קיום החוקים היא לחיותינו ולהטיב לנו ולמען אשר ימי אלול מסוגלים מאד לתשובה וצריכין בו הכנה לר"ה וליום הדין לכן אמר על זה וצדקה תהי' לנו כי וגו' ומרומז בזה צירוף דר"ח אלול שצריכין אז הכנה שיצדיק אותנו הקב"ה בדין בר"ה שזהו ע"י קיום החוקים כמבואר.
ושמרת את המצוה וגו' אשר אנכי מצוך היום לעשותם. יש לרמוז בזה עפימ"ש בדיבור הקודם דהיום נקרא ר"ה כדאיתא בזוהר הקדוש ויש להסביר טעם הדבר בקריאת היום לר"ה דייקא עפ"י פשוט כי נודע שבכל יום ויום צריך האדם לידע שאין לו עוד רק זה היום שעמד בו עתה כי וי יודע מה יולד יום ואמרו ז"ל במשנת חסידים שוב יום אחד וכו' שבכל יום ויום צריך לשוב שמא זה היום הוא לפני מיתתו וזש"ה וידעת היום שאם תדע שאין לך רק היום אז ממילא והשבות אל לבבך. והנה בכל יום ויום אין האדם משים על לבו זאת כי עולם כמנהגו נוהג אולם ביום הדין ר"ה אשר מלך במשפט יעמוד ארץ ויודע כאו"א אשר עתה דנין עליו כפי מעשיו בין לחיים כי מי לא נפקד כהיום הזה. ולזה נקרא ר"ה היום שכל העומד בו אינו מובטח רק ליומו ולא ליום שלאחריו והבן. וכלפי שאמרו ז"ל (ר"ה ט"ז ע"א) אדם נידון בכל יום א"כ בכל יום זמנו של יום הדין והיא דוגמת ר"ה א"כ הדרא קושי' לדוכתי' למה נקרא דוקא ר"ה היום אכן י"ל עפ"י הידוע דלרעה לא מהני חזרה ולטובה מהני חזרה א"כ י"ל לפי"ז הא דאמרינן אדם נידון בכל יום הוא דוקא לטובה שדנין במעשיו אם הטיב אותם ואז אף אם כבר נגזרה עליו גזירה בר"ה לרעה ח"ו משנין אותו לטובה. ואיתא במפורשים שאדם הוא מדרגה הגבוה כמו אדמה לעליון וזהו שדייקו בלשונם אדם דלטובה שמתקן מעשיו וחושב עם קונהו בכל יום נידון לטובה בכל יום ולפי"ז מי שהוא בבחי' אדם שמתקן מעשיו בכל יום אצלו נקרא כל יום בשם היום כי בכל יום דנין אותו כדוגמת ר"ה. וז"ש ושמרת את המצוה אשר אנכי מצוך היו"ם לעשותם דהיינו שתשמרו את מצותי ותתקנו את מעשיכם באופן שתעשו את כל הימים שיהי' נקראים היום שיהיה אצליכם בבחינת יום הדין כמו ר"ה והבן.