קדושת יום טוב חלק א· רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים
בשלח
ויהי בשלח פרעה את העם וגו' כי אמר אלקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה יש לדקדק הלא הכל מאת השם והוא סיבת כל הסיבות ואם ברצונו שלא ישיבו למצרים בודאי לא יוכלו לשוב בדרך הזה עוד והנ"ל כי הנה הבינה לעיתים מאמר עת צאת (דרוש כ"ד) מפרש הפסוק כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם לא תירא מהם וגו' ומבלי האריך בדקדוקים יאמר אל תחשוב שאתה בעצמך תוכל להוריש הגוים ההם בבטחך על רבוי אוכלסך והם מועטים אז יש לך באמת לירא מהם כי לא בכח יגבר איש ואין המלך נושע ברב חיל אך אם בהיפך זה תאמר ותודה בלבבך כי אדרבה כפי הטבע הם רבים וחזקים ממך ואין באפשרות יכולת להורישם במנהג של עולם אז אני מבטיחך שלא תהי' לך שום מורא מהם ולא תדאג כלל שיוכלו לך כי הנה ד' יוצא בהשגחתו ויכלתו להצילך מידם בדרך נס פלא עכ"ד הבל"ע נמצא שכאשר כפי הטבע הוא דבר הנמנע להינצל ועת צרה ליעקב אז אדרבה אם בוטח בד' ממנו יושע אבל אם במחשבתו איזה צד ואופן שיוכל להציל עצמו כפי הטבע אזי באמת יש לו לירא יותר כנ"ל וזהו כי אמר אלקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה כי ינחמו עצמם בראותם מלחמה ויעלה להם במחשבתם שיש להם הצלה שישיבו למצרים ואז א"א להושיע להם וע"כ ויסב אלקים את בנ"י דרך המדבר י"ס שייאשו עצמם מהצלה טבעיות ואז ד' יוצא לפניהם בהשגחתו ויכולתו להצילם מיד כל אויב והבן:
ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם וייראו מאוד ויצעקו בני ישראל אל ה'. צל"ד ולהבין סיבת היראה הלא אמרו מקודם בעת שנצטוו לחזור לאחוריהם לצד מצרים ענו ואמרו אנו אין לנו אלא דברי בן עמרם מזה נראה שהי' אמונת ה' תקוע בלבבם בלי פחד ומגור והאיך נפלו פתאום ממדרגתם לירא מפחד אויב. אכן נראה עפי"מ שפי' בס' אהבת שלום וכן בילקוט ראובני פ' וישלח וז"ל וירא ויצר לו שהיצר לו ע"ז מפני מה שהי' מוכרח לירא מפני עשו אחיו. והענין עפי"ד החוה"ל במאמר החסיד טורדני יראת הבורא מיראת זולתו כי מי שהוא מאמין בהשגחת הבורא באמת לאמיתו אין לו לירא מפני שום דבר זולת מהקב"ה וזהו וירא ויצר לו תיכף בעת שירא הי' צר לו על אותו היראה שלא הי' לו לירא מפני שום ברי' רק מיראתו ית'. כי זה מורה ח"ו לנפילת ממדרגת האמונה. הנחה זו תורנו לדעת שזה הענין הי' ג"כ בכאן והוא אז בעת צאת ישראל ממצרים היו אז באמונה דבוקה בהקב"ה אשר טרדם יראת זולתו מפני יראתו הגדולה ע"כ לא עלה שום מורך בלבבם ואמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם. וכעת בים סוף לאחר שראו והנה מצרים נוסע אחריהם וירא"ו המה ראו כן תמהו וכמו שער בנפשם שוודאי נפלו ממדרגתם גודל אמונתם ובטחונם שהי' להם קודם ע"כ באה עליהם היראה הזאת ע"כ בהעדר היראה ודאי שיש להם לירא מחמת חסרון בטחונם ע"כ ויצעקו בנ"י אל ד' להושיע אותם שלא יגיע להם שום ענין יראה אחרת רק יראת ה' לבדו. וזהו ויצעקו בני ישראל אל ד' כי לא פירש מה היתה הצעקה ורק זה הי' צעקתם שיהי' להם היראה רק להשם יתברך שמו והבן:
הלא זה הדבר וגו' חדל ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבוד את מצרים ממתנו במדבר. יתבאר בהקדם מה שאמרנו לפ' הפ' (בפ' שמות) ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה שצ"ל על אמרו בכפילא מן העבודה עפי"ד הנאמרים בספה"ק אוהב ישראל (פ' וארא) דהנה כאשר זעקו בנ"י אל ה' לחנן את נפשם מגודל צרת השיעבוד וקושי העבודה ובהבינם בשכלם כי הדברים האלה לא לבד צרת שיעבוד הגוף המה כ"א ג"כ כאב הנפש מחטאים ופשעים אשר עשו ע"כ באה עליהם הצרה הזאת והתחילו לעשות תשובה שלימה לתקן נשמותיהם. ושוב נתיישבו בדעתם וצעקו על ד"ז יותר ויותר במר נפש וכאב לב אוי כא לנו כי נואלנו אשר היינו ממתינים מלשוב בתשובה עד שבאו עלינו יסורים גדולים ממצרים ואז נתעורר לבבינו לשוב לפני ה' וכי פרעה הקריב אותנו אל אבינו שבשמים לגודל הבושה כזאת שלא עשו תשובה עד עתה כ"א עכשיו ע"י המצרים המצירים ומעיקים אותם ע"ז צעקו במר נפשם עכ"ד וז"ש ויאנחו בנ"י מן העבודה כפשוטו מפני טורח משא מצרים שהיו מכבידין עליהם היא העבודה ויזעקו. ואמרו ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה הכוונה הוא כנ"ל היינו שזה הי' שועתם שמה ששמו אל לבם לשוב אל אלקים בתשובה שלימה לתקן מעשיהם ע"ז צעקו יותר ויותר כי זה הדבר הגיע להם רק מן העבודה ע"י עבודת מצרים שהיו מעבידים אותם ודבר זה יורה לגודל שפלותם ומיעוט ערכם כי הם בעצמם לא הי' יכולים לחשוב בנפשם לעשות תשובה וע"י גודל בושה כזאת זעק לבם במר נפשם לה' שירחם עליהם שלא יצרכו מעתה להתעוררת לעבודת השי"ת ע"י מצרים וצרות כאלה כ"א מעצמם יתעוררו לקיים מצות השם ולתקן את כל החטאים אשר עשו
והנה במעמד הזה אצל הים סוף שהי' הים סוער והשונא רודף ואימת מות נפל עליהם והתחילו ג"כ לשוב בתשובה שלימה לפשפש במעשיהם. אכן מה מאוד עגמה נפשם והיטב חרה להם על אשר המתינו עד בוש ולא התחילו בתשובה קודם שבאו מים עד נפש ונתביישו ע"ז מאוד על אשר המה כעת בשפל המדרגה כזאת שצריכים לצרות גדולות כאלה שיבואו עליהם כדי שישיבו ממעשיהם הרעים וכי במצרים לא הי' במדרגה שפלה כזאת שלא היו צריכים לפחד מות להתעוררת גדול כ"כ. וז"ש למשה הלא טוב לנו עבוד את מצרים היינו העבודה הזאת שעבדנו את הקב"ה ע"י המצרים שהיו מעבידין אותנו עכ"פ היינו במדרגה חשובה יותר מעתה כעת אשר צריכין אנו להתעוררת כזה ע"י מותינו במדבר שפחד מות מרחפת עלינו. ויאמר משה התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם מכיון שאתם מכירים את שפלות ערככם ועשיתם תשובה בודאי השם לא יעזוב אתכם וזרעו לעולם נשמרו להצילם מכל רע. והבן:
ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תספו לראותם עוד עד עולם. וכבר דקדקו באמרו אשר יעשה לכם היום שהיא לכאורה לגמרי שפת יתר. וגם היום דקאמר עוד הפעם ל"ל. וגם תיבת עוד היא לכאורה מיותר והי' די באמרו לא תסיפו לראותם עד עולם. והנ"ל בזה בס"ד בהקדם דברי הזוה"ק דף קל"ד עה"פ ביום ההוא יהי' ד' אחד ושמו אחד. אחד לעילא בשית סיטרין דכתיב שמע ישראל יא"י אחד. אחד לתתא בשית סיטרין הה"ד בשכמל"ו ה' אחד לעילא ושמו אחד לתתא. ואי תימא הא כתיב אחד לעילא ולתתא לא כתיב אחד. ועד היא אחד בחלופי אתוון (באותיות אהו"י מתחלפין אלף בוא"ו וחי"ת בעי"ן באותיות אחה"ע) ובגין דלא תשלוט עין הרע אכן מחלפי אתוון דלא אמרין אחד באתגליא ואמרי ועד. ובזמנא דאתי דיתעבר עה"ר מעלמא כדין יתקרי אחד באתגליא כד"א ביום ההוא יהי' ד' אחד ושמו אחד באתגליא ולא בלחישה עכ"ד ובזה פי' כ"ק אבא מורי זצוקלה"ה בס' ייט"ל בכ"מ ובס' ייט"פ (אבני זכרון לר"ה אות זיי"ן) הפ' וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת הפ' רומז על הגאולה לומר שגם הארץ תמלא דעה כי ד' הוא אלקים אז אין עו"ד למפרע וע"ד כ"א יהי' ה' אחד ושמו אחד עכ"ד. הנחה זו תאלפנו שעתה אנו אומרים בשכמל"ו ולעתיד בעת שתהי' הגאולה האמיתית לא יאמר עוד וע"ד:
והנה נראה בעליל לחדש דמי שהוא במדרגה של וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים אינו דואג מחמת שום דבר מעניני עוה"ז כי יודע שהשי"ת הוא הבורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד. אמנם צריך האדם להתפלל שיהי' לו סייעתא דשמיא לבא למדרגה הזאת. והנה אז בעת אשר צעקו בנ"י על הים מה זאת עשית לנו להוציאנו וגו' המבלי וגו' לקחתנו וגו' מובן שלא הי' אלא מפני שלא היו עוד במדרגה של וידעת היום וגו' דאל"כ לא הי' לירא ולדאוג רק הי' להם לבטוח בה' ובישועתו וע"כ אמר להם משה התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היו"ם ר"ל שיעשה אתכם במדרגה זו של וידעת היו"ם והשבות אל לבבך כי ה' הוא הא' וממילא שלא תצעקו ולא תחקרו אחרי שום דבר ומורא לא יעלה על ראשיכם כי אשר ראיתם את מצרים לא תספו לראותם וגו':
והנה מודעת זאת דעיקר הגאולה העתידה להיות בבי"א אינו תלוי אלא בזכות האמונה וכל מה שנתעכב הגאולה אינו אלא בשביל חסרון האמונה כמחז"ל (סנהדרין י"ד) לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו אנשי אמנה ומסיק דהיינו במשא ומתן והיא בשביל שבעו"ה כל היום חושבים מחשבות עניני עוה"ז איך למצוא טרף לביתם ולהרויח בעסקיהם ועי"כ אין להם רק זמן מה כמעט רגע להתפלל ולקרות ק"ש במהירות וכ"ז ע"י שסוברים שעולם כמנהגו נוהג עפ"י חוקי הטבע אבל האמת אינו כן כי זה אינו אלא בשביל חסרון האמונה (עיין בדברינו בס' ייט"פ במאמר דורש טוב לשה"ג אות ח' ותמצא טעם טוב בביאור דברינו) משא"כ מי שמאמין באמת בהשגחה פרטיות ומאמין באמונה שלימה שהבו' ית"ש הוא בורא ומנהיג וכו' א"כ הוא יודע שהעיקר הוא לעבוד את ה' בלב תמים וכל מה שעוסק בפרקמטיא אינו אלא לצאת י"ח שעליו לעשות כנאמר וברכתיך בכל אשר תעשה אבל חלילה לו לעשות לעיקר טפל ולטפל עיקר ועי"ז שהוא בשלימות האמונה ע"כ יבא בשכרו שהקב"ה מזמין לו בנקל כל מיני השפעות טובות ומזוני בהרחבה גדולה וכמו שאמרו ז"ל במדרש אין ישראל נזונין אלא בזכות האמונה:
ובזה אמרתי לפ' הפ' בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל. כי ידוע דתיבת עד היא גימט' של שם הבטחון כמו שנאמר בטחו בה' עדי ע"ד (עיין בזוהר ריש וארא ובעט"צ שם) וז"ש בבוקר יאכל ע"ד ר"ל אם ישים בטחונו בה' ולא על מה שנראה לפני שכלו שירויח בו רק יבטח וישען באלקיו אז ולערב יחלק שלל יזון בזכות אמונתו כנ"ל. ועל אמרו בכפילא לא תספו לראותם עו"ד שם רמז להם משרע"ה על הגאולה העתידה בבי"א ירצה דבעת הגאולה תמלא הארץ דעה ויהי ד' אחד ושמו אחד ויתעבר עה"ר מעלמא ואז אין עו"ד וזהו לא תספו לראותם עו"ד ובמה יזכו אל הגאולה ע"ז גמר אומר ע"ד עולם ר"ל בזאת שתהיו בשלימות האמונה והבטחון בה' ית"ש המרומז בתיבת ע"ד כהנ"ל ועי"ז יהי' הגאולה השלימה ותגלה ותראה לעין כל שה' אחד ושמו אחד כיר"א והבן:
במד"ר שה"ש איתא עה"פ הראיני את מראיך וגו' הה"ד התיצבו וראו את ישועת ה' וגו' וצ"ב. ונראה כי הנה מקרא מלא דבר הכתוב כי בצלם אלקים עשה את האדם היינו שכל איש הישראלי יש לו תואר מיוחד לישראל היא הצלם אלקים ואף אם יפגשהו ארי או דוב שכול לא יוכל לנגוע בקצהו אם יהי' לו הצלם אלקים כי מוראכם וחתכם יהי' על כל חית הארץ כתיב וכל הנבראים ינוסו ויפחדו אף להביט בפניו. אכן אם ח"ו יסיר ממנו הצלם אלקים ותואר המיוחד לישראל ע"י ריבוי עונות שעי"ז נשתנה פניו לצורה אחרת אשר לא צוה ה' ואז בהכרח אבד מעלתו שיהי' נכנע תחת בריות אחרים והוא יהי' בפחד ובמורא מפניהם שלא ישלטו בו כאמרם ז"ל אין חי' רעה שולטת באדם אא"כ נדמה לו כבהמה ע"י עיבור צורתו וכ"כ מי שירצה לדבר דבר לפני אלקים ואנשים צריך קודם להשגיח על עצמו אם יש לו הצלם אלקים ותואר המיוחד לישראל אז יאות לו הדיבור והאמירה לעשות רושם באזני השומע ויהי' נכנע מפניו. ולזה אמר שלמה המע"ה בתחלה הראיני את מראיך דהיינו התואר הנצרך לאיש הישראלי ואח"כ השמיעני את קולך שאז קולך ערב להתקבל באזני השומע אם ומראיך נאוה שיש לך הצלם אלקים שוב הראוני גם באלשיך כעין פי' זה שהאריך שם בענין זה על התשובה עיי"ש באורך והנה הצלם אלקים שבו ברא אלקים את האדם הוא השם הוי' המאיר על פניו כמו שפי' להגיד כי ישר הוי' צור"י היינו הצורה של האדם. ולזה היו צריכים בנ"י בעת שהי' להם אימתה ופחד מפני המצרים ורצו להתפלל אל ה' שישלח להם הצלה והמה ידעו שהעיקר הוא שיהי' להם מקודם הצלם שיאיר על פניהם כד"א ויוציאך בפני"ו ולכן כתיב ויצעקו בנ"י אל הוי' דייקא שצעקתם הי' שהשם הוי' יאיר על פניהם. ולזה אמר להם משה רבע"ה התיצבו וראו את ישועת הוי' אשר יעשה לכם שיעורו שתראו הישועה במה שיעשה לכם השם הוי' שיאיר על פניכם ויהי לכם הצלם אלקים וממילא אל תפחדו ורעה אליכם לא תאונה וז"ש המדרש על הראינו את מראיך וגו' כי קולך ערב וגו' דהיינו שצריך מקודם להצלם אלקים שיאיר על פניו ואח"כ ישמע את קולו הה"ד התיצבו וראו את ישועת הוי' אשר יעשה לכם היום באור הפנים כמבואר והבן:
ה' ילחם לכם ואתם תחרישון. איתא בזוה"ק רבי אבא פתח אם תשיב משבת רגליך עשות חפציך וגו' ויש להבין סמיכת הפ' זה לכאן ועיי"ש בזוה"ק לפי דרכו. והנראה בזה לפי פשוטו בהקדם להבין דברי המדרש עה"פ ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי וגו' הה"ד והי' טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע אר"א ב"פ עד שלא ידבר האדם הקב"ה יודע מה בלבו לכך נאמר מה תצעק אלי. והקשה היפ"ת א"כ בטלת תפלת כל פה כי סגי בלב ובאמת הלא מחויב בביטוי שפתים. ונראה עפי"מ שחקרו הקדמונים על ענין התפלה שהקב"ה שומע תפלת כל פה וכל אדם יכול לשנות בתפלתו גזר דינו שנגזר עליו מאתו ית' וא"כ בידי האדם שבתפלתו ושיחתו יוכל לשנות רצונו ית' ממה שהי' עליו לרעה ולכאורה איך יתכן זה אצל הבורא כ"ע מושלם בכל תכלית השלימות בכל עת ובכל רגע עד אין סוף והאיך יתכן אצלו לומר שיהי' לפניו איזה השתנות הרצון ע"י התפלה של האדם שזה נראה לכאורה כאלו הרצון שהי' לו קודם התפלה לא הי' כ"כ בתכלית השלימות ובאמת זהו דבר שאי אפשר:
אמנם ידוע בזה ביאור הענין שיסוד היסודות ועמוד העבודות היא להיות באמונה שלימה וחזקה שהבוב"ה הוא בורא ומנהיג והוא לבדו עשה ועושה וכו' ואין שום דבר הנעשה מזולתו ואמונה זו צריכה להיות ראשית העבודה אצל כל אשר בשם ישראל יכונה וזה הוא גורם השפעה ומזונות לישראל וכאומרם ז"ל במדרש אין ישראל ניזונים אלא בזכות האמונה. וההשגחה היא סבת הדביקת כידוע מהרמב"ם ז"ל. והנה בעת שהאדם מתפלל להשי"ת ומפיל תחנתו לפניו עבור פרנסתו או עבור שאר צרכיו אז נראה בעליל שזה האיש יש לו אז אמונה באלקי עולם שבידו להשפיע לו מזונות ולעשות כפי מה שירצה כי לולא שמאמין בהשי"ת שהישועה נשפע ממנו ית' תפלה זו מה טיבה וא"כ כיון שמאמין אז בעת התפלה בזכות זה ממשיך עליו ההשפעה בכל מיני ישועות אף שלא הי' כדאי עד עתה מ"מ בזכות האמונה שיש לו עתה בעת התפלה גורם הישועה וא"כ התפלה אינה כשינוי רצונו ית' ח"ו רק בא בשכרו חרף אמונתו. אמנם אף שאצל הקב"ה אם יתפלל רק בלבו ולא יבטא בשפתים כלל ג"כ הקב"ה יראה וידע שזה האיש הוא מפיל תחנתו לפניו ומאמין בו שבידו להושיע כי בוחן לבות ה' מ"מ הלא הוא בידוע דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע ומלך במשפט יעמוד ארץ גלל כן כל האדם נידון בב"ד של מעלה אם לשבט אם לחסד ויש כח בידם לקטרג או להמליץ א"כ אם הב"ד של מעלה לא יראו האמונה שיש לזה האיש המתפלל רק בלבו כי הם אינם יודעים המחשבות ויוכלו ח"ו לקטרג על זה האיש ולמנוע ממנו הישועה כי לא יראו שום זכות אצלו ולכן מחויב התפלה להיות בביטוי שפתים כדי שגם המלאכים יראו וידעו שהוא עומד ומתפלל להשי"ת ומאמין בו שהוא רב להושיע:
וזה נ"ל ביאור הכתוב והי' טרם יקראו ואני אענה דהיינו אף אם לא יקראו כלל בפה ורק בלב יתפללו ג"כ אענה אותם כי אני יודע המחשבות. אך עוד הם מדברים משום ואנ"י אשמע היינו נ"מ שנאמר ואני ר"ל הוא ובית דינו כידוע עבור הב"ד צריך לדבר התפלה בפה דוקא. ונמצא מזה בס' ייט"ל:
והנה דרשו עה"פ ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה בתחלה בים ואח"כ ביבשה שבטחו בה' וקפצו לים בבטחונם בה' ואח"כ נקרע הים לפניהם ונעשה יבשה א"כ אז בעת ההוא לא הי' מן הצורך להתפלה שבפה שהוא כדי שיראו המלאכים זכות אמונה כי אז בלא"ה המה ראו גודל האמונה שהי' להם לישראל בהקב"ה בכל לבבם ובכל נפשם ממה שקפצו לים ע"י בטחונם להשי"ת וז"ש לו אז מה תצעק אלי היינו כי אתה צריך רק לעשות איזה דבר שהמלאכים יראו זכות האמונה כי בשבילי סגי בתפלה שבלב וא"כ דבר אל בנ"י ויסעו ויבואו בתוך הים וגו' וגם בזה יראו המלאכים גודל האמונה הנשרש בלבן של ישראל ומה צורך עוד להתפלה והצעקה בפה ולשון:
והן הן דברי המדרש ע"ז הה"ד והי' טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע דהיינו שלהקב"ה סגי גם בתפלה שבלב כי עד שלא ידבר האדם הוא יודע מה בלבו ואך עוד הם מדברים בתפלה בפה משום הב"ד של מעלה וא"כ כאן אין צורך לזה אם יבואו בתוך הים:
והנה עוד סגולה נפלאה איכא בזה להראות האמונה להמלאכים ע"י שמירת יום שבת קודש ב כל תנאיו ופרטיו שגם מזה מוכח ונראה גודל האמו נה שיש לו כי מפסיד כל עסקיו ואינו עושם שום מלאכה אף הנצרך לו בכדי חייו וע"י שביתתו ממלאכה נראה ברור שמאמין בחידוש העולם שהקב"ה ברא כל היציר בששת ימי בראשית וינח ביום השביעי וע"כ מן החיוב לעשות ציווי השי"ת לשבות ביום השביעי ובידו להחזיר לו ההפסד משביתת יום השבת ועוד ביותר על ישראל אמונתו שכל ימי השבוע ניזונים בזכות יום השבת כידוע מזוה"ק. ולזה כוון בזוה"ק עה"פ ה' ילחם לכם ואתם תחרישון ור"ל שתחרישו מלומר תפלה ולכאורה הלא צריך לאדם להתפלל בפה מלא להשי"ת שיעשה מבוקשו והאיך צוה משה לישראל שיחרישו לגמרי וע"ז אסמכי' לקרא אם תשיב משבת רגליך וגו' דהיינו שתשמור את יום השבת קודש ויראה האמונה שלך וממילא לא תצטרך עוד לתפלה ואז והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ד' דבר דהיינו שאז אף אם אתה תחריש לגמרי מלומר תפלה בפה ורק כי פי' ה' דבר שהוא ידבר להמלאכים למסור לך הישועה ג"כ תוכל להושע מפני שיראו המלאכים האמונה ע"י שמירת יום השבת אף בלא התפלה שבפה והבן:
ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי ואיתא במדרש הובא בס' י"מ למוזלה"ה אמר הקב"ה למשה הים סוער והשונא רודף ואתה עומד ומרבה בתפלה לפני א"ל משה מה לי לעשות א"ל ואתה הרם את מטך באותה שעה אמרו ישראל ה' ימלוך לעולם ועד. והוא תמוה מאוד חדא מה שאמר הקב"ה ב' טעמים הים סוער והשונא רודף ב' מה שאמר הקב"ה ואתה עומד ומרבה בתפלה וזה קשה למה לא יתפלל בצרת ישראל ג' צ"ל מה שהשיב לו ואתה הרם את מטך ד' למה אמרו באותה שעה ה' ימלוך לע"ו. ונקדים גם לפרש הפ' בפ' וירא כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. דהנה איתא בזוה"ק פ' ויקהל ד' רט"ו ע"א לפ' הפסוק במשלי ד' וארח צדיקים כאור נוגה. דרך רשעים כאפלה. ד"א וארח צדיקים מה בין ארח לדרך הא אקמוה אבל ארח הוא דהשתא אתפתח ואתגלייא ואתעביד בההוא אתר ארח דלא כתישו בי' רגלין מקדמת דנא דרך כד"א כדורך בגת דכתשין בי' רגלין כל מאן דבעי וע"ד לצדיקיא קרי ארח דאינון הוו קדמאי למפתח ההוא אתר כו' ובג"כ ארח צדיקים אקרי כו' דרך איהו פתוח לכולא וכתשין בי' כל מאן דבעי ואפי' חייבין. דרך רזא דא הנותן בים דרך בגין דדריך בי' סט"א וכו' וע"ד צדיקייא בלחודייהו קיימא ושלטי בההוא אתר דאקרי ארח וכו' (ועיין בדברי הרב מרן ז"ל בליקוטי ישעי' דרך היא בס"א דרך נחש עלי צור) אך דקשה ע"ז לכאורה הלא מצינו שאמר דהמע"ה כי יודע ה' דרך צדיקים וא"כ מצינו ג"כ אצל צדיקים הלשון דרך:
ונראה לפ' עפי"מ דאיתא בס' בני יששכר לפרש הפ' ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וגו' דהנה אין שום דבר נעשה רק מסגולת התורה כי פעולת המצוה לעורר שורש אילן הקודש ובא משם כל הטובות והחיים והשלום וסגולת העבירות לעורר רע ח"ו והנה אם יצטרך האדם לעורר רע לפעול נקמות במורדי אור וברשעים ובגוים מה יעשה אם יעשה המצוה הנה סגולת המצוה לעורר רק טוב ואם יעשה עבירה הרי ארי' הוא דרביע עלי' איסורא דאורייתא מטבע אשר פסל המלך וכתב הוא ז"ל שקיבל מרבותיו שהפעולה זאת נעשית ע"י עבירה לשמה דהיא בעצם עבירה וסגולתה לעורר הרע אבל הרע ההוא הוא לטוב לישראל ויחול על ראש הצוררים ומעיקים לישראל ועי"ז ימשך הטוב לישראל כי באבוד רשעים רנה וזש"ה ראה אנכי נותן לפניכם ר"ל אנכי נותן בידכם היום לפעול את הברכה לישראל ואת הקללה לשונאיהם וע"ז מפרש איך תהי' הפעולה את הברכה אשר תשמעו אל מצות י"א וגו' ועי"ז יבואו הברכות והקללה תפעלו לשונאיהם אם לא תשמעו אל מצות ה' וסרתם מן הדרך. ירצה שההסרה מן הדרך יהי' ג"כ באופן אשר אנכי מצוה אתכם דהיינו שתהי' עבירה לשמה שהוא ג"כ ציווי הקב"ה אז תפעלו הקללה לשונאיהם עכדה"ק:
הלא מעתה בין תבין ויונעם לך מה שאמר דהמע"ה כי יודע ה' דרך צדיקים ר"ל שהשי"ת יודע מה שהצדיקים עושים לפעמים כמעשה הרשעים והולכים בדרכם כדי שעי"ז דרך רשעים תאבד דזה הוא סגולת עבירה לשמה לפעול הרעות על שונאי ישראל. ועי"כ ימשכו טובות לישראל. וזש"ה כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' ור"ל שאברהם למד זאת לבניו והי' מצוה אותם לשמור דר"ך ה' לעשות עבירה לשמה המרומז בלשון דרך לעשות צדקה ומשפט ר"ל שע"י עבירה לשמה יהי' צדקה ורחמים לישראל ומשפט ודין לשונאיהם של ישראל. ובזה מקום אתי לפרש מ"ש דהמע"ה לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו כמעט אויביהם אכניע שאם ישראל ישמעו לי בדרכי יהלכו ר"ל אפי' בעת שעושים כמעשה הרשעים המרומז במלת דר"ך וגם אז ישמעו לי שיהי' עבירה לשמה אז כמעט אויביהם אכניע כי זהו סגולת העבירה לשמה:
והן הן הדברים הניתנין באמירה נעימה אמרי יאה בדברי המדרש הנצב פתח השער הים סוער והשונא רודף וכו' כי ידוע שבים הי' צריך להיות דין למצרים וחסד ורחמים לישראל כמו דאמרו ז"ל שהים הי' סוער עליהם להטביען לפי שהללו עובדי ע"ז והללו עע"ז וכו' ומדה"ד אינו חוזר ברקניא והמים להם חומה כתיב אל תקרי חומה אלא חימה ואותו חימה שהי' על ישראל החזירו על המצרים ונתתי כפרך מצרים וא"כ הי' צריך לעשות כאן ב' הפכיים חסד לישראל וגבורה לפרעה ולמצרים. ע"כ אמר הקב"ה למשה הים סוער וכו' ואתה עומד ומרבה בתפלה לפני ר"ל שע"י התפלה יוכל להשפיע טובה לכל העולמות ובכאן הי' ההכרח להשפיע רעות לשונאיהם כי מה"ד אינו חוזר ברקניא ולזה אמר הקב"ה ב' דברים הים סוער בטענה הללו והללו וכו' וצריך להשפיע טובת לישראל והשונא רודף וצריך לעשות פעולה שרעה תבא אליהם ואתה עומד ומרבה בתפלה אשר עם התפלה לא תפעול רק טוב לישראל ולא הרעה למצרים ואמר לו משה מה לי לעשות כי לא הי' יודע בעת הזאת מה לעשות איזה דבר דשוי' לתרוויי' לפעול ב' הפכיים כאחת חו"ג חסד לישראל וגבורה למצרים והודיע דרכיו למשה באמרו ואתה הרם את מטך כי מודעת זאת אשר הקב"ה מצרף את טוב העתיד כמ"ש בפ' שמות בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים וגו' ופירש"י וששאלת מה זכות יש לישראל דבר גדול יש לי שהרי עתידים לקבל התורה ואת רע העתיד אינו מצרף כדכתיב כי שמע קול הנער באשר הוא שם כמו שהוא עתה וזהו מצד מדת החסד לצרף גם העתיד. והנחה זו תורנו לדעת אשר אם תצמח מרע העתיד איזה דבר טוב לישראל חזי ג"כ לאצטרופי הרע העתיד והרי הוא כמבואר ומשם בארה אמרו ית' למשה הרם את מטך כי מבואר בס' ייט"ל לאאמ"ו זצוקלה"ה בפ' וארא שמשה רבע"ה עשה עבירה לשמה במה שלא דבר אל הסלע עיי"ש בשם דודי ה"א מוהר"ש זלה"ה ע"ד שפי' מזלה"ה הן בנ"י לא שמעו אלי ואיך ישמענו פרעה כלו' ואיך יהי' אם ישמענו פרעה ואני ערל שפתים אטום מלהמליץ טוב על ישראל דמה"ט ברח יונה תרשישה. וזה הי' כוונת משה שאם דיבר אל הסלע ונתן מימיו חש שלא יהי' קטרוג על ישראל שהסלע שומע בקולו והם לא שמעו. וז"ש לו ה' יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני עמי דייקא עיי"ש באורך אמרי נועם נשמע מזה שזה המעשה שעשה אח"כ בהכאת הסלע חזי לאצטרופי גם כאן לסניף להיות ב' הפכיים חסד לישראל וגבורה לפרעה ולמצרים וז"ש הר"ם את מטך היינו החטא של מי מריבה שעשה במטה יצטרף לכאן ואח"כ ונטה את ידך וגו' ע"כ באותה שעה אמרו ישראל ה' ימלוך לעולם ועד ר"ל שהם הבינו שהנס על הים נעשה בהצטרפות של חטא מי מריבה לכאן וע"י חטא זה לא נכנס משרע"ה לא"י והנה ידוע מהקדוש הרמ"ע מפאנו בעש"מ דאם הי' משה נכנס לארץ לא הי' נחרב הבית והי' מסיר את להט החרב והי' עוברים דרך שם למקום אצולתם. וישראל שהי' אז במדרגת נבואה כמאמרם ראתה שפחה על הים ראו והבינו כל זאת ע"כ פצו פה ואמרו ה' ימלוך לעולם ועד ר"ל דאם הי' גאולת מצרים נצחי וגאולה שלימה הי' אומרים ה' מלך לשון הוה אבל לאחר שהבינו שלא הי' עוד הגאולה שלימה מחמת חטא מי מריבה כהנ"ל אמרו ה' ימלוך לשון עתיד ודוק כי הוא דבר נחמד:
במסורה ואתה הרם את מטך וגו' כשופר הרם קולך וגו' ויאמר הרם לך וגו'. והנ"ל בזה עפ"י דאי' בחות יאיר לדקדק במה דקאמר כשופר הרם קולך מהו הדמיון כשופר ופי' עפי' דברי הגאון החסיד המקובל מוהרש"ש מניקלשבורג זצוקלה"ה שדייק בלישנא דקרא דכתיב גבי אלישע ועתה קחו לי מנגן והי' כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' דצ"ב כפל הלשון כנגן המנגן והי' סגי באמרו והי' כנגן. והענין הוא שע"י שמחה זו הי' מעורר עליו רוח הקודש כאשר מסיים הקרא ותהי עליו יד ה' ובודאי שהי' צריך לאותה שמחה שתהי' ברעותה דלבא. ורחמנא לבא בעי שלא יהי' מעורב בו שום מחשבה זרה כי אם מחשבת גבוה לבד והנה הכלי בודאי אין בה שום מחשבה זרה להיותה גולמי כלי עץ. וז"ש והי' כנגן כדמיון הכלי שאין בה מחשבה זרה המנגן שגם המנגן לא יהי' בו בקרבו שום פנוי' רק להוציא לאור מעשיהו שתשרה עליו רוה"ק אז ותהי עליו יד ה'. והנה כי כן יבורך גבר העומד בשער בת רבים להוכיח את העם ואין בו שום מחשבה זרה או פנוי' של גאוה ח"ו כ"א שיהי' מן הזוכים לזכות את הרבים להשיב רבים מעון אז אהני לי' מעשיו ולא זולת זה. וז"ש הקב"ה אל ישעי' הנביא קרא בגרון אל תחשוך את עצמך שלא יקובלו תוכחותיך לזה אמר עצה טובה להמוכיח כשופר הרם קולך ר"ל כעצם השופר שאין בו מחשבה כלל כ"א גמר מעשיהו כי ישמע קולו המחריד את לבו של אדם כנאמר (עמוס ב') היתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו אף אתה עשה כתבניתו הרם קולך ותגיד לעמי פשעם ולבני ישראל חטאתם ואל זה תביט להשיבם מעון ועי"ז יקבלו את דבריך עכ"ל:
והנה לאו כל אדם זוכה שיהי' במדרגה הזאת שלא יפול במחשבתו שום מחשבה זרה מחמת גאה או גדולה בשעה שעומד בשער בת רבים להוכיח את העם. אמנם עצה היעוצה לזה הוא עפי' מה דכתב אא"ז זצוקלה"ה (בס' תפלה למשה על תהלים) עה"פ תכין לבם תקשיב אזניך ובמסורה תכין לך הדרך. ופי' כי דרך הישר להכין צדה לדרך והנה אמרו יש נאה דורש ואינו נאה מקיים וא"כ צריך שאף בשעה שמוכיח לאחרים יוכיח גם עצמו וישמעו אזניו מה שפיו מדבר ואז הוא פועל ומשפיע בעולם יראת ה' וה' צלו להשפיע לו ג"כ שפע ומזון וחיות ועפי"ז יתבאר המסורה אם תכין לבם של אחרים בתוכחה אז תקשיב אזניך מה שפיך מדבר כי תכין לך לעצמך הדרך אז תכין לבם עכ"ד:
והנה אם כן הוא העומד להוכיח את העם שמוכיח גם את עצמו אז מחמת מרירות לבו שגם הוא צריך לעשות תשובה כמו הם כי מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאי לא יפול במחשבתו שום מחשבה זרה מחמת גאה או גדולה ח"ו כי אם יהי' כוונתו לזכות ע"י שיהי' מן המזכים את הרבים שישמעו גם אחרים לתוכחתו וישיבו מדרכם הרעה ואז אבנה גם אנכי. ועפי"ז יתבאר זאת תורת המסורה. הרם את מטך ע"ד שופטים ושוטרים וגו' הרודים את העם במקל שילכו בדרך הישר וע"ז אמר כשופר הרם קולך ר"ל כעצם השופר שהוא בלי שום מחשבה זרה כן אתה תהי' כתבניתו שלא יעלה בלבך עי"ז שום מחשבה זרה ולז"א עצה טובה איך להיות במדרגה הזאת הרם לך לעצמך שתוכיח גם לעצמך ותהי' ג"כ שופט ורודה לעצמך ואז ממילא תנצל שלא יפול במחשבתך שום פנוי' והבן:
אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר אשירה לה' וגו' ויל"ד אמרו ויאמרו לאמר אשירה דהלא כבר כתיב אז ישיר משה וגו' וא"כ כבר התחילו לומר שירה עוד צ"ל דמתחלה אמר אז ישיר משה ובנ"י. ועתה כוללם יחד ויאמרו לאמר אשירה לה'. ובמדרש זש"ה נופת תטופנה שפתותיך כלה דבש וחלב תחת לשונך וכו' עיי"ש וצ"ב:
והנ"ל בס"ד בהקדם לפ' הפ' ומאז באתי לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך. דלכאורה אמרו והצל לא הצלת וגו' נראה כשפת יתר דממילא כיון שאמר ומאז באתי וכו' הרע לעם הזה ידעינן שלא הצילם. ויתבאר לדעתי עפי' אמרם ז"ל (סנהדרין צ"ו) אם אין ישראל עושין תשובה אין נגאלין אלא הקב"ה מעמיד עליהם מלך שגזרותיו קשים כהמן ועושין תשובה ומחזירן למוטב. והנה גלוי וידוע כשהיו ישראל במצרים היו במדרגה התחתונה. ולפי"ז י"ל שכוונת הקב"ה הי' במה ששיעבד אותם תחת סבלות מצרים לעבוד אתם עבודת הפרך והכביד ה' את לב פרעה לאמר תכבד העבודה על האנשים כ"ז הי' שע"י קושי השיעבוד ורוב העבודה יתעורר לבם לדעת כי ה' הוא האלקים ואין עוד מלבדו ויחזרו למוטב. אמנם משרע"ה כאשר ראה שלא שמעו בנ"י מקוצר רוח ומעבודה קשה היינו שלא שאו לבם להבין זאת שהיא אתערותא דלעילא לתשובה ושיחזרו למוטב א"כ אין להם בקושי השיעבוד שום הצלה. וז"ש ומאז באתי אל פרעה וגו' הרע לעם הזה שאמר תכבד העבודה. וא"ת בדין הוא כדי שיהי' להם הצלה ע"י רובי העבודה ושיעבוד הקשה ישובו עי"ז מדרכם אל ה' ויגאל אותם מעבדות לחירות ע"ז אמר והצל לא הצלת את עמך שזה אין להם להצלה כי אדרבה ע"י רוב העבודה אין בכחם כלל לשוב לפניך. וע"כ השיב לו השי"ת עתה תראה את אשר אעשה לפרעה והכוונה כמבואר במפורשים כי מלת עתה תראה להורות בא שלא הגיע עדיין הקץ של ת' שנה שהי' להם להיות במצרים שהרי לא נשתעבדו כ"א רד"ו וע"כ הוסיף להם צרה ושיעבוד כדי שהקושי השיעבוד יהי' משלים וא"כ הוא טובה גדולה להם. ולפי"ז שגם ע"י קושי השיעבוד ורוב העבודה אשר מצרים מעבידים אותם לא הי' בלבם של ישראל איתערותא דתשובה א"כ כשהלכו לתוך הים לבם בל עמהם הי' שיתעוררו מעצמן לומר שירה והוצרכו לאיזה פעולה והתעוררת מזולתו דהיינו שמשה ידבר מקודם ע"ד שפי' אודה את ה' בכל לבב כשהי' דוד המע"ה מזמר ומשבח להש"י נשא לבם של כל ישראל להודות ולזמר וע"ד שמביא בייט"ל בפ' מטות בשם דודו הגאוה"ק מווישניצא זצוקלה"ה שפי' ועבד הלוי הוא את עבודתו בינו לבין עצמו ועי"ז והם העם ישאו את עונם לשוב בתשובה כי הלבבות קרובים ומתעוררים זמ"ז עיי"ש וע"כ אחרי שהתחיל משרע"ה לאמר השירה עי"ז נתעוררו גם המה לומר שירה להקב"ה:
וז"ש אז ישיר משה ר"ל כיון שמשה אמר שירה עי"ז ובנ"י ג"כ נתעוררו שיצטרפו עמו להשירה הזאת ויאמרו לאמור ר"ל שגם הם אמרו לאמר השירה:
והנה ידוע שדבש וחלב הם שני דברים הפכים בטבעם. כי חלב היא טוב בעצם כמו שהיא לשתי' ונחמד למראה. אבל דבש מעלה אחרת לו שטוב להטעים עמו מאכלים אחרים ולעשות אותם מתוק בטעם ולא לאכלו בפני עצמו באשר הוא:
ומעתה נבין דברי המדרש הנ"ל על הפ' אז ישיר משה ובנ"י את השירה הזאת ויאמרו לאמר כהנ"ל שע"י שמרע"ה אמר שירה נתעורר גם לבם של ישראל לומר שירה. וע"ז אמר המדרש שפיר נופת תטופנה שפתותיך כלה דבש וחלב היינו שיש בך מדרגה זו של חלב שעבודתך לפני עצמו היא בשלימות על צד היותר טוב. וגם טבע הדבש יש בעבודתך הנותן טעם לשבח במאכלים אחרים שע"י עבודתך נתעורר גם בנ"י לאמר שירה. והבן:
ב' אז ישיר משה ובני ישראל וגו' ויאמרו לאמר אשירה לה' וגו' ועיין במפרשי התורה שדקדקו בתיבת לאמר כשפת יתר וברש"י אז ישיר אז כשראה הנס עלה בלבו לומר שירה וצ"ב כיון שעלה בלבם מדוע לא אמרו תיכף ומיד דברי השירה לה'. יתבאר בהקדם דברי המדרש אז ישיר וגו' הה"ד פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה להבין טעם דאסמכי' הך קרא לכאן. ונ"ל דהנה ישראל אז בעת שעלה על דעתם לומר שירה ותשבחה להקב"ה התחילו לחשוב בעצמם מי אנכי שאזכה לומר שירה לפני ממ"ה יתברך והאיך יזכה איש בו"ד עפר ואפר להזכיר ולשבח שמו הגדול ויתעלה והאיך יעוז לעמוד ולפתוח פיו לדבר דברי השירה הזאת ע"כ עלה על דעתם דבר חכמה היינו לקבל עליהם בפיהם לומר שירה וקבלו עליהם ואמרו הנני מוכן ומזומן להלל לשבח לפאר לשמו ית' ולאחר שקבלו עליהם במו פיהם א"כ הי' מצווך לקיים מצות עשה של מוצא שפתיך תשמור. ואצל קיום מצות התוה"ק לא יוכל לחשוב בדעתו ולמנוע מעשיית המצוה מחמת שאינו כדאי לזה כי המצות לכל או"א מישראל נתנו ולא יוכל לחשוב בדעתו למנוע מעשייתה. והיא שעמדה להם אשר עי"ז היו מחויבים לפתוח פיהם ולשיר לקיים המצוה של מוצא שפתיך תשמור:
וזה הנ"ל בכוונת הפ' (בפ' תצא) מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לד' אלקיך נדבה אשר דברת בפיך. והדקדוק מבואר דמתחיל כאשר נדרת ומסיים נדבה אשר דברת. אם נדר יש כאן נדבה אין כאן ויתר הדקדוקים ועיין בבינה לעתים מאמר עת לחשות דרוש ס"ט מש"כ בביאורו. ולדרכינו נאמר שהתורה כתבה לנו בזה כי בעת שיעלה על לב האדם לעמוד ולבקש על עצמו מאת הקב"ה ולהלל לפניו בשבח והודי' לבו יפחד בקרבו וחיל ורעדה יאחזנו האיך איש נבל נקלה ונבזה יפצה פה להתפלל ולשבח לאדון כל הבוב"ה. אכן זה תקנתו שיקבל על עצמו לומר ולעשות את דברי אלה לפני ה' ואז ממילא יהי' מחויב לעמוד בדיבורו לקיים מוצא שפתיו וזש"ה מוצא שפתיך תשמור היינו שתקיים מה שקבלת על עצמך. ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך הכ' של כאשר היא כ"ף הדמיון וביאורו שאתה מחויב לשמור מוציא שפתיך כאלו נדרת כלו' כאלו אמרת בנדר. נדבה אשר דברת בפיך. בא לרמז לבחי' הנ"ל שאף שמה שדברת לא הי' רק נדבה ולא היית מחויב בדבר לעשותו אכן לאחר שהוצאת בשפתיך מצוה עליך לקיים דיבורך ותוכל לעשות כאשר יעלה בלבך לפאר לשמו יתברך:
וזש"ה אז ישיר משה ובני ישראל. עלה בלבם לומר שירה. וכדי שלא יתרשלו מאמירת השירה בחשבם בדעתם שאינם כדאי וראוי לומר שירה לפני הבורא ית' ע"כ פצו פה ויאמרו לאמר אשירה לה'. שיאמרו שמכינים המה לומר שירה וקבלו עליהם במו פיהם. וכיון שכן מחויבים אנחנו מדין תוה"ק לומר שירה לקיים מצות מוצא שפתיך כנ"ל וזה שעמדה להם לומר שירה וז"ש המדרש הה"ד פיה פתחה בחכמה שבנ"י פתחו פיהם בחכמה לומר שירת הים. ומה הי' חכמתם. ותורת חסד על לשונה שקבלו עליהם במו פיהם לאמרו ולקיים תורת ה' שמצוום לקיים מצות מוצא שפתיך ואף שזה הי' רק חסד שלא הי' מחויבים בדבר אכן ע"י הקבלה בפיהם נעשה תורת ה' מצות הקב"ה שהי' מצוום לקיים מצות של קיום דיבורם וזהו ותורת חסד על לשונה והבן:
ג' אז ישיר משה וגו' במדרש הה"ד ואני אשיר עוזך וארנן לבקר חסדיך אשיר עוזך בים שנאמר עזי וזמרת י"ה וארנן לבקר חסדיך זה בקר של מתן תורה וכו' ונראה לפ'. בביאור מאה"כ עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה ופירש"י ז"ל עזי כמו עוזי וזמרת לשון לא תזמיר זמור עריצים לשון כיסוח וכריתה עזו ונקמתו של אלקינו הי' לנו לישועה עכ"ל וקשה להבין דברי בינה הללו שהלשון עזי יהי' מוסב על הקב"ה דא"כ הול"ל עוז"ו וזמרת י"ה:
ונ"ל בס"ד דמוסב על ישראל ששבחו להקב"ה בעוז שלהם. דאיתא בדברי חז"ל והמים להם חומה חמה כתיב חסר אותו חימה שהי' על ישראל השיבו על מצרים וידוע מזוה"ק דמדה"ד אינו חוזר ברקניא והנה בעת שהיו ישראל על הים הי' אז בסכנה גדולה כמבואר בזוהר תרומה ד' ק"ע בטענות רהב קמי' קוב"ה בההוא שעתא הוה קשה קמי' למעבר על ארח דינא. ואמרו ז"ל במדרש עה"פ מה תצעק אלי הים סוער והשונא רודף וכו' ותיכף כשאמר הקב"ה דבר אל בנ"י ויסעו קפצו לתוך הים במסירת נפשם וכמו שאמרו ז"ל במס' סוטה (ד' ל"ו) עה"פ בתהלים שם בנימן צעיר רודם שרי יהודא רגוותם שהי' השבטים מנצחים זע"ז זה אומר אני יורד תחלה לים קפץ שבטו של בנימן שנא' שם בנימן צעיר רודם א"ת רודם אלא רד ים וכו' ר"י אומר קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים כו' עיי"ש. והוא שעמדה להם להצילם מכף אויביהם ע"י שקבלו עליהם במס"נ פקודת השי"ת. והיו לוקחין תוקף ועוז של הגבורות לעצמן וקפצו לתוך הים בכל כוחם וגבורתם ועי"ז נמתקו גבורות הדין מעליהם במה שלקחו תוקפתא וגבורתא דהאי דינא וקפצו ונכנסו להים במסירת נפשם. ועי"ז נתהפך הדין על מצרים. דמדה"ד אינו חוזר ברקניא. וכמו דאי' בספה"ק פי' הפ' בתהלים ס"ז מושל בגבורתו עולם. דבעת שליטת הדינים והגבורות בעולם אז עיניו בגוים תצפנה שמהפך הדין עליהם ולא על ישראל כי ישראל לוקחין לעצמם תוקפתא דדינא לעבודת ה'. וזהו שאמרו בשירתם עזי. היינו העוז ותוקפתא שלי שאני לוקח תוקף ואומץ הדין לעצמי לעבודת השם במסה"נ וגם וזמרת י"ה. תקפותא של הקב"ה כמו שפי' רש"י מלשון זמיר עריצים זה הי' לי לישועה שע"י עזי נתהפך הדין על מצרים ונקונתו של אלקינו הי' לנו לישועה:
והנה אבותינו הקדושים דמסרי נפשיהו על קדושת שמו ית' שפיר הי' יכולין עי"ז להמתיק תקפותא דמדה"ד לעת אשר שליט בעולם. אכן אנחנו שפילי קומה מה נענה אבתרי' שאין בנו לא כח ולא מוח למסור נפשותינו עבור קדושת שם קדשו יתברך ומה נעשה ליום תוכחה לעת יהי' ח"ו גזירות וקטרוג הדין במה נמתיק ונסיר גבורות הדין מעלינו ומעל כל בית ישראל מסירת נפש לה' אין בנו כלל וכלל. אכן ישנו לנו עוד תקנה לזה במה שנלקח ונצטרף חוזק ועוז של הדין ללימוד התוה"ק ולקיים מצות השי"ת הכתובים בתוה"ק שנקראת ג"כ בשם עוז כמוש"כ ה' עוז לעמו יתן וגו' ונעשנה ונקיימנה בכל כוחינו ונפשינו עי"ז אנו יכולים להמתיק הדין לטוב לנו.
וזש"ה ואני. היינו אני לעצמי שאין בי מדות מס"נ שאוכל עי"ז להסיר הדינים מעלי. אעפי"כ אשיר עוזך אני אשיר ואשמח בעוזך בכח הגבורות שלך ובמה. וארנן לבוקר חסדיך. זה בוקר של מתן תורה. היינו שאצטרף ואתחבר עוז ותעצומות מדה"ד לקוים התוה"ק ועי"ז יסיר תקופת הדין מעלי ויתהפך לטוב לנו ולכל ישראל ואשיר בעוזיך ובטובותיך. והיינו דאסמכי' להאי קרא דשירת הים אז ישיר וגו' עזי וזמרת י"ה ויהי לי לישועה וכדברינו הנ"ל והבן:
ד' אז ישיר משה וגו' וסמיך לי' הנני ממטיר לכם לחם מן השמים גם להבין דברי דוד המע"ה לגוזר י"ס לגזרים וסמך לי' נותן לחם לכל בשר כל"ח ומכאן אמרו חז"ל קשין מזונותיו של אדם כקרי"ס להבין ענין הסמיכות זל"ז נ"ל עפי"מ דאיתא בזוהר תרומה ד' ק"ע תנינן דקשין מזונותיו דב"נ קמי' קב"ה כקרי"ס בגין דכל עובדי' בדינא וקשוט. וכד חמי בני נשא כמה חייבין וכמה חטאין קמי' קשה בעינוי למיהב להון מזונא ואיהו עביד עמהון לגו משוה"ד וזן ומפרנס לון כפום חסד עלאה. וכ"כ בקרי"ס שהשר של המצרים אמר מה נשתנו אלו מאלו הללו עע"ז והללו וזהו קשה לסתום פיהם של המסטינים. ולכאורה צריך להבין בענין מזונות איככה יוכל לפצות פה לקטרג הא תנינן אין בודקין למזונות וכבר כתב התוי"ט פ"ז דברכות הטעם דתקנו בברכת הזימון לומר נברך אלקינ"ו ובברכת התורה תקנו לומר ברכו הוי' והענין כי המזון הדין נותן לכלכל את בריותיו ולפיכך תקנו השם של מדה"ד כי הדין נותן כן אבל התורה לא נתנה אלא בחסדו כי איזה דין נותן להודיע דרכיו לבריותיו לפיכך תקנו בברכת התורה שם של רחמים וא"כ איך נופל על מזונות איזה קטרוג. ול"ל דזהו דוקא בדרך הטבע אבל בדרך נס שפיר שייך קטרוג גם בענין מזונות:
והנה מקום יש בראש לחלק בין דרך הטבע לדרך נס והוא דאם יורד ההשפעה של פרנסה בדרך הטבע אזי האדם נתון בזכות הבהמה ולמדו זאת חכז"ל מקרא דכתיב אדם ובהמה תושיע ה' אבל אם הוא דרך נס אין סברא לומר שהנס יהי' בזכות הבהמה כ"א בשביל אדם. ועיין מה שפי' בזה אאמ"ו זצוק"ל בספרו ייטב לב ריש פ' בהר וא"כ אם ההשפעה יורד דרך נס בזכות האדם יש מיימינים ומשמאלים וכדי שיסכר פיהם העצה לזה באם הקב"ה יצוה את ברכתו בתמידיות אף שגם זה הוא בדרך נס נשרש בלבו של אדם לטבע כמו שעינינו רואות שמהזרע הנזרע בהאדמה נעשה צמיחה ומזרעין אחד יוצא שבלים שבלים אשר כ"ז דרך נס הוא רק משום דהוא תמידיות נשרש לטבע ולא תפול ע"ז שום קטרוג. וזהו ענין הסמיכות אז ישיר משה וגו' שהי' זה אצל קרי"ס ולכן סמיך לי' הנני ממטיר לכם לחם וגו' כלומר להמטיר לכם דייקא בזכותכם ולא בזכות הבהמה והיינו ע"ד נס זהו קשה כקרי"ס כי ע"ז יש מיימינים ומשמאילים רק שהקב"ה רוצה להכין מזון לבריותיו באופן שאפי' בדרך נס יהי' בדרך קל שלא יהי' מקום לקטרג עליהם ע"ז גמר אומר ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו כלומר מדי יום ביומו שיהי' תמידיות ואין כאן הכרת נס וממילא יסתום פיהם של המסטינים ויסכר פיהם וגם דהמע"ה אמר לגוזר י"ס לגזרים וסמיך לי' נותן לחם לכל בשר ר"ל לכל בשר בזכותו דייקא ולא בזכות הבהמה זהו קשה כמו קרי"ס והעצה לזה כי לעולם חסדו ר"ל שהשי"ת יצוה את ברכתו לעולם ועד בתמידית ואז אפי' אם הוא בדרך נס אין כאן הכרת הנס וממילא יוכל להשפיע רב טוב לבית ישראל אף בדרך נס. ומה מאוד מתוק בזה דרשת חכז"ל שמכאן אמרו קשין מזונותיו של אדם ר"ל שהמזונות יהי' בזכות אדם ולא בזכות הבהמה זהו קשה כמו קרי"ס ולמדו זאת מהסמיכות הנני ממטיר לכם בזכותכם דוקא הוא סמוך לאז ישיר שהי' אצל קרי"ס לומר שזהו קשה כמו קרי"ס אבל בדרך הטבע אין בודקין למזונות. והבן:
ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו וגו' ויל"ד לכאו' הלא ידוע כי התורה היא נצחיות ונוהגת בכל עת וזמן א"כ איך יפורש לשון לחם מן השמי"ם הלא עינינו הרואות כי הלחם יוצא מן הארץ ולא מהשמים. גם להבין אמרו להלן ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא. וזה לסיבת חסרון ידיעתם א"כ אין הלשון נופל למה שקראוהו אותו מ"ן והי' צריך לקראותו מה הוא. גם תשובת משה שהשיב להם הוא הלחם וגו' צריך ביאור:
אמנם יבואר היטב עפי"מ דפי' הרמ"א הפ' בתהלים ס"ז אלקים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה כי כשהקב"ה מטיב עם בריותיו במדת הרחמים אין זה נצחי רק כל זמן שהרחמים גוברים בעולם אבל ח"ו כשיש איזה קטרוג בעולם מסתלק הארת פנים אבל דבר שמגיע עפ"י עומק הדין הוא נצחי וקיים לעד לעולם כי נגד דבר המגיע עפ"י הדין אין שום קטרוג יכול להיות נגדו. וזה אמרו אלקי"ם יחננו היינו במדה"ד אז יאיר פניו אתנו סלה. ויש להוסיף נופך כי גם ההנהגת מדה"ד לבדו לא טוב לו לאדם כי אם ח"ו יחטא ואשם נגד הבורא ית"ש ואינו מקיים מצותיו כראוי אז ממילא יסולק טובה המגעת עפ"י הדין כי מעתה אין מגיע לו אותה הטובה ואז בהכרח צריך להשתתפות מדת הרחמים לחוננו חכם מאוצר המנוצר כמאמרם ז"ל מי שאין לו משלו נותנים לו מתנת חנם ונמצא שטובים השנים מן האחד שכ"א בפ"ע יש לו חסרון ושניהם כאחד טובים וזה מדויק הטיב באמרו אלקים (מדה"ד) יחננו (מדת חונן חנם) ויברכנו ר"ל ב' הבחינות מדה"ד ומדה"ר יברכנו אז יאר פניו אתנו סלה כי כל זמן שאדם מתנהג עפ"י התורה והמצוה יגיע לו הטוב מצד הדין ואם ח"ו ישגה בחטא אז יבורך מאוצר מתנת חכם ובזה יאר פניו אתנו סלה לעולמי עד. ונקדים עוד דברי התוי"ט שהבאתי בדיבור הקודם הטעם שתקנו במטבע ברכות בברכת המזון לומר נברך לאלקינו כי המזון הוא מגיע מצד הדין לכלכל את הבריות ובברכת התורה ברכו את ה' כי היא רק מצד החסד נתן לנו את התורה עיי"ש:
ועפי"ז יבוארו הכתובין הבאים כאחד הנני ממטיר לכם לחם מן השמי"ם כי ידוע ששמים היא נרכב משם איש ומים ושם רומז לחו"ג מדה"ד ומדה"ר ור"ל דהשפעת לחם יהי' מבחי' שמי"ם שכולל ב' המדות. ומפרש למה צריך למדת הדין והרחמים בענין מזונות והלא מגיע לכ"א וא' מצד הדין ג"כ כתי' התוי"ט הנ"ל והי' כמשיב למען אנסנו. לשון הרמת כס וקרן שיתרומם ויתנשא השפע לישראל. וגמר אומר. הילך בתורתי אם לא. שיעורו בין אם ילך בתורתי ואז יגיענו ההשפעה מצד הדין ובין אם לא ילך ח"ו בתורתי ג"כ ישפיע לו מצד הרחמים מאוצר מתנת. ואמרו ויאמרו איש אל אחיו מ"ן הוא יתפרש ג"כ עד"ז כי ישראל היו סבורין אשר ירידת הלחם מן השמים הוא מצד הדין ע"כ ויקראו אותו מ"ן שהם מאותיות מנצפ"ך ה' גבורות כנודע רומז לההשפעה שהיא מצד הדין כנ"ל וע"ז אמר הטעם לסברתם כי לא ידעו מ"ה הוא ר"ל כי הם לא ידעו כי לפעמים צריך להשתמש בענין ירידת השפע במדה"ר ג"כ המרומז בתיבת מ"ה כמבואר בכוונת זכור ה' מ"ה הי' לכ"ו עי' בשע"צ ויאמר משה אליהם הוא הלחם אשר נתן ה' (רחמים) לכ"ם בגימט' מ"ן (מדה"ד) לאכלה כי שניהם כא' טובים הם כמאמרנו לעיל אלקי"ם יחננ"ו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה. וזה הדבר היא תמידי בכל דור ודור שיתרבה השפע לבנ"י והבן:
עוד ירמוז באופן אחר הענין לחם מן השמי"ם הנוהג בכל דור ודור. ויתבאר ג"כ מדרש חכז"ל עה"פ הזה הה"ד שלח לחמך ע"פ המים כי ברוב הימים תמצאנו. והנראה בזה עפי"מ שאמרנו לפ' הפ' ויקרא שם המקום מסה ומריבה וגו' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין. והענין יפלא מאוד האיך יעלה על דעתם לנסות את ה' אחרי ראותם את כל הנסים והנפלאות שעשה להם במצרים וקריעת י"ס ויהי' אח"ז עוד כמסתפקים בדבר אם ה' הוא בקרבם. אכן יבואר לדעתי עפ"י הנודע כי ענין ברכת ה' תחול על האדם המקבלו עפ"י שני אופנים. האחת היא כשיש איזה דבר מה אצל המקבל שתוכל הברכה לחול עליו כידוע מהטו"ז ריש הל' חנוכה בענין הנס ביום הראשון עפי"ד הזוהר עה"פ מה יש ליכי בבית שהברכה לא תחול אלא בדבר שיש כבר בעולם ואפי' בדבר מועט והי"ת נותן הברכה להרבות המועט. ויש ברכת ה' בבחי' אחרת שהקב"ה ממציא יש מאין אף על מה שאין מקודם בעולם לחול עליו הברכה וכמו שהי' בענין בריאת העולם בריאת שמים וארץ שברא מאין ואפס המוחלט ועפי"ז פירשנו הפ' בתהלים קכ"א שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי פי' אפי' מאי"ן ג"כ יבא עזרי והראי' לזה עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ שגם בענין בריאת השמים וארץ הי' ג"כ הוי' חדשה הוצאת יש מאין ויכול לבא עזרתי לי ג"כ על הדרך הזה (עיין בדברינו לעיל בפ' ויצא) ועפ"י האמור יבואר ג"כ פי' הפ' לאמר היש ה' בקרבינו אם אין בדרך זה דהיינו שהיו מסופקים אם הם רק בבחי' היש ד' בקרבינו שלא תחול הברכה עליהם רק יש מיש וזהו היש ה' בקרבינו או שהם במעלה יותר מזה שיכולה לחול עליהם את הברכה אף בלי המצאת הישות מקודם כמו שהי' בבריאת שמים וארץ שהי' ג"כ על דרך הזה וזהו שאמרו. אם אי"ן שאנחנו על אופן היותר טוב ומועיל שהברכה תחול עלינו אפי' בהמצאת יש מאין והבן:
והנה מודעת זאת אשר לכל דבר צריך להיות מקודם אתערותא דלתתא ואח"כ יוכל לבא האתערותא דלעילא וזאת הברכה אשר יושפע על האדם ברכת שמים מעל בהכרח צריך לעשות מקודם אתערותא דלתתא ע"ד שאמרו ז"ל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים. אך זהו דוקא אם יש לו להאדם במה להטיב ולרחם את אשר צריך לרחם אבל אם אין להאדם במה להטיב מקודם האיך יכול לחול עליו אתערותא דלעילא כיון שאין לו מקודם אתערותא דלתתא. אמנם תקנתי' דהאי גברא במה דמצינו ששאל משה מי אנכי וגו' וכי אוציא את ישראל ממצרים איזה זכות יש להם לישראל להוציאם משם ואמר לו הקב"ה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה דע"י מה שעתידים הם לקבלת התורה בעת יציאתם ונחשב להם העתיד כאלו כבר קבלוהו ובזכות הקבלה יכולין להגאל. אף אנו נאמר ע"ד הזה דאעפ"י שאין בידו של כל אחד ואחד מישראל לעשות מקודם אתערותא דלתתא לרחם על הבריות כדי שיהי' אח"כ על מה לחול אתערותא דלעילא לרחם עליו מן השמים מחמת חסרון פרנסתם ולשלח לחמו ע"פ המים אכן בעת אשר יעזור להם ה' ויפקדם בדבר ישועה ורחמים ויתרומם קרנם למעלה בכבוד בודאי יקיימו כל אחד מהם מצות צדקה והכנסת אורחים כפי היכולת וא"כ ע"ש העתיד ממילא ראוים הם לירידת השפע לקבל הטוב מהקב"ה ויכולין לקבל אתערותא דלעילא ע"י מה שעתידין לעשות אתערותא דלתתא לעתיד ונחשב להם כאלו כבר עשהו ויושעו בכל טוב:
ומעתה יובן היטב מאמר הפ' הנצב פתח דברינו ויאמר ד' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמי"ם ר"ל מבחי' ענין שמים שנתהוו ג"כ יש מאין בלא אתערותא דלתתא כמו כן יהי' ההשפעה אף שח"ו יהי' באופן שלא יהי' להם זכות על מה לחול הברכה אפי"ה אני משפיע להם מבחי' השמים ע"ד מאי"ן יבא עזרי כמו שהי' הענין בבריאת שמים וארץ. אך הלא בכל דבר ודבר צריך להיות מקודם התאערותא מלתתא שיפעלו בכח צדקתם להביא הברכה אל ביתם והתי' ע"ז רומז בדברי המדרש דאסמכי' להאי קרא שלח לחמך ע"פ המים ר"ל שיבקש מאת ה' לשלוח לו הברכה מקודם על פני המים הכוונה אף בלא האתערותא שלנו ישלח ברכתו ע"י מה שאנו עומדים ומצפים לעתיד לקיים ולשמור המצות כראוי דהוא הוא התעוררת דלתתא שיצרף הקב"ה את העתיד לטוב לנו. כי ברוב הימים תמצאנו. דתיבת כי משמש לפרקים בלשון אף (כמו"ש כי מנשה הבכור) ושיעורו אף שהתערותא שלנו יהי' רק ברוב הימים לאחר נתינת הברכה עכ"ז תצטרף העתיד ויהי' נחשב בעיניך כאלו כבר עשינו וכמו שהי' ביציאת מצרים שצירף העתיד להוציאם משם כן יעזור לנו ד' ג"כ על אופן הזה והבן:
א"י הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו צ"ל מה דדייק ואומר לכם. גם מה שאמר דבר יום ביומו תיבת דבר נראה לכאו' מיותר דמה הי' המקרא חסר אם יכתוב ולקטו יום ביומו. ונקדים מה שאמרתי ביומא דחנוכה לפ' הפיוט ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם ודקדקו באמרו להם ונראה עפ"י מה דאיתא בספרים לפ' הפ' ונתן לך רחמים ורחמך. כי השי"ת הוא מקור הטוב ורוצה להיטב עם בריותיו ולהתנהג עמהם במדת החסד והרחמים לפעמים המדה"ד אינו מסכים לזה ומלך במשפט יעמוד ארץ רק אם האדם מתנהג עצמו ג"כ במדת רחמנות ורודף צדקה וחסד להחיות עניים ואביונים וגומל חסד זע"ז אזי השי"ת מתנהג עמו ג"כ במדת החסד והרחמים מדה כ"מ כמו"ש לפ' ה' צלך כמו שהצל נוטה כנגד האדם כמו כן הוא ית' מה שהאדם עושה הוא עושה כנגדו כי במדה שאדם מודד מודדין לו וזש"ה ונתן לך רחמים כלו' שהשי"ת יתן לך בלבבך מדת רחמנות לרחם על הבריות ועי"ז ורחמך שהשי"ת ימדוד לך ג"כ במדתך מדת החסד והרחמים עכ"ד. וז"פ ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם הכוונה שנתן להם בלבם מדת הרחמנות בעת צרתם שכל אחד צר לו בצרתו של חבירו וכל א' וא' עשה מה שהי' ביכולתו ע"כ גם אתה רבת את ריבם וגו' ובזה פירשתי המסורה ושמתי פדות בין עמי ובין עמך פדות שלח לעמו. כי עם ה' החסד והרבה עמו פדות. שהשי"ת אמר ושמתי פדות בין עמי ובין עמך נגוף למצרים ורפוא לישראל אך מאיזה זכות זכו ישראל לזה ע"ז אמר פדות שלח לעמו ר"ל שהשי"ת נתן להם מקודם בלב כאו"א להפדות את חבירו שהי' ביניהם רוב רחמנות ומחמת זה השי"ת מתנהג עמהם ג"כ במדת רחמנות אך זאת ג"כ הוא מחמת כי עם ה' החסד ורוצה להיטיב לבריותיו ע"כ הרבה עמו פדות שנתן בלבם מדת רחמנות כדי שעי"ז ונתן לך רחמים ורחמך והבן. אך אם אדם רוצה לקנות לעצמו מדת רחמנות ידוע שהעיקר הוא שצריך להאמין שהכל היא בהשגחה פרטיות מאת השי"ת ואם נותן צדקה זה לא יזיק לו כלל כי מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה. ואדרבה אמרו אם רואה אדם שמזונותיו מצומצין יעשה מהם צדקה וירבו וכמו שמצינו בגמ' מלח ממון חסר ואמרי לה חסד ודא ודא אחת הוא שע"י שמחסרו ועושה חסד ממנו עי"ז יהי' אצלו ממונו דבר המתקיים כמו שע"י מלח יוכל כל דבר להתקיים כי אין מעצור לה' להושיע ברוב או במעט רק לקיים וברכתיך בכל אשר תעשה ואפי' במעשה כ"ד או אפי' בדיבור בעלמא וכמו שמצינו בגמ' גבי חסמה בקול דעקימת שפתיו הוי מעשה. אך כ"ז הוא אם האדם מאמין באמת שהכל הוא מאתו ית' בהשגחה פרטיות ולא יאמר בלבבו כחי ועוצם ידי וגו' והשי"ת הרוצה להיטב עמו נותן בלבו מקודם המדה להאמין באמת כנ"ל וממילא נעשה כלי מוכשר לקבל פרנסה והצלחה בנחת ובריוח בלי שום צער רק בדיבור גרידא דגם זה נחשב למעשה כנ"ל:
וזש"ה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ר"ל מקודם אשפיע לכם בלבכם לידע ולהאמין שהלחם הוא מן השמים בהשגחה פרטיות ולא בכח יגבר איש ואח"כ כשתבואו למדה זו ויצאו העם ולקטו דבר יום ביומו דבר דייקא שהדיבור בלבד יחשב להם למעשה כנ"ל והבן:
ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היוה לה' היום לא תמצאהו בשדה. להבין הרמז בג' פעמים היום הנאמרים בקרא (ודרשת חז"ל ידוע) אפשר לרמז עפימ"ש וידעת היום והשבות אל לבבך דהנה ידוע זאת שצריך האדם לידע שאין לו אלא אותו היום שעומד בו בלבד לחיות ע"פ האדמה וכמאמר התנא שוב יום אחד לפני מיתתך כי אין לו אלא יום אחד בלבד ועי"כ החי יתן אל לבו לשוב לפני ה' בכל עת וזמן בלב שלם כי עיקרית התשובה שיקבל האדם בלבו יראת ה' ואהבתו ית' בלב תמים בשלימות האמתי והוא ע"י קבלת עול התורה ועול מלכות שמים. וז"ש וידעת שיהי' לך הידועה הזאת לדעת שאין לך אלא היו"ם הזה ולא יותר וע"כ והשבות שתעשה תשובה שיהי' באופן שלימות אל לבב"ך שם רומז ל"ב כ"ב והיינו לעבוד את ה' בכל ל"ב והיא ע"י כ"ב אותיות התורה וקבלת עליו עול מלכות שמים. וז"ש אכלהו היום והוא כמו"ש כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' הוא עיקר החיות והלחם שאדם אוכל ע"י שעוסק בדרכי השי"ת במצות ומע"ט בא לשלול שלא על הלחם לבדו יחי' האדם רק שילך בכח אכילה לעבוד את השי"ת וזהו על כל מוצא פי' ה' יחי' האדם. וזה אמרו אכלהו היום שעיקר אכילתם תהי' בכח התשובה המרומז בתיבת היו"ם שאין לו אלא אותו יום בלבד וממילא שתהי' כל ימיכם בתשובה שלימה. ואמרו כי שבת היום לה'. יובן עפ"י מאמרם ז"ל בפ' כל כתבי כל השומר שבת כהלכתה אפי' עע"ז וכו' מוחלין לו. והקשה הטו"ז ריש ה' שבת אי לא עשה תשובה שבת מאי אהני ואי עשה תשובה שבת ל"ל וכ' דמיירי שעשה תשובה אלא דלא מהני תשובה שיהי' מוחלין לו כדאי' בפ' יה"כ עבר על כריתת וכו' קמ"ל כאן דאם עשה תשובה ושומר שבת כהלכתו מהני התשובה שיהי' נמחל לו עכ"ד. וז"ש אכלהו היו"ם היינו התשובה ולכאו' האיך מהני תשובה על כל. ע"ז אמר כי שב"ת היו"ם ושניהם כאחד טובים ומכפר. אכן בתנאי זה תפעול כח התשובה ביום השבת היו"ם היינו התשובה לא תמצאהו בשדה ברה"ר כידוע מהאר"י ז"ל ששדה מרמז על רה"ר. והיינו שתצא מר"ה ודרך הארץ לרשות היחיד כידוע. ואז תפעול בכם כח התשובה לכפר על כל והבן: