קב חן· רבי נח מקארוב
פרשת וירא
וירא אליו ה' כו'. כל הפרשה עד לא כי צחקת הדקדוקים בזו הפרשה רבו מאוד
(א) למה כתיב אליו בלשון נעלם הוי ליה למימר ויאמר ה' אל אברם:
ב) פירש"י וירא אליו לבקר את החולה איך שייך לשון ביקור אצל ה' יתברך שהכל גלוי לפניו:
(ג) באלוני לשון רבים אינו מובן:
(ד) באלוני ממרא ואמרו במדרש כיון שצוה לו קדוש ברוך הוא על המילה הלך אצל ענר אשר לו אל תמול. הלך אצל אשכול אמר לו אל תמול. בא לו אצל ממרא אמר לו לך ומל את עצמך והמדרש הזה הוא נפלא מאוד לחשוב זאת על אברהם אשר מסר נפשו לה' באור כשדים ועמד בכמה נסיונות ילך לשאול עצה אם לקיים מצות ה' ובפרט מצוה גדולה כזו שנכרתו עליה שלשה עשר בריתות ודוחת שבת החמורה:
(ה) לשון והוא אינו מובן:
(ו) יושב לשון הוה אינו מיושב שהוי ליה למימר ישב:
ז פתח האוהל מה בא ללמדינו איה מקום מושבו:
(ח) כחם היום מה בא ללמדנו. ורש"י מיישבם על פי המדרש והדרש ידרש:
(ט) וירא והנה שלשה אנשים ולא הודיענו מה היו אם אנשים או מלאכים ומי היו אשר כבר נתחבטו בזה הקדמונים:
(י)נצבים עליו משמע למעלה ממנו ואין לו פירוש כלל:
(יא) וירא השני אין לו פירש כלל, ורש"י פירש ע"פ הגמרא שהראשון ראיה ממש והשני לשון הבנה, גם זה הדרש צריך ביאור להבין כוונתם:
(יב) מפתח האוהל הוא מיותר, כי כבר כתיב שישב פתח האוהל וממילא ידעינן כשרץ רץ ממקום מושבו:
(יג) וישתחו ארצה איזה הוראה וחידוש יש בזה, וכל ענין הפרשה כולה מוקשה עד אשר תקצר היריעה וילאה הקורא מהדקדוקים כי רבים הם וכבר דקדקו בהם כל הקדמונים וביותר בסוף הפרשה וויכוח אברהם עם שרה ותשובת שרה נפלא מאוד מאוד בעיני כל רואיה לכן מוטל עלינו לגלות קצת הפרשה:
נקדים הכתוב הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו כמ"ש בזוהר עת הזמיר אילן ענפוי דערלה וקול התור דא קול דנפיק מגו ההוא פנימה דעד לא אתגזר אברהם לא הוי עליה ההוא דרגא והשתא אתגלי קול ואתחבר בדיבור עיין שם,ונקדים עוד הכתוב ויהי אברם בן תשעים ותשע שנה כו', התהלך לפני והיה תמים, כי כיון שהגיע אברהם לכלל תשעים ותשע שנה דרך כלל ודרך פרט אז נצטוה על המילה, ועת הזמיר הגיע להעביר הערלה החופה העטרה, ולהאיר מידת יסוד צדיק דרגא תשועאה מעילא לתתא, ואברהם במעשיו הטובים ובעבודתו הקדושה השלים לעשרה כדברי רז"ל בת היתה לאברהם ובכל שמה, וכמאמרם ז"ל אבן טובה היה לו לאברהם אבינו כו', וכל חולה הרואה אותו מתרפא כו', ותלאה בגלגל חמה, דברי שני אלו המאמרים הולכים על כוונה אחת למידת מלכות אשר האיר וגילה אותה אאע"ה בעבודתו הקדושה ובמעשיו הטובים, ועל ידו נעשה יחוד גמור, וזה שאמר הכתוב התהלך לפני ותרגומו פלח קדמי והי' תמים כי על ידי עבודתו נתייחדו כל הספירות הקדושים יחד:
וזה שאמר הכתוב וירא אליו ה' וכמ"ש בזוהר דעד לא אתגזר דרגין עלאין לא שרן על ההוא דרגא וכיון שעת הזמיר הגיע והעביר המסכים המבדילים אזי נתגלה ונתייחד כל דרגין עלאין וכמו שאמר הכתוב הניצנים הם האורות הקדושים נראו בארץ במידת המלכות הנקראת ארץ וקול התור נשמע בארצנו שנתייחד קול ודיבור, כי בחינות דיבור הוא בחינת ארץ, ולכך כתיב בלשון נעלם וירא אליו ה', וכמו שכתוב בזוהר רזא סתומאה הוא דא קול דנפיק מגו ההוא פנימאה דכונה, וזה שפירוש רש"י וירא לבקר את החולה, על דרך שאמר הכתוב סמכוני באשישות כו', כי חולת אהבה אני, שהכנסת ישראל אומרת זאת להקב"ה, ועל דרך שפירשו בזוהר על פסוק וקול התור דא קול דגזר משה לאתמללא ועבד לה שלימו, וזה שאמר הכתוב באלוני ממרא הוא שנתן לו עצה על המילה כמו שאמר הכתוב והם בעלי ברית אברם, כי ענר אשכול וממרא הם היו מכוונים בעולם הזה נגד נה"י ולכך דרשו חז"ל הלך ונמלך בענר לבד כמו שכתוב בדניאל שדבר לנבוכדנצר, וכוונתו בדבריו היה להקדוש ברוך הוא וענר לבד לא הסכים היינו שרשו לא היה מחויב שאברהם ימול את עצמו וכן אשכול גם כן לא הסכים כי גם שרשו לא היה מחויב לאברהם להמול, וכאשר בא למידת יסוד צדיק הוא בחינת ממרא שהוא כולל שניהם יחד הוא שנתן לו עצה על המילה, והפירוש הלך ונמלך היינו נמלך באלוקות נג' מדות אם יש באחד מהם אשר מחייב אותו למולו, וזה שאמר בזוהר אתה נתת לו עצה על המילה חייך שאין אני נגלה אלא בפלטרון שלך, והמדרש שינה מלשון פלטרין וכתוב בתחומך כי ידוע דמידת יסוד נקרא חי ולכך אמרו חייך כי החיים שלו הם ובחינות קול נגלה בתחום הצדיק כשעת הזמיר הגיע ולכך כתוב באלוני לשון רבים כי מדתו כלול מתפארת כי גוף וברית חשבינן וחד, וזה שאמר הכתוב והוא, המדה הנקרא הוא כמו ועבד הלוי הוא שהוא דרגא סתימאה דכולה, יושב פתח האוהל, כי מדת היסוד נקרא פתח האוהל שהוא המלכות, כחם היום, על דרך שאמר הכתוב שמאלו תחת לראשי כידוע:
וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו ופירשו בזוהר שראה אברהם יצחק ויעקב נצבים עליו, ולכאורה תמוה מאוד הלא הוא בעצמו הוא אברהם, ולדברינו מובן שאחר שנימול והתדבק עצמו במידת יסוד צדיק הכולל שני מידות נצח והוד על ידי זה וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו, היינו מדת חג"ת שהיו שורין על נה"י וירא הראשון לשון ראיה ממש, וירא השני הוא לשון הבנה עולם הבינה שהוא ג' ראשונות ושם לא שייך לשון ראיה ממש כי אם הבינה וחכמה, וזה שאמר הכתוב וירץ לקראתם מפתח האוהל מהמדה הנקרא פתח האוהל שהיה דבק בו לאחר שנמול, וישתחו ארצה, שהמשיך דרגין עלאין להמדה הנקרא ארץ וכיון שהגיע לדביקות באורות העליונים שלא טעם וזכה עד הנה בקש שלא יופסק ויומנע ממנו חס ושלום נועם העליון, לכך ויאמר אדנ"י על דרך שאמר הכתוב אדנ"י מי יעמוד כידוע פירושו מדברי התיקונם, ובקש ואמר אדנ"י אל נא תעבור מעל עבדך שלא יומנע מאתו תמיד הדביקות העליון, ואמר יוקח נא מעט מים, על דרך שאמר הכתוב כי אם רחץ אדנ"י את צואת בנות ציון וכמו שאמר הכתוב וזרקתי עליכם מים טהורים, ורחצו רגליכם, היינו מדרגה התחתונה ועל דרך שאמר הכתוב רחצתי את רגלי איככה אטנפם, והשענו תחת העץ הוא אלינא דחיי, ואקחה פת לאם, רומז למנחות, אחר תעבורו, כמו שאמר הכתוב והחיות רצוא ושוב וא"א להיות בדביקות התמידי אבל כעת תגרמו היחוד, כי על כן עברתם על עבדכם, כי לכך זכיתי לדביקות העליון כדי לגרום היחוד ואמרו כן תעשה כאשר דברת, ולכאורה נפלא מאוד הלשון כן תעשה כי הוא היה מבקש טובה מהם היה להם לומר כן נעשה ולדברינו מובן מאוד שאמרו כן תעשה שתעלה מ"נ ויקריבו בניך מנחות ויעלו לרצון לפני ה', וכתיב עוד ואל הבקר רץ אברהם, רומז לקרבנות כדאיתא בדרז"ל ולכך נקרא קרבן שמקרב כל העולמות ואורות העליונים יחד, ומסיים הכתוב והוא עומד עליהם תחת העץ הוא אלינא דחיי, ויאכלו, על דרך שאמר הכתוב אם ארעב לא אומר לך ועל דרך הכתוב כי לי כל בהמות בהררי אלף כדאיתא בזוהר, ויאמרו איה שרה אשתך רומז אל בחינת נוקבא כדאיתא בזוהר אברהם יו"ד שרה ה"י ופירוש תיבת איה כדאיתא בכוונת האר"י זכרונו לברכה על איה מקום כבודו עיין שם, ויאמר הנה באוהל, היינו שנתייחד יחוד גמור ובמלת אליו נקוד על מלת איו והמלאכים שאלו איה כדאיתא בזוהר בגון חבירא דדכר ונוקבא כחדא רזא דמהימנותא. ואמר הנה באוהל תמן הוא קשורא דכולה. ויאמר שוב אשוב. לשון נעלם ונוכח לרמוז על היחוד הגמור המוחין והמידות כעת חי' לרמוז לאחר שנתייחד קול ודיבור כחדא כנ"ל נתייחד בחינת חי עם עת הוא הה'. אחרונה. והנה בן לשרה אשתך כי על ידי היחוד נצמח תולדות הנשמות הקדושים ולכך כתיב בן לשרה כי יצחק בחינת גבורה על כן נתייחד לבחינת נוקבא. ושרה שומעת פתח האוהל הוא דרגא תתאה והוא אחריו. הוא דרגא עלאה כדאיתא בזוהר. ואמר הכתוב ואברהם ושרה זקנים לפי דרשת רז"ל זקן זה קנה חכמה היינו שהגיעו בצדקתם העליונה עד בחינת חכמה. באים. בימים. כדאיתא בזוהר שיעורן דיומין אברהם הוא בן מאה שנה שרה בת תשעים, כל חד כדקא חזי ליה כידוע, וע"כ חדל להיות לשרה אורח כנשים, ולכאורה יפלא מאוד הלא דרשו חז"ל על ויקח חמאה וחלב ולחם לא הביא לפי שפרסה שרה נדה ונטמאת העסה ועל פי דברינו יובן, כי ידוע דטומאת נדה הוא מפגם עץ הדעת טו"ר וזאת גרם הפירוד שא"א להיות יחוד תמידו, וזה שאמר הכתוב ואברהם ושרה זקנים שהגיעו עד החכמה העליונה אשר תמן לא יגורך רע ואין שם שום אחיזה לסט"א, וע"כ חדל להיות לשרה אורח כנשים, ופירוש רש"י עדן וסת, וזה אמר הכתוב על בחינה העליונה שהיה לה קודם שפרסה נדה, ואחר כך שפרסה נדה כתיב ותצחק שרה בקרבה ותרגומו וחייכת כי באברהם נאמר ויצחק ותרגומו וחדו שבצחוק שלו היה משיש גם לאחרים היינו בעולמות העליונים, וכמש"ה צחוק עשה לי כו' כל השומע יצחק לי, אבל בשרה היה השמחה לעצמה ולא לאחרים מחמת שפחדה שאולי הוא בבחינת פירוד וזה שאמר הכתוב, בקרבה, דייקא, לאמר, היינו כוונתה היתה, אחרי בלותי פירשו רז"ל לשון זקנה וכתרגומו בתר דסיבות, היתה לי עדנה, עדן וסת, ואדוני זקן, היינו בחינת אלוקות שלו הגיע עד החכמה העליונה ויאמר ה' כו' האף אמנם אלד, מה מועיל לי בהולדה כשאני מבחינת הקדושה לבד מבלי שום אחיזת הסט"א, ואני זקנתי, הוא האלוקות שלה והשיב הש"י, היפלא מה' דבר, מלת פלא רמוז למקום אשר שום רעיון ומחשבה לא נתפס בו כלל, וכמאמר אליהו לית מחשבה תפיסה בך כלל והוא מייחד הכל, וזה שאמר הכתוב היפלא בחינת פלא מה' הוא עמודא דאמצעיתא, דבר, הוא בחינת מלכות הנקרא דיבור. למועד, היינו דווקא בזמן, אשוב אליך ולשרה בן, והכל הוא ביחוד גמור מבחינת הקדושה, והדברים האלו נרמזים בדברי הרמב"ן ע"ש וזה שאמר הכתוב ותכחש שרה לאמר, היינו שכוונתה לא היה צחוק ולא גרמה שום פירוד במחשבתה, כי יראה היינו שבחינתה היתה בחינת יראה כדברי הזוהר ש"ר ה' ובוודאי אין באפשרי שיהיה פירוד במחשבתה, ויאמר לא כי צחקת שאף על פי כן גרמה במחשבתה איזה פירוד, וה' ברחמיו יזכנו ויחיינו לעת אשר יתוקן העולם בשלימות ויהיה ה' אחד ושמו אחד:
(בע"א) וירא אליו ה' כו'. פירוש רש"י והוא מדברי רז"ל לבקר את החולה:
(א) יש לדקדק איך שייך ביקור אצל הקדוש ברוך הוא שהכל גלוי לפניו:
ב ביקור לא שייך רק באיברים הפנימיים וחולת אברהם היה באבר החיצון שהוא גלוי:
(ג) ע"פ מה שנפסק הלכה שאם ביקר ולא ביקש רחמים לא קיים המצוה ואיך שייך זה אצל הקדוש ברוך הוא:
(ד) בענין מצות ביקור חולים צריך להבין כיון דהעיקר הוא לבקש רחמים למה לי לילך ולבקרו יבקש עליו רחמים בביתו:
דהנה ידוע מה שאמרו רז"ל שאין יסורים בלא עון וידוע שרמ"ח אברים הם מכוונים כנגד רמ"ח מצות עשה והחיות של האבר הגשמי נמשך מן החיות המלובש במצוה ובאם חס ושלום פוגם הן במצות עשה הן במצות לא תעשה נתמעט החיות מאותו מצוה המגיע לשורשו וממילא נחלש אותו האבר ביסורי ה', וע"כ המצוה לבקר דווקא בהליכה לראות באיזה אבר הוא הפגם ובאיזה מצוה פגם ולבקש עליו רחמים, דהיינו שיבקש ויחפש איזה זכות שעשה בזה האבר או שיעשה בו לעתיד וימלוץ עליו בזה להקדוש ברוך הוא על ידי זה נתחזק האבר וחוזר לאיתנו הראשון, שייך אצל סתם בני אדם הנחלשים אמנם אצל א"א ע"ה יפלא הדבר למה נחלש כי, אדרבה הוא קיים המצוה שמל עצמו והוסיף כח ועוז בברית קודש על ידי מצות מילה, אפס שהפגם של א"א היה במה שהמתין עד שנטל עצה מממרא על המילה, וזה פי' הכתוב וירא אליו ה', לבקרו ולמה, באלוני ממרא, , לפי שנטל עצה ממנו, וזה היה הפגם לפי שפגם בברית הלשון המכוון נגד המעור, וזה היה הביקור שהאיר עליו השם הוי"ה שם הרחמים לבטל ולמלאות הפגם שפגם במה שנטל עצה מממרא ולכך כתיב, וירא והנה שלשה אנשים כו' וירא וירץ לקראתם ואמרו רז"ל אחד לרפאות את אברהם, ולא מצינו בכל התורה שריפא המלאך את אברהם רק מצינו אחד שבישר לשרה ואחד שהציל את לוט, אמנם לדברינו ניחא כי וירא הראשון כמשמעו, וירא השני לשון הבטה פירוש כאשר הביט המלאך עליו מיד נתרפא, וע"כ כתיב תיכף וירץ לקראתם ולא היה מרגיש עוד שום כאב מהמילה, כי תיכף נתרפא:
בענין עקדת יצחק ליישב קושיות העולם מדוע לא התפלל אברהם כשנאמר לו לשחוט את יצחק, כי היה לו להתפלל לבטל ממנו זאת הגזירה שהרי כתיב והאלקים נסה ואלקים פירשו בכל מקום מדת הדין שנתעורר עליו מדת הדין וכדאיתא במדרש ואם כן הוה ליה להתפלל לבטל מעליו הדינים:
דידוע דעיקר בריאת העולם והשתלשלותם היה מחמת כי רצון הבורא ב"ה להיטב לברואיו ורצה ה' שיזכו בני אדם במעשיהם הטובים כדי להיטב להם, לכך נתן הבורא ב"ה את האדם בזה העולם הגשמי כדי שיוכל להיות בעל בחירה, וכאשר יבחר בטוב וימאס ברע יקבל שכר ואם לאו יקבל עונש, וכמאמר המשנה באבות בעשרה מאמרות כו', אלא להפרע מן הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים, ועיקר רצון הבורא שהאדם ע"י מצותיו ועשייתו רצון בוראו יכניע את כל הדינים והגבורות ויכללם בימין הוא החסד, ועל ידי זה נמשך לזה העולם שפע מלא רצון ורחמים וכל טוב, והנה בענין העקידה היה עיקר הכוונה להכניע הגבורות ולכללם בימין על ידי שחיטת יצחק אשר היה מרכבה למידת הגבורה, וכדאיתא בזוהר ומבואר בכוונת האר"י ז"ל כוונת ענין העקידה וכיון שעיקר בריאת העולם היתה על זו הכוונה לא רצה אברהם לבטלו בתפלתו, כי ידע אשר על ידי זה יתמלא רצון הבורא בבריאת עולמו, רק אחר כך נשלם הכוונה בעשיית האיל אשר היה תחת יצחק בנו, וכדאיתא בכוונתו האר"י זכרונו לברכה, ובזה נתיישב קושיות הקדמונים, למה תלה התורה הנסיון באברהם דווקא ולא ביצחק, אדרבה הנסיון היה מגיע ליצחק יותר מאברהם שפשט צוארו לשוחטו, ולדברינו ניחא כי לאשר יצחק היה שורשו מדת הגבורה היה עובד כל ימיו את השם במידת הגבורה הוא מסירת נפשו להעלותה לה' והיה מצפה תמיד מתי יבוא לידי למסור נפשי ואקיימנה ואין זה נסיון כאשר נתמלא רצונו אשר היה משתוקק' עליו אבל אברהם אשר שרשו היתה מדת החסד, וכל השתדלותו לא היה כי אם לעשות חסד בעולם בכל אופן היותר אפשרי, וכאשר צוה לו ה' לשחוט את יצחק בנו יחידו, היה לו מהצורך לבטל עצמו מכל וכל מאשר התנהג כל ימיו עד עתה כדי לעשות רצון בוראו ולכלול עצמו במידת הדין. ועל ידי זה יתמזג ויומתק הדין ברחמים כדאיתא בכוונת האר"י ז"ל על הנני בני, וזהו עיקר הנסיון כי נסיון הוא מלשון הרימו נס שמגביה עצמו ממקום שורשו ומבטל עצמו משם, כדי להגיע ולקשר עצמו ברצון בוראו, וזה היה דווקא לאברהם ולא יצחק :