קב חן· רבי נח מקארוב
לשבת חול המועד של פסח
כתבו בספרים שתקנו לומר בל החמש מגילות כל אחד בזמנו המיוחד לו. והנה מגילות אסתר ומגילת איכה הוא על שם המאורע באותו זמן וגם קהלת בחג הסוכות הטעם פשוט כי אז הוא עת האסף זמן שמחה ע"כ תקנו לומר מגילת קהלת כי שם מדבר משמחת עוה"ז ואמר כי הכל הבל וסוף דבר הכל נשמע את אלקים ירא כו' ובחג השבועות תקנו לומר מגילות רות מפני שבו נולד דהע"ה ומת בו כדאיתא בדברי חז"ל וזה הוא הסיום המגילה ונעוץ סופו בתחלתו ותחלתו בסופו אך עוד עלינו לבאר השייכות מגילת שיר השירים לפסח:
הנה ידוע שעיקר שורש המכוון בעשיית המצוה הוא שבכל אבר ואבר אשר יעשה האדם המצוה יכוין לחבר אותו האבר עצמו עם אברי דשכינתא והגם שהאדם הוא גשמי והשכינה הוא אש אוכלה אלוקות ממש ואם כן איך שייך התחברות ודמיון כלל זה לזה והענין הוא כי על ידי שהוא מקיים המצות הנשתלשלות מאור א"ס ב"ה על ידי זה שורה עליו רוח אלוקות וביחוד על אותו האבר שמקיים בו צוו ה' וזה האלוקות השורה. על אותו האבר נתחבר עם אברי דשכינתא. ובחג הפסח עיקר מצותיו הם מצות התליות בפה לאכול מצה ולאכול קרבן פסח ולאכול מרור ולשתות ארבע כוסות ולספר יציאת מצרים ולומר הלל על שחיטת קרבן פסח והל"ת הוא גם כן על הפה שלא לאכול חמץ וכיון שבחג הפסח עיקר מצותיו הם תליות בפה נקרא כביכול מדבק פיו עם פה דשכינתא וזה נקרא בלשון נשיקה ובלשון הזוהר נקרא התדבקות רוחא ברוחא וזו הוא האהבה הגמורה כי הגדולה שבאהבות הוא הנשיקה למשל האב האוהב את בנו הוא נושק אותו והנשיקה הוא מעורר את האהבה וזו הוא תכלית האהבה כי אין אהבה עוד גדולה ממנה ולזה תקנו לומר שיר השירים בפסח מפני שכתוב בו ישקנו מנשיקות פיהו והוא התחלתו ועליו תסוב כל השיר הקדוש הזה שמעורר את האהבה העליונה שיתדבקו בנשיקות האהבה וכמו שביאר ג"כ בסוף מי יתנך כאח לי כו' אשקך גם לא יבוזו לי אשר זה הוא עיקר ההשתוקקות מכנסת ישראל לדודה, וגם כי בפסח הוא בבחינת כי טובים דודיך מיין הם ד' כוסות שהם ד' לשונות של גאולה וע"כ אמרו בגמרא כל האומר שירה מוחלין לו על כל עונותיו כי האומר שירה להקב"ה הוא' התדבקות רוחא ברוחא ונתבטלו ממילא כל העונות כי העונות אינם באים רק מכח הגוף וכאשר הוא מדבק רוחו ברוח של קודש הוא כאלו נתבטל כל הגוף מהגשמיות כי הפה עם רוח הדיבור היוצא ממנו היא הכולל כל הגוף וע"כ אמרו בגמרא גדול העונש של ניבול פה שאפילו גז"ד של שבעים שנה כו' כי בכל פעם שאומר שירה הוא מייחד וממשיך את עילת כל העילות בכל ספירותיו ומייחדם זה בזה על ידי דיבוריו הקדושים כי ברית המעור וברית הלשון מכוונים זה כנגד זה כדאיתא בספר יצירה וכמו שלמטה הוא יחוד והולדה ע"י ברית המעור כמו כן למעלה ברוחניות הוא יחוד והולדת השפע על ידי ברית הלשון וא"כ כאשר אומר שירה גורם היחוד והתיקון אבל כאשר מנבל פיו חלילה הוא ממשיך חלילה מסאבותא על ברית הלשון הם המונעים היחוד. ועיקר הדבר כשאדם אומר שירה להקב"ה לא יאמרנה כמצות אנשים מלומדה רק יאמר בכל נפשו ורוחו וממקור לבו ובטוב מחשבותיו וברצונו הגדול אז יתייחד השם הוי"ה ב"ה מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין ועל ידי זה נמחלים לו כל עונותיו וזה דומה למה שאמרו בגמרא שנים שאכלו פסחיהם אחד אכל לשם פסח ואחד לשם אכילה גסה הוי צדיקים ילכו בם כו' כי עיקר הכל תלוי במחשבה ובכוונת הלב וכאשר כוונתו הוא לדבק פיו ורוחו ונשמתו עם דשכינתא בעשייתו מעשים הרצוים לזה גורם היחוד למעלה וממשיך השפעות טובות לזה העולם: