צרור המור על שיר השירים· רבי יעקב לורברבוים מליסא
פרק ה · פסוק יג
לחיו. הן שיני הלחיים שהן טוחנות המאכל (כמו ברכות נו הרואה לחייו שנפלו) ולכך נקראו היסורין ששולח עליהם בשם לחייו שלועסים ומדכאים את הצדיקים:
כערוגת הבשם. ואותן הצדיקים הן כצרור של בשמי'. והסיבה של היסורין הוא רק מגדלות מרקחים. כי כמו שהבשמי' כשטוחנין אותן הן נותנין ריח טוב כמו כן הצדיקים כשמייסרין אותן שמו יתברך מתעלה ומתקלס כדכתיב (תהלים סח) נורא ממקדשיך ודרשו בו חז"ל ממקודשיך:
שפתותיו שושנים. בעת שמדבר בשפתיו דין ורוגז הנמשל לאודם שושנה:
נוטפות. הוא רק כנוטף טפין כדכתיב (תהלים ל) כי רגע באפו:
מור עובר. הכעס שלו יש לו בחינת מור כי כמו שהמור מגרש ומעביר כל הריחות הרעים כן כעס הקב"ה מעביר פשעינו ומקרר כעסו בדיבורו ולזה נקרא דיבור הכעס של הקדוש ב"ה מור עובר: