צרור המור על שיר השירים· רבי יעקב לורברבוים מליסא
פרק ה · פסוק ב
[ב בקשת הכנס"י]
אני ישנה. מבקשת הכנ"י ואומרת הלא בימים הראשונים אף שאני ישינה היינו בשעה שהייתי ישינה מן המצות:
ולבי. זה הקב"ה:
ער. הי' ער להעירנו משנתי:
דודי דופק. שהי' דופק תמיד ע"י נביאיו להוכיחני ולהעמדיני משנתי:
אחותי רעיתי. שהי' מעירני ומוכיחני תמיד ע"י נביאיו להוכיחני בכל לשון של חבה:
שראשי נמלא טל. כלומר בשעה שהי' מוכיח אותי אמר להזכיר לי הטוב שרוצה לעשות עמי ואמר לי הטובה מעשיך כי ראשי נמלא טל להחיות מתיך ולהאיר לך כדכתי' (ישעי' כז) טל אורות טליך:
קוצותי. והזכיר לי גם כן העונשי' ואמר אם לא תטיב מעשיך יש בידי קוצות היינו תלי תלין של פורעניות כקוצות שער:
רסיסי לילה. הוא כינוי לפורעניות כמו גשמי לילה שהן טורח ועייפות כמו שפי' רש"י (וזהו ענין בקשתם שבימים הקודמים היית את המעורר אותנו לתשובה א"כ אף עתה עשה עמנו כך ועוררני לתשובה כמו מאז):