צרור המור על שיר השירים· רבי יעקב לורברבוים מליסא
פרק א · פסוק ד
[ב מוסב על בקשת הבנ"י]
משכני וגו'. מבקשת הכנ"י היה אתה המתחיל למשוך אותנו לשוב אליך ואז תיכף אחריך נרוצה כענין שנאמר (איכה ה׳:כ״א) השיבנו ה' אליך ונשובה (והא דאמר משכני בלשון יחיד ונרוצה בלשון רבים משום שהארת והשפעת הקב"ה בא על כולם בשוה אמנם המקבלים אינן שווים כמו שאמרו (בב"ב עה) כל אחד נכוה מחופתו של חבירו ולכך הרוצה של כל אחד ואחד אינו שוה לכך נאמר נרוצה בלשון רבים:
הביאני וגו'. אמר מי יתן והיה שהמלך יביאני חדריו ואז נגילה ונשמחה בך ולא כבראשונה שהיינו אומרי' דבר אתה עמנו והיינו מסרבים בדיבור הקב"ה:
נזכירה דודיך. מבקשים מי יתן והי' שנזכה להזכיר הדודים של גאולה העתידה כמו שמזכירין עכשיו גאולת מצרים:
מיין. ונשמח בהם יותר מכל השפע שקבלנו בגאולת מצרים המכונה בשם יין כמ"ש בש"ס שגאולת מצרים יהי' טפילה לגאולה העתידה:
מישרים אהבוך. בזכות אותן אשר אהבוך מישרים היינו אהבה עזה אהבת מישור בלי עקיבה ורכסים והן האבות והישראל באהבת כלולותיך: