צרור המור על התורה· רבי אברהם סבע
ויקרא
פרק א
פסוק א
עורה נרדם משנתך
וראה אברם כי קרא
קומה וראה כי נראה
בהר ה' ואזי קרא
לטוש שכלך כי נגדך
סודות ספר ויקרא
ויקרא אחר שהוקם המשכן ושכן עליו הענן ולא יכול משה לבא אל אהל מועד. הוצרך עתה לומר ויקרא אל משה לתת לו רשות ליכנס. לפי שתכלית עשיית המשכן לא היתה אלא לדבר עמו. כדכתיב ונועדתי לך שם ודברתי אתך. ונועדתי היא הקריאה. ודברתי כנגד וידבר. ולפי שלמעלה כתב כי ענן ה' על המשכן. שזה הפסוק הוא הנאמר בסוף ואלה המשפטים. וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן וגו' ומראה כבוד ה' כאש אוכלת. להורות שחזרו ישראל לקדמותן. ולפי שכתב שם ויקרא אל משה ביום השביעי. כן כתב בכאן ויקרא אל משה. להורות על שלימות משה. ולפי שזאת הקריאה היא קריאה יותר משובחת ומעולה מכל הקריאות הקודמות. כתב בכאן ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר. להורות שזה המקום היה יותר מוכן מכל המקומות הקודמות שנאמר שם קריאה. כי בסנה לפי שלא היה מוכן אמר וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו ה' מתוך הסנה. ובמעמד הר סיני כתיב ומשה עלה אל האלהים. ולפי שהתנועע לעלות סייעו אותו ויקרא אליו ה'. ובקריאה הזאת לא מצאנו דבר מזה אלא התחיל בויקרא אל משה. להורות על מעלתו שאחר כל אלו ההשגות וההכנות היה משפיל עצמו ולא רצה ליכנס. והלך וישב לו כמי שהשלים כבר שליחותו. לזה הוצרך הש"י לקוראו לפי שהוא היה בורח מן השררה. וזהו ויקרא אל משה וידבר. וזו מעלה גדולה יותר מהראשונות. כי בראשונה בסנה אמר ויקרא אליו אלהים. ואחר שהכין עצמו יותר אמר ויקרא אליו ה' מן ההר. ואחר שנתנה התורה על ידו קרא לו מתוך הענן שהוא גדול השבח מן ההר. ואחר שהראה לו הש"י כבודו והודיעו מדותיו. ועשה המשכן והקימו על פי ה' וכבודו מלא את המשכן. אז קרא לו ממקום יותר נבחר מאהל מועד. ולכן קראו בשמו למעלה גדולה. ולהורות שקריאה זו היתה למעלה מכל הראשונות. לא אמר בכאן ויקרא ה' אליו. אלא ויקרא אל משה. מי שקראו שהיא מעלה עליונה ואח"כ וידבר ה' אליו. וז"ש לכל הדיברות ולכל האמירות ולכל הצויים קדמה קריאה לשון חבה. להורות שהוא קודם במעלה ובזמן. כי הדיבור והאמירה והצוואה מקומה ידוע מי מדבר עמו. אבל הקריאה אין אנו יודעים מי קרא ונעלם ממנו. לפי שהיא מעלה עליונה יותר ממעלת הדיבור. וזהו ויקרא אל משה וידבר ה' אליו. ואולי שלזאת הסבה אמר ויקרא אל משה אל"ף זעירא. להורות שהקריאה היתה מצד אלף של שם אהי"ה. ולפי ששם אהיה הוא סוד נקודה קטנה של יו"ד. לפי שכמעט לרוב דקותה אינה נישגת. וזה לרוב העלמו של שם אהיה. וזהו שאמרו אלף קטנה לפי שהיו"ד היא הקטנה של כל האותיות מושמת בראש האלף כזה . ואולי הטעם שזאת האלף קטנה הוא מה שכתבתי למעלה. שמשה בענותנותו הרחיק עצמו מהשררה והיה בורח ומקטין עצמו עד שהוצרך ה' לקוראו. ולזה כתב בכאן ויקרא אל משה באלף קטנה. וזהו שאמרו במדרש משלי יש זהב ורוב פנינים. כיון שראה משה שהתנדבו במשכן זהב ורוב פנינים דכתיב אבני שוהם והוא לא התנדב. הלך וישב לו ואמר כבר נגמרה מלאכת המשכן למה אני צריך. א"ל הקב"ה חביב אתה לפני מכל כסף וזהב שבעולם. דכתיב יש זהב ורוב פנינים וגו'. וכתיב נבחר שם מעושר רב מכסף ומזהב חן טוב. דכתיב ויקרא אל משה:
ובמדרש הנעלם אמרו מה טעם ויקרא אל"ף זעירא. לפי שמלך שהולך לבית עבדיו אינו דרך כבוד לו. וראוי לבא שם בהחבא. וכן בכאן הש"י הוצרך לירד מכסאו שהם השמים. והלך לישראל לומר ועשו לי מקדש והלך לשכון בתוכם. ראוי לבא בהחבא באל"ף זעירא. ד"א למה אלף זעירא לפי שכבוד הש"י וקדושתו הוא בארץ ישראל לפי שהיא ארץ קדושה. וכשהוצרך לצאת מהיכלו ולילך חוצה לארץ כביכול הוא ממעט כבודו. ולכן נכתב ויקרא באלף זעירא. ועוד אמרו שם מאהל מועד למה נאמר. אלא וידבר אליו מעסקי אהל מועד שעתיד ליחרב בהמ"ק. וזהו ויקרא אל משה כמו שאמר ויקרא ה' אלהים לבכי ולמספד. ובמקום גילה שם תהא רעדה. ומה תיקון לזה אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. לרמוז שבזכות הקרבנות יתקיימו בארץ. ע"ד שאמרו בפסוק קחה לי עגלה משולשת. אמר לפניו תינח בזמן שבהמ"ק קיים. אבל אח"כ מה תיקון יש להם. זכירת הקרבנות מכפרת. והתענית ג"כ הוא מזבח כפרה. והיינו דכתיב אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. כי יקריב קרבן לה' לא נאמר. אלא כי יקריב מכם קרבן לה'. שהקרבן הוא מהאדם. וזהו בתענית שמתמעט החלב והדם:
פסוק ב
אדם כי יקריב מכם. כבר אמרו כי האדם נקרא איש וגבר ואדם ואנוש. והשם הנבחר מכולם הוא אדם. לפי שמצאנו במרכבת יחזקאל דמות כמראה אדם עליו. לפי שהוא עולה מ"ה במספרו כמו שעולה שם ה' במילואו. ולכן שם אדם הראשון אדם לפי שהוא השם המובחר מכל השמות. ולכן בקרבנות התחיל במלת אדם לפי שהוא הנבחר. ומי שרוצה להקריב קרבן ולהתדבק ולהתקרב בשם ה' ולהקריב קרבן גופו ונפשו. ראוי שיהיה איש המעלה הנקרא אדם. בענין שיתדבק באדם העליון ויתקרב אליו. ולזה אמר אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. המקריב זה הקרבן ראוי שיהיה אדם. ורבותינו אמרו כי השם יתברך שונא גזל בעולה. ומי שירצה להקריב קרבן ראוי שיהיה מיגיע כפיו ולא מן הגזל. ולכן אמר אדם כי יקריב. מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היה שלו. אף אתה לא תקריב מן הגזל. ועתה שמע טעמי מקוראי אשר בחרתי בו. כבר ידעת כי אדם הראשון קצץ בחטאו בנטיעות. וכמעט השחית זה העולם שברא הש"י כמו גן לעבודת האדם. בסבת חטא נחש הקדמוני. וכמעט בחטאו היה העולם מתמוטט שנברא בששת ימים עד יום השביעי קדש. והוא סלק השכינה מהתחתונים כי שם ביתה. כדכתיב וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן לרוח היום. שהוא זה העולם שנקרא גן. וקצץ בנטיעות הוא וקין ודור אנוש ודור המבול ודור הפלגה ונמרוד. עד שסלקוה למעלה מז' רקיעים שהם כנגד שבעה ימי בראשית. באופן שבחטאם השחיתו העולם. וזהו שאמרו עשרה דורות מאדם ועד נח ומנח ועד אברהם. כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם והרשעים מאבדין אותו. ומה היה אם היה נברא במאמר אחד שיותר בנקל יאבדוהו. ולפי שראה העולם קרוב להתמוטט. בחר באברהם שיבא לקיים העולם שנברא בעשרה מאמרות. וניסהו בעשרה נסיונות כנגד עשרה דורות של הרשעים. להעמיד העולם באלו הנסיונות להוריד השכינה לארץ להעמיד העולם. ולכן אמרו שבאו שבעה צדיקים. האבות קהת ועמרם ולוי ומשה. להוריד השכינה מהז' רקיעים שהעלוה הרשעים. וזהו וצדיקים ישכנו ארץ: ישכינו השכינה בארץ. בענין שבזה חזרו ז' ימי בראשית לקדמותם ונתחזק העולם. ולזה צוה הש"י אחר שהצדיקים הללו הורידו השכינה לתחתונים. לעשות לו מקדש מלך להשרות שכינתו שהיתה בהר. וכל זה לכפרת ישראל ולקיים העולם בקיומו. שכבר נתקיים ביום הששי של מ"ת. ולכן צוה להקריב קרבנות בתוכו ולעשות קרבנות בשבעת ימי המילואים. כדי לקיים ז' ימי בראשית כמו שאפרש בעז"ה. וכל זה בענין שיחזור אדם הראשון לקדמותו. וכן קין והבל שמתו במקומם נדב ואביהוא. ואז נתבסם העולם מכל וכל. ולפי שאדם הראשון בחטאו היה מרוחק מהש"י. והש"י לא היה רוצה להזכיר שמו. על דרך מי אשר חטא לי אמחנו מספרי. וכמו שאמרו על רבי מאיר מאי עביד קב"ה. גמיר שמעתתא מפומיהו דרבנן. ומפומיה דרבי מאיר לא קאמר. מ"ט משום דגמיר מפומיה דאלישע אחר. וכשאמרו רבי מאיר רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק. גמר הלכה משמו אומר היה רבי מאיר וכו'. נראה שהש"י בראשונה לא היה רוצה להזכיר שמו של ר"מ משום אלישע רבו. ואח"כ כשנתרצה הזכיר שמו. וכן אמרו באלעזר בן גודגדא שהיה רשע כל ימיו ולא הניח זונה וכו'. ואח"כ נתחרט והלך אצל ימים ונהרות ומדברות שיבקשו עליו רחמים. והם אמרו דיינו לבקש רחמים עלינו. וכשראה כך אמר אין הדבר תלוי אלא בי: הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצאה נשמתו. יצאת בת קול ואמרה אשריך רבי אלעזר שאתה מזומן לחיי העולם הבא. אמר רבי לא דיין לצדיקים שקוראן בשמן אלא שקורא להם רבי. נראה שהאדם המרוחק אין רוצה הש"י להזכיר שמו. כמוזכר בר' מאיר ובר' אלעזר. וכן היה הדבר באדם הראשון. שאחר שחטא לא הזכירו הש"י ולא הזכירו בתורה. ואחר שנבנה המשכן שבו הוקם המשכן למעלה ולמטה. ונתקיים העולם כבראשונה. וצוה להקריב הקרבנות לכלות פשע ולהתם חטאת. מיד הזכיר שמו ואמר אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. שזה רמז לאדם הראשון שנתקרב אל הש"י בסבת הקרבנות. וירדה השכינה בשמיני למילואים לתחתונים כמו שהיתה בראשונה. ונתחזק העולם ונתבסם בדברי המשכן שהיו דוגמת דברי העוה"ז כמו שכתבנו למעלה:
ולהורות על זה תמצא שזה הספר הוא כנגד ספר בראשית. שאעפ"י שהם חמשה חומשי תורה אינם אלא ארבעה. כי ספר ואלה הדברים הוא זכרון דברים הראשונים של שאר הספרים. ונשארו ד' ספרים. שנים כנגד ספר ואלה שמות. וספר בראשית הוא ספר תולדות אדם ודור המבול ודור הפלגה ולידת האבות. שבאו לתקן מה שעוות אדם הראשון. וכנגד זה בא ספר ויקרא. שבו לתקן העולם בבריאת עולם חדש בשבעה ימי המילואים. דכתיב ופתח אהל מועד תשבו שבעת ימים. שהם כנגד ז' ימי בראשית. ולכן נקראו ז' ימי מילואים. שהם ממלאים מקום הראשונים וממלאי הגומא. ובתחלת זה הספר נברא אדם הראשון והוזכר שמו. דכתיב אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. ואחר שמתו בני אהרן בשמיני למלואים נצטווה אהרן יין ושכר אל תשת ולא תמותו. ולפי שהוא עומד במקום אדם הראשון. שכן אמרו בששי נתרחק אדם ובמשכן נתקרב אדם. דכתיב ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך. וכשם שנצטווה אדם ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. ואז"ל גפן היתה. כן כתב באהרן יין ושכר אל תשת. ולכן סמך מיד את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו. ולפי שבסבת חטא אדם הראשון נמשכו ממנו כל מיני טומאה וזיבה וקרי. כן צוה מיד אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת. ולא אמר איש או גבר אלא אדם. לרמוז לאדם הראשון שממנו נמשכו אלו הטומאות והנגעים וכל מיני זיבה. שנתהוו ממנו בק"ל שנה שהיה פרוש מאשתו. ונדבקו אליו פגעין בישין ונגעי בני אדם ורוחין בישין. ולכן אמר בשיר של פגעין ונגע לא יקרב באהליך. ולכן יש בזה המזמור מאה ושלשים תיבות כנגד אלו המאה ושלשים שנים. ולכן כופלים פסוק אורך ימים להשלים המניין. ואחר כך חזר למיתת בני אהרן ולפרש הלכות יוה"כ. שהוא לכפר עון העגל ועון אדם הראשון שהוא עון נחש הקדמוני. ושאר הספר כולו הוא טהרת הטמאים לבער אוב וידעוני. ודיני עריות ומומי הבהמות ומומי הכהנים. שכולם צריכין שיהיו תמימים. אחר שהם באים לכפר על מום וחטאת האדם. זה ספר בראשית שהוא כנגד ספר ויקרא. ספר ואלה שמות בנ"י הוא כנגד ספר במדבר סיני. ששם צוה על מנין ישראל ודגליהם שהוא כנגד ואלה שמות בני ישראל. ששם נמנו במספר שבעים ובמספר שש מאות אלף: וכן ענין הדגלים דכתיב שם איש על ידו לדגליהם. כן כתב שם ובני ישראל יוצאים ביד רמה. שפירושו בדגל פרושה כמו שפירשתי שם. וכמו שביציאת מצרים יצאו ערב רב. שהם היו סבת כל העונות ועשיית העגל. כן בספר במדבר סיני הזכיר ג"כ עון המרגלים והאספסוף ועון שטים. שכל זה בא מצד ערב רב. ואין להאריך בזה כי המעיין ימצא הכל דוגמא זה לזה:
היוצא לנו מזה כי ספר ויקרא הוא כנגד ספר בראשית. ולכן התחיל בו אדם כי יקריב להורות שכבר נתחייב אדם הראשון. והזכירו הש"י בשמו הראשון. להורות שכבר נתכפר חטאו. ולפי שחטא אדם הראשון הוא דבר סתר והוא קצץ בנטיעות. והוא חטא מחשביי בהרהור הלב. והוא החטא החמור מכל החטאים. כאומרם ז"ל הרהורי עבירה קשים מעבירה. לפי שחוטא בלבבו ונפשו ולא בגופו. ועולה מחשבתו למעלה. ואומר מי יודע רוח האדם העולה היא או יורדת. או מה לפנים מה לאחור. לזה הזכיר בתחלת הקרבנות קרבן העולה ואמר אם עולה קרבנו. לפי שהעולה באה על הרהור הלב ולכן כולה כליל לה'. לשרוף ולהתם כל הרהור ומחשבה רעה: ולפי שאדם הראשון בחטאתו אשר חטא כמעט השחית ימות עולם. ועכשיו צוה בקרבנות לחזק העולם ולתקן ו' ימי בראשית שהיו רפויים. ועמודי שמים ירופפו עד יום הו' של מ"ת. תמצא שצוה ה' בקרבנות ששה מינים כנגד ששת ימי בראשית. והם עולה ומנחה וחטאת ואשם ומלואים וזבח השלמים וכולם בפסוק זאת התורה. ואולי מילואים. הם הקרבנות מן ז' ימי המילואים שרצה למנותם בקרבן בפני עצמו. ואלו הו' מינים תמצאם בפרשה זו ובפרשת צו את אהרן. ולכן התחיל בכאן אם עולה קרבנו. ואח"כ המנחה והשלמים. וכן הזכיר בזאת הפרשה כי אלו הקרבנות הם מועילים לרבים וליחיד ולנשיא ולכהן המשיח. וכן נפש כי תחטא וקרבן האשם היולדת שהם ו' מיני אדם. והתחיל ביחיד שהוא אדם כי יקריב לפי שהוא הראש כנגד אדם הראשון. וזהו קרבן יחיד. אח"כ פירש קרבן כהן משיח שהוא הראש. כנגד אהרן הכהן שהוא דוגמת אדם הראשון. אחכ"א ואם כל עדת ישראל ישגו שהם הסנהדרין והקהל עשו בהוראתם. ולכן אמר וסמכו זקני העדה. אחכ"א אשר נשיא יחטא שהוא המלך או נשיא הדור. אחכ"א ואם נפש אחת תחטא בשגגה. וכן ונפש כי תחטא שהוא כמו איש איש כי יחטא אלא שר"ל שהחטא בא מצד הנפש החוטאת בנפש המתאוה. ועכ"ז רצה לעשותה פרשה בפני עצמה. להשלים מנין ששה עם קרבן היולדת שהוא קרבן בפני עצמו. כדי שיבואו מכוונים במניינם עם ששה מיני קרבנות שהזכרנו. שהם באים לכפר על ששה מיני עונות של ששה מיני אדם שהזכרנו. יחיד וכהן משיח וציבור ונשיא ונפש ויולדת. אשר באלו ששה מיני עונות. כמעט נהרס הבנין של ששת ימי בראשית. והוצרכו ששה מיני קרבנות הנזכרים. להחזיק אלו הששה ימים ולבסם העולם כבראשונה:
ולפי שענין הקרבנות הוא מסודות התורה. אמר דבר אל בני ישראל הם יחידי סגולה. תדבר אליהם ותלמדם ענינם וסודם. ואמרת אליהם לכלל העם ענין הקרבנות הצריכים להם. בין קרבנות חובה בין קרבנות נדבה. וזהו אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה. כלומר אעפ"י שסודם גדול. ההוצאה מעוטה. מן הבקר ומן הצאן המצויים אצלכם תקריבו את קרבנכם. ואיני מטריח עליכם לבקש איל וצבי ויחמור בין ההרים. רק שיהיה תמים בלא מום. וסמך ידו על ראשו. להתודות חטאתו. ובזה ונרצה לו לכפר עליו החטאת. או לבטל הגזירה אעפ"י שנגזרה. וענין הקרבנות. רוב המפרשים הסכימו שהקרבן הוא מנחה לה' ואין מנחה אלא לגדול. ואין גדול כה' אלהינו. על כן נזכר השם המיוחד בקרבנות. כמו שאמר בן עזאי בסדר קדשים בא וראה מה כתיב בפרשת הקרבנות. שלא כתב בהם לא אל ולא אלהים אלא לה'. שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק. והמנחה יש לה שלשה ערכים. ערך הנותן. וערך המקבל. וערך המנחה עצמה. אצל הנותן כבר כתב כבד את ה' מהונך. והמנחה ראויה להיות מהנבחר. אם כן פר אחד איל אחד הוא טובו של אדם לשלח לקונו. אצל המקבל איזה דבר יקח האדם לשלח לקונו. הירצה ה' בכף אחד י' זהב. הירצה ה' באלפי אלים. כבש אחד בן שנתו לעולה. ואין זה נכון. וי"א שקרבן הוא לשון קריבה ואחדות. והטוב שיש לאדם לשלוח לבוראו למנחה להתקרב אליו. הוא רוחו ונשמתו. כאומרו זבחי אלהים רוח נשברה. ובטעם הקרבן י"א שהוא להבריא הנפש החוטאת שהיא טמאה. והקרבן הוא מטהרה ומבריאה. ואחרים אומרים שהוא להשפיל יצר האדם וכוחו החמרית. ובראות האדם פרו ואילו דמו נזרק וחלבו נקטר על חטאו אשר חטא. יכניע יצרו וישפל גאותו. כי הוא היה ראוי לאותן העונשים:
וי"א כי הטעם שצוה אלינו לעשות משכן רמז למשכנו של מעלה. באופן שתהיה השגחתו דבוקה בנו. ולכן היו כלי המשכן להוריד ההשפעה האלהית. כן הקרבן אשר הוא התכלית אשר צוה לעשות מזבח אדמה. נמשך ממנו השפעת קריבה ואחדות. והכבוד האלהי היה נגלה ונראה לעיני העם באש. דכתיב ומראה כבוד ה' כאש אוכלת. וכן כי ירד עליו ה' באש. והאש הוא היותר דק ומעולה מכל הגשמים השפלים. והוא משגיח באש על השפלים. כי באש הוא מעניש לחוטאים ומציל לאוהבים: ומפני שהכבוד האלהי נתראה באש ומכונה לאש. ה' אלהיך אש אוכלה. צוה הש"י להכין הכנה בשתתדבק ותנוח ותעמוד בתוכה. והם אין רואין אלא האש והוא אשו הגדולה. והאש טבעו לעלות למעלה. לא תעמוד למטה אלא נאחזת בגוף מה. ולכן צוה אש תמיד תוקד על המזבח. והגוף היותר מוכן לזה הוא השומן הדשן. כי בשמנינותו תאחז האש והוא בלחם ומזון אליה. וזהו אומרו לחם אשה. וכן קרבני לחמי לאישי. קרבן הנקרב לי הוא לחמי מזון לאישי. ריח ניחוחי. כוונת המקריב השפעת חן ונחת רוח לפניו. ועל הטעם הזה צוה לעשות שמן למאור להעלות נר תמיד. וכן הקטרת הסמים על זה הדרך. ולכן צוה לעשות זה על יד איש קדוש. שמן וקטורת פנימי. וקרבן חיצוני תמידי. איש אל רעהו יעזורו ועל יד הכהן המשרת ישוב הקרבן קדש. והוא הכנה ומזון לאש האלהי שישכון בתוך בני ישראל. והעד הנאמן על כל זה כי את אישי ה' לחם אלהיהם הם מקריבין והיו קודש. שפירושו כי את אישי ה' הוא הכבוד הנגלה ונראה באש. לחם אלהיהם שהוא הקרבן שנקרא לחם רוחני. הם מקריבים כי את האש ההיא הם מקריבים. הקרבן שהוא ללחם ומזון לה והיו קדש באמצעיתו. ובהעדר הקרבן שהוא לחם הנזכר. נסתלק האש ונסתלקו בו השפעות הנמשכות ממנה. נשאר הנשפע למטה בקצוות שאין ביניהם מחבר. וזהו ותצא אש מלפני ה' ותאכל את החלבים. שהם כמזון ולחם לאש ובאמצעותו היא יורדת. וכל העם רואים ברדת האש על המזבח כי הקרבן מושך את האש. והאש מושכת הקרבן. כשמן שהוא מושך לאש. והאש מושכת אליו. שהוא מזון לה. והאש הזאת היא אש הצלה ואש מענישה. וזהו קרבני לחמי לאישי. או הצלה והשלמה וקבול קרבן. והתורה מלאה מזה ותצא אש ותאכל את העולה ואת השלמים. וכן בשלמה ותרד האש. וכן באליהו אש כליה. אם איש אלהים אני תרד אש מן השמים. וכן אש נדב ואביהוא. וכן בקרח ובתבערה. וכן אמר לאישי ואישים. ותועלות הקרבן הם ארבעה. אחד שהוא מכלל רפואות תחלואי הנפשות. אחר שהחטאים הם תחלואים נפשיים. ולכן אמר אם כל עדת ישראל ישגו וכן ביחידים. ב' שהוא משקיט חרון אף ה'. והעד עולת דוד בגורן ארונה. וכן כי יצא הקצף. וכן ולא יהיה בכם נגף. שלישית לבקש רצון ה'. והעד עולת הבל וישע ה'. וגם עולת נח. ד' להוריד שפע רוחני למטה. והתורה מעידה על זה מכמה פנים. ולכן נאמר באהרן וירד מעשות העולה וכתיב וירא כבוד ה'. וכן באליהו וכן בשלמה והיה כצאת מן הקדש והענן מלא את בית ה' ע"כ. והנה זה טוב לפי הפשט. ודרך אמת סלולה ליודעים:
והקדוש גלה אותו בפסוק קץ כל בשר. לפי שידוע כי יצר לב האדם רע מנעוריו. הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות המעוות אדם בריבו. ומבקש דין מהשי"ת על חטאת האדם. והשי"ת כל דרכיו משפט. ואחר שהאדם חוטא וזה שואל דין. יש לו לעשות משפט ולמסור זה החוטא ביד זה הצר שהוא הקוסטינר. העושה דין בגזירת עירין שהוא דין עליון. ולכן נאמר בדור המבול קץ כל בשר בא לפני. הוא השטן המחשיך פני הבריות. וזהו קץ שם לחשך. שפירושו קץ ותכלית שם לחשך לכלות החוטאים. וזהו ולכל תכלית הוא חוקר כי זה תכליתו. וזהו הכצעקתה הבאה אלי. שהיא מדת הדין הבאה להזכיר עון סדום. ואם הוא כן כלה אעשה בהם. על יד זה שנקרא קץ כל בשר. לפי שהוא מכלה מנפש ועד בשר. והוא נקרא איש אויב וצר. ותמיד עינו עוללה וצרה על בשר תאוה. ולכן צוה יוצרנו ית'. וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר תמיד. ובמה צריך לו לשברו. וזהו והרעותם בחצוצרות. וזהו אשרי העם יודעי תרועה. שיודעים בתפלתם ובקרבנם לשבר זה הכח מהצר המחשיך פני הבריות. ומיד ה' באור פניך יהלכון. ולכן נתן לנו יוצרנו ית' עצה נכונה לשבר היצר הרע ולהכניעו בקול התפלה ובקול השופר. ולפי שהוא להוט אחר הבשר ותכליתו לכלות כל בשר. צוה השי"ת בקרבנות הבשר. כדכתיב ובשר זבח תודת שלמיו כדי להשביע עינו ותאוותו. בענין שיהיה זה תחת זה. והנה האדם הרחוק מהשי"ת מצד חטאתו. הוא מתקרב אל השי"ת מצד חרטתו או וידויו ולכן נקרא קרבן. וכן נקרא קרבן ששרשו קרוב לשון מלחמה כמו ביום קרב. וזאת היא מלחמת יצה"ר הרמוזה בפסוק וכי תבואו מלחמה בארצכם. ואמר שם על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם. שאנו לוחמים עמו בכל מיני קרב בחרטה בוידוי בסמיכה בהקרבת הקרבנות:
וזהו זבחי אלהים רוח נשברה. כי כשהאדם לבו נשבר בחרטתו ובסמיכת ידיו ובוידויו. מיד נשבר כחו של זה הצר. ונתקיים אם רעב שונאך האכילהו לחם. זהו לחם הקרבן שנקרא לחם אשה. בענין שבבשר הקרבן הוא שבע וממלא תאותו בבשר תאוה. ובזה הוא מניח לאדם ועוסק בבשר הקרבן שנאכלת על האש. הוא האש שלמדת הדין הקשה שהיא רבוצה כארי על גבי המזבח. לאכול ולכלות הבשר על מוקדה על המזבח כל הלילה. שהיא מדת הדין של פחד לילה. ולכן אמרו העולה כולה כליל. שהיא נאכלת מצד זה המכלה והכורת. ולכן י"א כי עולה היא מלשון כעלות גדיש. ובזה מתקרר דעתו ורואה עצמו מנוצח מכח הדין ואין לו כח להשטין כנגד זה האיש. אחר שזה אינו האיש הראשון. אחר שהפשיט עורו מעליו ונתחרט ונתודה וקבל ענשו והקריב קרבנו. הרי הוא איש חדש כאלו היום נולד. ולכן צריך להקריב אש הדיוט להדליק על המזבח. בענין שאש ההדיוט יתערב באש גבוה. ויהיה אש אוכלת אש כי יצר הרע הוא אש שורפת. ונדלק באדם מכח תאותיו. כאומרו מאחרי בנשף יין ידליקם. וצריך האדם לשרוף אש תאוותיו ולהקריבו על גבי המזבח. בענין שיתקרר האדם מרתיחתו. ובכח אש הדיוט ישרוף אותו אש של מדת הדין השורף העולה. וזהו הנה היום בא בוער כתנור. מצד אש שלמדה"ד הקשה. ולכן אמר את קרבני לחמי לאישי. שהם שני מיני אש. אש שלמטה ואש של מעלה. וזהו שאמרו בזבחים וטעונה הפשט ונתוח וכליל לאישים:
וכן רמז קרבני לחמי לאישי. שני אישים. איש החוטא. ואיש המתחדש. שהוא איש חדש. ולכן נאמר בלוי ילוה אישי אלי. כמו שפירשתי בלידת השבטים. ולכן אמרו בכהן אישי כהן גדול. שהוא האיש המקריב הקרבנות ומחבר אלו שני האישים. אש של מעלה ואש של מטה. ולכן הוצרך אש הדיוט. כאומרם ז"ל אע"פ שהאש יורד מן השמים מצוה ליתן אש מן ההדיוט. אש שירדה בימי משה לא נסתלקה ממזבח הנחשת עד שבא לבית עולמים. אש שירדה בימי שלמה לא נסתלקה ממזבח עולמים עד שנסתלקה בימי מנשה ע"כ. ואחר שהכהן מקריב הקרבן והבשר נשרפת מצד האישים הללו. נחלש כח המשטין. וזה הטעם בעצמו הוא כענין שעיר עזאזל. כמו שפירשתי באומרו וילך עשו לדרכו שעירה. כי אחר שהוא נקרא איש שעיר ושעירים ירקדו שם. הוא הולך ומתחבר עם השעיר עזאזל לפי שהוא מינו. ובזה מתקרר דעתו ונהפך סניגור על ישראל. וכן בענין הקרבן כשרואה קץ כל בשר קרבן הבשר נאכל על גבי המזבח. מתקרר דעתו ונעשה סניגור על אותו האיש. וזה ע"ד ואתן אדם תחתיך. שאמרו אל תיקרי אדם אלא אדום כי כשהקב"ה הופך הגזירה מעל איש פרטי. הוא מזמין למדה"ד במקום זה האיש החוטא איש אחר בא מאדום. ובו מתקיימת הגזירה באופן שיהיה זה תחת זה. וכן ענין המלקות שצותה התורה ארבעים יכנו. הוא לפי שזה האיש חטא. עד שבחטאו נתעוררו עליו ב' מדות הדין שנקראים שור וחמור. ולכן אמרו שתהיה הרצועה משור וחמור. בענין שאע"פ שזה האיש חייב כרת וראוי להמסר ביד זה הכורת והמכלה. בזה הוא מתכפר. וזהו שאמרו במסכת מכות כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מיד מידי כריתתן. כי כן הוא לפי שנסתלק הכורת מעליו. ואם זה האיש אינו מקבל מלקות נמסר ביד זה הקוסטינר לכלות אותו. וזהו שאמר מאן דלא כרע במודים שדרתו נעשית נחש. ולכן אמרו צריך לכרוע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה. כי אחר שלא רצה להודות ולשבר כח תאותו. נהפך לנחש ושדרתו נעשית נחש. ולכן צריך בקרבן וידוי וסמיכה ורוח נמוכה. כאומרו זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה. ולכן התחיל בזאת הפרשה ואמר אדם כי יקריב מכם קרבן. ולא אמר אדם כי יקריב קרבן. אלא מכם. מן המכים ומן החלשים שבכם. והוא כמו ורדפו מכם חמשה. שאמרו רז"ל מן החלשים. כמו ואם מך הוא. וכן המקריב הקרבן צריך לשבור גופו ונפשו ולהכניע גאותו. ואם הוא גס רוח אינו ראוי לקרבן. לפי שאין ה' רוצה בגאוה ובעידונין. כי כן אמר שמנת עבית כשית ויטוש אלוה עשהו. ולכן מבחר הקרבן הוא החלב והדם שצוה השי"ת להקריב על מזבחו. בענין שהאדם יכניע חלבו ודמו וגאותו ורתיחתו ויהיה נשבר ונדכה. וזהו שאמרו בעלי מעשה כי בוידוי האדם צריך לומר בזמן שבהמ"ק קיים היה אדם מביא קרבן ומתכפר לו. ועכשיו שאין קרבן יהי רצון שיהא חלבי ודמי שנתמעט היום בתעניתי כחלב ודם המונח ע"ג המזבח. ובכאן גלו סוד הקרבן כי הדם נזרק והחלב נקטר. לפי שהדם הוא רמז לחטא שהוא אדום. ולכן צריך זריקה ושבירה. והחלב הוא לבן והוא רחמים. רמז לכפרה ולליבון העון. כדכתיב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג וכו'. והשם ברחמיו מכפר ומלבן העון בסבת הקטרת החלב. שהוא גאות האדם ועידונו ושמנינות. וזה רמזוהו בפסוק אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים. מה שושן זה אדום וכשמקריבין אותו אצל האש או מכניסין אותו במים חמין נהפך ללבן. כן האדם בקרבנו החטא שהוא אדום כשושן. מכח אש הקרבן מתלבן ומתברר כצמר נקי. ולכן אמרו היושב בתענית נקרא קדוש. לפי שבסבת התענית משפיל רוחו וממעט דמו וחלבו. בענין שזהו כמו מזבח כפרה שמתמעט החלב והדם ונשרף שם:
ולכן התחיל בפרשת הקרבנות. אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. הקרבן הנבחר הוא מכם. כשאדם מתענה ומקריב חלבו ודמו וממעט אותו. ומקריב עצמו על גבי המזבח. לפי שהוא דומה לקרבן המזבח. כאומרו להקריב לי חלב ודם. בענין שבזה הסניגור והקטיגור נקרבים ונאחזים זה בזה. ומדת הרחמים גוברת על מדת הדין. ואע"פ שנקרא קץ כל בשר ודרכו לכלות כל בשר. בקרבן הבשר והדם נעשה סניגור. עד שעולה ריח הקרבן לריח ניחוח לה'. ואמרו נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני. באופן שמדת הדין של אש הגדולה חוזר לרוח. וזה דבר גדול היות האדם בעל בשר וכובש ושולט באש הקשה עד שמחזירו לרוח. וכמו שאמר אותו חכם במאמר נורא בי עמרם. אתו כולי עלמא ואמרו ליה ביישתנו. ואמר להם מוטב דתכספו מיני בהאי עלמא ולא תכספו מיני לעלמא דאתי. נפיק מיניה כדיקלא דנורא אמר חזי דאת נורא ואנא בשרא וכו' כדאיתא בקידושין. וכבר פירשתי זה בפסוק לא ידון רוחי באדם בשגם הוא בשר עיין זה שם. זהו מה שראיתי ובינותי בספרים בטעם הקרבן האמיתי. והם דברים נסתרים שהם כבשונו של עולם. ואני ביררתים וצרפתים בכל יכלתי. לכסות טפח ולגלות טפחיים למען ירוץ קורא בו. ואיני רוצה להאריך בפרטי הפרשה כי כבר רמזתי למעלה. כי הקרבנות חלוקים לששה מינים. עולה ומנחה חטאת ואשם ומילואים וזבח השלמים. וכנגדם ששה מיני אנשים חוטאים ומהם בנפשותם. והם אדם כהן משיח עדת ישראל נשיא נפש. ואלו כולן מנויין בזאת הפ'. ובפ' כי תזריע הזכיר קרבן היולדת כמו שפירשתי למעלה. ובכאן התחיל לפרש דיני העולה דכתיב אם עולה קרבנו. ואח"כ פירש דיני המנחה ונפש כי תקריב קרבן מנחה. אח"כ אמר זבח שלמים. ובפרשת צו את אהרן פירש דין החטאת והאשם. ובזאת הפרשה פירש בראשונה דין אדם כי יקריב שהוא יחיד ששגג. ואחר כך פירש דין הכהן המשיח ואמר אם הכהן המשיח יחטא. לפי שהכהן המשיח הוא ראוי היותו דבק בשם. אחר שהוא משמש בהיכלו. ואם כן איך אפשר שיחטא. לזה אמר לאשמת העם. כי אשמת העם וחטאתם גרמה לו לחטוא. ולכן כללו בדין נפש כי תחטא. להורות שחטא בנפש המתאוה שגברה על גופו. לא בשביל עצמו אלא בשביל אשמת קהלה. ולכן כתב הקדוש כי שליח צבור שנכשל בתפלתו. אינו סימן טוב לעם. אחר שהוא במקום הכהן. ולכן אמר שהוא היה מלמד לש"צ דיני התפלה ובפרט בתפלת יום הכפורים. ובסדר עבודה היה מדריכו ומלמדו בענין שלא יכשל בלשונו. כמו שאמר צווהו ולימדוהו עד בא יום העשור. ולכן כתב בכאן את פני פרכת הקדש כמוזכר בדבריהם. להורות שעדיין הוא בקדושתו. אלא שאשמת הקהל סבב חטאתו. ולפי שזה היה בסבת אשמת הקהל. צוה שיביא פר לחטאת. כמו שצוה בחטאת העם שכתב ואם כל עדת ישגו וגו'. והקריבו הקהל פר בן בקר. ולפי שאמר ואם כל עדת ישראל ישגו. וזה נראה דבר נמנע. כי איך אפשר שישגו כל העדה כאחד. לזה אמר ונעלם דבר מעיני הקהל. כלומר לא חטאו כל העדה כי אי אפשר לכולם לחטוא כי אם אחד יחטא או (רובם) מקצתם [ורובם] א"א שיחטאו. אבל היה הדבר שנעלם הדבר מהם. ואפשר הוא לחטוא בלא ראות. או שרמז ונעלם דבר מעיני הקהל. כלומר אי אפשר לכולם לחטוא. אבל היה הדבר שנעלם דבר מעיני העדה שהם הפרנסים והסנהדרין שנקראים עיני העדה. לפי שהם מאירים את העם בהנהגותיהם. כאומרם במסכת תעניות כלה שעינה יפות א"צ לבדוק בכל גופה. ולפי שהסנהדרין טעו. אפשר היה שכל הקהל שסמכו על דבריהם ועל הוראתם שיטעו כולם. ובזה נתרץ מה שהקשו למה אמר בנשיא אשר נשיא יחטא. ולא אמר אם. כמו שאמר בעדה או בכהן המשיח. אבל אחר שהנחנו שכל העדה שגו. כאומרו ונעלם דבר מעיני הקהל. אם כן בנשיא אין ראוי לומר אם. ולשים הדבר בספק. אלא אשר נשיא יחטא שחטא בודאי. אחר שהוא אחד. כ"א הקהל כולו חוטאים. כל שכן היחיד שחטא. וזהו אשר נשיא יחטא. ובמדרש אמרו אשרי הדור שהנשיא שלו חוטא ומתחרט כי זה שבח גדול לו. עשו מלת אשר נשיא כמו אשרי. ובמדרש הנעלם אמרו בנשיא שלבו גס בו ויש לו שררה ונשיאות. בודאי הוא שיחטא. ולכן בכולם אמר אם הכהן המשיח וכולם כן. אבל בנשיא שלבו גס בו ומכח השררה והנשיאות חוטא בודאי. אמר אשר נשיא יחטא:
אח"כ פירש דין נפש כי תחטא. שהוא כמו יחיד שחוטא. אלא שבא לפרש שהחטא בא מצד הנפש המתאוה. ורצה לרמוז לנו בזה כי הנפש מצד עצמה אינה חוטאת. אלא מצד הגוף המורכב מיסודות ומדברים הפכים. מטעמים האחד לרעהו שרשי רתמים. ומה שיאהב זה ישנא זה. וכל אחד רוצה להתגבר על חבירו ומתגאה עליו. עד שלסבת זה כלים מאליהם. לפי שכל פועל גאה יש לו התמוטטות מדה כנגד מדה. אבל הש"י ה' מלך גאות לבש ומתלבש בעוז והדר גאון. ועכ"ז אף תכון תבל בל תמוט. באופן שהחטא בא מצד הגוף ומצד הנפש מחוברים יחד. ולכן התחילה תורת הקרבנות באדם כי יקריב מכם קרבן לה'. בסבת החטא שחטא הגוף מצד היותו מורכב מאדמה. וזהו אדם מאדמה. וזהו אד"ם אפר דם מרה. בש"ר בושה סרוחה רמה. כי מצד חומרו וגופו בלא החטא. ולפי שהגוף מצד עצמו הוא כמו דומם בלי נפש חיה. חזר לומר אם נפש אחת תחטא. וכן נפש כי תחטא. להורות שהחטא בא מצד הנפש המתאוה. ולכן כמו ששניהם סבת החטא. כן ראוי ששניהם יקבלו השכר והעונש. אחר שאיש ברעהו ידובקו. ובזה הטעם נחלקה תורתינו למצות מעשיות הראויות לגוף ולעינים ולידים ולרגלים. ולמצות עיוניות הראויות לנפש. לידע ולהבין ידיעת השי"ת. כמו אנכי ה' אלהיך וכיוצא בהם שהם תלויות בשכל ובקבלת הלב. וזהו אם שמוע תשמע לקול השם אלהיך כנגד הקבלה. והישר בעיניו תעשה כנגד העשיה. וזהו דע את אלהי אביך ועבדהו. ואלו הם שני חלקי המצות כנגד שני חלקי הגוף. שהם הנפש והגוף. והם כנגד נעשה ונשמע. וזהו סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא (י"מ) כנגד השמיעה. ואת מצותיו שמור כנגד העשייה. ואלו הם הם כנגד שני חלקי האדם. וזהו כי זה כל האדם. האדם כנגד הגוף. כל לרבות הנפש שהיא כלל הכל. ולכן אמר בכאן ואם נפש אחת תחטא. ולפי שהנפש המתאות היא משועבדת לשכל הגובר עליה עד שמתחרטת. אמר מיד או הודע אליו חטאתו. מצד ידיעתו ושכלו ויצרו הטוב הגובר על יצר הרע. והביא קרבנו שעירת עזים תמימה. כי למעלה בנשיא אמר והביא את קרבנו שעיר עזים. לפי שהוא כנגד הגוף והיצר. צוה שיביא שעיר עזים זכר תמים. ובחטאת הנפש שהיא נקבה. אמר שעירת עזים נקבה תמימה. כנגד הנפש המשכלת:
ובמדרש הנעלם אמרו או הודע אליו. מי הודיעו. ואמרו שם כי זהו מחסד השם יתברך על יריאיו שמסבב להודיע להם חטאתם. מצד הייסורין שמביא עליהם מדה כנגד מדה. ובזה חוזר האדם בתשובה. שאומר אני חטאתי בכיוצא בזה. ולכן באה אלי הצרה הזאת. וזהו ולך ה' חסד וכו'. ולזה אמרו בפרק חלק חביבין ייסורין וכו'. וזהו וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו. כלומר כשתראה שהשם יתברך מביא עליך ייסורים. לא תבעט בהם ותאמר מה פשעי ומה חטאתי כי דלקת אחרי. כי כשתשוב אל לבבך ותחפש במצפוני ידיעתך ולבך מה שאתה עשית מיד תראה בבירור כי כאשר ייסר איש את בנו ה' וגו'. ולא לפי מה שאתה ראוי לפי מעשיך. וזהו שאמר שלמה גם לכל הדברים אשר תשמע. כי גם פעמים רבות ידע לבך אשר גם אתה קללת אחרים. כלומר ראוי שלא תשמע עבדך מקללך. כי כשתשוב אל לבך. תדע כי גם אתה קללת אחרים. ולכן הייסורים טובים שהם מודיעים לאדם חטאו. ולכן אמר שלמה במקום אחר יהי ה' אלהינו עמנו כאשר היה עם אבותינו. שבכל יום שהיו חוטאים היה מענישן. בענין שלא ישכחו אלהי מעוזם. וזהו להטות לבבינו אליו. ואע"פ שנראה דבר זר שמבקש מהשם יתברך שייסרם. חזר לומר ויהיו דברי אלה אשר התחננתי לפני ה' וגו'. שייסרם ויכניעם בכל יום ויום בענין שישובו אל ה'. וזהו רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם כמו שדרשוהו במדרש. וזאת הידיעה שאמר הנביא שהיא מצד הייסורים. הוא מה שאמר בכאן או הודע אליו חטאתו אשר חטא. וכן השם יתברך מודיע לאדם חטאתו בחלומו כמאמר אליהוא בחלום חזיון לילה בנפול תרדמה על אנשים אז יגלה אוזן אנשים וגו'. באופן שישוב אל ה' מצד חלומו. ולכן אמרו יפה תענית לחלום אפי' בשבת. כי אחר שהודיעו בחלומו חטאו או עונשו. ראוי לו לשוב מיד. ולכן אמרו לאדם טוב מראין לו חלום רע כדי שישוב. ולכן דוד לא ראה חלום טוב מעולם. ולכן אמר עניתי בצום נפשי. וזהו או הודע אליו מצד חלומו או מצד ייסורין וחלאים. כמו שאמר שם ותקרב לשחת נפשו וגו'. וזהמתו חייתו לחם וגו'. וזהו או הודע אליו:
ואולי יאמר או הודע אליו חטאתו. שכבר הודיעוהו מן השמים קודם שיבא לעולם. כאומרו בטרם אצרך בבטן ידעתיך. כי שם מודיעים לאדם ומאירים אותו בנר דלוק על ראשו. להדריכו וללמדו דרכי הש"י. ולהשביעו שילך בדרכי השם. כמוזכר בסדר טהרות דרש רבי שמלאי הולד דומה במעי אמו וכו'. ונר דלוק על ראשו ומביט מסוף העולם ועד סופו וכו'. ומלמדין אותו כל התורה שנאמר ויורני ויאמר לי וגו'. ואומר בסוד אלוה עלי אהלי וגו'. ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו שנאמר כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון וגו'. ומה שבועה משביעין אותו. אומרים לו הוי צדיק ואל תהי רשע. ואפי' כל העולם אומרים עליך צדיק אתה. הוי אתה בעצמך כרשע. והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה. אם אתה משמרה בטהרה מוטב. ואם לאו הרי הוא בא ונוטלה ממך עד כאן. ואם כן הרי אדם מותרה ועומד ומלומד קודם שיצא לעולם. בענין שכשיזכור זה ישוב מחטאתו. וזהו או הודע אליו חטאתו אשר חטא. ואולי שלזה סמך לכאן ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה. שהיא זאת השבועה הנזכרת במאמר של מעלה. שמשביעין לאדם קודם שיצא לאויר העולם שאומרים לו הוי צדיק. ומתרין בו ומשביעין אותו לנפשו. כאומרו תשבע כל לשון. זה יום הלידה שנאמר אשר לא נשא לשוא נפשי. וזהו ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע בהתראה שהתרו בו. ולכן אם לא יגיד. ויודה על חטאתו ויזכור שבועתו ונשא עונו. כי ראוי הוא לעונש זה. אחר שהתרו בו. וכן דרשוהו במדרש הנעלם:
ובמדרש הגלוי אמרו ונפש כי תחטא. זו סוטה שחטאה על בעלה. ושמעה קול אלה. דכתיב והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה. והוא עד. ועד אין בה אלא הקב"ה. או ראה. ונסתרה והיא נטמאה. או ידע. ונעלם מעיני אישה. ולא מהקב"ה. אם לא יגיד. לכהן ונשא עונו וצבתה בטנה עד כאן. ולכן הזכיר בכאן או נפש אשר תגע בכל דבר טמא או כי יגע בטומאת אדם. אחר שאמרו לו הוי יודע שהקב"ה טהור ונשמה שנתן בך טהורה. אין ראוי שיגע בדבר טמא. ונעלם ממנו והוא ידע זה קודם שיבא לעולם. וכן נפש כי תשבע לבטא בשפתים. אחר שהשביעוהו למעלה והוא ידע ואשם. ותיקונו והתודה. ולכן סמך לכאן נפש כי תמעול מעל מקדשי ה'. כי זאת היא מעילה בקדשים כמו שדרשו ז"ל. וכן לפי דרכנו היא מעילה ופשיעה גמורה. אחר שהוא מותרה ועומד מקודם שיבא לאויר העולם. והביא את אשמו לה'. אחר שמעל במקדש ה' ראוי הוא לאשם ולעונש גדול. אחר שהוא מותרה ועומד. ואשם. י"א שהוא על דבר גדול שעושהו חייב. להיות שמם מן האשימם אלהים. ועל עונש המרי כמו תאשם שומרון כי מרתה באלהיה. והעונש נקרא אשם כמו אבל אשמים אנחנו. וכן בכאן והביא את אשמו עונשו על מעלו. או קרבנו שהוא אשם מעילות. ואע"פ שהוא בשגגה. בעבור שהוא בקדשי ה' נקרא הקרבן אשם. ואח"כ פירש דין מעילת הדיוט. ואמר ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד. ואמר בה'. כמאמרם ז"ל שמעל בשלישי שביניהם שהוא השם יתברך. כי הפקדון אינו בעדים. אלא הש"י הוא העד והוא הדיין. ודין הפקדון כבר כתבתי אותו בפרשת משפטים שאין לעכבו בשום פנים. אע"פ שיהיה חייב לו ממקום אחר שהש"י מחזיר לאדם נפשו אע"פ שהיא חייבת לו. ולכן אמר ומעלה מעל בה'. ולכן אמרו קשה גזל הדיוט מגזל גבוה. שבגזל הדיוט הקדים החטא למעילה. ובגזל גבוה הקדים המעילה לחטא. ובגזל הדיוט ייחס המעל לשי"ת שנאמר ומעלה מעל בה'. ובגזל גבוה לא. וסבת זה לפי שידיעת האדם קצרה מאד מהשיג האמת. וביום צר לו ישא עיניו אל ה'. כאומרו כי אם צעוק יצעק אלי. והמכחש בעמיתו הוא כופר בשם יתברך שהוא רואה ויודע כל נסתר והוא ערב ביניהם. ולכן אמר ומעלה מעל בה' שהוא השלישי. והזכיר בכפירה חמשה מינים. פקדון. תשומת יד. גזל. עשק. אבידה. ובהשבה לא הזכיר אלא ארבעה. ולכלול החמשה חוזר לומר או מכל אשר ישבע עליו:
פרק ו
פסוק ב
צו את אהרן. קשר זאת הפרשה עם פרשה שלמעלה. פירשו במדרש השכם ואמרו שם. מה כתיב למעלה מן הענין והשיב את הגזלה אשר גזל. ואם עשית כן זאת תורת העולה. מה טעם כי אני השם שונא גזל בעולה. ד"א זאת תורת העולה. שהיא מעולה מכל הקרבנות. לפי שכל הקרבנות באין על חטא. והעולה אינה באה על חטא ועון. ולכן היא בראש הקרבנות דכתיב זאת התורה לעולה. דבר אחר זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח. כל המעלה עצמו סופו ליפול באש. וכן מצינו בדור המבול שאמר מה שדי כי נעבדנו ונידונו באש. שהרתיח עליהם את התהום לשרוף רגליהם שהיו מכסים בהם מעינות תהום. דכתיב בעת יזורבו נצמתו בחומו נדעכו ממקומם. וכן פרעה אמר מי השם וגו'. ונידון באש. דכתיב ואש מתלקחת וגו'. וכן סדומיים דכתיב בהו הלא זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם. מה כתיב בהו וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש. וכן סנחריב נתגאה ואמר מי בכל אלהי הארצות. מה כתיב ביה ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור. ואמרו כמין שתי חוטי אש נכנסו בחוטמיהן ונשרפו מבפנים ונשארו בגדיהם. דכתיב ותחת כבודו יקד יקוד כיקוד אש. איזהו כבודו של אדם זה מלבושו. וזה בזכות אביהם דכתיב ויקח שם ויפת את השמלה. רמזו בזה שלא היה להם נפשות שנקראו כבוד. אלא כבוד המלבוש שהוא כבוד חיצוני ולא כבוד פנימי. וכן מלכות אדום על שנתגאו. עתידים ליפול באש דכתיב ושלחתי אש בבצרה. היינו דכתיב זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה וכו'. רמזו בקשור הפ' שאין הקרבנות רצויין מצד עצמם. כי טוב לאדם שלא יחטא. משיחטא ויביא קרבן. כאומרו הנה שמוע מזבח טוב. ואמר וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח אשר אין יודעים לעשות רע. ואמרו בברכות בין טוב לרע אין מבחינין. קרבן מביאים לפני. לרמוז כי החוטא אלו ידע להבחין בין טוב לרע. לא היה חוטא צריך קרבן וזהו אשר אין יודעים לעשות רע. או יהיה כפי המפרשים שאמרו אשר אין יודעים לעשות רק רע. או יהיה פירושו אשר אין יודעים לעשות רע. לתקן הרע. כמו ובן הבקר אשר עשה. וכן לא עשה לרעהו רעה לא תקן בשביל רעהו הרע שעושה. או יהיה מן שם עשו דדי בתוליהן. וכן בכאן אין יודעין לעשות ולעכב ולכבוש הרע. ובפירוש קהלת הארכתי בו:
ולכן אמרו במדרש הזה כי זאת תורת העולה קשור למעלה מן הענין. שכתוב שם והשיב את הגזלה אשר גזל. ואם עשה כן זאת תורת העולה. כי זה עולה על כל הקרבנות. שאם האדם רוצה לילך בדרך ישר. ואינו הולך אחר הבצע והחמדה והעושר. אינו צריך קרבן. כי זאת היא תורת העולה שלא לגזול ושלא לגנוב ואם גנב או גזל והשיב את הגזילה. זהו רצון השי"ת וקרבנו ועולתו. וזהו שאמר מה טעם כי אני ה' שונא גזל בעולה. וכן הענין בעצמו בתעניות שהם במקום הקרבנות. טוב לו לאדם שלא יחטא. משיחטא ויתענה. וזהו מאמר הנביא כה אמר ה' צום הד' וצום הה' וצום הז' וצום הי' יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה. כלומר מה תועלת יש לי בתעניותיכם. כאומרו למען כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי הצום צמתוני אני ומה תועלת נמשך לי. וכי תאכלו וכי תשתו הלא אתם האוכלים ואתם השותים. והכל לעצמיכם. והתענית בעבור חטאתכם. ואם כן צום הרביעי וצום הה' יה"ר שיהיו לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים באכילה ובשתייה. בתנאי שהאמת והשלום אהבו. ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם. וכן הענין עצמו בקרבנות שאין רצון הש"י בהם לכוונה ראשונה. כי המעשים הטובים הם נבחרים מהקרבנות. וזהו מאמר הנביא בהפטרת השבוע כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל עולותיכם וזבחיכם וגו'. לרמוז כי אינו צריך קרבנותיהם. כי הוא ה' צבאות. וכל צבאות מעלה ומטה שלו. וכן הוא אלהי ישראל. ולא נקרא שמו כן בעבור הקרבנות. אלא בעבור יושר מפעלותיו. וכדי להשרות שכינתו ביניהם. וזהו אלהי ישראל. ולא בעבור קרבנותיכם. ולכן עולותיכם שהיא כולה כליל לשמי. הוסיפו על זבחי שלמיכם. שהם נאכלים לבעלים ולכהנים. בענין שיהיה הכל זבחים שלמים. ואכלו אתם הבשר ולא תתנו לי חלק בהם. כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים על דברי עולה וזבח. כלומר לא דברתי בפרשת ויקרא שהיא פרשת הקרבנות שנאמר שם וידבר השם אליו. וכן לא צויתים בפרשת צו את אהרן על דברי עולה וזבח. אע"פ שהיא מליאה זבחים ועולות. אלא שתעשו הישר בעיני השם ולא תחטאו. כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי. שכן אמרתי שם ויאמר אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך. וזהו לאמר. וכל זה למען ייטב לכם. ולא שמעו ולא הטו את אזנם. באופן שעושין רע לעצמם. וזהו וילכו לאחור ולא לפנים. ואם תאמרו שלא התריתי בכם. זה שקר ואשלח אליכם את כל עבדי הנביאים. ועם כל זה ולא שמעו ולא הטו את אזנם. הרעו מאבותם שעשו העגל. ואבדו העשייה של נעשה (ונשמע). באומרם קום עשה לנו אלהים. ונשאר להם הכתר הב' של ונשמע. ואמרו חכמים ז"ל שמרו הכתר של ונשמע והרי הוא חשוב עלי כאלו שמרתם שניהם. משל למלך שנתן למטרונה ב' מרגליות או שני בדי הדס ואבדה האחת והיתה מצטערת. ואמר המלך שמרי זאת הנשארת. ויהיה דומה עלי כאלו שמרת שניהם. וזה להורות שהשמיעה היא דבר גדול. שהיא תלויה בקבלה ובידיעת השם יתברך. וכמו שאמר תלמוד גדול שמביא לידי מעשה. ולכן אמר שלא צוה להם אלא שמעו בקולי ודברת אליהם. ואם לא ישמעו אליך באופן שבזה אבדו גם כן השמיעה. וזהו ואמרת אליהם זה הגוי אשר לא שמעו בקול השם. שאמר להם אנכי השם אלהיך. שזה הדיבור תלוי בשמיעה ובקבלה ובאמונה. באופן שאבדה האמונה שהיא הכתר השני של ונשמע. ואם כן גזי נזרך והשליכי. כלומר כי כבר אחז"ל כי בשעה שאמרו נעשה ונשמע באו מלאכי השרת וקשרו להם ב' כתרים. אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. וכשעשו ישראל העגל אבדו הכתר של נעשה. ונשאר להם הכתר השני של ונשמע. עד שבעונותינו אבדנו הכתר של ונשמע בימי ירמיהו. אחר שלא שמעו בקול השם. ולכן אמר נפלה עטרת ראשינו. אוי נא לנו כי חטאנו. היא הכתר של ונשמע שנשאר לך. ועתה שלא שמעת בקול ה' גזי נזרך והשליכי ותשאר ערות משניהם ושאי על שפיים קינה בקול מר. אחר אשר לא שמעת בקול ה'. ולא די זה אלא שעשו בני יהודה הרע בעיני ה'. באופן שבזה אבדו שני הכתרים של שמיעה ועשייה. הרי לך מפורש שהקרבנות לא נבחרו מצד עצמם. כי טוב לאדם שלא יחטא משיחטא ויביא קרבן. ולכן סמך זאת תורת העולה עם והשיב את הגזלה אשר גזל. וזאת היא העולה על כל הקרבנות. מהטעם כי אני ה' שונא גזל בעולה. ולהורות על זה אמר מיד במאמר. ד"א זאת תורת העולה שהעולה מעולה מכל הקרבנות. לפי שכל הקרבנות באין על חטא ואשמה. אבל העולה הנקרבת לשמה אינה באה לא על חטא ולא על עון אלא על הרהור הלב. ולכן צוה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה. לפי שבלילה רעיוני האדם על משכבו סליקו. ולכן ראוי שתהיה נשרפת בלילה לכפר על הרהור הלב. ולפי שיצר לב האדם רע מנעוריו להוט אחר אש התאוה. עד שבזה מתגאה האדם. אמר עוד ד"א זאת תורת העולה כל המעלה עצמו ומתגאה לילך באש התאות. סופו ליפול באש של גהינם. כמו שביארו במאמר מדור המבול ומסדום וחברותיה. ולכן אמר היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה שהוא אש של גהינם הדומה ללילה:
ואמר צו את אהרן ואת בניו. לזרזו על תורת העולה בראשונה. לפי שהיא מעולה מכל הקרבנות. ויש בה סודות גדולים. ולכן בכאן הזכירו בראשונה. אבל בעריכת עצים וכיוצא בהם. אמר וערכו בני אהרן וכן רבים. ואמר היא העולה הנזכרת למעלה. או היא העולה הידועה שהקריבו הראשונים. ולפי שבכל יום ויום היו מעריכין מערכה גדולה ומערכה שנייה של קטורת. ומערכה שלישית של קיום האש. אמר על מוקדה על המזבח כל הלילה זו מערכה גדולה. ואש המזבח תוקד בו זו מערכה שנייה של קטורת. והאש על המזבח תוקד בו זו מערכה לקיום האש. וסיום הפרשה לעד. שאמר אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה:
פסוק ז
אח"כ אמר זאת תורת המנחה. כדי להשלים תורת הקרבנות וללמדם סודם. ובפרט המנחה שהיא מנחה שלוחה למלך המלכים שיש בה סודות גדולים. וצוה להדרה בשמן ולבונה. בענין שתעלה זכרונה לרצון. וכן צוה בה שלא תעשה חמץ. בענין שלא יהיה בה צד חימוץ מאותו מעול וחומץ. וגלה הטעם באומרו כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו. לפי שהשאור הוא מחמיץ העיסה ומפסידה. כאומרם ומי מעכב ע"י שאור שבעיסה. וכן הדבש הוא ללקיחת תענוג. והתענוגים הם סבת גאות יצר הרע. והקרבנות הם לשבר יצה"ר ולהרחיקו. כאומרו ואת הצפוני ארחיק מעליכם. ולכן שחיטתן בצפון. ומזה הטעם בעצמו צוה וכל קרבן מנחתך במלח תמלח. כי מתנאי המנחה ראוי שתהיה מהנבחר ושיהיה בה טעם וריח. וכן בכל הקרבנות ראוי שיתן בהם מלח. והטעם לפי שהמלח מעמדת כל הדברים ונותנת להם קיום בענין שלא יתעפשו. וכמו שצוה שלא יתנו שאור במנחה לפי שהוא מעפש בסבת יצר הרע. כן צוה שיתנו מלח במנחה ובכל הקרבנות. אחר שהקרבן הוא מעמיד את האדם ומכפר עליו. ראוי שיתן בו מלח. אחר שמעמיד כל הדברים. הפך מהצפוני ושאור שבעיסה. שהוא סבה להחריב העולם. ובמאמר פת במלח תאכל פירשתי. כי מלח נאמר על התורה שנותנת טעם לכל הדברים. והיא נקראת ברית מלח עולם שניתן לאהרן. שנאמר יורו משפטיך ליעקב. ולכן כל הדברים צריכין טעם התורה. כדכתיב טעמו וראו כי טוב ה'. ולכן אמר וכל קרבן מנחתך במלח תמלח. שהוא טעם התורה. וזהו ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך. באופן שעל כל קרבנך תקריב מלח התורה. ובה תדע כל הדברים ותשיג אמתתם:
פרק ז
פסוק כג
אח"כ השלים כל הקרבנות. ובקרבן שלמים אמר דבר אל בני ישראל כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו. לפי שזאת מצוה ראויה לכל ישראל. והיא תשלום פרשת השלמים. כי כן חתם בפרשת ויקרא פרשת שלמים. ואמר חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו. וכן אמר בזאת הפרשה כל חלב וכל דם. כי אחר שהשי"ת בחר ממבחר הקרבן החלב והדם. צוה שלא יאכלוהו בני ישראל. ולזה אמר שם כל חלב לה' ולא לכם. ולפי שלמעלה אמר דרך כלל כל חלב וכל דם לא תאכלו. בא בכאן לפרש העונשי משפטים אחרים שלא פירש שם. וזאת הפרשה היא פירוש הקודמת וביאר המינים מה שלא ביאר שם. שור וכשב ועז לא תאכלו וכל שכן מהטמאים שחלבם כבשרם. אמנם חלב נבילה וטרפה מהמינים המותרים. אולי נחשב שאחר שאינו ראוי לקרבן. שאינו אסור לאכול. לכן אמר שהוא טהור למלאכה ואסור לאכילה. וביאר העונש דרך כלל שהוא שוה בכל המינים. ובאזהרה ביאר בדרך פרט. כל חלב שור וכשב ועז. להוציא חלב שבעה בהמות המדבריות. שהם איל צבי ויחמור וגו' שהוא מותר. וכל דם לא תאכלו. גזרה כללית לעוף ולבהמה המותרים לאכול ולקרבן. וכל שכן הטמאים. וחז"ל אמרו ה' לאוין האמורים בדם למה. א' לדם חולין. וא' לדם קדשים. וא' לדם כיסוי. וא' לדם איברים. וא' לדם תמצית. הראשון בפרשה הקודמת כל חלב וכל דם לא תאכלו. והב' זה כל דם לא תאכלו. והג' בפרשת אחרי מות דם כל בשר לא תאכלו. והד' כל נפש מכם לא תאכל דם. והה' לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים. ויש בדם לאוין אחרים זולת אלה. ומהם לא תאכל הנפש עם הבשר. לאסור אבר מן החי. לא תאכלנו למען ייטב לך. לאסור בשר בחלב. ואמר כל דם. אפילו המעט ממנו ונכרתה. אחז"ל שלשה כריתות האמורות בדם למה. אחד לדם קדשים. ואחד לדם חולין. ואחד לדם הטעון כסוי. המקריב את זבח שלמיו היא תשלום השלמים. וביאר בה חיוב המתנות מהם לכהנים ותרופתם עם האמורין. המקריב את זבח שלמיו. הוא הבעל. יקריב את קרבנו לה' לכהן. וזהו ידיו תביאנה. יד המקריב. כי הקרבה ההיא לבעלים. שנאמר אדם כי יקריב מכם ידיו תביאנה. ידי הבעל יביאנו. יד הכהן להניף אותו תנופה. כי יד הכהן הוא תחת יד הבעל ומניף:
פסוק לז
וחתם ואמר זאת התורה לעולה ולמנחה וגו'. לכלול כל מיני הקרבנות. וחתם בזבח שלמים. לפי שזבח שם כולל לכל הקרבנות. והעד הנה שמוע מזבח טוב. לכן אמרו שנקרא זבח לפי שאין קרבן בע"ח בלי זבח. שלמים. השלמת נדר ורצון. והעד זבחי שלמים עלי וגו'. ורז"ל אמרו שלמים על שכולם יש שלום ביניהם המקום והכהן והבעלים. הדם והאימורים למזבח. החזה ושוק לכהן. העור והבשר לבעלים. וסדר הקרבנות הוא זה. העולה כולה לגבוה. המנחה לגבוה ולכהנים. השלמים לגבוה ולכהנים ולבעלים. והשלמים לשלמים. וכל שיש לו שלום מביא שלמים. ואין האונן מקריב שלמים. ורבותינו ז"ל אמרו זאת התורה לעולה. התורה מכפרת במקום כל הקרבנות. עסקו בתורה ואין אתם צריכין לקרבנות. ולכן אמרו במדרש הנעלם אם יכופר עון בית עלי בזבח ומנחה. בזבח ומנחה אינו מתכפר. אבל מתכפר הוא בדברי תורה. לפי שדברי תורה עולין על כל הקרבנות. שנאמר זאת התורה לעולה למנחה. ולפי שאמר בכאן ולמילואים. ואמרנו למעלה שאעפ"י שהוא בכלל השלמים שהוא מין בפני עצמו. והוא רמז לקרבנות שמונת ימי המילואים. סמך בכאן קח את אהרן ואת בניו אתו ואת פר החטאת ואת שני האלים ואת סל המצות. שהם קרבנות המילואים. וכבר פירשתי שנקראו מילואים ע"ש שהם באים למלאת יד אהרן ויד בניו. ואהרן ובניו באו למלאת יד אדם הראשון ובניו. שהיו סיבה בחטאם להשחית העולם שנברא בשבעה ימים. ולכן צוה להם כי שבעת ימים ימלא את ידכם. שהם לחזק שבעה ימי בראשית. לפי שכמעט עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו ומחטאתו של אדם הראשון וקין בנו. ולכן באו אלו הקרבנות לבסם העולם ולחזקו ולכפר על חטאת אדם שנתרחק. ובמשכן נתקרב. כאומרם ז"ל בבריאת העולם נתרחק אדם בששי. ובמשכן נתקרב אדם. ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך. הרי לך כמו שפירשתי למעלה. שאהרן היה ממלא מקום אדם הראשון. ובני אהרן היו ממלאים מקום קין והבל:
פרק ח
פסוק ב
ולכן צוה בכאן בשמונה ימי המילואים קח את אהרן ואת בניו אתו ואת הבגדים שהם בגדי קדש. וכן לכסות בשר ערוה של אדם הראשון שהיה מושך בערלתו. ולכן צוה ויתן עליו את הכתנת. ובבניו וילבישם כתנות. כנגד כתנות עור של אדם הראשון. ואת שמן המשחה רמז לתורה שנקראת שמן. כי כן היה אדם הראשון מלא חכמה וכליל יופי. וצוה באהרן ובניו יורו משפטיך ליעקב. ואת פר החטאת כנגד אדם הראשון. כאומרם ז"ל שור שהקריב אדם הראשון קרנותיו קדמו לפרסותיו. שנאמר ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס. וזהו פר החטאת. כי בחטאו קדמו קרנותיו לחטוא קודם שיפריס ע"ג קרקע. כי ביום שנולד חטא. ואת שני האלים כנגד קין והבל שהיו אלי הארץ. ואת סל המצות כנגד עץ הדעת שאכל אדם הראשון. שלדעת חכמים חטה היתה. ולפי שאדם חטא בסבת הנחש הוא שטן הוא יצר הרע המחמיץ העיסה. צוה בכאן בסל מצות. ואת כל העדה הקהיל אל פתח אהל מועד. שכולם צריכין כפרה מחטא אדם הראשון שהוא היה חשוב ככל העדה. ואז קרב אותם וירחץ אותם במים. להעביר גלולים מן הארץ. ויתן עליו את הכתונת. שהוא כנגד כתנות עור של אדם הראשון. וכן כל הבגדים שהיו לו לכבוד ותפארת. לא בגדי בוז וקלון כבגדי אדם הראשון שהיו ממלבוש עורות הבהמות:
פסוק יא
ולפי שהמשכן נעשה בדוגמת העולם. אמר וימשח את המשכן ואת כל אשר בו לחזק העולם ולבסמו. ויקרב משה את בני אהרן במקום קין והבל וילבישם כתנות במקום כתנות עור. ויגש את פר החטאת ויסמוך אהרן ובניו את ידיהם. להתודות עליו עונות ראשונים. וכן צוה לסמוך על שני האלים. שהם במקום בני אדם הראשון. ולכן אמר ויקרב את בני אהרן ויתן על תנוך אזנם. שישמעו מצות השי"ת. ולא יהיו כאדם ובניו. באופן שתהיה כפרה על שפיכת דם של הבל. ומסל המצות שהוא כנגד העץ שאכל שהיה חטה. לקח חלה אחת וחלות לחם ורקיק אחד. ג' מינים כנגד אדם וקין והבל. ויקח מידם ויקטר המזבחה מילואים הם לריח ניחוח. שבאין למלאת יד אדם הראשון ובניו. ויקח משה את החזה ויניפהו תנופה. לכפר על עון הנחש שנאמר בו על גחונך תלך. ויקח משה משמן המשחה ומן הדם ויז על אהרן ועל בגדיו ועל בניו לקדשם לדורות. וכמו שצוה באדם הראשון מכל עץ הגן אכול תאכל. כן צוה בכאן בשלו את הבשר ושם תאכלו אותו. והנותר באש תשרופו. כנגד ומעץ הדעת לא תאכל. ולפי שכל זה נראה שאני אומר כמתנבא ואיני יודע. גלה הדבר ואמר ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים. כנגד שבעת ימי בראשית שהיו מתמוטטים בחטא אדם הראשון. ואלו ז' ימים היו לחזק העולם שהם ז' ימי בראשית. וזהו עד יום מלאת ימי מלואיכם. שהם באו למלאות במקום אדם ובניו. וכן באים למלאות הגומא. לפי שהיה העולם חסר מצד החטאת. כי שבעת ימים ימלא את ידכם. לכפר העון. וזהו כאשר עשה ביום הזה צוה השם לעשות לכפר עליכם. ולהורות יותר על זה חזר לומר ופתח אהל מועד תשבו שבעת ימים. יומם ולילה. ולמה הוצרך כאן עד שאחז"ל. שאמר להם הקב"ה שמרו את האבילות של נדב ואביהוא קודם שיבא. וכן האמת כי נדב ואביהוא מתו במקום שני בני (אהרן) [אדם] וצוה להם שישמרו האבילות. וכן לפי דרכנו למדנו שצוה להם שישבו שם יומם ולילה. ולמה שבעת ימים לחזק העולם שנברא בז' ימים. ובזה ושמרתם את משמרת ה'. כי משמרת ה' מלאכתו ואמונתו. היתה בריאת העולם בחסד. ובאו אדם ובניו והחריבוהו בדין. ולכן צוה להם שישמרו משמרת ה' ויקחו אומנותו. והוא כמו אין משמרתי ומשמרתך שוים. באופן שבזה יקיימו העולם ויחזיקוהו. ולא תמותו כמו שמתו (אהרן) [אדם] ובניו. ואם תשאלו טעם לזה. לפי שכ"ז דבר סתר. איני יודע ואיני יכול לומר לכם. כי כן צויתי. וכמו שנצטויתי מגזרת מלך. וכך אני אומר לכם. וכל זה לפי שהיתה בכאן רמוזה מיתת בני אהרן כמו שכתבנו. ואע"פ שאהרן ובניו אולי היו מרגישים בזה. אמר שעכ"ז ויעש אהרן ובניו את כל אשר צוה ה':
פרק ט
פסוק א
ויהי ביום השמיני. לפי שלמעלה אמר ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים עד יום מלאת ימי מלואיכם. אמר בכאן שאחר שנשלמו אלו השבעה ימים קראם לסוד נרמז ביום השמיני. אשר עליו רמז עד יום ימי מלואיכם. וזהו ביום השמיני הנזכר למעלה. ויפה אמרו קדמוננו ז"ל שהוא יום הידוע. הוא ר"ח ניסן שבו הוקם המשכן ונטל י' עטרות השנויות בסדר עולם. וזה רמז על מה שאמרו כי אחר שעברו שבעה ימי המילואים שבו נתבסם העולם ונתמלאה חסרונו. שמיני למילואים הוא יום ראשון וראש חדש ראשון. וזה היום תחלת כל המעשים. ובו ביום חזרו העטרות למשכן. שבו נתקיים העולם שנברא בעשרה מאמרות. שהם כנגד עשרת הדברות. שהם עשרה עטרות. שהם סדרו של עולם וקיומו. כאומרו אם לא בריתי יומם ולילה כו'. ולכן כמו שבבריאת העולם עיקר שכינה בתחתונים היתה. כן אמר בכאן כי היום השם נראה אליכם כמו שהיה בראשונה. ולכן זה היום היה ראשון לכהונה וראשון לעבודה. שבו הקריבו קרבנות צבור גם כן. וראשון לירידת האש. וראשון לשכון שכינה בישראל בסבת הקרבנות. כאומרם עורי צפון וכו' זו עולה שנשחטה בצפון. ובואי תימן שלמים שנשחטו בדרום. הפיחי גני זה אהל מועד. יזלו בשמיו זו קטורת הסמים. יבא דודי לגנו זו שכינה שירדה באהל מועד. ויאכל פרי מגדיו אלו הקרבנות. ולהודיעם זה קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל לחלוק להם כבוד. כי בכל מקום שהשכינה שורה חולק להם כבוד. בסנה לך ואספת את זקני ישראל. במצרים ובאת אתה וזקני ישראל. ובסיני עלה אל השם אתה ואהרן ושבעים מזקני ישראל:
פסוק ב
קח לך עגל בן בקר לחטאת. להורות כי הקרבנות הראשונים של שבעה ימי המילואים. לא היו עליו אלא על אדם הראשון ובניו. ואלו הקרבנות היו שלו. וזהו קח לך עגל בן בקר לחטאת. לטהר אותך מהחטאת הידוע. וכן בעם שעיר עזים לחטאת העגל. ולחטאת שעיר עזים של יוסף. וכולכם צריכין ליטהר. לפי שהיום השם נראה אליהם. באמצעות אהרן המשרת. ולכן אמר קרב אל המזבח ועשה את חטאתך. אחר שכבר נתקרבת אל השי"ת בלבישת הבגדים. כדכתיב ויקרב את אהרן ואת בניו. כמו שנאמר לו ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך. ולכן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתיך. קרב כי אתה נבחרת מכל ישראל. קרב בלב שמח ובנפש חפצה. את חטאתך לכפר ממך כל חטא בראשונה. וזהו אומרו וכפר בעדך. כדי שתהי' עולתך מקובלת. ותהיה זכאי לכפר בעד העם. ולכן החטאת קודמת לעולה. לפי שהחטאת היא חובה והעולה נדבה. ובכל מקום החובה קודמת לנדבה. ועוד שהחטא צריך כפרה וקודם שיקריב קרבן נדבה. ראוי שיהיה מכופר קודם שיבא לכפר על העם. ורבותינו ז"ל אמרו וכפר בעדך ובעד העם. קרבן אהרן מכפר על הכהנים ועל העם. וקרבן ישראל אינו מכפר אלא עליהם לבד. ואחר שגמר כל הקרבנות. ואמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. אחר כך וירד מעשות החטאת הוא מוקדם. ואם הוא כסדרו יאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. לרמוז כי אחר שעשה הקרבנות רצה להסתייע מזכות ישראל שהוא זכות הרבים לעוזרו בהן. וזהו ויברכם. שברכם ונתכוון בהם. ואז וירד מעשות קרבנותיו. וזהו וישא אהרן את ידיו אל העם. כמי שאומר שנשא ידיו ועיניו אל העם ולקחם לפניו. כמו המברך שמשים המתברך לפניו. ולכן חזר לומר ויצאו ויברכו את העם. לפי שעדיין לא ברכו אותם:
פסוק כג
ואמר ויבא משה ואהרן אל אהל מועד. ליטול רשות מהשם יתברך שיסכים על ידן. וזהו ויצאו שיצאו ברשות ויברכו את העם. ורבותינו אמרו למה נכנס. ללמדו הברכה כשיברך אל העם. כה תברכו את בני ישראל. וזהו אומרו ויצאו ויברכו את העם. ומיד וירא כבוד ה' אל כל העם וזהו רמז על מה שכתבתי למעלה שבקש זכות הרבים. שבשבילם ירדה השכינה. וזהו וירא כבוד ה' אל כל העם. בשביל כל העם. ומיד ותצא אש מלפני ה' וירא כל העם כבוד ה' וירונו. ונתנו הודאה להש"י ויפלו על פניהם. כי יראו מהביט אל האלהים:
פרק י
פסוק א
ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהוא. יפה אמרו קדמונינו ז"ל שלא נטלו רשות מאביהם ולא נטלו עצה זו ממשה. ויקחו איש מחתתו כל אחד מדעתו. ויתנו בהן אש זרה. כי טעו בהוראה להביא מן ההדיוט. וראוי היה שיקחוהו ממזבח העולה. והנה בזה גלו עונם כמו שכתבתי למעלה. שהם היו מד' שנכנסו לפרדס החכמה. והם אדם הראשון ונח ואברהם ונדב ואביהוא. כמו שהארכתי בזה למעלה בחטא נח ואברהם כאומרו ויעל אברם ממצרים. וכנגד אלו הד' היו ארבעה אחרים מחכמי התלמוד שנכנסו לפרדס. והם בן עזאי ובן זומא אלישע אחר ור' עקיבא. וחטא אדם הראשון ונח ובני אהרן היה קצוץ בנטיעות. והוא כעין חילוק ופירוד בשכינה. וזהו ונרגן מפריד אלוף. ולכן בני אהרן מתו כמו שמת בן עזאי. ולפי שלא נטלו רשות ועצה להתאחד יחד. אלא שני בני אהרן כל אחד לעצמו. עיין למעלה ותמצאם מכוונים ד' כנגד ד'. וחטאם רמוז באומרו וישימו עליה קטורת. ולא אמר וישימו עליהם קטרת. אלא עליה לבדה. שהפרידו מדה ממדה. וזהו סוד איש ואשה שכינה שרויה ביניהם. שהוא שם י"ה. יו"ד מאיש וה"א מאשה. ואם נסתלק י"ה מביניהם אש אוכלתם. לפי שלא נשאר בהם אלא אש. וכן בכאן נסתלק י"ה מביניהם. לפי שהפרידו בין הצדיק ובין השכינה במחשבתם. ולזה אמר וישימו עליה קטרת. והקטרת הוא מקשר מעלה ומטה. והם לא קשרום זה בזה. אלא וישימו עליה קטרת לבדה. ולכן ותצא אש. מהאש יצאו והאש אכלתם. ולזה כוונו רז"ל באומרם לפי שלא היו להם נשים שנאמר ובנים לא היו להם. כי איש ואשה נקראו אחדים. ובייחודם שכינה שרויה ביניהם. והם לא רצו זה הייחוד. ונפרדו זה מזה. וזהו קצוץ בנטיעות. וכן אמרו שתויי יין נכנסו. להורות שחטאתם היתה חטאת אדם הראשון. שאמרו העץ שאכל אדם הראשון גפן היתה. וזהו חטא נח דכתיב וישת מן היין. וכן אמרו שהורו הוראה בפני רבם שנאמר להורות. וכן האמת כי תלו ההוראה בעצמם. ולא רצו להתיחד עם רבם שלמעלה. ולזה דרשו רז"ל מסמיכות הפרשיות בשביל ד' דברים מתו שני בני אהרן. ובכולם כתיב בהו מיתה. על שנכנסו שתויי יין שנאמר יין ושכר אל תשת. ועל שלא רחצו רגליהם וידיהם וכתיב ירחצו מים ולא ימותו. והם לא רצו לקדש עצמם ולהכין נפשם. ועל שהיו מחוסרים בגדים. ומה היו חסרים מעיל. וכתיב ביה מיתה. והיו על אהרן לשרת. וזה רמז על מעילת הקדשים. ובזה היו חסרים בגדים כאדם הראשון. דכתיב ויהיו שניהם ערומים. ועל שלא היו להם בנים שנאמר ובנים לא היו להם. אבא חנן אומר על הגאוה מתו שלא היה להם נשים. דתמן תנינן וכפר בעדו ובעד ביתו: ביתו זו אשתו. והם היו אומרים אחי אבינו מלך. אחי אמנו נשיא. אבינו כ"ג. ואנו סגני כהונה. איזו אשה הגונה לנו. וכבר פירשתי זה שלא רצו להתיחד עם אשה ונתגאו. וימותו לפני ה'. וכי לפני ה' מתו. מלמד שקשה לפני השי"ת מיתת בני הצדיקים בחייהם. ומפני מה מזכיר הכתוב מיתתן ביוה"כ. מלמד שכשם שיוה"כ מכפר כך מיתת הצדיקים מכפרת ע"כ. ראה והבן במחלוקת החכמים בטעם מיתת בני אהרן. כי אלו ואלו בדבר אחד נתכוונו כמו שכתבתי. וכולם סמכו על מאמר וישימו עליה קטרת ולא אמר עליהם. וזה שכתב הרמב"ן ז"ל ולשון הכתובים יורה על זה:
פסוק ב
ואמר וימותו לפני ה'. להורות שמיתתם היתה אלהית בגזרה שיצאה מלפניו. וזהו וימותו לפני ה'. שמתו מיתת גופם. ולא מיתת נפשם. לפי שנשמתם יצאה בנשיקה. לפי שרצו להתדבק למעלה לפנים ממחיצתם. וזהו בקרבתם לפני ה' וימותו. וזהו ותאכל אותם מבפנים. ולא מבחוץ. שאפי' בגדיהם לא נשרפו. כאומרו וישאום בכותנתם. של מתים. כי בני עוזיאל לא היו להם כתנות. ולפי שהם היו בפנים. אמר קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקדש. וזהו וימותו לפני ה'. וא"כ איך נכנסו הם לפנים. כי לא היו יכולים להכנס לפנים ואולי שלהב אותם האש והוציאם חוץ. או שלזה אמר בכותנותם. כי אולי תפשו בבגדיהם בכלים וכיוצא בזה במשיכה ובהגבהה. וכל זה להורות לנו כי אחרית שמחה תוגה. כאומרם ז"ל בו ביום נמצאת אלישבע בת עמינדב יתירה על בנות ישראל ה' שמחות ואבל אחד. יבמה מלך בעלה כ"ג אחיה נשיא שני בניה סגני כהונה בן בנה פנחס משוח מלחמה. ואבל אחד שנשרפו שני בניה בקרבתם לפני ה'. להורות כמה גדול היה לה כח כאב האבל. מתענוג השמחות. ויאמר משה אל אהרן. דברי ניחומים. לנחמו על האבל הפתאומי הגדול ההוא:
פסוק ג
ואמר הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש. הודיעו שמה' היתה לו. ושאין לו להצטער על גזירת ה'. והודיעו שהיו הדברים נגזרים מקודם. וקרא להם קרובי השם לפי שהיו כהנים ניגשים אל ה'. וזהו מה שרמז הש"י למשה בהר סיני וגם הכהנים הניגשים אל ה' יתקדשו וכו'. ולא נודע הדבר עד שבא לידי מעשה וכשראה הפרץ שנעשה בכהנים הבין הרמיזה. ואמר זהו הפרץ אשר דבר ה'. וזה בענין פרץ ה' פרץ בעוזא. וזהו בקרובי אקדש. כי קרב ונגש ענין אחד להם. וגם זאת היתה כוונת רבותינו ז"ל באומרם הנקרבים לעבודת ה' את הקדש. ועל פני כל העם אכבד. הוא אשר דבר ונקדש בכבודי. ולא מתו בניך אלא להתקדש בכבודו של מקום:
וידום אהרן. בשומעו דברי משה הנאמנים. הצדיק הדין עליו. וכבר רמזתי על זה בפרשת בראשית ובסוף פרשת תצוה כי מה שאמר משה הוא אשר דבר השם לאמר בקרובי אקדש. הוא מה שאמר שם וקדשתי את אהל מועד ואת אהרן ואת בניו אקדש לכהן לי. כי אחר שאמר לו ואת אהרן ואת בניו אקדש. הקידוש הזה היה מיתת שני בני אהרן. לפי שכבר כתבתי שהעולם לא היה מתחזק ומתבסם מחטא אדם הראשון. לא בנתינת התורה ולא בעשיית המשכן ולא בכל הקרבנות עד שמתו בני אהרן. לפי שהם חייבים לפרוע חוב אדם הראשון וקין בנו. לפי שמימותם לא נמצאו כמותם. ולכן כשירדה השכינה ואכלה הקרבנות. מיד יצאה אש אחרת ואכלה אותם להשרות השכינה בארץ. כמו שהיה בראשונה עיקר השכינה בתחתונים. כי לא היתה יכולה להתקיים בישראל בלי מיתת בני אהרן. וזהו אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש. אחר שאמר ואת אהרן ואת בניו אקדש לכהן לי. וכן רמז הוא אשר דבר השם בקרובי אקדש. למה שאמר הש"י לאדם הראשון בקללתו וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה. שהרצון בזה כי בעבור חטאו. כל הנולדים ממנו יהיו רשעים ועזי מצח דומים לקוצים ודרדרים. כמאמר הש"י לנביא סלונים וסרכים הם אתך ואת עקרבים אתה יושב. וכן היה כי מחטא אדם הראשון נמשכו הנפילים ודור המבול ודור הפלגה. וזהו וקוץ ודרדר תצמיח לך. ואם יקרה שביניהם יולד צדיק א' או ב' הדומים לעשב השדה ולשושן ערבות. תאכלם ותכריתם בעונך בחצי ימיהם. באופן שמהיום הזה נגזרה מיתה על בני אהרן הצדיקים הדומים לעשבים ולשושנים. וזהו אשר דיבר ה' מתחלת העולם בקרובי אקדש. ולכן כשראה אהרן כי מרחוק ה' נראה לו. ובניו השיגו בזה מעלה גדולה. וידום אהרן והצדיק הדין עליו. ואז אמר להם משה ראשיכם אל תפרעו. אחר שאתם שלוחי הקהל. אין ראוי שימצא בכם שגיא'. בענין שלא יבא רע לשולחכם. ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה. אחר שבעונם היתה. ומפתח אהל מועד לא תצאו. אלא עשו עבודתכם. כי שמן משחת השם עליכם. וראויים שתהיו שמחים ולא עצבים. כדכתיב שמן וקטרת ישמח לב. וכל זה לפי שבזה היום כל העולמות בשמחה. אחר שהעולם מתבסם מחטא אדם הראשון. ולכן כמו שבאדם הראשון אמר ומעץ הדעת לא תאכל ממנו ואז"ל גפן היתה. כן צוה בכאן לאהרן יין ושכר אל תשת אתה ובניך. ולא תמותו. כמו שמתו אדם הראשון ובניו:
ובכאן הודיע מעלת אהרן ובניו. שאע"פ שידוע שאין נבואה שורה מתוך עצבות. עם כל זה נתייחד אליו הדיבור. לפי שרצונו היה מוסכם עם רצון בוראו. והצדיק עליו הדין בשמחה. ולכן לא נסתלקה שכינה ממנו בעת צערו ואבלו. ולכן באה אליו הנבואה לשמחו ולנחמו בנבואה. ואמר לו יין ושכר אל תשת. הפך מנהג המתאבלים ומרי נפש שמצוה לתת להם יין. כאומרו תנו שכר לאובד ויין למרי נפש ישתה וישכח רישו. ולאהרן נאמר יין ושכר אל תשת. אחר שהוא היה שמח על הגזירה האלהית. וכמו שהיתה המכה מאת הש"י כן באה רפואתו מידו לתת לו שכר על סבלנותו. ולכן למעלתו הבדילו בזה משאר העם. וזה שאמר להבדיל בין הקדש ובין החול. כי הכהן הוא קדש בערך העם שהוא חול. ולזה צריך שיהיה נבדל מן היין משאר העם וכן ראוי להבדילו מן היין. אחר שהוא בעל ההוראות. כאומרו בשבט לוי יורו משפטיך ליעקב. וזהו להורות את בני ישראל את החוקים. ואמרו הם דיני איסור והיתר. ואחרים אומרים דמים וערכים וחרמים והקדשות. ואמר קחו את המנחה. לפי שאמר להם ומפתח אהל מועד לא תצאו. ואמר שהתכלית היה בעבור שיקחו המנחה ויאכלוה. וכן שאר הקרבנות:
פסוק טז
ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה. לפי שלא ראה אותו. חשב שאכלו אותו. ושאל על הדבר וחקר וראה שלא אכלוהו. ובדרישתו ידע והנה שורף. ורבותינו ז"ל אמרו. נמצא ג' שעירים היו כאן לפי שהיה ר"ח ניסן. ואמרו ואת שעיר זה שעיר נחשון. החטאת שעיר חטאת יום שמיני. דרוש דרש זה שעיר ר"ח. יכול שלשתן נשרפו. תלמוד לומר והנה שורף. אחד נשרף ולא שלשתן. וגם אמר ב' דרישות למה. אלא אמר להם אם שחטתם למה לא אכלתם. ואם לא אכלתם למה לא שחטתם. ויקצוף משה על אלעזר ועל איתמר. להשקיט חרון אף ה' מעליהם. ולכן אמר הנותרים. כמאמרם ז"ל דאשתארון לא אישתארן. לומר שהיו ראויין לישרף לולי משה בחירו. ואותם נתן להם לשאת את עון העדה ולכפר עליהם. ומכאן אמרו שהוא שעיר ר"ח. הן לא הובא את דמם. דם החטאת. אל הקדש. הוא אהל מועד. פנימה. הוא בית קדש הקדשים. אכול תאכלו אותה. היה לכם לאכלה. ואמר אכול תאכלו אותה הוראה לחטאות אחרות:
פסוק יט
וידבר אהרן אל משה. לפי שהבנים לא היה להם לדבר בפני אביהם. ורצה להשיב בעדם ראשונה לידע אם היה חרון אף ה' עליהם כחרון משה. ואח"כ השיב בעדו. כי ראה כי עמו היה מדבר אלא שתלה החרון בבניו מפני כבודו. לפי שהיה אח גדול. והשיב בעדם ואמר הן היום הקריבו את חטאתם. כי הם לא הקריבוהו שהיה הדיוטות. אלא אני הקרבתי שהייתי כ"ג. ואותי צוית קרב אל המזבח. והם עשו שלא כהוגן והשיב בעדו ואמר ותקראנה אותי כאלה. הצרות. מיתת שני בנים ברגע אחד. ואני אונן עליהם ושאכלתי חטאת היום. כי כ"ג מקריב אונן אבל אינו אוכל אונן. וכהן הדיוט אינו אוכל ואינו מקריב. וישמע משה. תשובתו המספקת. וייטב בעיניו. יושר אמריו:
פרק יא
פסוק ב
זאת החיה אשר תאכלו. לפי שאמר למעלה להבדיל בין הטמא ובין הטהור. אשר זה ראוי לאהרן. לזה נשתתף אהרן עם משה בדיבור זה. וזה גם כן לכבודו פעם אחר פעם. ולכן אמר וידבר ה' אל משה ואל אהרן. ולמה חזר לומר לאמר אליהם. פירושו אליהם יחד שאהרן כמו משה שמע הדבר מפי השם. לפי שדינים אלו מסורים לכהנים. וצוה עכשיו במאכלות אסורות ובדיני הטומאה במגע ובמשא. להורות כי אחר שהשרה הש"י שכינתו ביניהם והוא טהור ומשרתיו טהורים. ראוי להם שיהיו טהורים ונקיים במאכלם ובמגעם ובמשאם. כי אין ראוי שהשכינה תהיה שורה על הטמאים וכן אלו המאכלות אסורות והבהמות הטמאים. מטמטמים את הלב. ומחשיכים הנפשות הזכות. ומבלבלים השכל. כמו שאמרו ונטמתם בם. וכמו שצוה בכהנים שלא ישתו יין שהוא מבלבל השכל. כאומרו אל מלכים שתה יין פן ישתה וישכח מחוקק שהיא התורה. כן צוה בישראל שלא יאכלו דברים אסורים ודברים טמאים המטפשים את הלב. כי לכן נתן להם לחם אבירים לחם דק לזכך שכלם. ואין מי שיאכל דברים הפכיים לכוונה זאת. ולכן כתב הקדוש בפרשה הזאת על פסוק כל עמל אדם לפיהו. שכל העונשים שאדם עובר בעולם הנשמות. הוא בעבור אכילת ושתיית הדברים הטמאים. לפי שהוא מטמא גופו ונפשו בהם. וכן בדברי נבילות וטריפות. וכן בנבלות הפה. וזהו כל עמל אדם בעוה"ז הוא בעבור פיהו. וגם הנפש לא תמלא לא אשלימת עונשהא. כי אף בכל העונשים והייסורין שעוברת שם. לא תמלא ולא נשלם עונשה הראוי לה: