צרור המור על התורה· רבי אברהם סבע
שמות
פרק א
פסוק א
אמר בכאן ואלה שמות בוא"ו. להורות על שלימותם. כי כמו שיוסף ואחיו אשר הזכיר למעלה היו צדיקים גמורים ולא שינו את שמם. כן היו כולם בניהם ובני בניהם צדיקים נוספים על הראשונים. וזהו ואלה בוא"ו התוספת. ואע"פ שבאו למצרים ונכנסו בכור הברזל והגלות לא שינו שמם. וזהו הבאים מצרים. את יעקב צדיקים כמוהו. או יאמר ואלה שמות בני ישראל אשר הביאו למצרים את יעקב. בסיבת מכירת יוסף. ראובן שמעון לוי. ואמר בתחילה ישראל ואח"כ יעקב ואין דרך הכתוב. כי אמר הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם. לפי שכן היה שמו בראשונה יעקב. אבל בכאן אמר ישראל בראשונה. לפי שישראל הוא לשון שררה וכבוד. אבל בירידתם למצרים שירדו להכנס בגלות ולשעבוד אמר יעקב. וזהו ואלה שמות בני ישראל לשון כבוד. הבאים מצרימה את יעקב לגלות להיות נכנעים תחת עקב המצריים. ואמר איש וביתו. להורות שהשם עצמו שנקרא איש מלחמה. ירד עמהם עם פמליא שלו לקיים אנכי ארד עמך מצרימה. וזהו איש וביתו באו. וכל זה להורות על חיבתם. כאמרם ז"ל שנמשלו לככבים שמוציאם במספר ומכניסין במספר. ולהורות הנס הגדול כי בשבעים נפש ירדו מצרימה וגו'. וזה להודיענו שהם קיימים בחיים ובמות. כמו הככבים שהם קיימים במקומם ביום ובלילה ומחוסר ראותנו אינן נראות לנו ביום. כן הצדיקים אע"פ שנפטרין מהעולם הם עומדים וקיימים. וחסרון הוא לנו. כאמרם הצדיק אבד לדורו אבד. וזהו ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. ולכן חזר למנותם עתה מחדש כאלו היו בחיים חייתם. וכן חזר למנותם להודיע הנס הגדול שעשה עמהם. כי בשבעים נפש ירדו מצרים ובהרף עין היו רבבה כצמח השדה. וזהו שאמר ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש. ומיד ובני ישראל פרו וישרצו. ועוד נס אחר שיצאו כולם מאיש אחד. וזהו יוצאי ירך יעקב. והרמז בירך יעקב. כי אלו כולם יצאו מירך אחת. כי מהאחרת היה צולע על יריכו עד שלסיבת זה נחלש. כאומרו והוא צולע על יריכו שפירושו שהיה עצב על יוצאי יריכו. שלא יצאו רבים יותר בסבת זה. ועוד יוסף שהיה במצרים שבוי ונבוך ואסור בכבלי ברזל. ואלו היה אצל אביו היה מוליד בנים כבנימן אחיו. ולא תאמר שזה הריבוי היה בחיי יוסף ואחיו ובזכותם. כי יש לך לדעת כי מת יוסף וכל אחיו ואחר כך ובני ישראל פרו וישרצו. והכל בדרך נס ולקיים שבועת האבות:
פסוק ח
ויקם מלך חדש על מצרים. הרצון בזה כי המצריים כשראו רבויים היו כקוצים בעיניהם. לא רצו לשום עליהם מלך ממשפחת המלכים הראשונים. לפי שהיה בלבם על יוסף שהמליכו עליהם בהיותו עבד. ולכן בחרו להם איש צר ואויב אכזרי. ולכן אחר שסבת מלכותו לא היתה אלא בשביל זה. ויאמר אל עמו שהיו כולם מסכימים עמו. הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. כלומר יש להם ג' סבות נשגבות להשחית כל העולם. האחד היותם בני ישראל מלומדים בניסים ובתחבולות. וכבר ידעתם מה שעשה לאחיו ובא כנגדו בד' מאות איש עמו ולא יכול לו. וכן ידעתם מה שעשו שני בניו לכרך גדול של שכם. וכן ידעתם שהם בוגדים ובגדו באחיהם ומכרוהו ומה יעשו לכם. והב' היותם רבים מארבה. והג' היותם עצומים. וזהו שאמר הן עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו כנגד חכמת ישראל ותחבולותיו. וכנגד רב ועצום אמר פן ירבה ויתגדל. באופן שאם עכשיו בהתחלה לא נקום כנגדן. כי תקראן מלחמה מהמקרה היותר קטן שבעולם נוסף גם הוא על שונאינו. והרמז בזה כי הוא היה ירא לפי שהיה מלך חדש משונאיו. והם היו משפחת המלכים הקודמים. פן יתחברו ישראל עמהם וינצחום. ויעלו הם מן הארץ לארץ כנען ויחזרו המלכים לקדמותן. ולכן צוו בתחלה שיבנו ערים חזקות להשגב בהם מפני השונאים. ולפי שראו שהיו פרים ורבים שלא כדרך הארץ. חרה להם על היותם בני ישראל כי משם נולד הכל. וזהו ויקוצו מפני בני ישראל. וכאשר ראו שלא הועיל להם זה. התחילו בתחבולות ובלשון רכה. וזהו ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך בפה רך. כמאמרם ז"ל שהלך פרעה ביום ראשון ולקח דפוס הלבנים והתחיל לעשות. ומי הוא שיראה זה למלך. שלא יזדרז וימהר במלאכתו. אחר שלפני מלכים יתיצב. וזה כענין המוזכר באבימלך ממני תראו וכן תעשו. ובסכום שעשו אותו יום נתנו עליהם כל הימים. ובזה וימררו את חייהם בעבודה קשה. כפי העבודה שעבדו בהם בפרך ביום הראשון. ואמר וימררו את חייהם. לפי שמכרו את יוסף וימררוהו ורובו. אמר בכאן וימררו את חייהם. וכאשר ראו שלא הועיל להם זה:
פסוק טו
ויאמר מלך מצרים למילדות אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה. כשרות וצדקניות אשר לא יחושו למאמרו. אם בן הוא והמיתן אותו. כי השי"ת סכל עצתם. כמאמרם ז"ל במדרש תהלים על פסוק על ה' ועל משיחו. א"ר לוי ארורים הם הרשעים שהם מתעקשים בעצות על ישראל וכל אחד אומר עצתי טובה מעצתך. פרעה אמר שוטה היה עשו שאמר יקרבו ימי אבל אבי. ולא היה יודע שאחיו פרה ורבה בחיי אביו. אבל אני איני עושה כן אלא עד דאינון רכיכין תחות כורסיא דאמהון מחינא להו. דכתיב אם בן הוא והמיתן אותו. המן אמר שוטה היה פרעה ולא היה יודע שהבנות נשואות לאנשים. אבל אני איני עושה כן אלא להשמיד להרוג. גוג ומגוג עתיד לומר. שוטים היו הראשונים שלא היו יודעין שיש להם פטרון בשמים. אני איני עושה כן בתחלה אזדווג לפטרונם ואח"כ להם. הלא הוא דאמרינן על ה' בקדמיתא והדר על משיחו עד כאן. ותיראנה המילדות את האלהים. ולא למאמר המלך. וזאת היראה היא בלב כאומרו את ה' אלהיך תירא בלב. אותו תעבוד בפועל. וזהו יראת ה' ראשית דעת. וזהו ותיראן המילדות את האלהים בלב ולא עשו בפועל כאשר דיבר אליהן מלך מצרים. וענו לו בחכמה ואמרו אתה קראת לשתי נשים חכמות. בחשבך שאין נשים חכמות אחרות זולתנו. יש לך לידע כי כל הנשים העבריות הם חיות וחכמות ואינן צריכות לזולתן. וייטב אלהים למילדות וירב העם ויעצמו מאד. באופן שהיה ירא מלך מצרים לעשות להן רע:
פסוק כא
ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים הרמז בזה ששם בלב ישראל לבנות להם בתים חזקים להשגב בהם. וסיפר בכאן שתי טובות שעשה להם. א' כנגד הפועל והוא וירב העם. והב' כנגד היראה ויעש להם בתים. ואולי על שהיראה היא בלב דקדקו רז"ל ואמרו בתי כהונה ומלכות שהוא טוב העתיד הצפון. ולזה סמך מיד וילך איש וגומר ותהר האשה ותלד בן הרמוז למעלה. וזהו ותרא אותו כי טוב הוא. לפי שהאיר העולם בתורה. וזהו שנתמלא כל הבית אורה. נאמר כאן כי טוב ונאמר להלן את האור כי טוב הוא אור התורה דכתיב ותורה אור. וכתיב מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך. וזהו ותצפנהו. ולפי שהוא רמיזה על התורה שנקראת טוב. אמר ותצפנהו שלשה ירחים. כנגד בחדש השלישי לצאת בני ישראל. ותקח לו תיבת גומא כנגד ארון הברית שהיה מצופה מבית ומחוץ. לפי שיש בתורה נגלה ונסתר פנימי וחיצון. וזהו ותחמרה בחמר ובזפת כנגד הנגלה והנסתר. ותשם בסוף על שפת היאור. רמז למכת היאור ע"י משה. ורמז לתורה שנקראת מים. ותתצב אחותו כדכתיב אמור לחכמה אחותי את. מרחוק כדכתיב מרחוק ה' נראה לי. ולפי שהשם שומר רגלי חסידיו. סבב שתלך בת פרעה ליאור בענין שתראה הילד ותחמול עליו. וזהו שאמרו שראתה עמו שכינה. והטעם לפי שלא אמר ותרא. ואמר ותראהו הוסיף חצי השם שהוא ו"ה שהוא רמז לשכינה. ותאמר מילדי העברים זה. ולא אמר ילד העברים זה אלא ילדי העברים. הם משה ויוסף שהושלכו ליאור לרחם על ישראל כמו שרמזתי בסוף ויחי יעקב. וכל זה סבה אלהית שיגדל משה בהיכלי המלכים. ויתחזק לבו בגבורים להביא אותם מכות על פרעה. וזהו ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה ויהי לה לבן. משרת בהיכל המלך. ותקרא שמו משה. זה נראה לי אות על מה שכתבתי בזאת הפרשה שהיא כולה סתרים גדולים. ולזה דרשו שירדה לרחוץ מגילולי בית אביה. והאריכו בצדקתה ובמעשיה. שאם לא כן איך נשאר זה השם למשה שקראה לו בת פרעה. וכי לא מלו אותו אביו ואמו ולא קראו לו שם. ולא ראינו שנשאר לו שם אחר אלא זה. אלא שיש לך להודות כי זה היה שמו מתחלה. והתורה קדמה לעולם והיה כתוב בה ויאמר ה' אל משה כמה פעמים. וראתה עינה מה שלא ראו אביו ואמו ואחותו בנבואתם. והסכימה דעתה לדעת המקום ולדעת התורה. כי זה השם של משה הוא פלא והוא מעמקי התורה. כי משה עולה כמו השם בהפוך אותיות. ולכן לא ידע איש את קבורתו. וכן משה בראשי תיבות הוא כמו מטטרון שר הגדול. והוא שדי בחשבון מטטרון. והוא רמוז מתחלת העולם. כאמרו ממכון שבתו השגיח ראשי תיבות מש"ה. וכל זה לאות כי זאת הפרשה יש בה רמזים גדולים לעתיד. ולכן אמרו במדרש והנה נער בוכה זה ישראל דכתיב כי נער ישראל ואוהבהו. בוכה דכתיב בבכי יבואו וגו'. והוכרחו לזה לפי שהיל"ל והנה ילד בוכה. אבל אמר והנה נער בוכה. נראה שנער אחר היה בוכה ולא הילד. לזה אמר שרומז לישראל שהם בצרה. והוא בא להוציאם מצרתם:
פרק ב
פסוק יא
ויגדל משה ויצא אל אחיו להצטער בצרתם. וזהו וירא בסבלותם. והבין בדבר וראה דבר זר מאד. איש מצרי מבני חם העבדים מושל באיש עברי. וזהו תחת עבד כי ימלוך וכו'. ועוד היות מאחיו קרובים למלכות. ובגודל לבו וגבורתו ויפן כה וכה וירא כי אין איש. מהמצריים. ויך את המצרי ויטמנהו בחול. כי לא פחד מאחיו העברים שיגידו דבר כזה. ואחר ששם עצמו בסכנה לטובתם. ולזה רמזו ז"ל באומרם ויטמנהו בחול. אלו ישראל שנמשלו לחול שנאמר ושמתי את זרעך כחול הים. מה החול גדר לים כך ישראל גדר לעולם. ומה החול אינו משמיע קול אם ימלא אדם כלי ממנו כמו שעושים האבנים או העצמות. כך ישראל הם בעלי סוד. ולכן אמר שטמן הדבר בתוך אחיו. וכמו שפירשתי למעלה במאמר ולא גלו מסתורים שלהם. אבל הרשעים אינם בכלל ישראל ולכן גילו הדבר ואמרו. הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי. ובזה גלו סוד אחר שהיה טמון בין ישראל. מהריגת המצרי בשם המפורש כאומרם ז"ל הלהרגני אתה אומר מכאן אנו למדים שהרגו בשם המפורש. כי התורה רצתה לגלות לנו זה הסוד וזהו אנו למדין. אבל כל העולם היו חושבים שהרגו בחרב כדעת החולק עם ת"ק דאמר בדפוס של לבנים הכהו. והאמת שהרגו בשם המפורש. וזה הדבר היה בסוד בין היחידים ועכ"ז גילו הדבר. וזה תמצאהו רמוז בפרשה ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי. הוא המצרי שהרג משה כתיב וירא איש מצרי מכה איש עברי והוא בעלה של שלומית בת דברי. וזהו בן הישראלית כמאמרם ז"ל אחת היתה ופרסמה הכתוב. וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי. ולזה ויקוב בן האשה הישראלית. ומה טעם שיקוב את השם בעבור המחלוקת שהיה זה עם זה. אבל חכמי האמת גלו הדבר ואמרו כי בן המצרי ידע זה הסוד. איך הרג משה את אביו בשם המפורש. ואולי איש הישראלי אמר זה בתוך המחלוקת. כי באפם הרגו איש ולא יעלימו דבר. וזה מצוי בינינו בעונותינו. ולכן כשא"ל שנהרג אביו בשם. ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל הוא השם שהרגו משה בו. כי אמר השם הוא לרחם אבל לא להרוג ובכלל זה יובן שיקלל ג"כ למשה. כי זה בכלל ויקוב את השם. בהפוך אותיות הוא משה. ולכן אמר ויקוב את השם ויקלל למשה ושם הארכתי. ולכן אמר בכאן הלהרגני אתה אומר. ואז נתירא ואמר נודע הדבר מצד ישראל. ולא די זה אלא שהלשינוהו. ולכן ויברח וישב על הבאר. כמו יעקב שעמד על הבאר. וכן אליעזר עבד אברהם. ובעבור זה הצליחו דרכם לפי שדבקו בבאר מים חיים. וכן משה בטח בה' אלהיו שיצילהו ויצליח דרכו. ולפי שמשה בשני הימים שיצא עשה שני גבורות ושם נפשו בכפו בעבור צאנו. בענין שהיה ראוי להיות רועה ישראל. ולפי שידוע דבתלתא זימני הויא חזקה. לזה סיפר בכאן ענין בנות מדין שהושיען מן הרועים. וכן סמך זה לכאן לפי שלא נאמר. שמה שעשה היה בשביל קנאת אחיו. שהיה איש מצרי מכה איש עברי. אבל אם היה מעם אחר לא היה מצילו. לזה אמר כי טבע האמת יחייבהו. והעד בנות מדין שהיו מעם אחר. לפי שראה הגזל שהיו עושין להם הרועים ויושיען וישק את צאנם. ומה שאמרו איש מצרי הצילנו. כי הן חשבו שהיה איש מצרי. ומשה לא הוצרך לומר שהיה עברי לפי שלא שאלו לו. ובמדרש הרגישו זה ואמר איש מצרי הצילנו. כי המצרי שהרג משה הצילם. לפי שבסיבתו ברח משה ובא למדין והושיען:
פסוק כא
ואמר ויואל משה לשבת את האיש. לפי שהיה האיש ההוא חכם מכל בני קדם. ולפי שהוא הכיר בחכמתו. רצה ברצון נפשו להתדבק אליו לראות חכמתו. ואולי ברוח קדשו הכיר בו שראוי לחסות תחת כנפי השכינה. ולכן רצה לשבת אצלו להחזירו למוטב. ולפי שיתרו ג"כ הכיר בחכמת משה ומעלתו. ויתן את צפורה בתו המיוחדת לו בענותנותה ובמעשיה. ואמר שהוליד בן וקרא שמו גרשם כי אמר גר הייתי. גר אנכי היל"ל. אבל רמז בדבריו כי בראשונה היה גר ועכשיו שמו אדון לביתו. כי השגחת השם עליו. וכן רמז בזה השם. על ישראל ועל צרותם וגלותם שהיו גרים בארץ אחרת. והשם עתיד להצילם כמו שהצילו. ולזה תמצא כי כשהוליך יתרו בתו ובניה. אמר אשר שם האחד גרשום ושם האחד אליעזר. להורות כי שם שמות בניו על רמז הגלות ועל הצלתם. כי באופן אחר הוא מיותר שם:
פסוק כג
ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים. אחר שמשה נסהו השם בג' דברים כמו שהזכרתי. ראה שהיה נאמן לרעות בניו. וסמך זה לכאן ואמר ויהי בימים הרבים ההם. לפי שהיו ימי צער ותוקף השעבוד קראם רבים. וימת מלך מצרים ויאנחו. לפי שפחדו שיבא מלך אכזרי ממנו ולכן ויאנחו בני ישראל. ועל דעתי ויאנחו הוא מוקדם. כי בסבת אנחתם וצעקתם מת מלך מצרים האכזרי. ולהורות על גודל צערם. אמר שלא היו יכולין להתפלל ולצעוק בפיהם. אלא ויאנחו משברון מתנים ויצעקו מכאב לבם לומר אוי ואבוי. אלא שברוב צערם היו נושאים עיניהם לשמים. וזהו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה. כי פי' שועה לפי הזוהר הוא נשיאת עינים כמו ושוע אל ההר. ולכן אמר שמעה תפלתי ה' כשאתפלל לפניך. ואם לא יהיה בי כח להתפלל ושועתי האזינה כשאני נושא עיני לשמים. ואם לא יהיה בי כח לישא עיני אל ההרים. אל דמעתי אל תחרש אחר שהיא באה מעצמה. ואם לא אוכל להוריד דמעות. עשה בשביל זכות אברהם שאמר גר ותושב אנכי. וזהו כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי. וי"א ויאנחו בני ישראל לחוזק העינוי ואורך זמנו. ויאנחו מן העבודה מקושי העבודה ומאכזריות. ויצעקו על אורך זמנם. ותעל שועתם מקושי העבודה ואורך זמנם. ויש הנה אנחה. זעקה. שועה. נאקה. אנחה בלב. זעקה בפה. שועה בלב ובפה. נאקה בנפש. וכולן עוזרות לפתוח רחמי שמים. וכנגד אלו הד' הזכיר הכתוב ד' מיני השגחות יחד. וישמע אלהים. ויזכור אלהים. וירא אלהים. וידע אלהים. כנגד ויאנחו אמר וישמע אלהים. כי הקול הנאנח והנשבר שומע אלהים. וכנגד ויזעקו כי זעקת הנאנחים מעוררת הרחמים. אמר ויזכור אלהים. כי בעבור זכותם יקצר ימי הגלות. וכנגד השועה שהיא פעולה מורכבת מהלב והפה יחד. אמר וירא אלהים את בני ישראל. שתוכם כברם ושהפה והלב יחד אמר וירא אלהים שבו אליו. וכנגד הנאקה שיוצאה מעומק צרת הנפש. אמר וידע אלהים. כמו כי יודע ה' דרך צדיקים וירחם עליהם ע"כ:
פסוק כד
ואמר וישמע אלהים את נאקתם. לפי שהאדם עושה טובה לאחר בשביל ג' דברים. או בשביל זכות האדם עצמו. או בשביל זכות אבות. או בשביל זדון האיש המדכא עני בשער. אע"פ שלא יהיה לו זכות ולא זכות אבות. וזה תמצא מפורש בנביאים ראשונים בכמה מקומות באחאב עם מלך ארם. וכן בירבעם בן יואש שהיה רשע גמור. ונאמר בו כי השיב את גבול ישראל כי ראה ה' את עוני ישראל. וכנגד זאת אמר בכאן וישמע אלהים את נאקתם. שהם נואקים מן העבודה. וכנגד זכות אבות אמר ויזכור אלהים את בריתו את אברהם וגומר. וכנגד זכותם אמר וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים. כי למה אמר וירא אלהים וכי עד עכשיו לא ראה אותם. ועוד מהו וידע אלהים. אבל הרצון בזה כי השם אמר אע"פ שיש בכאן זדון ועושק המצריים וזכות אבות. ראוי לי לראות אם הם ראוים קצת מצד עצמם או אם שינו שמם ולשונם. לז"א וירא אלהים את בני ישראל אם היו בני אביהם או אם נהפכו כקשת רמיה. לז"א וידע אלהים. כלומר שראה אותם שהיו בני ישראל והכירם במעשיהם שהיו דומים לאביהם. כי עדיין היו בהם קצת מעשים טובים והיו ראוים לגאולה. וכשראה זה שלח להם מושיע ורב ונאמן. וזהו שסמך מיד ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו בנחת ובבטחה. וראוי לרעות צאן ישראל האובדות והנדחות. ולזה וינהג את הצאן אחר המדבר ששם מרעה טוב. ויבא אל הר האלהים חורבה. אולי שעזב הצאן אחר המדבר והלך הוא לבדו אל הר האלהים. והטעם לפי שראה בחכמתו שאותו הר חמד אלהים לשבתו כי ראה ב' סימני שכינה. ולזה אמר ויבא עד הר האלהים. כי מאין ידע כי הוא הר האלהים. אלא שראה בו מראה שכינה וראה עינו שלא היה ראוי לרעות שם צאן. כפי מה שנאמר לו בסוף גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא. ולזה ויבא לבדו אל הר האלהים. לפי שהוא היה נקרא איש האלהים לפי שהיה ראוי. ואמר בלבת אש. להורות על הצער הגדול שהיו ישראל בו ועכ"ז לא יוכלו להם. וזהו וירא והנה הסנה בוער באש. ועם כ"ז איננו אוכל כן יהיו ישראל:
פרק ג
פסוק ג
ואמר אסורה נא וגומר. שרצה לראות מה טעם לא יבער הסנה שהם ישראל. אחר שהם בגלות איך לא יבער הסנה. לא אמר מדוע לא אוכל. אלא אפילו הבערה פשוטה ושום נזק אין בהם ושער ראשיהון לא יתחרך. כמו שאמר וכאשר יענו אותו כן ירבה. אחר שהם בתוך הסנה והסנה לא יבער. ולפי שרצה לידע הסבה. השיב לו השם אלהי יצחק ואלהי יעקב. להורות על זכות האבות כמו שפי' לו יותר בדיבורו. ואמר אסורה נא ואראה. ולא היה לו לומר אלא אתקרב ואראה. כי אם היה מתרחק איך יראה. ועוד למה אמר וירא ה' כי סר לראות ולא אמר וירא מלאך ה'. ועוד למה אמר ויקרא אליו. כי אם היה קרוב לא היה צריך קריאה. ועוד היאך אמר אסורה נא. היאך היה רוצה להתקרב אצל האש והלא כבר אמרי' במס' תמיד אומרים לו הזהר שמא תכוה. והקדוש ז"ל כתב כי משה לא היה ירא מן האש לפי שנאמר בו כי מן המים משיתיהו. ולכן אמר אסורה נא ואתקרב אל האש אחר שאיני ירא ממנו. ואראה דעתו לומר כי משה ניתנה על ידו התורה שנקראת מים. וזהו כי מן המים משיתיהו. והתורה נכתבה באש שחורה ע"ג אש לבנה והיא אש אוכלה וכבר אמרו כי יש אש אוכלת אש. ולפי שאש התורה אוכלת כל האישים. אמרו שאפי' רשעים שבישראל אין אש של גיהנם שולטת בהם ק"ו מסלמנדרא שהיא בריה שנבראת באש והסך מדמה אין אש שולטת בו. כ"ש אלו האנשים שהם מלאים מצות כרימון שאין אש של גיהנם שולטת בהם. ולכן משה באש התורה לא היה ירא מאש המלאך. ולכן אמר אסורה נא ואראה. והרצון אצלי שהוא כפשוטו. ובזה יורה על מעלת משה ועל ענותנותו. כי בדברים העמוקים צריך האדם להתרחק מהשגתם פן יקבל נזק מהם. כאמרו דבש מצאת אכול דייך. שזה רמז על מתיקות התורה. ואמרו דבש וחלב תחת לשונך דברים שהם כבשונו של עולם יהיו תחת לשונך ולא תעסוק בהם. ולזה אמר דוד ע"ה אחר שסיפר מעלת התורה כאומרו תורת ה' תמימה הנחמדים מזהב. לרמוז שד"ת הם מתוקים מדבש ובני האדם נגררים אחר מתיקותם. ולפי שאולי יטעה אדם בהבנתם לפי עמקם. אמר גם עבדך שהוא דוד שהיה ראש הסנהדרין נזהר בהם מלהתעסק בעומקם ומה יעשו אזובי קיר. והטעם לזה בשמרם עקב רב. לפי שד"ת יש בהם דברים גדולים. והוא כמו שמר את הדבר. ולפי שהאדם יחטא בזה בשוגג או במזיד שאומר בגובה לבו ובעומק שכלו אין דבר נעלם ממני. לז"א שגיאות מי יבין גם מזדים חשוך עבדך. ולכן אמרו אם רץ לבך החזירהו למקומו וכו'. במה שהורשית התבונן אין לך עסק בנסתרות. ולכן מי שמתרחק מאלו הדברים הוא ראוי להקרא חכם אחר שמכיר מקומו. ובזה ישיג כל הדברים. כי בדברים הבלתי נשגים. המניעה מההשגה היא השגה. אבל אם הוא חושב שמשיג ויודע. לא ידע ולא יבין. וזהו אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. שפירושו אצלי אימתי אני אומר שאחכמה כשהיא רחוקה ממני. אבל אם אני חושב שאני קרוב אצל הדברים ומשיגם. אני סכל. וזהו אמרתי אחכמה אם אני אומר שאני חכם. היא רחוקה ממני. בענין ששני הפירושים בו והוא מתהפך. ולכן אמר משה כשראה המראה הגדול הזה אי אפשר לי להשיגו. אסורה נא אתרחק עתה בזה העת אחר שאיני ראוי. ומיד אראה ואשיג מדוע לא יבער הסנה. כי אחר שאני יודע שלא השגתי הדבר. אסתכל בו בעיון נמרץ ובהשקפה תמידית. בענין שברוב הימים תמצאנו. וז"ש אליהו אם תראה אותי לוקח מאתך יהיה לך כן. לפי שאלישע שאל מאליהו ויהי נא פי שנים ברוחך אלי. ולפי שזה נראה דבר נמנע. א"ל הקשית לשאול. אבל אם תראה אותי לוקח מאתך. ר"ל אם תתמיד להלוך עמי ולא תתפרש ממני. אפשר שתשיג ברוב התמידות. או שאמר והוא הנכון. אם תראה אותי לוקח מאתך. כלומר אם תעריך אותי לוקח מאתך. בענין שכשיהיה לך ספק מה. לא תאמר אלך אצל אליהו והוא יפרש לי הצפונות. אז יהיה לך כן. שכשתדע שאיני עומד עמך אלא שיש לך לטרוח ביום ובלילה לעיין בעיון נמרץ. אז תוכל להשיג כל דבר ויהיה לך כן. וז"ש במדרש קהלת דברי חכמים כדרבונות וגו' בעלי אסופות אימתי ד"ת מתקיימים באדם. בזמן שבעליהם נאספים מהם. כל זמן שרבו קיים וכו'. אמרו בפירוש מה שאמרנו כי דברי תורה א"א לאדם להשיגם כשיש לו רב תמיד אצלו לשאול ממנו. אבל כשבעליהם נאספים מהם שהם החכמים. ונשארו ערומים בלי לבוש. יעיין בעיון נמרץ להשיג הדבר. ובפי' שיר השירים פירשתי פרשת אליהו ואלישע פירוש נפלא. ולכן אמר משה אסורה נא ואתרחק מזאת המראה. אחר שהיא עמוקה ומיד אראה ואשיג בהשקפה נפלאה ובעיון נמרץ. אחר שאני יודע שהיא רחוקה ממני. וכשראה השם ענותנותו. אמר וירא ה' כי סר לראות. להורות שעלה למעלה גדולה מבראשונה. כי בראשונה ע"י מלאך. ועתה וירא ה' הוא בעצמו כי סר לראות. ר"ל שנתרחק מההשגה לראות ולהשיג. ויקרא אליו אלהים בקול גדול. לפי שהיה מתרחק. ויאמר משה משה. נראה מזה לפי שנתרחק והחזיק עצמו בבלתי ראוי. מיד השיג הדבר. באופן שהרחקתו הקרבתו. והקרבתו הרחקתו:
פסוק ה
ולפי שכשאמר ויאמר הנני נזדרז להלוך לכבוד השם. א"ל השם אל תקרב הלום. כלומר עמוד במקומך ושם אדבר אתך. ולפי שאני רואה אותך מוכן מכל האדם. אני אומר לך של נעלך מעל רגליך. שזה רמז להרחקת הגשמות ותכלית הפרישה מדברי העולם. כמו שנאמר לו ואתה פה עמוד עמדי. אבל יהושע שלא היה דבק כ"כ נאמר לו של נעלך. וישאר לו המנעל האחר להשתמש במותרות ובענייני העולם. ולהורות מעלת משה על יהושע ועל כל הנביאים. תמצא שבמשה כתיב אל תקרב הלום ואין הלום אלא מלך כמאמרם ז"ל. וכאן ניתן לו המלכות. אבל ביהושע לא אמר הלום. וכן במשה אמר אדמת קדש הוא. וביהושע קדש הוא. להורות על מעלת המקום המקודש של משה שהוא אדמת קדש מבחר המקומות כמו אדמת עפר. וכן נאמר באדם הראשון עפר מן האדמה ממבחר המקומות צבר עפרו. וכן ביהושע אמר ויעש כן. אבל במשה לא אמר ויעש כן. להורות כי יהושע הוצרך לעשות הכנה ולהפשיט כתנתו מעליו. אבל במשה לא הוצרך לעשות שום דבר ולא שום הכנה. בא לו מיד בדיבור זה ונמצא מוכן ושלם מצד עצמו. וכל זה להורות על רוב מעלתו שהוא מוכן בלי הכנת מקום. לפי שלפעמים אע"פ שלא יהיה אדם מוכן יסייעהו המקום. כמו שפירשתי אצל אין זה כי אם בית אלהים. אין זה מצד עצמי אלא מצד היות בית אלהים. ולכן יהושע הוצרך הכנה והכנת המקום שהוא קדש. אע"פ שהוא לא היה כ"כ מוכן ולכן אמר ויעש כן. אבל משה לא היה צריך הכנה ולא הכנת מקום אע"פ שנאמר לו אדמת קדש הוא. וכל זה הוא בדרך הפשט. אבל דעתי עוד בזה כי ביריחו לא היה בו מקום קדוש. וכן בחורב אע"פ שנקרא הר האלהים ע"ש העתיד. לא אמר אדמת קדש הוא אלא על מעלת הדיבור שדיבר עמו. כאלו א"ל שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים לדבר עמי. שתעמוד בעצמך ולא תכנס לפנים ממחיצתך. וזהו אל תקרב הלום וראה אם אתה מוכן. כי המקום אשר אתה עומד עליו. כאלו אמר כי השם אשר אתה עומד עמו הוא דבר קדוש. והנה מקום בכאן רמז לשם יהו"ה. כי כן עולה במספרו י' פעמים י' הם ק'. ה' פעמים ה' כ"ה. ו' פעמים ו' ל"ו. ה' פעמים ה' כ"ה. עולה השם קפ"ו כמנין מקו"ם. וזהו כי המקום אשר אתה עומד עליו. לזרזו במעלת השכינה:
והטעם שנראה בסנה. אמרו ז"ל י"ב דברים כנגד י"ב שבטי ישראל. אזכור מהם מה שאזכור משום אנכי בצרה. א"ר פלוני מאי דכתיב יונתי תמתי אל תקרי תמתי אלא תאומתי. מה תאומים אלו כל אחד מרגיש בצער חבירו. כך הקב"ה בכל צרתם לו צר. ד"א להודיעך שאין מקום פנוי בלא שכינה ואפי' הסנה דכתיב מלא כל הארץ כבודו. ד"א להודיעך שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ומכל האילנות כורתים פסל לע"ז חוץ מהסנה. ד"א מה הסנה כל עוף שנכנס בו אין יוצא משם עד שכנפיו מתמרטות. כך כל המיצר לישראל אינו נפרש מהם עד שנוטל שלו מתחת ידו כי השם נפרע ממנו. וז"ש בלעם כי מראש צורים אראנו ישראל נמשלו לצור וישמעאלים נמשלו לחרס דכתיב ושברה כשבר נבל יוצרים המשל אומר נפל קדירה על כיפא ווי לקדירה. נפל כיפא על קדירה ווי לקדירה. וזה רמז על גבורת ישראל. כאומרם שלשה עזים הם. ישראל באומות וישמעאלים יכלו באפס תקוה. וישראל ישארו בחזקתם כצור החלמיש. ד"א כמנין הסנה שרתה שכינה בהר. כי שלשה עליות עלה משה להר ובכל עלייה שהה שם ארבעים יום. הרי ק"כ כמנין הסנה. דבר אחר מנין הסנה היו ימיו של משה דכתיב בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. דכוותה מערת המכפלה מנין מכפלה היו ימיו של אברהם. דכתיב ואלה ימי שני חיי אברהם אשר חי מאה שנה ושבעים שנה וחמש שנים. דבר אחר מה הסנה גדל במקום מים ובמדבר. כן יש בישראל בעלי תורה ובעלי מצוה. ד"א לפי שכל האילנות יש מהם שיש להם עלה אחת ויש מהם שיש להם שנים או שלשה. אבל הסנה יש בו ה' עלין. כך אמר הקב"ה למשה. אין להם אלא זכות אברהם יצחק ויעקב ומשה ואהרן. ד"א מה הסנה גדר לגן כך ישראל גדר לעולם. ד"א הסנה. בכאן הראו לו נתינת התורה בסיני. כלולה בעשרת הדברות כנגד שני ההי"ן והסמ"ך היא כנגד ס' מסכתות. היא תורה שבע"פ שקבל משה מסיני. והנון היא כנגד נ' פרשיות של תורה זאת אינה מן המנין. והג' נפלאו ממני. אח"כ מצאתי המדרש כלו וזה נסחו. רבי יוסי אומר מפני שהוא טהור ואין עו"ג יכולים לעשות ממנו פסל לע"ז. א"ר יונה מאי דכתיב יונתי תמתי כלומר תאומתי. מה התאומים הללו חשש אחד מהם מרגיש חבירו. כביכול אמר הקב"ה עמו אנכי בצרה. מלמד שאמר הקב"ה למשה אתה רואה שאני בצער כשם שישראל שרויים בצער. שאני מדבר עמך מתוך הקוצים. כביכול אני שותף בצערא. ד"א ללמדך שאין מקום פנוי בלא שכינה ואפי' הסנה. דבר אחר מה הסנה שפל מכל האילנות כך היו ישראל בגלות שפלים מכל האומות. דבר אחר כשם שהסנה קשה מכל האילנות. וכל עוף שנכנס בסנה אינו יוצא ממנו בשלום אלא כנפיו מתמרטות. כן מי שמזיק לישראל אינו יוצא לשלום. רבי יוחנן אומר מה הסנה גדר לעולם כן ישראל גדר לעולם. ד"א רמז לו שיחיה ק"כ שנה כמנין הסנה. ודכותיה חי אברהם קע"ה כמנין המכפלה. ד"א כמנין הסנה שרתה שכינה בהר שעלה משה ג"פ. ד"א מה הסנה יש בו קוצים ורירין כך בישראל יש צדיקים ויש רשעים. רב נחמן בנו של ר"ש בן נחמני אמר כל האילנות יש מהם עושים עלה אחת ומהם שנים ומהם ג' דהיינו הדס. אבל הסנה יש לו ה' עלין. א"ל הקב"ה למשה אין להם לישראל אלא זכות אברהם יצחק ויעקב ומשה ואהרן. ד"א מה הסנה אינו גדל אלא על המים. כך ישראל אינן מתקיימים אלא בזכות התורה שנמשלה למים. ד"א מה הסנה גדל בגנה ובנהר כך ישראל גדולים בעוה"ז ובעוה"ב. ועוד ד' פעמים כתיב הסנה כנגד ד' גליות ע"כ:
פסוק ו
אחכ"א ויאמר אנכי אלהי אביך. להעלותו ממדרגה למדרגה. ואח"כ אלהי אברהם. ובעבור מעלת משה זכה עמרם אביו להסב בראש. והוא בעונתנותו הסתיר פניו. כי ירא מהביט אפילו אל האלהים. ולכן ויאמר ה' ראה ראיתי. נראה לו במדרגה עליונה. ואמר שהשגיח עליהם בהשגחה נפלאה. ולזה הזכיר ראיה שמיעה ידיעה. כי הדברים משיג האדם מצד ראיה או מצד שמיעה או מצד ידיעה. או מצד שלשתם יחד. ולזה אמר ראה ראיתי את עני עמי כנגד הראייה. ואת צעקתם שמעתי מצד השמיעה. כי ידעתי את מכאוביו. בענין שיתענגו בארץ טובה להסיר מכאוביהם. ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי בזה העת. וגם ראיתי את הלחץ וזדון המצריים. ועתה בזה העת לכה ואשלחך אל פרעה לשבר זדונו. והוצא את עמי בני ישראל להצילם מידם. ואז השיב מי אנכי איש שפל וכבד פה לילך אל פרעה מלך גדול. וכי אוציא את בני ישראל עם רב ועצום. ויש בהם אנשים ראויים ממני לזה השליחות. ואז השיבו השם ויאמר כי אהיה עמך. ולא תאמר מי אנכי. כי אנכי העוזר. וזה לך האות כי אנכי שלחתיך. כלומר אינך צריך אות אחר אלא כי אנכי שלחתיך. ואחר שאני המשלח לא תאמר מי אנכי. וכנגד וכי אוציא את בני ישראל. אמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. כאן בישרו שעתידים ישראל לקבל התורה על ידו. ושהוא יהיה נביאם ורבם ואין בכל ישראל כמוהו. באופן שבזה הודיעו שאין בישראל שלמות. עד אותו עת שיעבדון את האלהים בקבלת התורה. ואם פירוש וכי אוציא את בני ישראל שאינן ראויין כדעת רז"ל. השיבו השם כי הם מוכנים לקיבול התורה. באופן שיש להם ידיעה והכנה מה. ולכן חזר משה ואמר הנה אנכי בא אל בני ישראל. אחר שיש להם ידיעה מה. ישאלו ויאמרו מה שמו מה אומר אליהם. ועוד רמז בזה לפי הדרך הראשון. כי אחר שהשם אמר לו שתהיה השגחתו עמו. רצה לדעת שמו המורה על מהותו המיוחד לו. לפי שעד כאן לא אמר לו אלא אבותיכם אלהי אברהם והוא דיבור סתמי. ולכן רצה להכנס אל עומק האלהות ולשאול מה שמו. ולכן חזר הדבר כנגד ישראל ואמר ואמרו לי מה שמו. אם לא אבאר להם יותר. אם ירצו לדעת מי הוא זה ואיזהו ואמרו לי מה שמו. כי מן הראוי הוא שהשליח ידע מי שולחו. מה אומר אליהם להביאם אל האמונה האמיתית. ואז השיבו השם אהיה אשר אהיה. לפי שהוא יתברך השיבו על מה שאמר מי אנכי כי אהיה עמך. וזאת התשובה היא ג"כ מספקת על זאת השאלה. וזהו אהיה אשר אהיה. כלומר אהיה עמך בזה הספק כאשר אהיה בראשונה. ואם ישאלוך בני ישראל אמור להם אהיה שלחני אליכם. ואם יאמרו מי הוא זה ואמרת אליהם ה' אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק. ולכן הזכיר בכאן כה תאמר אל בני ישראל ואמרת אליהם ג' פעמים זו אחר זו. ומן היותר נעלם ירד אל היותר מפורסם. וזה אהיה שלחני אליכם השם הנעלם. ומי הוא זה שם הנעלם כה תאמר ה' שזהו השם הנורא שכבר שמעו אותו ומי הוא זה שם (הנעלם) [המפורסם] כה תאמר ה' אלהי אבותיכם. שזה יותר מפורסם להם. שהוא רועה ומנהיג אותם בצרתם. זה שמי המפורסם. ונזכר להם. ובזה השם המפורסם מיד ושמעו לקולך. ומפני שנראה שמשה לא שאל אלא דבר אחד. והוא ואמרו לי מה שמו. והשם השיבו שלשה דברים והם אהיה אשר אהיה. והשנית ויאמר עוד אלהים אל משה. והשלישי לך ואספת ג"כ. שנוכל לומר שמשה כשאמר ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם. רצה לשאול שלשה דברים שצריכין למי שרוצה לעשות דבר. והם יכולת וידיעה ורצון. כי אם לא יהיה לו יכולת אע"פ שתהי' לו ידיעה ורצון לא יספיק. וכן אע"פ שיהיה לו יכולת אם לא יהיה לו רצון לעשות הדבר ההוא וכן ידיעה לא יספיק. ומשה לא אמר אלא האחת העיקרית. והוא ואמרו לי מה שמו והוא היכולת. וזהו מה שמו המורה על יכלתו. בענין שמזה נדע שיש לו ידיעה ורצון. ולזה לא אמר אלא זו שהיא עיקרית ובה יוכר לו האחדות. ואולי משה היה רוצה לאמרם כולם. והקב"ה הבין דעתו וכוונתו ולא הניחו לגמור דבריו וקפץ ואמר אינך צריך להאריך יותר ואני אשבע רעבונך. והשיבו לכל הג' כנגד היכולת אמר ליה אהיה אשר אהיה שזהו השם הגדול שלו המורה על יכלתו ועל קדושתו ופרישותו על כל הדברים. כי כל שאר הנמצאים יש להם סבה אחרת למציאותם וכולם תלויים בו יתברך. והוא אין לו סבת תלייה בשום דבר. אלא נמצא מצד עצמו בכל זמן ובכל מקום בלי שינוי. וזהו אהיה אשר אהיה שהוא כמו ראש אהיה. וכנגד השנית שהיא הרצון. אמר ויאמר עוד אלהים. סבה שנית תאמר להם שיש לי חפץ ורצון לגואלם. אעפ"י שלא יהיו ראויים. מצד אהבת האבות. וזהו ה' אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. ואמר זה שמי לעולם הבטחה גדולה לישראל. כי לעולם יהיה השם נקרא עליהם. בענין שכל העולם יאבדו והמה יעמודו. אע"פ שלא יהיו ראויים. זכות אבותם מסייעתם להיות נקרא על שמם אלהי אברהם אלהי יצחק ויעקב. ולכן הקים אליהו י"ב אבנים למספר שבטי ישראל אשר אמר ה' אליו ישראל יהיה שמך לעולם על כרחם של האומות. וזהו זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור. וכנגד השלישית שהיא הידיעה. אמר לך ואספת את זקני ישראל וגומר. פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים. באופן שיש לי ידיעה ורצון ויכולת. ובזה ושמעו לקולך:
פסוק טז
ואמר שיאסוף את זקני ישראל. לפי שהם היה להם קבלת השם וקבלת הגאולה מיעקב ומיוסף בלשון פקד יפקוד אלהים אתכם. וכלל כל השלשה סבות בזה הפסוק. כנגד היכולת אמר ה' אלהי אבותיכם נראה אלי. וכנגד הרצון אלהי אברהם יצחק ויעקב. וכנגד הידיעה פקד פקדתי אתכם. וא"כ מהו שחזר משה לומר והן לא יאמינו לי. אחר שהשם אמר לו ושמעו לקולך והודיעו יכלתו וחפצו וידיעתו. למה חזר לומר והן לא יאמינו לי. אבל משה אמר כי לפעמים יאבד הדבר בשביל הייתור או בשביל המיעוט. ולכן בראשונה אמר ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם. כי אין לי ידיעה. ובא השם למלאות חסרונו והודיע לו דברים גדולים משם אהיה ומשם יהוה. בענין שנראה שלא היה משה ראוי להשגת אלו הדברים מצד הייתור. ולכן אמר ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי כי יאמרו לא נראה אליך ה'. כלומר לא נראה לאיש קטן המעלה כמוך שם הגדול והנורא. ובעבור שיאמינו הוצרך לתת אותות. וזהו שאמר למען יאמינו וגומר. ומה שהוצרך השם לומר מזה בידך וכן שהוצרך משה לומר מטה. והלא הכל צפוי לפניו. י"א כי לפי שמשה רצה להשיג מהותו באומרו ואמרו לי מה שמו. בא השם להודיעו כי זה אינו מחוקו. כי אפילו מה שהוא בידו אינו יודע טבעו ומהותו. כ"ש שירצה לידע מהות האלוה. ולכן שאל לו מזה בידך והשיב לפי דעתו מטה שהוא ידוע אצלו. ולהודיעו שאינו משיג אמתתו. אמר השליכהו ארצה וינס משה מפניו. לאות שקצרה ידו מהשיג סבתו. וכן הבא נא ידך אל חיקך על זה הדרך. וכן אמרו כי הוצרכו אלו האותות. לפי שכל הבא לדבר בשם המלך יצטרך להביא בידו אות המלך להראות שהוא נאמן בשליחותו. והאות שנותן המלך. או שמו או טבעתו או שבט המשפט שהוא מטה המלך. שמו כה תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבותיכם. וכן לפרעה ה' אלהי העברים. טבעתו טבעת המלך וחותמו הוא. שהוא משנה חק הטבע ברצונו מה שאלוה אחר לא יוכל לעשות זהו חותמו שהוא שודד מערכות הטבע. ולכן עשה אלו הג' אותות לפניו ולפני העם. בענין שכולם ידעו שחותם המלך בידו. ולכן עשה שלשה כדי שלא יאמר אות אחת מקרה הוא. ומי שיכול לעשות ולשנות הטבע יוכל להוציא עמו ממצרים. מטהו ואת המטה הזה תקח בידך כי אין פועל בלא כלי ולכן נתן לו כלי אלהי. ואחר שמסר לו שמו וחותמו ומטהו מיד וישב אל יתר חותנו ע"כ. ורבותינו אמרו בענין המטה שנהפך נחש. שכאן רמז לו שעתיד ללקות על ידו בענין הכאת הצור. ולזה וינס משה מפניו לפי שראה ולא ראה. וכן אמרו שהודיעו בכאן יכולתו הגמור שהוא ממית ומחיה מוחץ ורופא. וכמו שזה המטה שהוא דומם החיהו השם ועשה נחש ממנו חי מרגיש. כן יכול לעשות עם שוכני עפר להחלימם ולחיותם לעתיד. וכן הודיעו שהוא מוחץ ורופא. וזהו הבא נא ידך והנה ידו מצורעת. ואח"כ והנה שבה כבשרו. וזהו ראו עתה כי אני אני הוא אני אמית ואחיה וכו'. ואמרו במדרש מי שאמר החמורה יאמר הקלה. אבל רמזו היחיה השם המתים כמו שהיו פסחים ועורים בענין שיכירום ואח"כ הוא רופא אותם. וזהו מחצתי ואני ארפא. וכן בכאן נראה שהוליך זה הסדר בראשונה החיה המטה. ואח"כ נתן רפואה למחץ היד. ואין מידי מציל. זה רמז למה שאמר והיו המים אשר תקח מן היאור והיו לדם ביבשת. כי כשיכה השם אותם ויהפוך יאוריהם לדם. יראו שאין מידו מציל ובזה יאמינו לו:
פרק ד
פסוק י
אח"כ חזר לומר לא איש דברים אנכי. ואמר ה' אליו מי שם פה לאדם. הרצון אצלי בזה שמשה חשב כי לשון השם מרפא. ושדיבור השם ירפאהו מכבדות לשונו. וזהו גם מאז דברך אל עבדך. ועכ"ז כבד פה וכבד לשון אנכי. ולכן בי אדני שלח נא ביד אדם יותר ראוי ממני. אחר שאני כבד פה לדבר לפני המלך. ולפי שהוא חטא בזה. השיב לו השם מי שם פה לאדם. כלומר מי הוא העושה אלו הדברים לשים האדם אלם או כבד פה הלא אנכי ה'. וא"כ הגנות הוא לי. איזה דופי שתהיה בכלי אין ראוי לשומו אלא לעושה הכלי. ואם כן אני בראתי כל הדברים ותקנתים ועשיתים כל א' לפי הצורך. וממני יצאה הפעולה חסרה. וזה לא יתכן בדרך ה'. לכן ועתה לך בזה השליחות. אבל בשליחות של ארץ כנען לא תלך אתה לעונש זה. וזה כעין מה שאמרו במסכת תעניות מעשה בר' שמעון בן אלעזר שבא ממגדל עדר והיה שמח שמחה גדולה פגע בו אדם שהיה מכוער ביותר אמר לו שלום עליך רבי. אמר לו ריקא שמא כל בני עירך מכוערים כמותך. אמר לו לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית וכו'. וכן בכאן הלא אנכי ה' עושה כל. ולי אתה מגנה. לך ואמור לאומן שעשה לך הרעה הזאת. או יאמר מי שם פה לאדם. לפי שהוא אומר כי כבד פה וכבד לשון אנכי. השיב לו השם מי שם פה לאדם. כלומר ממי אתה מתרעם. אינך יודע שאני משים פה לאדם בכל עת שארצה. ואני נותן לו הדיבור כשאני רוצה. ואני מסירו ממנו כשאני רוצה. או מי ישום אלם למי שהוא מדבר. או חרש למי שהוא שומע. וכן בשאר החושים. הלא אנכי ה' נותן הדיבור ומסיר הדיבור. והוא מעור פוקח ופוקח עורים. אוסר לשון מדברת. מתיר לשון נאסרת. ואין לך לשאול על זה איכה ואיככה. אלא לעשות מאמרי בלי אחור. לכן ועתה לך בלי אחור. וזהו הדיבור תמצאהו מפורש בהרבה מקומות אין להאריך בהם. ורבותינו הביאוהו על בלעם שהודיעו השם שאפילו הדברים שהם ברשותו הקב"ה הסירם ממנו. אתה סבור שפיך ברשותך אינו כן אלא שוב אל בלק וכה תדבר. וכן הודיעו שאין הרגלים ברשותו דכתיב לא תלך עמהם עיין בילמדנו ולכן אמר בכאן מי שם פה לאדם בכל עת שרוצה. ולכן אעפ"י שלא יהיה לך פה. לך ואנכי אהיה עם פיך. והנה בלשון אהיה תיקן כל שאלותיו באומרו מי אנכי השיב כי אהיה עמך. ובאומרו ואמרו לי מה שמו השיבו כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם. ובאומרו כי כבד פה וכבד לשון אנכי. השיבו ואנכי אהיה עם פיך. וחזר לומר שלח נא ביד תשלח. שיהיה יותר הגון וראוי מצד עצמו בלי שתצטרך לתקנו:
פסוק יד
ויחר אף אדני במשה לפי שראה אותו חשוד בדבר זה. חרה אפו בו ואמר לו הריני דן אותך כדין חשוד שצריך לתת לו חבר. וזהו הלא אהרן אחיך הלוי. כי מה צריך לומר בכאן הלוי כי ידוע. אבל פירושו אני הייתי רוצה לתת לך זה הכבוד לבדך. ואחר שאני רואה שאתה חשוד. צריך אני לתת לך חבר שיהיה עמך. ולא תשא אתה לבדך זאת המעלה וזה הלוי. ויפה אז"ל כל חרון שבתורה עושה רושם חוץ מזה. לפי שבמעלת השם אין לומר בו חרון אף. לפי שאינו מתפעל. אבל אמר חרון אף כנגד הרושם שעושה במקבלים. כאומרו ויחר אף ה' בם [וגו'] והנה מרים מצורעת כשלג. אבל בכאן לא מצינו שעושה בו רושם. וא"כ נשאר החרון בו יתברך ח"ו. לזה בא ר"ש ואמר אף בזה נלמוד רושם. כי במשה עשה חרון אף והתפעלות. וזהו הלא אהרן אחיך הלוי שהוא היה עתיד להיות לוי ואתה כהן. ועכשיו לעונש זה יהיה להפך שהוא יהיה כהן ואתה לוי. ולפי שכל זה היה עושה משה מצד ענותנותו ושפלותו שלא ליטול מעלה. נאמר לו והוא יהיה לך לפה ולמליץ ואתה תהיה לו לאלהים לרב ולנגיד:
ובמדרש הגלוי אמרו כי הטעם שמשה נתאחר מלילך אל פרעה היה. לפי שמשה אמר לו לא איש דברים אנכי. כלומר איני רואה בכאן אלא הדברים. לך אל פרעה ואמרת אליו. ואני יודע כי בדברים לא יוסר עבד וזה האיש שאני שלוח אליו הוא עבד ממשפחת העבדים דכתיב ובני חם כוש ומצרים וגו'. ולכן בדברים לא יוסר עבד. וזהו לא איש דברים אנכי. ומה צריך לזה האיש מקל להכות על קדקדו דכתיב שוט לסוס ומתג לחמור. והמצריים נקראו כן דכתיב אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם. וכשראה השם דבריו אמר יפה דברת וכך אני רוצה. ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות. בפועל להכות אל פרעה ולא בדברים ע"פ. ולכן כתיב מיד וילך משה בזריזות ויאמר אל חותנו אלכה לראות את אחי העודם חיים או בריאים. ולא הגיד לו דבר מרוב שפלותו. ולפי שראה טענתו צודקת אמר לו לך לשלום. ויפה אמרו אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך. כי בברכה זו עשה והצליח וקנה השלמות האמיתי ונתן שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. ורמז בדבריו שעדיין לא היה שלם אלא שהיה הולך לקנות השלמות. וזהו לשלום ולא אמר לו בשלום. לפי שעדיין לא היה לו השלימות האמיתי. וזה הנרצה אצלי באומרם ז"ל הנפטר מן החי לא יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום. שהרי אמר יתרו למשה לך לשלום והלך והצליח. ודוד אמר לאבשלום לך בשלום והלך ונתלה. אבל למת אין אומרים לו אלא לך בשלום דכתיב ואתה תבא אל אבותיך בשלום. והרמז בזה כי האדם בעודו בחיים חיותו מתנועע להשיג השלמות וכל דרכיו יישירו נגדו. ולכן אומרים לחי לך לשלום להשיג השלמות. ואין אומרים לו לך בשלום לפי שאין משיג השלימות עד יום מותו. אבל למת אומרין לו לך בשלום. לפי שכבר קנה השלימות והוא מונע בשלימותו. ואם לא קנאו בחייו אימתי. לכן אין אומרים לו לך לשלום. כי אוי לנפשו אם באותה שעה הוא חסר השלימות. כי אין לו זמן יותר. ולכן אומרים לו לך בשלום אבל לחי אומרים לך לשלום. ולפי שראה השם שהיה רוצה לילך ביושרו. ואמר לו אל תירא כי מתו כל האנשים. ויקח משה את מטה האלהים. להכות לפרעה. ולפי שתאות משה היתה זאת. עצת מלאכו השלים. ואמר לו ראה כל המופתים שיש לך לעשות בפועל כמו שאמרת ולא בדבור. ועשיתם לפני פרעה ואני אחזק את לבו. בענין שתצטרך להכותו פעמים רבות. ואם לא תרצה לשלח בני בכורי ישראל הנני הורג את בנך בכורך מדה כנגד מדה. וי"א שאחר שלקח משה מטה האלהים אמר לו ראה כל המופתים. והסתכל במטה אשר שמתי בידך שבו כל המופתים נרשמים ועשיתם לפני פרעה. והוא דעת רבותינו שאמרו שכל המופתים היו כתובים במטה:
פסוק כד
ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו. אולי שרצה להענישו לפי שלא נזדרז למצות כהוגן ולקח אשתו עמו. וחברת האשה היא עכוב על האיש. כ"ש אם היא יולדת או הרה ללדת. ולפי שהוא היה בדרך מצוה ולא היה לו להתדבק עם אשתו. ויבקש המיתו שהוא העונש. ולכן הזכיר ויקח משה את אשתו ואת בניו ולא היה לו ללוקחם. ולכן כשמשה הרגיש בדבר פירש ממנה. וזהו מאמר רז"ל משה פירש מאשתו מדעתו. ועזבה במלון והלך לדרכו ושלחה לבית אביה. והעד ויקח יתרו חותן משה את צפורה וגו'. ותקח צפורה צור למול בנה. וזה לאות שלא היה משה שם. כי אין זה מעשה אשה כי משה צוה עליה לעשות. זה חתן דמים אתה לי. כאשה שמפייסת ומשחקת את בנה הקטן וקוראה לו בעלי וחתני ואבי. וירף ממנו. אולי נשפך דם רב. אז אמרה חתן דמים למולות. שנשפך דם רב מהמילה. והיא מפייסת את בנה בדברים. והקבלה אמת:
פסוק כז
ויאמר ה' אל אהרן לך לקראת משה לקיים דברו. וילך ויפגשהו בהר האלהים. בלשון שנצטער ויפגשהו ה' ויבקש המיתו. באותו לשון נחמו. ויאספו את כל זקני ישראל. למסור להם סימני גאולה ולהביאם במסורת שמות הקדש שנאמרו למשה. ויעש משה האותות לעיני העם. כי לזקנים ולחכמים לא הוצרך לעשות להם אותות. כי אותות השמות די להם. אבל להמון העם צריך אותות להביאם אל האמונה כי תרגום ויבא ואתא. ויאמן העם. איך היכולת שלו לעשות כל הדברים. וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל. מצד הרצון ואהבת האבות. וכי ראה את עניים שיש לו ידיעה. והם הג' דברים שהזכרנו למעלה:
פרק ה
פסוק א
ואחר באו משה ואהרן. אחר שראו האמונה והבטחון של ישראל באו לפני פרעה. אבל קודם לכן לא רצו ללכת אל פרעה. לפי שבוטח בה' ישוגב בו ירוץ צדיק ונשגב. ויאמרו אל פרעה כה אמר ה' שלח את עמי ויחוגו לי במדבר. וכאן לא הזכירו לו שלשה ימים כמו שצוה השם. אולי להטעותו שיחשוב שהיו שואלים שישלחם בהחלט לראות מה יענה. וכשראו שאמר מי ה' אשר אשמע בקולו פשוטה בלי נזק. כל שכן בדבר שיש לי נזק לשלח את ישראל. לא ידעתי את ה'. וכל שכן בדבר כזה לשלח את ישראל. אז חזרו לאמר לו לא תחשוב שאנו רוצים שתשלחם בהחלט. אלא דרך שלשת ימים נלך ונשוב אליך. וי"א מי ה' אשר אשמע בקולו. אחר שלא נגלה לי כמו שנגלה לפרעה על דברי שרי אשת אברהם. וז"ש התרגום שמא דה' לא איתגלי לי כמו שנגלה לפרעה. ויאמר אליהם מלך מצרים למה משה ואהרן תבטלו העם ממלאכתם. כי אתם גורמים להם הפסד. וחזר לומר ויאמר פרעה הן רבים עתה עם הארץ. כי זה אינו מאמר מלך להקפיד בדבר כזה. אבל הוא מאמר הדיוט ועריץ ואכזר. וזהו ויצו פרעה וגו' לא תאספון לתת תבן לעם ותוכן לבנים יתנו. ויוכו שוטרי בני ישראל ויצעקו אל פרעה לאמר תבן אין ניתן לעבדיך והנה עבדיך מוכים ע"י עבדיך. והם אין להם אשם על זה כי עושים מאמרך. אבל חטאת עמך עליך. ויראו שוטרי בני ישראל אותם ברע. היוצא מאת המלך. ויאמרו ירא השם עליכם וישפוט. וכאן היה ראוי למשה כרועה טוב לומר להם דברים רכים. ולנחם אותם ולדבר על לבם דברים טובים. והוא לא עשה כן. אלא וישב משה אל ה' לדבר כנגדו דברים קשים: או יאמר וישב משה. ששב למשמרתו הראשונה שאמר שלח נא ביד תשלח ולא רצה לילך בשליחותו. וכן עכשיו אמר למה זה שלחתני. וזהו וישב משה אל ה'. ואמר פיתתני ה' ואפת חזקתני ותוכל. ובוודאי אנוס הייתי כי אני בדעתי הייתי שלא לילך. ואחר הרעות לעם הזה ואם כן למה זה לריק יגעתי ולמה שלחתני. אחר שהליכתי הרע לעם הזה. לפי שכל זה היה עושה כרועה טוב שמשים עצמו בסכנה. וכן עשה משה לדבר נגד השם כי אחר שהוא רחמים למה נהג עמהם מדת הדין. וזהו וישב משה אל ה' להעיר רחמיו ונתרעם כנגד מדת הדין. וזהו שאמר ויאמר אדני במדת הדין. למה הרעות אע"פ שלא יהיו ראויים. אחר ששמך ה'. רחמיך יגברו. וכל זה בענוה ושפלות. לפי שחשב שהוא עשה כל הרעה הזה. ולזה אמר למה הרעות לעם הזה. לא ח"ו שעשה השם רע. כי מפי עליון לא תצא הרעות. אבל הרע כלומר עשאו משה בהליכתו. וזהו למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני. ואע"פ שיעברו כל זה הרע. אם היו נגאלים הייתי שותק. אבל מאז באתי אל פרעה לדבר בשמך סבב ביאתי ורוע מזלי לעשות להם רע בשלא יגאלו. באופן שכל זה הרע תלה בעצמו. ואע"פ שהשם א"ל לא ישמע אליכם פרעה. עכ"ז חשב משה שמשעת הליכתו יקל העבודה מעליהם בצד מה ויתנם לחן ולרחמים בעיני שוביהם. ולזה השיב לו השם עתה תראה ולא יאחר אשר אעשה לפרעה. והיותר קשה ממאמר משה. הוא מה שאמר ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך. והרצון בזה אצלי שהוא מאמר טוב מאד. ורצה לומר כי לפי שפרעה לא היה מכיר מיוסף אלא שם אלהים אבל לא שם ה'. ולזה אמר מי ה' אשר אשמע בקולו. כי אם הייתם אומרים לי שם אלהים. אולי הייתי שומע. אבל שם ה' לא שמעתי בלתי היום ובזה נתחזק לבו. וזהו ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך בשם ה'. הרע לעם הזה. ולכן וישב משה אל ה'. ועוד אבאר זה בעז"ה. וי"א שמשה הסתפק בג' דברים. כי אחר שראה שכבדה יד העבודה יותר ממה שהיה. אמר שהעם אינן ראויים לגאולה אבל חייבין עונש לרוע מדתם. ושאל לדעת זה. ואמר למה הרעות להם יותר מקודם. כי זה לא ימלט מאחד מג' דברים. אם שהעם ראויים לגאולה או לא. או שאני הגון שתהיה על ידי או לא. או הגואל יש לו שנוי ברצונו ודבורו או לא. ושאל כמתוכח. אם העם הוא ראוי למה הרעות. ואם אינו הגון למה זה שלחתני עליהם לבשרם הגאולה. ואם אני איני הגון לגואלם גאול אותם ע"י אחר. שאתה בוחן לב כ"ש הפעולות. למה זה שלחתני בשליחות הזה להרע להם על לא חמס בכפם. ואם הם ראויים ואני הגואל. הקצור קצרה השגחתך. או יש שינוי בדבריך. כי מאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת וגו'. המקוים גאולתך וראויים לקבלה. ואני ראוי להיות אמצעי בינך ובינם. וכל זה הויכוח היה מאהבת בוראו ואהבת עצמו שנראה שמשקר ולא ישמעו אליו עוד ואהבת עמו. ולפי שראה השם אהבתו. השיב אליו בדבר פיוס ואמר תכלית המכוון. והוא כי ביד חזקה ישלחם. ואחר התשובה הכוללת בא השם להשיב על ספקותיו. ולהבטיחו שהשגחתו מודבקת בו ועם בני ישראל באמצעיתו. ובעבור האבות הראשונים ושאין לו לשנות דברו. ולכן הזכיר וידבר אלהים ויאמר אליו אני ה'. לומר אם במדת הדין אינם ראויים. במדת הרחמים הם ראויים. ואם אין ראויים מצד עצמם יהו ראויים מצד האבות. ומצד הדין יכניע אויביהם. והודיעו שאין לשנות דיבורו. ונתן טעם לדבריו כי אל האבות שלא השיגו השגתו קיים דברו. כ"ש שיקיים את דברו אתו:
פרק ו
פסוק ב
וידבר אלהים אל משה. לפי שמשה אמר למה הרעות לעם הזה. השיב לו לפי דבריו שהוא אמר אמירה ודיבור. ואמר ה' למה הרעות. וכן אמר לדבר בשמך. לזה אמר וידבר אלהים ויאמר אליו. וכמו שהוא הזכיר למעלה רחמים ודין וישב משה אל ה' ויאמר אדני שהוא דין. לזה אמר בכאן וידבר אלהים ויאמר אליו אני ה' רחמים ודין. ולפי שאמר למה הרעות. אמר ויאמר אליו אני ה' ומאתי לא יבא רע. כי אני ה' טוב ומטיב. ומה שאמרת למה זה שלחתני. יש לך לידע שיש לי לקיים הדבר הזה. יש לך לידע כי טוב עשיתי להם. אבל לפי שיש להם להכנס לארץ ואין יכולים להכנס בה אלא ע"י ייסורין. כאומרם ז"ל שלשה מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולם לא נתנם להם אלא ע"י יסורין. תורה וארץ ישראל ועוה"ב. וז"ש וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען. וזה א"א בלא נאקה וצעקה. ולכן שמעתי את נאקת בני ישראל להוציאם מן הגלות ולהכניסם לארץ. לכן אמור לבני ישראל והוצאתי אתכם וגו' והבאתי אתכם אל הארץ. וכנגד מה שאמר והצל לא הצלת. אומר והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם וגו'. ואמר וגם אני שמעתי. להורות כי כמו שאתה שמעת נאקתם. גם אני שמעתי נאקתם ואזכור את בריתי. לכן אמור לבני ישראל והוצאתי אתכם. כי הוא התכלית המכוון. ופירש כיצד תהיה ההוצאה. ואמר וגאלתי אתכם והוצאתי אתכם. ולפי שכל אלו ייעודים גשמיים. חזר להבטיחם בייעודים נפשיים. וזהו ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים משגיח אליכם. וזהו ע"ד והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים. שארז"ל אטייל אתכם בג"ע. והנה בכאן כלל ד' דברים. כנגד ד' דברים שאמר משה כאומרו למה הרעות. למה זה שלחתני. הרע לעם הזה. והצל לא הצלת את עמך. כנגד למה הרעות. אמר אני ה' טוב ומטיב. כנגד למה זה שלחתני. וארא אל אברהם ובאתי לקיים דברי. וכנגד הרע לעם הזה. אמר שהיה טוב להם לתת להם את ארץ כנען. וזה א"א בלא ייסורים. וכנגד והצל לא הצלת. אמר והצלתי אתכם. ולזה האריך בכל זה הסיפור.
או נוכל לומר כי האריך בכל זה הענין. לומר שהוא ה' ושנראה לאבות וששמע נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם. ואע"פ שכבר הוזכר כל זה בפרשה שעברה. להורות דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא. וכמו שהאיש עושה טובה לאחר מצד ד' דברים. כן השם רוצה לעשות טובה לישראל להוציאם ממצרים בשביל ד' דברים. ולזה חתם הפרשה כי ביד חזקה ישלחם. ולהשיב לו על מה שאמר למעלה ד' דברים כנגד השם כאומרו למה זה שלחתני. לזה השיב לו אני מוכרח לעשות זה בשביל ד' דברים שראוי לכל אדם בשבילם לעשות טובה לאחר. ואלו הם האיש עושה טובה לאחר בלי סבה אלא בשביל שהוא טוב וטבעו ומזגו יחייבהו לזה. והשני בשביל שהוא מחוייב לעשותו בשביל שבועה או ברית וכיוצא בזה. והג' בשביל שרואה נאקת וצעקת הדל ולזה הקשיב והושיע. והד' בשביל שרואה זדונו וגאותו של אותו האיש המדכא עני בשער בלי שום סבה אחרת. יושיעהו מצד הנאקה והזדון. וכן תמצא בירבעם בן יואש מלך ישראל שעשה הרע בעיני ה' והוא השיב את גבול ישראל. ולא בשביל זכותו. אלא כי ראה ה' את עוני ישראל מרה מאד ואפס עצור ועזוב ואין עוזר לישראל. ולא דיבר ה' למחות את שם ישראל מתחת השמים ויושיעם ביד ירבעם בן יואש. ולזה אמר בכאן כנגד האחד ויאמר אליו אני ה'. שאני טוב ומטיב מצד עצמי בלי שום סבה אחרת. וכנגד השני אמר וארא אל אברהם באל שדי. ומצד השבועה הקימותי את בריתי וזהו וגם. וכנגד השלישי אמר וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל. ומצד נאקתם אני מחויב לשמוע וזהו וגם. וכנגד הד' שהוא מצד זדון המצריים ואכזריותם. לזה אמר אשר מצרים מעבידים אותם. ולכן ואזכור את בריתי. וכנגד אלו הד' דברים לקח ד' לשונות בגאולתם. והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. וחזר לפרשם לכן בשביל אלו הד' דברים. אמור לבני ישראל אני ה' טוב ומטיב. והוצאתי אתכם כנגד שבועת האבות. והצלתי אתכם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה שהרימותי ידי לישבע לאבות בכסאי. וכנגד הנאקה ולקחתי אתכם לי לעם וידעתם כי אני ה' המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. וכנגד זדון המצרים והבאתי אתכם אל הארץ ארץ טובה ותתענגו בה ברוב שלום תחת העוני והשעבוד והזדון. ואף על פי שכל אלו הדברים היו דברים טובים דברי ניחומים. אמר שלא שמעו אליו מקוצר רוח. ולפי שראה השם שישראל לא היו מוכנים. אמר לו בא דבר אל פרעה מלך מצרים כי הוא ישמע דבריך. ואז אמר משה הן בני ישראל לא שמעו אלי וגומר. להורות שכל זה היה בשביל שהוא לא היה ראוי. ועכ"ז צירף עמו לאהרן ויצום אל בני ישראל. ואל פרעה שיעשו שליחותם עכ"פ. וזהו ויצום אל בני ישראל:
ויש לשאול למה לא אמר בכאן הן אני ערל שפתים כמו שאמר למטה. ועוד למה הפסיק בנתים ואמר אלה ראשי בית אבותם. ועוד למה חזר לומר וידבר ה' אל משה דבר אל פרעה מלך מצרים. ולא דיבר כלל עד שהוצרכו לומר הוא הדיבור עצמו האמור למעלה אלא שהפסיק בשביל הייחס. ועוד כמו שאמר בכאן הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה. למה לא אמר ג"כ ואיך ישמעוני בני ישראל. והנראה בזה כי כשמשה אמר הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה. לא אמר ואני ערל שפתים אלא בשביל פרעה שהיה ראוי איש בעל לשון לדבר צחות לפני מלך גדול כמוהו. אבל כשאמר הן בני ישראל לא שמעו אלי. כי היל"ל הן בני ישראל לא שמעו דבריך. אבל נראה שמשה הרגיש בישראל שלא היו רוצים לשמוע לו בסבה שהיו רואים שהיו בישראל גדולים ממנו. ואולי היו אומרים האחד בא לגור מארץ מדין ולא נצטער בצרתינו וישפוט שפוט. מי הוא ומי אביו ליקח זאת השררה. כי שבטים גדולים יש ממנו כיששכר וזבולון. ויותר ראובן ושמעון שהם הגדולים. ובפרט ראובן שהוא הבכור ולו ראויות המעלות. וזה נמצא מעולם בישראל שכל אחד אומר אני אמלוך. אחר שאז"ל בני ישראל בני מלכים. והסמך ממה שאמר בצדקיהו ברעהו יעבוד חנם. ומי הוא רעהו של המלך אמור מעתה בני ישראל בני מלכים. וכולם שוים. ולכן אמר משה הן בני ישראל לא שמעו אלי. מצד חסרוני וחסרון שבטי שהוא שלישי לשבטים. ולזה באתהו הדיבור וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים. לרמוז שצוה לישראל שיסבלום וישאום על כתפם למשה ולאהרן. לפי שהם אנשים ראויים והגדולים שבשבטים ושבטו הקדוש מכולם. כאלו אמר ששם בלב בני ישראל ובלב פרעה שיעריכום בערך גדול ונטה חנם בעיניהם. כאומרו גם האיש משה גדול מאד בעיני עבדי פרעה ובעיני העם. ולהוציא מלב בני ישראל זה הטעות שהיו אומרים שהיו בישראל שבטים אחרים גדולים ממנו. התחיל לייחסם להראות שהיו ראויים מכל השבטים. והתחיל בראובן ואמר בני ראובן בכור ישראל למנין ולא לנבואה. והלך לשמעון ואמר בני שמעון ימואל וימין וגומר. ולפי שלא היו ראויים לנבואה קיצר בהם. אבל כשהלך ללוי אמר ואלה שמות בני ישראל. אלה הם בעלי השם והראויים למעלה ולא הראשונים. ולכן לא הזכיר שמות בראשונים ולא האריך בהם. אבל בשבט לוי האריך הרבה בשנותם ובבניהם עד שהגיע למשה ואהרן. ואמר ויקח עמרם את יוכבד דודתו ותלד לו את אהרן ואת משה. עד שאמר הוא אהרן ומשה הראויים מכל האנשים. אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל. ולא לקחו הם השררה ולא שאלוה אבל ברחו ממנה. ועכשיו שראו ישראל שהיו ראויים. והשם תיקן מה שנתרעם הן בני ישראל לא שמעו אלי. חזר ואמר לו בא דבר אל פרעה מה שדברתי לך. ואז השיב הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה. אבל לא אמר בכאן איך ישמעוני בני ישראל. לפי שכבר תקן השם זה בסדר היחס. והשם השיב לו ראה נתתיך אלהים לפרעה. כלומר ראה מה שאתה אומר כי כבר תקנתי הכל. במאמר ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים. כי שמתי בלבם שיאהבוך כל העם ופרעה ישימך לראש ויחלוק לך כבוד. וזהו ראה והבן בדיבור שלמעלה איך נתתיך אלהים לפרעה. ולכן לא אמר ראה אני נותן אותך אלהים לפרעה אלא ראה נתתיך אלהים לפרעה בדיבור הראשון:
ובמדרש הגלוי שאלו מה טעם ייחס בכאן אלו הג' שבטים בלבד. כי ראוי היה ליחסם כולם. ואמרו כי אלו הג' שבטים נהגו שררה במצרים אחר יוסף. כי אחר שמת יוסף נהג שררה ראובן. ואחר שמת ראובן נהג שררה שמעון. ואחר מות שמעון נהג שררה לוי. לפי שלוי האריך ימים יותר מכולם. ולכן אמרו שכל זמן שהיה אחד מן השבטים קיים לא היה שעבוד. והטעם לפי שנהגו שררה במצרים אלו הג' שבטים אחר מות יוסף. לפי שיעקב אביהם בירך כל השבטים זולת ראובן ושמעון ולוי שלא ברכם אלא קנטרם בדברים קשים. והם האזינו ושתקו וקבלו תוכחותיו. כמאמר אביהם ושמעו אל ישראל אביכם ואל תקוצו בתוכחתו. לכן זכו ונהגו שררה במצרים אלו הג' שבטים יותר מכל אחיהם. ולכן ייחס בכאן אלו השלשה שבטים לבד. ואמר אלה ראשי בית אבותם שהיו ראשים ומלכים במצרים בזמן השעבוד. בני ראובן ובני שמעון ובני לוי ע"כ. וע"ד הפשט נראה שהטעם שייחס בכאן אלו השלשה שבטים ולא ייחסם כולם. להורות לנו מעלת משה ואהרן שנבחרו בבחירה ורצון והשגחה גמורה. ולא על צד הקרי וההזדמן. ורצה השם להראות לישראל איך חפש בנר אלהים כל מצפוני ישראל. ולא מצא אנשים אחרים ראוים כמשה ואהרן. וכן תמצא כשרצה השם למשוח לדוד אמר שילך אל בית ישי כי ראיתי בבניו לי מלך. ולפי שלא יאמרו ישראל כשנמשח דוד הקטן שהיה במקרה. צוה שיוציאו לו כל בניו אחד לאחד למצוא חשבון. לא ראה בבניו מלך והיה אומר גם בזה לא בחר ה'. וכשראה את אליאב שהיה גדול בקומה וטוב למראה אמר זהו. ואמר לו השם אל תביט אל מראהו ואל גובה קומתו כי מאסתיהו. עד שבא דוד שהיה אחרי הצאן ואמר לו השם קום משחהו כי זהו הנבחר. ולכן אמרו ז"ל כי ישי ובניו אמרו היא נפלאת בעינינו. בענין שכל העולם יראו בעין איך נבחר בבחירה והשגחה גמורה. וכן הענין עצמו במשה ואהרן. כי לפי שהיה בכאן תחלת המכות להוציא ישראל ממצרים. רצה השם בראשונה להראות איך משה ואהרן היו גבורים לעמוד בפרץ. ואין בכל ישראל כמותם בחכמה ובמעלה ובגבורה ובנבואה. ולכן התחיל השם לחפש בכל ישראל אם ימצא בהם איש ראוי. והתחיל בראובן לפי שהוא ראש היחס אולי ימצא בו איש כלבבו. והתחיל ואמר בני ראובן פלוני ופלוני. וכשלא מצא ראה שלא בחר בו ה'. ואח"כ צוה להוציא לשמעון אולי ימצא בו איש ראוי. והתחיל למנות ובני שמעון פלוני ופלוני. וכשראה שלא מצא אמר גם בזה לא בחר בו ה'. ואחר כך צוה להוציא ללוי אולי ימצא בו איש כלבבו. והתחיל ואמר ואלה שמות בני לוי פלוני ופלוני. התחיל להאריך בכל בניו לראות אם ימצא איש כלבבו. ואמר בני גרשון פלוני ופלוני ולא מצא. וכן בבני קהת ובבני מררי. וחזר ואמר ויקח עמרם את יוכבד דודתו ותלד לו את אהרן ואת משה. אף על פי שכבר מצא בקשתו. בשביל כבודם ייחס כל השבט ואמר ובני יצהר. ויקח אהרן וכו' ואלעזר בן אהרן וגומר אלה ראשי אבות הלוים למשפחותם. ואחר שגמר ליחסם סמך ואמר הוא אהרן ומשה. כלומר אלו הם שהיינו מבקשים ולא נמצאו בכל ישראל כמותם. ולכן אחר שמצא איש כלבבו בזה השבט. לא חשש ליחס שאר השבטים. וכל זה להורות שנבחרו בבחירה ובהשגחה גמורה ולא במקרה. וזהו הוא אהרן ומשה שהיינו מבקשים אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל. ולא לקחו הם השררה אלא במאמר השם. וחזר לומר הם המדברים אל פרעה מלך מצרים. וחזר לומר הוא משה ואהרן. להורות שהיו שלמים בכל המעלות במעלת הנבואה ובמעלת הגבורה ובמעלת החכמה והמדות. כי אלו הם שלש חלקי האדם. ולכן כנגד הראשונה שהיא מעלת הנבואה. אמר הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם דרכי הנבואה. ולכן הזכיר לאהרן בראשונה לפי שהוא היה נביא במצרים קודם משה כמאמר יחזקאל. וכנגד מעלת הגבורה אמר הם המדברים אל פרעה מלך מצרים. והיה להם כח גדול וגבורה עצומה לדבר אל פרעה מלך מצרים ולשברו במכות מופלאות. וכנגד מעלות המדות אמר הוא משה ואהרן מופשטים מכל אלו המעלות השנים היו משה ואהרן אנשי מדות מצד עצמם. ולכן אמר בכאן הוא משה בראשונה. לפי שבמדות היה עולה על אהרן במעלת הטוב. ולכן כתב בו בלידתו ותרא אותו כי טוב הוא. ובסוף כתיב והאיש משה עניו מאד מכל האדם. להורות שהיה שפל ועניו מאד כמו שאמרו מאד מאד הוי שפל רוח. כי זה הוציאוהו ממאמר עניו מאד. ואחר שהם כלולים בכל אלו המעלות. עין בעין יראו כי אין בכל ישראל כמותם. ולכן נבחרו. ולכן נתיחסו בכאן אלו הג' שבטים לבד. ואחר שמשה היה ראוי. אמר מיד דבר אל פרעה. ולהורות על מעלת אהרן ג"כ אמר ואהרן אחיך יהיה נביאך. ולהורות על מעלתם ועל גבורתם. חתם הפרשה ואמר ומשה בן פ' שנה וגו'. כי אלו הי' בן (ארבעים) [ל'] לכח לא היה כ"כ פלא. אבל הי' בן פ' שנה ויותר בדברם אל פרעה בגבורת גבורה ומפורסמת כאלו הי' בן ל' שנה:
פרק ז
פסוק ג
ואני אקשה את לב פרעה אין להאריך בפי' המפרשים ולא במדרשים. אלא לברר וללבן האמת כפי המדרש הנעלם שכתבו שם. כי פי' ויחזק ה' את לב פרעה כי ח"ו שהשם לא יעות משפט להחזיק לבו ואח"כ להביא עליו המכות. כי צדיק וישר הוא. אבל הענין הזה היה כך שפרעה עצמו היה מקשה לבו בלא דעת. ולכן השם היה משחק בו ועושה בו הנקמות. והוא זה לפי שידוע שמצרים היתה מלאה גלולים וכישופים. וכשבא יוסף לפתור החלומות הזכיר שם אלהים והודיע לפרעה שיש אלהים שופטים בארץ וגוזר ומקיים. וא"ל אשר האלהים עושה הראה את פרעה. ויוסף בחכמתו עשה לפרעה שיודה בשם אלהים ואמר אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת וגו'. ואמר הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו. באופן שמכאן והלאה נשאר שם זה ידוע במצרים. אבל שם ה' לא הזכירו יוסף ולא נשמע במצרים עד שבא משה ואמר כה אמר ה'. ואז השיב פרעה לא ידעתי את ה'. כי שם אלהים אני יודע אבל שם ה' לא שמעתי בלתי היום. ויוסף שהיה עברי וחכם כמוך לא הזכירו. בענין שבזה היה כופר בשם ה'. ואומר שלא היה. בענין שזה השם שלא היה מכיר היה סבת קושי ערפו. אבל לא שהשם ח"ו יקשה לבו. וזהו ויחזק ה' את לב פרעה. כי זה השם שלא הכיר היה סבת אבידתו. וזהו ואני אקשה את לב פרעה. כי זה השם שלחני ה' מקשה לבו. ולכן תמצא שבעבור זה באה אליו הרעה לפי שהיה חפץ השם שיודה בזה השם מעצמו. ולכן אמר למען תדע כי אני ה'. עד שהודה ואמר ה' הצדיק. ולפי שזה היה בפה ולא בלב. רצה השם להכניעו עד שיודה בו מלבו ומנפשו. וז"ש בכאן ואני אקשה. וזה מה שאמר למעלה ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך שהוא שם ה'. הרע לעם הזה כמו שפירשתי למעלה. ולכן תמצא שאמרו החרטומים אצבע אלהים. ולא אמרו אצבע ה'. לפי שלא היו מכירין בו:
פסוק ד
ואמר ונתתי את ידי והוצאתי את צבאותי. וכן והוצאתי את בני ישראל מתוכם. להורות שתכלית המכות היה להוציאם מתוכם על כרחם. והשם סבב שימררו חייהם בעבודה קשה. כדי שינאקו בני ישראל ויזעקו לצאת משם. כי לולא זה לרוב שמנינות הארץ וטובתה כגן ה' כארץ מצרים. והם אזרחים בה אחר מאתים שנה לא ירצו לצאת ממנה. והעד נתנה ראש ונשובה מצרימה:
פסוק ט
תנו לכם מופת. כבר פירשתי למעלה כי מלת אות הוא דבר שמביא האדם להאמין בדבר ההוא והוא מתרגום ויבא ואתא. וכן מופת הוא דבר שמפתה האדם להאמין בדבר ההוא שעושה אותו האדם. ולכן אמר בכאן תנו לכם מופת. לדבריכם אם אמת אתכם. אבל מלת חרטומים היא מלה מצרית. כי כל מכשף ופועל זרה ומגיד עתיד בשמה נקרא חרטום. בלהטיהם כתבו כי בעבודה המצרית היא על שתי כוונות. אחד נקראים להט החרטומים שעושים השמות וההשבעות והדברים הנאמרים בלחש בשפתים נעות בלי נשמע קולם. ועל הכוונה הזאת ויעשו החרטומים בלטיהם בהשבעותיהם. ב' הכלים הנעשים לעשות בהם הפעולות הזרות נקראים שם ג"כ להט. ועל הכוונה הזאת בלטיהם בכליהם הנעשים לפעולותיהם. ויבלע מטה אהרן את מטותם. להודיעו כי בסוף יהיו נבלעים כולם ונשחתים לבנ"י. ומופת המטה שנהפך תנין. ומי היאור שנהפכו לדם. הוא סימן למפלת אלהי מצרים שהוא התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו. הוא אמון מנוא. בן צרעה שר השדים המוזכר בדבריהם והוא היה רב שלהם ובו היו עושין כל פעולותיהם. ולכן בלע מטה אהרן את מטותם. וכן הפך יאוריהם לדם לפקוד השם על צבא המרום במרום ואח"כ על מלכי האדמה באדמה. ולכן אחר שלקה התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו. מיד הביא שאר המכות על המצריים מכנים ערוב. בענין שבזה נבלעה ונשחתה אמונתם. וזהו ויבלע מטה אהרן כמו בלע ה'. בלע המות. ולכן אמר במכת המים לך אל פרעה בבקר הנה יוצא המימה. שהיה עושה עצמו אלוה בכח התנין הגדול שהזכרתי. ולכן כתב בזאת המכה בזאת תדע כי אני ה'. כי אחר שתראה שאין כח באלהיך להושיע עצמו איך יושיע לאחרים. ולכן אנכי מכה במטה אשר בידי במים ונהפכו לדם. ואז אם אלהים הוא ירב לו. בענין שבזאת תדע זה השם של ה' שאינך יודע. וכתבו שבנימוסי המלכים בעבודה המצרית בחלק הד' כתיב. שחק מלכי מצרים הוא שהם יוצאים אל היאור בכל חדש שתי פעמים בראש כל ירח ובמילואו לזבוח שם זבחי החדש. וקודם זריחת השמש יצא יצא ושוב וכל זה אמר השכם בבקר. וכן אמר בזאת תדע ועוד אחרת התחלת המכות היא זאת. והיא הכנה והזמנה למכה אחרת הבאה אחריה והאחרת לחבירתה:
פסוק כג
ואמר ויפן פרעה ויבא אל ביתו ולא שת לבו וכו'. להורות על רשעו שאע"פ שזאת המכה היתה כנגד אלוהו וכנגד התולדת והיה מגיע נזק גדול לכל בני מלכותו. לא חשש אלא לבא אל ביתו לומר שלום עלי נפשי ולבא אל ביתו ופנה מלבו כל אלו הדברים. ואע"פ שמשה א"ל בזאת תדע לא שת לבו גם לזאת. ולהורות על מה שאמרנו תמצא שהיתה המכה האחרת צפרדעים כאומרו ושרץ היאור צפרדעים. להורות שלא היה כח לאלוהו הרובץ בתוך יאורו להפכו למים. אלא שגם מיאורו יעלו הצפרדעים להזיקו. וזהו הנה אנכי נוגף את כל גבולך ואין מידי מציל. ולזה אמר בצפרדעים למען תדע כי אין כה' אלהינו. להראות כי כל אלהי העמים אלילים ואין בהם כח להציל עצמם ולא לזולתם ואין בכולם כאלהינו. וזהו כי אין כה' ולא אמר כי ה' אלהינו. ולכן אמר העתירו אל ה'. אחר שבידו הכח על כל האלהים. ואמר העתירו אל ה'. לפי שהמכות היו על שני פנים מהם נגד חק הטבעי ומהם נגד המורגל. ולכן במכה שהיא גדולה נגד הטבע לא אמר העתירו אל ה'. לפי שחשב שאין לפלא טבע קיים. וטבע המציאות נותן לו לכל דבר לשוב לעניינו הטבעי. ולא זכר המן שהיה מן השמים בדרך נס ופלא ונעשו בו נסים גדולים בתמידות מ' שנה. וזהו והעומר עשירית האיפה והיה די לכל אחד. ועוד את המן אכלו עד בואם אל ארץ נושבת שהם מ' שנה. אבל במכה שהיא כנגד המורגל ואינה נגד חק הטבע. אמר העתירו פן תשאר להרגל ימים רבים. ולכן בצפרדעים שהרגלם לשבת ביאור ועלו לבתים נגד הרגלם. אמר העתירו אל ה' וכן בערוב אמר העתירו בעדי. לפי שעלייתו בערים ובבתים היה נגד הרגלו. פן ישאר להם להרגל תמידי:
פרק ח
פסוק ה
ואמר התפאר עלי. להראות שיש בתפלתו סגולה להסיר המכה כמו שיש בידו להביאה. אבל החרטומים יוכלו להביאם ולא להסירם. והשם מוחץ ורופא. ושזה יהיה כל זמן שירצה במהירות או באיחור. ושזו היא פעולה אלהית לא טבעית. שהטבע לא ישתנה מגבולו ולא יסור קודם עתו ולא ישאר אחר עתו המוגבל לו. לכן א"ל אלו הג' דברים כאומרו התפאר עלי. אתה תבחר הזמן שתרצה שתסור המכה. וזהו להכרית הצפרדעים. ויאמר למחר שאל לו הזמן היותר קצר. כי זה פלא להכריתם כולם בלילה אחת. ויאמר כדברך למען תדע כי אין כה' למחוץ ולרפא. ואמר ויצעק לפי שזה היה מלבו. וזהו על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה שאמר לו כדברך:
פסוק טו
אצבע אלהים היא למעלה מתחבולותינו ופעולתינו. על כן אמרו אצבע אלהים היא ולא אצבע ה'. לפי שלא היו מכירין אותו. ומפני שהפעולות הם בידים ששם האצבעות. אמרו אצבע אלהים היא. לומר שקצת פועל אלהי היה בה ולא בכולה. ולכן ויחזק לב פרעה. ורמזו בזה לפי שאמר להם ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים שזאת המכה היא אצבע מהיד. והוא התחלת המכות. במכת הערוב אמר והפליתי ביום ההוא. לפי שהיא נגד המורגל ולא נגד הטבע כמו שפירשתי. על כן אמר כי הפלא היה להבדיל ארץ גושן ששם ישראל. בענין שידע שהשם משגיח בכלל ובפרט בישראל בארץ מיוחדת. וזהו שאמר כאן למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ. משחית חלק ומציל חלק. וזהו הודיעו גם כן יותר בפרט במכת הברד. באומרו הנה יד ה' הויה. כלומר עד כאן אמרתם אצבע אלהים. עכשיו תהיה יד שלימה להכות בכם. ותראו ההשגחה יותר בפרט. וזהו והפלא ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים. כי אם יעמדו כאן שני רועים אחד ישראל ואחד מצרי ימות המצרי וינצל הישראלי. ועם כל זה ויכבד לב פרעה. כי אמרו מבהמות ישראל נקח צרכינו. והנה המצריים הזידו נגד ישראל בממונם בגופם ובנפשם. בממון וישימו עליו שרי מסים. בגוף בעבודה קשה. בנפש כל הבן הילוד. ולכן הענישם השם באלו הג'. בממונם וימת כל מקנה מצרים ותשחת הארץ מפני הערוב. בגופם במכת השחין ובכנים ובחשך. בנפשם במכת בכורות ובים. והנה במכת השחין אמר ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני פרעה. בענין שיראו שכל התחכמותם הבל. וזה היה לעונש שנתנו עצה לפרעה נגד ישראל שיכניעום וישפילום בעבודת פרך. ולכן אמר בברד עודך מסתולל בעמי. ועושה מהם מסלה ורומסים אותם ברגלם. לכן הנני מביא מחר ארבה. והירא את דבר ה' ינצל. ואשר לא שם לבו אל דבר ה' הם החרטומים והמכשפים. שלא רצו להודות ביכולת השם. ואם היו מביאים המקנה לבית נראה שהיו מודים לדברי משה. והם היו יועצים לפרעה ומחזיקים לבו. לכן בא השחין והברד סמוכים להפרע מהם. ולפי שזאת המכה לא היתה נגד הטבע אלא נגד המורגל וכ"ש במצרים שלא ירד שם ברד מעולם. וכיון שראה ברד ואש מתלקחת בתוך הברד שהם הפכיים והיה נס בתוך נס לרדת האש ארצה. פחד ואמר ה' הצדיק ואני ועמי ראויים וחייבים בכל העונשים האלו. וזהו הרשעים. כמו אשר ירשיעון אלהים:
פרק ט
פסוק כח
ואמר העתירו אל ה'. בענין שלא ישאר זה הדבר בהרגל תמידי. וכאומרו בכאן למען תדע כי לה' הארץ. נראה כי פרעה היה כופר בבריאת שמים וארץ. וזה הטעם האמתי בכל המכות. מלבד מה שהאריכו במדרשים. ובזה תראה מפורש למה היו י' במספר. ולמה היו מהם במים ומהם בארץ ומהם בשמים. כי אחר שפרעה היה כופר באלהי השמים ואלהי הארץ היה כופר בבריאת העולם. רצה השם לחזור העולם תהו ובהו ולעשות בריאה חדשה. בענין שעל כרחו יודה. ולכן אנו אומרים בכל הדברים זכר ליציאת מצרים שהוא כמו זכר למעשה בראשית. ולפי שידוע שהעולם נברא בעשרה מאמרות בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. יהי רקיע. תדשא הארץ. יהי מאורות. וכן כולם ופרעה כפר בכולם. ראוי היה שילקוהו בעשר מכות. כנגד י' מאמרות שבהם נברא העולם. ולכן לקה יסוד המים בדם. והעפר בכנים. והרוח בדבר. והאש בשחין. וכן לרדת למטה חוץ מטבעו. והשמש בחשך. והערוב שהיה עירוב חיות רעות. לפי שהם היו מערבבים הכחות כולם ולא היו נותנים כבוד לה' אחר שהוא מושל על כולם. בענין שיכיר פרעה כי יוצר הכל הוא והוא ברא שמים וארץ ובידו לסותרם ולבנותם. כמו שחזר העולם חשך בימי המבול. וכן הביא במצרים חשך ואפלה והשחית ארצם והפך מימיהם לדם. וכן לקו כל היסודות בענין שעל כרחו יודה שהשם ברא שמים וארץ. ולכן אמר כי לה' הארץ וכו' כי אין כמוני בכל הארץ בכלל. וכן השגחתי בפרטים. וזהו למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ. ולא די אלא שרצה להודיעו שאין כח באלהיהם. ולכן לקה התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו כמו שכתבתי. ולכן אמר ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים שזה היה במכת בכורות. ולכן אמר למען תדע כי אין כמוני בכל הארץ ובכל אלהיכם. ולכן הביא עליהם י' מכות כנגד י' מאמרות וכנגד י' הדברות כי זה לעומת זה עשה האלהים. ולכן כתבו במדרש הנעלם עשרה עשרה הכף בשקל הקדש. עשרה עשרה למה אלא י' למ"ת י' למעשה בראשית. כתיב אנכי ה' אלהיך וכתיב יהי אור. דהא קב"ה אור איקרי. וכנגד זה לקה אור שמשם. וכן בשני ויהי מבדיל בין מים למים. ובמ"ת לא יהיה לך אלהים אחרים שנקראו בורות נשברים. והקב"ה נקרא באר מים חיים. וזהו ויהי מבדיל בין מים למים בין מים מרים למים מתוקים. ולכן נהפכו יאוריהם לדם. וכן כל דיבור ודיבור היה כנגד מאמר אחד. וכל מכה ומכה כנגד דיבור ומאמר אחד. וזהו הנכון באלו המכות והמעיין ימצאהו ואם אמצא המאמר אכתבהו:
ובמדרש הגלוי בילמדנו אמרו טעם לעשר מכות. דם אמר הקב"ה בדבר שנתגאה בו אני מתחיל להכותו. והוא אמר לי יאורי. לפיכך קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים. צפרדעים למה אמר הקב"ה יבואו צפרדעים שגידולם במים. ויפרעו ממצריים שבקשו לאבד אומה שעתידים לקבל התורה שנמשלה למים שנאמר הוי כל צמא לכו למים. כנים אמר הקב"ה יבואו כנים שנבראו מן העפר ויפרעו ממצריים שבקשו לאבד אומה שנמשלה לעפר שנאמר והיה זרעך כעפר הארץ וכו'. ערוב מהו ערוב. אריות ונמרים דובים זאבים ונחשים. אמר הקב"ה יבואו חיות אלו ויפרעו מהם שבקשו לאבד אומה שנמשלה לחיות. שנאמר גור אריה יהודה בנימן זאב יטרף דן גור אריה. דבר אמר הקב"ה יבא דבר שממית. ויפרע ממצרים שבקשו לאבד אומה שממיתין עצמן על קדושת השם. ואומרים בתפלתם כי עליך הורגנו כל היום. שחין אמר הקב"ה יבא שחין העולה מן הכבשן ויפרע מן המצריים שבקשו לאבד אומה שעתידה למסור נפשה על קדושת שמים. ומי הם חנניה מישאל ועזריה. ברד אמר הקב"ה יבא ברד שהוא לבן ויפרע ממי שבקש לאבד אומה שאני עתיד ללבן עונותיהם כשלג. שנאמר כשלג ילבינו. ארבה אמר הקב"ה יבא ארבה שנקרא חילי הגדול אשר שלחתי בכם. ויפרע מהם שבקשו לאבד אומה שנקראו חיילותי. שנאמר והוצאתי את צבאותי ותרגומו חיילותי. חשך אמר הקב"ה יבא חשך שהוא מובדל מן האור. ויפרע ממצריים שבקשו לאבד אומה שהם מובדלים מן הכנענים שנקראו חשך. שנאמר כי הנה החשך יכסה ארץ. ולא עוד אלא שמברכים שמי ואומרים יוצר אור ובורא חשך. מכת בכורות. אמר הקב"ה אני יוצא בתוך מצרים בחצי הלילה ואפרע ממצריים שבקשו לאבד אומה שהם בני אברהם אוהבי שחלק עליהם לילה כדי לאבד אויביו שנאמר ויחלק עליהם לילה. ובשביל שהשליכו בני בכורי ליאור. הנה אנכי הורג את בנך בכורך. ובשביל י' נסיונות שנתנסה אברהם ונמצא שלם. לפיכך הכיתים בי' מכות עד כאן: