אור ברסלב

צרור המור על התורה· רבי אברהם סבע

במדבר

ויקרא

פרק א

פסוק א

בשם רומה שוכן
פתח ספר תוכ"ן
ואל רוחו"ת סוכן
בטח לו גם קוה
וירבה לך חיים
תמימים נצחיים.

וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים וגו'. רז"ל נתנו טעם למה כתב בכאן כל אלו הסימנים. במדבר סיני באהל מועד באיזה שנה בכמה לחדש. ואמרו משל למלך שנשא אשה ולא כתב לה כתובה. גרשה ולא כתב לה זמן. וכן לשניה וכן לשלישית. לימים מצא עניה בת טובים. אמר אין זו כראשונות. עמד וכתב לה כתובה וכתב לה זמן. כמו שכתב באסתר ותלקח אסתר בחדש פלוני וגו'. הנה המשל והנמשל מפורש במאמר. כי כשהש"י ברא העולם היה לתכלית ישראל. וכל הגוים כאין נגדו. ולכן בבריאת העולם ודור המבול ודור הפלגה לא הזכיר בהם יום וחדש ושנה. אלא ביום עשות ה' אלהים. וכשגרשם ועקרם מן העולם. לא כתב אלא ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום. לפי שלא היו חשובים לפניו. וזה דומה למה שאמרו ביישובי יעקב. משל למרגלית שנפלה בין החול וכו' כי האדם לא היה רוצה למשמש בחול אלא בשביל המרגלית. וכן לא היה צריך להזכיר כל אלו הדורות אלא בשביל אברהם יצחק ויעקב וכשבא לדבר בהם האריך בהם. וכן היו דור המבול ודור הפלגה וסדומיים שהיו נשים שלא בכתובה. וכשהש"י מצא ענייה בת טובים. ענייה מן התורה ענייה מן המצות. בת טובים בת אברהם יצחק ויעקב. אמר שאין ראוי לעשות לה כמו לראשונות. אלא לתת לה מוהר ומתן ולכתוב לה כתובה היא התורה ולכתוב בה זמן כאומרו בחדש השלישי לצאת בנ"י. ולכן האריך בכאן וכתב באיזה מקום במדבר סיני. באיזה חדש בחדש השני. באיזו שנה בשנה השנית. לפי שתכלית בריאת העולם לא היה אלא בשביל ישראל. ואעפ"י שכל זה מפורש. יש לראות ולטעום בחיך זה המאמר. כי ידוע כי בנתינת התורה קנו כל ישראל כל השלמיות. שחסרו אומות העולם לפי שלא רצו לקבל התורה. וא"כ אחר שקבלו התורה. כבר כתב להם הש"י כתובה וזמן ונתן להם מוהר ומתן. בעשיית משכן ומקדש ומזבח לכפר על עונותיהם. ומה חסר הכתוב שלא אמר. שהמתין לכתוב הכתובה בכאן. ולומר באיזה מקום ובאיזה חדש ובאיזו שנה. אבל הרצון בזה כי אעפ"י שהש"י נתן להם תורה ומצות ומשכן וכלים. עדיין לא הגיעו לתכלית המבוקש אצלם. כי תכלית נתינת התורה והמשכן היה לכפרת העונות. אבל כשהש"י נתן להם תורתו. ירד בצבאות שלו ובד' מחנות שכינה. כאמרו מלאכי צבאות ידודון ידודון ונות בית וגו'. והד' מחנות היו סדורות כסדר ד' דגלים. כאומרם מיכא"ל מימין גבריא"ל משמאל מלפניו נוריא"ל מאחריו רפא"ל. בענין שכשראו ישראל זה. נתאוו ואמרו להתדבק בשי"ת ולהתדמות אליו בארבע מחנות ובד' דגלים. בענין שבזה ישיגו הדיבוק האלהי וחפצו ורצונו. באופן שנראה להם שאחר שקבלו התורה והמשכן לא היו שלמים בשלימות האמיתי. ולכן היו מתאום שישלים להם הש"י מאויים וחפצם. בענין הדגלים הרמוזים בד' מחנות שכינה ובד' אותיות של שמו. כאומרו נרננה בישועתך ובשם אלהינו נדגול ימלא ה' כל משאלותיך. שרמז בזה שכמו שהש"י מלא משאלות ישראל בענין הדגלים שהתאוו להם מיום מתן תורה. כן ימלא הש"י משאלותיו לעומד ביום צרה:

והנה זה הסוד גלה לנו שר הרזים בשיר השירים בכמה מקומות. ואמר הביאני המלך חדריו. הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה. לרמוז שהש"י מביאם אל חדרי התורה וסודותיה הנרמזים ביין. כאומרו נכנס יין יצא סוד. זהו סוד ה' ליריאיו. וכשראה שהש"י ירד עם רבבות שלו דגול מרבבה כאומרו ואתא מרבבות קדש. נכנסה סוד האהבה בלבם והאחדות. כי סוד ד' מחנות שכינה הם סוד של דל"ת אח"ד. וזהו ודגלו עלי אהבה. כי מצד דגלו נכנסה בלבי אהבתו. ולכן סמכוני באשישות וסייעוני כמי שמבקש עזר עליו. ולפי שענין הדגלים הוא דבר גדול. זכו ישראל לקבל פני דיוקנו של השם ולהכירו. ולזה אמר במקום אחר דודי צח ואדום דגול מרבבה. כי בהר סיני הכירו מעלת טהרתו שהיה דגול ורשום ברבבה שלו. כאומרם ז"ל אות היא בצבאות שלו ראשו כתם פז וכל הענין שהשיגו שם. ובמקום אחר הורה שמעלת הדגלים היתה למעלה מכל המעלות. ואמר יפה את רעיתי כתרצה. שזה רמז בקרבנות שנאמר בהם לרצון להם. וזהו כתרצה שאתם מתרצים לפני בקרבנות. נאוה כירושלם. זה רמז על מעלת המשכן שהוא במקום ירושלם. איומה כנדגלות. זה רמז על הדגלים. שמצד הדגלים נדבקו בשם ה' והכירו דמותו. באופן שהדגלים הם למעלה משאר המעלות. ולכן אמר שלמה מיד מי זאת הנשקפה כמו שחר. ביציאת מצרים לפי שקנו קצת מדות מגונות שחורות כעורב. יפה כלבנה בנתינת התורה. ברה כחמה. בקרבנות המקדש שהם כפרת האף והחמה. איומה כנדגלות. זהו כסדור הדגלים שראו במעמד הר סיני ונתאוו להתדמות ליוצרם:

ולפי שזהו התכלית האמיתי והחשק המבוקש מצד ישראל. וכל מה שהשיגו ישראל בנתינת התורה ובמשכן ובמזבח לכפרת העונות או משאר המעלות. לא היה בעיניהם לכלום בערך השגת מעלת הדגלים. שבו הכירו דמות יוצרם ונתאוו לאותם דגלים. ולפי שעד היום לא השיגו זאת המעלה. ועכשיו רצה הש"י לבשרם בזאת המעלה ולמלאת שאלתם בסדור ד' דגלים כנגד ד' מחנות שכינה. כתב בכאן בתחלת הספר ואמר במדבר סיני באהל מועד בחדש השני. ורצה לפ' בכאן המקום והחדש והשנה. מה שלא כתב עד היום. לפי שלא היה להם זאת המעלה. ולכן אמר במדבר סיני באהל מועד. כי עד היום היה להם מעלת המקום שניתן בו התורה אבל עדיין לא היה להם אהל מועד. ואע"פ שהיה להם אהל מועד עדיין לא היה להם עד שהוקם בא' בניסן. כי בא' בניסן הוקם המשכן ובא' באייר מנאן וצוה עליהם בדגלים. ולכן אמר בכאן במדבר סיני. להורות מעלת המקום הנבחר שקנו בו זאת המעלה הגדולה. ולכן אמר במדרש שיר השירים מי זאת עולה מן המדבר סליקה מן המדבר. עלייה מן המדבר. תורה מן המדבר. משכן מהמדבר. כהונה ומלכות מן המדבר. דגלים מן המדבר. בענין שזאת היא השמחה השלימה. ועליה רמז שלמה באומרו צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה וגו' ביום חתונתו. ולכן אמר מי זאת עולה מן המדבר וגו' הנה מטתו שלשלמה. הרמוזה כנגד מחנה שכינה. וזהו שסמך אפריון עשה לו המלך שלמה שזה רמז על המקדש. ולהורות על מעלת הדגלים אמר מרכבו ארגמן. שזה רמז על סוד המרכבה של ד' מחנות שכינה שהם כלולים במלת ארגמן. כמאמרם ז"ל ראשי תיבות אוריא"ל רפא"ל גבריא"ל מיכא"ל נוריא"ל. שהם ד' חיות הנושאות המרכבה. כי אוריא"ל ונוריא"ל הם דבר אחד. תוכו רצוף אהבה. שזה רמז שמתוך נתינת התורה שראו הדגלים של מעלה. נכנסה אהבת הדגלים בלבם כאומרו ודגלו עלי אהבה. וא"כ צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו וכו' ביום חתונתו. זו שמחת מ"ת. וביום שמחת לבו. זו חנוכת הדגלים שהיה למעלה מכל המעלות ומכל העטרות:

ובמדרש הנעלם אמרו מי זאת עולה מן המדבר על הנפש מי זאת עולה מן הגוף החרב הדומה למדבר. ובפי' שיר השירים פירשתי שאמר כן כשראה ענייני העוה"ז והמניעות המשיגות לנפש מצד הגוף. אמר מי זאת עולה מן המדבר. מי זאת הנפש העולה מן העוה"ז מקוטרת מור ולבונה ממעשים טובים. אחר שידוע שמטתו שלשלמה שהיה חכם הרזים. ששים גבורים סביב לה מפחד בלילות. שהוא פחד גהינם הדומה ללילה אבל שלמה עשה תיקון לזה. והוא שעשה בהמ"ק לכפר העונות. וזהו אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון. ללבן עונותיהם של ישראל. ולפי שהש"י ברא עולמו בחסד. לזה עמודיו עשה כסף שהוא רחמים. רפידתו זהב. כי כן צריך העולם קצת מדת הדין. כאומרו והאלהים עשה שייראו מלפניו ושם הארכתי בזה. והעולה לנו מזה כי לפי שמעלת הדגלים היתה מעלה גדולה להתדבק ולהתדמות להש"י. חמדו אותה ישראל מיום מ"ת כשראו סדור הדגלים בד' מחנות של מעלה. ולכן הש"י השלים עצת מלאכיו ומלא תאותם. וצוה להם בזאת הפרשה ענין הדגלים לדמותם לו ית' משום בא ליטהר מסייעים אותו. ולפי שהוא ראש כל המעלות. וכתר תורה תלוי בסוד הדגלים. בסוד ד' מחנות השכינה. ובסוד ד' אותיות של שם. כתב בזאת הפרשה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני. להודיענו באיזה מקום ובאיזה חדש ובאיזה שנה. מה שלא כתב עד כאן. כי זאת הכתובה האמיתית בזמן מיוחד ובמקום מיוחד. ובמוהר ובמתן מיוחד של מעלת הדגלים. כמו שהזכיר באסתר ותלקח אסתר וגו':

פסוק ב

ולהורות על מעלת ישראל בענין הדגלים. אמר בכאן שאו את ראש כל עדת בני ישראל לשון מעלה ונשיאות. כאומרם במדרש נתתי לכם עלוי ותלוי ראש ודמיתי אתכם בי. כמו שכתוב לך ה' הממלכה והמתנשא לכל לראש. וזה מובן במה שאמרנו כי ישראל ביום מ"ת נשאו עיניהם לשמים. וראו איך היה הש"י מסובב בד' מחנות שכינה ובארבעה דגלים. ונסתכלו בשכלם ובדעתם לעיין בענין המרכבה ובסוד הדגלים. והש"י הסכים על ידם ודמה אותם לו. ואמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל. אחר שהם נשאו עיניהם וראשם להסתכל בדיוקני. ראוי לי לרומם ולגדל ראשם. כמו שכתוב בי והמתנשא לכל לראש. ולכן להורות על מעלת המספר. צוה שיעמדו עם משה ואהרן י"ב נשיאים איש אחד למטה. לפי שהם אוחזים בסוד המרכבה בי"ב חותמות וי"ב גבולי אלכסון ובי"ב חדשי השנה. וכל זה רמוז בד' מחנות שכינה ובד' דגלים של מטה. שהולכות כנגדן לארבע רוחות העולם. בענין שבזה א"א לשבטי ישראל שיכלו כאומרו כי אעשה כלה וגו'. ואמרו בתעניות כי כארבע רוחות השמים פירשתי אתכם. אילימא דבדרינהו לד' רוחי עלמא. כי בד' רוחות השמים מבעי ליה. מאי כד' רוחות. אלא כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות. כך א"א לעולם בלא ישראל. וכל זה מכח ד' מחנות וארבע דגלים שהולכים לארבע רוחות העולם. ועל זה לא היה לוי במנין השבטים. בענין שיהיו י"ב שבטים חלוקים לד' רוחות. ולכן אמר אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל. אחר שהם מובדלים לעבודת המקדש. והם מצד עצמם ראוים ומצד קדושתם שלא יהיו בתוך בני ישראל. אחר שלא היו עמם במעשה העגל. אבל ראוי שהלוים ישמרו לישראל בענין שלא יגעו אל הקדש ומתו. כמו ששמרום והצילום מן המיתה במעשה העגל. ולכן אמר וחנו בני ישראל איש על מחנהו. והלוים יחנו סביב למשכן העדות ולא יהיה קצף וגו'. באופן שבזה יהיו דוגמא לארבע מחנות שכינה שסובבים אותן שומרים ומלאכים אחרים. וכן שבט לוי היו סובבין ד' דגלים:

פסוק נד

ואמר ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה'. להורות שהסכימו במעלת הלויים ושיהיו ממונין על המשכן וישרתוהו. ויחנו סביב המשכן לשמור לישראל. כי בענין אחר למה אמר ויעשו בני ישראל. כי כאן לא צוה להם דבר. והוא כמו ויאמנו דבריכם ולא תמותו ויעשו כן לומר שהסכימו לדבריו. אח"כ אמר איש על דגלו באותות. המפורשות למעלה. כאומרו וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם. וכאן הודיע משה לישראל ענין הדגלים סדר הדגלים מי ראשון ומי אחרון. וזהו דגל מחנה יהודה ראשונה יסעו. לפי שלהם המלכות. וכל זה כתבתי שהיה בזכות וירד יהודה מאת אחיו. ומדה כנגד מדה נאמר לו יהודה יעלה בתחלה. אחר שהוא הוריד עצמו מגדולתו ונתחרט כמו שפירשתי שם. וכן בראובן אמר ושניים יסעו. אע"פ שהיה בכור היה שני ליוסף. כי מחשבת יעקב היתה ברחל באותה הלילה. בענין שראובן היה שני במחשבה. ולכן אמר באפרים שהוא במקום יוסף. ושלישים יסעו. כי אחר שיהודה היה מלך נוסע בראש. ראוי היה ליוסף שיהיה שלישי במקום לוי. לפי שהשלישי הוא מספר יותר מכוון מהשני. כאומרו בחדש השלישי. ואמרו תורה נביאים וכתובים. וכן אברהם יצחק ויעקב משולש בזכיות. וכן היה יוסף משולש בזכיות ולכן היה שלישי. אבל בשבט דן שהיה ראוי למלכות. נאמר בו דן גור אריה. ורצה לעשות עצמו בהמה ולעבוד עבודה זרה. לכן באחרונה יסעו. כי העובד ע"ז הולך לאחור ולא לפנים שענין אלו הדגלים עמוק מאד. וכבר רמזתי למעלה כי ישראל כשיצאו ממצרים יצאו כדמות מלכים בטכסיסי מלוכה ובדגל פרוסה. כאומרו ובני ישראל יוצאים ביד רמה. שהוא ע"ד שאמר בכאן איש על ידו בדגליהם. וכן אמר שם וחמושים עלו בני ישראל. סדורים בסדר הדגלים לד' רוחות העולם והארון ואהל מועד באמצע. וכן שם היה הולך ארון יוסף עמהם שהיה מוליכו משה שהיה מלך. ולפי שהיו הולכים בסדר זה. תמצא שהש"י עצמו היה הולך עמם בסדר הדגלים. וזהו וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן. ולילה בעמוד אש הרי שנים. לא ימיש עמוד הענן יומם הרי ג'. ועמוד האש לילה הרי ד'. וכל זה בזכות אברהם יצחק ויעקב. כמו שאמרו במדרש הנעלם וה' הולך לפניהם יומם. זו מדת אברהם שהוא מדת יום חסד אל כל היום. ולילה בעמוד אש זו מדת יצחק פחד לילה. ללכת יומם ולילה זו מדת יעקב שהוא יושב אהלים. ולכן תמצא כי מכח אלו העננים שהולך הש"י עמהם בעמוד ענן ביציאת מצרים. שהם בזכות אברהם יצחק ויעקב. היו הולכים עננים לפני הדגלים. כאומרו וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן. ואמרו ז' עננים כתובים למסעיהם. ואם תדקדק בהם תמצאם י"א עננים כנגד י' ספירות ואחת עליונה על כולם. ואלו ואלו לדבר א' נתכוונו שהם ענני כבוד וסוכות שהושיבו בהם בצאתם ממצרים. בכח שם המפורש של ע"ב היוצא מויס"ע ויב"א וי"ט. שהם כנגד אברהם יצחק ויעקב כמו שכתבתי שם:

ולפי שאלו הדגלים היו נוסעים בכח האבות הראשונים. אמר בכאן איש על דגלו. באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל. כי בזכותם חונים ובזכותם נוסעים. ולכן אמרו כי מפות הדגלים היו צבועות כמין אבני החשן. ובדגל יהודה היה צורת אריה דכתיב גור אריה יהודה. ובדגל ראובן היה צורת אדם על ענין הדודאים. ובדגל אפרים צורת שור כנגד בכור שורו. ובדגל דן צורת נשר. לפי שנאמר בו דן גור אריה. וכמו שהאריה מלך בחיות כן הנשר מלך בעופות. ולכן היה בדגלו נשר. ועוד היה בדגל דן צורת נשר. לפי שהיה עמו נפתלי בדגלו. ונפתלי ברכו משה ע"ה בברכת נשר. דכתיב ולנפתלי אמר נפתלי שבע רצון ראשי תיבות נשר. וכן אמרו שהיו באלו הדגלים אותיות אברהם יצחק ויעקב בסדר הזה. אל"ף מאברהם. יו"ד מיצחק. יו"ד מיעקב. בענין שהיה בדגל יהודה איי. ובדגל ראובן בי"ת מאברהם. צד"י מיצחק. עי"ן מיעקב. והוא בצע. ובדגל אפרים רי"ש מאברהם. חי"ת מיצחק. קו"ף מיעקב. והוא רחק. ובדגל דן מ"ם מאברהם. קו"ף מיצחק. בי"ת מיעקב. והוא מקב. נשאר הה"א מאברהם. שהוא היה הענן הגדול הנוסע לפניהם והיא כנסת ישראל. באופן שבזכות אברהם יצחק ויעקב היו נוסעים. ולכן תמצא באלו הד' תיבות ראשי תיבות שלהם אברם. ואמצע תיבות יצחק. וסופי תיבות יעקב. וכן יש רמזים גדולים באלו התיבות ואין להאריך בהם. לפי שכבר כתבתי שענין הדגלים הוא דבר עליון רמז לדברים עליונים. ולכן בארבע מחנות השכינה. היו העמודים מיכא"ל גבריא"ל נוריא"ל רפא"ל כמו שכתבתי. וכן היו הולכים לד' רוחות העולם לקיים ד' רוחות. ולהורות כי כמו שא"א לעולם בלא רוחות כך א"א לעולם בלא ישראל ולכן אמרו כשם שברא הקב"ה ד' רוחות העולם. כך סבב לכסאו ארבע חיות. ולמעלה מכולן כסא הכבוד. וכנגדן סדר הקב"ה הדגלים למשה. אמר מזרח שממנו יוצא אור לעולם. יהיה כנגדו יהודה שהוא בעל מלוכה. ועליו שבט יששכר שהוא בעל תורה וכתיב ותורה אור. ועליו מטה זבולון שהוא בעל העושר. כד"א זבולון לחוף ימים ישכון וכתיב כי שפע ימים ינקו. ראשונה יסעו כמו שנאמר ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם. יהא כנגדו שבט ראובן שהוא בעל תשובה. והתשובה מדה טובה ורחמיו של הקב"ה באין לעולם. דרום טללי ברכה וטללי אורה וגשמי ברכה יוצאים ממנו לעולם בשבילה. ועליו גד שהוא בעל גבורה. ראובן בתשובה. וגד בגבורה. ושמעון באמצע לכפר עליו. ושניים יסעו. שהתשובה היא שנייה לתורה. מערב אוצרות שלג ואוצרות ברד וקור וחום. וכנגדן אפרים ובנימן ומנשה. וכתיב לבני אפרים ובנימן ומנשה עוררה את גבורתך. ושכינה לעולם בגבול בנימן. דכתיב לבנימן אמר ידיד ה' ישכון לבטח ושלישים יסעו. נאה לתורה ולתשובה גבורה. כדי שיתגבר אדם בתורה ויתגבר על יצרו. צפון משם החשך יוצא לעולם וכנגדו דן. למה שהוא החשיך העולם בעגלים שעשה ירבעם. שנאמר ואת האחד נתן בדן וגו'. ועליו שבט אשר להאיר על החשך. שנאמר וטובל בשמן רגלו. ועליו נפתלי שהוא בעל ברכה. לאחרונה יסעו שכל מי שעובד לע"ז הולך לאחור ולא לפנים ע"כ. הרי לך ד' דגלים כנגד ד' מחנות שכינה. ולכן אמרי שהיו בהם אריה אדם שור נשר. בענין שידמו לככבים שראה יחזקאל. ואהל מועד באמצע והלוים סביביו כעין המחנות. כמו שנזכר בספר יצירה. והיכל הקדש מכוון באמצע. ולכן אמר איש על דגלו באותות לבית אבותם. ר"ל באותות של מעלה:

פרק ג

פסוק א

ואלה תולדות אהרן ומשה. אחר שהזכיר ענין הדגלים ומספר בני ישראל. בא ליחס שבטו של לוי. לצוות שישמרו את ישראל שלא יגשו אל הקדש ומתו. לפי שאמר למעלה שהלוים יחנו סביב למשכן. והתחיל בתולדות אהרן ומשה לכבודם. לפי שהם עיקר שבט לוי. והזכיר משה אע"פ שלא הזכיר בניו. לפי שבניו יקראו על שבט הלוי. והזכיר תולדות אהרן ולא הזכיר תולדות משה. לפי שהבנים הם נזכרים לשלימות האבות. ומשה הוא היה השלימות האמיתי. ולא היה צריך שלימות אחר חיצוני לפי גודל מעלתו. לכן לא הזכיר בניו בכאן. אבל אחר מיתתו הזכירם בדברי הימים. ואמר הבכור נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר. להורות שנדב הבכור היה שקול כנגד אביהוא אלעזר ואיתמר. וזהו הבכור נדב באתנח. אבל כשנצרף אביהוא עם נדב. לומר הבכור נדב ואביהוא בזקף גדול. יהיו נדב ואביהוא שקולים כנגד כל ישראל. ואביהוא לבדו שקול כנגד אלעזר ואיתמר:

וחזר לומר אלה שמות בני אהרן הכהנים המשוחים. להורות שנמנו אחר מיתתן. לפי שנמשחו בשמן המשחה שהוא דבר קיים. כאומרו שמן משחת קדש יהיה זה לי. וזה בסבת התורה שלמדו שנקראת שמן. ולהורות לנו שבשביל מעלת התורה זכו להיות נמנים אחר מיתתם כאלו הם בחיים. חזר לומר ואלה שמות בני אהרן הכהנים. כאומרם דובב שפתי ישנים. לומר שאפילו אחר מיתתם הם מדברים בד"ת. כאומרם אגורה באהלך עולמים וכי אפשר וכו'. ולכן כנגד זה העולם. אמר ואלה שמות בני אהרן הבכור נדב למנותם כאלו היו בחיים. וכנגד עוה"ב שהם דרים בשני עולמים. חזר לומר אלה שמות בני אהרן הכהנים ולא הזכיר שמותם. לפי שהשם טוב כבר נשאר בזה העולם ובו זכו למעלת העוה"ב. וזהו אשר ימלא ידם לכהן למעלה. וא"כ איך מתו. לז"א וימת נדב ואביהוא לפני ה'. לרמוז שהיתה מיתתם לרוב התדבקותם בה'. וזהו לפני ה' בגזירת מלך:

פסוק ד

ואמר ובנים לא היו להם. לתת טעם למה שמשו בכהונה אלעזר ואיתמר. וארז"ל שני פעמים נאמר בכאן לפני ה'. ובאהרן לא נאמר אלא פעם אחת על פני אהרן. להורות שהקב"ה נתעצב כפלים עליהם. וחרה אפו על מיתתם יותר מאהרן אביהם. ולכן אמר לפני ה' ב' פעמים. ובאהרן לא נאמר אלא פעם אחת על פני אהרן אביהם. לומר שחרה אפו על שמוש אלעזר כאומרו ותקראנה אותי כאלה. וזה ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם. אח"כ אמר הקרב את מטה לוי לפני אהרן לשמור משמרת העדה. לפי שאהרן הוא הראש ולו ראוי שישמור ללוים שלא יגעו אל הקדש לדבר המזבח. והלוים שקם למטה ממנו ישמרו את ישראל שלא יגעו אל הקדש. וז"ש הנה לקחתי את הלוים תחת כל בכור. להורות שיש בישראל מעלות כמו שיש באיברי הגוף. אלו למעלה מאלו ואלו שמשים לאלו. כי כל האיברים משועבדים ללב כי ממנו תוצאות חיים. כן ראוי שהלוים ישמשו את הכהנים וישראל ללוים:

פסוק טו

ואמר פקוד את בני לוי. לפי שלא מנאן עד עכשיו ולא היו בכלל ישראל. לפיכך צוה עכשיו למנותם לבדם להורות על מעלתם. כאומרם כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו. ועוד לפי שמספר ישראל היה מבן עשרים. ומספר הלוים היה מבן חדש ומעלה. ועכ"ז לא עלה מניינם אלא כ"ב אלף. ויש לתמוה איך שבט נבחר קדוש ה' היו מעט מכל השבטים. והיה ראוי להיות בהפך. והרמב"ן ז"ל נתן טעם לזה דוק ותשכח שאמר שזה היה. מפני ששבט לוי לא היה להם עבודת פרך במצרים כמאמרם ז"ל. אבל ישראל היו פרים ורבים שלא כמנהג העולם. וכאשר יענו אותו כן ירבה. וזה דוחק הקצרה יד ה' להרבות לשבט לוי בשביל זה. ולכן חזר אליו ואמר ואולי היה מכעס הזקן. ושבט שמעון בכניסתן לארץ לא היו אלא כ"ב אלף וזה דוחק ג"כ. כי אם כבר נתרבו ואח"כ בעון שטים נתמעטו. לא היה זה מכעס הזקן. ודעתי בזה כי שבט לוי ממצרים נבחר מצד קדושתם ומעלתם. לפי שהיו גזע נבחר עוסקי' בתורה ובמסורת הברית שמסר להם יעקב אביהם. מצד קבלת אברהם ויצחק ושם ועבר. ולכן נבחרו ורצה השי"ת שיהיו שמשים לו ועומדים בהיכלו. ולכן אמרו כי זה היה נמצא יותר בקהת. לפי שהוא היה מקהיל קהלות ברבים לדרוש להם תורת ה'. וזהו קהת כמו ולו יקהת עמים. ולכן אמר יעקב בסודם. בסוד שניהם אל תבא נפשי. אבל בסוד הא' הוא לוי יבא. כאומרו ויפתח האחד את שקו. וכן ברכו משה יורו משפטיך ליעקב. ואחר שהם היו עוסקים בתורת ה' יומם ולילה שנקראת תושיה. היתה מתשת כחם לפי שהיו כסריסים. כמאמרם ז"ל אשר פריו יתן בעתו זה עונת ת"ח מליל שבת לליל שבת. וזהו כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי. שהם ממתינים מליל שבת לליל שבת. ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות. ולכן נתן השי"ת לשבט הלוי שמירת המקדש. באופן שבסבת זה לא היו להם בנים כחצי שבט הממועט. ובשמירת המקדש שהיו שלמים ודבקים בה' יותר מברבוי הבנים. לפי שחשקה נפשם בתורה יותר מבאשת נעורים. והתורה יש בה כל תענוגים והכסף והזהב לפי שהוא כבוד מכל כלי חמדה. ולכן חתם הפרשה ואמר כל זכר מבן חדש ומעלה כ"ב אלף. לפי שהלוי מבן חדש שוה יותר מהישראלי מבן עשרים. ומבן שלשים היה שוה יותר מאחר של חמשים. ומבן חמשים שוה יותר מאחר של פ'. ולכן ישוב מצבא העבודה. וישב באהל החכמה והעצה. וכל זה תשלום הדגלים כי כמו שצוה בדגלים לישראל יהודה במזרח. וראובן בדרום. כן צוה בלוים גרשון למערב. והקהתי לדרום. ומררי לצפון. משה אהרן ובניו מזרחה. בענין שיהיו מסודרים כסדר הדגלים. ולפי שרצה ליקח את הלוים תחת הבכורות. צוה לפקוד הבכורות וליקח הלוים במקומם. וזהו פקוד כל בכור זכר וגו'. וכן קח את הלוים תחת כל בכור וגו':

פרק ד

פסוק ב

אח"כ אמר נשא את ראש בני קהת. לפי שהם בעלי מעלה בתורה ובחכמה יותר מכל אחיו ונבחרים מכולם. אמר מתוך בני לוי. כאלו בני קהת נבחרו מכל השבט. ולכן צוה עליהם בראשונה למנותם מבן שלשים ועד בן חמשים. ונתן להם הדברים היותר מקודשים לפי קדושתם. וז"ש זאת עבודת בני קהת באהל מועד קדש הקדשים הארון והשלחן והמנורה והמזבחות. ולפי שעבודתם היתה קדש הקדשים. צוה עליהם אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי. כי הם חשובים עלי ככל השבט. ולכן לא אמר את משפחות הקהתי. אלא את שבט משפחות הקהתי. וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו. אחר שבהכרח יש להם לגשת אל הקדש. אהרן ובניו שהם יותר קדושים מהם. יבאו ויסדרו אותם איש איש במקומו. ולא יבואו לראות כבלע את הקדש. כתוב במדרש הנעלם כי כמו שכסותו של אדם הוא כבודו. כאומרו ותחת כבודו יקד יקוד. כן בכלי המשכן צוה לעשות להם כסתות לכסות כל כלי וכלי. בענין שלא יהיו מגולים. וכמו שלפעמים יכבדו האדם מצד מלבושיו כן יקרה בכלי הקדש. ולכן לא רצה השי"ת שיבואו לראות כלי הקדש כשהם מופשטים ממלבושים וכסויים. פן יעלה במחשבתם לזלזל בהם. וזהו כבלע את הקדש:

פסוק כב

נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם. לפי שלמעלה אמר נשא את ראש בני קהת. וגרשון היה הבכור והיה ראוי להקדימו בראשונה והקדים לקהת. לזה אמר נשא את ראש בני גרשון גם הם. כמו שנאמר בקהת נשא את ראש בני קהת. כן אמר בגרשון נשא את ראש בני גרשון גם הם. כי אחר שהוא בכור ראוי לומר בו כמו בקהת. ולכן תמצא שלא אמר במררי נשא את ראש בני מררי אלא בני מררי. אבל בגרשון אמר נשא כמו בקהת לפי שהיה בכור. ולזה אמר בגרשון לבית אבותם למשפחותם. אבל בקהת אמר למשפחותם לבית אבותם. לרמוז כי הטעם שאמר בהם נשא ראש בני גרשון כמו בקהת. לפי שהיה בכור כמו בית אב. וזהו לבית אבותם מצד בית אבותם. וכן במררי אמר למשפחותם לבית אבותם מטעם הנזכר. וכל זה הכבוד ניתן לבני קהת מפני מעלת התורה. כאומרם ז"ל יקרה היא מפנינים מכהן גדול שנכנס לפני לפנים. וכן אמרו יקרה היא מהבכור שיצא קודם אחיו. כד"א וזאת לפנים בישראל. ולכן אע"פ שגרשון היה הבכור. יצא קודם קהת ונתן הכבוד לקהת לפי שהיה בעל תורה. לפי שאין כבוד אלא לחכמים שנאמר כבוד חכמים ינחלו. כאומרם ז"ל את מוצא בו' דורות שהיו עד יעבץ ולא נאמר בהם כבוד אלא בו. לפי שהיה בעל תורה דכתיב ויהי יעבץ נכבד מאחיו. ולכך אמרו כי בני לוי מעולים מכל השבטים. ובני קהת מעולים מכל שבט לוי. ומה חשיבותם שבשביל כבוד הארון היו הולכים יחפים. כאומרו של נעליך מעל רגליך כי המקום וגו'. וכן היו הולכים הפך מכל האחרים. שכל האחרים היו הולכים פניהם לדרך. ובני קהת היו הולכים פניהם אל הארון ואחוריהם אל הדרך. אמר הקב"ה אחר שכל זה עושים לכבודי. אני עושה לכבדם בראש. דכתיב נשא את ראש בני קהת ואח"כ נשא את ראש בני גרשון. הה"ד כי מכבדי אכבד. וכל זה מפני כבוד התורה שהיה קהת מקהיל קהלות ברבים. ולכן נקרא קהת כמו שכתבתי. ובפירוש קהלת הארכתי בזה ואמרתי שהטעם שנקרא שלמה קהלת לפי שהיה מקהיל קהלות ברבים. ומטעם זה נקראו תלמידיו בעלי אסופות. על שהם מקהילים ומאספים העם לשמוע ד"ת. כאומרו אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. וכן אמרתי שנקרא קהלת לפי שהיה חכם מכל האדם. כמו שהיה קהת מכל שבטו ומכל ישראל. וזהו קהלת שיש בו קהת. להורות שהיה בו מעלת החכמה כמו בקהת. והלמ"ד של קהלת הנוספת בו. הוא רמז למלכות שלמה שהיה חכם ומלך. והיו בו שלשים מעלות שהמלכות נקנית בהן. כאומרם ז"ל גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות. שהמלכות בשלשים מעלות. והתורה במ"ח. ולפי ששלמה היה בעל תורה והיו בו שלשים מעלות של המלכות נקרא קהלת. ולכן בכאן אמר נשא את ראש בני גרשון גם הם. כמו שצויתיך על בני קהת בראשונה אע"פ שגרשון היה הבכור. ולכן אמר בקהת ויפקוד משה ואהרן ונשיאי העדה את בני הקהתי. כי מפני כבוד התורה מנו אותם משה ואהרן ונשיאי העדה. אבל בבני גרשון לא אמר ופקודי בני גרשון ובסוף אמר אשר פקד משה ואהרן על פי ה' ולא הזכיר בו הנשיאים. אבל בבני מררי תמצא ששינה ואמר ופקודי משפחות בני מררי למשפחותם. מה שלא כתב בקהת וגרשון אלא למשפחותם לבית אבותם. ובמררי כפל בני מררי למשפחותם. ואולי שאע"פ שהיה הקטן היה מרובה במשפחות יותר מאחיו. ולכן אמר בו ופקודי משפחות בני מררי למשפחותם. וכן תמצא שכתב בו על פי ה' ביד משה כמו שכתב בקהת אבל בבני גרשון לא אמר ביד משה. ואולי שאמר כן מן הטעם הזה עצמו. או שרצה לומר בו משפחות. וכן וביד משה לכבודו. לפי שהיה הקטן והיה עליו טורח מרובה מכל אחיו. ולכן תמצא כי להחזירם כולם לכבוד בשוה לקרר דעתם. חזר לומר בכולם כל הפקודים אשר פקד משה ואהרן ונשיאי ישראל את הלוים. וכן חזר לומר על פי ה' פקד אותם ביד משה. איש איש כדי לכתוב בכולם ביד משה מפני כבודם. כאומרם גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה:

פרק ה

פסוק ב

צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה. לפי שבכאן חתם סדר הדגלים למושבותם. וסדר מחנה הלוים לד' רוחות העולם בסדר הדגלים. ואמר ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנות. להורות שעד כאן אע"פ שהיה אהל מועד בנוי. אחר שלא היו סדורים הדגלים סביבו כביכול. עדיין לא היתה בו קדושה גמורה לשלוח טמאים. אבל עכשיו שכבר נשלמו הדגלים ונסדרו סביב לאהל מועד. עכשיו הוא ביפיו והדרו וקדושתו. ולכן סמך מיד עם תשלום הדגלים וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב. כי אין ראוי להיות מחנה קדוש כזה שהוא כדוגמת מחנה של מעלה בין טמאים. ולז"א מן המחנה סתם למעלה ולמטה. ולהורות על זה תמצא בכאן ג' מחנות. לפי שמחנה ישראל הוא כדוגמת שלשה עולמות כמו שכתבתי בפ' בראשית. ורז"ל אמרו שנכתב זה בכאן להודיענו כמה רע גורם העון. כי קודם העון של העגל היו ישראל כולם טהורים בלי עון בלי טומאה בלי נגע. ובעון העגל נזרקה בהם טומאה וזיבה ונדה. כדכתיב כי פרוע הוא ואין פרוע אלא טמא כאומרו וראשו יהיה פרוע. ולכן אמרו כי באותו יום נמצא בהם זב ומצורע וטמא נפש:

פסוק ו

וסמך לכאן איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם ואשמה הנפש ההיא. להורות כי אחר שהזהיר על טומאת הגוף ראוי להזהיר על טומאת הנפש. כי טומאתה היא מצד החטאים והעונות. וזהו איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם. ובזה ואשמה הנפש ההיא. וכמו שטהרת הגוף הוא בטבילה. כן טהרת הנפש היא הוידוי. ולכן אמר והתודו את חטאתם. ולפי שהוידוי אינו מועיל אלא לדברים שבינו לבין השי"ת. כמאמרם ז"ל במסכת יומא דרש רבי אליעזר בן עזריה מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. עבירות שבין אדם למקום יוה"כ מכפר. ושבינו לבין חבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חברו. אמר בכאן והשיב את אשמו בראשו וירצה את חבירו. כי הוידוי אינו מועיל בלי השבת הגזילה:

פסוק יב

וסמך לכאן איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל. לפי שלמעלה אמר דין מעילה כאומרו למעול מעל בה'. שזאת היא מעילה בקדשים שכפר בשלישי שביניהם. כי זאת האשה מועלת בקדשים ג"כ. כאומרם ז"ל איש איש לרבות של מעלה ה' שמו. ולהורות שזאת המעילה היא מעילה גדולה מהראשונה. אמר בכאן ומעלה בו מעל. שתי מעילות מעילת השם ומעילת הבעל. אבל למעלה אמר למעול מעל בה'. כאלו לא מעל אלא בה' לבדו אחר שהוא על עסקי ממון. אבל בסוטה שהיא עסקי נפשות אמר מעילה בשם ומעילה בבעל. ולכן אמר ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו. שמצוה לבעל לקנא את אשתו. אחר שהוא דבר שמנפש ועד בשר יכלה. ולכן אמרו מנחת קנאות היא קנאת המקום וקנאת הבעל. וכן אמר מנחת זכרון מזכרת עון. להורות שבמנחה זו עולה זכרונה לשמים. ולקח הכהן מים קדושים. שנתקדשו בכיור והיו מראות קדושתן באשה זו לגלות נבלותה לעיני מאהביה. וזה פלא גמור שהיו המים קדושים וטובים לכל הגוים. ומתוקים מדבש ונופת צופים. ובבואם בגוף. טמא לא היה יכול לסובלם. ומעוררים בו מדוים וכאבים גדולים מנשוא. כדכתיב ובאו בה המים המאררים למרים וצבתה בטנה ונפלה יריכה. ולכן אמר מים קדושים:

פסוק יז

ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן. לפי שתחלת ברייתו של אדם היתה במים ובעפר. ולפי שזה העפר היה מעפר ארץ ישראל. כדכתיב עפר מן האדמה הידועה. עד שאמרו שצבר עפרו ממקום המקדש לפי שהיה קדוש. לכן צוה בכאן שיקח מעפר המשכן שהוא דומה לעפר המשכן. ונתן אל המים להשקותה. לראות אם ימצא בגוף זאת האשה עפר קדוש שנבראת ממנו. או אם יש לה עפר אחר טמא ואין בה מעפר ארץ ישראל. והנה בחינת אלו המים שרשם היתה מעשיית העגל. ולכן אמרו שם וישק את בני ישראל נתכוון לבודקן כסוטות. ולכן כמו שכתב שם ויטחן עד אשר דק לעפר. כן אמר בכאן ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן. וכמו שאותו עפר של העגל היה עפרות זהב. כדכתיב ויקח את העגל אשר עשו ויטחן עד אשר דק לעפר. כן אמר בכאן ומן העפר ולא אמר מן האדמה. כדכתיב ועפרות זהב לו. וכתיב הכל היה מן העפר ואפילו גלגל חמה. וזאת הקדושה תלויה בארץ ישראל לפי שהיא נקראת ארץ החיים והיא נקראת אחותי כלה כדכתיב אתי מלבנון כלה. ונקראת אשה יראת ה' בסוד אני האשה הנצבת עמכה בזה. והיא נקראת מנחת קנאות. והיא חרב נוקמת נקם ברית לצבות בטן ולנפיל ירך. והיא נקראת קרקע המשכן. ולכן אמרו אסתר קרקע עולם היתה. עד שלזה צוה להשקות הסוטה מי כיור עם עפר המשכן. וזה הוא סוד הסוטה לפי האמת ולפי הפשט. ועוד אני סבור לפי הפשט. כי ענין הסוטה באלו המים שנקראו מים המרים. שהאמת כדברי האומר שלא היו משליכים בהם דברים מרים כי מים קדושים הם. אבל הטעם שהיו מרים לה והיו מצבים בטנה ומפילים יריכה היה. לפי שהיא עברה הברית שכרתה עם בעלה. אחר שנתקדשה לו בכסף ובשטר ובביאה. וזאת היא כעין השבועה שנשבע העבד תחת ירך אברהם אדוניו. וכן בכאן עברה זאת האשה שבועה אחרת של שבעה והיא שבועת האלה. כדכתיב והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה. והשבועה כבר ידעת שהיא חמורה מאד כאומרם שבה כלול ארור ונידוי וקללה. כאומרו בכאן בשבועת האלה שהיא שבועה של קללה ושל חרם. וכבר ידעת כי העובר על החרם נכנס בקרבו רוח עועים וכלתו את עציו ואת אבניו. והחרם נכנס בכל רמ"ח אבריו. כי זהו חרם בהפוך אותיות רמ"ח. ואם האדם שב מחטאתו ומתודה ומתחרט וחוזר בו. הש"י מרחם עליו. וזהו חרם בהפך אותיות רח"ם ארחמנו נאם ה'. ולכן תמצא בענין עיר הנדחת שכתב שם ולא ידבק בידך מאומה מן החרם למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים. כי המועל בחרם הוא לו מצודים וחרמים. ואם נשמר ממנו יהיה לו רחמים במקום חרמים. ולכן אחר שזאת האשה מועלת בחרם ובשבועות האלה ובאו בה המים המאררים למרים. לפי שבאו ונכנסו בה מכח הארור והצר הצורר שנקרא נחש ויצר הרע. ונאמר בו ארור הוא מכל הבהמה. ונכנס בקרבה עם רוח עועים ועושה זאת האשה חרם ונכנס המים בקרבה מכח האלה והשבועה שהוא חרם ושבועה. כאומרו בשבועת האלה וצבתה בטנה ונפלה יריכה. וכבר הודעתיך בענין יעקב דכתיב ביה ותקע כף ירך יעקב. שזה בא מצד סמאל שהוא לצד שמאל ואינו מבחין בין צדיק לרשע:

ולפי דעתי כן זה הענין רמוז בנבואת זכריה באומרו ואשוב ואשא עיני וארא והנה מגלה עפה. כי זה רמז על ענין סוטה דכתיב בה וכתב הכהן את האלות. ותמצא בדבריהם ז"ל נמחקה המגלה מערערים אותה וכו'. ולכן אמר בכאן מגלה עפה. לפי שמי שעובר על החרם הוא הולך בארץ עיפתה כמו אופל. ויאמר אלי זאת האלה היוצאת על פני כל הארץ. כי זה רמז על שבועת האלה של הסוטה. כי כל הגונב מזה כמוה לא ינקה. וכל הנשבע מזה כמוה לא ינקה. והגונב עובר על החרם כענין עכן. וזאת האשה גנבה דעת לבעלה. וגנבה זרע ממקום אחר. ואח"כ נשבעה לשקר בשבועת האלה. ולא רצתה להתודות עונה. הוצאתיה נאם ה' צבאות זאת המגלה וזאת האלה. ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר ולנה בתוך ביתו וכלתו את עציו ואת אבניו. כאומרם ז"ל דברים שאין האש מכלה אותם החרם והשבועה מכלה אותם. ואמר ולנה בתוך ביתו. לרמוז שנכנס בתוך גופו של אדם החרם. ורוח הטומאה ורוח עועים. וכלתו את עציו ואת אבניו. שזה רמז על הירך והבטן שהם יסודות הגוף. ואחר כך בא לפרש יותר כל הנזכר ואמר שא נא עיניך וראה מה היוצאת הזאת. ר"ל הנזכרת למעלה כאומרו האלה היוצאת על פני כל הארץ. ויאמר זאת האיפה היוצאת. זה רמז על קרבן הסוטה שהיא איפה שעורים כדכתיב קמח שעורים. והנו רוח סערה ורוח עועים הנמשך מן השעורה כאומרו מן הסערה זאת. בכל הארץ כאומרו ויאמר ה' אל השטן מאין תבא ויאמר משוט בארץ ומהתהלך בה. לעוות אדם בריבו. והנה ככר עופרת נושאת. זה רמז על מה שאמר ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן. כי מעט עפר שמשליכין במי הסוטה הוא חשוב לה כככר עופרת. לכלותה ולחונקה בהדרוקן. וזאת אשה אחת יושבת בתוך האיפה. זאת היא האשה הארורה שזנתה תחת בעלה. ולפרש יותר אמר זאת הרשעה וישלך אותה אל תוך האיפה וישלך את אבן העופרת אל פיה. כמו שכתבתי לחונקה ולהורגה בעפר המשכן שהוא העופרת. כי ראוי שתסכר פיה ותאלם אחר שנשבעה לשקר. ואשא עיני וארא והנה שתי נשים יוצאות ורוח בכנפיהם ולהם כנפים ככנפי החסידה ותשאנה את האיפה בין הארץ ובין השמים. רמז בזה כי זאת האשה השקיתה יחידה נעשתה שתים. הא' האשה הסוטה. והשנית היא אשת זנונים לילית רבתה. שחוזרת לפעמים צורת נשר ולפעמים צורת איש. בלהט החרב המתהפכת. ורוח בכנפיהם הוא רוח עועים. ולהנה כנפים ככנפי החסידה. זה רמז לאשה המנאפת כדכתיב החסידה האנפה. ואמר אנה הנה מוליכות את האיפה ויאמר אלי לבנות בית בארץ שנסר וגו'. כי שמה ננער הזנות והחנופה וגסות הרוח כמוזכר בקידושין. הרי לך מפורש שכל זה רמז על פרשת הסוטה. ואיך עון הסוטה שמעלה שתי מעילות בשם בעוברה השבועה והחרם. ומעלה בבעלה כמו שפירשתי למעלה. וזהו והיתה אם נטמאה ותמעול מעל באישה ובאו בה המים. ואם לא נטמאה האשה ונקתה. לא כמו שאמר לעיל וכל הנשבע מזה כמוה לא ינקה. אלא ונקתה ונזרעה זרע:

וכן רמז בזה באומרו ונקה האיש מעון. כי זה רמז על החשוד. והאשה ההיא תשא את עונה. כמאמרם ז"ל שענתה אמן בגילוי הראש. לפי שאמר בה ופרע את ראש האשה. וכשהשביעו אותה כתיב וענתה האשה אמן אמן. ואמן הוא שם כאומרם גדול העונה אמן יותר מן המברך. כי המברך אינו אומר אלא שם של ה' והעונה אמן עולה צ"א כמנין יהו"ד אלהי"ם. ואחר שענתה אמן בגילוי הראש חטאה. ולכ"א והאשה ההיא תשא את עונה. ולכן יש להזהר שלא לענות אמן ולא לברך בגילוי הראש:

וי"א כי פרשת הסוטה היא רמז על החטא ע"ד המושכל. כי כשירא אדם שיצרו גובר עליו ונפשו הולכת אחר התאוות. ראוי לו להכניעו. וזהו איש איש כי תשטה אשתו. ומה תיקון יש לזה והביא האיש את אשתו אל הכהן. שזה רמז שילך אצל חכם שהוא ככהן וכמלאך ה'. והביא את קרבנה עליה. שצריך להתקרב אליו ולהגיד לו כל דבריו וכל עונותיו. והקריב אותה הכהן והעמידה לפני ה'. רמז שיקריב החכם לזה האיש וידבר על נפשו הדברים הראוים לו לעבודת השם. ולקח הכהן מים קדושים. זה רמז שצריך החכם להגיד לו ד"ת והמצוה שנקראת מים קדושים דכתיב הוי כל צמא לכו למים. ומן העפר יתן אל המים. זה רמז שיזכיר (בו) [לו] יום המיתה דכתיב כי עפר אתה ואל עפר תשוב. וזה על דרך שאמר רגזו יצריכם ואל תחטאו. אמרו בלבבכם שיעסקו בתורה. ואם לאו יזכור לו יום המיתה דכתיב ודומו סלה. והעמיד הכהן את האשה ופרע את ראש האשה. זה רמז שיבזהו אם לא ישמע לד"ת. וזהו וביד הכהן יהיו מי המרים. הם ד"ת המרים כגידים ולבסוף הם מתוקים מדבש. ואם לא ישמע ובאו בה המים המאררים למרים. כי אחר שלא שמע בד"ת ימות בנפש מרה. וכל הפרשה הולכת על זה הדרך:

פרק ו

פסוק ב

וסמך לכאן פרשת הנזיר. ואמר איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר. להורות שמצד היין והתענוגים אדם נפתה אחר הערוה והעבירה. כאומרו זנות יין ותירוש יקח לב. ואמרו אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות. ואמרו הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. ובמה יזיר עצמו מן היין ומן העבירה. בנודרו נדר לה'. כי כשיראה יצרו גובר עליו יקפוץ בשבועה ויאמר חי ה' אם אעשה דבר כזה. כאומרם ז"ל בבועז חי ה' שכבי עד הבקר. למי נשבע ליצרו נשבע שהיה עומד על ימינו לשטנו ואומר לו אין עון בזה כי רות פנויה היא וכבר טבלה מטומאתה. והוא לא רצה ונשבע ליוצרו כדי שלא יפתהו. והיה מתפלל ואומר יהי רצון מלפניך שלא תתנני שיחה בפי הבריות. באופן שאיש אל ידע בדברים האלה. וכן אל יודע כי באה האשה הגורן היא גורן השעורים. כי זה רמז אל בעל הסערה שהיה רוצה לפתותו. ובדבר כזה הותרו השבועות כאומרו נשבעתי ואקיימה וכן נשבע להרע. ולכן אמר בנזיר כי יפליא לנדור נדר נזיר. כי אין תיקון אחר להזיר אדם עצמו מן היין ומן התענוגים. אלא לנדור נדר ולשים על לבו בכח אל. לבלתי התגאל על כל התועבות האל:

ואמר כי יפליא. כי אחר שהאדם נמשך אחר התענוגים והבלי הזמן. פלא גמור יהיה אם יוכל להזיר עצמו מהם. אבל זה יהיה בנדר להזיר לה'. ובשביל אהבתו תהיה כוונתו. וכל מגמתו ראוי שיהיה לשבר העומד לעומתו. כי הוא הצר הצורר תמיד האדם בערמתו. ובזה יהיה קדוש לאלהיו. נזיר אלהים יהיה פרוש מן היין והשכר פן ישתה וישכח מחוקק. ובזה יהיה פרוש מכל מיני מדות הדין. ודבק בשם ה' וברחמיו. ולכן אמר בשמשון נזיר אלהים. שהיה ראוי להיות פרוש מכל מיני מדות הדין שהם רמז לחטא האדום. ולכן אמר בעשו שהוא שטן הלעיטני נא מן האדום האדום הזה. כי אין תאותו אלא הלעטה ואכילה ושתיית היין. כאומרו הוי משכימי בבקר שכר ירדופו. שנראה להם שהם רודפים אחר השכר להשביע עצמם כפי הצורך. ואח"כ מאחרי בנשף יין ידליקם ויבער בהם כאש בנעורת. או יאמר יין ידליקם שהיין ומדות הדין והחטא האדום כיין. ידליקם וירדפם עד חובה אשר משמאל. כאומרם ז"ל עולה ומשטין יורד ונוטל נשמה. ולכן להפריש הנזיר מזה. אמר מיין ושכר יזיר. וכן תער לא יעבור על ראשו. לפי שהיא מדה"ד כאומרו יגלח ה' בתער השכירה. ובזה קדוש יהיה. דבק בשם ה' גדל פרע שער ראשו. לפי שהשער באיש הוא הודו והדרו. כדוגמא של מעלה כדכתיב שעריה כתלג חיוור. וכל זה תבין משער שמשון שהיה כחו והדרו ואחר שחטא סר כחו והדרו ושערו. וכן צוה לנזיר על נפש מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא דומה לכ"ג. ולכן אמר כי נזר אלהיו על ראשו כמו שאמר בכ"ג:

פסוק ח

וחזר לומר כל ימי נזרו קדוש הוא לה'. להורות שצריך לשמור עצמו מכל ספק טומאה. וכן שלא יכנס לבית שיש בה גוסס שיוכל למות פתע פתאום. וזהו וכי ימות מת עליו פתע פתאום. וצוה עליו בקרבן לכפר עליו מאשר חטא על הנפש. ר"ל שחטא במה שלא נזהר מטומאת נפש שמת עליו פתאום והוא צריך לחזור לנזירותו מחדש. וזהו שאמר על שציער עצמו מן היין. ולפי שזה האדם קודם נזירותו. חטא בסיבת התאוות הגוברות עליו במחשבה ובמעשה. הצריך קרבן במלאת ימי נזירותו עולה וחטאת ושלמים. עולה לכפר על הרהור הלב. וחטאת על מעשה. ושלמים להשלים נפשו בשלימות האמיתי. ולכן צוה וגלח את שער ראש נזרו ונתן על האש. לפי שאולי ישוב לחטוא ביצרו הגובר עליו. צוה עליו לשרוף שער ראשו כאומרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים. בענין שיזכור מה שעבר עליו מן הצער. ולא ישוב להתחמם באש התאוות אלא שישרפם באש:

פסוק יט

ואמר ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל וחלה אחת ורקיק מצה אחד ונתן על כפי הנזיר. להורות לו שצריך להתגבר ביד חזקה ובזרוע נטויה. להשמר מכף מעול וחומץ הוא שאור שבעיסה המעכב על ידו. ושיתדבק במצה שמורה להיות בן חורין. וזהו ורקיק מצה אחד. וכן רמז בזה שאין ראוי לאדם לחזור להפריש עצמו מיין התאוות מכל וכל. אלא שיהנה קצת מהעולם מעט צרי לשמירת הבריאות. ומעט דבש ללקיחת תענוג. ואת היותר יחרים. וזה לזרוע בשלה וחלה אחת ורקיק אחת. כי אלו הדברים הצריכים לקיום חייו. ולכן יצאו שלמים של נזיר לידון בזרוע בשלה יותר מכל השלמים כולם. כי הזרוע הוא אחד מס' באיל. ולכן אמרו האחרונים קבלה בידינו. שאין עוף שאין בו ששים כנגד דם הלב להיות בטל בששים. וזה לימדוהו מזרוע בשלה מן האיל. וזהו להורות שיש לו ליהנות אחת מששים מזה העולם בהיתר. ולכן אמר ואחר ישתה הנזיר יין. כלומר ע"ז התנאי ישתה הנזיר יין. כי מובטח לו שלא יחטא. אבל אם ירצה לילך אחר מראית עיניו כבראשונה יענש:

וזה תמצאהו מפו' בשמשון. כי לפי הברכות שקיבל מיעקב זקנו וממרע"ה ומהמלאך שבשר לאמו. היה ראוי להיות דבוק בשם ה' מכל האדם. והוא לא רצה להיות נזיר אלהים פרוש ממדת הדין. אלא דבק בו ובעל בת אל נכר נפל ביד אשתו. ולכן תמצא שכתוב בזאת הפרשה איש כי יפליא. ונאמר בשמשון והוא פלאי. וכן אמר ומפליא לעשות. להורות כי זאת הפרשה איש כי יפליא. הרומזת על שמשון שהיה נזיר אלהים מן הבטן. ולא יהיה נזיר אחר כמוהו. אם לא יהיה נוטה אחר שרירות לבו. כי כן הבטיח המלאך והוא יחל להושיע את ישראל. ולא יהיה גבור כמוהו אעפ"י שיהיה פרוש מן היין. וזהו כי נזיר אלהים יהיה הנער. ועכ"ז והוא יחל להושיע את ישראל. אעפ"י שלא יגמור הדבר מצד חטאו וזה פלא גמור. כי לאמו צוה להפריש עצמו מן היין. וכן אביו התפלל לפני ה' ואמר יבא נא עוד אלינו ויורנו. כי אני בספק אם אשמור עצמי מכל אלו הדברים כמו האשה אם לאו. כי משפט הנער כבר היו יודעים אותו. אחר שאמר בו כי נזיר אלהים יהיה הנער. ולכן באתהו התשובה מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר. ר"ל מכל הדברים שאמרתי לאשתך תשמר אתה. וזהו תשמר כי זכר נמצא כנקבה נסתרת. ולכן מכל אשר יצא מגפן היין לא תאכל כל אשר צויתיה. תשמר אתה. כי זה דבר יותר ראוי לך מלאשה. אבל לפי שהאשה נמשכת יותר אחר התאוות צויתיה בראשונה. ולפי שמנוח היה חושב שהיה נביא ה'. אמר נעצרה נא אותך. והמלאך השיב לו לפי דרכו אם תעצרני לא אוכל בלחמך. כי לא היל"ל אלא לא אוכל סתם אבל א"ל בלחמך. לפי שלא ידע מנוח כי מלאך ה' הוא. ולפי שלא רצה לאכול אמר מה שמך כי יבא דברך וכבדנוך. ויאמר לו מלאך ה' למה זה תשאל לשמי. כי אין לנו שם ידוע אלא לפי הפעולות שאנו עושים ידועים שמותינו. וזהו שאמרו במדבר סיני רבה אם אתה היית חכם לא היית שואל על זה כי מפרשת הנזיר היה לך ללמוד מה שמו. מה כתיב שם בנזיר איש כי יפליא. ואם כן אחר שבנזיר כתיב כי יפליא ואני באתי להפליא זה הנער להיות נזיר מן הבטן. למה זה תשאל לשמי והוא פלאי. מזמן התורה שכתוב בה כי יפליא. כי זה וזה שוין באותיות. ולפי שהמלאך אמר לו ואם תעלה עולה לה' תעלנה. למד מנוח שהיה ראוי לעלות עולה. ולכן ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה ויעל על הצור לה' ויעל מלאך ה' בלהב המזבח:

פסוק כג

וסמך לכאן ברכת כהנים אחר שסדר הדגלים בד' מחנות כמי שיוצא למלחמה. כאומרו שאו את ראש מבן עשרים שנה. והזהירם בדברים הצריכים לנפשם בענין הסוטה והנזיר. וסמך מיד ברכת כהנים שהיא ברכת לויה. להורות שההולכים אל המלחמה צריכים שמירה לויה. בין שתהיה מלחמת הגוף או מלחמת הנפש. מלחמת הנפש. כאומרו וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר תמיד הוא יצר הרע. כי אויבי האיש אנשי ביתו. ולכן צריך ברכה ושמירה. וזהו יברכך ה' וישמרך מיצר הרע וכן עולה בגימטריא יאר ה' שיאר פניו אליך כנגד היצר הרע. ישא ה' פניו אליך שירים השם פנים של זעם ממך שהוא היצר הרע. בענין שישים לך שלום ממלחמת יצר הרע. מלחמת הגוף. מן האויבים זהו יברכך ה' וישמרך מן האויבים. יאר ה' פניו אליך ויחונך בעיני כל העמים בענין שלא ילחמו עמך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום ממלחמת האויבים כאומרו ונתתי שלום בארץ. או יאמר יברכך ה' יאר ה' ישא ה'. לפי שהשלימות והמעלה לפעמים יושג מצד האדם עצמו לפי שהוא ראוי. ולפעמים אע"פ שלא יהיה האדם ראוי לא מצדו ולא מצד האבות. יהיה ראוי לפי שכל העם יסכימו במעלתו. כמו שתאמר כי המלך להיות מלך ראוי שיהיה ראוי מצד עצמו. כאומרו הוא ובניו מלמד שאם בנו ראוי הוא קודם לכל אדם. ולפעמים אע"פ שלא יהיה ראוי. בשביל האבות יהיה ראוי. כאומרו בשלמה רק את הממלכה לא אקרע שבט א' אתן לבנך בעבור דוד עבדי. ולפעמים יהיה ראוי בשביל הסכמת העם. כאומרו ונמליך מלך בתוכה את בן טבאל. מי שיראה טוב לנו בלי שום בחינה. וכנגד אלו הג' אמר בכאן אלו הג' ברכות: כנגד הא' שיהיה ראוי מצד עצמו. אמר יברכך ה' וישמרך מצד עצמך. וכנגד הב' שהיא מצד האבות. אמר יאר ה' פניו אליך ויחונך. וידוע כי מלת פנים בתורה היא כמו קודם. כמו ופני לא יראו שת"א ודקדמי. וידוע כי מה שהוא קודם האדם הם האבות המולידים אותם. ואמר בכאן שיאיר השם הפנים הקודמים לך שהם האבות. כאומרו ויוציאך בפניו בפני אבות. באופן שהאבות יהיו ראויים ובזכותם יברכך ה' אע"פ שלא תהיה ראוי. וזהו ויחנך ע"ד חן כמו שפי' אצל ונח מצא חן בעיני ה'. וכנגד הג' שהיא שלפעמים אין האדם ראוי לא מצד עצמו ולא מצד האבות. כאומרו מה זה היה לבן קיש. וכן מצד היותו שאול רועה אתונות אביו לא היה ראוי. וזהו הגם שאול בנביאים. ויען איש משם ויאמר ומי אביהם. כלומר כי הנבואה אינה שורה מצד האבות אלא מצד היות האדם ראוי. והעד הנביאים האחרים שלא היו אביהם נביאים וזהו ומי אביהם. על כן היה למשל הגם שאול שהוא בלתי ראוי במספר הנביאים. אבל במלכות אמר הראיתם כי בו בחר ה' מצד עצמו. ולפי שלפעמים יהיה האדם נבחר מצד הסכמת העם בלי ערך עצמו ועצם האבות. אמר בכאן ישא ה' פניו אליך. ר"ל כשיקרה שהאבות לא יהיו ראויים ויסירם השם מעל פניו ויצאו. וזהו ישא ה' פניו שישא וירים האבות שקדמו לך שהם נקראים פנים כמו שכתבתי. וישם לך שלום מצד הסכמת העם. שכולם יסכימו במעלתך. כי שלום היא מלה כוללת. שלום האדם עם עצמו או שלום אחרים עמו. כי אין שלום אלא הסכמה ואחדות. ולכן נקרא השם שלום לפי שהוא אחד. והתורה נקראת שלום לפי שבה סוד האחדות. והמלכים נקראו שלום לפי שהם אחדים כאומרו מלאכי שלום:

או יאמר יברכך ה' וישמרך יאר ה' ישא ה'. ג' ברכות כנגד דין ורחמים ודין. יברכך ה' ברחמים. יאר ה' פניו אליך מצד הדין. שיאיר השם פנים של זעם בענין שתהיה מבורך מכח הדין. ישא ה' פניו אליך מכח הרחמים. ופי' ישא ה'. שירים אליך פניו ויביט בך בעין יפה פנים בפנים. כאומרו פנים בפנים דבר ה' עמכם. ולא יכבוש פניו למטה כאומרו וירא אלהים את בני ישראל. וכן אמר ואנכי הסתר אסתיר פני וגו'. אלא ישא ה' פניו וירים אותם למעלה לדבר אליך פנים בפנים. ולא יכבוש אותם למטה. בענין שישים עליך שלום ורחמים:

או יאמר ישא ה' פניו אליך. שיסיר השם ממך פנים של זעם. וישם לך שלום. שהוא רחמים. ואמר וישם לך שלום באחרונה. לפי שהשלום הוא כלל כל הטובות. והפכו כלל כל הרעות. כדכתיב עושה שלום ובורא רע. ולכן אמר עת מלחמה ועת שלום. ר"ל שיעשה שלום לנו עם כל העתים. ולכן אנו חותמים תפלתינו בשלום לפי שהיא חתימת כל הטובות. ולפיכך אנו מתחילין ג"כ ה' שפתי תפתח שהוא השואת היסודות. כי כמו שהשפתים סבת הדיבור. כן היסודות שבאדם סבת החילוק והפרוד. ובהשואת היסודות האדם בשלום ובמישור. וזהו ה' שפתי תפתח כמו ויפתח הגמלים. וכשהשם יחסום היסודות שלא יקטרגו על האדם. מיד ופי יגיד תהלתך. אבל אם הם חלוקים א"א להגיד האדם ולמשוך התהלה. וזהו אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני. שזה כנגד ה' שפתי תפתח. אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי. כי אם זה הרשע הוא שטן הוא יצר הרע כנגדי. מיד אני אלם ויש מחסום לפי. אבל כשיש שלום בארץ ובין היסודות. מיד בה' אהלל דבר. וזהו אודה ה' בכל לבי בלי חילוק. ומיד אספרה כל נפלאותיך. ולכן באה החתימה מעין הפתיחה עושה שלום במרומיו יעשה שלום עלינו. בענין שיהיו כל היסודות בהסכמה אחת. ולכן אמרו שצריך שיתן שלום לשמאל תחלה. כי בשלומם יהיה לנו שלום אחר שבה תלוי המחלוקת והשלום. ולכן חתם בברכת כהנים וישם לך שלום. כי כשהשם יתעלה ישא וישלך ממך פניו של זעם. מיד ישם לך שלום:

ולכן אמרו כי בזאת הברכה יש בה סוד הלויה כי הלויה הוא חבור. ואחר שיש בה שלום יש בה לויה וחבור בין הגופים ובין האנשים. ולכן זאת הברכה יש בה סודות גדולים. ובה סוד כל התורה כולה שהיא שלום והיא עדות ואות בין השם ובינינו שהתרה בנו במדת השלום. והוא רוצה להיות בשלום עמנו ומבקש אהבתינו. ובה אנו משיגים למעלות הרמוזים בג' יודי"ן הראשונים יברכך יאר ישא. וזו היא למ"ד של לויה והוא"ו היא שם של וי"ו שהוא יהו"ה וי"ה של לויה. כנגדם יש באלו ג' פסוקים חמש עשרה תיבות כנגד י"ה. וכן ביברכך ה' וישמרך יש חמש עשרה אותיות כנגד י"ה. ובפסוק השני יש עשרים אותיות כנגד שם של אהיה שעולה עשרים ואחד. ועם השם הם עשרים ואחד. ובפסוק שלישי יש עשרים וחמשה אותיות. כנגד שם של יהו"ה שעולה עשרים ושש ועם השם הם עשרים ושש. ואותיות כל השלשה פסוקים עולות ששים. כנגד הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה. ולכן מפחד בלילות שהוא פחד גיהנם או פחד החלומות. יכוין בברכת החזן באלו הששים אותיות ויועילוהו. וכן הם כנגד ס' מסכתות. להורות שאלו הפסוקים הם כלולים מתורה שבכתב ותורה שבעל פה. וכן יש באלו השלשה פסוקים כ"ח אותיות הויה. רצוני לומר כל הההי"ן והיודי"ן והווי"ן של ג' פסוקים אלו של יברכך ויאר וישא. הם כנגד יגדל נא כ"ח ה' ומגדל עוזו. וזהו כח מעשיו הגיד לעמו בברכה זו שצוה לכהנים לתת כח ושלום לעמו. וכן יש בפסוק ושמו את שמי כ"ח אותיות. להורות על מה שאמרנו. וכן יש ביברכך ה' שבעה אותיות של הויה כנגד זיין. לפי שכלי זיונם ושמירתן של ישראל זאת הברכה. ובפסוק השני יש עשר אותיות של הויה. כנגד עשר הדברות ועשרה מאמרות ועשר ספירות. ובפסוק השלישי יש י"א אותיות הויה. להורות על ספירה עליונה שהיא למעלה מי'. ובפסוק ושמו את שמי יש ז' אותיות הויה. להורות שהברכה הזאת היא כלי זיין של ישראל. והיא ג"כ כנגד ז' ברכות של כנסת ישראל שהיא נקראת כלה ושלום. וכן יש מתחלת הפרשה עד וישם לך שלום מ"ה אותיות של הויה. כנגד שם של יהו"ה שעולה במלואו מ"ה. וזהו מה ה' אלהיך שואל מעמך. וזהו דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. כי אדם עולה מ"ה. וכן תמצא מתחלת הברכה עד ואני אברכם מ"א תיבות. כנגד שם של מ"ב היוצא מפרשת בראשית. ואע"פ שאין התיבות אלא מ"א. עם השם של מ"ב הם מ"ב. וזהו כנגד ה' בם. והשם שיוצא מאלו השלשה פסוקים הוא שם של כ"ב אותיות כנגד ב"ך יברך ישראל. להורות שזאת הברכה היא כלל כל התורה כולה שיש בה כ"ב אותיות. והוא שם אנקת"ם פסת"ם פספסי"ם דיונסי"ם בשכמל"ו. שיש בו כ"ב אותיות והוא שם של ברכת כהנים. והוא טוב לשמירה ולכל הדברים. והאומרו דרך תפילה כזה הסדר יועיל לו מאד ובפרט כשיאמרו ברכת כהנים יאמר "אל "נא "קרב "תשועת "מצפיך "פחדך "סר "תוציאם "ממאסר "פדה "סועים "פתח "סומים "ישעך "מצפים "דלה "יוקשים "וקבץ "נפוצים "סמוך "ה' "מפלתינו בשכמל"ו:

סוף דבר הברכה הזאת היא כלל כל התורה כולה. לפי שהוא ברכה משולשת יש לנו לדרוש שהיא כנגד אברהם יצחק ויעקב שהם חוט משולש בזכיות. יברכך ה' וישמרך כנגד אברהם שהוא בעל הברכות. דכתיב ואברכה מברכיך וכתיב והיה ברכה. יאר ה' פניו אליך כנגד יצחק שיש לו פנים של זעם. כדכתיב ופחד יצחק היה לי. ולפי שיצחק בשעת העקידה נסתכל בדיוקנו של מעלה. לפי שהשם האיר פניו אליו עד שבסבת האורה החזקה כהו עיניו. אמר בו יאר ה' פניו אליך. ובברכה זו אנו מאירים פניו של זעם. וזהו ישא ה' פניו אליך ויחונך. כדכתיב ראה ראינו כי היה ה' עמך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום כנגד יעקב שנתן לו השלום. דכתיב ויעקב נסע סוכותה היא סוכת שלום. לפי שכבר עשה שלום למעלה ולמטה. למעלה עם המלאך דכתיב ויאבק איש עמו. וכתיב וירא כי לא יכול לו וכתיב כי ראיתי אלהים פנים אל פנים. וזהו כנגד ישא ה' פניו אליך. ותנצל נפשי כנגד וישם לך שלום. וכן עשה שלום למטה עם עשו אחיו דכתיב וישקהו וכתיב אציגה נא עמך מן העם אשר אתי. מה כתיב שם ויבא יעקב שלם שלם בגופו ובנפשו. שלם מהמלאך שנצחו. שלם מאחיו שאמר לו יהי לך אשר לך והודה לו על הברכות. והוא יושב אהלים בין אהל אברהם ויצחק. ועשה שלום ביניהם ומכריע ביניהם בסבת האמת והשלום. דכתיב תתן אמת ליעקב. והוא הכתוב השלישי המכריע ביניהם בסבת השלום שיש בזה הפסוק השלישי. והאמצעי הוא הנבחר בכל הדברים. ולכן נקרא הבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה. כי השלום מכריע בכל הדברים. ולכן כתיב בו וישם לך שלום. וכן אלו השלשה ברכות הם כנגד שלשה ברכות ראשונות של שמנה עשרה שהם כנגד אברהם יצחק ויעקב. מגן אברהם. כנגד יברכך ה' וישמרך. אתה גבור לעולם ה'. כנגד יצחק שיש לו זרוע עם גבורה. אתה קדוש. כנגד יעקב דכתיב והקדישו את קדוש יעקב. ואמר ונקדשתי בתוך בני ישראל. ואמרינן גמרינן תוך תוך. להלן כתיב והבריח התיכון בתוך וגו'. וכתיב ונקדשתי בתוך וגו'. מה להלן יעקב אף כאן יעקב. וכבר אמרתי לך שהוא האמצעי שלם. ומזאת הברכה למד משה לומר את גדלך כנגד אברהם. ואת ידך החזקה כנגד יצחק. אשר מי אל בשמים ובארץ כנגד יעקב. דכתיב ויקרא לו אל אלהי ישראל. והוא עשה שלום בשמים ובארץ כמו שכתבתי למעלה. וכן אלו השלשה ברכות הם כנגד שלשה אחרונות. רצה ה' אלהינו כנגד אברהם. שהוא בעל החסד והרצון דכתיב הנה נא הואלתי לדבר אל ה'. וזה כנגד יברכך ה'. מודים אנחנו לך צור חיינו ומגן ישענו הוא כנגד יצחק. שלו הגבורה והדין. וזה כנגד יאר ה' פניו אליך. שים שלום הוא כנגד יעקב. שהוא בעל השלום. ולכן בחתימה יש גם כן שלום. המברך את ישראל בשלום. וזה כנגד וישם לך שלום שהיא חתימת אלו השלשה ברכות. וכן אלו השלשה פסוקים מתחילין ביו"ד כנגד שלשה יודי"ן שאנו כותבים במקום השם. שהם רמז על שלשה דברים עליונים שכתבתי בפרשת בהר סיני. שהם כנגד יהו"ה. וכנגד ישראל. וכנגד ירושלם. וזהו שלם לאלהא רבה. שלם לחזקיהו מלכא שהוא כנגד ישראל. שלם לירושלם קרתא. ולכן יברכך ה' כנגד השם. יאר ה' כנגד ישראל שהשם מאיר להם פנים. ישא ה' פניו אליך כנגד ירושלם שנקראת סוכת שלום. ואע"פ שהיא נופלת בעונותינו. זמן יבא שיסלק השם פני זעמו ממנו וישם לה שלום. וזהו ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. כי בשלום העיר יהיה לנו שלום. וכתיב ונתתי שלום בארץ:

פסוק כז

ואמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. להורות שאע"פ שהשם צוה לכהנים שיברכו לישראל. השם היה המברך והמסכים על ידם. וזהו ואני אברכם לישראל. ולכן אמר ושמו את שמי. שהם לא היו עושים אלא שהיו מסדרים סדרי הברכה והשמות וזהו ושמו ויסדרו. וכן ושמו אותם איש על עבודתו. אבל אח"כ השם היה המברך והגומר על ידם. וזה תמצא מפורש בפסוק בכל המקום אשר אזכיר ולא אמר תזכיר. לפי שהשם הוא היה המזכיר. כי כשהכהנים היו מזכירים השם. השם היה בא וממשיך את שפע הברכה. והמלה היתה מושמה בפי הכהן מכח השם שהיה מזכיר. וזהו אף הוא היה מתכוין לגמור את השם. ולא אמר להזכיר אלא לגמור. שהכהן היה הגומר על יד השם. כאומרו בירושלמי בקול רם בקולו של רם. מלמד שהקב"ה משתף שמו עם הכהנים וזהו אזכיר ושם הארכתי. וז"ש בכאן ושמו את שמי. כלומר יסדרו שמי הכהנים. ואח"כ אני המברך. וזהו ואני אברכם לישראל והוא כפתור ופרח:

פרק ז

פסוק א

אח"כ אמר ויהי ביום כלות משה וגו'. לפי שברכת שלום של מעלה היא לכנסת ישראל שנקראת אחותי כלה. סמך בכאן ויהי ביום כלות משה כלת כתיב. לפי שבכאן נכנסו ישראל ככלה לחופה בז' ברכות שהזכרתי למעלה בפסוק ושמו את שמי. וכן סמך לכאן חנוכת הנשיאים. להורות כי אחר שהיו להם דגלים והיו ראויים ליסע בסדר ד' מחנות של מעלה. וכבר היו מבורכין בברכת לויה. וידוע כי משא המשכן ובפרט קרשי המשכן בריחיו ועמודיו ואדניו. לא היו יכולים הלוים לישא אותם כמו שהיו נושאים בני קהת הארון. לזה נדבה רוחם אותם להתנדב שש עגלות צב לשאת הדברים הנזכרים. וזאת היא עצת התורה שאמר שנתן להם נתנאל בן צוער נשיא יששכר. לפי שכל הדברים צריכים סיוע. כי העולם עומד על עמוד אחד. שנאמר וצדיק יסוד עולם. וי"א על עמודים רבים. וכן ראוי כי אפילו כסא הכבוד עומד על החיות. ולפי שענין הדגלים חמדו אותם מיום מ"ת. לפי שראו ד' מחנות שכינה באופנים וחיות ועגלות נושאות המרכבה. ראו הנשיאים שעדיין לא נגמרה מלאכת הדגלים. לפי שכמו שלמעלה היו אופנים וחיות נושאות ד' מחנות. כאומרם והאופנים וחיות הקדש. שזהו ואתא מרבבות קדש. כן היה צריך למטה בדגלים ובד' מחנות. אופנים וחיות ועגלות נושאות המשכן שהוא דמות המרכבה. ולכן נסמכה פרשה זו לברכת כהנים להשלים ענין הדגלים. ולכן ויביאו את קרבנם שש עגלות צב וי"ב בקר למספר שבטי בני ישראל. ולקיום העולם שהוא י"ב שעות ביום וי"ב שעות בלילה וי"ב חדשים בשנה. ולהגין עלינו מי"ב נסיכי ישמעאל המקטרגים עלינו. ולזה באו י"ב בקר שור לאחד. כאומרם לבקרים אצמית כל רשעי ארץ להכרית מעיר ה' כל פועלי און. הם מדות הדין המקטרגין עלינו אמר שש עגלות צב וי"ב בקר. כי העגלות היו מכוסות בענין שלא יראו. לפי שידוע שהעגלות הם באות מכח הדין ומכח העגל. והעד על זה עגלה ערופה שהיא באה לסלק חרון אף מישראל. הנמשך מצד רוח הטומאה הוא יצר הרע הוא מלאך המות. והעד השני עגלה יפיפיה מצרים ומיד קרץ מצפון בא בא. הוא הצפוני הכורת והמכלה. ולכן אמר שש עגלות צב מחופות ומכוסות. שלא יצאו לקטרג על ישראל. ולכן לא אמר מכוסות אלא צב. להורות שעיקר שרשם של אלו המקטרגים הם מצד רוח הטומאה. ושם מחנהו החולד והעכבר והצב למינהו. וזהו שש עגלות צב. כולם נפרדים איש מרעהו בצבים ובפרדים. ולכן אמר עגלה על שני הנשיאים. ולא נשיא אחד לעגלה אחת. לפי שהיה צריך זכות הרבים. וטובים השנים מן האחד להגין על מדה"ד הקשה. ומשה לא היה רוצה לקבלם כי חשב כי ארון נושא נושאיו עצמו לכ"ש. וכן כל כלי המשכן היו כלי הקדש והם נושאים את עצמם. ואז א"ל השם קח מאתם כי נמוקם עמם והלכה כמותם. והיו לעבוד את עבודת אהל מועד. לפי שהם קדש. וכלי הקדש ראוי לכפות ולכבוש כל מיני מדות הדין. כאומרו ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו. ואהל מועד לא נעשה אלא לכפר עון העגל ולהבריח המזיקים שנתחברו לישראל. ולכן אמר והיו לעבוד את עבודת אהל מועד. כי מה שהיה עושה אהל מועד היו עושים אלו העגלות. שהיו משימין עליהן כלי המשכן כדי לכופם ולשימם מרמס כטיט כל חוצות וכלי הקדש עליהם. ולפי שראתה עינם של שבטים יותר מעינו של משה. אמר ויקח משה את העגלות ואת הבקר ויתן אותם אל הלוים. כי להם ראויות העגלות לפי שהם באים מכח הדין. כאומרו המעט מכם כי הבדיל אלהי ישראל אתכם. כי בהם סוד ההבדלה והדין. כאומרו והבדלת את הלוים. ולפי שהם באים מכח הדין אמר והעבירו תער על כל בשרם. כי התער הוא מדה"ד כאומרו בתער השכירה. ולכן אמר ונתת אותם אל הלוים. כי היו משוררים במקדש וכורתים כל הזמורות ואשכלות מרורות של מדה"ד בכח המזמורים. וזהו זמירות היו לי חוקיך. ולכן נקראים זמירות מן לא תזמור:

פסוק י

ואמר ויקריבו הנשיאים את חנוכת המזבח. להורות שלא היה קרבנם העגלות והבקר לבד. אלא שהתנדבו ג"כ לחנוכת המזבח כל אחד ביומו קרבן הנזכר בכל אחד ואחד. וחזר לומר ויקריבו הנשיאים את קרבנם לפני המזבח. להורות על קרבן העגלות והבקר שאמר למעלה ויקריבו אותם לפני המשכן. והוא כמו לפני המזבח. וכן אמר ויקריבו הנשיאים. להורות שכולם הקריבו בשוה בלי תוספת ומגרעת כדי שלא להטיל קנאה בסעודה. ולהורות שכולם היו נשיאים בלי הבדל בנדבה זו וברצונם הטוב. לכן אמר ויאמר ה' נשיא אחד ליום בשביל היום ובשביל קיום העולם. שעכשיו נתבשם מכל וכל. לפי שבו ביום הוקם המשכן למעלה ולמטה. וחזר לומר נשיא אחד ליום. להורות ג"כ שבזכות זה היום יעמוד לישראל לאותו יום הגדול והנורא. וכתיב והיו לי ליום אשר אני עושה סגולה לזמן משיחנו באותו יום:

פסוק יב

ואמר ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו. להורות על מעלת נחשון שלא אמר בו ביום הראשון הקריב נחשון. שהיה נראה שמעצמו הקריב. אבל אמר ויהי המקריב ביום הראשון. כאלו אמר שלא הקריב אלא ברשות. ולא רצה להקריב עד שנצטוה מפי השם. ולפי שלא היה רוצה ליתן הכבוד לראובן הבכור. לכן אחז"ל שבכולן נאמר נשיא יששכר נשיא ראובן חוץ משבט יהודה שלא אמר בו נשיא. לפי שהיה משפיל עצמו וכן כדי שלא יתגאה. ואם יחזור לאחוריו ימצא כתוב נחשון בלי נשיא. וכן אמרו שאמר בו וקרבנו בוי"ו מה שלא אמר בכל השבטים כדי שלא יתגאה לומר שהוא הקריב ראשון כי כבר קדמו קרבן אחר. ואולי רצו בזה כי אחר שנתנאל בן צוער נתן להם עצה זו. הרי הוא כאלו קדמו אחר והוא שני. וזהו וקרבנו. או שרמזו בזה על קרבן הנשיאים שהתנדבו שש עגלות צב וי"ב בקר. ושם אמר ויקריבו נשיאי ישראל כולם בשוה. וכן אמר עגלה על ב' הנשיאים בענין שבזה הקרבן כבר קדמו אחר. ולכן אמר וקרבנו בוי"ו התוספת כאילו לא היה הוא ראשון. וכן אמרו כי אמר וקרבנו בוי"ו יתירה כנגד ששה דברים שחסרו מאדם הראשון בעון חוה. והם זיוו וקומתו וחייו וטעם הארץ וטעם הפירות וסילוק שכינה. וכולן חזרו בזה היום בסבת קרבנות הנשיאים. וזהו וצדיקים ישכנו ארץ ישכינו שכינה בתחתונים וכמ"ש. וזהו שעד היום היה העולם רופף מחטא אדם הראשון. ובזה היום נתבשם העולם וחזר אדם לקדמותו וחזרה הארץ והפירות לטעמן הראשון. ולזה תמצא בדברי רבותינו ובמדרש. שדרשו קצת מאלו הקרבנות על אדם הראשון. כמו שדרשו שלשים ומאה משקלה כנגד שנותיו של אדם הראשון כשהעמיד עשרה תולדות. וכן מדרשים אחרים רבים בדברי המפרשים ובדבריהם ז"ל. ולכן לא ראיתי להאריך בהם ולא לעשות מדרש או משמעות באלו הקרבנות והשקלים לפי שהארכתי הרבה בזאת הפרשה:

פסוק יח

ביום השני הקריב נתנאל בן צוער. הקריב את קרבנו פעם אחרת לפי שלא היה רוצה ליטול שררה על ראובן אחיו הבכור כמו שעשה יהודה עד שנצטווה מפי השם. ביום השמיני נשיא לבני אפרים וגו'. כבר אחז"ל שזכה להקריב שבט יוסף בשבת. לפי ששמר יוסף במצרים השבת דכתיב וטבוח טבח והכן. ואמר אין והכן אלא שבת שנאמר והכינו את אשר יביאו. וכן אמרו שלא הפסיק שבט בין שבט אפרים ומנשה. לפי שהוא לא רצה להפריד בין פוטיפר ואשתו. אבל עכ"ז נראה לי שהיה ראוי להזכיר שם יוסף באלו הקרבנות. אחר שהם דבר גדול והם יסוד העולם. ויוסף הצדיק היה יסוד עולם. ובתחלת הספר באותו מספר הזכיר שם יוסף. וכן בשילוח המרגלים נזכר שם יוסף ג"כ. ואולי למה לא הוזכר בכאן. לפי שהזכירו למעלה בתחלת הספר במנין הצריך לדגלים שכתב לבני יוסף לאפרים אלישמע בן עמיהוד. לא הוצרך להזכיר שמו עכשיו אחר שכל זה סיוע הדגלים כמו שכתבתי. ואולי לא הזכיר שמו בכאן מהטעם שאמרו חז"ל שקצרו ימיו יותר מכל אחיו. לפי ששמע אומר עבדך אבי כמה פעמים ולא חשש לכבוד אביו. ואולי מזה הטעם עצמו לא רצה להזכיר שמו בכאן. לפי שענין אלו הנשיאים היה מעלה וכבוד. ואין ראוי לכבדו בכאן אחר שהוא לא חשש לכבוד אביו. ואין צריך בכל זה כי כבוד בניו הוא כבודו. כאומרו ויברך את יוסף ולא ברכו אלא בירך את הנערים. וכבוד גדול נתכבד בכאן מכל השבטים. שהיו בשבטו שני נשיאים מה שלא היה בכל השבטים:

פסוק פד

ואמר זאת חנוכת המזבח למעלה ולמטה. ואמר וזאת כנגד וזאת אשר דבר להם אביהם. לפי שיעקב סידר להם הדגלים כאומרם באותות לבית אבותם. להורות שכל זה בזכות התורה דכתיב וזאת התורה. ומיום מתן תורה אוו הדגלים וזהו זאת כנגד זאת. ולהורות על זה אמרו בסתרי התורה עשרה עשרה הכף בשקל הקדש. עשרה עשרה למאי קא אתא. אלא עשרה למתן תורה. עשרה למעשה בראשית. ולהורות כי בשביל התורה נתקיים העולם. והכל נתקיים ביום זה של קרבן הנשיאים. ולהורות שהתורה לא נתנה אלא לי"ב שבטי ישראל. אמר כל זהב הכפות שהם תורה שבכתב ותורה שבעל פה שנתנו מידו של הקב"ה ק"כ. כנגד ק"כ זקנים ומהם כמה נביאים שתקנו תקנות התורה וסדר התפלה כמוזכר במקומו. כל הבקר לעולה י"ב. כנגד י"ב נשיאים. וכל בקר זבח השלמים עשרים וארבעה פרים. כנגד עשרים וארבעה ספרים של תורה. אילים ששים. כנגד שיתא סדרי משנה. והם ששים מסכתות דכתיב ששים המה מלכות:

פסוק פח

וחזר לומר זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו כדי לסומכו לפסוק ובבא משה. להורות שהחנוכה הראשונה היתה ביום המשח אותו באלו הקרבנות. והחנוכה השניה היתה חנוכת השכינה לדבר עם משה. כי תכלית המשכן ואלו הקרבנות לא היה אלא להוריד השכינה לתחתונים. וזהו אחרי המשח אותו. כי החנוכה הראשונה היתה ביום המשח בענין הקרבנות. והחנוכה האחרת שהיתה אחרי המשח אותו. היתה זאת ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו. וזה להורות במעלת משה שהשיג עתה בחנוכת הנשיאים מה שלא השיג עד עתה. והוא כי פעמים אחרות כשנכנס משה היה ממתין עד שבא הדיבור אליו. אבל עכשיו בבא משה וישמע את הקול. שכבר היה שם השם ממתין ומדבר. לפי שזה המקום אוה למושב לו. ואמר מדבר אליו ולא אמר מדבר. להורות על מעלת השם. כי השם היה מתדבר אליו כמי שמדבר עם עצמו ומשה היה שומע. וזהו וישמע את הקול מדבר אליו. לפי שאין כבודו של מעלה לדבר עם ההדיוט. אלא הוא מדבר עם עצמו ומשה שומע:

פרק ח

פסוק ב

בהעלותך כבר אמרו ז"ל למה נסמכה פרשת הנרות לחנוכת הנשיאים. לפי שהיה מצטער אהרן שלא הוזכר בחנוכת הנשיאים. וא"ל הקב"ה אל תדאג כי לחנוכה אחרת אתה שמור. וכבר האריך הרמב"ן בזה ופירש המאמר בטוב. שהוא רמז על חנוכת נרות של חנוכה של חשמונאי ובניו. ואני הארכתי בזה בפרשת נח בפסוק והנה עלה זית טרף בפיה. שכתבו בסתרי החכמה לולי שהעיר ה' רוח הכהנים המשוחים בשמן זית בימי מתתיה ובניו. לא נשארו משונאיהם של ישראל שריד ופליט. ולכן סמך לכאן בהעלותך את הנרות לחנוכת המזבח. שזה רמז על הדלקת הנרות של חשמונאי ובניו. כי בענין אחר ענין הדלקת הנרות כבר נזכר למעלה. וכן ענין המנורה. ושם בפרשת נח פירשתי כל המזמור של חנוכת הבית. וענין המנורה כבר רמזתי למעלה שהוא ענין גדול. שהוא רמז לשבעה עננים של מעלה. ולכן אמר בכאן אל מול פני המנורה של מעלה. יאירו ז' הנרות שלמטה. ואמר ויעש כן אהרן. להורות שהוא בעצמו עשה דבר זה להדליק הנרות. לפי שהוא היה מקשר דברים של מטה בדברים של מעלה. והוא היה יודע סוד המנורה וז' נרותיה של מעלה ושל מטה. ולכן אל מול פני המנורה של מעלה העלה נרותיה של מטה. ואמר כאשר צוה ה' את משה. להורות שאע"פ שאמר למעלה יערוך אותו אהרן ובניו. עשה כאשר צוה השם אותו בכאן בהעלותך אתה בעצמך. וזהו העלה נרותיה כאשר צוה ה'. והוא בעצמו. לפי שלו נתגלה טעם המנורה לקשרה למעלה ולא לבניו. ואולי שעל זה רמז במדרש של מעלה שאמר לחנוכה אחרת יותר גדולה אתה שמור. כי הוא זה שגלה לו השם סוד המנורה של מעלה ושל מטה. ובזה הסוד כלול סוד י"ב נשיאים וקרבנם. ואיך הם קשורים בסוד המנורה של מעלה. בענין שבזה יש להם קיום. אחר שהם דבקים בה' וא"א שיכלו לעד לעולם:

ולהורות על ענין אלו המנורות. תמצא שאמר הנביא שמע נא יהושע הכהן וגו' כי הנני מביא את עבדי צמח אע"פ שלא יהיו ראויים. וזהו כי אנשי מופת המה. כי הם למופת ולאות לישראל. כי כמו שיהושע לא היה ראוי. אמרתי והסירו הבגדים הצואים מעליו והלבישוהו מחלצות כדי שיהיה ראוי. כן אביא את עבדי צמח הוא המשיח אע"פ שלא יהיו ראויים. עד שביום ההוא תקראו איש לרעהו אל תחת גפן ואל תחת תאנה. ולפי שאולי יאמרו ישראל כי ברוב הימים וברוב הצרות ובמיעוט הדעות והאמונה יכלו ישראל. לזה סמך ואמר וישב המלאך הדובר בי ויעירני וגו'. להורות שאע"פ שיהיו ישראל ישנים שינת עולם ולא יקיצו. ה' יעירם שישובו בתשובה ויקיימם. לפי שהם קשורים בסוד המרכבה וסוד המנורה. וז"ש מה אתה רואה לתת לו אות על זה. ויאמר ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגולה על ראשה. לקשרה למנורה של מעלה. ושבעה נרותיה עליה ז' וז' מוצקות. להורות שהיו ז' של מעלה מוצקות בז' של מטה לקשר כל הדברים. ואחר שישראל קשורים במנורה של מעלה א"א להם שיכלו. ושנים זתים רמז לב' משיחים משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. ולהורות שיש מנורה למעלה קשורה עם המנורה של מטה. אמר וזה מעשה המנורה וגו'. כמראה אשר הראה ה' את משה במנורה של מעלה. כן עשה את המנורה של מטה. ולפי שענין המנורה הוא רמז לאחדות ה'. והיא קשורה בסוד הסולם שהיה ה' נצב עליו לקשר כל הדברים וכל הדברים פונים אליו. לכן צוה אל מול פני המנורה של מעלה יאירו ז' הנרות. בענין שכל הנרות יפנו למעלה לאחדות אחד. ולזה היה צריך לכווין בהדליקו את הנרות. וכן זה הדבר בעצמו היה ראוי לכוין בעשייתה. שתהיה כולה עשוייה מחתיכה אחת בלי פירוד ולא אברים אברים ע"י חיבור: וז"ש וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד יריכה עד פרחה מקשה היא. באחדות בלי פירוד. באופן שהדלקת המנורה ועשייתה היה לכוונה אחת. לרמוז על אחדות השם ועל אחדות ישראל עם הדברים של מעלה. וזהו וזה מעשה המנורה מקשה זהב. כלומר וזה האמור בהדלקת המנורה ובכוונתה. הוא הוא עצמו מעשה המנורה. כי באופן אחר מה לנו להזכיר בכאן סדר העשיה. שכבר הוזכר במעשה המנורה:

ורבותינו אמרו שסמך הדלקת הנרות לפסוק ובבא משה. לרמוז כי השם לא היה צריך לאורה כי הוא אור העולם. ואם היה מצוה להדליק המנורה. היה בשביל משה שיראה כשיכנס. כאומרו ויקחו אליך שמן זית. ואחר שצוה על דיני הכהן וגילה לו סוד המנורה הקשורה עם חנוכת הנשיאים כמו שפירשתי. והוא תשלום הדגלים. צוה בכאן קח את הלוים וטהרת אותם. כי זה ענין צריך לדגלים. כי צוה בלוים שיחנו סביב למשכן אהל מועד. ושהיה נותן אותם לשמירת המקדש במקום הבכורות. ואם לא יהיו טהורים איך יחנו סביב למשכן. לזה בא להשלים ענין הדגלים ואמר וטהרת אותם. ופירש סדר הטהרה כיצד תהיה. ואמר וכה תעשה להם לטהרם וגו'. וצוה להקהיל את כל עדת בני ישראל ויסמכו בני ישראל את ידיהם על הלוים. לעשותם סמוכים במקומם. ושיבדיל אותם מתוך בני ישראל לעבוד את עבודת ה' ולשורר. כדי להבריח כל מיני מדות הדין לפי שהם באים מכח הדין כמו שכתבתי למעלה. ואמר ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל לקרר דעתם של ישראל שלא יאמרו שהם נפסלו ונלקחו הלוים במקומם. לזה אמר כי הלוים הם נתונים לאהרן ולבניו לשמשו. ובני ישראל הם הרבים והאדונים. והם נותנים אותם לכהן לשירות זה במקומם. וזהו לעבוד את עבודת בני ישראל. כאלו הם עבדים במקומם:

ולזה כוונו ר"ל באומרם ה' פעמים תוכף הקב"ה אזכרותיהם של ישראל בפסוק אחד. להודיע חבתם לפני המקום כמנין חמשה חומשי תורה. להורות שחבתם גדולה לפני המקום יותר מבראשונה. בענין שלא יחשבו שנתרחקו מהשם בלקיחת הלוים. ונראה לי כי מה שאמרנו בברייתא כמנין ה' חומשי תורה רמזו בזה כי בזה הפסוק רמוזים חמשה חומשי תורה בזה הסדר. ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל. זה רמז על ספר בראשית שבו רמוז ענין אהרן וקדושתו. כאומרם ז"ל יכולים אתם להפך בקר לערב וערב לבקר כך תוכלו לבטל אהרן מכהונה. כתיב במעשה בראשית ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. וכתיב ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים. ורמוז בזה כי אהרן הוא קיום העולם. והוא קיימו ובסמו שהיה עומד ליחרב בחטא אדם הראשון. עד שבקרבנות הנשיאים חזר העולם לקדמותו. ולפיכך ניתן לאהרן ברית מלח עולם. כי כמו שהמלח מקיים הדברים כולם. כן אהרן הכהן נתן קיום לכל העולם. ולכן הוא רמוז בכאן כאומרו ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל כנגד ספר בראשית. ולעבוד את עבודת בני ישראל באהל מועד. זה רמז על ספר ואלה שמות. כי שם יצאו מעבודת פרך של מצרים ונכנסו לעבוד את עבודת ה' באהל מועד. כי בזה הספר נבנה אהל מועד. ולכפר על בנ"י. זה רמז על ספר ויקרא. שבו נצטוו על הקרבנות שהם באים לכפר. דכתיב ונרצה לו לכפר עליו. ולא יהיה בבני ישראל נגף. זה רמז על ספר במדבר סיני. שנצטוה למנותם ע"י שקלים בענין שלא ישלוט בהם נגף. וכן צוה והלוים יחנו סביב למשכן אהל מועד ולא יהיה קצף על עדת בני ישראל. וכן בזה הספר יצא הקצף על ישראל החל הנגף. לולי משה בחירו עמד בפרץ. וצוה לאהרן בקטרת ועצר המגפה. בגשת בני ישראל אל הקדש. זה רמז על ספר ואלה הדברים. שבו נגאלו בגשת בנ"י אל הקדש בדברי משה ובתוכחותיו. ובזה הספר כתב ואתם הדבקים בה' אלהיכם וגומר. וכתוב קדוש יאמר לו על כל הכתוב לחיים בירושלם. ובו נגשו בני ישראל אל ערבות מואב אשר על ירדן יריחו להכנס אל ארץ הקדושה. ובו נתברכו מפי משה הקדוש. דכתיב וזאת הברכה אשר בירך משה איש האלהים ויאמר ה' מסיני בא ואתא מרבבות קדש. וזהו שאמר שתוכף אזכרותיהם ה' פעמים כמנין ה' חומשי תורה:

תוכן העניינים

צרור המור על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה