אור ברסלב

צרור החיים (לונשטם)· רבי אברהם לונשטם

שפתי ישנים

עונה לחש

ש"ות שפתי ישנים בו יבואר האיסור לשנות נוסחת התפלה או הברכות שתקנו אנשי כנסת הגדולה יששום מדבר וציה. ועין חלוש הראיה. בה יעל ענף פוירה. הליכות אמת צופיה. ינוב פרי דשנים. דובב שפתי ישנים.

שאלה. אותן התפלות והברכות אשר יסדו לנו אבירי הרועים אנשי כנסת הגדולה זכרם לברכה, וכפי העת והזמן בימינו, בהשתנות נימוסי עם ועם, מדינה ומדינה, ללשונותם וסדרם, לא יאותו אלה הנוסחות לתפלות ולברכות, אם נוכל לשנות את טעמם, ולתקן תפלות אחרות, או לא?

תשובה. אסור לשנות סדר ונוסח התפלות והברכות, בשום אופן ובשום זמן, והוא דבר מפורש בגמ' ופוסקים. כאשר נביא להלן אי"ה. אמנם טרם נערוך דברי הפוסקים בענין זה. מוצאים אנחנו נכון, לעורר לב כל קורא בדברינו על חקירה אחת, אשר על ידה יוסברו לנו דבריהם, והיו עינינו הרואות אותם במחזה האמת, ברורים וגלוי עינים.

הנה אנחנו מוצאים תורתנו הקדושה ונביאינו הקדושים מכנים בהק"בה, דיבור, ראיה, שמיעה, והרגשה. ואנחנו יודעים שכל אלה פעולות החושיים, לא יאותו למלך הכבוד יתברך שמו, הנשגב, והנעלה מכל ענין חומרי ולא ישיגהו גוף ולא כח שבגוף. אבל הוא יתברך משיגנו רצון קדשו מבלי דבור, באותו השלמות שאנחנו נוכל לעשות באמצעות הדבור דוקא. ויודע את אשר אנו מדברים בלתי שמוע, כאשר יכולנו אנחנו לדעת דוקא ע"י חוש השמע, ויודע מעשינו בלי ראות, כאשר נוכל אנחנו לדעת אך למראה עינינו. ומתרגש לענינינו בלי הרגשה פעולות. כאשר אנחנו מרגישים אך על ידי הרגשה גופנית או לבית. ולמען הסבר הדברים איש לאחיו, אנו משאילים לו יתברך פעולתינו החושיים, כמו דבור, וראי', ושמיעה, והרגשה, אף שחלילה לנו לגשם פעולותיו, ולומר היות בו אחד מכל אלו.

אמנם, לצייר אפשרות הדבור מבלי דבר, וראי', ושמיעה, והרגשה, מבלי ראות, ושמוע, והרגש, אי אפשר לשום איש, זולתי לאיש אשר כבר עלה עד רום מעלת ההשגה, וזכה להיות נשפע מקדושת אלוד', עד שיודע לו רצון בוראו יתברך, הוא נביא ד' האמתי, לאיש אשר אלה לו נגלו תעלומות האפשרות (עם שא"א לו לחלק ידיעתו לזולתו שלא הגיע עדיין למדרגת השגתו) איך ובאיזה אופן ידבר ד' מבלי דבר. וכפי העלותו במדרגת השגתו לדעת אמתת ענין דיבור הרוחני משולל ההשאלה, לפיהו יכול התבונן ג"כ אמתת ראייתו ושמיעתו והרגשתו יתברך, וידע איך יראה בלי ראות, ישמע בלי שמוע, וירגיש בלי הרגש.

ומעתה אם איש אשר נודע ומוחזק לנו היותו נביא ד' באמת, או איש אשר לפי העלותו במדרגת החכמה והחסידות והמדות, הוא קרוב למדרגה הגדולה הלזו, יאמר לנו:

אם תרצה לעבוד את ד' עד שירצה לפניו עבודתיך, ודרכיך והנהגתיך יראה ד' וייטב בעיניו, כה וכה תתנהג, וכה וכה תתפלל, וכה וכה תברכהו, אף כפי הנראה לנו, ענין ההנהגה אשר הוא מדריכנו בה, וענין התפלה אשר הוא עורך לפנינו, לא יאותה למלך הכבוד, וכפי משפט שכלנו, לו נאוה תהלה אחרת, ולנו הנהגה אחרת, אין אנו רשאין לשנות את טעמו ולהטותו אל כל אשר נחפץ, יען כי עורים אנחנו בענין זה, ואין מאתנו יודע לצייר אפשרות התקרבותינו לרוחני האמתי, במעללינו החומריים, וענין איכות הראי' והשמיעה, הצפונים תחת לבוש מלות ההשאלה, מנו נעלמה ולא נוכל לה. באופן שלא נוכל לומר עלה נעלה השמימה בתפלתינו עבודתינו, באופן זה או באופן זה, כפי אשר ייטב בעינינו, אחרי אשר כפי קוצר דעתינו, מחשבותינו החומריים, עם מחשבותיו הרוחניים, שלולי הערך ונעדרי היחס המה כולמו.

לכן עליו, ר"ל על הנביא האמת או הקרוב אליו, אשר לו נודעו פליאות סתרי איכות הענינים האלה, ואיך ובאיזה אופן תתיחסנה מעשי אדם ותחבולותיו, לרוחניות ראייתו, ושמיעתו, הרגשתו, ורצונו, עליו אנחנו צריכין להשען בכל הדברים, וכפי אשר יגיד לנו אליו נשמע, וכן נעשה.

למה הדבר דומה, לרופא הנותן לחולה תמרוקי רפואותיו, והנה איש עומד לנגדו שאינו בקי בחכמת הרפואה, וכפי פשטות מחשבותיו, לא ייטבו בעיניו דרכי הרופא:

הלא לא יערב זה את לבו לשאול לרופא מדוע ככה עשית, ומכ"ש שלא ישנה דבר מכל אשר צוה הרופא. יען, שכיון שלא נודע לו דבר מכל ענין חכמת הרפוא', לא ידע בחון סבת המחלה, והתיחסות סמי הרפואה אלי', ואף אם הגד יגיד לו הרופא טעמו ונימוקו, הוא הבער בענין החכמה הזו, אי אפשר לו להבינו כלל, כמו שאי אפשר להעטלף צייר נוגה השמש בתקופתה, וצריך א"כ על כל פנים לסמוך רק על דברי הרופא.

או ניקח משל יותר קרוב לענינינו. איש משרי המלך הפרתמים, אמר לאחד מאנשי העיר אשר לא הסכין לדבר זולתי עם אנשים כערכו, ויבקש לבקש דבר מאת המלך בזה האופן, ובאלה המלות, תערוך פתשגן כתבך, כי היא מנימוסי חצר המלך. הימצא האיש את לבבו לאמר, איני בוחר בדרך זה, כי איננו דרך ישר לפני איש כמוני, כי אסיף אליו דברתי ל הלא בהיותו יודע בעצמו שאינו יודע דבר מעניני המלך, דרכיו, ונימוסיו, על כרחו צריך הוא לסמוך על דברי זה הקרוב אל בית המלך, וידבר עמו יום יום, שאך עם זה הנימוס אשר הגיד לו האיש, ולא עם אחר, לפני מלכים יתייצב, יחנן, וישמע קולו.

כן הדבר הזה, אנחנו שלולי כל שמץ ההשגה, באיזה אופן שאפשר לתפלתנו ועבודתנו להתיחס לאמתת שמע העליון הנעלם, איננו רשאים לשאול את האיש אשר ידענו ממנו היותו משיג ענין התיחסות הזה, ויורנו ויאמר לנו:

זה הדרך לכו בו, כה תענו וכה תדברו, אם תרצו להשמע מאת מלככם הנעלה והמרומם על כל, מדוע דרך המלך ולא במסילה נעלה, כי היא ישרה בעינינו?.

ומעתה, אם אבותינו הקדושים חכמינו ונביאנו אנשי כנסת הגדולה זכרם לברכה, אמרו לנו:

באלה התפלות ובאלה הברכות אשר אנחנו עורכים לפניכם היום, תעבדון את ד' אלדיכם, ויעלה זכרוניכם לפני אביכם שבשמים ושב ורפא לכם.

איך נעמוד אנחנו אשר לא מצאנו חזון מ"ד, לאמור:

אנחנו נעלה אל הר ד', בנוסח תפלה שמצאנוה יותר יקרה מאותה אשר יסדוה אבירי הרועים האלה, אחרי שבנוסח זה ולא בנוסח הראשון נמצא חן ושכל טוב בעיני אנשים שכמונו? וכי שיח וכי שיג לו כמונו, כי נערוך דברי תחנונינו לפניו יתברך, לאלה התחנונים אשר נפיל לפני בשר ודם?.

וכי תאמרון אלי. אלה המשלים עצמם אשר הבאת, ישיבוך דבר:

שכמו שאנו רואים עניני הרפואה שנשתנה עתה הרבה מבימים הראשונים וכמו שאנו רואים נימוסי מלכינו בעת הזאת, נשתוו יותר עם הנימוס הרגיל בין איש ובין רעהו, מכאשר הי' בראשונה, כן ישתוו ג"כ תמרוקי רפואות הנפש, וכן ישתוה נימוס תפלתינו לפני מלכינו העליון, עם הנימוס הרגיל בינינו ובין מלכינו ושרינו.

אף אני אשיב אמרים לך על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. ונאמר ראשונה, הן לא טבעיות סמי הרפואות נשתנו, אך המחלות נשתנו, רצוני לומר, לא נשתנה הסם שהי' מסגולתו בימים הראשונים להחזיק הטבע, שיהי' עתה מחליש אותה, והמחמם שיהי' עתה מקרר:

והמשלשל שיעצור, וכדומה. אבל אחרי שכפי התמדת השתנות האיקלים לפי תנועות מערכות השמים, כן נשתנו המזגים:

נשתנה ג"כ ענין הרפואה, שיש שהי' צריך בימים הראשונים להתחלש, עתה יצטרך להתחזקות, ומי שהי' הראשונים מעבירים מחלתו, עי' סמים המקררים, יעבירוה עתה במחממים, וכדומה. וזה שאמרתי, לא הרפואות, אך המחלות נשתנו.

באופן שלא נוכל לדון מרפואות גויותינו עלולי השנוי על רפואות נפשותינו, העומדים בהשתוותם כל ימי היות חלד בשיעור אחד, עד שנאמר, שאלה התפלות והברכות אשר סדרו לנו נביאנו ז"ל רופאי הנפש האמתיים, ישתנו פעולתם על הנפש עתה מכאשר הי' מלפנים.

ועל השנית אני אומר חלילה וחלילה לנו לדמות הצורה ליוצרה ולערוך עניני מלכינו שהם בשר ודם כמונו, למלך יושב על כסא רם ונשא, הוא מלך הכבוד סלה. שהם, ר"ל מלכי בשו"ד, ילודי אשה, קרוצי חומר, כאלה הנתונים תחת ידיהם, אין משפט השכל גוזר על השתנות הערך ביניהם, כלל. ושלילות השתוותם אינו אלא הסכמיי, אם לטובת סדור המדיני בהתגבר עליהם אימת מלכם ע"י. ריחוק הערך שביניהם, ואם לשמירת המלך ע"י גודל התרחקותו, מאותן אשר עקבו ישמורו, אשר קוו נפשו. ואחרי ראות המלכים שבזמנינו, בהשתנות הזמן, ובהתיישבות מדות האדם בעתים האלו, שלילות הצורך להתרחק ממנהיגי אנשי ארצם, שהם ילודי אשה כמוהם, בשיעור הגדול שנהגו המלכים הקדומים, אינם חפצים לדבר גבוה ולהתגאות בכתר מלכותם לבלי צורך, נגד משפט השכל הישר. ולכן בחרו יותר להשוות מדותיהן אליהם. לא כן בתי חומריותנו עם אל, השוה בתכלית השוי, אשר חלילה לומר עליו שום ענין השתנות. אשר שלילות כל ענין ערך בינו יתברך ובינינו דרי מטה, הוא מגזירת משפט השכל הישר וענין התקרבותינו אליו יתברך, הוא ענין פלא ונעלם מעיני כל אשר לא מחזה שדי יחזה, ומי ישא את לבבו לאמור, שנתקרב בימים האלה אלינו (מחמת השיבותינו וטוב מעללינו?) יותר מאשר הי' בימי נבראנו וקדושינו הראשונים, עד שכאשר נדבר בין איש לרעהו, או כאשר נדבר לפני מלכי בשר ודם, כן ייטב בעיני ד'?

אבל, כאשר אמרו אלינו אבותינו הקדושי' הראשונים, אשר ידעו ואשר ראו את מעשי ד' הגדול הנעלם מעורת סכלתנו:

אלה התפלות ואלה הברכות, יהיו לרצון לפני כסא כבודו יתברך ויתעלה, וישמע אל ויעננו, הן הנה אין חליפות למו, אותן ולא אחרים, אנחנו יכולין להתפלל לפני אבינו שבשמים, עד מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים.

ומעתה, נציע לפניך ההלכות השייכות לענין זה.

איתא במשנה ברכות דף י"א ע"א, בשחר מברך שתים לפני' ואחת לאחרי', ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה, אחת ארוכה ואחת קצרה, מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר, לקצר אינו רשאי להאריך. ופירש"י, לחתום, בברוך. שלא לחתום, כגון ברכות הפירות ומצות. עד כאן.

וכתב הרמב"ם בהל' ק"ש פרק א' הלכה ו' וזה לשונו:

ברכות אלו עם שאר כל הברכות הערוכות בפי כל, עזרא ובית דינו (שהם אנשי כנה"ג שעזרא הכהן הי' ראש עליהם) תקנום. ואין אדם רשאי לפחות מהן ולא להוסיף עליהם. מקום שהתקינו לחתום בברוך אינו רשאי שלא לחתום, ומקום שהתקינו שלא לחתום, אינו רשאי לחתום. מקום שהתקינו שלא לפתות בברוך אינו רשאי לפתוח ומקום שהתקינו לפתוח אינו רשאי שלא לפתוח. כללו של דבר, כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות אינו אלא טועה, וחוזר ומברך במטבע.

וכתב עליו הכ"מ דברי המשנה הנ"ל והירושלמי והתוספתא, שהם מסכימים לכל מה שכתב הרמב"ם בזה. וכתב עוד הב"י שם כל המשנה ממטבע וכו' וחוזר ומברך. כ' הרמ"ך ולא נהירא מהאי עובדא דהאי (מלת תנא שם הוא ט"ס) דאמר בריך רחמנא מרי דהאי פיתא, וגם מההיא דאמר דיהבך לן ולא יהבך לעפרא, ופטרו אותו מלהודות אעפ"י ששינה ממטבע ברכת הגומל, ומנימן שינה ממטבע ברכת הזן אעפ"כ יצא עכ"ל.

הנה לא השיג הרמ"ך על גוף הדין שכתב הרמב"ם בזו ההלכה:

שהיא ודאי הלכה ברורה, ואינה סותרת כלל להאי המונימון, דכאן מיירי מפתיחת וחתימת הברכות, והם ודאי מעכבים בשינוי, וההיא דמונימון מיירי ששינה בנוסח אמצע הברכ', דהתחיל בנוסח הברכה ואמר בריך רחמנא מלכא כמפורש שם בגמ' אשר נביא בסמוך אי"ה, וגם האי דיהבך לן ולא יהבך לעפרא שם דף נ"ד ע"ב מיירי דאמרו בריך רחמנא מלכא דיהבך לן כמבואר בכל הראשונים, וגם הטור בא"ח סי' רי"ט כתב כן בפירוש ע"ש. וכיון שלא שינו אלא בנוסח אמצע הברכה יצאו בדיעבד. וכמ"ש הכ"מ בפרק א' מהלכות ברכות אשר נביא להלן אי"ה. אבל הרמ"ך לא השיג אלא אלשון הרמב"ם שכתב כל המשנה וכו' אינו אלא טועה וחוזר ומברך בטבע, שלשון זה משמע, דעל כל דבר ששינה במטבע הברכה, צריך לחזור ולברך:

על זה כתב הרמ"ך, ולא נהירא, דאף המשנה, אם לא שינה בפתיחת וחתימת הברכות יצא בדיעבד, כההיא עובדא דמונימון.

והם דברים נכונים. ואף הרמב"ם לא נקיט לשון זה אלא לפי שהוא לשון הגמ' כאשר נביא בסמוך אי"ה. ומשום דלדינא דברי הרמ"ך נכונים, לא השיג הכ"מ עליהם, כאשר השיג עליו בריש הלכות ברכות שם. ולקמן נחוה דעתנו אי"ה על דברי הרמב"ם והרמ"ך הנ"ל.

ואיתא שם דף מ' ע"ב, על כולם אם אמר שהכל יצא. אתמר רב הונא אמר חוץ מן הפת ומן היין, ור' יוחנן אמר אפי' פת ויין, נימא כתנאי, ראה פת ואמר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה, ראה תאנה, ואמר כמה נאה תאנה זו, ברוך המקום שבראה יצא, דברי ר' מאיר, ר' יוסי אמר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובתו, נימא רב הונא דאמר כר' יוסי ור' יוחנן דאמר כר' מאיר אמר לך רב הונא וכו' ור' יוחנן אמר לך וכו', מונימון רעיא כרך ריפתא ואמר בריך מרי' דהאי פיתא, אמר רב יצא, והאמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה, דאמר בריך רחמנא מרי' דהאי פיתא, מאי קמ"ל אע"ג דאין בלשון חול, תנינא ואלו נאמרין בכל לשון וכו' וברכת המזון, איצטריך ה"מ היכא דאמרה בלשון חול כי היכא דתקיני רבנן) אבל לא אמרה בלשון חול כי היכי דתקיני רבנן אימא לא קמ"ל. ור' יוחנן אמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה (ולדידי' מוקי היא דמונימון, בדאמר בריך רחמנא מלכא, כן כתבו הראשונים, וכתבו דאית דגרסי הכי בגמ' בפירוש).

וכתב הרמב"ם בפ"א מהלכות ברכות הלכה ה' וזה לשונו:

ונוסח כל הברכות עזרא ובית דינו תקנום ואין ראוי לשנותם ולא להוסיף על אחת מהן ולא לגרוע ממנה וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות אינו אלא טועה.

וזה לשון הכסף משנה שם, בפרק כיצד מברכין ראה פת נאה ואמר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה ראה תאנה נאה וכו' יצא דברי ר"מ, ר' יוסי אומר כל המשנה וכו' לא יצא ידי חובתו. וק"ל למה שינה רבינו לשונו וכתב אינו אלא טועה, וכן יש לדקדק למה נקיט ואינו ראוי לשנותם וכו', ויש לומר, דתרתי גוני שינוי הוי, האחד שהוא אומר נוסח הברכ' שתקנו חכמים, אלא שהוא מוסיף בה או גורע ממנה, או שהוא אומר כעין נוסח שתקנו חכמים, אבל הוא אומר אותה במלות אחרות, ומ"מ הן דומות לנוסח שתקנו חז"ל, וכיון שכונת דבריו עולה למה שתקנו חז"ל אין כאן טעות, אבל אין ראוי לעשות כן. השינוי השני הוא שמשנה לשון הברכה, כגון ברוך המקום שבראה, שהיא ברכה כוללת, וחז"ל תקנו לברך על כל דבר בפרטות, המוציא לחם מן הארץ, ובורא פרי העץ, וכיוצא, ועל זה כתב שאינו אלא טועה, וכיון דטועה הוא לא יצא י"ח וכדר' יוסי. ועוד י"ל דפלוגתא דר' מאיר ור' יוסי לא משום שבראה הוא, אלא מפני שלא הזכיר שם ומלכות, שאלו הי' מזכיר שם ומלכות ואומר ברוך אתה ד' אמ"ה שבראה, לכ"ע יצא, ומ"מ אעפ"י שמזכיר שם ומלכות ואומר ענין הברכות טועה הוא, דמה בצע לשנות ועכ"ז יצא י"ח, ולפ"ז מה שכתב וכל המשנה אינו אלא טועה אדלעיל קאי אמה שכתב ואינו ראוי לשנותה, וזה עיקר, דאלו לפירושא קמא תיקשי מי גרע מבריך רחמנא מרי' דההיא פיתא עכ"ל.

הארכתי בהעתק דברי הכ"מ האלו, מפני היותן לפענ"ד תמוהין מכל צד. שלפי היוצא מדבריו ז"ל בשני התירוצים, פסק הרמב"ם בההיא פלוגתא דר"מ ור' יוסי, כר' יוסי, אמנם בתירוץ הראשון אמר דר"מ ור"י פליגי בשינוי כל נוסח הברכה ובההיא פסק הרמב"ם וכתב אינו אלא טועה כלומר דאינו יוצא י"ח. ותירוץ זה דחה הוא ז"ל בעצמו, דאיך אפשר לומר דהרמב"ם פסק בברוך המקום שבראה כר' יוסי, והא ההיא דמנימון נמי הכי הוי דשינא מכל נוסח הברכה, כמה שאמרו בגמ' שם, אבל לא אמרה בלשון חול כי הכי דתקיני רבנן אימא לא קמ"ל. חזינן דמנימון לא אמר נוסח הברכה כלל. והנה הרמב"ם ז"ל פסק ההיא דמונימון באותו מקום בהלכה שאחר זה, נעתיקהו בסמוך אי"ה.

אמנם בתירוץ השני שתפס עיקר, אמר שר' מאיר ור' יוסי בלא הזכיר שם ומלכות פליגי ובהא הלכה כר' יוסי, והרמב"ם לא מיירי כלל מההיא פלוגתא וכו, כאשר העתקתיהו לעיל עיין עליו ותירץ זה הוא יותר תמוה. איך אפשר לומר דר' מאיר ור' יוסי בדלא הזכיר שם ומלכות פליגי, וקאמר ר"מ דמ"מ יצא, דאין צריך להזכיר שם ומלכות בדיעבד. א"כ הא דפליגי רב ור' יוחנן שם רב סבר כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה ור' יוחנן סבר כל שאין בה מלכות. אינה ברכה, הל' להש"ס למימר דאיתא כתנאי, דלר"מ אין צריך להזכיר כלל שם ומלכות.

והיותר תמוה, מה קאמר לעיל נימא רב הונא כר' יוסי ור' יוחנן כר' מאיר, פי' ר' יוחנן דאמר אפי' פת ויין אם אמר שהכל יצא סבר כר' מאיר דאם אמר ברוך המקום שבראה יצא, איך ס"ד דר"י יסבור כר"מ, א"כ יסתור דברי עצמו, דהוא אמר בסמוך בפירוש כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה. ומה צריך הש"ס למימר, ור' יוחנן אמר לך אנא דאמרי אפי' כר' יוסי עד כאן לא קאמר ר' יוסי התם אלא משום דלא אמר ברכה דתקיני ליה רבנן וכו', הל' כפשטא ז דמילתא וכפי האמת, עד כאן לא קאמר ר' יוסי אלא דלא הזכיר שם ומלכות, ואנא בדאמר שם ומלכות אמרי.

ועוד, איך לא אישתמיט בכולי גמרא למימר, שיהי' בדין זה דהזכרת שם ומלכות פלוגתא דתנאי דר' מאיר ור' יוסי.

אלא ודאי בדהזכיר שם ומלכות, ולא שינה אלא בנוסח הברכה קא מיפלגי, דר' מאיר סבר דיצא, ור' יוסי סבר כל המשנה וכו' אפי' הזכיר שם ומלכות לא יצא י"ח.

ואם כן, הרמב"ם דפסק להדיא שם בהלכה ו' ואם שינה את המטבע הואיל והזכיר אזכרה ומלכות אפי' בלשון חול יצא, והיא ההיא עובדא דמנימון, ע"כ לא פסק כר' יוסי אלא כר' מאיר.

ולולי דברי הכ"מ, היינו אומרים, דהרמב"ם כר' מאיר ס"ל, והיינו מפרשים לשונו כן, ואין ראוי לשנותם אפי' בנוסח הברכה, אבל אם שינה יצא, וכל המשנה ממטבע, ר"ל בעיקר המטבע, דהיינו שלא אמר שם ומלכות, או ששינה בפתיחה וחתימה, אינו אלא טועה, ויהי' זה א"כ, אותו הדין עצמו שכתב למעלה בהלכות ק"ש. ומה דנקיט לשון. זה דכל המשנה וכו' שהוא לישנא דנקיט ר' יוסי, אף דלא ס"ל כותי', כן נקטי גם שאר המפרשים לשון זה, אף דפסקו בפירוש כר' מאיר כאשר נעתיק לשונם בסמוך אי"ה.

אבל מה שכתב הכסף משנה ז"ל, שיהי' דעת הרמב"ם לפסוק כר' יוסי הן ודאי דברים מתמוהין מאד, מלבד מה שיש בפירושו השני, שתפס עיקר, מן הדוחק הגדול בדברי הרמב"ם ז"ל, כאשר יראה בבירור לכל מעיין,

וזה לשון הרא"ש, אמר רב הונא חוץ מן הפת ומן היין ור' יוחנן אמר אפי' פת ויין וקיי"ל כר"י לגבי רב הונא וכן נמי הא דפליג ר' מאיר ור' יוסי דר' מאיר קאמר אם אמר על הפת ברוך המקום שבראה יצא, ור' יוסי אמר כל המשנה וכו' לא יצא י"ח, קאמר עלה בירושלמי אמר ר' יעקב בר אחא בר שמואל הלכה כר' מאיר. וגם לכאורה ר' יוחנן כר' מאיר ס"ל, אלא דהגמ' קא דחי לה עכ"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל, ור' יוחנן אמר אפי' פת ויין, וקיי"ל כר' יוחנן דהלכתא כותי' לגבי רב הונא, ובפלוגתא דר"מ ור' יוסי קיי"ל נמי כר"מ, חדא דפשטא דר' מאיר אתיא כר' יוחנן, ועוד דבהדיא פסקינן הלכה כר' מאיר בירושלמי דגרסינן התם ר' יעקב בר אחא בשם שמואל הלכה כר' מאיר עכ"ל. ושם בד"ה והא בעינן ג' ברכות וכו' כתב:

וכבר כתבתי בפרק קמא דמטבע אריך הוא שפותח וחותם וכו' ואם הי' משנה את המטבע לא יצא וכדתנן מקום שאמרו להאריך וכו' עכ"ל

הנך רואה אלה הגדולים חקרי לב, כתבו בפירוש דהלכה כר' מאיר אף שהם סוברים דצריך שם ומלכות, וע"כ ס"ל דר' מאיר נמי בדהזכיר שם ומלכות מיירי, ולכן הלכה כמותו דיצא, כמו בההיא עובדא דמנימון דקתני בתרי'.

באופן שהוא תמי' גדולה ועצומה על הגאון הכסף משנה ז"ל שלא שת לנגד עיניו אלה דברי הגדולים אשר היו לו לעינים בכל ספרו. וצ"ע.

ואני תמה מאד על כל נושאי כליו של הרמב"ם ז"ל, אשר עברו על מקום זה בהרף עין ולא נפלאת היא בעיניהם ולא דברו בה דבר.

וב"פ הנ"ל הלכה ו' כתב הרמב"ם ז"ל וזה לשונו:

וכל הברכות כולן נאמרין בכל לשון, והוא שיאמר כעין שתיקנו חכמים, ואם שינה את המטבע, הואיל והזכיר שם ומלכות וענין הברכה אפי' בלשון חול יצא. וכתב עליו הכ"מ שהיינו ההיא עובדא דמנימון. וכתב עוד ועל מה שכתב רבינו ואם שינה את המטבע יצא, כתב הרמ"ך תימה דבה"ל ק"ש כתב לא יצא, וצ"ע, ויש לתמוה על תמיהתו, דשם בה"ל ק"ש מיירי ששינה בפתיחה או בחתימה, והכא מיירי ששינה רק מנוסח הברכה, ולא שינה לא בפתיחה ולא בחתימה ע"כ תורף לשון הכ"מ

ואילולי דמסתפינא הייתי תופס עיקר תירוצו הראשון של הכ"מ הנ"ל, והוי אמינא מילתא חדתא בסברת הרמב"ם ז"ל.

דהנה לקמן בתשובתנו שפה נכריה בררנו והוכחנו ב"ה בראיות ברורו' בריאות וטובות, דאף דפסקינן דתפלות והברכות נאמרו בכל לשון, היינו דוקא אם אינו מבין בלשון הקדש אבל אם מבין בלה"ק צריך דוקא לאמרן בלשון הקדש, ואם אמרן בלשון אחר לא יצא ידי חובתו.

וכלל גדול מסרו לנו רבותינו בעלי התלמוד ז"ל בעירובין (דף מ"ו ע"ג) וכן בסנהדרין (כ"ז ע"א) ר' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי, זולתי במקום שהאמוראין מכריעין כר' מאיר פסקינין כוותייהו.

והנה הא דאמרינן בשמעתין לימא רב הונא כר' יוסי ור' יוחנן כר' מאיר, ודחינו לה דאמר לך רב הונא אנא דאמרי אפי' כר' מאיר ע"כ לא קאמר ר' מאיר אלא היכא דקא מדכר שמי' הפת, אבל היכא דלא קא מדכר שמי' דפת אפי' ר' מאיר מודה, ור' יוחנן א"ל אנא דאמרי אפי' לר' יוסי, עד כאן לא קאמר ר"י אלא משום דקאמר ברכה דלא תקיני רבנן, אבל אמר שהכל נ"ב דתקינו רבנן אפי' ר"י מודה. אף שכתבו הרא"ש והרשב"א ז"ל דהגמ' קא דחי, ופשטא דר' מאיר כר' יוחנן, וכן אמרינן ברובא סוגין דתלמודא:

יש לומר דסוגיא זו יוצאת מן הכלל, דיש לומר בהיפך דס"ד דגמרא דההיא פלוגתא דרב הונא ור' יוחנן תלי בפלוגתא דר' מאיר ור' יוסי, דחיקא היא, כמו שהקשו התוס', בד"ה נימא רב הונא כר' יוסי, רב הונא איך מצו סבר כר' יוסי, הא רב הונא מודה בשאר דברים חוץ מפת ויין דיצא, ור' יוסי אמר כל המשנה וכו' לא יצא י"ח, ותירוצם דמצי למימר דאפי' ר' יוסי לא קאמר דלא יצא אלא ברוך המקום שאינה ברכה כלל אבל בשהכל מודה, עכ"ל, היא דחוק מאד, דא"כ מנ"ל לרב הונא דר"י סבר בשהכל חוץ מפת ויין. ועוד דהא היינו תירוצא דגמ' על ר"י דעד כאן לא קאמר ר' יוסי אלא ברכה דלא תקיני רבנן, ואכתי לא ידעינן מהאי סברא, דאי ידעינן לה לא הוי אמר, ר' יוחנן כר"מ. גם על ר' יוחנן קשה, האיך מצי סבר כר' מאיר, דא"כ למה אמר במתניתן שם אמר שהכל נהיה בדברו יצא שהיא ברכה דתקיני ליה רבנן, ליתני רבותא טפי דאפי' אמר ברוך המקום שבראה, דליכא נוסח ברכה כלל, יצא. אבל לפי מה דדחינן לה אתי הכל ברוחא, דההיא דר"ה ור"י לא תלי בההיא פלוגתא דר"מ ור"י כלל.

גם יש בדברי הראשונים ז"ל מן הקושי, שלפי דעתם, האי דסלקא אדעתן, דר"ה ור' יוחנן בההיא דר"מ ור' יוסי פליגי הוא עיקר, ולפי דר' יוחנן כר"מ ס"ל הכי נקטינן. וא"כ האי דמנימון דאמר בריך רחמנא מרי' דההיא פיתא, דהוא ממש כההיא דברוך המקום שבראה, דהוי ג"כ ברכה דלא תקיני ליה רבנן, וקאמר רב דיצא, ע"כ רב נמי כר' מאיר ס"ל, ואיך יחלוק א"כ רב הונא על רב רבי', דרב הונא תלמידו של רב הי', כמ"ש התוס' בד"ה ור' יוחנן, דלפיכך פסקינן כר' יוחנן נגד רב הונא.

ואף שאין זה מן התימה הרבה, שמצינו כמה פעמים שהתלמיד יחלוק על רבו, עם זה הוא מן הזרות, ומילתא דלא שכיחא הוא. עוד יש לעורר על לישנא דר' יוסי, למה לי להאריך בדבריו יותר מדאי לומר כל המשנה ממטבע וכו', ולא אמר סתם על מה דאמר ר' מאיר יצא, ר' יוסי אמר לא יצא

מכל הלין נראה להרמב"ם ז"ל שיטה אחרת. והוא, דלא נקטינן כס"ד דגמ', אבל נקטינן כההיא דדחינן דרב הונא ור"י לא פליגי כלל בההיא דר"מ ור' יוסי, דהיא סברא נכונה ופשוטה. ומתיישבת על הלב. ור' מאיר ור' יוסי בהאי קא מיפלגי. הנה אמרינן במתניתין, על כולם אם אמר שהנ"ב יצא, ולית מאן דפליג אההיא, וטעמא דכיון שהזכיר שם ומלכות, אין שינוי בנוסח הברכה מפסיד הברכה בדיעבד. וסבר ר"מ דכמו דאמרינן בשהנ"ב דיצא, דלא איכפת לן הרבה בנוסח הברכ', הנ' אם אמר ברוך המקום שבראה, ר"ל עם שם ומלכות ג"כ יצא. וקאמר עלי' ר' יוסי, ודאי אם אמר שהכל יצא, דאף ששינה בנוסח, מ"מ אמר מטבע שתקנו חכמים יז, אבל כל המשנה ממטבע שתקנו חכמים. שאמר נוסח חדש שאינו ממטבע חכמים כלל, כגון ברוך המקום שבראה לא יצא י"ח.

אמנם היכא אמר ר' יוסי כל המשנה וכו' לא יצא י"ח, היכא דאמרה בלשון הקודש, שאז צריך עכ"פ לומר מטבע שתקנו חכמים. אבל אם אינו מבין בלשון הקדש, ולא יוכל לומר הברכה כמו שתקנו חז"ל בלשון הקדש, שהתירוהו חכמים לשנות מתקנתם ולומר הברכה בלשון אחר, אפי' שינה כל המטבע, ואמר נוסח חדש כפי העולה על רוחו, מודה ר' יוסי דיצא, דכיון דכבר הוכרחנו להתיר לו לשנות ממטבעת חכמים שתקנו לומר הברכות בלשון הקודש, שיאמר אותה בלשון אחר, שוב אין אנו מקפידין בנוסח הברכה ובמטבע, דבין כך ובין כך משנה ממטבע שתקנו חכמים הוא, שאין לנו מטבע אחרת זולתי לשון הקדש.

ולזה הביא גמרא עלה דההיא פלוגתא דר"מ ור' יוסי האי עובדא דמונימון, דמנימון לא הי' מבין בלשון הקדש דאלו הי' מבין לא הי' יוצא כלל בברכה בלשון אחר, ולהכי דקדק וכתב מנימון רעיא, כלומר דהי' רועה וע"ה, ולא הי' מבין בלשון הקדש, והותר לו לברך בלשון אחר, ולכן כשבירך בריך רחמנא מרי' דההיא פיתא, אע"ג דהיה משנה ממטבע הברכה, דלא נמצא מטבע כמוה בכל הברכות, כדקאמר שם דקאמר ברכה דלא תקיני רבנן, מ"מ אמר רב דיצא, והוא אליבא דכ"ע ואפי' ר' יוסי מודה ליה בהא, כיון שכבר הותר לו לשנות ממטבע שתקנו חכמים בלה"ק, לומר הברכ' בלשון חול, שוב אין אנו מקפידין, אם יאמר כעין הנוסחה שתקנו חכמים או לא

ובזה ניחא מה שקשה על כל הראשונים, למה לא אמרינן על האי עובדא דמנימון לימא כתנאי, דלר' מאיר יצא., ולר' יוסי לא יצא. וכפי דאסברינן לה להאי סברא ניחא, דליכא מאן דפליג על האי דמנימין דאם אמרה בלשון חול, אע"ג דשינה מכל המטבע, אם הזכיר שם ומלכות, יצא.

וכיון דליכא שום אמורא דפליג עלי' דר' יוסי, הדרינן לכללין, דר' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי, ופסקינן הלכתא כר' יוסי.

ואף שכתוב בירושלמי דר' אחא בר שמואל אמר הלכה כר' מאיר, כיון דלא נזכר בגמ' דידן, ולית מהאמוראים דפליג עלי' ובהיפך מדהביא סתם גמרא האי עובדא דמנימון, ולא אמר סתם הלכתא כר' מאיר, דברוך המקום שבראה יצא, וממילא הוי ידענא, דגם אי אמרה בלשון חול בלשון דלא תקיני רבנן דיצא, נראה דסתם גמרא כר' יוסי ס"ל, ואשמועינן חידושא אליבי', דאף דפסקינן בברוך המקום דלא יצא כיון דשינ' ממטבע, אם אמרה בלשון חול, אע"ג דשינה ממטבע, יצא, וכנ"ל, אין אנו אחראין לצאת מחמת ההיא דירושלמי, מך הכל שבידינו דר' מאיר ור' יוסי הלכתא כר' יוסי, ופסקינן כר' יוסי.

והנה הרי"ף ז"ל שהביא האי פלוגתא דרב הונא ור' יוחנן ופסיק כר' יוחנן, ושתיק מההיא פלוגתא דר"מ ור' יוסי:

נראה ג"כ שתפס האי תירוצא דגמ' עיקר, דפלוגתא דרב הונא ור' יוחנן לא תלי כלל בההיא פלוגתא דר"מ ור' יוסי, והוא פסק כר' יוסי, דאי הוי ס"ל כר"מ, לא הוי שתיק מההיא חידושא דאפי' בנוסח דלא תקיני כלל יצא, אלא ודאי ס"ל כר' יוסי וכיון דפסק כר' יוחנן דוקא לגבי שהכל דיצא אפי' על הפת ועל היין, ממילא שמעינן דאם שינה ואמר דבר שאינה מטבע כלל, דלא יצא, והוא כר' יוסי.

ומדהביא הרי"ף ז"ל ההיא פלוגתא דרב הונא ור' יוחנן גבי פת ויין, והביא מיד אח"כ ההיא פלוגתא דרב ור' יוחנן, דרב סבר כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה, ור' יוחנן סבר כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה, והשמיט ההיא עובדא דמנימון דאיתמר בינייהו. נראה לי דהרי"ף ז"ל דס"ל כר' יוסי וכדכתיבנא, לית ליה ההיא חלוקא דאמרינן בדעת הרמב"ם בין לשון הקדש ללשון חול, וס"ל דבין בלה"ק ובין בלשון חול, אם שינה רק בנוסח יצא, אבל שינה את המטבע לא יצא, ולכן ההיא דאמר רב דמונימון רעיא שאמר בריך רחמנא וכו' יצא, אעפ"י שאינו ממטבע הברכות כלל, כר' מאיר אתיא, דאמר דגם אם אמר ברוך המקום שבראה יצא, ולאו הלכתא היא, דאנן כר' יוסי קיי"ל, דאם אמר ברוך המקום שבראה, כיון דשינה ממטבע לא יצא, וה"ה להאי דמונימון דלא יצא.

והנראה דמחלוקת הרי"ף עם הרמב"ם והראשונים תלוי בגירסת הגמ' דכבר העתקנו למעלה דברי הרשב"א ז"ל דכתב דלר"י דאמר כל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה, ההיא דמונימון מיירי כשהזכיר שם ומלכות, ושיש ספרים שכתוב בהם בפירוש ולר"י, דאמר בריך רחמנא מלכא וכו'. ולפ"ז כיון דרב ור' יוחנן תרווייהו מסכימים להאי דמנימון דיצא, הלכתא היא, ולכן הביאוהו לפסק הלכה, והרא"ש והרשב"א ז"ל פסקו באמת בההיא פלוגתא דר"מ ור' יוסי ג"כ כר"מ דברוך המקום שבראה יצא, ולהרמב"ם ז"ל דסבר בההיא דברוך המקום שבראה כר' יוסי דכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים לא יצא י"ח, צריכנא לבא לההיא סברא דאמרינן דשאני לשון הקדש מלשון חול. אבל הרי"ף לא הי' לו האי גירסא דאוקי ההיא דמנימון אליבא דר' יוחנן בדאמר בריך רחמנא מלכא וכו', ודייק מיני' מדדחיק הש"ס לאוקמי ההיא דמנימון אליבא דרב דאמר בריך רחמנא, ולא אוקמי' נמי אליבא דר' יוחנן בדאמר בריך רחמנא מלכא וכו' ש"מ דס"ל להגמרא דההיא דמנימון לאו הילכתא היא, דלא מיתוקמא אלא אליבא דר"מ, אבל לדינא דפסקינן כר' יוסי דברוך המקום שבראה אעפ"י שהזכיר שם ומלכות לא יצא, הכא נמי אפי' אמר בריך רחמנא מלכא נמי לא יצא, כיון דשינה ממטבע הברכה.

ואי תיקשי על דברינו הנ"ל, דלהרמב"ם המשנה ממטבע אינו יוצא אפי' דיעבד, אלא אם אינו מבין בלשון הקדש ואמר הברכה בלשון חול, ולהרי"ף אפי' בלשון חול אם שינה ממטבע אינו יוצא אפי' דיעבד הא ר' חנא בגדתאה ורבנן דאמרי ליה לרב יהודא (ברכות נ"ד ע"ב) בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא, ודאי דהיו מבינים ג"כ בלשון הקדש, ואפ"ה אמרו בלשון חול, ורב יהודא אמר איין, ואמר פטרתון יתי מלאודויי. חזינן דאפי מבין בלה"ק ואמרו בלשון חול, ומשנה כל המטבע ג"כ יצא.

לא קשיא, לא מיבעיא להרמב"ם דבאמת לא הביא ההיא דינא דהתם כלל, אלא אפי' להרי"ף וכל הראשונים שהביאו האי דינא, והטור והש"ע שכתבוהו להלכה בא"ח סי' רי"ט, נמי לא קשה מדי.

דהא צריכין אנו להבין, הא לכתחילה ודאי דאסור לשנות ממטבע, ואפי' לומר במטבע ובלה"ק ולשנות רק בנוסח אסור לכתחילה, דהכי תנן על כולם אם אמר שהכל יצא, דיעבד אין לכתחילה לא, ומכ"ש לשנות במטבע ובלשון חול, דודאי אסור לכתחילה וא"כ אמאי עביד רב יהודא הכי דענה אמן אחר הנהו רבנן דאמרי בלשון חול, ובשינוי המטבע, באופן דלא יצא אלא בדיעבד לא הוי ליה לענות אמן, ולא הי' יוצא בברכתייהו, כמ"ש הטור שם בשם הרא"ש, וליברך ברכת הגומל כדינא לכתחילה והוי עביד המצוה כתיקנה.

אבל באמת אחר העיון אנו רואין. דשפיר עביד רב יהודא דענה לכתחילה אמן אברכתא דהנהו רבנן, ולא דמי ההיא דינא דהתם לדינא דידן כלל. דזה לשון הטור סי' רי"ט:

ואם בירך אחר ואמר בא"י אמ"ה אשר גמלך כל טוב וענה אמן יצא, דגרסינן בפ' הרואה וכו', ואסיקנא כשענה אמן, ופי' א"א ז"ל אע"ג דשומע יוצא בשמיעה בלא ענית אמן, היינו דוקא כשהמברך ג"כ חייב בברכה וכו' אבל הכא כיון שהם לא חייבו בברכה זו, לכן הוצרך הוא לענות אמן, ולא חשיב ברכה לבעלה כיון שהם לא נתחייבו בה, שהם נתנו שבח והודי' למקום כדרך בני אדם שמשבחין למקום על הטובה שמזמין להם עכ"ל. וכ"כ רמ"א שם בהגה"ה ס"ד וז"ל:

ואין זה ברכה לבטלה מן המברך, אעפ"י דלא נתחייב בברכה זו, הואיל ואינו מברך רק דרך שבח והודאה על טובת חברו (ועיי' בב"י ואחרונים אי צריך להיות רבו דוקא או אפי' שאר אוהב אמתי).

הנה ראינו שברכה זו שאמרו הנהו רבנן לא תקנו אותה חז"ל כלל, ומ"מ לא הוי ברכה לבטלה, אלא כיון שהזכירו שם ומלכות ורב יהודא ענה אחריהן אמן, יצא בה י"ח:

ש"מ שאף שחכמים לא תקנו לאדם ברכה כלל על הצלת חבירו, מ"מ התירו לכל אדם לברך בשם ומלכות כפי הנוסח והמטבע אשר יעלה על לבו, ותהי' זאת ברכה הגונה וכשרה, עד שאחר המחוייב בברכה אם ענה על ברכה זו אמן, יוצא בה ידי חובתו. וכיון שלא תקנו רבנן לאותה ברכה מטבע כלל, אם כן אין חילוק באיזה נוסח ובאיזה מטבע שאמרה. ואחרי שמה שצריכין הברכות להאמר בלשון הקדש, גם כן ממטבע הברכות הוא, ברכה זו שלא תקנו לה מטבע כלל, יכול לאומרה לכתחיל' בין בלשון הקדש ובין בלשון חול

והשתא מי שאמר ברכה זו על הצלת חבירו, בין אם אומר אותה בלשון הקדש ובין בלשון חול, ובאיזה מטבע שיהי', הוא מברך ברכה הגונה וכשרה, ואין בין ברכה זו, למי שהוא מחויב בברכה ומברך אותה בנוסח ובמטבע שתקנו חז"ל, כלום, דכיון שחכמים התירו לברך באיזה מטבע שירצה הוו בההיא ברכה כל המטבעות שיאמר האדם כפי רצונו, כאלו תקנו אותן חכמינו ז"ל, והשתא, מי שעונה אמן אחר ברכה זו, הוא עונה אמן אחר ברכה שנאמרה במטבע הראוי'.

ומעתה, רב חנא בגדתאה ורבנן, אף שהיו מבינים בלה"ק, היו מותרין לברך לכתחילה בשם ומלכות בלשון חול, ובאותה מטבע שבחרו הם. וכיון שכן שפיר עביד רב יהודא דעני לכתחילה אמן אחר ברכתוהם, דהוי ברכה האמורה כדינא לכתחילה. אבל רב יהודא בעצמו, ודאי לא הי' רשאי לברך בריך רחמנא דלא יהיב יתי לעפרא, אפי' להרא"ש והרשב"א ז"ל דסברי בברוך המקום שבראה דיצא, ופסקי נמי האי דמנימון, לכתחילה ודאי דאינו רשאי לשנות, ואפי' בדיעבד נמי לא יצא כהאי גוונא לדידהו, דכיון דהבין לשון הקדש אינו יוצא אם אמרה בלשון חול, כאשר נבאר לקמן בתשובת שפה נכריה אי"ה. ולפי מה דמתרצנא להו להרי"ף והרמב"ם ז"ל אפי' הי' אומר בלשון הזה בלה"ק, לא הי' יוצא אפי' דיעבד, כיון דשינה ממטבע שטבעו חכמים.

נמצא שפיר עביד הרי"ף ז"ל, דאע"ג דלא הביא ההיא דמנימון, משום דס"ל דהמשנה ממטבע לא יצא, ואפי' אינו מבין בלה"ק ואמרה בלשון חול, וכנ"ל, הביא ההיא דינא דרב חנא בגדתאה ורב יהודא, וגם על הרמב"ם לא קשה מידי מהתם, דשם יוצא אפי' לכתחילה וכנ"ל כן נלענ"ד הדברים ברורים ב"ה.

ומה מתוקים לפי דברינו אלה דברי הרמב"ם בהל' ברכות ה"ו שהעתקנום למעלה, שכתב וכל הברכות כולן נאמרין בכל לשון, והוא שיאמר כעין שתקנו חכמים ואם שינה את המטבע הואיל והזכיר אזכרה ומלכות וענין הברכה אפי' בלשון חול יצא עכ"ל. האי ואם שינה את המטבע וכו' אין מקומו הכא, אלא בהלכה שלפני זה שכתב וכל המשנה ממטבע שתקנו חכמים אינו אלא טועה, שם הי' לו לכתוב, ואם שינה את המטבע, הואיל והזכיר שם ומלכות, יצא.

אבל לפי דברינו הכל נכון ומתוקן ב"ה דודאי אם אמר הברכה בלשון הקדש, אינו יוצא י"ח אם שינה ממטבע הברכה אף אם הזכיר שם ומלכות, אבל בההיא דינא דכתב ואלו נאמרין בכל לשון דמיירי באינו מבין לשון הקדש, דאי במבין לשון הקדש לא יצא בלשון חול וכאשר נכתוב לקמן אי"ה, ולכן שם כתב ואם שינה ממטבע וכו' יצא, דכיון דכבר הוכרח לשנות ממטבע, ליכא קפידא כל כך, אם שינה ג"כ בנוסח הברכה, והיינו ההיא דמנימון. ומאי דקתני לישנא אפי' בלשון חול, דמשמע ולא מיבעיא בלשון הקדש דיצא, ולפי מה דאמרן, אם אמר הברכה בלשון הקדש ושינה במטבע לא יצא, האי אפילו אהזכיר שם ומלכות קאי, כלומר אפי' הזכיר גם השם והמלכות בלשון חול, יצא.

ומעתה באים דברי הרמב"ם בהלכה ה' שם יפים ומתוקנים היטב. והכי קאמר, ונוסח כל הברכות עזרא ובית דינו תקנום ואין ראוי לשנותם או להוסיף על אחת מהן, פירוש, אפי' לשנותם לברכה אחרת שתקנו חז"ל, או לומר אותם המטבע עצמה שנתקנה לדבר זה ולהוסיף עלי', אעפ"י שזה אינו מונעו מלצאת י"ח, עם כל זה אינו ראוי לעשות כן לכתחילה, כדאמרינן על כולם אם אמר שהכל יצא, דיעבד היא דיצא, אבל לכתחילה לא יעשה כן. וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים. בברכות אינו אלא טועה, כלומר אם שינה ממטבע, שלא אמר כלל אותה מטבע שתקנו חכמים, כגון ברוך המקום שבראה, אע"פי שהזכיר שם ומלכות, אינו אלא טועה, והוא כר' יוסי דפסק כותי'. ומה שאמר הרמב"ם אינו אלא טועה, הוא ממש אותו הלשון שכתב בהלכות ק"ש פ"א שהזכרנו למעלה, ושם פירש דבריו, וחוזר ומברך במטבע.

ומה ששינה הרמב"ם ז"ל לשונו מלשון ר' יוסי דאמר כל המשנה וכו' אינו יוצא ידי חובתו. גם מה שקיצר כאן וכתב סתם אינו אלא טועה, ולא פירש דבריו כדלעיל וחוזר ומברך במטבע.

נלענ"ד שמחכמה עשה כן הרמב"ם ז"ל, וטעמו ונימוקו עמו, דר' יוסי דחולק א"ר מאיר דאמר, אם אמר ברוך המקום שבראה יצא, הוצרך לומר כלשון בעל מחלוקתו, כל המשנה ממטבע, שלא אמר מטבעת חכמים, אינו יוצא ידי חובתו. אבל באמת האי לישנא דכל המשנה וכו' אינו יוצא י"ח, אינו מדוקדק היטב, דבשלמא על הברכות החיובית כגון ברכות הק"ש או ברכות התפלה, שפיר שייך לומר, דאם שינה אינו יוצא י"ח, וצריך לברך שנית, אבל כיון דקאמר כל המשנה, א"כ קאי על כל הברכות, גם על ברכת הנהנין, ואיך שייך לומר על ברכת הנהנין אינו יוצא ידי חובתו, הא אם ירצה לא להני ולא ליבריך.

לכן בחר הרמב"ם האי לישנא דברירא טפי אינו אלא טועה, כלומר שטעה והוי כמו שלא אמר הברכה כלל. והנה לעיל הלכות ק"ש שעומד ומדבר בענין ברכת הק"ש, ואומר כלל על כל הברכות, אמר כללו של דבר כל המשנה ממטבע וכו' אינו אלא טועה, זה קאי אכל הברכות, ולכן כאן בברכת ק"ש, וחוזר ומברך במטבע (ובסמוך נבאר זה מעט יותר) אבל כא בהלכות ברכות, דעדיין הוא מדבר מכלל ענין הברכות ולא משום ברכה מיוחדת, לא הי' יכול לכתוב, וחוזר ומברך במטבע, דבברכת הנהנין אינו צריך לחזור, דאם ירצה לא יהנה עוד כלל, לכן כתב סתם, אינו אלא טועה, ר"ל דהוי כמי שטעה בברכה מן הברכות דהוי כמי שלא אמרה כלל, וינהג אם כן בכל ברכה וברכה בדין הטועה, כל חד וחד כדיני'.

והנה לפי סברא זו, אין אנו צריכין לומר שיש לפתיחת וחתימת הברכו' שום מעלה על נוסח הברכה, ומה שאמרו במשנה ובגמ' ובתוספתא והוסכם אצל כל הפוסקים, שאם שינה בברכה בפתיחה ובחתימה אינו יוצא ידי חובתו, גם כן מהאי טעמא דכל המשנה הוא, שאם שינה בפתיחה ובחתימה אעפ"י שאמר נוסח כל הברכה כתיקונה, הרי הוא משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות דטבע הברכות כך הוא, ברכה קצרה, כמו ברכת הנהנין, פותחת בברוך, ברכה ארוכה, כמו ברכת יוצר אור, ומעריב ערבים, וברכת הזן, פותחת וחותמת בברוך, וברכה הסמוכה לחברתה, חותמת ואינו פותחת בברוך, והשתא אם שינה באחת מאלו, הרי הוא משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, שברכה כגון זו לא תקנו כלל, והוי כמו שאמר ברוך המקום שבראה ואינו יוצא י"ח.

ופקח עיניך וראה, איך באו לפי הדברים האלה, דבריו ז"ל לעיל בהלכות ק"ש מדוקדקים מאד, והכי פירושן. ברכות אלו עם שאר כל הברכות וכו' עזרא ובית דינו תקנום, ואין אדם רשאי לפחות מהם או להוסיף עליהם, פי', אעפ"י שאינו רוצה לשנות ממטבע הברכה, אך לפחות או להוסיף עליהם, אינו רשאי, אבל עם זה יצא י"ח והוא ממש מה שאמר לקמן בהלכות ברכות ואין ראוי לשנותם או להוסיף עליהם, דהתם נמי הכי פירושו, דאינו ראוי לכתחילה ובדיעבד יצא, כנ"ל. ואח"כ כתב דין אחר, מקום שתקנו לחתום בברוך אינו רשאי שלא לחתום וכו' מקום שהתקינו לפתוח בברוך אינו רשאי שלא לפתוח, פי' שלא ישנה בפתיחה וחתימה, (וכתב ג"כ לשון אינו רשאי, לפי שתופס לשון המשנה כדרכו, אבל) כאן פירושו שאינו יוצא, מפני ששינה ממטבע הברכות, ולכן אמר על זה, כללו של דבר וכו', כלומר לאו דוקא האי דשינה בפתיחה וחתימה, אלא כללו של דבר אגיד לך, כל ה המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, ואפי' אם שינה בנוסח, אם אמר דבר שאינו מטבע הברכות כלל, אינו אלא טועה, ולכן כאן ששינה בפתיחה וחתימה, הוי שינה במטבע, וחוזר ומברך במטבע.

והא דכתב הרמב"ם בהלכות ברכות שם הלכה ח', בשחרית פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא וכו':

התם לא שינה ממטבע, שאמר מטבע שתקנו חכמים במקום אחר, והוי ממש כמו על כולם אם אמר שהכל, דיצא.

והנה לפי זה מה שכתב הרמ"ך על דברי הרמב"ם בהלכות ק"ש שם (והבאנוהו לעיל בדברי הכ"מ) ולא נראה מהאי עובדא דאמר בריך רחמנא וכו' ומהאי דאמר דיהבך לן וכו':

גם מה שכתב הב"י על מה שכתב הרמב"ם כאן בהלכות ברכות, ואם שינה את המטבע וכו' יצא:

כתב הרמ"ך תימה דהלכות ק"ש כתב לא יצא:

בשניהם אין מקום לקושייתו. דבההיא דמנימון מודה הרמב"ם דאף ששינה ממטבע יצא, כיון דאמרה בלשון אחר, וכדברירנן, ובכגון זה מיירי כאן בהלכות ברכות אבל לעיל בהלכות ק"ש מיירי דאמר הברכות בלשון הקדש, ובכגון זה אפי' שינה בנוסח הברכה, כיון דשינה במטבע לא יצא, כר' יוסי, ושינה בפתיחה וחתימה נמי שינה במטבע הוי כאשר כתבו בסמוך.

והנה הטור וש"ע לא כתבו אלא בסי' קפ"ז האי דמנימון דאם אמר בריך רחמנא מלכא מרי' דההיא פיתא דיצא, ובסי' רי"ט דאם אמר בריך רחמנא דיהבך לן וכו' וענה אמן דיצא, ומההיא דברוך המקום שבראה דהלכתא כר' מאיר לא הזכירו דבר.

ואין מזה ראי' שהטור והש"ע סוברים כסברתנו ופוסקים כר' יוסי:

דדלמא לפי סברתם האי דברוך המקום שבראה אתיא בק"ו מההיא דמנימון, דאם בלשון חול יצא אעפ"י ששינה ממטבע, בלשון הקדש לכ"ש. ומ"מ יש לתמוה עליהם על שלא הביאו האי דר"מ, כמו שהביאו הרא"ש והרשב"א ז"ל אשר הוצרכו להביא ראיות וסברות דהלכתא כר' מאיר ולא סמכו את. עצמן לדונו בק"ו מההיא דמנימון.

ואף שכל הדברים נראים נכונים ואמתים לפענ"ד, יודע אני בעצמי שהיא סברא חדשה, ולא נמצאת בשום אחד מגדולי הראשונים והאחרונים, וחלילה לי לומר בזה קבלו דעתי. אבל כאשר רחש לבי דבר טוב. תשאני רוחי לצאת ידי חובתי, להציע דברי לפני גדולי הדור ולדון לפניהם בקרקע, הן רשאין לברור ולבחור, כפי גודל חכמתם וסברתם המכרעת. ואם יסכימו עמי, ישמח לבי גם אני.

היוצא מכל הדברים האלו, שיש שבעה חלוקי דינים בדין זה.

א) לשנות מנוסח הברכות והתפלות (שכולם בלשון קדש תקנו) אפי' אות אחת אפי' דיבור אחד, ואפי' להוסיף עליהן, או לגרוע מהן אות אחת, אסור לכתחילה.

ב) אבל בדיעבד, אם שינה, או הוסיף או גרע, בברכותיו, אם לא שינה ממטבע הברכות, פי' שאף בשנותו את טעמו בברכה מן הברכות, עדיין מטבע הברכה שתקנו חז"ל ניכר. או שאמר אחר ברכה זו, ברכה אחרת שתקנוה חז"ל ותוכל להאמר לפי ענינה גם על הדבר הזה (שאם אינה לפי הענין ודאי לא יצא, כגון אם אמר, תחת בורא מיני מזונות, בורא פרי העץ, שהוא היפך הענין, ודאי לא יצא), אעפ"י שאינו רשאי לעשות כן לכתחילה, יצא בדיעבד, והוא ששנינו על כולם אם אמר שהכל נהי' בדברו, יצא. דיעבד אין, לכתחילה לא.

ג) אם אינו מבין בלשון הקדש, הותר לו לומר הברכות בלשון אחר, אבל גם בלשון הזה צריך לומר ממש כפי הנוסח שתקנו חז"ל בלי שום תוספת, ושינוי, וגירעון, והיינו לכתחילה.

ד) אם אינו מבין בלשון הקדש, ואמר הברכות בלשון אחר, ושינה את המטבע כולה, ר"ל שהנוסח אשר אמר, לא תקנו חכמים בשום מקום, מ"מ יצא בדיעבד.

ה) וכל זה, אם הזכיר שם ומלכות, ואם אינו מבין בלשון הקדש צריך שיזכיר שם ומלכות אפי' בלשון חול. אבל אם לא הזכיר שם ומלכות כלל (ולפי מסקנת הטור והב"י והאחרונים אם לא הזכיר שם ומלכות העולם, דאין מלך בלא עם בין שאמרו בלשון הקדש ובין שאמרו בלשון אחר, לא יצא ידי חובתו, אפי' בדיעבד.

ו) וכל זה אם לא שינה דבר בפתיחה וחתימה, אבל אם שינה בפתיחה וחתימה, אפי' אומר כל נוסח הברכה ממש כמו שתקנו חז"ל בלי שום שינוי ותוספת וגירעון, ואפי' הזכיר ג"כ שם ומלכות, לא יצא ידי חובתו, אפי' בדיעבד.

ז) ואם אמר הברכה בלשון הקדש, ולא שינה בפתיחה וחתימה, גם הזכיר שם ומלכות, אבל בנוסח הברכה שינה ממטבע שטבעו חכמים, ר"ל שהנוסח שאמר לא נמצא בכל מטבעות הברכות שתקנו חז"ל, כגון ברוך המקום שבראה:

כפי דעת הרא"ש והרשב"א ז"ל יצא בדיעבד. אבל כפי הסברא שתידשנו ב"ה בדעת הרמב"ם והרי"ף ז"ל אפי' בדיעבד אינו יוצא, והיא נקרא משנה ממטבע שתקנו חכמים בברכות, שכתב הרמב"ם עליו, אינו אלא טועה, וחוזר ומברך במטבע. ומדברי הטור והש"ע אין הכרע.

ושאו נא עיניכם וראו בדברי הרמב"ם ז"ל, שכן בהלכות ק"ש, וכן בהלכות ברכות התחיל ואמר בכל פעם, בר ברכות אלו עם שאר הברכות הערוכות בפי כל עזרא ובית דינו תקנום, ואין אדם רשאי לפחות ות מהם וכו'. הנה רמז במלות קצרות האלה על החקירה אשר הארכנו בה בתחילת דברינו:

ר"ל, שכיון שעזרא ובית דינו, הנביאים והחכמי' הגדולים אשר מעודם עד היום הזה, לא היתה כמוהם, המה תקנו לנו, כל הברכות הערוכות בפי כל, מן הסברא הנכונה הוא שאין לנו לשנות ולא לפחות ולא לגרוע, ומכ"ש שלא לשנות במטבע שתקנו לנו אבירי הרועים האלה, או לשנות דבר בפתיחת וחתימת הברכות, ועל אחת כמה וכמה שלא להשמיט או לבטל ח"ו אחת מהברכות אשר תקנו לנו חכמינו זכרם לברכה.

וברוך ד' אלדי אברהם אשר גם בהלכה זו האיר את עינינו. כן ירבה וכן יוסיף לעמוד לימיננו. להדריכנו דרך ישר לא נכשל בה, ולא ימעדו קרסולינו. יפתח לנו דלתים ובריח מפתחי שערי מכמני חכמת אבותינו מורינו ומאורינו גדולינו וזקנינו. ומהר ישלח לנו מלאך בריתו להרבות שלומינו ולאחד לבבינו. כי תפרח החכמה על כל לב, תזרח השמש על כל עין, יראת ד' תמלא כל קרב, ויהי נועם ד' עלינו. אורך ימים ישביענו ובישועתו יראנו. אמן.

תוכן העניינים

צרור החיים (לונשטם)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה