צרור החיים (לונשטם)· רבי אברהם לונשטם
עונה לחש
בו יבואר החיוב על כל איש מישראל להתפלל תפלה בלחש. התיצבו פה כל אוהבי אמונה, אליכם אישים קורא, איש שונא כחש, עם קטן ערכו את פניו שאו נא ממי השני? הלא מקטן הרחש, והמשי מרמש חלוש קטן התמונה, כן אמת יהגה איש עונה לחש.
עונה לחש
שאלה. הא דאנחנו נוהגים להתפלל בלחש תפלת י"ח, ואחר יחזור ש"ץ התפלה בקול רם, אם הוא רק מנהג, או דינא הכי שצריך על כל פנים להתפלל תפלה בלחש. והנה רבני איטליא שתקו מדין זה, ולא רצו לומר בו היתר שלא להתפלל בלחש. אך בעל הקנאה ובעל הנוגה הרימו ראש לזכות את המתחדשים, אשר תכבד עליהם המשא לומר תפלה בלחש, ויד שניהם שוין להשען על מה שמצאו בתשובת הרדב"ז סי' ה' שהרמב"ם ז"ל התקין זאת במצרים שלא יתפללו בלחש ושאחריו כן נהגו כמה קהלות ספרדיות. ובעל הנוגה מוסיף להניף ידו להראות שעל פי הגמרא ורוב הפוסקי' הלכה כר"ג בכל ימות השנה שהש"ץ מוציא אף את הבקי (ונביא לשונו בתוך התשובה כאשר נבאר הדבר בארוכה ב"ה) וא"כ איי צריך לתפלה בלחש כלל, היש לסמוך ע דבריהם או לא?
תשובה. מי ראה אלו יוצאין ולא ידע כי יפלו במהמורות בל יקומו, אחרי אשר סוגרו עיניהם מראות בזוהר חכמת התלמוד, באין עינים יגששו, וילקטו את אשר מצאו, ואין איל למו לבחון ולצרף הדבר במעבה שכלם, למען דעת הטוב הוא אם רע. ואנחנו יגענו ומצאנו בעזר החונן לאדם דעת, מקור ושורש הדברים האלה. וראינו כי הני מילי תלו באשלי רברבי. וכפי ההלכה המסורה בידינו על פי מסקנת רוב הראשוני' וכל האחרונים חי חיוב גמור להתפלל בלחש, ואם לאו לא יצא ידי תפלה. אמנם הרמב"ם ז"ל כפי דעתו יפה התקין, והסומכי' עליו גם הם יש להם על על מה שיסמוכו.
איתא בברכות דף מ"ה ע"ב, אמר אביי נקטינן שנים שאכלו כאחד מצוה לחלק, תניא נמי הכי שנים שאכלו כאחד מצוה לחלק בד"א כששניהם סופרים אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא
וכתבו התו' בד"ה שאני התם וכו' וז"ל ונשים צ"ע אם יוצאות בברכת הזמון של אנשים, מאחר שאינן מבינות, ויש מביאין ראיה שיוצאות, מדקאמר לקמן סופר מברך ובור יוצא, מכאן משמע שאף הנשים יוצאות בברכת הזמון שלנו, מיהו יש לדחות אותה ראי', דשאני בור שמבין בלה"ק ויודע קצת מאי קאמר, אבל אינו יודע לברך, אבל נשים שאינן מבינות כלל מצי למימר דלא נפקי והא דאמר במגילה לועז ששמע אשורית יצא, פרסומי ניסא בעלמא שאני כדאמרינן התם, האחשתרנים בני הרמכי' מי ידעינן מה ניהו, עכ"ל התו'.
והרא"ש ז"ל כתב האי ראי' דמייתי התו' ממגילה בשם רש"י ז"ל. וז"ל בשמעתתא שם, תנ"ה שנים שאכלו מצוה לחלק בד"א ששניה' סופרים אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא. מכאן רוצים להביא ראיה דאשה יוצאת בברכת המזון בשמיעה אע"פ שאינה מבינה לשון הקדש ואינה צריכה לברך בלשון שהיא מכירה. ואין ראיה מכאן דדלמא מיירי הכא שהבור מבין בלשון הקדש אבל אינו יודע לברך, ורש"י הביא ראי' מדתני במגילה הלועז ששמע אשורית יצא אעפ"י שאינו מבין הלשון ויש לדחות דפרסומי ניסא שאני כדאמר התם רבינא האחשתרנים בני הרמכי' מי ידעינן מה ניהו אלא פרסומי ניסא שאני.
ורבינו הטור ז"ל בא"ח ריש סימן קצ"ג דרך בעקבות אביו הרא"ש ז"ל, שכתב שם וז"ל וכל זמן שאינן ג' מצוה לחלק דתניא שנים שאכלו מצוה לחלק וכו' בד"א שהיו שניהם יודעים לברך ברכת המזון, אבל אם האחד יודע והשני אינו יודע יברך היודע והשני יוצא, וכגון שמבין לשון הקדש, אלא שאינו יודע לברך וצריך לכוין מלה במלה לכל מה שיאמר אבל אם אינו מבין אינו יוצא בשמיעה, ולכן אין הנשים יוצאות בשמיעה אם אינן מבינות עכ"ל. והביא הב"י על זה דברי הרא"ש הנ"ל וסיים וכן כתבו התוספות והר"ר יונה והמרדכי
וכתב עליו בד"מ וזה לשונו וכן בסמ"ג דחה דברי רש"י וכתב ולכן טוב שהנשי' יברכו לעצמן, ומיהו המנהג בזמן הזה כדברי רש"י ולא ראיתי מעולם מי שמיחה בדבר עכ"ל.
ולעיל בסימן קכ"ד כתב הטור ולאחר שסיימו הצבור תפלתן יחזיר ש"ץ התפלה שאם יש מי שאינו יודע להתפלל, יכוין למה שהוא אומר ויוצא בו עכ"ל. וכתב עליו הב"י ומשמע מדברי רבינו דשאינו בקי היינו מי שאינו יודע להתפלל, ומ"מ מבין הוא מה שהש"ץ אומר, אבל אם אינו מבין מה שהש"ץ אומר אינו יוצא בשמיעה וכמו שפירשו המפרשים גבי סופר מברך ובור יוצא, וכמו שיתבאר סי' קצ"ג, וזהו שכתב שאם יש מי שאינו יודע להתפלל יכוין למה שהוא אומר ויוצא בו, דלישנא דיכוין לא שייך אלא במכוין למה שש"ץ אומר וכו' עכ"ל הב"י.
ובש"ע בסי' הנ"ל כתב ממש כלשון הטור, וז"ל לאחר שסיימו הצבור תפלתן יחזיר ש"ץ התפלה, שאם יש מי שאינו יודע להתפלל יכוין למה שהוא אומר ויוצא בו עכ"ל וכתב עליו הטורי זהב, יכוין למה שהוא אומר, פי' דאע"ג דאינו בקי להתפלל מ"מ מבין הוא מה שהש"ץ אומר, דאל"כ לא שייך לומר, יכוין וכ"כ המגן אברהם ס"ק ב', יכוין וצריך שיבין בלה"ק כמ"ש סימן קצ"ג ע"ש.
ובסי' קצ"ג ס"א כתב בש"ע, שנים שאכלו וכו' מצוה לחלק וכו' בד"א כשהיו שניהם יודעים לברך ברכת המזון, אבל אם האחד יודע והשני אינו יודע מברך היודע ויוצא השני אם מבין בלשון הקדש אלא שאינו יודע לברך.
וכתב הט"ז ס"ק ב' אם מבין וכו' סיים בטור ולכך אין הנשים יוצאות בשמיעה אם אינן מבינות, וב"י מביא בשם רש"י דנשים יוצאות אף כשאינן מבינות, ואע"ג דלא קיי"ל כן, מ"מ בנשים שלנו שאינן מבינות בלה"ק, ורובן אינן מברכות לעצמן מ"מ יש לסמוך על דברי רש"י, ואפי' לכתחילה יוצאות במה ששומעין, שעכ"פ זה עדיף טפי ממה שלא יברכו כלל.
וכן כתב המ"א ס"ק ב' וזה לשונו, ולכן טוב שהנשים יברכו לעצמן, מיהו המנהג בזה"ז כרש"י דיוצאות אעפ"י שאינן מבינות ולא ראיתי מעולם מי שמוחה בדבר (ד"מ) וכן כתב הב"ח דהמנהג כן ואפילו בקדוש שהוא דאורייתא יוצאות נשים וע"ה בשמיעה. ונ"ל דמ"מ טוב שיאמרו מלה במלה עם המקדש והמברך דאי אפשר לכוין ולשמוע כמ"ש סי' קפ"ג ס"ו וכו' עכ"ל
והרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' ברכות הל' ט"ו הביא דברי הברייתא כצורתה ואינו מחלק בין אם השני מבין או לא, ונראה שגם דעתו ז"ל כדעת רש"י, ומ"מ אין מזה הכרע, שכן דרכו להביא לשון הש"ס ממש כידוע.
הנך רואה בזה, שלדברי רש"י בין בברכת המזון בין בשאר תפלות שהבקי מוציא את שאינו בקי, אפי' אם אותו שאינו בקי אינו מבין כלל בל"הק, הבקי מוציאו, כדאמרינן גבי מגילה, הלועז ששמע אשורית יצא, וכדמשמע פשטא דברייתא סופר מברך ובור יוצא. אבל לדעת התוספות והרא"ש והסמ"ג והמרדכי שהסכימו עמהם הטור והש"ע והב"ח והט"ז והמ"א ז"ל, אין הבקי מוציא את שאינו בקי, זולתי אם האינו בקי מבין בלה"ק ויודע מה שאמר הבקי, אז אף אם איננו בקי בסידור ונוסח התפלה או בהמ"ז, הבקי מוציאו. אבל מי שאינו מבין בלה"ק כלל, אין הבקי מוציאו הן בתפלה והן בבהמ"ז, זולתי במגילה משום דפרסומי ניסא הוי. ומה שהנשים יוצאות בברכת המזון של אנשים, הוא, משום דסומכין אנו בזה אדעת רש"י, דלא ליתי לקלקולא שלא יברכו כלל כדכתב הט"ז ז"ל.
ואל יהי' הדבר הזה רחוק בעיניך, שיהי' מי שמבין בלשון הקדש ואינו מבין לסדר התפלה או הברכות, כי לא כימים האלה, הימים הראשוני'. שעתה כבר נתגדלה ונתפרסמה מלאכת הדפוס ב"ה בין כל אום ולשון, והספרים מצוים ביד כל אדם, אבל בדורות הראשונים ואפי' בזמן הטור, עדיין היה העולם שלול מהטוב הגדול הזה, כי לא הומצאה עדיין חכמת הדפוס באותן הימים:
באופן, שכל הספרים שהיו נמצאים אז, היו כתובים בעט סופר והיו יקרי המציאות ורבי היוקר מאד. וגם סידורי התפלה לא היו נמצאים רק אחד בעיר ושנים במשפחה. והרוב אשר ידעו סדר התפלה, היו לומדים אותה עד שידעוה בעל פה. וא"כ הדבר מושכל מאד שהיו כמה אנשים המבינים לשון הקדש, ומ"מ לא היו בקיאי' בנוסח סדר התפלה והברכות. והיה צריך הש"ץ שהיה בקי בסדר התפלה בעל פה או שהיה לו סדור תפלה כתובה לפניו, להוציא בתפלתו ובברכותיו את שאינן בקיאי' בסדר התפלה והברכות.
והנה הד"מ והב"ח והט"ז והמ"א ז"ל, שהעידו על המנהג שהאנשים מוציאות הנשים אף שאינן מבינות, ולא:
כתבו שראו המנהג הזה אלא בבה"מז ובקידוש, אבל לא בשאר התפלות, אף שיש בברכות המזון ובקידוש יותר חומר מבתפלה שהם דאורייתא ותפלה דרבנן. והוא נכון. מאד לפי מה שכתבנו. דעתה נתפרסם מלאכת הדפוס, וסידורי התפלות מצוין ביד כל אדם, עד שכמעט הוא מן הנמנע, שיהי' אדם מבין בלה"ק ולא יהי' בקי בסדר התפלה שסידור התפלה לפניו ויכול לקרות מתוכה כל התפלה כתיקונה. וגם אצל הנשים אין לחוש לקלקולא שלא יתפללו כלל, דלמה לא יתפללו, כיון שסדור התפלה מונח לפניהם, והגאוני' הנ"ל לא כתבו אלא שהנשים אינן מבינות לה"ק, אבל לא שאינן בקיאות לקרות לה"ק, וזיל קרי בי רב הוא לבחורים גם בתולות. ולכן לא הנהיגו שיהי' הש"ץ מוציא את הנשים שאינן מבינות, כיון דבאמת קי"ל שאין הבקי מוציא אלא את המבין בלשון הקדש (ולקמן בתשובת לשון אש יבוא אי"ה שיוצאות בקריאת לשון הקדש אף אם אינן מבינות בלשון הקודש). אבל בברכת המזון וקדוש, כיון דרוב פעמים אין סדור התפלה מצוי ביד האדם בשעת ברכת המזון ורוב המברכים מברכים בעל פה, וכיון שהנשים אינן בקיאות לברך בעל פה, יש לחוש שלא יברכו כלל, לכן הנהיגו לסמוך בזה על דעת רשי' שאף הנשים מוציאות אותן האנשים.
אבל רשי' ז"ל ודאי ס"ל דבכל התפלות הבקי מוציא את שאינו בקי אף שאינו מבין בלשון הקדש, דהכי חזינן להרב ב"י ז"ל שכתב בסימן קכ"ד אשר הבאנו לעיל בזה הלשון מ אבל אם אינו מבין מה שהש"ץ אומר אינו יוצא בשמיעה וכמו שפירשו המפרשים גבי סופר מברך ובור יוצא וכמו שנתבאר בסימן קצ"ג עכ"ל. הנה תלה דין זה דתפלה בההיא פלוגתא דסופר מברך וכו', ש"מ דס"ל דלרש"י דסבר שם דאנשים מוציאות את הנשים אף שאינן מבינות, סבירא ליה ג"כ בתפלה שהבקי מוציא את שאינו בקי אף אם אינו מבין בלשון הקדש. גם הב"ח ז"ל שכתב שהאנשים מוציאים את הנשים י"ח בקדוש, משום דסומכות על דעת רש"י, אף שרש"י וסייעתו לא כתבו האי דינא אלא בברכות המזון, ש"מ דס"ל דלרש"י אין חילוק בין ברכות המזון לשאר ברכות, וא"כ ה"ה לתפלה.
ומה שכתבו רש"י וסייעתו ההיא דינא גבי ברכת המזון ולא בשאר ברכות:
היינו, משום דראייתם מהאי דסופר מברך ובור יוצא, וההיא בברכת המזון קא משתעי, ואברייתא נמי לא קשי' למה לא קתני האי דינא דסופר מברך גבי שאר ברכות, דבברכת המזון חידושא אתי לאשמועינן, דאפי' הם שנים שאינן רשאין לחלק, מ"מ אם האחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא. אבל הא ודאי דלדידהו אין חילוק בין ברכות המזון לשאר ברכות ותפלות, דכמו שבבהמ"ז מוציא הבקי את שאינו בקי אף שאינו מבין, ה"ה בשאר ברכות ובתפלה.
וק"ו הדברים, ומה ברכות המזון שהוא דאורייתא ואפילו נשים חייבות בו מדאוריי' דספיקא דאורייתא הוא ולחומרא, הבקי יכול להוציא אף למי שאינו מבין (דרש"י וסייעתו לא דברו בנשים אלא בהוה, אבל באמת אף אנשים שאינם מבינים הבקי מוציאין, דכן פירשו האי דסופר מברך ובור יוצא), תפלה, דלדעת הרמב"ם ריש פ"א מהל' תפלה נשים פטורות מכל התפלות הקצובות לנו מאנשי כנה"ג לפי שהוא מ"ע שהזמן גרמא, ואינן חייבין אלא להתפלל תפלה אחת ביום, באיזה נוסחה ובאיזה לשון שיהי', וכמ"ש המ"א ז"ל סי' ק"ו ס"ק ב', ולדעת רש"י ז"ל בברכות דף כ' ע"ב והרא"ש ורבינו יונה ז"ל (מלשון הרי"ף שם אין הכרע כלל דנוכל לומר דס"ל כהרמב"ם) וסייעתייהו, באמת נשים חייבות בתפלה, אבל הם סברו דכל עיקר התפלה אינה אלא מדרבנן, לא כל שכן שיהי' הבקי מוציא בתפלה אף מי שאינו מבין בלל בלשון הקדש
איברא. צריך אתה לדעת דאף רש"י וסייעתי', לא אמרו אלא באותו שמוציאין אותו, הוא דאין צריך שיהי' מבין בלשון הקדש:
אבל הסופר שהוא מוציא אחרים, ליכא מאן דפליג דצריך שיהי' בקי ומבין בלשון הקדש. דמהיכי תיתי לן למשווי פלוגתא רחוקה בין הגדולים:
וע"כ לא הביאו רש"י וסייעתו ז"ל ראי', אלא על מי שמוציאין אותו, דהכי משמע לישנא דבור יוצא, והכי קתני הלועז ששמע אשורית יצא, אבל במי שמוציא את אחרים לית להו ראי' דאין צריך שיהי' מבין, ובהיפך לישנא דם דסופר מברך משמע דצריך להיות חכם ומבין, דכן כתב הרמב"ם שלפיכך היו נקראים הראשונים סופרים.
ומלבד מה שהוא מן הסברא, נלענ"ד להביא ראי' גדולה מסוגית הגמ' שלפנינו
איתא במגילה דף י"ח ע"א: והלועז ששמע אשורית יצא וקפריך הגמ' והא לא ידע ומשני מדי דהוי אנשים וע"ה, מתקיף לה רבינא אטו אנן האחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן, אלא מצות קריאה ופרסומי ניסא ה"נ מצות קריאה ופרסומי ניסא ע"כ סוגית הגמ'.
וכל המעיין בסוגיא זו, יראה שהם דברים קשים להולמם. דמעיקרא כי קא משני ליה מדי דהוי אנשים וע"ה, הכי קמשני ליה כמו דחזינן דנשים וע"ה אף דלא ידעי מוציאין אותן, א"כ חזינן דהבקי מוציא אף את מי שאינו בקי, הכי נמי הלועז ששמע אשורית אף דלא ידע מאי קאמרי, הבקי מוציא אותו. והשתא מאי קא מתקיף לה רבינא, אטו אנן האחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן:
הא אפי' לא ידעינן נמי נפקינן, מדי דהוי אנשים וע"ה. ואין לומר דקושייתו קאי אתרצן, למה תירץ מדי דהוי אנשים וע"ה, הי' לו לתרץ סתמא דאנן נמי לא ידעינן:
דא"כ, האי דקאמר אלא מצות קריאה ופרסומי ניסא, ע"כ הכי תפרש:
אלא ע"כ התרצן סבר, מצות קריאה ופרסומי ניסא, והא ליתא דהתרצן ודאי לא סבר לה להאי סברא, דאם כן הוי ליה לתרוצי הכי. ועוד דאם על התרצן קאי הוי לי' למימר, ותסברא.
אבל לפי מה שאמרנו דכ"ע ס"ל דהמוציא את חבירו צריך שיהי' בקי ומבין, ניחא. דהש"ס הקשה אלועז ששמע אשורית דיצא, והא לא ידע מאי קאמרי, והאיך יצא בקריאת הבקי, ומשני ליה מדי דהוי אנשי' וע"ה, דגם הם לא ידעי והבקי מוציאן, ולועז ששמע אשורית נמי הכי הוא. ומתקיף לה רבינא, תירצת, אלועז ששמע אשורית שיצא אעפ"י שאינו מבין, אבל הא קשיא, אטו אנן מי ידעינן האחשתרנים בני הרמכים מה ניהו, פי', אנן גופא דמוציאין אותו מי ידעינן אחשתרנים וכו' מאי ניהי, וכיון דאנן לא ידעינן האיך נוכל להוציא אחרים, הא סופר מברך תנן, שהמוציא ודאי צריך להבין מה שהוא אומר, וקשיא אלועז ששמע אשורית, וגם אנשים וע"ה. אלא ע"כ צריך לומר שאני מגילה דמצות קריאה ופרסומי ניסא, ולכן דינו חלוק משאר ברכות, דאפי' המוציא אינו צריך להבין, ה"נ, לא צריכנא לתרץ מדי דהוי אנשים וע"ה, אלא תריץ סתמא, מצות, קריאה ופרסומי ניסא.
וראה והבין איך מיושבים בדברים האלה דברי רש"י ז"ל ומדוקדקים דברי התוס' והרא"ש ז"ל, שבלא זה יש לתמוה מאד על מאור עינינו רש"י ז"ל שהביא ראי' מאותה סוגיא דמגילה וסגר עיניו מראות דברי הגמ' באותו שורה ובאותו ענין עצמו דפרסומי ניסא שאני. גם התו' והרא"ש ז"ל כתבו על האי ראי' ויש לדחות דפרסומי ניסא שאני, האי לישנא ויש לדחות, הוא זר מאד, דהכי הוי להו למימר, ותימה גדולה על רש"י שהעלים עיניו ממה שתירץ הגמ' שם באותו מקום.
אבל לפי דברינו יבואו כל הדברים האלה מכוונים ב"ה. דראיית רש"י טובה מאד:
דהאי סברא דפרסומי ניסא שאני, לא ידעינן לה, אלא מחמת אתקפתא דרבינא, אטו אנן דמוציאין לאחרים מי ידעינן, אבל אי לאו האי קושיא, הא לא הוי נחתינן כלל להאי סברא דפרסומי ניסא והוי אמרינן דמגילה דמי לשאר ברכות ומ"מ הוי ניחא ליה האי תירוצא מדי דהוי אנשים וע"ה, ש"מ דפשיטא לי' דנשים וע"ה מוציאין אותן אף שאינן מבינות כלל, דאל"ה מאי קמדמי נשים וע"ה שמבינים ללועז שאינו מבין כלל. ואף שמשום אתקפתא דרבינא, אנו צריכין לבוא שם להאי סברא דמגילה שאני משאר ברכות, דפרסומי ניסא שאני ואפי' המוציא א"צ להיות מבין בלה"ק, האי סברא קמא לא אידחי, דהיכא שהמוציא מבין בלה"ק, הוא מוציא אף את מי שאינו מבין בלה"ק. נמצא דראיית רש"י נכונה מאד.
ולכן לא מצי התו' והרא"ש לתמוה על ראי' זו הנכונה. אלא כיון שלפי סברתם לא יצא מי שאינו מבין בלה"ק במה שמוציאו הבקי, ורצו להשמר מראית רש"י ז"ל שהיא נגד סברתם:
לכן כתבו ויש לדחות דפרסומי ניסא שאני כדאמר התם רבינא, ר"ל דבאמת מתחלה עד שלא היינו יודעים האי סברא דפרסומי ניסא, היינו מוכרחים לומר מדי דהוי אנשים וע"ה וכסברת רש"י:
אבל השתא דחידש רבינא מחמת אתקפתא דידי' האי סברא דפרסומי ניסא ולא צריכין לתירוצא דלעיל, שבקינן ג"כ האי סברא דחיקא, וסברינן דאפילו נשים וע"ה אם אינן מבינות לא יצאו ידי חובתן ע"י הבקי, זולתי במגילה משום דהוי פרסומי ניסא.
והנה הדברים האלה, עם היותן נראין כדברי חדוד, נלפענ"ד שהם פשוטין ומוכרעין בדברי התלמוד והפוסקים. ומ"מ איני אומר קבלו דעתי, והמעין יראה ויבחר.
אבל בין כך ובין כך, הדין דין אמת וברור ב"ה, שאף לדברי רש"י וסייעתי', המוציא את אחרים צריך שיהיה בקי ומבין בלה"ק, אם לאו לא יצא.
קיצור מכל מה שדברנו הוא כן. הבקי המוציא את שאינו בקי צריך להיות אליבא דכ"ע בקי ומבין בכל מה שהוא אומר להוציא אחרים. אבל אותו שמוציאין אותו אם צריך להבין בלה"ק או לא, בהא פליגי הנהו תרתי רבוותא. לרש"י וסייעתו, בין בברכת המזון ובין בכל התפלות, הבקי מוציא אותו אף אם אינו מבין בלה"ק כלל ולדעת התוס' והרא"ש וסייעתייהו, בין בברכת המזון ובין בשאר תפלות, אין הבקי מוציא את שאינו בקי, אלא אם אותו שאינו בקי מבין בלה"ק ויודע לכוין מה שהש"ץ אומר. והד"מ והב"ח והט"ז והמ"א ז"ל הכריעו דבאמת קיי"ל כדעת התו' והרא"ש, דכשאינו מבין אין הבקי מוציאו ולכן בשאר תפלות דליכא למיחש דליתי לקלקולא, וכן בברכת המזון אצל ע"ה שאינו מבין כלל, דהוא מילתא דלא שכיחא, דאפי' ע"ה רובם מבינים מעט, כמ"ש התו' גבי סופר מברך ובור יוצא, אוקמי' אדיני' כדעת התוספות והרא"ש ז"ל, דמי שאינו מבין בלשון הקדש אין הבקי מוציאו, אבל בברכת המזון דנשים, דרובם אינן מבינין, וסדור תפלה אין לפניהם שיוכלו לברך בעצמן, ויש לחוש לקלקולא שלא יברכו כלל, בזה אנו סומכים על דעת רש"י, דהבקי מוציא אפי' את מי שאינו בקי כלל, ולכן האנשים מוציאות הנשים
והנה עם שהלכה רוחת בישראל, דאין הש"ץ מוציא את הבקי אלא בראש השנה וי"הכ, אבל בשאר ימות השנה אין הש"ץ מוציא אלא מי שאינו בקי, אבל לא את הבקי, ואין צריך להביא ראי' על זה בהיותו מבואר לכל יודעי דת, מ"מ מצאתי עצמי מחויב להאריך בענין זה, עם מחמת דבר שנתחדש בה ב"ה, ועם לסתור דברי בעל הנוגה ולהראות לעין כל שקריו וכזביו, כי תאנתו לא תפרח ואין יבול בענביו, ידעו זאת כל המתעלסים באהביו, ולא יפנו עוד אל רהביו.
איתא במשנה ר"ה דף ל"ג ע"ב כשם ששליח צבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב רבן גמליאל אומר הש"ץ מוציא הרבים ידי חובתן. ובגמ' דף ל"ד ע"ב תניא אמרו לו לרבן גמליאל לדבריך למה צבור מתפללין אמר להם כדי להסדיר שליח צבור תפלתו אמר להם ר"ג לדבריכם למה ש"ץ יורד לפני התיבה אמרו לו כדי להוציא את שאינו בקי, אמר להם כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי. אמר רבה בר בר חנא א"ר יוחנן מודים חכמים לר"ג ורב אמר עדיין היא מחלוקות, שמעה ר' חייא ברי' דרבא אזיל אמרה לשמעתתא קמי' דרב דימי וכו' א"ל הכי אמר רב עדיין היא מחלוקות, א"ל רבב"ח נמי הכי קאמר (כשאמר דבר זה בשם ר' יוחנן, אמר שנחלקו על ר' יוחנן, רש"י) ומי אמר ר"י הכא והאמר ר' חנה ציפוראה אמר ר' יוחנן הלכתא כר"ג הלכתא מכלל דפליגי, כי סליק ר' אבא פירשה מודין חכמים לרבן גמליאל בברכות של ר"ה וי"הכ והלכה מכלל דפליגי בברכות של כל השנה, איני והאמר ר' חנה ציפוראה אמר ר' יוחנן הלכה כר"ג בברכות של ר"ה וי"הכ, אלא אמר רב נחמן בר יצחק מאן מודין ר' מאיר והלכה מכלל דפליגי רבנן דתניא וכו'. אמר רב אחא בר עוירא א"ר שמעון חסידא פוטר הי' ר"ג אפי' עם שבשדות, ופריך ולא מיבעיא הנך דקיימו הכא (מדאמר אפי') אדרבה הני אניסי והני לא אניסי דתניא אבא בר בנימין עם שאחורי הכהנים אינן בכלל ברכה (ואע"ג דעם שבשדות בכלל ברכה, הני דמצי למיתי קמי כהנים ויפנו כהנים אליהם ויברכום והם לא באו, אינם בכלל ברכה, רש"י) אלא כי אתא רבין וכו' אר"ש חסידא לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות מ"ט משום דאנוסי במלאכה אבל דעיר לא, פירש"י אבל דעיר לא, משום דלא אניסי ויכולין להסדיר תפלתן עכ"ל. ע"כ הגמרא.
והביא הרי"ף ז"ל כל הלכה זו וכתב אח"כ וז"ל ושמעינן מינה דהלכה כר"ג בברכות דר"ה וי"הכ אבל בברכות של שאר ימות השנה לא, אלא כשם שש"ץ חייב, כך כל יחיד ויחיד חייב, וכן הלכתא, ועם שבשדות דאניסי ולא מצי למיתי לבי כנישתא בר"ה ויה"כ ש"ץ נמי מוציאן ידי חובתן, אבל דעיר אין ש"ץ מוציאן ידי חובתן, עד דאתי לבי כנישתא ושמעו משילוחא דציבורא מתחילה ועד סוף עכ"ל
וכתב עליו הר"ן ז"ל ח"ל, ועם שבשדות וכו' והכי פירושא לא פטר רבן גמליאל אותן שלא שמעו סדר הברכות משליח צבור אלא אותן שבשדות דאניסי, אבל דעיר דלא אניסי ואפ"ה לא אתי לבי כנישתא אין שליח צבור מוציאן, אבל כל אותן שבב"הכנ ואפילו של עיר כיון שהם שומעין מפי הש"ץ, אותן פער ר"ג, וכדאמרי לי' לדבריך למה צבור מתפללין דאלמא לדברי ר"ג אין הצבור צריכין להתפלל, אלא כדי שיסדיר ש"ץ את תפלתו, עכ"ל.
והתוס' כתבו שם בד"ה כך מוציא את הבקי וז"ל מכאן פסק בה"ג דיחיד שטעה ולא הזכיר של ר"ח יכוין לבו לתפלתו של ש"ץ וכו' ויוצא אעפ"י שהוא בקי, ואין ראי' מכאן דהא מסקינן דר"ג אינו מוציא אלא עם שבשדות דאניסי במלאכ' ואינן יכולין להסדיר תפלתן אבל דעיר לא ומיהו בקונטרס משמע לקמן שרוצה לפרש בשלא כיון לבו לבית הכנסת ולא שמעו תפלה, וכן משמע דומיא דברכות כהנים, לפירש זה מצינו למימר דבצבור היכא דשמעו יוצאין, וכן משמע בפ' תפלת השחר דאמר רב אסי טעה ולא הזכיר גבורת גשמים וכו' עכ"ל התוס' ועי"יש. מה דמשמע להי הכי מפירש"י, נלענ"ד דהוא מדכתב רש"י בד"ה אינן בכלל ברכה ח"ל ואע"ג דעם שבשדות הם בכלל ברכה, הני דמצי למיתי קמי כהנים וכו' והם לא באו אינם בכלל ברכה עכ"ל. ואי הוי ס"ל לרש"י דשבעיר צריכין דוקא לסדר תפלתן בעצמן, ה"ל לפרש כמו שבכהנים כיון דלא אתי קמי כהנים אינן בכלל ברכה, ה"ה הכא כיון דמצי להסדיר תפלתן בעצמן, ולא סדרו אין הש"ץ מוציאן, אלא ע"כ ס"ל לרש"י דגם שבעיר אינן צריכין אלא לבוא לבי"הכ לשמוע את הש"ץ שיוציאן, והוי ממש דומיא דכהנים, ומ"ש רש"י ז"ל וז"ל, אבל דעיר לא משום דלא אנוסי ויכולין להסדיר תפלתן עכ"ל, לאו למימרא דאותן שבעיר אינן יוצאין אלא כשיסדרו תפלתן בעצמן, דא"כ מאי קאמרי ליה רבנן למה צבור מתפללין וכמ"ש הר"ן, אלא ה"ק רש"י, הנך דבשדות אניסי לצאת ע"י הש"ץ, דלשמוע אותו אינן יכולין כיון דהם בשדה ולהתפלל בעצמן ג"כ אינן יכולין דאניסי במלאכה, אבל אותן שבעיר לא אניסי ויכולין לבוא לבי"הכ לשמוע את הש"ץ, ואף אי אניסי ולא יכלו לבוא לבי"הכ, כיון דלא אניסי במלאכה יוכלו להסדיר תפלתן בביתן. וזה ברור ובחנם דחקי המפרשים בזה. והתוס' נראה לי דלא קשה להו קושית הר"ן מה אמרי ליה לדבריך למה צבור מתפללין, הא ר"ג לא פטר אלא אותן שבשדות דס"ל להתוס' דהא דאמרינן דאותן שבעיר צריכין להתפלל היינו כדי שיסדיר ש"ץ את תפלתו, וכיון שהוא לא חש לתקנה זו אע"ג דהיה יכול להתפלל קנסינן ליה דאין הש"ץ מוציאו, אבל עד דלא אמר להו ר"ג טעמא דהצבור מתפללין כדי שיסדיר ש"ץ וכו' שפיר היה קשה להו למה צבור מתפללין, כיון דמדינא הש"ץ יכול להוציאן ולמה טרחינן להו לצבורא להתפלל, כן נ"ל, ויצאתי פה מעט מגבול כונתי, כדי לפרש דברי התו' שנבוכו בם הרבה. ולפענ"ד אין בם נפתל.
והרא"ש ז"ל מביא ג"כ דברי בה"ג הנ"ל, וכתב עליו ואע"ג דלא פטר ר"ג אלא עם שבשדות וכו' אבל הנך דבעיר לא, היינו היכא שלא התפלל כלל, אבל אם התפלל ושכח ולא הזכיר מוציא אף את הבקי עכ"ל, ואח"כ הביא דברי הרי"ף כהווייתו ככתוב למעלה.
ורבינו יונה בברכות דף כ"ט על הא דאמר רב אסי טעה ולא הזכיר גבורת גשמים וכו' כתב ג"כ דברי בה"ג הנ"ל וכתב עליו אע"ג דאמרינן בר"ה לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות אבל דעיר לא האי כיון דהתפלל ושכח כאנוסי דמי ע"ש, וכן הוא ג"כ כונת הרא"ש הנ"ל, דכיון דהתפלל ושכח ולא הזכיר הוי אנוס והש"ץ מוציא אף את הבקי
והמרדכי סוף ר"ה כתב וז"ל, אבל דעיר לא, אין ש"ץ מוציאו ידי חובתו עד שישמע מש"ץ מתחילה ועד סוף, ולא של ר"ה ויו"הכ בלבד, אלא אף שאר ימות השנה. וכן משמע ב"פ תפלת השחר דבצבור יוצא ע"י ש"ץ, דאמר רב אשי טעה ולא הזכיר גבורת גשמים כו' הא ביחיד והא בצבור וכך פירש בה"ג דהיכא דטעה ולא הזכיר של ר"ח יכוין לבו לתפלתו של ש"ץ מתחילה ועד סוף ויוצא אעפ"י שהוא בקי, אבל עם שבשדות ש"ץ מוציאן אע"פי שלא שמעו וכו' כך פירש רש"י, אבל מתוך האלפסי משמע וכן פי' ראב"י דדוקא בברכות של ר"ה ויו"הכ אבל בברכות של כל השנה לא קיי"ל כותי', אבל כל יחיד ויחיד חייב לקרות אם הוא בקי ואם היחיד שכח מלהזכיר ר"ח אינו יוצא י"ח בכך שיכוין לש"ץ אם הוא בקי וכו' עכ"ל.
והרמב"ם פ"ח מהלכות תפלה הלכה ט' כתב, ש"ץ מוציא את הרבים י"ח, כיצד בשעה שהוא מתפלל הן שומעין ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה הרי הן כמתפללין, בד"א בשאינו יודע להתפלל, אבל היודע אינו יוצא י"ח אלא בתפלת עצמו, בד"א בשאר ימות השנה חוץ מר"ה, ויו"הכ של יובל (שמתפללין בם ט' ברכות) אבל בשני ימים אלו ש"ץ מוציא את היודע כשם שמוציא את שאינו יודע מפני שהן ברכות ארוכות והביא עליו הכ"מ האי גמרא דר"ה, וכתב עוד, ודע דאמרינן בגמ' לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות וכו' ויש לתמוה על רבינו למה השמיט חילוק זה. ונראה דסבר רבינו דהא דאמרינן לא פטר ר"ג וכו' לאו אתפלות דר"ה איתמר אלא אתפלות דכל השנה ומאחר דבתפלות שאר השנה לא קיי"ל כותי' אלא כחכמים דלא מיפלגי וכו', כדין עשה שלא חילק בכך עכ"ל.
והטור א"ח בסי' קכ"ד כתב, ולאחר שסיימו הצבור תפלתן יחזור ש"ץ התפלה שאם יש מי שאינו יודע להתפלל, יכוין למה שהוא אומר ויוצר וכו'. וכתב עליו הב"י האי גמרא דר"י דבשאר ימות השנה פסקינן כחכמים דר"ג וכן כתבו כל האחרונים.
גם הב"ח כתב על זה וז"ל, ולאחר שסיימו וכו' בסוף ר"ה פליגי תנאי אי ש"ץ מוציא את הבקי כמו שמוציא את שאינו בקי ואסיקנא דהלכה כר"ג בברכות של ר"ה ויו"הכ דמוציא אף הבקי והלכה כחכמים בשאר ימות השנה דאינו מוציא אלא את שא שאינו בקי עכ"ל.
ובסוף סי' הנ"ל כתוב הטור דברי בה"ג כמה שכתב אותו הרא"ש ז"ל ממש. וכתב עליו הב"י ז"ל, ותמיהני על התוס' והרא"ש שהביאו ראי' מהא דר"ג דהא לא אמר שמוציא את הבקי אלא ר"ג ופליגי רבנן עלי' ואיפסיק הלכתא כרבנן בשאר ימות השנה וכר"ג בר"ה ויו"הכ וכיון דבשאר ימות השנה קיימינן, היכי מייתי ראי' מדברי ר"ג דלית הלכתא כוותי' ואפשר דהכי קא אמר כיון דר"ג סבר ש"ץ פוטר את הבקי איכא למימר דלא פליגי רבנן עליה אלא בלא התפלל כלל, אבל אם התפלל וטעה מודי לר"ג דש"ץ פוטרו. ע"ו תורף לשונו.
והב"ח כתב על זה כלשון הזה, גם זו מדברי התוס' ורצונם לומר אע"פ דזה שהתפלל ושכח בקי הוא, ואפי' ר"ג לא אמר וכו' אלא העם שבשדות וכו' אבל טעה לא, וכאן פסק בה"ג בסתם דיוצא י"ח בשמיעתו וכו' והא ליתא אפי' לר"ג וכ"ש לרבנן ומתרץ שאני הכא שכבר התפלל אלא ששכח וכו' מוציא אף הבקי ואע"ג דלא אניס אלא טעה ואפי' לרבנן וכ"ש לר"ג, וכו' ועיי' סי' תק"צא הארכתי בזה.
ובסימן תקצ"א כתוב הטור וזה לשונו ומתפללין הצבור בלחש תפלת מוסף, אע"ג דקיי"ל כר"ג דאמר ש"ץ פוטרן דתנן וכו' ואסיקנא הלכה כר"ג דאמר בר"ה ויו"הכ ש"ץ מוציא אפי' מי שהוא בקי וכו' מ"מ מוטב שיתפללו יחידים כי מי שירצה לצאת וכו':
וכתב עליו הב"י דברי הגמ' זו ודברי הרמב"ם ז"ל.
והב"ח כתב וזה לשונו, משנה בפרק כ בתרא דר"ה כשם ששליח צבור וכו', ומסיק משים דאוושי ברכות. ומשמע דהלכה כר"ג לגמרי אף בברכות דכל השנה כדקאמר ר' אבא. ור"נ דאסיק מאן מודין ר"מ וכו', אינו אלא לפרוקי וכו', אב לענין גוף ההלכה במאי דקאמר רב אבוהו משמי' הלכה כר"ג אף בשאר ברכות ודאי הכי קיי"ל וכו' ונראה שזו היא דעת בה"ג שהביאו התו' והר"ר יונה והרא"ש והמרדכי בדין וכו' שכח יעלה ויבא דיוצא בשמיעת התפלה מהש"ץ ואפי' הוא בקי כר"ג אלמא דס"ל דהלכתא כרבן גמליאל אף בברכות של כל השנה, וכן מבואר במרדכי דהכי ס"ל לבה"ג עיי' בפרק בתרא דר"ה (והעתקנוהו לעיל). אבל הרי"ף ז"ל מפרש דלמאי דאסיק ר"נ הדרינן ב"י ממה דשני ר' אבא וכו' ולא קאמר ר' יוחנן הלכה כר"ג אלא בברכות דר"ה ויו"הכ וכו' וממילא דהלכה כרבנן בשאר ימות השנה וכו' ולפי זה יש לתמוה על הרא"ש שכתב בראש השנה דברי בה"ג ודברי הרי"ף, גם הטור הביא בסי' קכ"ד דברי בה"ג וכאן פסק כהרי"ף (גם לעיל בר' סי' קכ"ד פסק כהרי"ף שכתב שאם יש מי שאינו בקי יכוין, משמע אבל הבקי אין הש"ץ מוציאו) עכ"ל והאריך שם הרבה יעויי"ש.
ונוראות נפלאתי על דברי הב"ח ז"ל,, איך עלה על דעתו שהרי"ף יחלוק על דבר בה"ג, דא"כ איך יביא הרבינו יונה שהוא מפרש הרי"ף, דעת הבה"ג בפשיטות, בלי שיזכיר שהרי"ף חולק עליו גם הרא"ש ז"ל מביא דעת הבה"ג והרי"ף ז"ל במקום אחד, ולא עלה על דעתו שום סברא שהרי"ף יחלוק על דברי בה"ג, וכן עשה בנו הטור ז"ל.
ומה שהביא ממרדכי הוא יותר תמוה. דהאיך נוכל לומר שדעת המרדכי שהרי"ף חולק על בה"ג בזה אם הלכה כר"ג בברכות של כל השנה או לא? א"כ, מאי כתב המרדכי:
כן פי' רש"י אבל מתוך האלפסי מש משמע וכן פי' ראב"י דדוקא בברכות של ר"ה ויו"הכ אבל בברכות של כל השנה לא קיי"ל כותי', מאי לשון מש משמע דקאמר, הלא כן כתב הרי"ף בפירוש ואשמועינן דהלכה כר"ג בברכות של ר"ה ויו"הכ אבל בברכות של שאר השנה לא, וכן הלכתא. הנה כתב הרי"ף דעתו בפירוש וקבע בהן מסמרים להלכה, ואיך יאמר שכן מש משמע מהאלפסי דלית הלכתא כר"ג בשאר ימות השנה.
והנה הרשב"א ז"ל בברכות דף ל' בחידושיו בד"ה לא קשיא כתב וזה לשונו:
ומיהו מסתברא נמי דאיתא לפירוקא קמא, דהיכא דאיתא בצבור לא צריך לאהדורי הואיל ושמעה מש"ץ וכו' דאע"ג דאמרינן בשלהי ר"ה לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות דאניסי וכו' התם היינו משום דלא התפלל כלל, אבל כאן שהתפלל אלא שטעה יוצא הוא בתפלת ש"ץ וכו' וכן כתב בעל ההלכות ז"ל עכ"ל. ובד"ה שם כתב וז"ל לדבריהם למה ש"ץ יורד וכו' מהכא משמע דר"ג אפי' בשאר ימות השנה קאמר וכו', ועוד מדקאמר ר' יוחנן הלכה כרבן גמליאל אל בברכות דר"ה ויו"הכ, מכלל דר"ג אף בשאר ימות השנה קאמר עכ"ל. הנך רואה שבברכות פסק בפירוש כבה"ג ובר"ה נקיט עיקר האי תירוצא דרב נחמן דר יוחנן הלכה כר"ג בברכות דר"ה ויו"הכ קאמר. וא"כ הכי הלכתא.
ועוד האיך אפשר כלל לומר דהלכה כר' אבא, הא ר' אבא לא מסברא דנפשי' אמר כן, אלא פירשה להאי מימרא דר' חנה ציפוראה דאמר משמיה דר' יוחנן הלכתא כרבן גמליאל. דלא לסתור האי דאמר רבה בב"ח אמר ר' יוחנן מודין חכמים לר"ג, ופירשה ר' אבא מודין חכמים לר"ג בברכות של ר"ה ויו"הכ והלכה כר"ג בשאר ימות השנה, וכיון דשמענא ההיא מימרא בתרא דר' חנה ציפוראה דאמר בפירוש משום ר' יוחנן הלכה כר"ג בברכות דר"ה ויו"הכ, אם כן אידחי האי תירוצא דר' אבא, וע"כ נאמר כרב נחמן דמאן מודין ר"מ והלכה מכלל דפליגי רבנן, דלא יסתור ר' יוחנן דידי' אדידי'.
ולפענ"ד, יבואו הדברי' כפשטן, דהרי"ף ובה"ג לא פליגי אהדדי בהאי מילתא כלל, ותרווייהו מודי דהלכה כר"ג בברכות דר"ה ויו"הכ, ואין הלכה כמותו בברכות של כל השנה. אמנם בירורן של דברים אלו כך הם.
דמתחלה צריכין אנו להבין מה דאמר אאם רב אחא אר"ש חסידא פוטר הי' ר"ג אפי' עם שבשדות, ורבין אמר לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות, אבל תרווייהו מיפשט פשיטא להו דפטר ר"ג עם שבשדות אפי' לא שמעו את הש"ץ כלל, מנא להו האי, דלמא עד כאן לא פליגי חכמים ור"ג, אלא דר"ג סבר דהש"ץ מוציא לכל מי ששמע וכיון אפי' הבקי' ורבנן סברי דכל יחיד ויחיד חייב, אבל מאן דלא שמע מהש"ץ כלל, מנ"ל דפוטר ר"ג בתפלת הש"ץ. וצריך לומר דלישנא דר"ג הכי דייק להו, דאמר סתם ש"ץ מוציא הרבים ידי חובתן, ולא חילק בין מי ששומע ומכוין למי שאינו שומע כלל, ש"מ דפוטר ר"ג את כל הרבים בכלל, ואפי' עם שבשדות שאינן שומעין כלל.
והשתא רבנן ור"ג פליגי בסברותיהם מן הקצה אל הקצה ר"ג אמר סתם ש"ץ מוציא את ה הרבים ידי חובתן, בין בקיאין ובין אינן בקיאין, בין בר"ה ויו"הכ ובין בשאר השנה בין ששמעו מהש"ץ ובין שלא שמעו מהש"ץ. ורבנן סברו, אפי' שמעו וכיונו לבם ואפי' בר"ה ויו"הכ, לא יצאו בתפלת הש"ץ, אלא מי שאינו בקי הוא דיוצא כששמע וכיון לבו. ולכן שאלו רבנן לר"ג לדבריך שאתה אומר שהש"ץ מוציא אה הצבור מכל מקום, למה הצבור מתפללי כלל, ואמר להו שבאמת אין טעם שמחמת יצטרכו להתפלל אלא כדי שיסדר ש"ץ את תפלתו, ושאל הוא להן לדבריכם שאתם אומרים שאין הש"ץ מוציא את הצבור כלל. ומחויבים הם מדינא להתפלל כל אחד ואחד, מפני מה ש"ץ יורד לפני התיבה, א"ל כדי להוציא את שאינו בקי שישמע ויכוין.
והנה ר' יוחנן קבע ההלכה כר"ג בר"ה ויוה"כ וכחכמים בברכות של כל השנה, פי' דבברכות של שאר השנה אין הש"ץ מוציא אלא מי שאינו בקי, כחכמים, ובר"ה ויו"הכ הש"ץ מוציא את הרבים אפי' מי שאינו שומע, דהא סתמא אמר הלכה כר"ג בר"ה ויו"הכ, ור"ג הא ס"ל דמוציא את הרבים אפי' מי שאינו שומע. וצריך להבין מאיזה סברא נקיט ר' יוחנן ההיא פסקא, אי סבר לה כר"ג דאין צריך לשמוע כלל, מה לי ר"ה דאוושי ברכות ומה לי ברכות של שאר השנה, ואי סבר כרבנן דמדינא אין הש"ץ מוציא את הבקי והחיוב הוא על כל אחד להתפלל בעצמו, האיך יכול להקל משום דאוושי ברכות. ואף אם הי' רוצה להקל בר"ה ויו"הכ כדי שלא להטריח את הצבור יותר מדאי, למה פסק סתם כר"ג, דאפי' אותן שלא שמעו יצאו בברכות של הש"ץ.
אמנם באמת סברת ר' יוחנן נכונה מאד. דהנה רב אחא משום ר"ש חסידא אמר לקמן פוטר הי' ר"ג אפי' עם שבשדות, ופרכינן ולא מיבעיא הנך דקיימי הכא אדרבה הני אניסי וכו', אלא כי אתא רבין וכו' אמר משום ר"ש חסידא לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות דאניסי במלאכה אבל דעיר לא. נמצא שמדינא קאמר ר"ג שהש"ץ יכול להוציא את כל הרבים אעפ"י שלא שמעו ואפי' הנך דעיר, רק אותן דעיר, כיון דלא אניסי ומכל מקום לא באו לבי"הכ, קנסינן להו דהש"ץ אינו מוציאין. אבל אם אותן שבעיר שמעו וכיונו יצאו, וכדמפרש לה הרי"ף והר"ן ז"ל וגם רש"י ז"ל וכדפרשינן למעלה, דכיון דלר"ג אין הצבור מתפללין אלא משום תקנת הש"ץ כדי שיסדיר תפלתו, א"כ אם כבר סידר הש"ץ תפלתו ומתפלל והיחיד שמע וכיון, יצא.
והשתא, ר' יוחנן סבר לה מדינא כרבן גמליאל, דהש"ץ יכול להוציא את הכל. אבל בהא לא סבירא לי' כר"ג דהוא סבר דהשמיעה מש"ץ הוא ממש כתפלת עצמו, ור"י לא סבר בהא כותי', אבל סבר דתפלת עצמו עדיפא, וכדכתבו כל הפוסקי', דאי אפשר לכוין היטב על כל מלה ומלה שיאמר הש"ץ. ולדידי' הא דהצבור מתפללין אינו רק משום תקנת הש"ץ כדאמר ר"ג, אלא משום תקנת עצמן שלא יכשלו בהעדר הכונה על מלה מן המלות ולא יצאו, לכן סבר ר' יוחנן בברכות של שאר השנה כרבנן, דהש"ץ אינו מוציא את הבקי, ואע"ג דמדינא יכול לצאת בברכת הש"ץ כר"ג, קנסינן לי', כיון דלא אניס ויכול להתפלל לעצמו כיון דהוא בקי. אבל בר"ה ויו"הכ כיון דאוושי ברכות, וכולי עלמא אניסי נינהו, לכן אוקמא אדינא והש"ץ מוציא אפי' הבקי
והשתא דשמעינן דטעמא דר' יוחנן דפטר להו בברכות של ר"ה ויו"הכ משום אניסי הוא:
א"כ הנהו שבשדות, דכל שתא אניסי הוי, ואפי' הם בקיאים אינם יכולים להתפלל בעצמם משום דאניסי במלאכה, מודי ר' יוחנן דהש"ץ מוציאן, דכיון דאניסי נינהו ולא שייך למקנסינהו אוקמי אדינא כר"ג, דאפי' אותן שלא שמעו ואפי' הם בקיאים, הש"ץ מוציאם:
ונמצא לפ"ז, דלא מייתי הגמ' האי דרב ארא משום ר"ש חסידא וסתר ליה ואוקמא כרבין אר"ש חסידא, להודיענו דעת רבן גמליאל, דלא קיי"ל כותי', גם הש"ס לא הזכיר כלל שיחלוק האי דר"ש חסידא על האי פסקא דר' יוחנן דאמר דלית הלכתא כר"ג אלא בברכות דר"ה ויו"הכ. דבאמת האי ר' שמעון חסידא לדידן אשמועינן מילתי', דודאי לרבנן דפליגי עלי' דרבן גמליאל אפי' בר"ה ויו"הכ, דסברי דמדינא צריך כל יחיד להתפלל ואין מועיל האונס משום דאוושי ברכות להוציאם ע"י הש"ץ, ודאי גם עם שבשדות אינם יוצאים, לא מיבעיא אם הם בקיאים דאינם יוצאים אלא בתפלת עצמם, ואין האונס שלהם יכול להוציאם מחיובם, אלא אף אם אינם בקיאי' אינם יוצאים, כיון דמדוחק עשו זאת, שהש"ץ מוציא את שאינו בקי, צריך על כל פנים לשמוע מה הוא אומר, והאי דאניסי, אינו מועיל להם אליבא דרבנן. אבל לפי מה דפסק ר' יוחנן בר"ה ויו"הכ הלכה כר"ג, והיינו משום דאניסי, וא"כ אותן שבשדות בכולי שתא ואפי' לא שמעו ואפי' הם בקיאים יצאו בברכת הש"ץ, דכיון דכולי שתא אניסי נינהו, כולי שתא לדידהו כר"ה ויו"הכ לבני העיר דמיא. ולכן מייתי הגמ' ההיא דר' שמעון חסידא, ללמדנו דגם ר' יוחנן כרבין ס"ל, דבני העיר דלא אניסי קנסינן להו דלא יצאו, ולא פטר ר"ג אלא עם שבשדות דאניסי, ולכן פסק ר"י בכל השנה כרבנן, ובר"ה ויו"הכ או בעם שבשדות בכל השנה דאניסי פסק כרבן גמליאל דהש"ץ מוציא אותן.
והן הן דברי בה"ג ז"ל דמי ששכח יעלה ויבא אינו צריך להתפלל בעצמו ויכול לשמוע מפי הש"ץ, דאפי' הוא בקי, הא אמר ר"ג דהש"ץ מוציא אפי' הבקי, ובמקום אונס פסקינן כותי. ואע"ג דלא פטר ר"ג אלא עם שבשדות, אבל דעיר צריכין לשמוע, וא"כ אנן דבהא לא פסקינן כותי', צריכים הבני עיר להתפלל בעצמן, האי כיון דכבר התפלל כאניסי דמיא, כדמפרש לה רבינו יונה וחשוב כעם שבשדות דפסקינן בהו כר"ג:
והנה, הרי"ף ז"ל אחרי שפסק הלכה כר"ג בר"ה ויו"הכ וכרבנן בכל השנה, כתב וז"ל (וכבר העתקנוה לעיל) ועם שבשדות דאניסי ולא מני למיתי לבי כנישתא בר"ה ויו"הכ ש"ץ נמי מוציאן ידי חובתן, אבל דעיר אין ש"ץ מוציאן י"ח עד דאתי לבי כנישתא ושמעו מש"ץ מתחילה ועד סוף. עכ"ל, ומשמע מדכתב הרי"ף ולא מצי למיתי לבי כנישתא בר"ה ויו"הכ, דסבר דדוקא בר"ה ויו"הכ פטרינן להו לעם שבשדות ולא בכל ימות השנה, דלא פלוג ר' יוחנן בהלכתו דבכל ימות השנה פסק ממש כרבנן, ובר"ה ויו"הכ פסק ממש כרבן גמליאל. ואפשר לומר דסברתו כך היא, דלא נשמע מדר"ג אלא דעם שבשדות מדאניסי מעיילינן להו חד דרגא אדעיר, דבני העיר צריכין לשמוע והן אינן צריכין לשמוע:
ולזה גם אנן לא נעיילינן להו אלא חד דרגא, והוא דבר"ה ויו"הכ יוצאין בני העיר בשמיעה, ועם שבשדות אפי' לא שמעי, אבל בשאר ומות השנה דפסקינן כרבנן דלא יצאו בני העיר אלא בתפלת עצמן, לא מעיילינן להו לעם שבשדות תרי דרגא, דנימא דבני העיר צריכין דוקא להתפלל בעצמן ועם שבשדות אפי' לשמוע אינן צריכין, הא לא אמרינן. וסברא זו נראה דסבירא להו להרא"ש ורבינו יונה, דלפום סברא זו אין הרי"ף חולק על בה"ג דאם שכח יעלה ויבא דיוצא בשמיעת הש"ץ, דכיון דאנוס הוא כמו עם שבשדות מעיילינן ליה חד דרגא, וכיון דאנן צריכין להתפלל כל אחד בעצמו, הוא, דאנוס הוא יוצא בשמיעת הש"ץ:
אבל המרדכי נראה דלא ס"ל האי סברא, אלא משום דר' יוחנן מילתא דפסיקא נקט הלכה כר"ג בר"ה ויו"הכ וכרבנן בכל השנה, לא רצה הרי"ף לפסיק בברכות של שאר השנה דעם שבשדות יוצאין בשמיעה לבד, דאפשר ס"ל לר"י דמשים הנהו מעוטין דאניסי לא מחלקינן דינא, ודוקא בר"ה ויו"הכ דכולי אניסי, ס"ל בכל דבר כר"ג. ומעתה יבוררו ב"ה כל דברי המרדכי וזה לשונו, אבל דעיר לא אין ש"ץ מוציא י"ח עד שישמע מש"ץ וכו' ולא של ר"ה ויו"הכ לבד אלא אף שאר ימות השנה, וכן משמע בפ' תפלת השחר דבצבור יוצא על ידי ש"ץ דאמר רב אשי טעה ולא הזכיר גבורת גשמים וכו' הא ביחיד והא בצבור, ר"ל לא רק בר"ה ויו"הכ הש"ץ מוציא, אלא אף בשאר ימות השנה מוציא מדינא, ולכן היכא דאניס יכול לצאת בברכת הש"ץ וכדאמרן, והביא ראיה מרב אשי דמיירי בטעה והוי אנוס, אבל בלא אניס ודאי אינו יוצא בשאר ימות השנה בברכת הש"ץ, דלא פסקינן בהא כר"ג, דאל"כ ל"ל לרב אשי לומר טעה, הא לר"ג הש"ץ מוציא את הרבים מכל מקום, ואין הצבור מתפללין אלא כדי שיסדיר ש"ץ את תפלתו, אבל מי שבא לבי"הכ והש"ץ עומד ומתפלל ודאי דיצא בזה לר"ג, אלא ש"מ דוקא בטעה מיירי דהוי אנוס והוי כעם שבשדות דפסקינן בהו כר"ג, ואמר עוד דכן פי' בה"ג דהיכא דטעה בר"ה וכוין לבו בתפלתו של ש"ץ וכו' אעפ"י שהוא בקי, אבל עם שבשדות ש"ץ מוציאן אעפ"י שלא שמעו, ואע"ג דבקיאין, כיון דאניסי במלאכה וכנ"ל, כך פירש רש"י (והוא מדסתם רש"י ולא פירש) אבל מדברי האלפסי משמע, דדוקא בברכות של ר"ה ויוה"כ, ר"ל דוקא בברכות של ר"ה ויו"הכ פסקינן כר"ג דעם שבשדות הש"ץ מוציאן, אבל בכל השנה אין הש"ץ מוציא את עם שבשדות אע"ג דאניסי, דלא פלוג ר' יוחנן בהלכתו וכנ"ל, ומשמע לי כן, מדפירש הרי"ף ואמר ולא מצי אתי לבי כנישתא בר"ה ויו"הכ וכו', וכיון דס"ל להרי"ף דבשאר השנה אין מועיל אניסי לעם שבשדות, לכן אמר המרדכי לדידי', ואם היחיד טעה מלהזכיר של ר"ח אין יוצא י"ח בשמיעת הש"ץ. כן הוא הדבר ברור ומתוקן מכל הצדדים, וברוך ד' אלהי אברהם אשר הנחני בדרך אמת, והוא החפץ בטוחות אמת, יאר עיני, ויכונן אשורי, לבל ימעדו מדרך הישר והאמת.
והיוצא לנו מזה שאין שום חולק על סברא זו, דבר"ה ויו"הכ הלכה כר"ג, דהש"ץ מוציא אפי' את הבקי, ובשאר ימות השנה החיוב על כל יחיד להתפלל בעצמו ואין הש"ץ מוציא אלא את מי שאינו בקי, ועם שבשדות, לפי פשטות ההלכה כפי שכתב המרדכי בשם רש"י יוצאין לדידן בברכת הש"ץ אף שלא שמעו, דאניסי אבל לפי דעת הרי"ף ז"ל, אין עם שבשדות יוצאין בברכת הש"ץ אלא בר"ה ויו"הכ אבל לא בשאר ימות השנה. ומי ששכח יעלה ויבא שפסק בה"ג שיצא בשמיעת הש"ץ, לדעת הרבינו יונה והרא"ש והטור, הוא אליבא דכ"ע ואף הרי"ף מודה לו, ולדעת המרדכי דבר זה במחלוקת שנוי'. לרשי' דעם שבשדות יוצאין בתפלת הש"ץ כל השנה, ה"ה זה ששכח יעלה ויבא כאנוס דמיא, ולדעת הרי"ף אינו מועיל אונס בתפלת כל השנה ומי ששכח יעלה ויבא צריך להתפלל שנית בעצמו.
ואחרי שבאנו ב"ה לבירור כל הדברים האלה נסבה פנינו אל המחבר בעל הנוגה, לפענח צפונות סכלותו, ולהראות לעין כל גודל שקרותו. ואעתיק לשונו אות באות, ועל כל דיבור ודיבור, אניף ידי אי"ה להשיב אמרים אמת, למען יוכר השקר מתוך האמת,
וזה לשונו בעמוד י'. ראשונה נציע גמרא ר"ה דף ל"ד ע"ב וז"ל, רשב"ג אומר ש"ץ מוציא את הרבים ידי חובתן, אמרו לו לר"ג לדבריך למה הצבור מתפללין, אמר להם כדי שיסדר הש"ץ את תפלתו, אמר להם ר"ג, לדבריכם למה ש"ץ יורד לפני התיבה, אמרו לו, להוציא את שאינו בקי, אמר להם, כשם שמוציא את שאינו בקי, כך מוציא את הבקי, אמר רב"בח, מודים חכמים לר"ג. עכ"ל הגמ', הרי חזינן דעיקר תפלת הלחש נתקן, כדי שיסדר הש"ץ תפלתו, עכ"ל.
כמה חציף האי גברא, עד שיחשוב, שכולי עלמא ישמעו דברי שקריו ואיש לא יפצה פיהו. איך כתב אחר, אמר רבב"ח מודים חכמים לר"ג, עכ"ל הגמ' כאלו כאן מסיים הענין, ולא רצה להגיד כל המשך, הגמ' שם, שרב אמר עדיין היא מחלוקת, וכפי מסקנת הגמ' שם שהעתקנוה באמתת לבבינו למעלה גם ר' יוחנן שאמר זאת רבב"ח משמו, סבר, שחכמים חולקים על רבן גמליאל, ומאן מודין ר"מ?
ומ"ש, הרי חזינן דעיקר תפלת הלחש נתקן, כדי שיסדר הש"ץ את תפלתו. ראו איך על אבני תוהו, בית הבלים יבנה. האי דהצבור מתפללין כדי שיסדיר ש"ץ את תפלתו, רבן גמליאל הכי סבירא לי':
דלדידיה הש"ץ מוציא אף את הבקי, ואינן מתפללין, כי אם לתקנת הש"ץ כדי שיסדיר ש"ץ את תפלתו אבל רבנן דפליגי עליה דאין הש"ץ מוציא את הבקי, ודקיי"ל כוותייהו בשאר ימות השנה, לא משום שיסדיר ש"ץ את תפלתו הצבור מתפללין, אלא חיובא הוא דרמי עלייהו, דאם לא יתפללו, אינם יוצאים י"ח, דהש"ץ אינו מוציאם כלל.
שוב כתב וזה לשונו. ובדף ל"ה שם אר"א לעולם יסדר אדם תפלתו ואחר כך יתפלל. אמר ר"י (צ"ל אר"אבא) מסתברא מילתא דר' אלעזר בר"ה ויו"הכ ושל פרקים, אבל בכל ימות השנה לא, ופריך איני, והא רב יהודא מסדר צלותי' ומצלי, שאני ר"י, דכיון דמתלתין יומין לתלתין יומין הוי מצלי כשל פרקים דמי, עכ"ל הגמ'. הנה עיקר תפלת הלחש נתקן כדי שיסדר ש"ץ את תפלתו, וזה רק בראש השנה ויו"הכ, אבל לא כל ימות השנה, עכ"ל.
לא ידע מהו אומר, כי לפי דבריו לא תקנו תפלה בלחש, אלא בר"ה ויו"הכ, ומה אמרו לו חכמים לרבן גמליאל, לדבריך למה צבור מתפללין, הנה אמרו סתמא למה צבור מתפללין, משמע ודאי דמכל ימות השנה איירי, דהא רבנן דהקשו לרבן גמליאל עדיין לא ידעו מהאי סברא דמשום סדור תפלת הש"ץ מתפללין הצבור, עד שהשיב להם ר"ג כדי שיסדיר ש"ץ תפלתו וכו', וכיון דלא שאלו לי' רק לויה צבור מתפללין, ולא הי' קשה להו מה בין שאר ימות השנה דאין הצבור מתפללין. לר"ה ויו"הכ דהצבור מתפללין, אלא ש"מ דבמנהגא לא הי' שום חילוק בין ר"ג לחכמים, שלשניהם, הצבור היו מתפללין בלחש ואח"כ החזיר הש"ץ התפלה בקול רם, ולא פליגי אלא בטעמא, דלרבנן, התפלה בלחש חיובא היא, ולר"ג אינו אלא כדי שיסדר וכו'. נמצא מוכח מזה שהצבור מתפללין כל השנה בלחש, ובפרט לפי מה דלא פסקינן כר"ג בשאר ימות השנה, חיובא הוא להתפלל בלחש, ואין הש"ץ יוכל להוציאו כלל, אם הוא בקי
ועוד, איך מאור נוגה נתעורו עיניו מראות, שר"אבא דאמר מסתברא מילתא דר' אלעזר בר"ה ויו"הכ, הוא עצמו מי שאמר למעלה מודין חכמים לר"ג בברכת של ר"ה ויו"הכ, ולא פליגי עלי' אלא בברכות של כל השנה, וא"כ מה שאמרו לו לדבריך למה הצבור מתפללין, ע"כ על כל ימות השנה שאלו, ומוכח דאפי' לר"ג דס"ל האי סברא דהצבור מתפללין כדי שיסדר ש"ץ תפלתו, ס"ל דבכל ימות השנה הצבור מתפללין בלחש.
וכן כתב הרשב"א ז"ל סוף ר"ה בד"ה לדבריכם למה ש"ץ יורד לפני התיבה, מהכא משמע דר"ג אפי' בשאר ימות השנה קאמר, דהתם נמי ש"ץ יורד לפני התיבה וכו' עכ"ל, וכיון דהאי לדבריכם דקאמר להו ר"ג לחכמים אכל ימות השנה קאי, האי לדבריך נמי דקאמרי ליה רבנן קאי אכל ימות השנה..
וכן כתב הרמב"ם בפ"ט מהל' תפלה הלכה א', ב', ג', סדר תפלות הצבור כך היא וכו' עד שמברך גאל ישראל. והכל עומדים מיד ומתפללים בלחש וכו' ואחר שיפסיע ש"ץ שלש פסיעות לאחוריו ויעמוד מתחיל ומתפלל בקול רם מתחילת הברכות להוציא את מי שלא התפלל (בר"ה ויו"הכ אפי' הבקי ובשאר ימות השנה את שאינו בקי כמו שפסק למעלה בפרק ח' הלכה ע', י'),
ומה שאמר ר' אלעזר לעולם יסדר אדם תפלתו קודם שיתפלל, ואוקמי' ר' אבא דוקא בר"ה ויו"הכ, לאו משליח צבור משתעי ומתפלת הש"ץ בלחש, דבהא ליכא מאן דפליג דהש"ץ והצבור צריכין להתפלל תפלה בלחש, אלא אכל אדם קאי דמי רוצה להתפלל צריך לסדר תפלתו בביתו, כדי שיהי' בקי כשיבא להתפלל בבי"הכ, כמה שכתבו האי דינא בטור וש"ע א"ח סי' ק'. וכתב שם הב"י בשם הר"ר מנוח והגי' אחריו הר"מא בש"ע, דהנ"מ כשאינו מתפלל מתוך הסידור אבל אם מתפלל מתוך הסידור לית לן בה. והט"ז שם כתב דבמקום שאומרים פיוטים אף כשיש לו סדור צריך לסדר מתחילה. וזה הכל מיירי ביחיד שרוצה להתפלל, והוא אינו צריך לסדר אלא בר"ה ויו"הכ או בפרקים לפי דעת החולקים. אבל מתפלת לחש שמתפלל הש"ץ לא מיירי הכא כלל, דכיון שצריך הוא להתפלל בקול רם בצבור ולהוציא אחרים וצריך לכלכל דבריו במשפט ובנעימה כדי שישמעו מי שאינן בקיאים ולר"ג אפי' הבקיאים ויצאו, אפי' סידר תפלתו כמה פעמים צריך עוד להתפלל בלחש כדי לסדר תפלתו במקום ושעת התפלה ותדע לך, אי מתפלת הש"ץ קא מיירי הכא, א"כ לדעת הב"י והרמ"א דבמקום שמתפלל מתוך הסדור אין צריך לסדר תפלתו אפי' בר"ה ויו"הכ, מאי קמתרץ לי' ר"ג לחכמים דמ"שה מתפללין הצבור בלחש כדי שיסדר ש"ץ את תפלתו, למה ליה לאטרוחי לצבורא כולי האי, הוי לי' לתקן שיתפלל הש"ץ מתוך הסדור אלא ודאי לא מיירי מש"ץ כלל, ואין ספק על חיוב תפלת בלחש, כן בראש השנה ויו"הכ, כן בכל ימות השנה. ועיי' במ"א סי' קכ"ד שכתב בקיצר כדרכו, ממש כדברינו.
שוב כתב וזה לשונו:
שם בדף הנ"ל, כי אתא רבין ארי"בא אר"ש חסידא, לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות אבל דעיר לא, וכתבו התו' שם בד"ה כך מוציא וכו', מכאן פסק בה"ג וכו', והביא שם לשון התו' ורש"י, ואיך יפרשו המפרשים דברי רש"י לשיטת התו' באופן דחוק. ואנו כבר הבאנו דברי התוס' ורש"י לעיל, ופרשנו דבריהם ב"ה, באופן שדברי שניהם עולים יפה בלי שום דוחק.
שוב כתב וזה לשונו:
והנה בה"ג ז"ל פסק כר"ג אף בשאר ימות השנה דמוציא אף את הבקי, וכן המרדכי פסק להדיא כרבן גמליאל, וכ"כ הב"ח ז"ל וזה לשונו. הלכה כר"ג לגמרי, כדאמר ר' אבא, ורב נחמן בר יצחק דאסיק מאן מודין ר"מ, אינו אלא לפרוקי דלא תקשי הנך תרתי מימרא דר' יוחנן. אבל לענין גוף ההלכה, במאי דקאמר ר' אבא משמי' הלכה כר"ג אף בשאר ברכות, ודאי הכי קיי"ל, דליכא מאן דפליג ולימא דלית הלכתא כותי' עכ"ל וכן פסק הרמב"ם והרוקח ובעל שמות בארץ.
שמיא! שפיל לסיפא, הנה כתב ראשית דברי הב"ח שאמר בדעת בה"ג, ואמר שכן דעת המרדכי בפירושו של בה"ג) ואח"כ כתב הב"ח אבל הרי"ף חולק על זה וכן הרא"ש והטור ומייגע עצמו לתרץ דעתם שגם הם לא יחלקו אדינא דבה"ג ופסק ההלכה כמותם. והנה הסכל הזה. כתב הדברים הראשונים של הרב הב"ח, ולא העלה על לבו כי גם עיני זולתו לא כהו מראות דברי הב"ח האלו וירא' מה אחריתם.
ומה יענה על דברי הב"ח בסימן קכ"ד שהעתקנו למעלה ש"כ שם בפירוש דפסקינן הלכתא כרבנן בשאר ימות השנה וכר"ג בברכות דר"ה ויו"הכ.
גם מה שכתב וכן המרדכי פסק להדיא כרבן גמליאל. שקר הוא דובר, כי המרדכי לא ראה, ודברי הב"ח לא הבין. והנה העתקנו למעלה דברי המרדכי, וכל מי שיש לו עינים בראשו יראה, שאף לפי מה שהבין הב"ח ז"ל בדבריו, שהוא פי' דברי הבה"ג שסבר כר"ג אף בכל השנה, המרדכי לא הכריע אם הלכה כר"ג, שהביא דברי בה"ג ומביא ג"כ דברי הרי"ף וראב"י ולא הכריע.
ומה שכתב וכן פסק הרמב"ם ז"ל. השועל סוגר עיניו, וידמה כי גם מנאציו לא יראוהו. לפני מי יכול לשקר ולכזב? לפני מי יתלה דעותיו המשובשות בשרידים אשר ד' קורא– א לפני המון עם אשר בחשך הסכלות ילכו, יראו איש עוטה מעיל, ויאמרו הנה מלאך ד' צבאות הוא, ומפיו לפידים יהלוכו, לא לפני אנשים יתייצב אשר עינים להם לראות יותר ממנו, ויכירו אזני החמור תחת עור הארי. למה לא ציין השקרן הזה, אי' איפוא המקום שפסק הרמב"ם כן? לא יחריך רמי' צידו, לא יצפונו שקריו וכזביו מעיני העדה אשר אבה להדיחם, ולתלות בוקי סריקי במאור עינינו הרמב"ם ז"ל. והנה אנחנו העתקנו למעלה דברי הרמב"ם בהלכות תפלה פ"ח הלכה ט', י', שפסק בהדיא שהלכה כרבן גמליאל בר"ה ויו"הכ של יובל דוקא ובשאר ימות השנה הלכה כחכמים דאין הש"ץ מוציא אלא את שאינו בקי אבל לא את הבקי. גם בפ' ט' הב' וג' כתב בפירוש שהש"ץ מתפלל בלחש והצבור מתפללין עמו בלחש. ואיך יוכל האיש הזה להעז פניו לומר שהרמב"ם פסק כר"ג בכל ימות השנה, שהוא שקר וכזב גלוי?
ואנחנו כבר העלינו ב"ה שאין שום חולק ומתנגד להאי פסקא דר' יוחנן ואליבא דרב נחמן דהלכה כר"ג בר"ה ויו"הכ אבל לא בשאר ימות השנה ואתה תחזה שראש הראשונים, הרי"ף סוף ר"ה והרמב"ם פרק ח' וט', והטור סי' קכ"ד וסי' תקצ"א, וכן הב"ח בשני הסימנים הנ"ל וב"י, בכסף משנה, ובב"י וש"ע במקומות הנ"ל. וכל האחרונים, וכן הבעל ההלכות, והמרדכי, כולם ס"ל דבשאר ימות השנה פסקינן כרבנן דאין הש"ץ מוציא אלא מי שאינו בקי אבל לא את הבקי, והטור בסי' תקצ"א מוסיף דאפילו בר"ה ויו"הכ דפסקינן כר"ג (להרמב"ם לא פסקינן כר"ג אלא ביו"הכ של יובל וכו' ודבריו נכונים) מ"מ יתפלל כל יחיד לעצמו, משום דאם יוציאו הש"ץ צריך לכוין על כל מלה ומלה וזה אי אפשר, וכ"כ השלטי גבורים סוף ראש השנה בשמעתתא הנ"ל.
ומה שהביא בעל הנוגה, שכן כתב הרוקח ושמות בארץ, באמת אין הספרים האלה תחת ידי, אבל כבר הוחזק כפרן בכל דבריו, ומי יאמינהו שאלה הגדולים וצאו מן כלל הגאונים הנ"ל לפסוק שלא כהלכה, ואף אם יפסקו כן בטלים במיעוטם לגבי הנהו רבוותא.
שוב ראיתי בש"ות של הגאון אב"ד דק"ק פרעשבורג, שהוא ראה דברי הגאונים הנ"ל ומצא ששקר ענה בם כי לא יצאו כדברים האלה מפיהם מעולם.
ומה שכתב עוד מסברת עצמו,. דלמה יגרע מקדיש וקדושה דאמרינן גבייהו דשומע כעונה. מי יטריח לענות הכסיל על דברי שטותיו והבליו, מה לתבן את הבר? מי לא ידע דקדיש וקדושה ודכותייהו לא נתקנו אלא שיאמר אחד ויוציא השומעים, ומה ראי' היא זו לתפלה שנתקנה לחיוב על כל אחד מישראל.
הראתיך לדעת שאין לסמוך על שום דבר אשר דבר בעל הנוגה, שמלבד אוטם לבו מכל שכל עד שלא נראה בכל דבריו פלס ומאזני משפט חלקי הבונה והסותר, אבל עוד למד את לשונו הפח כזב ומלבו יוציא מילין אשר לא היו ולא נבראו, למען הטות לב בני ישראל מעל מנהגיהם הקדושים והטובים, אלה הצאן אשר אין בהם שכולה, יוליכום בדרך לא סלולה. חדלו לכם מן האדם הזה כי במה נחשב הוא
ומעתה נבוא לנדון תשובת שאלתנו, שהיא מונחת לפנינו פרושה כשמלה. שאחרי שנפסקה ההלכה על פי כל הראשונים והאחרונים שהש"ץ אינו יכול להוציא בכל ימות השנה אלא מי שאינו בקי, אבל לא את הבקי. ולפי מה דפסקו רוב הראשונים וכל האחרונים, שהבקי אינו יכול להוציא את מי שאינו בקי, אלא אם זה שאינו בקי מבין בלה"ק ויודע לכוין מה שהש"ץ אומר, אבל אם אינו יודע ומבין לשון הקודש כלל, אין הבקי יכול להוציאו, אי אפשר לנו בשום פנים לצאת ידי חובת תפלה בלתי אם נתפלל תפלה בלחש. דכבר אמרנו בראשית דברינו שאינו בקי כזה שיהי' מבין לשון הקדש ולא יהי' בקי בנוסח וסדור התפלה, לא הי' שייך אלא בזמניהם, דרוב תפלתם היו על פה, ולא היה אפשר אפי' להמבין להיות בקי בנוסח התפלה והברכות בעל פה, והי' צריך שיוציאנו הבקי. אבל בדורנו זה שזכינו למלאכת הדפוס וסדורי התפלות מצוין ביד כל אדם, לא נמצא זולתי אחד מני אלפים שיהי' מבין בלשון הקודש, ולא יהי' בקי בסדור התפלה, אחרי אשר סדור התפלה לפניו דפוסה ועומדת. ובהיות כן, אין הש"ץ בא כלל להוציא את שאינן בקיאין, בתפלתו, דמה נפשך אם השומעין יודעין להתפלל בעצמן הרי הן בקיאין, ואין הש"ץ מוציא אותן:
ואם אינן יודעין להתפלל בעצמן, ודאי שאינן מבינין ג"כ בלשון הקודש, וכיון שאין מבינין אין הש"ץ יכול להוציא אותן בתפלתו.
ואם תאמר, אם כן, דהש"ץ לא יועיל כלל להוציא את אחרים, מפני מה בא הש"ץ לחזור תפלתו, באמת הוא, שעיקר ענין הש"ץ בזמן הזה אינו אלא משום ברכו וקדושה וקדיש וכדומה, גם בר"ה שיוכל להוציא אפי' את הבקי, וגם זה אינו צריך בזמן הזה, שאין מי שיכול לכוין ם הש"ץ מלה במלה כל התשע ברכות ואם חסר אחת מהם לא יצא י"ח, ולא נמצא עתה מי שיודע להתפלל בעצמו, שלא יתפלל בר"ה ויסמוך על הש"ץ שיוציאנו. וכן כתב בפירוש המ"א ז"ל בסי' נ"ג ס"ק ך' בנדון מינויי הש"ץ שיחיד יכול לעכב, וזה לשונו:
ונראה לי דדוקא בזמניהם שהי' הש"ץ מוציא את הרבים ידי חובתן בתפלתו, אז הי' יחיד יכול לעכב דאינו נעשה שלוחו בע"כ, משא"כ עתה שכולנו בקיאים, רק הש"ץ בא לפיוטים, אעפ"י שאמר קדיש וברכו אין כל כך קפידא, עכ"ל.
וכיון שאין הש"ץ מוציא את שומעיו, בתפלתו, ודאי שהוא חיוב גמור על כל אחד ואחד מן הצבור להתפלל תפלה בלחש, כדי לצאת ידי חובת מצות תפלה. דאם לא יתפללו בלחש, רק החזן יתפלל בקול רם, והאחרים יכונו וישמעו, הרי מבואר דכל זה לא יתן ולא יוסיף להם, דאם יכולים להתפלל בעצמם, א"כ הרי הם בקיאים ואין הש"ץ מוציאם, ואם אינם יכולים להתפלל בעצמם, אז אינם מבינים בלשון הקודש ג"כ, ואז ג"כ אין הש"ץ מוציאם, ולא יצאו א"כ ידי חובת תפלה כלל. ואם נאמר, שבעוד שהחזן מתפלל בקול רם יתפללו הבקיאים עמו בלחש א"כ מה יועיל תפלת הש"ץ, אם אין איש אשר ישמע לו, ולא יוכלו לענות קדושה ומודים, שאין רשאי להפסיק בש"ע לקדושה ולמודים. ואם נאמר שהצבור יחכו עד שיאמר החזן קדושה ויענו עמו ויתחילו להתפלל ויגמרו קודם שהגיע הש"ץ למודים:
א"כ צריכין למהר ולחטוף כל ברכת הי"ח יותר מדאי, ואין מי שיכול לכוין כראוי בתפלתו, גם יפסידו מלענות אמן על כל ברכות האמצעיות.
באופן שהחיוב הגמור עלינו להתפלל תפלה בלחש, למען שכל איש לפני ד' ישפוך שיחו בכונת הלב, וכל איש יכול להתפלל על פרטי הצטרכותו, או בכל ברכה וברכה מעין אותה ברכה או בשומע תפלה כמבואר בא"ח סי' קי"ט, ואז יחזיר הש"ץ התפלה בקול רם כדי שיענו הקהל אמן וקדושה ומודים.
ומה שכתבו בעל הקנאה בסוף תשובתו ובעל הנוגה עמוד י"ג בשם תשובת הרדב"ז סי' ה' שהביא אגרת מהרמב"ם ז"ל אשר כתב לאנשי צרפת בלשון ערבי שיתפללו רק בקול רם ולא בלחש כלל, והעתיקו שניהם לשונו שם בנוסח וסגנון אחת ממש, ובעל הנוגה הוסיף לכתוב וז"ל, והרדב"ז כתב בפירוש שאם אפשר לבטלה שלא על ידי מחלוקות, יבטלנה עכ"ל.
הנה, טרם נחוה דע בענין זה, נאמר שהאנשים האלה המתנבאים בסגנון אחד כמנהג נביאי השקר, עינם לא ראו מעולם תשובת הרדב"ז הנ"ל, רק שמעו דבריו מפי אחרים והוסיפו וגרעו בו כרצונם. כי באמת כל הרואה לשון ש"ות הרדב"ז ח"א סי' ה', יראה כי שקר ענו, ולא כתב כלל מה שכתבו הם, ותחת אשר כתבו שהרדב"ז הביא אגרת מהרמב"ם ז"ל אשר כתב לאנשי צרפת בלשון ערבי, כתוב שם שנשאל הרמב"ם על טעם התקנה ההיא, והשיב בלשון ערב, שאעפ"י שנראה כן מדין הגמ', מ"מ בארצות הישמעאלים וכו', ולכן טוב להתפלל תפלה אחד ביחד מי שיודע ומי שאינו יודע עכ"ל, הנה משמע שם בתשובה זו שהרמב"ם לא תקן תקנה זו אבל השתדל להצדיק תקנותיהם, גם לא לאנשי צרפת כתב רק למדינות הישמעאלים, ולמה היה לו לכתוב לאנשי צרפת בלשון ערב שאינן מבינים ולא בלה"ק שמבינים כולם?
וכל מה שכתבו שם בעלי הקנאה והנוגה עניני לעג ודיבה על תפלותנו ונתנו אותו על לשון הרדב"ז בתשובה זו, שקר ענו. גם מה שהוסיף בעל הנוגה, שהרדב"ז כתב בפירוש שאם אפשר לבטלה שלא ע"י מחלוקות, יבטלה, שקר גמר הוא, כי לא יצאה זאת מעולם מפי הרדב"ז ז"ל שסברתו להיפך כאשר יבא אי"ה.
והנה אגיד לך את הרשום בכתב אמת בתשובת הרדב"ז ח"א סי' צ"ד, והנני מעתיק רק ראשי הדברים שמצאתי מן הצורך להעתיקם, כי התשובה ארוכה מאד, והמעיין בתשובה עצמה ימצא מרגוע לנפשו.
וזה לשונו, שאלת על שנתעוררו קהל הספרדים על קהל המוסתערב על ענין חזרת התפלה בקול רם, שנהגו במצרים שהש"ץ מתפלל תפלה אחת בקול רם וזה כנגד דין הגמ' והפוסקים וספרי הקבלה טענו קהל המוסתערב שזה תקנת הרמב"ם ז"ל שכתב בתשובה בלשון ערב וכו' וכן הגיד ר' אברהם בנו בספר שחיבר בלשון ערב וכו' (כאן כתב שהרמב"ם תקן תקנה זו וכאן נמצא תופס דבריהם שהביאו אבל בלשון כבד לא בלשון דופי ובזיון כאשר כתבו הם, ולא העתקת הדברים מפני האריכות והנחתי הדבר להמעיין). תשובה, כל בעלי הדין והרב המתקן תקנה זו מודים כי מדין הגמ' בבלית וירושלמית והגאונים וכל הפוסקים ראוי לצבור שיתפללו שתי תפלות וכו' וכן נוהגין בכל הגלילות אולת המלכות אשר פשטה בו תקנה זו ועתה אולם חזרו לדין הגמ' זולת קהל המוסתערב אשר במצרים וכו' עוד ראי' גמורה שלא היתה תקנה זו קבועה אלא לפי המקום והזמן, שמצינו להרב ז"ל תשובה אחרת בלשון ערב, וזה העתק שלה, ואמנם מנהגנו בעבור מה שאירע להמון מן המנהגים הרעים באלו הזמנים והמקומות, והוא שבתפלת מוסף של שבתות ומועדים לבד, לסבת רוב ההמון נעשתה תפלה אחת וכו' וכן אם אירע לנו תפלת המנחה שנתאחר' הרבה עד שנחוש שיעריב השמש, אני עושה שיסדר הש"ץ התפלה בקול רם והקדושה, וראיתי שאין בזה הפסד לפי שמי שאינו בקי יצא בשמיעת התפלה והבקי יתפלל לעצמו עם הש"ץ מלה במלה וכו' אמנם אם נתפלל בכל ימי החול במעט עם מקובצים, נחזור לשמור הסדר הראשון להתפלל בלחש וקול רם, וכתב משה. הרי אתה רואה שלא היתה תקנתו קבועה אלא לפי הזמן וכו', עוד יש ראי' שכיון שהוא ז"ל לא תקן אלא ברוב עם ובזמנו הי' יותר מכפלי כפלים מהנמצאים עתה, וכיון שנשארנו מעט מהרבה ראוי לחזור לדין הגמ', עוד כי בזמנו ז"ל הכל היו נוהגים כמנהגו וליכא משום אגודות אגודות, אבל עתה בזמננו שיש כמה קהלות כל ספרדיים ומערביים ואיסקליא וכולם מתפללים בדין הגמ' איקרי כאן לא תתגודדו, לפיכך ראוי שכולם יתפללו כדין הגמ' וכו', הכלל העולה שאין אני רואה בזמן הזה עת לעשות כדי להפר תורתנו ואפי' נשנה את המנהג לא נהי' כתלמיד חולק על רבו וכו' לכן בנדון דידן, אם אפשר להחזירם לדין הגמ' שיתפללו שתי תפלות בלא מחלוקות, כן ראוי לעשות, אבל אם אי אפשר לבטלם אלא ע"י מחלוקות שב ואל תעשה, והנלע"ד כתבתי, עכ"ל בקצרה.
הנך רואה בעיניך ממש היפך דברי האנשים האלה, ובמדינותינו שלא היה נוהגין עד עתה כמנהג אנשי מצרים, ודאי לית דין ולית דיין, שיתיר התפלה בקול רם לחוד בלא תפלה בלחש, ואתם אחי סורו נא מעל אהלי האנשים שלולי דעת אלו, כי לא ידעו ולא יבינו, רק להפוך ולסרס דברי קדושי עליון, במחסה כזב ושקר הסתירו דבריהם ומחשבותיהם, ומלבם הוציאו מילין להשפיל כבוד ישראל ח"ו, ולקעקע יסודות מנהגי קדמונינו נ"ע, למען אחת אחת תהרס כל הבירה כולה, חלילה חלילה
ועתה נשובה לדינא דהרדב"ז ז"ל שהצדיק בשם הרמב"ם אלה שאינן מתפללין בלחש רק החזן מתפלל בקול רם אף שבררנו למעלה, שאין הש"ץ מועיל לשום איש, דאם הם בקיאים לא יוציאום הש"ץ, וכמה שכתב הרדב"ז בעצמו שהיודעים יתפללו עם הש"ץ, ואם אינם בקיאים להתפלל, מסתמא אינם יודעים לשון הקדש, ומי שאינו מבין לשון הקדש, אין הש"ץ מוציאו.
דהני מילי לדידן שכבר נתקנה מלאכת הדפוס בימינו, וסדורי התפלות מצויות ביד כל אדם א"כ מי שמבין בלה"ק, הוא ג"כ בקי בתפלה, כי נוסח וסדור התפלה לפניו. ומי שמבין לשון הקדש ואינו יכול לקרות לשון הקדש, הוא כמעט מהנמנעות, כי איך יבין לשון הקדש, אחרי שלשון זה אינו נדבר בדבר איש אל אחיו, עד שנאמר שלשמע אזנו נתרגל בו, ומי שמבין לשון הקדש ודאי למדו, וכיון שלמדו, למדו לקרות ולהבין כדרך כל הלשונות אשר נלמדו, ולכן מי שמבין הוא בקי, ומי שאינו מבין אין הש"ץ מוציאו.
אבל בדורו של הרמב"ם לא היתה מלאכת הדפוס נמצאת עדיין (וגם עתה אינה נמצאת במדינות האלה) והמבינים בלשון הקדש היו רבים מאד בדורותיו, ובפרט בארצות המזרחיות שלשונם קרובה ללשון הקדש, והי' הדבר מצוי שיהי' מבין בל"הק ולא יהי' בקי בתפלה או בברכה בעל פה, ואותן המבינים ואינם בקיאים ם הי' הש"ץ מוציאם. נמצא שהי' הש"ץ מוציא את שאינו בקיאים, ולכן משום מגדר מילתא שפיר התקינו בארצות האלה שהחזן לבדו יתפלל והבקיאים יתפללו לעצמן עם הש"ץ ואותן שאינן בקיאין יוציאם הש"ץ. משא"כ בזמנינו אין התקנה זו מועלת כלל, שאין הש"ץ בא להוציא אחרים בתפלתו כלל, ואינו בא אלא משום קדושה ומודים וקדיש וברכות, ואם יפסידו את אלה, למה להו להיות להם ש"ץ כלל? ולמה יפסידו אלה בלא תועלת, אחרי שתפלת הש"ץ, אינה מועלת לשאינם בקיאים כלל.
ועוד, והוא הנראה יותר, שדעת הרמב"ם ז"ל כרש"י דהבקי מוציא אף את שאינו מבין כלל, וכאשר אמרנו בראשית דברינו, שמפשטות דברי הרמב"ם בההיא דסופר מברך ובור יוצא, גם בפ"ח מהל' תפלה בענין שהעסקנו למעלה נראה כן, ואם כן לשיטתו יפה כתב דהש"ץ יכול להוציא את מי שאינו בקי ומבין כלל.
ובאמת כפי אשר העתיקו בעל הקנאה ובעל הנוגה דברי הרדב"ז הי' לי ראי' על זה. שהמה כתבו בשמו לכן טוב לצאת בתפלת הש"ץ מי שאינו מבין, ומי שמבין וכו' אם כן כתב הרמב"ם בפירוש, שמי שאינו מבין יוצא בתפלת הש"ץ, והוא כרש"י. אבל מה אעשה ששקר גמור הוא, וכן כתוב שם, לכן טוב תפלה אחת ביחד מי שיודע ומי שאינו יודע. ונוכל לפרש שאינו יודע הנוסח, אבל הוא מבין בלה"ק.
אבל, ב"ה שאינו צריך להביא ראיה מדבריהם, לא מדובשם לא מעוקצם. אמנם מצד הסברא כן נראה שדעת הרמב"ם כרש"י, ומועיל א"כ תפלת הש"ץ הרבה.
ועל פי זה יש להצדיק מה ששמענו מכמה קהלות קדושות ספרדיות שנוהגין כן עד היום, שאינן מתפללין בלחש רק החזן מתפלל בקול רם. ולפי מאי דאמרינן, גם מאן דאמר הכי לא אישתביש, שסומכין עצמן על סברת רש"י שאף מי שאינו מבין כלל הבקי מוציאו, ולפי מה שהצדיק הרמב"ם ז"ל האי מנהגא, נראה שגם הוא ז"ל סובר כרש"י, באופן שגם בזמן הזה הש"ץ מוציא את מי שאינו בקי, דהיינו מי שאינו מבין:
בלשון הקדש כלל, והמה נמצאים בזמנינו הרבה. וכיון שעל יסוד זה הנהיגו מקדם שלא יתפללו בלחש, למיגדר מילתא כמ"ש הרמב"ם והרדב"ז הנ"ל, והיסוד הזה עדיין על מקומו יעמוד ולא ימיש, המה סומכים על זה, והנהיגו כן אחריהם עד היום, ויש להם על מה שיסמוכו, ומאן דנהוג נהוג.
אבל ודאי הדרך היותר נכון לילך בעקבות רוב הפוסקים הראשונים וכל האחרונים דפסקו כהתוס' והרא"ש שמי שאינו מבין, אין הבקי מוציאו, ולפי שמבין בלא בקי אינו נמצא בזמן הזה כנ"ל, אין הש"ץ מוציא את שאינו בקי כלל, זולתי אם עפ"י מיעוטא דמיעוטא דלא שכיח כלל יתרמו שיהי' מי שמבין בלשון הקדש ולא יכול לסדר דבריו מתוך סדור התפלה שלפניו. ולפיכך חלילה וחלילה לנו לשנות מנהג התפלה בלחש. ומי שאינו מתפלל תפלה בלחש רק שומע מפי הש"ץ התפלה בקול רם, אף אם יכוין מלה במלה בכל מה שהוא אומר (מה שכמעט אי אפשר בזה"ז כמו שהעידו כל הפוסקים אינו יוצא ידי חובת תפלה כלל, וצריך לחזור ולהתפלל בלחש, ומטעמים דברירנן.
ועוד אני אומר שאף במקומות שסומכים על דעת רש"י ז"ל, שלא להתפלל בלחש רק לצאת בתפלת הש"ץ, דוקא להם הותר לפי מנהגם, לא לנו לפי מנהגנו.
דהרי הוכחנו למעלה בסברות וראיות נכוחות ב"ה, שאף שלפי פירש"י ז"ל וסייעתו, הבקי יכול להוציא אף את מי שאינו מבין, המוציא ודאי צריך להיות בקי ומבין מה שהוא אומר, ואם לאו אינו מוציא אחרים ידי חובתן.
והנה מנהג הספרדיים שהש"ץ אינו משורר כלל לפני התיבה, אבל מסדר תפלתו מלה במלה בנגינה יפה וצחה. נגד זה אינם ממנים ש"ץ זולתי איש בעל תורה ובקי ורגיל ומבין בכל מקום מה שהוא אומר, והוא באמת יכול להוציא לפי דעת רש"י ז"ל את מי שאינו בקי. ואף שאין אנו פוסקים כדעה זו, מ"מ יש להם על מה שיסמוכו כנ"ל.
אבל אנחנו האשכנזים, שאנו נוהגין שהש"ץ ישורר ויזמר ויעורר לבות שומעיו בנגינתו להעציבם בעת העוצב ולשמחם בעת השמחה, כפי המקום והזמן וענין התפלה, ואי אפשר לבטל זה כמו שכתבו כל הגדולים הביאם שם הרב דוורונא בתשובתו יאיר נתיב, ובראשם הב"ח ז"ל בתשובתו, דבאתרא דנהוג אין לבטלו
והכי מסתברא, דכיון שנתקן הדבר לכבוד ד' והדר גאונו, מי שמבטלו יש לחוש שיקל כבוד שמים בכך. והדבר דומה לפי דעתי לאדרת ממלכה רב האורך והרוחב, שלובשים המלכים ביום המלכם, העשוים כנימוס מלכי המדינה בימים הראשונים:
שעם שאין בהם שום יופי לפי הרגל הלבושים בימינו, איש לא יערב את לבו להחליף הבגדים האלה בבגדים אחרים. ואם הם גדולי ההדור יותר הרבה מהם, ומי שמחליפם הוא פוגם בכבוד המלך. והטעם, לפי שכבר הוסכם שע"י לבישת הבגדים האלה יוכר כבוד המלך ביום המלוכה, א"כ כבוד המלך תלוי בבגדים האלה. כן הדבר הזה, כיון שמנהגינו להוציא הוצאות רבות לחזור על ש"ץ שיודע לשורר ולזמר בתפלתו, מה שאין אנו עושין כן בדברינו לפני מלך ושרים, אם כן, כל כונתנו להגדיל ולכבד שם שמים באופן יותר גבוה ומעולה ממה שאנו עושין לפני מלך בשר ודם. וכיון שהנגון הוא מה ששם שמים מתכבד על ידו, אף אם כפי הרגל מדתנו בזמנים האלה לא ינעמו לאזנינו קול שרים האלה, מי שמבטלו ומנהיג להתפלל בלא נגון, הרי הוא מבטל דבר הנהוג אך כדי ששם שמים יתכבד על ידו, וא"כ הוא פוגם בכבוד שמים.
והנה ידוע שאבי רוב הנגונים שנהגו ב בו ממש כל בני אשכנז ופולין, הי' רבן של כל בני אשכנז, המאיר ובא עדיין בתורתו לכל הגולה הגאון מהרי"ל ז"ל, והוא ודאי לא ניגן אותם הנגונים כדי להתענג בבית ד' בנועם קולו, אך כל כונתו היו לשם שמים, ומי יבא אחר המלך אחר שכבר עשהו.
אף כי שידוע לכל שכמו שהכלי שיר הוא מעורר הלב ומנענע המחשבות, כן שירת הפה. ואיני יודע, איך אותן שהוטב בעיניה' נגינת הארגעל ולא חשו על חילוק והפסק המלות, לפי שהנגון מעורר הלב ומכינו לתפלה, איך לא ייטב בעיניהם, מה שאנחנו, שאיננו נוהגים בנגינת הארגעל, נוהגים בנגינת שירת הפה על ידי הש"ץ והמשוררים. ואם לא כולם ישוררו לפי דרכו המוזיקא, הלא ידוע שחוש השמע וחוש הטעם שוין בענין זה, שכמו שלא ימצא אוכל אשר יערב בהנאה שוה לכל אדם, זולתי מדינה ומדינה כמנהגה ואיש ואיש כטבעו, יטעם לנפשו האוכל כפי אשר מנוער הרגיל עורקי חכו להתענג בו כן בחוש השמע, מדינה ומדינה ואיש ואיש כפי הרגל תופי אזנו להתענג בהתנועעו לקול השיר, אותו יבחר ויקרב. והארכתי מעט בענין זה, להסיר תלונת רבים מההמוניים על עדת ד' כאלו נעשה תפלתם על ידי זמרת הש"ץ כחוכא ואיטלולא ח"ו, כי לא כן הוא, וצדקו מאד אלה הגדולים שהסכימו, שבמקום שנהוג אין לבטלו להנהיג באופן אחר.
בין כך אנחנו האשכנזים נוהגים לדקדק אחר ש"ץ המזמר, וכיון שאנו מדקדקים בכך, אין אנו יכולין לדקדק ולחזור דוקא על ש"ץ המבין ויודע בלשון הקדש היטב, מפני ששנים אלה יחד, באיש אחד, מציאותם יקר מאד, ומילתא דלא שכיחא הוא.
וכפי המנהג הזה נמצאים הרבה שלוחי צבור שאינם מבינים היטב בלשון הקדש, וכיון שאינם מבינים בכל מקום בתפלה, אינם מוציאים אחרים ידי חובתן אף לפי דעת רש"י ז"ל וסייעתי'.
והוא הדבר אשר דברנו, שאף במקום מנהג הספרדים הנמשכים אחר דעת רש"י ז"ל, ואינם מתפללין בלחש, רק הש"ץ מתפלל בקול רם ומוציא את שאינו מבין, אנחנו בני אשכנז שמחזירים דוקא על ש"ץ היודע לשורר אף לא יהי' מבין היטב בלשון הקדש, אנו מחוייבים, על כל פנים להתפלל בלחש, שאין הש"ץ שלנו מוציא את שאינו בקי אליבא דכ"ע.
ואתה אל תתמה על מנהג האשכנזים שמדקדקים על ש"ץ המזמר, ואינם מדקדקים על ש"ץ בקי ומבין, וכפי הדין המתבאר בא"ח סי' נ"ג צריך הש"ץ להיות בקי ומבין שכבר מלתנו אמורה כמה פעמים, שכפי שאנחנו פוסקים על פי רוב הגדולים, שאין הבקי מוציא את מי שאינו מבין בלשון הקדש, אין הש"ץ שלנו מוציא כלל את שאינו בקי, ואינו בא להוציא את אחרים בתפלתו כלל. ואם כן אין אנו אחראין לדקדק יותר מדאי על בקיאות הש"ץ אחרי שאינו מוציא את אחרים, עד שנפסיד על ידי זה המנהג הקדום המקודש לשמים לחזור על ש"ץ המזמר אשר בשירה ובזמרה ישפוך שיחו לפני ד'.
ואתה תחזה מכל הדברים האלו שאמרנו, שכל דברי בעל הקנאה ובעל הנוגה וראיותיהם, סתורים ועומדים הם ממקוריהם, כי חזון שקר ותרמית המה מתנבאים בשפתותיהם, ובבית המדרש לא מצאו ידיהם ורגליהם. יען כי לא מצאו מבוא האמתי אל ההלכה הנאותה לתשובת השאלה הלזו, סבבו סביבות הכרם, ויתאוו תאוה לאכול מפרי' ולשבוע מעובה, אך נלאו למצוא הפתח, ויחתרו למצוא דרך סלולה ולא מצאו.
וברוך הפוקח עורים אשר פקח את עינינו בדבר ה' זו הלכה להראות לעם ד' העמודים הנכונים אשר מנהגינו הקדמונים הקדושים עליהם נשענים. אשר בהם נתגדלנו וכאשר שמענו כן ראינו אותם מאבותינו ואבות אבותינו זה ימים רבים ושנים. מסורת הן בידינו מגדולינו וזקנינו, מסרו אותן מדור לדור האבות לבנים המה המקנאים קנאת האמת, המה הרואים באור נוגה, המה המתהלכים בתוך הגן האוחזים בסנסני אשכלות הגפן ויטעו נטעי נאמנים. באור ד' הלזה לכו ונלכה, היא המסילה המולכת בעדן גן אלו"ד על ראש גיא שמנים. והוא יתברך בחסדו ימהר יחיש יום המעותד לנו לפקוח עינים עורות, לאחד לבות עובדיו, יסיר מעלינו הבגדים הצואים וילבישינו שני עם עדנים. והוא אשר יחיינו מיומים, יתן ברוחינו פי שנים, וליום השלישי נהי' מוכנים.