אור ברסלב

צרור החיים (לונשטם)· רבי אברהם לונשטם

קול השיר

הקדמת המחבר

שו"ת קול השיר בו יבואר שאסור להתפלל בבי"הכ בהלוית כלי שיר הנקרא ארג"ל החלצו עוז רעיוני קרב ולכדו הלבבות בכל עיר ועיר, לא בחנות גם לא במפיץ וחרב, החומות תפילו ותקרקרו קיר, זית השלום ביד ועוזכם תרב, האמת הלא תנצח בגיל וקול שיר.

קול השיר

שאלה. מותר להתפלל בסיועת ניגון העוגב הנקרא ארגעל, או לא? והנה שני רבני אטליא דק"ק ליוורנו, וק"ק ווירונא, הסכימו להתיר. דאי משום שבטל כלי שיר הא לצורך מצוה מותר, כמ"ש הב"י והרמ"א בסי' תק"ס בא"ח שמותר לומר שירות וחשבחות על היין, או לנגן בכלי שיר בבית חתן וכלה, ומכ"ש בביה"כ ואי משום חוקות העכו"ם:

הא כתב רמ"א בי"ד סי' קצ"ח בשם מהרי"ק שהעתיק לשונו הב"י ז"ל, דדוקא חק העכו"ם שהוא חק לע"ז או משום פריצות אסור, וזה לא שייך הכא. והוסיף הרב דווירונא, דמשום לתא דע"ז אין לאסור, כמו נרות של שעוה שמדליקין בבית ע"ז שלהם שאסורין כמבואר בי"ד סי' קל"ט ובא"ח סי' קנ"ד דדוקא הדבר עצמו שנשתמש לע"ז כמו נרות שהיו מדליקין אותן בבתי תפלתן אסור, משא"כ הכא דאינו אותו הארגעל שלהם, מה שאנו לוקחי' להתפלל. ומשום הפסק התיבות אין לחוש שכבר כתבו כמה גאוני' דבמקו' שנהגו לזמר התפלות אין לבטל המנהג, והביא מעשה מחכמי קרפ"ו ששם הי' מנהגם לקרות ק"ש בחגים ובמועדי' בניגון ונעימה עפ"י המו"זיקא, ולא רצו חכמי הדור לבטל המנהג. וסיים, שאין כאן נדנוד אסור, רק בשבת וי"ט אסור ע"י ישראל משום שמא יתקן כלי שיר, אבל לומר לנכרי מע"ש לנגן בשבת ודאי מותר. ובעל הקנאה מסכים עם כל זה, ואינו מוסיף דבר, רק אחרי שהאריך בלהג לעג הרבה, הביא שבכמה קהלות מקבלי' שבת בהלוית כלי שיר וכלי זמר

גם בעל הנוגה אינו מוסיף דבר, רק שרוצה להביא מתו', ביצה, שאפי' ע"י ישראל מותר לנגן בשבת בכלי שיר מדינא (ואביא לשונו לקמן בתוך התשובה אי"ה). עוד הביא וז"ל, גם לא נשכח ממני אשר ספרו לי כמה זקני' בעת היותי בפראג שזוכרי' הארגעל שהי' שם בביה"כ על תנאי, והיו מנגני' בה בכל ליל שבת בר"ח ויו"ט, ועוד היום מקבלי' שבת בבית הכנסת הישנה בכלי זמר ונמשך המוזי"קא עד חצי שעה בלילה, והמנגני' יהודים המה, עכ"ל. היש לסמוך על דברי אלה להתיר הארגעל או לא?

תשובה. לא אריך למיעבד הכי, כאשר נברר בס"ד. הרמב"ם ז"ל כתב בפרק כ"ג, מהל' שבת הלכה ד' וזה לשונו. כל דבר שהוא גמר מלאכה חייב עליו משום מכה בפטיש, ומפני זה הגורר כל שהו, או מתקן כלי באיזה דבר שיתקן חייב, לפיכך אסור להשמיע קול של שיר בשבת בין בכלי שיר כגון כנורות ונבלי' בין בשאר דברי' אפילו להכות באצבע על הקרקע או על הלוח או אחת כנגד אחת כדרך המשוררי' או לקשקש את האגוז לתינוק או לשחק בו בזוג כדי שישתוק, כל זה וכיוצא בו אסור משום כלי שיר, אין מספקין ואין מרקדין ואין מטפחין בשבת גזירה שמא יתקן כלי שיר וכו' עכ"ל. וכן הוא בטור וש"ע א"ח סי' של"ח וסי' של"ט, ובגמ' בעירובין ק"ד וביצה ל"ו ועוד בכמה מקומות בגמ'.

מדברים אלו למדנו שלנגן על ידי ישראל על העוגב בשבת ודאי אסור מדינא, ואף לנגן בביה"כ בשעת התפלה אף אם נאמר שהוא דבר מצוה, מ"מ אסור:

וראי' לזה. מהא דאיתא בסוכה דף נ' ע"ב, ת"ר החליל דוחה את השבת דברי ר' יוסי ב"ר יהודא וחכמים אומרים אף י"ט אינו דוחה, אמר רב יוסף מחלוקת בשיר של קרבן, דר' יוסי סבר עיקר שירה בכלי ועבודה היא ודוחה את השבת ורבנן סברי עיקר שירה בפה ולאו עבודה היא ואינה דוחה את השבת, אבל שיר של שואב' דברי הכל שמחה היא ואינה דוחה את השבת, ור' ירמי' בר אבא דחולק שם בדף נ"א על רב יוסף, ואמר דלא פליגי אלא בשיר של שואבה, אבל בשיר של קרבן דברי הכל עבודה היא ודוחה את השבת. הוא סבר דר' יוסי ורבנן תרווייהו סברי עיקר שירה בכלי, ולכן קאמר עב עבודה היא ודוחה את השבת, (וביררנו הדברי' האלו בתשוב' מיוחדת ב"ה שאין ענינה לכאן) אבל ודאי אי עיקר שירה בפה ולאו עבודה הוא אין הכלי שיר דוחה את השבת. וכן הוא) במשנה שם זהו חליל של בית השואבה שאינו דוחה לא את השבת ולא את הי"ט. הנה

ראינו בפירוש דבמקו' שאין השיר מעבודת הקרבן עצמו, כגון למ"ד עיקר שירה בפה, בכל שיר של קרבן:

או בחליל של בית השואבה לרבנן דר' יוסי בר' יהודא, אסור אפי' במקדש, וטעמא, שמא יתקן כלי שיר:

נמצא דאפי' לדבר מצוה גדולה כזו כעבודת בית אלדינו, אסור לישראל לזמר בכלי שיר בשבת וי"ט, מטעם גזרה דשמא יתקן וכו', והשתא ק"ו הו לנדון דידן, דאסור לישראל לזמר בכלי שיר בשבת לסייע על נגון התפלה.

ואל תשיבני מהא דכתבו התו' שם בד"ה ורבנן סברי וכו' ומיהו קשה דבסוף תמיד נשחט וכו' ועוד תנן וכו' ונ"ל דלפי שהי' שם רוב כלי שיר חלילי', חצוצרות, מצלתים, נבלים שצריכין לתקן תדיר, גזרו בהו טפי מהנך דסגי בשופר דלא בעי תיקון וכו' עכ"ל. ולפי זה דוקא במקדש שהי' שם רוב כלי שיר, גזרינן שמא אחד מהם יתקלקל ויתקן, אבל במקום שאין שם אלא כלי שיר אחד, לא גזרינן במקדש, ונילף מינה א"כ גם לשאר דברי מצוה, וא"כ בנ"ד כיון דאין כאן אלא עוגב בלבד, נוכל לומר דבמקום מצוה לנגן בביה"כ לא חיישינן.

אמינא לך אנא דהא בורכא. דמלבד שלא נוכל להביא ראי' ממקדש לעוגב שבב"הכ, דאם אמרו אין שבות במקדש, לא אמרו אין שבות במקו' מצוה. ובפירוש פסקינן בש"ע א"ח (סי' ש"ז ס"ה) דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לעכו"ם לעשותו בשבת והוא שיהיה שם מקצת חולי או צורך הרבה או מפני מצוה וכו' אלמא דאפילו שבות דשבות אין אנו מתירין אלא במקום מצוה או צורך גדול, אבל שבות אסור אפי' במקו' מצוה. ואף שכתב רמ"א ז"ל בסי' רע"ו די"א דמותר אמירה לעכו"ם אפי' במלאכה גמור' במקום מצוה, ועל פי זה נהגו רבים להקל לצות לעכו"ם להדליק נרות לצורך סעודת מצוה, ואין מוחה בידם הנה הוא ז"ל עצמו כתב שם:

ויש להחמיר במקום שאין צורך גדול דרוב הפוסקי' חולקים על סברא זו, והב"ח כתב על זה, הביא המ"א שם בס"ק ט':

ומוטב שיהיו שוגגי' ואל יהיו מזידי', פי', כיון שכבר נהגו כן, ואף אם נמחה בידם לא יקבלו ממנו, לכן אמרינן כיון דמילי דרבנן הוא מוטב יהיו שוגגי' ואל יהי מזידי', כדפסקינן (סי' תר"ח ס"ב) בדבר שאינו מפורש בתירה אמרינן מוטב וכו' אבל לפסוק להם להיתר, במקום דלא נהגו כבר, שבות במקום מצוה, זה ודאי אסור, והוא נגד הש"ע ורוב הפוסקי'. ועוד, הא כתב המגיד משנה פ"ו מהלכות שבת, הביאו המ"א בסי' ש"ז שם ס"ק ז', ח"ל שאין מדמין דבר לדבר מעניני השבותי', ואין לך להתיר אלא מה שאמרו חכמי' עכ"ל. נמצא שאין אנו יכולין להביא ראיה מהדלקת הנר, לאיסור כלי שיר. ואין אנו יכולין להביא ראי' ממקדש, אף אם היינו מוצאי' שהכלי שיר מותר במקדש, להתיר העוגב בבית הכנסת שיזמר עליו ישראל בשבת.

מלבד זה הראי' שהבאנו ברורה ואמתית ב"ה. דזה לשון התוס' שם:

וי"ל דלפי שהיה שם רוב כלי שיר, חלילי', כנורות, מצלתי', נבלים, שצריכין לתקן תדיר, גזור בהו טפי מהנך, דסגי בשופר דלא בעי תיקון, ואגב דגזור בהו גזור נמי שלא יתקעו למילוי המי' בי"ט וכו' והיינו טעמא כדפרישנא לפי שרגילי' בהו להרבות בשאר כלי שיר בלא מספר כדתנן בפירקין גזרו שלא יתקעו כלל, עכ"ל

ואם נפרש דברי התוס' כפשטן, דבמקו' שהיו הרבה כלי שיר והי' החשש תדיר שמא יתקלקלו ויתקנום, גזרו במקדש אבל במקו' שאין שם אלא כלי שיר אחד שאין החשש תדיר, לא גזרו:

א"כ האי דכתבו, גזור בהו טפי מהנך דסגי בשופר דלא בעי תיקון:

הנהו מלות דלא בעי תיקון, כולם יתרי' הם, ולא הוי להו למימר אלא, דלפי שהיה שם רוב כלי שיר וכו', גזור בהו טפי מהנך דסגי בשופר. או כלך לדרך זה, מאי צריכא להו להתו' הך סברא דשם היו רוב כלי שיר, ולא תירצו בפשיטות, דהתם הוי כלי שיר דשייך בי' תיקון גזרו, אבל בשופר דלא שייך בי' תיקון לא גזרו. גם מה שכתבו התוס' בקושייתם, וכל הני דהתם דרבנן ולא גזור במקדש, ובמילוי המי' דכתוב ושאבת' מים בששון גזור, כל הני דברי מותר הן, שאינן מחזקין הקושיא כל עיקר, כאשר יראה כל מעיין בצדק.

אבל, אמתת פשטן של דברי התוס' ז"ל הוא כן. דהנה בהך גזירה דשמא יתקן כלי שיר, יש שתי מדרגות, הא', המשורר בכלי שיר שרגיל הוא שיצטרך תיקון, יש לחוש בו לאיסור, דשמא תוך השיר יתקלקל הכלי ויתקננו, והיא גזירה קרובה מאד. והב', המשורר בכלי שיר פשוט שעפ"י רוב אינו צריך תיקון, הנה בזה אין לחוש, שמא בתוך השיר יתקלקל ויתקננו, דמילתא דלא שכיחא היא שיקולקל, אבל שייך למיגזר, שאם נתיר לו כלי שיר זה, ירצה לשורר גם על כלי שיר אחר ויתקננו. והגזיר' זו היא רחוק' הרב' יותר מהראשונ'.

והנה על קושית התוס' מהאי דאסרינן כלי שיר במקדש אמאי דהתירו שם התקיעות, יש לתרץ בפשיטות, דהכלי שיר שהיו במקדש שהיו רגילי' להתקלקל תוך השיר ויבואו לתקנם. גזירה קרובה ושכיחא כי האי גזרו. אבל שופר דלא שכיח שיתקלקל ויצטרך תיקון ואין לחוש אלא שמתוך כך יבוא לתקן כלי שיר אחר, גזירה רחוקה כי האי לא גזרינן במקדש. אמנם, בזה יתורץ רק איסור הכלי שיר דבעו תקון, אבל גבי שופרות דמילוי המים דגם הם לא בעי תיקון, ואסירי, מאי איכא למימר.

ומעתה ראה והבין דברי התוס' שבאו כמסמרות נטועי' ב"ה. מתחיל' הקשו מכלי שיר דכאן דאסירי במקדש,. אתקיעות דהתם דשרי, ולבסוף הקשו תקיעות אתקיעות, וזה שאמרו. וכל הני דהתם דרבנן (פי' הנהו תקיעות) ולא גזור במקדש ובמילוי המי', כלומר שופרות דמילוי המים, דמלבד דלא קילי מהנהו תקיעות, עוד יש בהו לתא דאורייתא דכתיב ושאבתם מים בששון, גזרו. וי"ל, דלפי שהי' שם רוב כלי שיר, חלילי' חצוצרות מצלתי' נבלים שצריכין לתקן תדיר, פי' שכל אחד צריכין לתקן אותם תדיר לפי שרגילי' להתקלקל בכל שעה, והוי גזירת התקון בהו שכיחא וקרובה, גזור בהו טפי מהנך, דסגי בשופר דלא בעי תיקון, פי' הוא עצמו לא בעי תיקון, ואין חשש כי אם שמא מתוך זה יבא לתקן כלי שיר אחר, חששה רחוקה כי האי לא גזרו, ואגב דגזר בהו, כלומר, אגב דבכל כלי שיר האלה הרגילי' שיצטרכו תיקון גזור בהו, גזור נמי שלא יתקעו למילוי המים בי"ט וכו' ר"ל לפי שברוב הכלי שיר שהיו צריכין אז, גזרו בהו, לכן אף שהיו בהם כלי אחר זה, ר"ל השופר, דלא בעי תיקון, לא חילקו ביניהם וגזרו נמי בי' לאיסורא, והאי דמסיימי והיינו נמי כדפרישנא, לפי שרגילים בהו לה רבות בשאר כלי שיר בלא מספר כדתנן בפירקין, גזרו שלא יתקעו כלל. זהו ודאי הפירוש האמתי בכונת התוס' ז"ל, ואף שנראה שהמהרש"א ז"ל לא פירש כן, האמת יעשה דרכו, ומה אעשה, הרי תורה מונחת בקרן זוית.

נמצא לפי מה שהעלינו אמתת פירוש דברי התוס', לא עלה על דעתם כלל שיהיה כלי שיר מותר במקדש, ואפי' הי' רק כלי שיר אחד נמי אסור

וראי' ברורה לזה, מהא דאיתא במתני' דעירובין דף י' ע"א, ובשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח בשחיטת פסח ראשון, ובשחיטת פסח שני, וביו"ט הראשון של פסח, ובי"ט של עצרת, ובשמנת ימי החג וכו', ולא הי' מחליק אלא באבוב יחידי וכו'. ופירש"י ז"ל ד"ה ולא הי' מחליק וזה לשונו, ולא הי' מחליק, מסיים אלא באבוב יחידי וכו' ובשעת הקרבה הי' שיר זה והיו הלוים משוררי' בפה את ההלל באותן י"ב ימים והחלילים מהללי', ובשאר הימים היו נבלי' וצלצל וכנורות עכ"ל. נשמע בבירור מלשון רש"י זה שבאותן י"ב ימים שהיה החליל מכה לפני המזבח, לא הי' אז כלי שיר אחר זולת החליל, שכן כתב בפירוש ובשאר ה הימים היו נבלי' וצלצל וכו', אבל לא באותן הימי' שהחלילים מהללים.

וכן משמע מבואר מלשון הרמב"ם ז"ל, שכתב בפ"ג מהלכות כלי המקדש הלכה ג', ד', ה', ו'. וזה לשונו. ואין אומרי' שירה אלא בפה בלא כלי וכו' ואחרי' היו עומדים שם מנגני' בכלי שיר וכו', ובמה הן מנגנין, בנבלים, וחלילין, וכנורות וכו' ואין פוחתין משני נבלים וכו', בימי המועדות כולם, ובראשי חדשים היו הכהנים תוקעי' בחצוצרות בשעת הקרבן והלוים אומרי' שיר' וכו', בשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח וכו' עכ"ל יעויי"ש. הרי שכתב בימי המועדות כולם היו הכהני' תוקעים בחצוצרות והלוים אומרים שירה, דהיינו עם הכלי שיר כנ"ל, ובשנים עשר יום האלו, לא כתב רק שהחליל הי' מכה לפני המזבח, ולא שהלוים אומרים שירה, נמצא שלא הי' שם כלי שיר אחר זולת החליל, (ומה שחולק הרמב"ם עם רש"י בענין זה בארתי ב"ה היטב במקום אחר ואין כאן מקומו).

היוצא מכל זה ברור שבאותן הימי' שהי' החליל מכה לפני המזבח, לא היה שם אלא החליל לבד ולא שום כלי שיר אחר.

והשתא, אי ס"ד דלא גזרו במקדש אלא במקום שהיו רוב כלי שיר, אבל בכלי שיר אחד לא גזור רבנן במקדש, יקשה מאד על ר' יוסף, דאוקי לפלוגתא דר"י בר יהודא וחכמי' אי החליל דוחה את השבת או לא, בשיר של קרבן, דהיינו באותן י"ב ימים שהיה החליל מכה לפני המזבח, ומאי פליגי הא אף אי אמרינן עיקר שירה בפה, ג"כ דחי שבת, דכוון דלא היה שם אלא כלי שיר אחד לבד, דהיינו החליל לא גזרו רבנן אכלי שיר במקדש, ואין לחלק דשם היו הרבה חלילי' כדקתני במתניתין שם ולא היה מחליק, (פי' מסיים הנעימה) אלא באבוב יחידי. ובתקיעות כדי להבטיל את העם ממלאכה ובפתיחת השערים לא היה אלא שופר או חצוצרה אחת:

דא"כ מאי מקשי התו' מהנהו תקיעות, אתקיעות דמילוי המים, הא שם היו שני חצוצרות כדתנן במתני' (סוכה נ"א ע"ב) ושתי חצוצרות בידיהם תקעו הריעו ותקעו.

אלא ודאי כדאמרינן, דאין חילוק כלל ש בין רוב כלי שיר, לכלי שיר אחד, כל שרגיל שיצטרך תיקון אסור במקדש ואפי' אחד, ולכן סברי רבנן אליבא דרב יוסף דשיר של קרבן לא דחי שבת דעיקר שירה בפה ולאו עבודה היא ולא דחי שבת, אפילו שהיה רק חליל יחידי, ולא התירו במקדש אלא שופר ודכותי' דאין צריך תיקון כלל, רק תקיעות דמילוי המים אע"ג דגם הם אינן צריכין תיקון, מ"מ נאסרו מפני שהיה שם רוב כלי שיר, דגזור בהו רבנן, לא פלוג ביניהם ואסרי אף התקיעה. והדברים ברורים ב"ה.

וכיון שהעלינו ב"ה דהניגון בכלי שיר אפי' במקדש אסור, כ"ש וכ"ש הוא לנדון דידן. שהעוגב שהוא ג"כ אחת מכלי שיר, שאסור לישראל לנגן בו בשבת, אפילו בבי"הכ.

וראיתי לבעל הנוגה שכתב בעמוד י"ד וז"ל. ובראשונה נשים לב לחשש הראשון, שהוא משום חומרא דשבת. הנה נציע לפניכם גמרא עירובין דף ק"ג, אין מספקין ואין מרקדין, ואין מכין כף על מכף וכו' משום שמא יתקן כלי שיר. וכן ובגמרא ביצה דף ל"ה פרק המביא (צ"ל משילין), וכתבו התוס' וז"ל (הוא בהמביא דף ל' שם) כל זה הי' בימיהם, אבל עכשיו אין אנו בקיאים בעשיית כלי שיר, ומילתא דלא שכיחא היא, ואפשר שעפ"י זה נהגו עתה להקל בכך עכ"ל, וע"ש במרדכי פ' משילין, והנה טעם האיסור לנגן בכלי שיר ובשבת, הוא רק משום שמא יתקן וכו', מוכל הפוסקי' פסקו דאנן אין בקיאים בזה. הרי דמותר אף לישראל עצמו לנגן לדידן, ורק מחמת שנהגו קדמונינו בו איסור קשה לנו להקל בדבר שאין הכרח כ"כ עכ"ל.

וטרם נבוא לסתור דבריו ולהראות סכלותו, אגלה בראשונה לעיני כל איך רמה אתכם האיש הזה, המתלבש בחלוק של תלמידי חכמי', והנה שק על בשרו מבית. דעיניו לא ראו דברי התוס' כלל, בשעת כותבו זאת. דזה לשון התו' בהמביא ל' ד"ה תנן אין מטפחין וכו' מ ומיהו לדידן שרי דדוקא בימיהם שהיו רגילים לעשות כלי שירים שייך למיגזר, אבל לדידן שאין אנו בקיאים לעשות כלי שירים ולא שייך למיגזר עכ"ל. וזה לשון הגהת הרמ"א ז"ל בא"ח סי' של"ט ס"ג, ויש אומרים דבזמן הזה הכל שרי דאין אנו בקיאים בעשיית כלי שיר, דמילתא דלא שכיחא הוא, ואפשר שעל פי זה נהגו להקל בכל (תוס' סוף פ' המביא) עכ"ל. ראו שלא ראה בגמ' ותו' כלל, רק ראה דברי הרמ"א בש"ע, ולכן לא ידע שאלה המלות דמילתא דלא שכיחא הוא ואפשר שעל פי זה נהגו ולהקל בכך אינם מדברי התוספות כלל, רק דברי הרמ"א שפירש דברי התוספות והביא מנהגנו, ולפי שלא ראה רק דברי הרמ"א, נפל ברשת טעות הציון שם ולא ידע, שציינו שם תוס' סוף פ' המביא, הוא סבר דהגמ' והתו' הוא בהמביא ובאמת דברי התו' הן בריש המביא על מה שהביא הגמ' הך מתני' שהוא ריש משילין דף ל"ה ע"ב. ויותר מזה דמה לרמות בחבורו זה כמה פעמים, כאשר אגלה אי"ה בתשובות הבאות.

ועתה נאמר, שטעה מאד בענין זה ולא יכול או לא רצה לירד לעומק הדין כלל. שלפי דעתו מה שכתב הרמ"א, ואפשר שעל פי זה נהגו עתה להקל בכך, אכלי שיר קאי, דנהגו עתה להקל שהישראל ינגן בכלי שיר בשבת, ואיך לא שם על לבו לחקור איפוא נראה ואיפוא נמצא המנהג הזה, ובכל המקומות והארצות שידענו וששמענו, נוהגין בו איסור גמור, ואין חילוק בין המנגן בכלי שיר בשבת לעושה מלאכ' שחייבין עליה סקילה. וזה ודאי לא יעלה על הדעת, שבזמן הרמ"א (או כפי מה שדמה הוא גם בזמן התו') הקילו בדבר, ועתה שבו למנהגם הראשון להחמיר, דאטו איתכשר דרא?

ועוד שלפי דעתו, אעיקרא דדינא פירכא, מאי קאמרי התו' דהם היו בקיאים בעשיית כלי שיר ואנן אין אנו בקיאים:

הלא ידוע הוא דכל המנגנים בכלי שיר. יודעי' ג"כ לתקן אותו, כי יתעבה או יתחלש קולו בעת הניגון. ומעתה, מה לי אם עכשיו אין אנו בקיאים בעשיית כלי שיר, דהניחא, רובא דעלמא, הם אינם בקיאים בעשיית כלי שיר וגם אינן יודעים לנגן, אבל אותו המנגן דהוא כבר יצא מן הרוב שיודע לנגן ויודע לתקן, ובמעט שהוא מתקן, הוא עובר על מלאכה דאורייתא וחייב משום מכה בפטיש, כמ"ש הרמב"ם ז"ל אשר התחלנו בו, וא"כ למה יהי' מותר לנגן ולא ניחוש למילתא דשכיחא טובא שיתקלקל קולו מעט בשעת הניגון, ויתקננו.

אבל, באמת לא זה הדרך שדרכו בו אבותינו הקדושי' בעלי התו' ז"ל, אבל דרכיהם דרכי נועם וכל נתיבותיהם ישרים ונכוני' למוצאי דעת דהנה, איסור הנגון בכלי שיר משום השמעת קול, לא נמצא בכולי תלמודא בהדיא, ולא נמצא בפירוש רק המשנה זו דאין מטפחין ואין מרקדין וכו' דאסור משום שמא יתקן כלי שיר, ומנייהו ילפינן לניגון כלי שיר עצמו מק"ו דהמטפחין והמרקדין והמכום כף על כף, דאינם יודעי' לשורר כלל, ואפ"ה גזרו עליהם, כיון דהטיפוח והריקוד הוא ענין קול שירי, שמא מתוך שאנו מתירין לו הטיפוח והריקוד יבא לתקן ג"כ כלי שיר:

המנגן בכלי שיר, שיש חששא קרובה שמא יתקן הכלי שיר עצמו, לא כל שכן, וכבר הוכחנו למעלה שזה סברת התו' בהחליל, שמשום זה הניגון בכלי שיר אסור במקדש, והתקיעה מותרת.

והנה אנחנו רואי' שבטיפוח וריקוד העולם מקילים, שבכל מקום מטפחי' בידיהם ומרקדים במחולות בשבתות וי"ט, כמה שהקשו בגמרא שם באמת, מ"ט לא מחינן בהו ומתרצי דמוטב שיהיו שוגגי' ואל יהיו מזידים ועל זה אמרו התוספות, דהיינו על איסור הטיפוח והריקוד והכאת כף על כף שאסרו שם משום שמא יתקן כלי שיר, ומיהו לדידן שרי, מדינא ר"ל הטיפוח והריקוד ודכותייהו, דדוקא בימיהם שהיו רגילים לעשות כלי שירים שייך למיגזר, ר"ל שייך למיגזר בהמטפח והמרקד, אי שרינן ליה הטיפוח והריקוד, יבוא גם לתקן כלי שיר אחר, אבל לדידן אין אנו בקיאי' לעשות כלי שירים, ולא שייך למיגזר, ר"ל דלא שייך למיגזר בהמטפחי' שמא יתקנו כלי שיר, דהא רובם אינם בקיאים לעשות כלי שיר, ומשום המיעוט הבקיאי לתקן כלי שיר לא רצו לאסור הטיפוח והריקוד, דמילתא דלא שכיחא היא.

ועל זה כתב הרב בהגהה סי' הנ"ל ח"ל שם, והא דמטפחין ומרקדין האידנא ולא מחינן בהו. משום דמוטב שיהיו שוגגי', והוא טעם הגמרא שם בביצה דף ל' ע"א, ובשבת קמ"ח ע"ב, וי"א דבזמן הזה הכל שרי' פי' מדינא, דאין אנו בקיאי' בעשיית כלי שיר וליכא למיגזר שמא יתקן כלי שיר, דמילתא דלא שכיח הוא, והיא דעת התו' הנ"ל בטיפוח וריקוד וכדפרשינן, וכתב הרמ"א על זה מעצמו, ואפשר שעל זה נהגו להקל בכל, פי' שעל פי סברת התוס' הנ"ל דשרי טיפוח וריקוד מדינא, נהגו לפסוק בפירוש להק' בדבר, משא"כ לסברת הש"ס דמוטב יהיו שוגגי' וכו' לא מחינן בהו אבל אין מתירין להם בפירוש. והא דכתב הרמ"א בלשונו להקל בכל, (בעל הנוגה הי' לפניו גירסא בכך, או הי' כתוב לפניו בכ' ודמה הוא שיפורש בכך, ולא שפיל לרישא, דכתב ג"כ, וי"א דבזמן הזה הכל שרי), האי בכל פירושו אכל הדברי' האמורי' בסי' זה. תדע דהא קאי אמה שכתב למעלה, וי"א דבזמן הזה הכל שרי, והוא דעת התוס', ובדברי התוס' לא נזכר כלל לשון הכל, אלא ודאי קאי אכל מה דכתב בסי' זה והיינו טיפוח וריקוד ודכותייהו, והוא הדין נמי הכא. כן הוא בירור דברי' האלה בלי ספק ב"ה.

ואל תשיבני ממ"ש הרב בהג"הה סימן של"ח ס"סי' ג' וז"ל ומיהו בזמן הזה נהגו להקל מטעם שיתבאר בסימן שאחר זה לענין טיפוח וריקוד עכ"ל, וכתב עליו המ"א ז"ל בס"ק ה' וז"ל:

לענין טיפוח, פי' כיון דאנן אין בקיאין בעשיית כלי שיר מדינא ה"ל למישרי לנגן בכלי שיר, ולכן עכ"פ שרי אמירה לעכו"ם וכו' עכ"ל,. נראה מזה לכאורה בפירוש שסבר המ"א ז"ל שכיון שאנן אין בקיאין בעשיית כלי שיר מותר מדינא אפי' לישראל לנגן בכלי שור

ואני אומר, דוק מינה לאידך גיסא. דמדברי הרמ"א והמ"א ז"ל ראי' לדברינו, דכשתפרש הדברי' לפי פשוטם, תמצא אותם תמוהי' מאד. דהא לקמן בסי' של"ט כתב הרמ"א ח"ל:

ויש אומרי' דבז"הז הכל שרי דאין אנו בקיאין וכו' ואפשר שעל פי זה נהגו להקל בכל עכ"ל. הנה העיד הרמ"א שנהגו להקל בכל אפי' ע"י ישראל עצמו, דבסי' של"ט לא איירי מאמירה לנכרי כלל והשתא כאן בסי' של"ח דאיירי באמיר' לנכרי האיך כתב רמ"א. ומיהו בזמן הזה נהגו להקל מטעם שיתבאר בסי' שאחר זה לענין טיפוח וריקוד, הא אי מהאי טעמא הוו להו לנהוג להתיר אפי' ע"י הישראל עצמו, כמו שכתב לקמן שנהגו להקל אפילו ע"י ישראל גם המ"א הוא תמוה שכתב:

לענין טיפוח, פי' כיון דאנן אין בקיאים וכו', מדינא ה"ל למישרי וכו' ולכן עכ"פ שרי אמירה לעכו"ם, הא מההיא טעמא באמת אנו מתירין לקמן אפי' לישראל עצמו.

אבל לפי דברינו יבואו הדברי' מכוונים יפה ב"ה, ודברי חכמי' כדרבנות וכמסמרות נטועות, דהנה אמרנו שאף שטיפוח וריקוד מותר מטעם שאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר, לנגן בעצמו על הכלי שיר אסור, דכיון שרוב המנגני' ידעו לתקן, א"כ המנגן הזה יצא מהרוב, ויש בו לחוש הרבה שמא יתקן. וכיון שכן רוב העולם שאינם יודעי' לתקן כלי שיר מותרי' הם לנגן מדינא אבל חכמינו ז"ל אסרו הניגון בכלי שיר על הכל, לפי שרוב המנגנים יודעי' לתקן והמנגני' ואינם יודעים לתקן הם מיעוטא ולכן אוסר ג"כ הרמ"א בסי' זה ס"א אפי' ההכאה על הדלת, והמ"א שם קשקוש הפעמוני' וכדומה, אף שאין שייך בו ענין אומנות ומשום שמא יתקן ליכא כיון שאין אנו בקיאין, מ"מ אסרוהו, מטעם שמתוך שנתיר זה הנשמע כקול השיר, יבואו להתיר ג"כ לנגן בכלי שיר, ובמנגן בכלי שיר יש לחוש הרבה, לפי שהוא יודע עפ"י רוב לתקן כלי שיר.

והנה מה שאסרו חז"ל אמירה לנכרי הוא מטעם שאם נתיר לו לומר לנכרי לעשותו, יבא הוא לעשות המלאכה בעצמו והשתא כאן בנ"ד, כיון שע"פ רוב אין אנו בקיאים בעשיית כלי שיר, גם אין, אנו בקיאים לנגן, ואם כן מי שאומר לנכרי לנגן בכלי שיר, הוא עצמו אינו יודע לנגן. וכיון שכן שפיר אנו מתירין בזה אמירה לנכרי, דמאיזה טעם נאסור אמירה לנכרי, דשמא יבא לנגן בעצמו, הא כיון דאין אנו בקיאין בעשיית הכלי שיר, א"כ הוא האומר לנכרי שיתקן, מדינא הי' מותר לנגן בעצמו, כיון שאינו יודע לתקן, ואין שייך בו גזירה דשמא יתקן כלי שיר, ואף שהוא בעצמו מ"מ אסור לנגן מגזירת חכמי', כיון דרוב המנגנים ידעו לתקן כנ"ל, מ"מ האמירה לנכרי עכ"פ מותר.

וזה שכתב המ"א ז"ל כיון דאנן אין בקיאין בעשיית כלי שיר, מדינא ה"ל למישרי לנגן בכלי שיר, פי' לאותו שאומר לנכרי שינגן מדינא הוי לן למישרי ליה שינגן בעצמו, דלא שייך ביה שמא יתקן כלי שיר כיון שהוא מהרוב שאינן יודעין לתקן, אלא שחכמי' אסרוהו, מטעם שרוב המנגני' ידעו לתקן וכנ"ל, ולכן עכ"פ שרי אמירה לעכו"ם, דליכא למיחש שיעשה הוא בעצמו, דאף אם יעשה בעצמו ליכא איסור מדינא, וזה ברור ואמת ב"ה. ואין כאן עוד שום קושי' על המ"א ורמ"א ז"ל. ונסתייענו לפ"ז מהם על אמתת דברינו ב"ה, דהאי דשרינן לקמן אפי' ע"י ישראל, מטעם דאין אנו בקיאין היינו רק בטיפוח וריקוד. מלבד מה שיש ראי' ברורה לדברינו מהא דאוסר רמ"א בפירוש רס"י הנ"ל אפי' ההכאה על הדלת בשבת, והמ"א אוסר טפטוף המים וקשקוש הפעמוני', ולא זכרו כלל שנהגו היתר מטעם דאין אנו בקיאין כמו בטיפוח וריקוד, אלא ודאי כדכתבינן.

שוב ראיתי בט"ז בי"ד (סי' רפ"ב ס"ק ב'), בענין פעמוני הס"ת שכתב בסוף דבריו זה לשונו:

ותו נראה דאין מקיל שם אלא באותן דברי' שאין דומין ממש לכלי שיר כההיא דמספקין ומטפחין ביד, אבל בהך זוג שדומה טפי לכלי שיר יש איסור לדברי הכל וכו' עכ"ל. הרי שמסכים בפירוש לדברינו. וגם המ"א כאן בסי' של"ח ס"א לא חלק על הט"ז הנ"ל להתיר אותן הפעמוני' (בכל ספרי המ"א ז"ל שלפני מכמה דפוסים נצטיין הט"ז הנ"ל בטעות) אלא משום שהם דומים לטיפוח וריקוד שאינן כלי שיר כלל ולא שייך למגזר שמא יתקן דאין אנו בקיאין, גם משום שאינו מכוון להשמעת קול גם מפני שהוא לדבר מצוה כדי שישמעו העם ויקומו ע"ש.

אבל שינגן ישראל היודע לנגן בכלי שיר בשבת, אין מי שיעלה על הדעת להתירו, והוא איסור גמור מדינא, ואפי' במקום מצוה, וא ואפי' בבית המקדש אסור. והעוגב ידוע היותו אחד מכלי שירי' המובחרים שצריך תיקון כמה פעמים, ואין ספק שאסור לישראל לנגן בעוגב בשבת בבי"הכ.

נמצא, עלה בידינו ברור וצלול ב"ה, דישראל אסור מדינא לנגן בכלי שיר בשבת, ואפילו במקדש לצורך מצות הקרבן, ומצות שמחת בית השואבה אסור, וק"ו שאסור לנגן בעוגב בבית הכנסת, להטעים הזמירות והתפלות.

ואחרי אשר האנשים האלה אשר רוצים לתקן העוגב בבי"הכ שלהם, סגרו דלתי בית הכנסת שלהם כל ימי השבוע, ואינם מתפללין בה בצבור, (אם צדקו דבריהם ישפוט כל איש אשר אמונה בו ואין מן הצורך לסתור הבלי דברי בעל הקנאה, אשר הרים ראש להצדיק מעשה רשע כזה) ורק ביום השבת יפתח, אם כן אי אפשר שינגנו על העוגב זולתי על ידי נכרי, וזה איסור ברור, אי מצד הסברא, ואי מדינא דגמרא.

מצד הסברא, היעלה זאת על דעת ישרה, שמי שאינו מאמין בו יתברך ובאחדותו ובתורתו הקדושה, הוא דוקא ולא ישראלי יסייע לשבחו ולפארו, ושעל ידי ערל בשר אשר לא מאחינו הוא, ואשר פנה אל אלהים אחרי'. יוטעמו תפלותינו ויעלו לניחוח לפני אבינו שבשמים? ל הלא עד היום הזה עין לא ראתה ואזן לא שמע, ש"ץ יורד לפני התיבה עם משורר נכרי, עם היותנו יודעים כמה פעמים, משורר נכרי אומן נפלא במלאכת הניגון, ויפה קול ומיטב נגן, שאין בכל עדת ישראל דוגמתו. או להיפך, הנשמע מעולם משורר ישראלי שיסייע על הנגינה ועל השיר בבתי תפלתם, אף בארצות שאין שנאת הדת מסך מבדיל בין האומות, וכמה פעמים נשמעו משוררים ישראלים או ישראליות בבתי השירי' שלהם (אפערא) ועם זה בבתי תפלתם קולם לא ישמע:

אין זה, כי אם מצד משפט השכל, שלא יאות לבעל אמונה אחת. לסייע בתפלת בעל אמונה אחרת ואם התירו רבותינו ז"ל שינגן הנכרי בחופות משום מצות שמחת חתן וכלה, לא יתירו להיות מי שאינו אוחז באמונתנו הקדושה, עוזר ותומך בענין התפלה.

ומה שנהגו בכמה קהלות לקבל שבת בתרועה וקול שיר, המשוררים המה ישראלים כמונו, ולכן אינם מנגני' רק בקבלת שבת, שאין אנו מקבלי' עלינו השבת עד ברכו, אבל מברכו ואילך שאין ישראל רשאי לנגן, לא שמענו שהיו מנגנים ע"י נכרי וכן הי' בלתי ספק האגרעל שהי' מלפנים בק"ק פראג שלא נגנו בו רק לקבלת שבת,, או בהכנסת י"ט לשמח הלבבות לכנוס בי"ט כשה שמחי הלבב, וראי' לדבר, שאותן אשר קמו אחריהם וינגנו בכלי שיר אינם מנגנים אלא בקבלת שבת לפי עדות בעל הנוגה עצמו, ומה שהעיד ג"כ שנמשך המוזיקא קא עד חצי הלילה:

שקר ענה, כי מלבד חילול שבת בפומבי לנגן בכלי שיר בשבת על ידי ישראל, לא נחשדו אנשי קריה העליזה הזאת הגדולה לאלהים, להכשיל את הרבים בחילול שבת, אחרי אשר אין אנו מקבלין עלינו השבת עד ברכו, והמה לא יאמרו ברכו עד חצי שעה בלילה, גם לא היו עוברים קדושי עליון האלו על תוספת שבת שהוא דאוריית', מי יאמין לשמועתו? ואף אם אולי קרה פעם אחת שנמשכה המוזיקא קא עד חצי שעה בלילה, באמת משגה הי', ולא שנו בה. הא לך מצד הסברא הישרה לכל מי שיש בו דעת מכרעת, שאין לנגן בארגעל בבית הכנסת לסייע בעני השירות והתפלות על ידי נכרי. לא בחול ולא בשבת. ועתה נביא ראי' ברורה על זה מגמרא ערוכה.

אמרינן בע"ז דף מ"ו ע"א, בעי רב פפא המשתחוה לבהמה צמרה מהו לתכלת, קרנה מהו לחצוצרות, שוקי' מהו לחלולין וכו' אליבא דמאן דאמר עיקר שיר' בכלי לא תיבעי לך דודאי אסור, כי תיבעי לך למאן דאמר עיקר שירה בפה, בסומי קלא בעלמא הוא ומייתינן, או דלמא אפ"ה אסור תיקו, עכ"ל הגמרא, וקיי"ל כל תיקו דאסורא לחומרא וכן פסק הרמב"ם בפרק ו' מהלכות איסורי מזבח דקרנה לחצוצרות וכו' אסור. נמצא דאף למ"ד עיקר שירה בפה והכלי לא אתא אלא לבסומי קלא, מ"מ אסור א"כ ה"ה לנדון דידן:

דהנה פסקינן בש"ע א"ח סי' נ"ה שהיורד לפני התיבה צריך להיות איש כשר וישר ולא יצא עליו שם רע בילדותו וכו'. נמצא אי הוי אמרינן שנגינת העוגב הוא מעיקרי התפלה, ודאי שהי' אסור על ידי נכרי, כדאמרינן למ"ד עיקר שירה בכלי לא תיבעי לך דאסור, והדבר ידוע שהתפלה היא דוגמת העבודה, ועבודת התפלה עצמה ודאי צריכה להיות מש"ץ הגון ויהודי כשר וזר לא יקרב אלי'. מאי אמרת, הא אין העוגב מעיקר התפלה, ולא אתי אלא לבסומי קלא דהש"ץ או המשוררים, ומה לי אם בא הביסום ע"י ישראל או ע"י נכרי, הא היינו בעיא דגמ'. אי נימא כיון דלא אתי הכלי שיר אלא לבסומי קלא, לא איכפת לן בנעבד, או דלמא אפ"ה אסור, ר"ל דכל שאסור בעיקר העבודה אסור נמי בדבר שבא לבסומי, וקיימינן בתיקו, ופסקינן לחומרא:

א"כ גם העוגב (ארגע"ל) הזה, שלא בא אלא לבסומי קלא דעבודת הש"ץ, יש בה כל חומר העבודה עצמה, ואסורה על ידי נכרי.

ואי תיקשי לך על הלכה זו, ממתני' דעירוכין דף י' ע"א והובאה ג"כ בסוכה שם, בשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח וכו', ועבדי כהנים היי, דברי ר' מאיר, ר' יוסי אומר משפחת בית פגריא היו וכו' היו משיאין נשותיהן לכהונה, ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר לוים הוי ע"כ המשנה. וקאמרינן שם בגמ' דף י"א ע"א, לימא בהא קאמיפלגי, דמ"ד עבדי' היו קסבר עיקר שירה בפה וכלי לבסומי קלא הוא דעבידי, ומ"ד לוים היו קסבר עיקר שירה בכלי, ותסברא וכו' אלא דכ"ע עיקר שירה בפה (מדינא לא פליגי דאפי' עבדי' מותרין, כיון דכלי לבסומי קלא בעלמא הוא דעבידי) והכא במעלין מדוכן ליוחסין ולמעשרות קאמיפלגי (ועיי' פי' זה בסוכה ברש"י ותו' והרשב"א ז"ל). חזינן מהכא דלכ"ע אי אמרינן עיקר שירה בפה וכלי לבסומי קלא הוא דעבידי, הי' מותר מדינא על ידי עבדי כהנים, ותיקשי לך אגמ' דידן, ואפסק הלכה דאסרינן קרנה לחצוצרות, אף למה דפסקינן עיקר שירה בפה וכלי לבסומי קלא הוא דעבידי ותפשוט לך נמי מהתם אנ"ד, דכיון דלא אתי העוגב אלא לבסומי קלא דש"ץ מותר על ידי נכרי.

אמינא לך אנא, דלא קשה כלל, ואת לא תסתייע מהתם, אבל משם ראי' לדברינו שהעוגב על ידי נכרי אסורה. דאי כדבריך, אדתני במתניתין דעירוכין שם, ועבדי כהני' היו, שאין זה רבותא כל כך, דעבדים, ישראלי' נמולים הם, וחייבי' בכל מצות שהאשה חייבת בם, וכשרי' בעניני הקרבנות בכל דבר שהאשה כשרה בם, כדתנן בזבחי' ל"א שהשחיטה כשרה בזרים ובנשים ובעבדי', ליתני רבותא טפי, דאפי' נכרים היו כשרי' לכלי שיר.

אבל, הנלענ"ד ברור בענין זה הוא כן, דהא ודאי לא אמרינן. דאף אי אמרינן עיקר שירה בפה וכלי לבסומי קלא הוא דעבידי, שיפסלו כל הפסולין לשורר בפה ג"כ לשורר בכלי, הא ודאי לא איבעיא לן כלל דמותר, דמאיזה סברא נאמר שיפסלו, הא כיון דלאו עבודה היא, לית בהו כשרות ופסלות. ושחיטת קדשי' תוכיח דודאי היא יותר צורך לכל העבודות מהכלי להשיר, ומ"מ אמרינן בדברים במשנה הנ"ל, כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה, שהשחיטה כשרה בזרי' בנשים ובעבדים וכו'. ומהאי טעמא שפיר אמרינן בעירוכין שם דאי עיקר שירה בפה ובסומי קלא דכלי לאו עבודה היא, ועבדי' כשרים לכלי שיר. כי קמבעיא לן התם בעבודה זרה, בנעבד לע"ז, דהוא מאיס טפי לגבי גבוה, דאפי' בעלי חיים שאינן נעשין ע"ז ומותרין להדיוט, לגבי גבוה אסירי משום דמאיסי, אי נימא כיון דעיקר שירה בפה, לא חיישינן להו לחצוצרות אי נעשין מקרני בהמה הנעבדת, או דלמא כיון דאית בה לתא דע"ז, מאיס טפי לגבי גבוה, וצריך הרחקה יתרה, ואפי' לבסומי קלא אסיר.

ולפ"ז, אתיא מתניתין שפיר, דלא התירו אלא בעבדי כהני', דהם ישראלים כנ"ל, אך פסולים הם וכיון דהכלי לאו עבודה ממש הוא, אלא ביסוס העבודה, מותר בפסולים, אבל בנכרי' העובדים ללא אלהי אמת, ודאי דגם האי לתא דעבודה זרה מקרי, ומאיס טפי, שהעובד את אל אחר יבסם קולינו עת נשיר את שיר ד', ולכן לא הניחום לעבוד בכלי שרת. והא דלא פשטינן לה להאי בעיא דע"ז לאיסורא, מהא דעירוכין דנקטי עבדים ולא נקטי נכרי'. דדלמא חומר הוא שהחמירו הכהני' בזה.

הנה, הכרחנו בזה מהאי מתניתין דעירוכין עצמה, דעבודת הנכרים בכלי שיר, דמי לקרני הנעבד לחצוצרות, א"כ כמו דפסקינן בקרנה לחצוצרות אפי' דלא אתי אלא לבסומי קלא, דאסור, אף הנכרי הזה שאיננו עובד את ד' אלדינו ודאי דאסור לנגן בעוגב לבסומי קלא בעת תפלותנו

ומעתה אי אפשר לך גם כן לחלק בין נ"ד להאי דע"ז, דהתם הקרני' עצמם הם נעבדים. משא"כ האי עוגב דלאו נעבד הוא, אך העובד ע"ז משתמש בו, ובהא לא אסרינן, דהנך רואה שם בעירוכין, דאף דהחליל עצמו לית ביה לתא דאיסורא, אסור לנכרים להכות בו משום לתא דע"ז. וטעמא רבה איכא במילתא, דכיון דהאדם והכלי יד שניהם שוה בקול שיר היוצא, והא בלא הא ליתא, א"כ מה לי אם החצוצרה נעבד והתוקע כשר, או אם החצוצרה כשרה והתוקע עובד ע"ז, בזה כמו בזה, הקול היוצא מבין שניהם. ר"ל מבין האדם והכלי יש בו לתא דע"ז ואסור אפי' לבסומי העבודה גם אין לחלק ביניה', ולומר שהחצוצרה מחמת שהיא נעבדת, היא עצמה עבודה זרה, אבל הנכרי אינו רק עובד ע"ז:

דזה אינו, דהחצוצרה ג"כ אינה ע"ז, דמיירי שהשתחוה לבעלי חיים, ובעלי חיים אינם נעשים ע"ז, ולכן מותרים להדיוט, רק לגבוה אמר קרא דאסור משום דממאיס כלפי גבוה, והנה גם העובד ע"ז מאוס הוא להשתמש בעבודתו כלפי גבוה. ויכולנו להביא על זה ראיות וסברות, אבל האריכות יהי' למותר אחרי שכבר מוכח שפיר ממתניתין דעירוכין דנכרי פסול להכות בחליל, אף שלמ"ד עיקר שירה בפה אינו אלא לבסומי קלא. והוא ממש אותו נדון דידן.

ומה שאמר בעל הנוגה, שהנכרים שלנו מאמינים באחדות, חלילה וחלילה לנו להשוות האחדות הזה עם האחדות האמתי, כאשר אנו בני אברהם יצחק ויעקב מאמינים אותו. ואף שימצאו גם ביניהם מי שאינם מאמינים רק באחדות הגמור, רובם אינם כן

נמצא שהעלינו ב"ה מתוך ההלכות הקבועות שבש"ס ומתוך גדולי הפוסקים אשר כל בית ישראל נשען עליהם שלזמר בכלי שיר בשבת אסור מדינא, הן ע"י ישראל והן על ידי נכרי. ובחול דוקא על ידי ישראל מותר לסייע בנעימת כלי שיר, אבל על ידי נכרי, בין בחול ובין בשבת הוא אסור מדינא, ומדאורייתא. וכדבררינן היטב ב"ה.

ומה שכתב הרב דווירונא בתשובתו שבק"ק קארפ"ו היו מנבנים מקדם בשבתות ובי"ט הק"ש עפ"י המוזיקא, קא, היינו שנגנו בשירת הפה, כאשר גם אנחנו עושים היום, אבל שהיו מנגנים בכלי זמר בשבתות ובימים טובים, לא מצאנו מי שנהג כך. ואף אם אולי המצא ימצא מנהג כזה באחת העיירות, מנהג טעות הוא, ונגד הדין.

אמנם, כל זה אשר דברנו, הוא מכל הכלי זמר בכלל, אבל העוגב הנקרא ארגעל שמנגנים בו בבתי תפלתם, נלענ"ד שהוא איסור גמור בין בחול ובין בשבת, בין ע"י ישראל, ובין על ידי נכרי. וטעמא דידי, דאסור משום ובחוקותיהם לא תלכו, ומאותה ראיה עצמה שהביא הרב דליוורנו להתירא, אלי מורה ובא לאיסור.

הנה, כה דברי הב"י בי"ד סי' קצ"ח וז"ל, וכתב מהרי"ק בתשובה פ"ב, דאין לאסור משום חק אלא באחד משני חלקים. הא', הוא הדבר אשר אין טעמו נגלה, כדמשמע לשון חק וכפי' רש"י והרמב"ן ז"ל בפרשת קדושים, דכיון שהוא עושה דבר משונה אשר אין בו טעם נגלה אלא שהם נוהגים כן, אז נראה ודאי כנמשך אחריהם ומודה להם, דא"לכ למה יעשה כדברים התמוהים ההם. ותדע שכן הוא, שהרי כתב הסמ"ק במצות חוקת הגוי' וז"ל, במסכת שבת מונה כל מה שהיה קבלה ביד החכמי' מחוקותיהם ודרכי האמורי, ועיינתי שם בשבת באותן שמביא התלמוד בסוף פ' במה אשה, ולא תמצא באחד מהם שלא יהיה ניחוש או דבר תימה שלא נודע טעמו, אך כולם אין בהם לא טעם ולא סבה ידוע, וזה שכתב בסמ"ק ששנה בתוספתא בחוקותיה' ודרכי האמורי חוקותיהם הם התמוהים, ודרכי האמורי הם הניחושי'. ואף שהגמרא שצה בכולם ה"ז מדרכי האמורי, הנה פי' לנו הסמ"ג ששני דרכי האמורי יש אחד משום ניחוש ואחד משום חוקות העכו"ם. והמין השני וכו' הדבר אשר שייך בו פריצות דרך הצניעות והענוה וכו' עכ"ל.

מדברים אלו רצה שם הרב להוכיח, דבנגינת העוגב אין בו איסור משום ובחוקותיהם לא תלכו, שאין בו אחד משני הטעמי', לא משום ניחוש ולא משום חק תמוה, שאין הענין הזה תמוה, ובפרט באומה הישראלית אשר צוה ד' עליהם לנצח על מלאכת בית ד', שהנגון ממתיק הנעימה ומעורר הלב, ואתנו היתה בזמן שבית המקדש היה קיים אשר נחרב בעונינו שרבו, וכיון שאין כאן אחד מהטעמים שכתב הס"מג ומהרי"ק ז"ל, למה יאסר?

ואני אומר, אלו מכלל הכלי זמר הי' מדבר הרב, הייתי מודה שמותרת בימי החול על ידי ישראל, וכאשר כתבנו למעלה. אבל בעוגב יש ויש בו אחד מטעמי האיסור שכתב מהרי"ק ז"ל, והוא, היותו חק תמוה שאין אנו יודעי' טעמו, ולכן אסור בין בחול ובין בשבת ואפי' ע"י ישראל.

הנה, ידוע הוא לכל אזן שומעת, שהעוגב היא אחת מהכלי שיר היותר יקרים הנאהבים והנעימים, המעוררת הלבב, ומנשאת הרוח, לפי נועם נגינותיה, הן לעצב והן לשמחה. עתה, לכו נא ונבואה בית המלך, שועיו, ושריו, אשר לא חדלו אזניהם משמוע קול שרים ושרות, וכלים מכלים שונים מזמרים ומשוררים, ואזנינו תשמענה צחות השירים בקול המולה גדולה בית קבוצת המנצחים בשיר, כמו השוי"שפיל והקאנצער"טען, הנשמע בין להקת חבל המזמרים האלה, גם קול העוגב הנעימה והצחה? ונשובה עתה ונראה בבתי תפלתם, שם יוציאו על כלי העוגב כפי צחות מלאכתה ונועם קולה לאלפים ולרבבות, לערך כח סכל הכנסי', שם לא נשמע ולא נראה שום כלי שיר זולתי העוגב הזה, וכל שאר כלי שיר, עם היות מהם רבי הצחות יותר מהעוגב, ובפרט אם רבים כאחד יעמדו על משמרותיהם, ויפליאו לכון ערך שירותיה', לא נודע כי באו אל קרבינה, זולתי אם לפעמים מועטים לכבוד המלך וכדומה, יוצאי' חוץ לגדרם, ונקראת גראס"סע קירכ"ען מו"זיק, אבל בעבודתם התמידית, הן בימי החול, והן בימי חגיהן ומועדיהן, לא נשמע שם זולתי קול כלי העוגב הזה.

ועתה היש תמהון וחק גדול מזה, שכלי שיר נעים ונחמד רב היוקר ככלי העוגב הזה, יגרשוהו מבית המלך ויחרימוהו מכל להקות משמחים, ובבתי עבודתם רק אותו יבחרו, ושאר כלי שיר, כולם גרש יגרשו אותם מזה? אין זה כי אם שמראש מקדמי התייסדות האמונה הלזו, בחרו העוגב לאיזה טעם או סבה ידוע הנעלמת מאתנו, להנעים תפלתם, ולסבה זו, אשר לא ידענוה עתה, בחרו רק העוגב והרחיקו כל שאר כלי שיר, ואם המה גדולים וטובי' ממנה. ולפי שהיא מוקצה לעבודת בית תפלתם, הרקיקוה משמחות הזמניים, כי אינם רוצים לחלל קדושתה בערוב קולה עם קול שאר כלי זמר אשר לא באו רק לשמחה של חולין. ומה שכתב בעל הנוגה שיש כמה בתי עבודתם בפולין ובשאר עירות שאין בהם ארגגע"ל, זהו, מחמת שעשיית הארגע"ל עולה להוצאה רבה, שאין יד כולם מספקת להוציא, והוא אצלם מעבודות שאין מעכבים התפלה, כדרך שנוהגים אנחנו עם ד' בענין הש"ץ, בכפרים ובעיירות קטנות מתפללים בעלי בתים, ובקהלות הגדולות מוציאים סך רב לשכור ש"ץ המורגל בנעימה ומיטב נגן.

וכיון שהדבר כן, הנה אנחנו רואים בעין, היות כלי העוגב הזה חק תמוה הועד ונקבע לעבודת תפלתם דוקא, שלפי דברי מהרי"ק וסמ"ג והש"ע הנ"ל, עליה ועל כיוצא בה נצטוינו ובחוקותיהם לא תלכו, ואסורה איסור גמור מדאורייתא בין בחול ובין בשבת בין ע"י ישראל, ובין ע"י נכרי.

ומה שהביא בעל הנוגה שספרו לו מק"ק פראג שהי' שם מקדם ארגע"ל בבי"הכ:

אולי נבנתה הבית הכנסת עם הארגע"ל הזה, בעוד שלא היה מנהג זה בעבודתם, ובאמת כפי ששמענו עמדה בית הכנסת הלזו מזמן בית שני, וכאשר נתקנה בהיתר, שוב לא היה איסור חוקת העכ"ום חל עלי', ולא זזה ממקומה. אבל כאשר נפלה, באמת אין מקומה עוד, מפני שבעת נפילתה, כבר הנהיגו כלי שיר זה, ר"ל הארגע"ל בבתי עבודתם. לשם עבודתם דוקא, ואסורה.

ועתה, חלוקי הדינים היוצאי' מכל דברינו אלה הוא כך.

א) העוגב בבי"הכ, בין ע"י ישראל בין ע"י נכרי, בין בחול ובין בשבת. לעולם אסורה ומדאורייתא. ב) כלי השיר זולתי העוגב אם ינגן עליהם נכרי אסורים ג"כ לעולם ומדאורייתא. ג) כלי השיר זולתי העוגב כשינגן עליהם ישראל, בשבת אסורין מדינא דגמרא ואפילו במקדש ומכ"ש בבית הכנסת, אבל בחול מותרין.

ויצאנו בהיתר ב"ה, השם יתיר מאסרינו, ויקבץ גליותינו, ויאחד לבבינו, לאהבה וליראה את שמו בכל לבבינו ובכל נפשינו, אמן.

תוכן העניינים

צרור החיים (לונשטם)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה