אור ברסלב

צרור החיים (לונשטם)· רבי אברהם לונשטם

הקדמת המחבר

מעת כסו ענני חטאת ישורון נוגה שביב השמש תופיע משמי מעל לפנים בישראל:

מעת הוסר התמיד, הכרת מנחה ונסך מבית ד', אלמנות לבשה לבושת שנים, בדד ישבה רבת בנים, מקדש מלך קלקל פנים, ויפול הבית על הסרנים, מעת הזאת נתמעטו לבות חוזי החכמה, חשכו הרואים בארובות הלבב, ויתאבכו גאות עשן המצוקות על בינת נבוניו, ביום ההוא אבדו עשתנותיו. וכאשר מדי יום יום גבר עלינו עול גלות החל הזה, ויאכלו את ישראל בכל פה, כמעט כסו ענני חשכת ליל את כל עין שמש החכמה העליונה, ותחשך הארץ, כמעט אבדה תורה, פס אמונה, נסתם כל חזון, ואנחנו לא נדע במה נעבוד את ד', לולי אלדינו שבשמים הגדיל עמנו חסדו, כי בכל דור ודור הקים לנו רועים רואים בעין חכמתם העצומה אור נוגה תורתנו הקדושה, המה לעוצם צדקתם, נתעלו נפשותם מהמשך אחר מקרי חומריותם, ומהתרגש לקול המית הצר הצורר, מפץ וחרב וחץ שנון לא יחרידום מעלות על סולם החכמה השמימה, ויחתרו לעלות על שלבי מעלותי' מעלה מעלה נוכח פני ד'. המה היו במורדי אור הנעים הלזה על פני תבל ארצה, המה המפיקים חכמה, המפיצים דעת, המה הרועים צאן מרעות עדת ישורון איש על מקומו ועל מעמדו, סביב רעו איש את ידו.

וגם אנחנו בעבדותינו לא עזבנו את אלדינו, ועם כי עדן לא הוטהרנו מחלאת יצר הלבב, ונפשותינו עדן לא נזדככו מרוע אלה התכונות והמדות אשר חייבונו המירוק הגדול הלזה, עם זה את אלדינו היינו עובדים, במשה עבדו ותורתו היינו מאמינים, ובמלאכי אלדים החכמים והנביאים הקדושים לא היינו מלעיבים. ואף שלהיות השלמות בנבראים נמנע, לא חדלה גם האומה הקדושה הלזו המצא בה פרטיים הנפרדים מכללה, אלה לרוע יצרם, ואלה לשלילת החוסן להתחזק מול הנקהלים, ביום הרג רב בנפול מגדלים, אבל כללת האומה הנבחרת הזאת מאלדי' לא סרה. אחת היא לאמה ויולדתה ברה. ואי' הלבב לא ימס כמו מים כראותו את אשר פה אחד ספרו לנו קוראי הדורות, איך בלב אמיץ באמונתם, שמח וטוב לב רבים שתו סף רעל, צחקו ללהב המוקד, פשטו צואר למו חרב, ועם הצדיקם משפט אלדי אמת, ישישו כי ימצאו קבר. ואף אלדים עלה בהם ויט עלינו חסד לפני מלכי הארץ, הטה לבב כל יושבי תבל להשביח שאון דכים, להסיר מוטות ברזל מעל צוארינו, לפתח בני תמותה, ולהחיותינו ביום הזה.

אבותינו אי' הם? לה יעוררו יקיצו ישיני עפר, יחיו מתוך אום הישראלית יראו את בניהם בדרך תועים, פתוחי עין ואינם רואים, ולא ידעו איפוא הם רועים. הן לא כימים הראשונים אשר גם הניצודים בחבלי היצר והמרבים לחטוא, ידעו כי בדבר ד' זדו, וימרו אל אלדים עליון, לא כימים ההם הימים האלה) כי למען נעול דלת התשובה אחרי היוצאים מזה השער לד', ולמען אטום אזנם לקול תוכחה אשר יעירם משינתם, ויעוררם על חובתם, ידו פרש צר הצורר על אושר הנפש, הפורש מכמורי יצרי התאוה בקרב איש ולב עמוק ויצף ארס פיתויו בחלקת לשון הצדק והיושר, ויהרוג את כל מחמדי האמונה, אהה חטא ישראל ויאמרו לא חטאנו, עברו תורות, חלפו חק ויאמרו צדקנו, בכו עמי אחי הישרים בלבותם אשר לא יעבטון אורחותם, אשר גבלו להם אבותם, על אחינו בשרינו המטים עקלקלותם, ונלוזים במעגלותם.

לא כימים הראשונים האלה, אשר יורו המורים לעם ד' דרכי ד', ושפתותיהם שושני' נוטפות תוכחת מגולה באהבה מסותרת בעברם על מצות ד' המחויבת עליהם מצד התורה והנביאים והחכמים הקדושי', ויראום דרך מבוא התשובה להטיבם באחריתם. ורבים השיבו מעון, רבים מישני חיק תאות היצר, שוכבים הוזים על מטת העצלה, מפנקים מנוער במעדני עולמם המדומה, יקיצו, ויחרדו לקול הקורא, וישובו אל אביהם שבשמי', והיתה להם נפשם לשלל:

לא כן הימים האלה, כי רבים מהעם אשר לא התקדשו למדי בענין אמונתם נבוכים, ויחזו למו משאות שוא ומדוחים, פירשו בפרסום מדרכי אבותיהם, שינו את טעמם במנהגיהם ותקנותיה', בתפלותיהם וברכותיהם, ויצחקו על מנהגי ומצות אבותיהם חכמיה' וזקניהם, הוי' בת ישורון נגאלה ומוראה, תבחור לחגור שק ואת כתונת הפסים אשר עלי' קרעה. הוי'! האומרי' לא תגיש ותקדים בעדינו הרעה. כטובע במצולות ימה, ביום סופה וסער, בהמות גליו בהרס משבריו, רואיו יחבקו יד, יצעקו מכאב, ואין מהם מציל, כי הים הולך וסוער נטבע וישתוקו, יצדיקו אשר לו הכח והממשלה, אשר מנע מנו רוח והצלה, מבלי הכבד את לבם על אשמת ההתרשלות, יען כי על צירי זעם ד' אלה, לא בכח יגבר אישן כן זעפת סערת התאוה והמית שאון היצר, מרחפת בימינו אל ארץ רבה, תרעיש ים הזמן וירומו גליו על ספות כל לבב ועמודי' יתפלצון אצבע אלהים היא, המהפך מסבת מקריו ועמודי תבל ירופפו להטות לב גבר למען נסותו. משברי ים אלה, רוח צח ישב המוסר לא ישביחום, ולשון תוכחה לא ישקיטום. חוסה בסתר אמונתו סלה, מרחוק יראה את אחיו יחוגו וינועו, וחרד ופחד אבל קצרה ידו מהושיע, הה! היו לבז ואין מציל, משיסה ואין אומר השב. אך לך ד' הכח והגבורה להשיב נפשותם, לאחד לבותם אתנו לא לנו ד' לא לנו.

כל עוד כלי מלחמתו ילבש יצר לערוך קרב על שדי האמונה, כל עוד על קדושת תורתנו, על משה רועינו, ועל נביאינו וחכמינו, ירחיבו פה, יחרקו שן יניעו ראש, המאמין לא יחוש, יושב ארזים, ישחק לסופה וסערה, לבוש צנה וסוחרה, לא יחתהו גערה, כן אשר דת אל לו סתרה, ישחק לרעש עוזבי תורה, אשר אזור מתניו אמונתו, לאשר ערפל תחולתו. אמרנו עוד לא נואשה תוחלת עוד לא נסגר לפניהם הדלת, לשוב מאולת, כי אמרנו, הן לבם צפונה משכל והנם רואי' והנה אין בהם איש יודע להשכיל באמתת חכמת תורתנו הקדושה בעיון היאות לחכמה העליונה הלזו, אולי יבוא יום ויתבוננו בינה, יראו הבית אשר בנו כי על אדני תוהו יסודתו, ואדניו אך על אבני הספקות שותתו, ושורש דבר לא ימצאו לאמת דבריהם ומנהגיהם אשר בדו מלבם, וידעו ויבינו כי אך מעשה היצר המה כולמו, המראה חוץ כאבני אלגביש, קורי עכביש כעבות העגלה, ואולי רוח ד' נוססה בם, ונפקחו עיני עורים ואזני חרשים תקשבנה, ישובו אל אלדי אבותם ולמנהגי נביאיו וחכמיו הקדושה תתקרבנה.

אבל יצר צפון צודד נפשות! לא די לך, כי תכזב תוחלתינו, על שיבת אחינו, בשומך כבלי ברזל על צוארי אלה האנשים התגברת עליהם ביום מלחמת ושבית שבים, כי גם מחנה אלדים זה אשר מחרבך לא יירא ודבשך לא יאוה, הנך צודה את נפשם לקחתה כי תתחפש באדרתם, תתלבש בשריונם, ובכלי מלחמתם על מבצריה' תנופף יד, למען יפרקו כולמו עול תורתנו, כבודנו ומרים ראשינו, ויאמרו לאטד מלכה עלינו? ראו אחי! הנה עברים יצאו מן החורים אשר התחבאו שם, לבושי אדרת שער ותחת מדם החרב, בידיהם כדי מים לכבות את הבערה, ולפידים בתוך הכדים להגדיל עשן תבערת אש היצר, למען אש תמיד תוקד על מוקדה ורחבה ונסבה למעלה הן המה אנשי משחית חוברי חבר ספר נוגה הצדק. המתחיל בגנות להפיץ תשובות בשם רבני איטליא אשר לא היו ולא נבראו לא ענו כי לא נקראו, ואחריהם יצאו אלה המרחיבים פה המאריכים לשון, לדבר תועה על עדת ד' אלה, ולסתור כל מנהגי עדת ישראל בתשובותיה' קנאת האמת ואור נוגה, המה המתפארים בלבבם הנבער מדעת, להראות מתוך דברי הש"ס והפוסקי' הראשונים והאחרוני', כי תעו מדרך הישר כל גדולי ישראל במנהגיהם אשר היו נוהגים זה קרוב לאלפים שנה, ובד' יצדקו ויתהללו, אלה הפורשי' מדרכי אבותיהם, אשר בדלו עצמם משאר אחיהם במנהגיהם ותקנותיהם, העיזו פניהם ויאמרו לעיני כל ישראל, אנחנו נעלה ונלחמנו עם אלה הגבורים מלומדים מלחמתה של תורה בכל עיר ועיר, מדינה ומדינה, כי יכול נוכל והשג נשיג, הה ליום כי העמידו בבית מקדש מלך סמל הקנאה הזה בביאה, החשיכו נוגה כבוד עדת ישראל, ויניעו כל בית ישראל מאחרי ד'.

ואנחנו מחשים? חלילה אל נא יאמרו אלה האנשים, אשר לרפות ידי עושי מלאכת ד' הנם נגשים, בחרבם ובקשתם נצחנו וגברנו חיל. אל נא יאמרו אחינו, אשר לא מחכמת לבביהם, זולתי לבטחונם על דברת גדולי הזמן, עוד על משמרת אמונת אבותם ומנהגיהם בעמדם יעמודו, להם משפט הבכורה, כי התחזקו דבריהם על פי דרכי התורה. חלילה לנו אחי! תת בשתיקתנו זה רסן מתעה על לחייהם, זאבי ערב לנפשות אחיהם יארובו, חלילה לנו תת נפשות אחינו טרף לשניהם אבל, כקטן כגדול, כשב כנער, כרב כתלמיד, מי אשר חננו ד' עינים לראות ולב להשכיל מי אשר יקרה בעיניו תורתו ואמונתו הקדושה, מי אשר בפיו ובלבבו יתכבד על היותו בשם ישראל יכונה, מי אשר אושר בניו ואחיו ואוהביו חרותה על לוח לבו, העומדים על גדותי ים זועף ויסתכנו להתבלע משואת גליו, מי אשר למד דעת ולבבו יבין לחזק את בדק גדרות עולם מבצרי משגבי מנהגי קדמונינו ז"ל, ולהרוס אלה הסוללות שפכו עצמו ידי היצר, עמודיהם הבל ותוהו ומוסדותיה' שוא ואפס, חלילה למחשבותיו היות עצלים, לשפתי עטו היות בטלים, לא עתה עת הענוה להיות נחבא אל הכלים, אך ידיו לחצי מדעו תשלחנה וימינו להלמות עמלים.

כרוח קדים עזה יפיח רשף טמון בין עצי היער והיו לבער כן רוח קנאת ד' צבאות הבעירה אלה רשפי בין המעוטי' בקרב לבי הנבוב והשלול מדעת, פתאום והיא מתלקחת והיתה לאש אוכלה. בלב מלא כוסף ותשוקה קרבתי אל המלאכה, ומגמת פני השמימה לשאת תפלה, יתן כח ליעף, עצמה לאין אונים, להפק זממו, לקדש שמו, הקדוש במרומו, ובישראל עמו:

ואני, כאשר נשאתני רוח לחבר מחברת הלזה, לא מלאתי ידי לקרב, לא אביתי התראות כגבור ואיש מלחמה, כנוצח מרים דגלו יאמר ידי רמה, כי לד' המלחמה, העושה שלום במרומיו ושלום חפץ על פני האדמה, לא בני מצה ומריבה יבואו היכל ד' שמה. גם יודע אני אשר אהבת הניצוח עלולה להתעות לב האדם מדרך הישר ולא כן אנכי עמדי, מעודי אך האמת אהבתי, ולהשקת הניצוח מנתיבותיו לא סרתי. וכאשר אחרי היגיעה העצומה, המדדת שנה מעיני ומעפעפי תנומה, חנן ד' אותי לדעת ולהבין יסוד מנהגינו ותקנותינו הקדושי' על פי ראיות ברורות וחזקות, וסברות טובות ובריאות, לפי דרכי התלמוד והפוסקי' חדשים עם ישני', אשר כל בית ישראל עליהם נשעני', אמרתי, עתה יהיו נא עיני פקוחות על דברי הספר נוגה הצדק, בכל אשר ימצא שם בדק, לבור ולזרות אמרותיו וראיותיו כאשר זורה ברחת, ולסתור אותם אחת אחת, כמנהג בעלי הלכות השואלי' ומשיבי' האחד את האחד, ולא עבור זה ינצו האנשי' יחד. כן עלה במחשבה לפני הלוך בדרכי השלום עם המחברי' האלה, כי עם כי חרה לבבי על עצם הספר הזה בהיותו קוץ מכאיב וסלון ממאיר לבית ישראל, לא חדלתי לדון את מחבריו לכף זכות, אולי התעום מחשבות לבבם, אולי משגה הוא בעיני מזימות', וכפי אשר יזמו אמת יהגה חכם והאמת והשלו' אהבו. אמרתי, הלא כולנו בני אדם עלולי השגיאה, כולנו עיני בשר לנו חלושי הראי', וגם אני יודע, שעם שכל פסקי ההלכות אשר העליתי, ברורי' המה כשמלה ב"ה, בהיותם מוסכמי' מש"ס ורוב הפוסקי' הראשונים והאחרוני', עם זה, הדברי' שחידשתי, או כמה מהראיות שהבאתי לא ימלטו להיות נמצא בהם מן השגיאה באיזה מן המקומות, ומי יאמר את לבי זכיתי, נכון לבי כי לא תעיתי, אחרי אשר כל מעשה האדם השלמות חסר, בשגם הוא בשר:

ולכן אמרתי את שלו' אחי אנכי אבקש, ואשא ואתן עמהם כאשר ידבר איש אל אחיו ואל רעהו, כאשר יראה הרואה בתשובתי לשון אש. ושפה נכריה, ששם עם שהרבתי לסתור כל דבריה' וראיותיהם, לא באתי רק לסתור על מנת לבנות, לא להתקוטט עמהם ולהתנפל עליהם. ועל דרך השלו' הזה חשבתי דרכי להציע דברי לפני בני עמי, למען ידעו ויבינו וישכילו הדין עם מי, למען ידע ישראל כי לא אויל הנביא משוגע איש הרוח, ישימו לב על דברות אלה המתאמצי' לזכותם כי הבל המה ויתבקעו כנוד נפוח, כי תחת מישור יראו עקוב ותחת נתיבה שוח.

אכן חרד לבבי ויתר ממקומו בחפשי מטמוני הספר הזה, ולאור הבחינה הברורה בדקתי חדריו, באתי שעריו, וגליתי מסתריו, על חלמותיו ועל דבריו, והנה ראיתי אלה האנשי' המתקדשים והמטהרי' בעל הקנאה ובעל הנוגה, משקרים ומכזבים בדבריה' הרעועים, והאחרון הכביד הוא בעל הנוגה בשני חלקיו, אשר בידי שקרותו אחז גם בעמודי האמונה, אשר בית אמונתנו עלי' שעונה. המה המרבי' ללגלג על מנהגי ישראל ולדבר על עם ד' תועה, הסתירו רשעם במחסה כזב ויאמרו כי אין להם רואה. אומרי' אמור בשם גדולינו בעלי הש"ס והפוסקי' והמפרשי' הגדולים והמפורסמי', דברים אשר אין להם שחר, אשר לא שערום ולא עלו על לבם מעולם, אבל נמצא בדבריה' מפורש היפך ממה שאמרו בשמם מפיחי כזב האלו. אז נגלה כשמש זדון לבם, ונגולו כספר עמקי ערמימיותם, כי לא תעה לבבם ולא שגה עינם, אך במרד ובמעל פרשו רשת שקרותם ליד מעגל רואה באמרותם, ללכדו בשחיתותם, אמרו לצודד נפשות בני ישראל בערמה, להכותם ולרדפם עד חרמה. אז אמרתי חלילה לי להיות ניצוד בפח החנופה אם עוד אשא פני איש, אבל על פי דין תורתנו הקדושה אפרסם את החנפי' ואגלה מעשיה', אראה לעין כל שקריהם וכזביהם, אפענח צפונות זדון לבביה', אקרע המחלצות אשר עליהם, וערום יציגו מבלי לבוש לעיני כל ולעיני השמש ותענה על לבבם הכרת פניהם, הלא עתה יבושו יחפרו ממועציהם, במה יצדיקו את נפשם על אלה דברי כחש ומרמה אשר פצו שפתם, יראו אם קרוב מצדיקהם? ישיבו אם יוכלו אם האמת אתם, למה שקרו? מי הכריחם הפה כזב, אם צדק אזור מחניהם? אולי יתעוררו אחי, יקיצו מתרדמתם, בראותם אלה אשר שמו בם כסלם, לשמצה בקמיהם, ולא יזבחו עוד לשעירים אשר המה זונים אחריהם.

ולאשר יודע אני קוטן ערכי וחולשת אילותי בדבר ד' זו הלכה, לא ערבתי את לבי לגשת אל הקדש להשמיע דברי לפני בני עמי וקולי אל בני אדם, עד שהרצתי. דברי לפני מורי ורבותי גאוני הדור פארי הזמן ד' עליה' יחיו ואלדי אברהם הי' בעזרי, כי מלבד אשר הוטבו אמרי בעיני חכמתם והסכימו עליהם, עוד בענותם הגדולה שבמקו' גדולתם חזקו את ידי בנועם אמרותיה', והנחוני בדרך עצתם הקדושה והטהורה, להיות מן הזרוזי' להוציא דברי לאורה. ואני בד' אעלוזה, כי הלבשני בגדי ישע, חזק ידי הרפות, אמץ ברכי הכושלות, אמר לאיש בער, לכה חוה דעה' לגבר אין איל, רבה צבאיך וצאה. חזקו עלי דברי הגאונים האלה, ותתחזק עלי רוחי להפיץ דברי בישראל, ולפני מלכי' אתייצב ולח אבוש, אולי יהי' אלדים עמדי וידי יחזקו את בדק בית האמונה, וירפאו את מזבח ד' ההרוס ובד' בטחתי לא אירא, הוא אשר אך לכבוד שם קדשו הרימותי את ידי לדבר משרים על דבר אמתת תורתו הקדושה הוא יהי' שומרי וצלי, לבל ינגפו רגלי ולא תמעד מעגלי. הוא המשים פה לאלם, האומר קשבו, לאזני חרשים, יתן לעלם זה לשון למודים, ויעיר אזן אחי לשמוע האמת ממי שאמרו, יצמיח על מדבר ציה זרע קדש מטע להתפאר אמרות ד' צרופה, והי' פריו למאכל ועלהו לתרופה.

וקראתי שם חיבורי זה צרור החיים, זה שמו אשר יקראו לו בכללו, וכל תשוב' כניתי בשם פרטי, איש לפי מעללו, כאשר יראה הרואה בשער הבית כאשר דרך כניסתו בא לו, עץ חיים היא למחזיקי' בו, טוב פריו מחרוץ ומפניני' מהללו, צדיק יאכל לשובע נפשו וחיתה נפשו בגללו.

אתה ד'. ידעת ובחנת את לבי, כי לא תשוקת ההתפארות עלי תבל, לא אהבת הניצוח, ולא כוסף אסוף כסף, הניע את לבבי על המחברת הזאת, גם לא להעלות נקם, ולהקל כובד שיחי, הניפותי עט ברזל מול מתנגדי, לא אלה וכאלה רעיוני שוא ומחשבות הבל נולדו על חיק לבבי הנקי' מחלאת שמץ המדות המגונות האלה ב"ה. אך לשם קדשיך הגדול והקדוש המחולל בעונותינו, ולשם קדושת תורת אבי כל חוזה משה רוענו ואחריו נביאינו וחכמינו, הנני הולך לעמי הכתורי' בקדושת אמונתיך ובשם קדשיך ענודים, להעיר להם אזן לשמוע בלמודי'. ואתה ד' חנני והקימני, ידך תכון עמי אף זרועך תאמצני. בשמך אעש חיל, אהפוך ליומם הליל. בעזרתך אחליף כח, ליגיעי תורתך המציא מנוח. הט לב אחי להשכיל, אזנם לשמוע, יבינו וישכילו כי אך לעבוד עבודתיך זאת המנוחה וזאת המרגוע. אנא ד' אלדי' חילי, הקשב נא ושמע מילולי, אשר פצו שפתי ודבר פי בצר לי, יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ד' צורי וגואלי.

ב"ה

פתח השער

קורא חביב! הספר הזה אשר הנך רואה ערוך הוא אצלי ממש כמו שהוא זה שנתים ימים. כי מיום אשר עיני ראו דברי הספר נוגה הצדק, וראיתי ארס צפע צפונה תחת צפוי נופת ההתחסדות, וכחש וכזב תחת שפתמו סלה, המו מעי לחומלה על אחי, אשר בלי עון ירוצון אל הבור כרו לרגליהם חוברי חבר, ואנשי משחית האלו. ועם היותי יודע קוטן ערכי, ולא נעלם ממני כי לא יאות לחלש כמוני לערוך קרב במקום מערכת גבורי כח מלומדי מלחמתה של תורה, עם זה לא יכולתי עצור כח לעמוד מנגד ביום שבות זרים חיל נפשות עם ד' אלה ושום יד למו פה. אמרתי אני עם לבי, הן אש לוהט אני רואה אחוז בפנות הבית וכל מחמד עין אשה הפרה, ושם מים מפכים מן המקדש ושם בארה, היצדקני חולשתי להתייצב מרחוק מבלי ערות גם כדי אל השוקת לעזור כפי כחי לכבות את הבערה? ל לכן דבר בעתה אחישנה, ומצוה הבאה לידי לא אחמיצנה. ואזרתי כגבר חלצי, ולא נחתי ולא שקטתי, ושנה מעפעפי נדדתי, ובכל כחי עבדתי, והוא הבוחן לבות אשר ראה את כל החרדה אשר עלי' חרדתי, שלח עזרתו מקדש להראני דרך ישר אל מבוא האמת אשר אך עליה פני יעדתי.

ואחרי כלות המלאכה הריצותי דברי לפני מורי ורבותי גאוני הדור, ובעזרתו יתברך הוטבו בעיניהם, ובענותם הגדולה שמחו לדברי, וחזקו את לבי וזרזוני על ההדפסה (כאשר מלתי אמורה בהקדמת הספר אשר כתבתי מיד כאשר עלה על לבבי בראשונה להוציא ספרי לאורה). אז אמרתי למהר ולהחיש מעשי לחוק דברי בעט ברזל, לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל.

מה אנוש כי יחשוב מה יעשה יום מחר? חשבתי דרכי ד' לא רצה. אהה פתאום יד ד' שלוחה עלי, יסור יסרני במחלה אנושה מאד, נהייתי ונחלתי, כמעט שעברתי לולי חסדיך ד' שהיו לי, כאב את בנו בקצפך הכיתני וברצונך רחמתני. ואחר עבור ארבעה ירחים עזבתי את ערסי, והייתי מתהלך באוהל ובמשכן ביתי. עם זה רבו הימים עד אשר שבתי לאיתן בריאותי כמלפנים, וכמה ירחים עברו אשר מנעני חלישות כחי מהתעסק בשום ענין לימודי. בתוך אותן הימים הקדימוני הרבנים הגדולים הבד"צ דק"ק המבורג בספרם היקר דברי הברית. ולזאת גם אחר אשר שבתי לאיתנו ב"ה, כמעט הייתי נואש מהתעסק עוד בהדפסת ספרי זה, ועם שנצטערתי מאד בראותי אלה ילדי המזימה אשר חנן אלדי' את עבדו, אסורים בכלא ולא יראו אור, עם זה לא אביתי העמס דברי על אחי, כי יראתי כי אמרתי פן לא ייטב בעיניהם אם על הדבר אשר כבר נעשה אשוב אחוה דע, והייתי בעיניהם כמתעתע.

עד שמצאתי את שאהבה נפשי, אוהבי ורעי מימין ומשמאל עלי יפרוצו, יחד עלי יתמלאון, הרהיבו בנפשי עוז, הלהיבו את לבי לבל תרף מהפיק את אשר יזמו מחשבותי, להראות לעין כל את אשר בעזרתו יתעלה עמדתי על ימין האמת בתשובותי, הן הנה יצקו השמן תוך מוקד הכוסף העצור בעצמותי, שש אנכי על אמרותיהם. פני צהלו ותעלזונה כליותי, ובשמחת לב וגילת נפש אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר להציג אלה בני האמת אשר טפחתי ורביתי על חיק היגיעה העצומה צפר ורמש לעיני כל ולעיני השמש.

ואחרי אשר נתאחדו דברי הספר הזה עד כה, כל לב שופט משרי' ישפוט, אשר עשיתי נכונה לבלתי הטריח אלה גאוני הזמן להסכים על ספרי זה, כי מלבד אשר כל קורא דבריהם הלא בספרותיהם בספר דברי הברית, עיניו יראו היותם מסכימים מים על דבר האמור בספק הזה, מלבד זה הנה המה עתה נוגעים בעדות זו והסכמתם על הספר הזה הוא כהסכמה כמה על דברי עצמם, לכן עזבתי להטריח אותן הצדיקים יקים הגאונים נ"י. ובאל"די האמת, אשר הדריכני דרך האמת, אנכי הולך נשען בתום לבב ובאמת, כי יעשה עמדי חסד ואמת, ויצליח אלה בני האמת. בעיני כל אוהבי אמת.

לכו בני! התהלכו בארץ לארכה ולרחבה, לכם זרוע השלום עם גבורת האמת, דרשו את שלום אחיכם ולשונכ' הטף יטיפון לאלה דבש האמת נוזלי' מבין שפתי אח אוהב אחיהו איש בפיו ובלבבו, והוא היושבי בשמי' אשר ידי חסדו הגדולה עזרוני על הולדתיכם, יתן חנכם בעיני אחיכם, עלה מעלו ותצליחו, והאמת והשלום אהבו עמדן בירח שבט תקפ"א לפ"ק המחבר

תוכן העניינים

צרור החיים (לונשטם)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה