צרור החיים (לונשטם)· רבי אברהם לונשטם
שפה נכריה
שו"ת שפה נכריה בו יבואר שאסור לכל אדם מישראל להתפלל או לכרך בלתי בלשון הקדש לבדו. הרימי ראש כבודה בת מלך. אל תקראי עוד סוערה עניה. התנערי מעפר נחשבת כהלך. אם הלשונות. שפה עבריה. את גברת הבית. על מה כהלך. תסוגי אחור. לפני שפה נכריה?
שפה נכריה שאלה. אחרי אשר רבים מבני דורנו, ורוב בני אשכנז יודעים לשון מדינתם, ראוי הוא להתפלל דוקא בלשון האחר שמבינים, או יכולים להתפלל גם כן בלשון הקדש אם ירצו, אעפ"י שאינם מבינים בלשון הקדש, או מחויבים הם להתפלל דוקא בלשון הקדש?
והנה בעל הקנאה הסכים להתיר התפל' בלשון אחר וטעמיו, א) ממשפט השכל, ב) הביא ראי' מס"ח שכתב טוב יותר להתפלל בלשון שמבין, מלהתפלל בלה"ק שאינו מבין (ונעתיק לשונו לקמן אי"ה), ג) הגמרא דסוטה אלו נאמרין בכל לשון, ד) הרמב"ם בהל' ברכות (העתקנו לשונו כמה פעמים) כל הברכות כולן נאמרין בכל לשון. ומ"מ נותן עצה טובה לומר ק"ש וברכותי' ותפלה בלה"ק ופסוקי דזמרה בכל לשון
גם בעל הנוג' מתיר בפשיטות, וראיותיו, א) גמ' דסוטה הנ"ל, ב) כמה מאמרי' בש"ס שהמברך צריך לכון לבו לשמים, ג) ש"ות דבר שמואל שכתב לפי דעת רוב הפוסקים מותר להתפלל אפי' קדיש וקדוש' בכל לשון, ד) המ"א סי' ק"א שכתב לשון ס"ח הנ"ל, וכ"כ סימן נ' סק"ב, ה) לשון הרא"ש שהביא בשם ר"י שהנשים מתפללות בלשונם (הבאתי לשונו בש"ות לשון אש). ו) הלקט הקמח כ' עשרה מישראל שאינן מבינים לה"ק יכולין להתפלל בלשון שמבינים ולומר קדיש וברכו וקדושה בלע"ז ז) הש"ע בסי' ק"א, יכול להתפלל בכל לשון שירצה וכו', ח) הרמב"ם כל הברכות כולן נאמרין בכל לשון והאריך שם בלהג הרבה, ואח"כ עשה פשר דבר, שאנשי פולניא שיודעים יותר לה"ק מאשכנזית, יתפללו בלה"ק ואנשי אשכנז יתפללו אשכנזית. היש לסמוך על דבריו אלה, או לא?
תשובה. הנה לשנות נוסח התפלות, שבידנו, ר"ל לעזוב התפלות שתקנו לנו חכמינו אנשי כנסת הגדולה ז"ל, ולחדש חדשים, או למעט ממנין הברכות שתקנו לנו הם ז"ל, לא תפול עליו שום שאל' דאסור, לפי מה שביררנו דין הברכות בש"ות שפתי ישנים בס"ד, יעוי"ש. ולא תפול השאלה אלא אם מותר להתפלל מתוך ההעתקה שנעתקו שם כל התפלות והברכות מלשון הקדש ללשון אחר?.
והנה, מי שיודע ומבין בלשון הקדש, וגם כן מבין בלשון אחר, פשיטא דצריך להתפלל דוקא בלה"ק, וכשמתפלל בלשון אחר אינו יוצא י"ח. וכאשר נבאר.
הנה הרמב"ם ז"ל כתב בהלכות מגילה פרק ב' הלכה ד':
היתה כתובה תרגום או בלשון אחרת מלשונות הגוים לא יצא י"ח בקריאתה, אלא המכיר אותו הלשון בלבד
וכתב עליו הרב המגיד ז"ל וזה לשונו:
היתה כתובה תרגום וכו', במשנ' (מגילה דא י"ד) קראה תרגום בכל לשון לא יצא, אבל קורין אותה ללועזות בלע"ז:
ופירש"י לועזות, שיודעין לשון אחר שאינו לה"ק (בספרים שלפנינו לא נמצא לשון זה ברש"י) ונראה מדבריו שאעפ"י שיודע אשורי' ויודע לעז, אלו רצה לקרותה בלע"ז יוצא בה י"ח, וזה נראה בדברי רבינו ואין נרא' כן מן הירושלמי שאמרו שם יודע לעז ויודע אשורית מהו שיוציא אחרים בלעז ל לא יצא, כהדא כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן (כלומר שכשם שמי שאינו מחויב בדבר אינו מוציא הרבים י"ח, כך זה כיון שלעצמו אינו יוצא בלע"ז כיון שהוא יודע לשון הקדש, אינו מוציא ללועזות, לשון הר"ן) אלמא פשיטא להו שמי שיודע אשורית ולעז הוא עצמו אינו יוצא בלע"ז, כ"כ בחידושי הרשב"א ז"ל, וכן דעת הרמב"ן ז"ל, עכ"ל הרב המגיד ז"ל.
גם הר"ן פ"ק דמגילה הביא דעת רש"י, ודעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל, וכתב גם כן שדעת הרמב"ם נראה כרש"י ופלפל בדבריהם הרבה, ורצה להטות לדעת רש"י, ולבסוף כתב מ"מ יש לחוש לדברי הרמב"ן ז"ל. גם הב"י הביא תשובת הר"ן ותשובת הרי"בש ומסיק דיש לחוש לדברי הרמב"ן והרשב"א ז"ל.
ומה שהביאו שדעת הרמב"ם נוטה לדעת רש"י. איני יודע איך נראה כן מלשון הרמב"ם, אי משום דכתב בלשונו "לא יצא י"ח בקריאתה אלא המכיר אותו הלשון בלבד" רצו להוכיח שאין צריך רק שיכיר אותו הלשון, אפי' מכיר ג"כ בלשון הקדש מנ"ל דהאי בלבד שכתב הרמב"ם בסוף דבריו אמלת אלא קאי, דנימא דה"פ, לא יצא י"ח בקריאה, אלא בלבד, המכיר אותו הלשון:
דלמא האי בלבד אמקומו הראוי קאי, ואמאי דסיים, וה"פ, לא יצא אלא המכיר אותו הלשון בלבד, דהיינו שיכיר רק אותו הלשון ולא לה"ק. (מדי כתבי נתיישבתי, שאולי נראה, להם כן, דאי פירושו שיכיר רק אותו הלשון, הוי משמע שאפי' לשון אחר שאינו לה"ק כגון ארמית או עלמית, לא יכיר. וזה אינו דאנן רק אלשון הקדש קפדינן).
אך. מדברי הש"ע נראה ברור שהוא לא הכריע מלשון הרמב"ם ז"ל כלום, שכתב בסי' תר"ץ ס"ט:
היתה כתובה תרגום או בלשון אחרת מלשונות הגוים לא יצא י"ח בקריאתה, אלא המכיר אותו הלשון בלבד עכ"ל והוא ממש לשון הרמב"ם שהזכרנו, ובסעיף י' כתב:
מי שיודע לעז ויודע אשורית אינו יוצא בלע"ז ויש אומרים שיוצא עכ"ל. הנה כתב מתחילה ל' הרמב"ם בלי מחלוקות, ואח"כ כתב מחלוקות רש"י והרמב"ן, נראה מזה ברור שלא מצא הכרע בלשון הרמב"ם.
ומעתה, לדעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל דמי שיודע לה"ק אעפ"י שמבין ג"כ בלשון אחר, אינו יוצא ידי חובת קריאת המגילה אלא בלשון הקדש, לא מיבעיא לן, דמי שמבין לשון הקדש, אינו יוצא ידי תפל' וברכה אלא בלשון הקדש. וק"ו הדברים, ומה מי שאינו מבין בלשון הקדש, ושומע מפי הבקי בלשון הקדש, דבמגילה יצא כדתנן, הלועז ששמע אשורית יצא, ואפילו מי שאינו מבין יכול להוציא את אחרים., כדאמרי בגמ' אטו אנן האחשחרנים וכו' מי ידעינן מה ניהו, וכאשר פירשנו הדברי' יפה לעיל בש"ות עונה לחש יעוי"ש, אמרו דבתפלה וברכות לא יצא, ואפי' לדעת רש"י המוציא צריך להיות בקי ומבין, ע"ש בש"ות הנ"ל, דשאני מגילה דפרסומי ניסא הוא:
היודע לשון הקדש ולשון אחר, דאפי' במגילה דאינו אלא לפרסומי ניסא, לא יצא כי אם בלשון הקדש, לא כל שכן דלא יצא בתפלה כשמתפלל בלשון אחר אלא בלשון הקדש.
ואם תאמר הא אסברא לן הר"ן ז"ל דברי הרמב"ן והרשב"א הנ"ל, דטעמייהו כיון דעיקר דינא דמגילה הוא שאינה נכתבת אלא בלשון הקדש, ולא הותרה בלשונות אחרות אלא מדוחק כדי לפרסם הנס, ולכן מי שיודע לשון הקדש ויכול לקרו' ממגילה הכתובה כדינה וקראה בלשון אחר הוי כקורא על פה דלא יצא, ע"כ תוכן דברי הר"ן ז"ל. וא"כ איך נוכל לדון בדין זה תפלה ממגילה בק"ו, הא תפלה וברכות מותרין לומר בעל פה
לא קשיא, דכשנעיין היטיב בסברת הר"ן נראה דמגילה וברכות חד דינא אית להו. דכשנתקור על מה שכתב הר"ן, דמגיל' אינה נכתבת מדינא אלא בלשון הקדש, ולא הותרה להכתב בשאר לשונות אלא מדוחק:
מנא לי' הא, הא כיון דתנינא אבל מגילה כותבין אותה אשורית, ותנינא נמי אבל קורין אותה ללועזות בלעז, תרווייהו דינא הכי הוי דלמי שמדברין בלשון הקדש, שהי' בעת הזאת רוב ישראל אינה כשרה אלא בלשון הקדש, אבל ללועזות כשרה מדינא בלעז, ולא מדוחק, וא"כ מי שיודע לשון הקדש ויודע לעז לתכשרה בתרווייהו. וצריך לומר, דסברתו כך היא, דכיון דתנן מגילה אינה נכתבת אלא אשורית, ותנן נמי הלועז ששמע אשורית יצא, חזינן דאשורית מוציא אף למי שאינו מבינה, ומגילה הכתובה בלעז אינה כשרה אלא ללועזות, פי' מי שמבינים לשון עז, וכיון שנתנו חכמים לאשורית מעלה יתרה הלזו, שאפי' מי שאינם מביני' יוצאים בו, משא"כ בשאר לשונות, ע"כ דעיקר דינא הוא שתכתב בלשון הקדש, וכיון שנכתבת כדינא יוצא בו אף מי שאינו מבין, אבל בשאר לשונות אינה מותרת אלא מדוחק ולכן אין יוצא בו כ"א מי שמבינו.
והשתא, כיון דבררנו היטב ב"ה בתשובת לשון אש, דאם מתפלל או מברך בלשון הקדש אעפ"י שאינו מבין לה"ק, יוצא ידי חובתו והוא ברור בלי שום מחלוקות משא"כ בשאר הלשונות ודאי אסור להתפלל או לברך אלא א"כ מבין מה שהוא אומר. חזינן לפ"ז, דגם בתפלה ובברכות נתנו חכמים ללשון הקדש אותה מעלה יתרה ממש שנתנו לה במגילה, ומוכח לפ"ז גם כן, דעיקר דינא דתפלה וברכות אינו אלא לומר אותן בלשון הקדש, ולא הותרו לומר בשאר לשונות, אלא מדוחק.
וכיון שכן, שפיר דנינן להו לתפלה וברכו' ממגילה מק"ו, דמה מגילה דאינה בא אלא לפרסומי ניסא, ואפילו בשמיעה יוצא אף מי שאינו מבין, אמרו שמי שמבין ג"כ בלשון הקדש, כיון דלא הותרה לכתוב בשאר לשונות אלא מדוחק, אינו יוצא ידי חובתו אלא בלשון הקדש:
תפלה וברכות דלא שייך בהו פרסום, לכ"ש דכשמבין לשון הקדש וגם לשון אחר דאינו יוצא בלשון אחר, שלא הותרה האמירה בו אלא מדוחק, אלא צריך דוקא לאומרו כדינא בלה"ק.
וראי' לדברינו מדברי התו' סוטה (דף ל"ב ע"א) בד"ה ק"ש וכו' שכתבו תימה אמאי שייר הלל וקידוש וכו', בשלמא מקרא מגילה איכא למימר להכי שייר דתנן בפ"ב דמגילה הלועז ששמע אשורית יצא וכו' עכ"ל. פי' דאיכא למימר להכי שייר מקרא מגילה, דלא דמי להנהו דיש במגילה מעלה יתרה ללה"ק, דאפי' הלועז ששמע אשורית יצא, משא"כ בשאר תפלות, שמי שאינו מבין אינו יוצא בשמיעת לה"ק, והוא כשיטתייהו בברכות גבי סופר מברך וכו' ואי ס"ד דבהני דמתני' יצא בלשון אחר אעפ"י שמבין בלה"ק, עדיפא הוי להו למימר, דלהכי לא קתני מקרא מגילה, לפי שמי שמבין בלשון הקדש צריך דוקא לאמרה בלה"ק אף אם יוכל לאמרה בלשון אחר, משא"כ בהני דמתני' דיוכל לאמרן בכל לשון אף אם מבין בלה"ק ג"כ. אלא ש"מ דס"ל להתו' דגם הנהו דמתני' אינן נאמרין בכל לשון, אלא אם אינו מבין בלה"ק. דלפי סברתן בברכות גבי סופר מברך ק"ו הוא ממגילה וכדכתיבנא. ודוחק לומר דהתו' כרש"י ס"ל במגילה דיצא בלע"ז אף כשמבין ג"כ בלשון הקדש, דא"כ אמאי לא אשתמיט חד מהראשונים והאחרונים לומר דדעת התו' כרש"י. אלא ודאי דאין ראי' מזה ומטעמא דאמרן, דגם בתפלה אינו יוצא בלשון אחר אלא כשאינו מבין בלה"ק (ובסמוך יבואר אי"ה דאף דעת רש"י ז"ל כן הוא).
אלא אפי' לדעת רש"י ז"ל, דסבר במגיל' דאפי' מבין גם בלה"ק יוצא בלעז, הנ"מ במגילה דאין אנו חוששים רק לפרסומי ניסא, וכיון שמבין מה שקורא איכא פרסומי ניסא. אבל בתפלה ובברכות דלא שייך האי סברא דפרסומי ניסא, גם רש"י מודה דאם מבין גם בלה"ק שצריך לאמרן בלה"ק דוקא, ואם אמרן בלשון אחר אינו יוצא י"ח.
וראי' ברורה לזה, מהא דאיתא בברכות דף מ' (כבר הבאנוה למעלה בתשובת שפתי ישנים) מנימון רעיא כרך ריפתא ואמר בריך רחמנא מארי' דההיא פיתא אמר רב יצא וכו' מאי קמ"ל, אע"ג דאמרה בלשון חול תנינא אלו נאמרין בכל לשון וכו', סד"א ה"מ דאמרה בלשון חול כי היכי דתקיני רבנן, אבל לא אמרה בלשון חול כי היכי דתקיני רבנן אימא לא קמ"ל, ע"כ.
והנה מלשון הגמ' זה משמע דהאי דינא דמנימון והאי דאלו נאמרין שוים הם, אלא דאי לאו דרב לא הוינן למידין להאי דמנימון ממתני' דואלו נאמרין, משום דלא אמרה בלשון דתקיני רבנן, קמ"ל רב דשוין הן. ולכאורה יקשה, דהא גם אחרי דאשמועינן לה מרב, לא דמי, דהא מתניתין דואלו נאמרין משמע לכתחילה, דלכתחילה נאמרין בכל לשון, והכא במנימון לא אמר רב אלא דיצא בדיעבד, אבל לכתחילה ודאי לא' דהא אפי' לא שינה ממטבע הברכות כי הכא, רק שינה בנוסח, ג"כ אינו יוצא בדיעבד, כדתנן במתניתין על כולם אם אמר שהכל יצא בדיעבד אבל לכתחילה לא. והכי הל' לתרוצי. מתניתין מיירי כשאומר ממש כנוסח הברכה, ואז נאמרין בכל לשון אפי' לכתחילה, אבל בששינה נוסח הברכה דאפי' בלה"ק אינו יוצא אלא בדיעבד, הוי אמינא דבלשון אחר כלל לא, קמ"ל רב דאפ"ה יצא בדיעבד, ולא הי' צריך האי תירוצא דלא אמרה כי היכי דתקינו רבנן.
אלא ש"מ דמשנתנו דואלו נאמרין בכל לשון לא אמרה אלא כשאינו מבין. בלה"ק, אבל אם מבין בלשון הקדש אעפ"י שמבין ג"כ בלשון אחר, אינו יוצא י"ח אא"כ אמרן בלה"ק. וכיון דלא הותרו התפלה והברכות בלשון אחר אלא מדוחק כשאינו מבין בלה"ק, א"כ אין התפלה בלשון אחר אף כשאמרה בנוסח התפלה מותרת אלא מתורת דיעבד. וכיון שכן שפיר מקשי על הא דרב דאמר גבי מנימון דיצא, מתניתין היא, ואי משום דשינה מנוסח הברכה דאף בלשון הקדש אינו יוצא אלא בדיעבד, הא כל הנאמר בכל לשון אינו אלא מתורת דיעבד, ואף אם אמרה ממש בנוסח חכמי', הל' ג"כ משנה מנוסח חכמים דהנוסח הוא בלשון הקדש והוא אומר בלשון אחר, ומה לי אם אמרה בלשון אחר בנוסח חכמים ומשנה הנוסח רק בזה שאמרה בלשון אחר או אם משנה עוד יותר דהיינו שמשנה, מגוף הנוסח בין כך שינה מנוסח חכמים מקרי, וכיון דתנן במתניתין ואלו נאמרין בכל לשון, שהמשנה מנוסח חכמים ללשון אחר מותר בדיעבד, ל"ל לרב לאשמועינן גבי מנימון דיצא. ומשני כיון דאמרה בלשון דלא תקיני רבנן כלל, ר"ל שאמר מטבע שלא תקנו אותה חכמים כלל בשום מקום ה"א דלא יצא אפי' בדיעבד, קמ"ל דיצא בדיעבד. (ומה דנקט במתני' אלו נאמרין בכל לשון דמשמע לכתחילה, וגבי מנימון אמר דיצא, לשון דיעבד, אף דלפי. מה דבררנו, בכל מקום לא הותרה התפלה בכל לשון אלא מתורת דיעבד, נבאר להלן אי"ה. בארוכה).
עוד נראה לפענ"ד ראי' לזה, וגדולה היא בעיני, דאמרינן ריש פ"ב דברכות וריש פ"ב דמגילה ובסוטה פ' אלו נאמרין:
ת"ר ק"ש ככתבה (פי' בלשון הקדש) דברי רבי וחכמים אומרים בכל לשון,, מ"ט דרבי אמר קרא והיו בהווייתן יהו, ורבנן מ"ט? אמר קרא שמע בכל לשון שאתה שומע, ולרבי נמי הא כתיב שמע? האי מיבעי ליה השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך, ורבנן סברי הקורא את שמע ולא השמיע לאזניו יצא ולרבנן נמי הא כתיב והיו האי מיבעי לי' שלא יקרא למפרע, ורבי שלא יקרא למפרע מנ"ל ל נפקא לי' מדברים הדברים, ורבנן דברים הדברים לא דרשי למימרא דסבר רבי כל התור' כולה בכל לשון נאמרה, דאס"ד בלה"ק נאמרה, והיו דכתב רחמנא למה ליה, איצטריך משום דכתיב שמע, למימרא דסבר רבנן כל התורה בלשון הקדש נאמרה, דאס"ד בכל לשון נאמרה שמע דכתב רחמנא ל"ל, איצטריך משום דכתיב והיו ע"כ לשון הגמ'.
ונפרש דבריהם מעט. הנה הש"ס הקש' לרבי אי ס"ל דכל התורה כולה בלשון הקדש נאמרה, והיו ל"ל, סברא הוא, דלמה ישתנה ק"ש מכל התורה, ותירץ דה"א דשמע אפיקתי' מכללא דבא ללמד דק"ש בכל לשון. ולא תיקשי, הא אף אי כתיב שמע, לא איצטריך והיו, דמהיכי תיתי הוינן מפקין ק"ש מכל התורה, שנאמר ששמע אתי לאשמועינן דק"ש בכל לשון, ולא היינו אומרי' דשמע אתי לאשמועינן דצריך להשמיע לאזניו:
הא לא קשיא, דכיון דאיכא מ"ד דס"ל שאין צריך להשמיע לאזניו, לא הוינן נחתין לפלוגתא, והוי אמרינן שמע בכל לשון, אי לאו דכתיב והיו.
והשתא נחזי מאי קאמרי רבנן, דהקשו ש לרבנן שמע דכתב רחמנא ל"ל, ברא הוא, שלא ישתנה שמע מכל התורה כולה, דבכל לשון נאמרה, ותירץ משום דכתיב והיו, פי' אי לאו דכתיב שמע, הוי אמינא דוהיו אפקי' לק"ש מכללא דכל התור' ואתי ללמד בהוייתן יהיו דוקא בלה"ק. ועל זה ודאי קשה מאי תירץ, כיון דעל האי דינא שלא יקרא למפרע ליכא שום חולק, ודברים הדברים לא דרשי רבנן, א"כ אף אי לא הוי כתיב שמע, הוי ידעינן. דק"ש בכל לשון, ואי משום דכתיב והיו מהיכי תיתי לן, ללמוד מוהיו בהוייתן יהו, ולהוציא ק"ש מכלל כל התורה כולה דבכל לשון נאמרה, ולא הוי אמרינן דק"ש בכל לשון כמו כל התורה כולה, ווהיו אתי שלא. יקרא למפרע? וזו לפ"ד קושיא עצומה.
אלא ודאי דאף למ"ד כל התורה כולה בכל לשון נאמרה, לאו למימרא דכל לשון שוה ללשון הקדש, ויכול לאומרו באיז' לשון שירצה, אלא לכתחילה ודאי צריך. לאמרם כולם בלשון הקדש, רק אי אינו מבין בלשון הקדש, יכול לאמרם בכל לשון וכיון דעל כל פנים יש מעלה יתרה ללשון הקדש בכל התורה כולה, שאם מבין בלה"ק אין רשאי לאומרו בכל לשון, ולא הותרו שאר הלשונות אלא מדוחק אם אינו מבין בלה"ק, שפיר אמרי רבנן, דאי לא כתיב שמע הוי אמינא, עד דנילף ממנו דין חדש שלא יקרא למפרע, יותר הוי ניחא לן למיעל גבי ק"ש ללשון הקדש עוד חד דרגא, ולמילף מוהיו דצריך לאמרו דוקא בלה"ק ולא בלשון אחר, אי לאו דכתיב שמע, בכל לשון שאתה שומע, וע"כ ילפינן מוהיו שלא יקרא למפרע.
וכל זה נראה מבואר מדקדוק לשון התו' ריש פרק ואלו נאמרין, דז"ל שם:
ה"ג בסדר המשנה, אלו נאמרים בלשונם, ופירוש כל אדם בלשונו שהוא שומע לאפוקי למדי שאינו אומר בלשון פרסי, אבל בכל לשון משמע בין שומע ובין אינו שומע ובגמ' לא משמע הכי עכ"ל התוס'. מדנקטו התו' לאפוקי למדי שאינו אומר בלשון פרסי. ולא נקטי לאפוקי למדי שאינו אומר בלשון הקדש, או סתמא, לאפוקי מי שיודע בלשון זה שאינו אומר בלשון אחר. ש"מ דס"ל להתו' ז"ל, דבלשון הקדש לא מיירי מתני' כלל דאי מבין בלשון הקדש, ודאי דאינו יוצא בלשון אחר, ולא אשמועינן מתני' אלא דאי אינו מבין בלשון הקדש יכול לאמרן בכל ל' ולכן נקטו התוס' לאפוקי למדי שאינו אומר בלשון פרסי, וה"ה לשאר לשונות זולת לשון הקדש, שלא יאמר אלא בלשון שמבין.
ומ"ש התוספת שם סוף ד"ה ק"ש וזה לשונו:
ונראה דהנהו נאמרין בכל לשון אפי' אינו שומע, הילכך לא דמי להנהו דמתני' דנאמרין דוקא בלשונם עכ"ל, זה קאי ג"כ אשאר לשונות דהנהו כגון הלל וקידוש אם אינו יכול לאמרן בלשון הקדש נאמרין בכל לשון אעפ"י שאינו שומע הלשון, אבל הנהו דמתני' נאמרין דוקא בלשונם, אבל לא קאי אלשון הקדש, דמזה לא איירי מתניתין כלל, ובלשון הקדש ודאי דנאמרין אפי' כשאינו מבין בלה"ק, וכדבררנו למעל' בש"ות לשון אש ב"ה.
וכן פירש המ"א ז"ל דברי התוס' הנ"ל שכתב ברסי' ס"ב על מה דכתב הש"ע שם סעיף ב' יכול לקרותה בכל לשון וזה לשונו:
בכל לשון, דוקא כשמבין הלשון וה"ה בתפלה ובה"מ, אבל ק"ש וברכת הפירות והלל יוצא אפי' אינו מבין הלשון ותוספות רפ"ז דסוטה) ועמ"ש רס"י קצ"ג עכ"ל. כונתו ג"כ דפירוש דברי התו' אכל לשון קאי, אבל לא אלשון הקדם, וזה שמסמן וערסי' קצ"ג כלומר דשם נתבאר דבאמירה ודאי יוצא בלה"ק אליבא דכל הדעות אף כשאינו מבין, וכאשר בררנו הדברים יפה ב"ה בתשובה הנ"ל. והדברים ברורים לכל מעיין בצדק ב"ה.
שוב ראיתי להפרי מגדים אשל אברהם שם ס"ב שפירש ג"כ דברי התוס' ודברי המ"א כדברינו.
ומ"ש התוס' בסוטה ל"ג ד"ה וברכת המזון, דלרש"י ל"ג מנלן משום דלא בעי קרא דמה"ת דליבעי לה"ק. והם ז"ל פירשו דבעי קרא דלא נילוף מברכת הר גריזים וכו' להכי כתיב וברכת את ד' מאחר שהברכה והשבח כלפי השכינה תוכל לברך בכל לשון שתרצה וכו' יעוי"ש. כל זה קאי אמי שאינו מבין בלשון הקדש, אבל מי שמבין ודאי דצריך לאמרו דוקא בלה"ק:
ותדע לך דהא כתבו התו' שם וז"ל ומשמע נמי בפ' כיצד מברכין דאפי' אמרה בלשון חול שלא כתיקנה יצא, דומיא דמנימון רעיא וכו' חזינן דמשוו להו האי דמנימון רעיא למתני' דאלו נאמרין, ושם ודאי לא יצא אלא בדיעבד, כיון דשינה ממטבע שטבעו חכמים. אבל אם מבין לה"ק ויכול לאומרה כפי נוסח חכמים ורוצה לומר בלשון חול שלא במטבע, ודאי דאסור לכתחילה א"כ מתני' דאלו נאמרין נמי דוקא מיירי כשאינו מבין בלה"ק, אבל אם מבין בלה"ק ודאי דצריך לאמרן בלה"ק דוקא. וגם זה ברור.
הראתיך ב"ה מכמה ראיות ברורות שמי שמבין בלה"ק אף אם מבין ג"כ בלשון אחר, שצריך לומר כל התפלות והברכו' דוקא בלשון הקדש.
ומלבד כל אלה הוא מן הסברא הישרה, שאחרי שהתפלה בלה"ק הותרה אף כשאינו מבין כמבואר למעלה בש"ות לשון אש, משא"כ בשאר לשונות דצריך דוקא שיבין אותו הלשון כמבואר מהתו' ריש אלו נאמרין שהבאנו בסמוך, א"כ מוכח בבירור שמדינא צריכה התפלה להיות בלה"ק ושאר לשונות לא הותרו אלא מדוחק, ולמה נאמר שכשמבין בלה"ק וגם בשאר לשונות שיניח חלה מלהתפלל בלשון הקדש שיוצא בו מדינא, ויתפלל בשאר לשון שאינו יוצא בו אלא מצד הדוחק? והוא סברת הר"ן שכתבנו למעלה, ואם סובר רש"י במגילה דמותר היינו משום דאין אנו חוששין במגילה אלא לפרסומי ניסא ומקילין בו בין לרש"י ובין לתוס' יותר מבתפלה וברכות, כמבואר למעלה בתשובת עונה לחש, אבל בתפלה דלא שייך האי סברא דפרסומי ניסא, מאיזה סברא נאמר דיוצא בשאר לשון, שאינו יוצא בו אלא מדוחק, במקום שיוכל לצאת מדינא לאומרו בלה"ק.
באופן, שהוא דבר ברור שמה שאמרו בפ' ואלו נאמרין ומה שכתב הרמב"ם והטור והש"ע בהלכות ק"ש ובהל' תפלה ובהל' ברכות שנאמרין בכל לשון, לא אמרו אלא בזמן שאינו מבין בלה"ק, אבל אם מבין בלה"ק אסור לו להתפלל אלא בלה"ק, ואם התפלל בשאר לשון אינו יוצא ידי חובתו. (ומה שיש להקשות ע"ז מברכות נ"ד ע"ב ויישובו, עיי' לעיל בתשובת שפתי ישנים).
נמצא שלא תפול א"כ השאלה, אלא על מי שאינו מבין בלשון הקדש, אם יותר טוב לו להתפלל במנין העתקה נכונה וישרה, בלשון אחר, משיתפלל בלשון הקדש בלי שיבינהו? או אם לפחות שוים הם?
והתשובה על זה:
לאו כל הלשונות שוים הם בענין זה, אמנם אלה הלשונות שבאה השאלה עליהם, ודאי יותר טוב להתפלל בלשון הקדש בלי שיבינהו, מלהתפלל בלשונות ההם אף אם יבינם, כי קשה מאד להתיר התפלה והברכות בהם, אפילו על צד הדוחק הגדול, כאשר נבאר בהשכל ודעת, בעזר החונן לאדם דעת
הלא מלתנו אמורה למעל' בש"ות שפתי ישנים, מתוך משנה ערוכה ובהסכמת כל הראשונים והאחרונים, דבפתיחת וחתימת הברכות צריך לשמור נוסח חכמים ואסור לשנותם כלל, ואם שינה בהם עיכב, ונקרא טועה במטבע הברכות וצריך לחזור ולברך במטבע.
וגם אם לא שינה בפתיחה ובחתימה צריך ליזהר בנוסח הברכה שיאמרנ' כתיקונה. ואפי' כשאמרה בלשון אחר, צריך לו לדקדק בכונת נוסח הברכה ובדקדוק מלותי', כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בריש הלכות ברכות (וכבר הבאנו לשונו למעלה בתשובה הנ"ל):
וכל הברכות כולן נאמרין בכל לשון והוא שיאמר כעין שת שתקנו חז"ל. ואף שלא נוכל לפרש האי לישנא דכעין, שיתרגם הברכות מלה במלה, כידוע לכל יודע מצחות הלשונות, שכפי השתנות טבע הלשונות ישתנו ערך מלותיהם מ"מ, צריכי אנחנו לפרש האי כעין לפחות על הכונה, שלא תשתנה כונת הנוסח בלשון הקדש, ע"י ההעתקה בלשון אחר בשום אופן. ואף שכתב הרמב"ם אחר זה:
ואם שינה את המטבע, הואיל והזכיר שם ומלכות וענין הברכה אפי' בלשון חול יצא, היינו דיוצא בדיעבד, אבל לכתחילה ודאי צריך לברך או להתפלל בלי שום שינוי מנוסח שתקנו חכמים.
ומעתה, המתפלל או מברך בלשון אחרת, אם שינה בפתיחה או בחתימה, אעפ"י שאמר כל נוסח הברכה בהעתקה נכונה וישרה בכל תוכן כונתה, אינו מועיל ואינו יוצא י"ח.
ואף אם לא שינה כלום בפתיח' ובחתימ', צריך הוא ליזהר לכתחילה לבל ישנה שום דבר מכונת הנוסח של הברכה או התפלה. רק בדיעבד אם שינה מנוסח הברכה יצא י"ח.
אמנם, לאשר העלינו ב"ה בתשובת לשון איש, שהמתפלל בלה"ק בלי שיבינו יצא ידי חובתו, אבל אינו אלא בתורת דיעבד שלכתחילה צריך שיבין ויכוין. גם העלינו בסמוך שמה שאמרו במשנה ופוסקים אותן הנאמרין בכל לשון, אינו אלא בתורת דיעבד אם אינו מבין בלה"ק אבל לכתחיל' צריך שיבין בלשון הקדש, ולומר אותן דוקא בלשון הקדש. גם אמרנו פה דאם שינה מנוסח הברכה יצא בדיעבד. לכן, למען תדע ותבין החילוק שביניהם, מצאתי נכון לבאר לך, שאין הכונ' במה שאמרו יצא בדיעבד שוה בכל, אבל שני מיני דיעבד יש.
יש דיעבד קיים לכל הזמנים, ויש דיעבד לפי שעה. וענינו, הנה בררנו למעל' בתשובת לשון איש, שלכתחילה צריך האדם שיבין בלשון הקדש ולהתפלל בכונת הלב, ואם מבין בלשון הקדש, ולא התפלל בכונת הלב יצא בדיעבד. גם בררנו שם, שאם אינו מבין בלה"ק, ומתפלל הדברים כפי שהם כתובים לפניו בלי שיבינם, גם כן יצא בדיעבד. הדיעבד הראשון הוא דיעבד לפי שעה ר"ל, לפי שעתה קרה לו שהתפלל בלא כונה, אין אנו מצריכין אותו לחזור ולהתפלל, ואמרינן שיצא י"ח בתפלה זו, אבל אין אנו מתירין לו להתפלל כל עת בלא כונה, אלא צריך לשמור עצמו מכאן והלאה לכוין יפה. אבל מי שאינו מכוין מחמת שאינו מבין בלשון הקדש, הוא, כיון שלא למד להבין לה"ק, לא יקל עליו ללמדהו אם יום או יומים יעמוד עליו, ולפעמים לא ילמדהו כל ימיו, זה הוא דיעבד קיים לכל הזמנים, שמותר לו כל יום להתפלל בלא כונה, כיון ששלילות ידיעתו הוא דיעבד ומעות שלא יוכל לתקון.
גם אם אנו אומרים שלכתחילה צריך האדם שיבין בלה"ק ולהתפלל בלה"ק, אבל אם אינו מבין בלשון הקדש, ומתפלל בשאר לשון, יצא בדיעבד, זהו דיעבד קיים לכל הזמנים, שלא בקל ילמוד לה"ק ויתקן המעות, ולכן, מותר לו בכל יום להתפלל או לברך באותו הלשון שמבין. אבל אם אנו אומרים, שלכתחילה צריך לשמור הנוסח שתקנו חכמים בין שמתפלל בלה"ק ובין שמתפלל בלשון אחר, אבל אם שינה בנוסח הברכה יצא בדיעבד, זהו רק דיעבד לפי שעה, ר"ל שהיום כיון שכבר התפלל ושינה מנוסח חכמים אינו צריך לחזור ולברך, אבל מכאן והלאה צריך להתפלל או לברך בנוסח חכמים, כיון שיוכל לתקן המעות, ולברך כתיקונו וכדינא.
באופן, שאם ישאל השואל, אני איני מבין בלה"ק, והתפללתי ככתוב לפני בלה"ק בלי הבנה, היצאתי ידי חובתי? אומרים לו:
הן. ואם יוסיף לשאל, האתפלל למחר ולמחרתו ג"כ כדרך הזה, אומרין לו ג"כ:
הן, כיון שאם אין אנו מתירין לו להתפלל באופן זה גם בשאר הימים, לא יתפלל כל ימיו, לכן צריכין אנו לומר לו, באמת לפי הדין מחויב אתה ללמוד לה"ק כדי להבינו ולכון בתפלתך, אבל כל זמן שאינך מבין ל"הק מותר אתה לה תפל בלה"ק אף בלא הבנה.
אכן, אם ישאל, אני מבין בלה"ק והתפללתי בלא כונה, הצריך אני לחזור? אומרים:
לא, שבדיעבד יצאת ידי חובתך, אבל אם יוסיף לשאול, האוכל להתפלל גם מחר בלא כונה? אומרים ג"כ:
לא, כיון שתוכל לתקן המעות ולהתפלל כדינו בכונה.
כן, אם יבוא איש וישאלנו, אני התפללתי בלשון אחר, מפני שאיני מבין בלה"ק, היצאתי בתפלה זו? אומרים לו:
יצאת האוכל להתפלל כל עת בלשון אחר? אומרים לו:
מדינא צריך אתה ללמוד לה"ק ולהתפלל ולברך בלה"ק, אבל כל זמן שאינך מבין בלה"ק, מותר אתה להתפלל בלשון אחר כפי נוסח ח חכמים.
אמנם, מי שהתפלל שלא כנוסח חכמים, וישאל אם יצא בתפלתו? אומרים לו:
יצאת, מותר אני להתפלל גם מחר בשיבוש הנוסח? ל אומרים לו:
לא, כיון שיכול לתקן את אשר קלקל, אם יתפלל מהיום והלאה כפי הנוסח הראוי.
ממוצא כל הדברים האלה אתה שומע, שההעתקה מכוונת ומדוקדקת היטב לפי כונת הנוסח שתקנו חז"ל אנו יכולין להתפלל, ממש כמו שנוכל להתפלל בלשון הקדש בלי הבין. והננו מכונים באמרינו ממש, שרצונינו לומר שיש לתפלה מובנת מתוך ההעתקה, ממש אותה מעלה שיש לתפלה בלתי מובנת בלה"ק, אבל אין לה שום יתרון מעלה עלי' בשום פנים. שניהם אינן מותרין אלא בתורת דיעבד, לפי שאינו מבין לה"ק, ושניהם מחמת שהם דיעבד קיים לכל הזמנים, אנו מתירין אותם בפירוש לכתחילה.
וראה והבין בדברי משנתינו שאמרה ואלו נאמרין בכל לשון גם הרמב"ם בהל' ק"ש פ"ב ה"ז:
קורא אדם את שמע בכל לשון שהוא מבינה (בתפלה ובברכות ק"ש לא כתב שנאמרין בכל לשון. והוא תימה, ובפי' המשנה דסוטה כתב שתפלה בכל לשון דוקא בצבור, ובהלכותיו שתק וצע"ג) ובהל' ברכות פרק א':
וכל אלו הברכות נא נאמרין בכל לשון וכן הש"ע כתב בסי' ס"ב גבי ק"ש:
יכול לקרותה בכל לשון, ובסי' ק"א לענין תפלה:
י יכול להתפלל בכל לשון שירצה, וכן נמי גבי ברכת המזון סי' קפ"ח:
ברכת המזון נאמרה בכל לשון.
הנה לא כתבו הש"ס והפוסקים בשום מקום:
צריך להתפלל בלשון שמבין דוקא, כמו שכתבו צריך שישמיע לאזנו או הקורא למפרע לא יצא, וכדומה הלשונות שנאמרו בש"ס ופוסקים.
מזה נראה ברור כשמש, שאין חיוב על האדם אפי' לכתחילה, אם אינו מבין בלה"ק, לאמרה בלשון שמבין דוקא, ואם רצה מתפלל בלשון הקדש אף אם אינו מבינו, ולכן השמיעונו הש"ס והפוסקים, דאם לא ירצה להתפלל בלשון הקדש שאינו מבינו, יכול לאומרם בכל לשון והוא הדבר אשר דברנו שהתפלה בכל לשון שמבין, ובלשון הקדש שאינו מבין, הם ממש במשקל אחד, ואין לשום אחד שום יתרון על חבירו ובסוף התשובה יבואר זה על דרך הסברא אי"ה).
אמנם כל זה כשמתפלל מתוך העתקה מכוונת ומדוקדקת כפי נוסח חכמים. אבל העתקה שנשתבש בה כונת נוסח הברכות, לא לבד שהיא יורדת הרבה ממדרגת התפלה בלה"ק בלי שיבינו, אבל היא אסורה להתפלל מתוכה, לא מיבעיא כשמבין ובקי בלשון זה האחר, ויכול לתקן הקלקל כחפצו, דלא יצא, אחרי שבררנו, שאם שינה מנוסח התפלה או הברכות בין בלשון הקדש ובין בלשון אחר, אף שבדיעבד. אם כבר התפלל יצא י"ח, אין אנו מתירין להתפלל שנית בשינוי, לפי שיש לתקנו ולהתפלל כדינו לפי הנוסח.
אלא אפילו אינו בקי הרבה בלשון האחר, ואין לו כי אם העתקה זו המשובשת, ואינו יודע לתקן הקלקול, אין אומרים דהוי דיעבד, ויהי' מותר לו להתפלל מתוך העתקה המשובשת הזו, עד שימצא העתק' יותר טובה:
אלא מיד אסור לו להתפלל מתוכה. דהנה כבר בררנו שהתפלה בלשון הקדש בלי שיבינה, היא ממש באות' מעלה כמו התפלה בלשון אחר שמבין. והשתא איך נוכל לדון את זה המתפלל מתוך העתקה משובשת, כדיעבד, כיון דלא יכול להתפלל בלשון אחר בלי שיבוש, הא יכול להתפלל בלשון הקדש אף בלי הבנה, דיוצא בה ממש כמו העתקה נכונה בלשון אחר שמבין, וכיון שיכול לתקן המעות, אין כאן דיעבד, ואסור להתפלל מתוך ההעתקה המשובשת. ואם התפלל מעתה, נ"ל דלא יצא ידי חובתו, כיון דשלא ברשות התפלל, אחרי שאסרנוה לו
באופן, שלא נוכל להתיר להתפלל או לברך מתוך ההעתק המשובש, אלא למי שאינו יכול לתקן המעות בעצמו, ואין לו העתקה אחרת, ואינו יכול לקרות לשון הקדש, אז אנו יכולין להתיר לו.
וכל זה כשהשיבוש הוא רק בנוסח הברכה, אבל הפתיחה והחתימה מעותקים יפה. אבל כשיש שבוש בפתיחה או בחתימה, אפי' כשהנוסח הוא מועתק יפה ומכוון, אי אפשר להתיר לו כלל באות' העתקה, ואינו יוצא ידי חובתו בשום פנים.
ועתה העברים הביטו! איך אפשר להתיר להתפלל בלשון אחר? הנה מודעת זאת לכל יודעי שפה העברי ולשון האשכנזית, ויודע טבע ומהות שתי הלשונות האלה היות ההעתקה הגמורה מאלה הלשונות אשה אל אחותה, שלול כל האפשרות, כאשר נראה בבירור גמור למטה אי"ה. ועם שאין לנו ידיעה בלשונות אחרות, נראה לנו, שמאשר ידענו מחסרון יכולת לשון האשכנזית על העתקת לשון הקדש אלי', נוכל לשפוט על שאר הלשונות הנהוגות בארצותינו, שלא יהי' להם יתרון על לשון האשכנזית בענין זה, באופן שאי אפשר כלל להעתיק מחשבות גוף הברכות שנתקנו בלשון הקדש ללשון אחר, וההעתק' היא משובשת בשינויים, ואין להתיר התפלה בה, כי אם בדרך רחוק המציאות מאד כאשר בררנו.
ואם תשאלנו, הלא משנתינו סתם אמורה:
ואלו נאמרין בכל לשון, וכן כתבו בפשיטות הרמב"ם והבאים אחריו, ואי כדברינו, כמעט הוא דבר נמנע לומר התפלה והברכות בלשון אחר.
שמע נא אחי ואחויך דע. הלא תראה שהרמב"ם בריש הלכות ברכות אצל מה שכתב וכל הברכות האלו נאמרין בכל לשון, התנה "והוא שיאמר אותה כעין שתקנו חכמים". ותנאי זה לא נמצא בדברי המשנה, ואף שנלמד הדבר ממשנתנו ששנה, ועל כולם אם אמר שהכל יצא, דיעבד הוא דיצא אבל לכתחילה לא ישנה. וכן בפלוגתא דר' מאיר ור' יוסי שהבאנוה למעלה בש"ות שפתי ישנים גבי ברוך המקום שבראה, דסבר דוקא דיעבד הוא דיצא אבל לכתחיל' לא, משום דשינה, זהו דוקא שלא ישנה בל"הק, אבל שאין רשאי לשנות הנוסחה כשאומר אותה בלשון אחר, זה לא מצאנו. ואי נשמע מדרב דאמר גבי מנימון דבריך בריך רחמנא מרי' דהאי פיתא יצא, דוקא בדיעבד יצא אף כששינה אבל לכתחילה לא ישנה, לרב גופי' תיקשי דאמורא הוא מנ"ל הא דלכתחילה לא, כיון דאינו מפורש לא במשנה ולא בברייתא. הא אין לך לו', אלא דנלמוד מק"ו, דהשתא אם אמרה בלה"ק אינו רשאי לשנות הנוסחה, בלשון אחר לכ"ש, אטו יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. ואפי' לפי הסברא שרצינו לחדש לעיל בש"ות שפתי ישנים לדעת הרמב"ם דיש ללשון אחר בזה מעלה יתרה על לה"ק, שאם שינה המטבע בדיעבד יצא משא"כ בלשון הקדש, היינו דוקא בדיעבד לפי שא"א לו בענין אחר, וכבר התרנוהו לשנות המטבע מלשון הקדש ללשון אחר וכנ"ל יעוי"ש. אבל שנתיר לו לכתחילה לשנות הנוסחה ממה שתקנו חכמים, זה ודאי אסור בק"ו מלשון הקדש. אם כן הדרא הקושיא על הרמב"ם ז"ל לדוכתי', למה לו להתנות שיאמר אותה כמו שתקנו חכמים, כיון שכבר כתב הוא ז"ל פ"ח מהלכות ברכות הלכה ו':
על כולם אם אמר שהכל יצא, דיעבד אין לכתחילה לא.
אמנם הענין הוא כך. הלא ידענו שלשונות המזרחיים יתייחסו הרבה אל לשון הקדש, ועל פי רוב תועתק לשון הקדש עליהם מלה במלה. והנה בימי המשנה, והגמרא ירושלמית ובבלית שנחברו אחרי' במשך ש' שנה, הנעשים בארצות המזרח, היו עדיין לשונות המזרח' הלשונות היותר נהוגי' ורגילים בפי כל, עד שראינו שהתפלות וההלולים אשר רצו שיהיו מוכני' לכל, כמו הקדיש שנתקן שיאמרוהו עמי הארץ בעצמם, נתקנו באלה הלשונות. גם אונקלס ויונתן בן עוזיאל חברו תרגומיהן בלשונות האלה, לפי שאך הן היו המובנים והרגילים ביותר. אז נדברו אלה הלשונות, צחים וברורים כפי התייסדותם הראשון, בלי שינוי ומגרעת:
וכל הלשונות שכל בני מדינותינו מדברים בם, עדיין לא נודעו, והמעט שנודע בהן הי' שלול כל חן ויופי עד שלא היו ראוים כלל שיעתק אליהם לשון אחר, ובפרט היפה שבלשונות היא לשון הקדש. (זולתי לשון יונית גריכיש) שהי' אז ברום המעלה, והיא היתה לשון חכמים וראוי' לכל העתקה, כמו שבאמת אלי' הועתקה תורתנו הקדושה ראשונה עפ"י שבעים ואחד זקן, וגם לשון לטיין היו מדברים בו בעת הזאת, אבל לא מצינו. שהיו הישראלים רגילים בלשון זה, ואולי גם בה יש מסגולת ההעתקה, והנה שתי הלשונות הללו עצמם גם הם קשי ההעתק' ללשונות ארצנו, כידוע). באופן שבעת שחיבר רבינו הקדוש המשנה, ור' יוחנן התלמוד ירושלמי, ורבינא ורב אשי, הבבלי, היו כל הלשונות ראוים להעתקת לשון הקדש.
ולכן, כשסידר רבי משנתנו, לא הי' צריך להתנות כאשר שנה לנו אלו נאמרין בכל לשון, שיאמר אותן כעין שתקנו חכמים, דק"ו הוא מלשון הקדש כנ"ל, וגם לא הי' בזה מן הקושי להעתיק הלשון הקדש כראוי, עד שעוד בימי הש"ס הי' זה דבר זר, דמנימון רעיא, שהי' בור וע"ה שלא היה יודע לומר בלשונו כנוסח חכמים, ואמר כפי העולה על רוחו בריך רחמנא מרי' דההיא פיתא.
אבל הרמב"ם שהי' ערך שש מאות שנה אחר התלמוד, ובימיו כבר החלו לשונות ארצות האלו שאנחנו בם לגוייהם ללשונותם, להתעלות, ולשונות המזרחיים, מהם נתקלקלו, ומהם נשתנו עד שנתרחקו הרבה בערך התיחסותיהן מלשון הקדש וכבר היתה ההעתקה הנכונה מלשון הקדש אליהם, דבר קשה ומעשה ידי אמן, כמו שראינו קושי מלאכת ההעתקה מספרים הכתובים בלשון ערבי, שהוא אחת לשונות המזרח ללשוננו הקדוש, בספר המורה ובחובת הלבבות, ובחבור המשנה. וכן הוא בלי ספק מלשוננו הקדוש ללשונות האלו, אף שבהעתקת ספרי התורה והחכמה אי קפידא כל כך במעט שינוי בכונה כמו בברכות ובתפלות.
ולכן, כשכתב הרמב"ם ז"ל, דין המשנ':
וכל הברכות האלו נאמרין בכל לשון, חשש, אם יכתוב דין זה בסתם, יאמרו היות זה דבר נקל שנאמר לכל האדם שיוכל לומר הברכות בכל לשון, ובאמת זה אינו, כי מעטים המה אותן אשר יוכלו לו' התפלות והברכות בלשון אחר בהעתקה נכונה וראי', לכן הוצרך להתנות בפירוש שלכתחילה אינן נאמרין בכל לשון, עד שיאמר אותן כעין שתקנו חכמים, ואם שינה יצא בתורת דיעבד אבל לא לכתחילה. וזה ברור ואמת.
הנך רואה שהמשנה והרמב"ם והבאים אחריו לא דברו אלא מאותן הלשונו' שיכולה לשון הקדש להעתק עליהן. אבל אין מי שיכחיש, שבלשונות העמים אשר אנו דרים בתוכם ואשר אנו מבינים אותן, ההעתקה השלמה מלשון הקדש עליהם, הוא כמעט מן הנמנע.
והנה אנו רואים שלשונות עמי ארצינו עצמם אינם שלמים, וכל אום לפי צעירותה בשנים תצטרך להשתמש בכמה חברותי'. אשר אי אפשר לה להעתיקם כפי תוכן כונתם.
אמור מעתה שלהתפלל מתוך העתקה שלנו, ואפי' ההעתקה היותר טובה, אין להתיר בשום אופן להתפלל מתוכה, אלא מי שאינו מבין בלשון הקדש, וגם אינו מבין בלשון האחר יפה עד שא"א לו לשנות את אשר נשתבש בהעתקתו, וגם אינו יכול לקרות כתיבה אשורית באופן שיוכל להתפלל בלה"ק בלי הבנה, אבל אם חסר אחד מאלו התנאים, אין אנו רשאין להתיר לו להתפלל מתוך ההעתקה.
וכל זה אם לא נמצא שבוש בפתיחה או בחתימה, אבל אם הפתיחה או החתימה אינן מועתקין יפה, אסור להתפלל או לברך מתוכה בשום פנים, ואם התפלל או בירך מתוך העתקה כזו אינו יוצא ידי חובתו וצריך לחזור ולהתפלל.
ועתה, נסורה נא ונראה. הנה העתקת התפלות והברכות שיש לנו בלשון אשכנזי, אין אין מי שיכחיש היות' ההעתק' היותר נכונה וברורה שאפשר. ואת אשר עתקה גם גברה חיל יד החכם המעתיק בשתי הלשונות גם יחד, אשר נופת תטופנ' שפתיו ומליצה חדות לו, אשר לו יד ושם להלביש כונות העבריות מהלצות לשון עם ועם, יודע כל מבין, ויודה כל אוהב האמת. אכן, אשר לא ימעדו רגלי ההעתקה בשום מקום, גם הוא המעתיק עצמו, בשגם הוא בשר, לא יחדל מלהודות לנו.
אמנם לחפש כל בדקי ההעתקה הלזו, יאריך הזמן ויקצר הגליון, לכן רק על תפלת י"ח (באמת המה י"ט) נשליך השקפת עין ביקורנו, ולפני כל אוהבי האמת נציע דברינו, יראו כל ישרי דעת כי כנים דברי ושפתי, כזב לא יפיחו, אשים כה נגד אחי ויוכיחו.
הנה בברכת ההודאה העתיק המעתיק המלות:
ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובוקר וצהרים, וזה לשונו "אונד פיר דיינע אונערפארש- ליכע גיטע, דערען וויר בשטענ- דיג פאם מארגען ביז צום אבעגד געניססען". כמה תעה מדרך האמת ומבלי שום על לב, את ד' צבאות חרף האם רק מבוקר עד הערב טוב ד' לכל, ויפרוס כנפי חסדו על בריותיו, ולא בלילה, עת שכבנו ונישן וערבה שנתינו? אבל, האמת יעשה דרכו, שמלות ערב ובוקר וצהרים, נמשכים על מה שהתחיל:
נודה לך ונספר תהלתיך, ופירושו כפשוטו, וההעתקה כפי המלות, כלומר נודה לך ונספר תהלתיך על חיינו וכו' ועל נסיך וכו' ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, על כל אלה נודה לך ונספר תהלתיך, ערב ובוקר וצהרים שהם שלשה זמני התפלות שהם מיוסדים על מה שאמר דהע"ה (תהילים נ"ה) ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי, והביא פסוק זה על שלשה זמני התפלה הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות תפלה. וכבר אמרנו פירוש נכון ואמתי על מה שהכפיל דבריו על חיינו וכו' ועל נשמותינו וכו' ועל נסיך וכו' אלא שאני רוצה לקצר ואין כאן מקומו
מה שלפענ"ד, המעתיק עם רבים ממפרשי התפלה לא דברו נכונה בפירושם על מה שאנו אומרים בברכת על הצדיקים ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת וכו', אנו נמנעים לכתוב מפני האריכות, ופרשנו דברינו בספרנו קדש הלולים פרק כ"ט יעוי"ש.
יותר מזה טעה המעתיק בהעתקתו ברכת מעין שבע בליל שבת, שהעתיק המלות, מעין הברכות, קוועלעדעס זעעגענס. ומלבד מה שטעה בהכונה, הנה טעה מאד בהלשון עצמו. שאך עין בסמיכות, כמו:
עין המים:
עין הבדולח או עין בנפרד, כמו והנה עומד על הגמלים על העין:
על העין בדרך שור, או מעין, כמו ומעין מבית ד' יצא, הוא אשר יועתק קוו"עללע או קוו"אל. אבל מעין אין לו ענין ושייכות כלל עם אלה. והנה לא ראה החכם המעתיק גמרא ערוכה בסוכה דף מ"ו סוף ע"א שאמרו שם:
ברוך ד' יום יום, וכי ביום מברכין ובלילה אין מברכין אלא באו לומר לך בכל יום ויום תן לו מעין בר ברכותיו ע"כ. ופירש"י בכל יום ויום מעין ברכותיו, של שבת מעין של שבת, של חול, מעין של חול, של י"ט מעין של י"ט המאורע עכ"ל. וזה ממש מה שאנו אומרים בברכת מעין שבע, ר"ל מעין של השבעה ברכות אשר אנו אומרים בשבת בתפלת י"ח, שהן שלש ראשונות ושלש אחרונות וקדושת היום, ואומרים מגן אבות במאמרו, נגד ברכות אבות מחיה מתים, נגד גבורות:
האל הקדוש, נגד ברכת הקדושה:
לפניו נעבוד ביראה ופחד, נגד ברכת העבודה:
ונודה לך בכל יום תמיד מעין הברכות, והוא:
אל ההודאות, נגד ברכת ההודאה:
אדון השלום, נגד ברכת השלום, מקדש השבת, הוא מעין ברכותיו של אותו היום. ולפי זה כשתרצה להעתיקו על כרחך כה תעתיקהו, או"נד וו"יר ווא"ללען אי"הן שטע"טס, יעד"ען טא"ג דע"ס אווגע"נען פערי"אדע דע"ס טאג"עס גמ"אס, דאנ"קען. כבר אני רואה גודל הקושי שבהעתקה זו. אבל הוא הדבר אשר דברתי, שהתנגדות תכונת שתי אלה הלשונות, העברי בקיצורו, והאשכנזי באריכותו, תשלול אפשרות ההעתקה השלמה.
ואולי על ידי שחשב המעתיק שמלת מעין, אינה לשון הקדש רק לשון המשנה, ויסב את פניו לבקש מלה כזו בלשון הקדש, נפל בפחת הטעות הזה אבל אם זה סבת טעותו, לשוא עמל. שאף שלא נמצא מלת מעין, בספרי התנך, הנה הוא לשון הקדש זך וצלול בלי ספק. ונגזר מן עין שיתרגום:
אוי"גע, ונשאלת המלה בלשון הקדש על הגון הגורם שליטת העין בהחפץ, וחזה:
ועינו כעין הבדולח:
ויכס את עין הארץ, ועל דבר שיוצג לפנינו בשלימותו, אומרים בעין, כלומר בכל עינו, במראהו האמתי, ומזה:
ואם בעינו עמד הנגע, ומזה אנו אומרים בלשון המשנה על גוף איסור שנתערב:
שהאיסור בעין, ר"ל אינו בלוע, אבל הוא עומד לפנינו במראהו האמתי, ולכן על הדבר שיראה מקצת הענין, אנו אומרים מעין, כלומר מקצת מעין הדבר (אה"נליכקייט) וכה תפרש ונודה לך בכל יום מעין הברכות.
בקדושת המלאכים עמוקת הכונה, יודה גם המעתיק, כי גם בשעה שהעתיקה ידע בעצמו שלא נודע לו הכונה הנכונה, ולפחות לא יחלוט העתקתו לאמת, ואנחנו בעניותנו קרבנו עצמנו מעט אל דרך אמתת הכונה הפשוטה בענינים הגבוהי' האל' בספרנו קדש הלולים, בעזר החונן לאדם דעת.
והעיקר, מה שהעתיק המעתיק המלות:
ברוך אתה ד' "געלאבט זייעסט דוא עוויגר" והוא טעות גמור בכל הברכות. שהמלה געלאבט, אינו התרגום של ברוך, אלא התרגום של שבח, אבל ברוך הוא נגזר מן ברכה, והוא ענין רבוי ההשפעה, כמו:
הבה לי ברכה דיהושע:
ואברכה מברכך, וכדומה ומלת ברוך הוא שם התואר לעצמו, והכי תרגמיני' בכל הברכות, ברוך אתה ד' וכו'
ואם תאמר, איך שייך לתאר אותו יתברך בתואר ברוך, הלא הוא האחד הגמור, השוה בתכלית ההשתוות שאין לומר עליו רבוי והוספת שפע, חלילה!. דע לך שיש באמת במלה זו אשר אותה ולא אחרת בחרו אבותינו הנביאים הקדושים נ"ע על כל ברכה ותהלה, מן העומק הרב, עד שכמעט אי אפשר להשיגו, אף כי להעתיקהו אל לשון אחר. והנני מעתיק לך מה שכתב אחד מגדולי הראשונים רבן של הריטב"א והר"ן ז"ל, רבינו אהרן הלוי ז"ל, בספר החנוך שלו במצוה ת"ל, וזה לשונו.
"הלא הגדתי לך בני במה שקדם כי לשם ב"ה כל הכבוד וההוד, וכל הטוב, וכל החכמה, וכל היכולת, וכל הברכה, ודברי בני אדם וכל מעשהו אם טוב ואם רע, לא יוסיף ולא יגרע. ע"כ צריך אתה להבחין כי באמרינו תמיד בברכ' ברוך אתה ד', או יתברך, אין המשמעות לפי הדומה, להוסיף ברכה למי שאיננו צריך לשום תוספת, חלילה כי הוא האדון על הכל, וכל הברכות הוא מחדש אותן, וממציאן מאין, ומשפיע מהן שפע רב כאשר תהי' שם רצונו הטוב, על כן, צריכין אנו לחפש כונת הענין, מהו? ולא נוציא זמנינו במה שהעסק בו תמיד, מבלי הבנה בו כלל ואני המעורר אין מחשבתי שישיג שכלי אפי' כטיפה מן הים באמתת המנין, כי כבר הוגד לי ושמעתי מפי החכמים כי יש בדברים האלה יסודות חזקים, וסודות נפלאות, יודיעום חכמי התורה לתלמידיהם, כשהם נכונים וכשרים וכל מעשיהם נאים. אבל רוב חפצי להשיג בו קצת טעם ישיאני לדבר בו, ואולי היתה טובה השתיקה, אבל האהבה תקלקל השורה".
"ידוע הדבר ומפורסם, כי הקב"ה פועל הנמצא וברא האדם והשליטו על כל הארץ וכל אשר יש בה, וממדותיו, ב"ה שהוא רב חסד וחפץ בטובת בריותיו, ורוצה להיותן ראוין וזכאין לקבל טובה מאתו, וזה באמת משלימותו ב"ה, כי לא יברא שלם בטובה, רק מי שהוא מטיב לאחרים וזולתי אין ספק בזה לכל בן דעת".
"ואחר הסכמה זו שידענו בחיוב מרוב שלמות טובו שחפצו להריק עלינו מברכתו, נאמר שענין הברכה שאנו אומרים לפניו איננו רק הזכרה לעורר נפשינו בדברי פינו, כי הוא המברך ומבורך יכלול כל הטובות, ומתוך התעוררות הטוב זה בנפשינו וייחוד מחשבותינו להודות אליו שכל הטובות כלולות בו, והוא המלך עליהם לשלחם על כל אשר יחפוץ, אנו זוכים במעש' הטוב הזה להמשיך עלינו מברכתו, ואחר הזכרה או הודאה זו לפניו, אנו מבקשים ממנו מה שאנו צריכין, דעת, או סליחה לעונותינו, או רפואה, או עושר, וכל דבר וכן אחר הבקשה ממנו, אנו חוזרים ומודים אליו בזה לומר כי ממנו יבא אלינו, וזה פתיחה וחתימה של הברכות, פן נחשב כעבד שנטל פרס מרבו והולך לו בלא רשות כמתגנב. ונמצא לפי הנחת טעם זה שיהי' ברוך, תואר, כלומר הודאה אליו כי הוא כולל כל הברכות. ובלשון יתברך שאנו מזכירין תמיד שהוא מהתפעל, נאמר שהכונ' בו שאנחנו מתחננים אליו שיהי' רצון מלפניו לסבב לב בריותיו להיות נכון לפניו שיודו הכל אליו ובו יתהללו, וזהו פירוש יתברך, כלומר, יהי רצון מלפניך שכל בני העולם יהיו מיחסים הברכה אליך, ומודים כי ממך תתפשט הכל. ועם הודאת הכל בזה תנוח ברכתו בעולם ויושלם חפצו שהוא חפץ להטיב כמו שאמרנו, ותשלום החפץ תכלית כל המבוקש. והנה מצאנו קצת טעם אף בלשון יתברך המתמי'". עד כאן לשונו הצריך לענינינו. ועוד האריך הרב שם מאד על הדרך הזה. יראה הרואה משם, וימצא מרגוע לנפשו.
הנך רואה אחי כמה יגיעות יגע האדם הגדול הזה להקל מעט גודל הקושי במלה הנפלאת הזאת, ועומק הכונה אשר הכניס במלה יחידית, עד שכמעט אי אפשר ללשון אדם להמליצם על אזן שומעת. וגם עתה לא גילה לנו רק טפח ומכסה טפחיים, באומרו שעיקר הכונה בה, היא רבת ההעלם, לא שזפתה עין, זולתי המשכילים בעם, טהורי הלב והעינים, לראות בנוגה אור הגדול הלזה.
ועתה. הלא תתן תודה ותענה, שאי אפשר למלה הקטנה רבת הכונ' הלזו, להעתק לאחת מלשונות העמים אשר נאחזנו בתוכם, בלתי הסכנה העצומה ליפול ברשת החירוף, חלילה!
והנה, אני חוזר עתה ממה שאמרתי בתחילה, שטעה המעתיק בהעתיקו מלה זו בהעתקת מלת שבח, והנני מבקש מחילתו, כי לא טעה, אבל גם הוא ידע והבין כי לא זו ההעתקה האמתית. אכן בכונה נכונה נמנע מלהעתיק המלה כפי שטחית פשטות אמתתו, כי היו עיניו הרואות הסכנה העצומה על הדרך הזה והיה ירא לנפשו לבל יחרף אלד"ים חי ח"ו:
לכן בחר להטות פה מדרך האמת, באופן שיוסברו הדברים על אוזן הקורא ולא יחטא.
אבל, שנצא בהעתק הברכה זו ידי חובת הברכה, זה ודאי דבר בטל שלא יעלה על לב שום אוהב אמת. וכי אם נאמר משובח אתה ד' וכו שהכל נהי' בדברו, או יוצר המאורות, היעלה על דעת שום בר דעת שיצאנו בזה ידי חובת הברכה? וכי יש שינוי במטבע הפתיחה והחתימה גדול מזה.
והנה עינינו הרואות איך היו מקפידין חכמינו מסדרי התפלות ז"ל בנוסח המלות האלו, שאפי' במקום שאמרו לתקן התפלה והברכה בלשון עם הארץ, כדי שיהי' מובן לכל מי שיאמרם, כמו קדיש, שנתקן מטעם זה בלשון ארמי:
אותן המלות יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומ' וייתנשא ויתהדר ויתעל' ויתהלל, הציגו בלשון הקדש. אין זה, אלא שכפי דקות כונותיהם בכל מלה ומלה מהם, לא הי' אפשר להם להעתיקן בלשון אחר באופן שלא תאבדנה יוקר איכותן.
ואם מנימון רעיא יצא באמרו בריך רחמנא וכו', הוא לפי שמלת בריך סובל ממש אותה הכונה של ברוך, וזה מאמת דברינו שאמרנו למעלה מקירוב לשונות המזרחיות בעתים האלו לשוננו הקדוש. ועם זה אי אפשר להעתיק אליהן זולתי מלת ברוך שהיא מהפעולה הקלה, אבל בהתפעל הכבד, גם בלשונות האלה בימים ההם לא מצאו ההעתקה הנכונה.
והוא הדבר אשר דברנו למעלה, שהלשון הקדוש והטהור הזה, מעשה אלד"ים הוא, ומעשה ידיהו יתברך כוננהו, והוא יסדו על היכולת הנפלא, הכיל כמה מחשבות עמוקות במלות מועטות, אשר לא כן אלה הלשונות ילידי בינת אדם מוגבל בדעתו ובתבונתו, ומי זה יערב את לבו לגשת אל הקדש להביא תמורתו, חלילה לא יחליפנו ולא ימיר אותו
הביטו נא וראו כל אוהבי אמת, כמה מן השגיאות גלינו בברכות שמנה עשרה הקצרות, מהם קלים ומהם קשים לשנותם, ומהם אי אפשר לשום אדם לשנותם כלל.
לא על החכם המעתיק תלונותינו, בהיותו אדם עלול השגיאה, וכמוהו כפעולותיו שלולי השלמות. ומי לא יתפלא על רב כחו וחילו, אשר הראה לעינינו בחכמת וידיעת שתי הלשונות האלו. ומי לא יודה על גודל התועלת אשר נצמח מהעתקתו היקרה, כי מלבד אשר הסיר המסך המבדיל מעל פני לשונינו הזהב, ויגל עיני העמים והשרים לראות את רוב מחמדי תפלותינו, ונועם מליצותיהם ויופי אמריהם:
מלבד זה עוד תגדל התועלת לבני עמנו אשר לא ידעו ולא יבינו תפארת לשון הקדוש הזה, וינועו בשפתותיהם בלא לב, יהגו בגרונם בלי הרגשה, לאלה הבין מזור לפצעי סכלותם, כי עתה יקראו העתקתו הנעימה, וילמדו דעת ערך תפלותיהן לשפוך שיחם לפני אביהם שבשמים, נוזלים מלב מרגיש ויודע, ויתכונו הלב והשפה יחדיו לעלות אל הר ד'.
ואין ספק אצלי שזאת היתה המטרה האמתית כיון אלי' המעתיק, ר"ל ללמוד מתוך ההעתקה פירוש התפלות ולומר התפלות והברכות בלה"ק. ומה יקרה ומה נעימה התפלה האמורה בלה"ק מאת מבין פירושה, ופי', וטובה, ע"י ההעתקה היקרה הלזו, ותפלה כזו ממלאת רצון אנשי כנסת הגדולה בעת התקינם התפלה והברכות, והיא ממדרגה השני' היקרה הנזכרת למעלה בתשובותינו לש לשון אש, כי מי שיאמר התפלות כפי נוסחאותיהן בלשון הקדש, ויבין פשטות פירושיהן, אף שימצא לפעמים מקום ששגג בפירושו, זה לא יפסיד, אחרי שנאמרו הדברים בלשון הקדש כפי כונת מחבריהן הגדולים והקדושי', ובעצם התפל' יעלה הלב עם הלשון והשפתים, גם יחד אל אל בשמים.
אבל לומר התפלות והברכות בלשון האחרת עצמו אשר הועתקו אליו, זה ודאי לא עלה על לב המעתיק בעת העתקתו, ולא יעלה על לב שום יודע עד מה מדינו התפלה והברכות, לומר שיצא בזה ידי חובתו, ומכ"ש שלא להתירם לכתחילה.
כי מלבד שלפי אשר גלינו, נמצאים בה כמה שגיאות, אשר מהם קלים ומהם קשים לתקנם, ואף אם ימצא איש אשר יהי' לאל ידו לתקנם, ויתקן ההעתקה מהשגיאות שזכרנו, מי יודע על כמה שגיאות עברנו לקוצר דעתנו, ומי יודע כמה מהשגיאות היינו מוצאים עוד אם עברנו על כל סדר ההעתקה, כי אין זה מדרכינו לבקר מומי זולתנו, בהיותנו יודעים ומרגישים בנגעי עצמנו. ולא עשינו מה שעשינו כי אם לכבוד ד' מכובד לגלות האמת מתוך היפוכו. ואף אם ירצה איש לבקר כל ההעתק' כולה, ולנקותה מכל שגיאה, הלא גם המתקן אדם יהי', עלול השגיאה והטעות, ומי יודע מה נמצא אם נבדוק גם אחריו. אף כי לא במהרה ימצא איש אשר ישגיב בכחו בשתי הלשונות האלו, מהחכם המעתיק, עד שיאמר אנכי אנקה סיגיו ואסירה את בדיליו. באופן שלא נוכל להתיר להתפלל ולברך מפי ההעתקה הלזו, לכתחילה. אלא אפילו באופנים הרחוקים אשר העלינו שנתיר התפלה מתוך העתקה משובשת לכתחילה, כגון אם אינו יודע לתקן השבושים, ואינו יודע אפילו לקרות כתב אשורית, ולא ימצא בקי להוציאו. אפילו הכי, לפי מה שגלינו בענין העתקת פתיחת כל הברכות וחתימותיהן שיבוש וטעות גמור אשר אין לו ארוכה, ואין יכולת ביד כל אדם לתקנו. אין ה המברך מתוך ההעתק' יוצא ידי חובת הברכות והתפלו' אפי' בדיעבד.
ומעתה מה שכתב בעל ווי העמודים בשם ספר חסידים (והביאו בעל הקנאה) וז"ל: טוב לו לאדם שיתפלל בלשון שמבין משיתפלל בלה"ק ואינו מבין וכו' עכ"ל. כונתו הוא שיעתיק התפלה והברכות בכל נוסחותי' כראוי, כי לא יחלוק על דברי הרמב"ם ז"ל שדבריו מוכרעין בש"ם ואין שום פוסק שחולק עליו, שלכתחילה צריך שיאמר אותה כעין שתקנו חכמים::
ואיך יתיר הספר חסידים לכתחיל' להתפלל בשבוש בלשון שמבין. ובפרט שלא יתיר חלילה לשנות בפתיחה ובחתימה שאינו יוצא בה ידי חובתו כפי הגמרא הערוכה בידינו וכפי הסכמת כל הפוסקים, אבל הוא ז"ל לא מיירי אלא ממי שמבין בלשון אחר שיוכל להעתיק כל נוסח הברכה כתיקונה, ואף שאמרנו למעלה שהתפלה בלה"ק בלא הבנה שוה ממש לתפלה בלשון אחר עם שיבינו, אין אנו אחראין לו אם דעתו שתפלה מכונת עם נוסח חז"ל בלשון אחר, טובה מתפלה שאינו מבין, בלה"ק, ואי"ה בסוף התשובה נסביר סברתו בטוב טעם. ובאמת לא מיירי הרב מלשונות עמי ארצנו, אלא מאותן הלשונות שהעתקת לה"ק אליהן, אפשרי, כי לא למדינותינו בלבד חיבר ספרו הקדש נתפשט בכל תפוצת ישראל. גם אין אנו פוגמים בזה בקדושת כבוד הרב ז"ל, אם נאמר שאפשר שלא הי' בקי בלשונות העמים, ולא הי' יודע עוצם קושי ההעתקה כפי שבררנו, ולכן כתב בפשיטות שטוב יותר להתפלל בלשון שמבין.
אבל לפי מה שבררנו ב"ה, שכל המתפלל מתוך ההעתקה בלשונותינו, הוא משבש הנוסחאות בהכרח, ומקלקל הפתיחו' והחתימות, חלילה וחלילה לחשוב על הרב החסיד ז"ל שיאמר שטוב להתפלל באותו הלשון אשר לפי הסכמת הש"ס וכל הפוסקים אינו יוצא בזה בשום אופן ידי חיבת התפלות והברכות.
ומה שכתב החסיד, ז"ל שם:
ואם אינו מבין אל יתפלל, באמת ספר חסידים עצמו אינו לפני לעין בו, ואינו מצוי אתי בעיר, ובעל ווי העמודים ז"ל מקצר בהעתקתו. אבל לפי לשון ספר חסידים הכתוב, אנו רואים הדבר מוכרע ממקומו, שאין לפרשהו כפי פשוטו, דהיינו שאם אינו מבין גם בלשון האחר שלא יתפלל כלל לא בלשון הקדש ולא בלשון אחר. חדא, דאם כן הל"ל ואם אינו מבין אל יתפלל כלל. ועוד דלפי זה יסתור הרב ז"ל דבריו תוך כדי דיבור, דכיון שנאמר שסבר הרב שאם אינו מבין בלה"ק וגם בלשון אחר לא יתפלל בשום לשון, א"כ סבר הרב דאסור להתפלל בלשון הקדש אם אינו מבינו, והשתא איך תפרש לשונו ברישא שאמר:
טוב יותר להתפלל בלשון שמבין משיתפלל בלה"ק ואינו מבין, האי לישנא טוב יותר הוא לשון עצה טובה, אבל לא שיחליט לאיסור להתפלל בלשון הקדש ואינו מבין, והנה בסיפא הוא מחליט האיסור וכתב בפירוש:
ואם לאו אל יתפלל. והכי הל"ל, אל יתפלל אדם בלשון שאינו מבין אפי' בלשון הקדש, אבל בלשון שמבין מותר אפי' בלשון אחר
והוא ודאי קושיא עצומה שאין עלי' תשובה על המפרשים דבריו כפשוטן.
אלא ודאי ה"פ, טוב יותר להתפלל בלשון ק שמבין, דהיינו אם מבין הלשון יפה שיוכל להתפלל כפי תיקון חכמים משיתפלל בלשון הקדש, אבל אם אינו מבין בלשון האחר אל יתפלל באותו הלשון, אלא טוב לו להתפלל בלשון הקדש, אף אם אינו מבין, והוא סברת התו' בריש אלו נאמרין שהבאנו לעיל, שבלשון אחר אסור להתפלל אם אינו מבין.
והנה המגן אברהם ז"ל בסי' ק"א כתב החילוקא הראשונה של לשון ס"ח שטוב יותר להתפלל בלשון שמבין וכו' ודעתו ג"כ כאשר פירשנו, דהיינו בלשון שמבין שיוכל לומר נוסחת התפלה כתקון חכמים, ולכן כתב בסי' נ' שאעפ"י שמוטב להתפלל בלשון שמבין, מ"מ אנו מתפללין בלה"ק וכו', והוא מטעמא דאמרן שאין מאתנו יודע לומר בלשון אחר כל נוסחת התפלה כתיקון חכמים, ובפרט בלשונותינו ובסי' ס"ב כתב בשם התו' ריש אלו נאמרין האי דינא בתרא דאם אינו מבין בלשון אחר אל יתפלל כ"א בלשון הקדש, וכאשר פירשנו דבריו לעיל.
ותדע שכן הוא. שבעל ווי העמודים ז"ל עצמו שהעתיק לשון זה בשם ספר חסידים כתב שם וזה לשונו: