צרור החיים (לונשטם)· רבי אברהם לונשטם
לשון אש
לשון אש בו יבואר שהמתפלל או המברך כלשון הקדש אף אם אינו מכין מה שהוא אומר יוצא ידי חובתו. מה קול התרועה. במחנה העברים רועש? יחוגו וינועו בתנועה. ומכין דבריו. היש? כן שמעתי שמועה. וקרב לכי גועש. הן על כל מלה, אור זרועה. וגחלי אש. על לשון אש.
לשון אש
שאלה. מי שיכול לקרות בלשון הקדש שפ אבל אינו מבין לשון הקדש כלל, יצא או לא יצא?
תשובה. נלפענ"ד ברור מתוך ההלכה דיצא. אולם טרם נדבר מענין ההלכה, נדבר בראשונה איזה דברים מענין לשון הקדש, ומעלתה וטעם קדושתה.
הנה, היות הלשון הזה ראשון בזמן לכל הלשונות, כבר בירר בראיות חזקות ומופתוית, הרב הגדול החוקר האלדים האברבנאל בספרו על התורה ב"פ שמות, ואיני צריך לשנות את דבריו, אחרי שספריו היקרים ובפרט הפירוש על התורה מצוים ביד כל.
ולפענ"ד נראה לברר עוד בראי' ברורה, לא לבד היות הלשון הזה ראשון בזמן, אבל שהוא ג"כ ראשון במעלה, והא בהא תליא.
הנה ידענו ברור, כי בו, ר"ל בל"הק, דבר ד' עם אבותינו מימי קדם, בו דבר עם כל נביא וחוזה, בו כתב לנו תורתנו הקדושה, ובו שמענו כולנו את קול ד' מדבר מתוך האש הענן והערפל, עת את עשרת הדברים דבר ד' למשמע אזן כל קהל עדת ישראל בהר סיני. וכן כתבו התוס' בסוטה דף ל"ג ע"א בד"ה כל התורה כולה בכל לשון נאמרה, וז"ל, פי' ר"ת הא פשיטא דבשעת מתן תורה נתנה למשה בלשון הקדש, וההיא דקאמר הכי היינו אם נתנה להעתיקה בלשון אחר עכ"ל, וכן משמע מלשון רש"י שם שפירש כל התורה כולה בכל לשון נאמרה, לקרות בבית הכנסת עכ"ל. ועל כל זה יש ראיות ברורות מן התלמוד כאשר נביא בסמוך אי"ה.
אמנם יש להביא ראי' ברורה גם מצד החקירה אמרו ז"ל כל מעשה בראשית בקומתן נבראו בצביונן נבראו, והוא מבואר מצד השכל, כי לא הי' נאות ליוצר כל יתברך שמו, להוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן בתכלית התיקון. והנה כמו כל מעשה בראשית, כן גם האדם הראשון נברא מיד בכל מיני השלמות, כי מדוע יגרע האדם מצמח האדמה וחיתו יער, שלא יהי' נברא כמוהם שלם בכל אופניו, והארכנו בדבר זה כפי הראוי בספרנו מאמר קודש הלולים פ"ו, על הפסוק נעשה אדם בצלמנו וכו'. ובהיות שמעלת האדם על כל חי, היא הנפש המדברת שבו, אין ספק שמיד כשנברא האדם, נברא חי, מדבר בכל מיני שלמות הדבור, כמו שתרגם המתרגם, ויהי האדם לנפש חיה, לרוח ממללא. וכיון שנברא האדם מדבר, אם כן ניתן לו הדיבור הזה מן השמים. והדיבור הזה הוא באין ספק, הלשון הראשון שבכל הלשונות בהיותו נתהוה קודם יצירת כל מין האנושי. הדבור הראשון הזה, כיון שניתן לו מן השמים, ודאי הוא ככל מעשה ד', גדול ונורא, עד שא"א לאדם לירד לעומקו, כמו שא"א לאדם לירד לעומק כל אשר ברא ד' בששת ימי הבריאה.
ואחרי אשר אנחנו רואים היות הלשון הזה שנתנה בו תורתנו הקדושה, ר"ל לשון הקדש, יקר בעיני ד', עד שהוא בעצמו ובכבודו הגדול יתברך שמו, אך בלשון הזה דבר:
היש עוד להסתפק, שהלשון הקדש הזה הוא הלשון הזה בעצמו אשר נותן להאדם הראשון מראשית הבראו, ומאת ד' היתה זאת ל הלא כמו שאי אפשר להאדם להיות שלם, כי אין שלם זולתי השלם האמתי, כן אי אפשר לפעולה מפעולותיו שיגיעו אל גדר ההשלמה, ובהיפוך פעולות השלם האמתי שהמה כעושיהם מגיעים עד תכלית קצה אפשרות השלמתם, ולמה א"כ ידבר אלד"ים בלשון יסדוהו עלגי לשון נעדרי השלמות, ולא ידבר באותו הלשון אשר ידיו יתברך עשאו ויכוננו, אשר לא חסר בו מההשלמה, דבר?
אלא ודאי ברור הדבר כשמלה, שהלשון הקדש הוא עצמו אותו הלשון שנברא עם האדם הראשון, ואחרי שהוא הלשון אשר נברא עם אדם הראשון, והוא אשר נתן בו אלד"ים תורתנו הקדושה, ובו ידבר אלד"ים אל האדם, כאשר יקדישוהו לקבלת נבואתו הקדושה הנה זאת לנו ראי' ברורה היות הלשון הזה רא ראשון בזמן וראשון במעלה ובחשיבות, ורב ההשלמה, מכל לשונות עם ועם אשר בדו אותם מלבם.
וכיון שהוא הוא הלשון אשר נותן לאדם מראשית הבריאה מאת ד' מן השמים, ועל ידו, ר"ל על ידי הלשון הזה, נתגדל ונתקדש האדם להיות ראש לכל יצורי תבל, והוא הלשון אשר רוח ד' דבר בו ומלתו על לשון נביאיו הקדושים היש עוד להסתפק, היות בלשון הזה, מן העומק והקדושה העצומה, עד שאין יד האדם החלוש משגת להגיע עד תכלית עומקו?
ולא לחנם נקרא הלשון הזה בכל המשנה והתלמוד ובכל דברי הראשונים, ובפרט בלשון גדול החכמים מאור הזמנים הרמב"ם ז"ל, לשון הקדש, אין זה אלא כל קבל די רוח יתירא וקדושה עצומה טמון במצפוני'.
וכבר שמעתי רבים אומרים:
הן כשאר לשונות הגוים, לשון יהודא, ואין כל חדש נמצא בה יותר משאר לשונות ותמכר עצמם על שנקראת הלשון הזה לפעמים בדברי רז"ל, אשורית, ואמרו שכאשר עלו מן הגולה הבבלית, דברו לשון אשוריים, והוא הלשון אשר אנחנו קוראים אותו לשון הקדש, ואחרי כי לא לנו היא, זולתי לשון אחר אשר ירשו בית יעקב מעם לועז, אי אפשר שיהי' נמצא בו ענין קדושה יתרה מה שלא נמצא באחד משאר הלשונות.
ואען ואומר, כי כל האומר כדברים האלה, הוא מוטעה בטעות גדול, ולא ידע כי לבני אשור לא הי' לשון מיוחד כלל, רק בלשון ארמי דברו. ועיניהם לא ראו פסוק מפורש במלכים ב' (קאפטיל י"ח פסוק ך"ו) ישעי' (ל"ו פסוק י"א) שכתוב שם ויאמר אליקים ושבנה ויואח אל רבשקה דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו וכו'. והנה רבשקה הי' שר צבא לסנחריב מלך אשור וודאי הי' מדבר כלשון עמו ומלכו והמה אמרו לו שידבר עמהם ארמית, ואלו הי' לאשורים לשון בפני עצמם, הי' להם לומר לו שידבר עמהם אשורית שהוא לשון מדינתו. ואין לומר דלמא הם לא היו מבינים אשורית רק ארמית דא"כ איך היו יכולים לומר לו שהוא ידבר ארמית, דלמא כמוהו כמוהם אינו מבין לשון אחר רק לשון מדינתו שהיא אשורית, ולא ארמית שהוא לשון אחר:
ועוד דא"כ הכי הי' להם לומר, דבר נא אל עבדיך ארמית. אשר אנחנו שומעים, דהוי משמע, שידבר עמהם בלשון זולת יהודית, אשר הם שומעים, אבל מה שאמרו כי שומעים אנחנו מראה בירור כונתם, דהכי אמרו ליה, למה לך לדבר עמנו בלשון יהודית, הלא תוכל לדבר עמנו בלשונך כי שומעים אנחנו גם לשונך.
והלא מאשור הי', ואיך הי' לשון ארמי, לשונו? אלא ודאי לא הי' לאש רם לשון בפ"ע כלל, אבל דברו לשון ארמי
והנה לשון ארמי ידוע הוא שאינו לשון הקדש, דהלא כתוב הדר הוא בעזרא ב' וכתב הנשתון כתב ארמית ומתורגם ארמית, וכתוב אחריו הלשון עצמו שכתבו, א"כ אנו רואים שלשון ארמי אינו ל"הק והא דלא כתוב שם ג"כ בכתב ארמי? להנהו מ"ד בסנהדרין שנביא בסמוך אי"ה שאמרו שכתב שלנו כתב אשורית הוא, ודאי ניחא, דהיא היא כתב ארמית, אלא אפי' להנהו מ"ד דאמרי בכתב זה נתנה תורה לישראל, נמי לא קשיא, דנוכל לו' דהארמיים קבלו אותו הכתב מישראל, ובין למר ובין למר היא ג"כ כתב ארמית ויותר נראה דלהנהו מ"ד, לא היו מכירים כתב ארמית, אבל היו מבינים הלשון, כמ"ש נחמי' י"ד, ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית ובלשון עם ועם, נמצא שלא היו מבינים שום לשון על בוריו, באופן שלא היו מכירים ג"כ כתב אותן הלשונות. ועזרא שהי' רוצה לשוב וללמדם כתב ולשון אבותיה', אם היה כותב הכתב הזה ג"כ בכתב ארמי, לא היה ברבות הימים מי שיבין אותו. לכן היה כותבו בכתב עברי ולשון ארמי. לכן לשון ארמי ודאי דלא הי' לה"ק.
ובפירוש אמרינן בגמ' שבת י"ב וסוטה ל"ג, אמר רב יהודא אמר רב, לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי, ש"מ דלאו היינו לה"ק, שאך בו נתקנו תפלותינו על ידי אנשי כה"ג.
ואיתא בסנהדרין דף כ"א ע"ב, אמר מר זוטרא ואיתימא מר עוקבא בתחילה נתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקדש, חזרה ונתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ול' ארמי בררו להן לישראל כתב אשורית ולשון הקדש והניחו להדיוטות כתב עברי ול' ארמית, מאן הדיוטות, אמר רב חסדא, כותאי. מאי כתב עברית אמר רב חסדא כתב לבונאה. תניא ר' יוסי אומר ראוי הי' עזרא שתנתן התורה לישראל על ידו וכו' ואעפ"י שלא נתנה תורה על ידו נשתנה על ידו הכתב שנאמר וכתב הנשתון כתוב ארמית ומתורגם ארמית (כ' שנשתנה, והאי קרא בעזרא כתיב שהיו כותבין בימיו כתב משונה שנשתנה על ידי מלאך שכתב מנא מנא תקל ופרסין כתב דארמי ול' ארמי, רש"י. לא רצה רש"י ז"ל לומר בזה שלמדו כתב משונה הזה ע"י מכתב המלאך:
דהמלאך לא הי' כותב רק אלה הארבעה מלות, אלא ה"פ, לפי שכתב המלאך אלה המלות בכתב ול' ארמי, הבינו שרצון ד' הוא שישתמשו באותו לשון מהיום והלאה, לכן שנו את לשונם שהי' עד היום כתב עברי ול' אשורית, ושינו אותה לכתב אשורית ולשון ארמי, והוא ממש מה שאמר מר זוטרא שעזרא נתן להם את התורה בכתב אשורית ול' ארמי, ממש כמו שכתב המלאך, ואשורית וארמי חדא מילתא הוא, ואולי גם הם קראו הכתיבה אש אשורית, מטעמא דרבי לקמן, שמאושרת בכתב) ולמה נקרא אשורית שעלה עמהם מאשור. תניא רבי אומר, בתחילה בכתב זה נתנה תורה לישראל כיון שחטאו נהפך להם לרועץ (לשון תרעץ אויב, ששכחוהו, רש"י) כיון שחזרו בהם החזירו להם וכו' ולמה נקרא שמו אשורית שמאושרת בכתב. רשב"א אומר משום ר' אליעזר המודעי כתב זה לא נשתנה כל עיקר שנאמר ווי העמודים וכו' ואומר ואל היהודים ככתבם וכלשונם, מה לשונם לא נשתנה אף כתבם לא נשתנה. עכ"ל הגמ'. ועיי' שם במפרשים ובראשם הריטב"א ז"ל.
הנך רואה בעיניך מתוך דברי התנאים והאמוראים האלה אשר נקבצו ובאו כאן, דלא פליגי אלא בכתב, אי נתנה התורה בכתב זה, או שבא להם זה הכתב מאשור. אבל הלשון הוא ודאי, הל"הק המובחר מכל הלשונות הראשון בזמן ובמעל', שבו נתנה תורה לישראל. כאשר אמרו כל הני מ"ד בפירוש דמר זוטרא אמר בתחילה נתנה תורה בכתב עברי ולה"ק, ובררו להן כתב אשורית ולשון ה הקדש. ור' יוסי אמר בפירוש נשתנה על ידו הכתב וכו' משמע להדיא דהלשון לא נשתנה. ורבי ורשב"א תרווייהו אמרי שבאותו הכתב ובאותו הלשון נתנה תורה לישראל. וגם מדברי רשב"א אתה למד על כולם, דלית פלוגתא כלל אלא אכתב אבל לא אלשון, דיליף מואל היהודים ככתבם וכלשונם, מה לשונם לא נשתנה, אף כתבם לא נשתנה, ש"מ דבלשונם ליכא מאן דפליג דלא נשתנה מעולם.
ואי תיקשי, הא אמרינן במתני' מגילה י"ח לועז ששמע אשורית יצא, ופירושו לועז ששמע מגילה נקראת בל"הק:
א"כ אנו רואין שאף הלשון נקרא אשורית:
ואי לא נשתנ' הלשון מעולם למה נקרא שמה אשורית
לא קשיא, חדא, דה"ק:
לועז ששמע מתוך מגילה הנכתבת אשורית, והיא המגילה שלנו שנכתבת אשורית ובלה"ק, כדינו. ועוד יכולנו לומר, דסתם מתני' רבי היא, ורבי הוא דסבר לה בסנהדרין שם בכתב זה נתנה תורה לישראל, ולמה נקרא שמה אשורית שמאושרת בכתב. ולדעתי ההיא שמאושרת בכתב הוא לשון אושר, ר"ל שכתב זה אשר ניתנה בו תורתנו הקדושה, כל תוארי אותיותיו וזיוניו יש בו מן הקדושה הגדולה, עד אשר גם הכתב עצמו מאושר באושר נצחי וכן נ"ל ברור. ומטעם זה ודאי שהלשון ראוי להקרא אשורית שיש בו קדושה יתרה, וכל רזין דאורייתא אתכלילו בי'. באופן שאין כאן קושיא כלל.
ועוד יש לנו הרבה ראיות על זה מתוך לשונות הגמרא והפוסקים, אלא שאיני רוצה להאריך יותר מדי, כי הדברים ברורים ב"ה.
וכיון שנתבאר היות הל"הק הזה, אותו הלשון אשר דיבר פי ד' אלינו במעמד הקדוש של הר סיני, כן אל כל נביא וחוזה ושנברא עם אדם הראשון יציר כפיו של הק"בה. וכפי דעת רבי ורשב"א, שנראה שהלכה כמותם, מפני שהאמוראים חולקים אליבייהו. על הכתב דבלשאצר, גם נראה דמוכח כדבריהם כמה פעמים בש"ס, גם המכתב מכתב אלד"ים הוא חרות על הלוחות:
ודאי שיש בו מן העומק הגדול והקדושה העצומה הצפונה תחת שטחיות פשוטה.
והנה, כבר יצאו אנשים גדולים חקרי לב, אשר הסירו המסוה העבה מעל פני גנזי תעלומותי', והאירו עיני חכמי לבב באור נוגה הקבלה האמתית הצפונה בסודותי', הן הנה המאורות הגדולים קדושים אשר בארץ המה, כגון התנאים ר' נחוניא בן הקנה, רשב"י, ואחריהם בזמן, קדוש אלד"ים האר"י ז"ל, כן בכל דור נמצאו אנשים חכמים ושלמים, אשר חלק אותם אלודים בבינה וישיגו ארחות חיים לדעת ולהבין ספוני טמוני כונות תורתנו הקדושה, ונוסחת תפלתינו וברכותינו הקדושים הנרמזות בעומק ל"הק והנבחר הלזה. ואף כי לא נפתחו שערי אלה מטמוני החכמה, כי אם כמלא פי מחט סדקית, לא יביטו בו כי אם ברי העינים, טהורי הלבב המעוטים, ולעיני זולתם, (אשר גם המחבר בעונותיו אחד מהם) נסתם כל חזון ולא יראו ולא יביטו:
עם זה לא מחמת קוצר כחינו, ועורת עיני שכלינו, נחדל מתת אזן שומעת לדברי הקדושים והטהורים האלה, אשר גודל פליאות חכמתם העמוקה, נודעת לנו מתורתנו שבע"פ הנגלית לנגד עינינו. ובפרט, שגם על פי דרכי שכלינו הפשוט, ומסורת נביאנו וחכמינו ז"ל, עינינו הרואות בעליל היות בלשון הזהב הזה מלאה הצחות והיופי, ענין עומק רב וקדושה יתרה, כאשר בררנו ב"ה.
באופן, שאי אפשר שימצא עוד שום חולק, היות בלשון הטהור והנבחר הזה, כשנכנן בו תפלתנו וברכותינו, כפי התיסדותם על ידי חכמינו ונביאנו האמתים, לפי סתרי תעלומותיו, מן הסגול' הנפלא' על התפעלות שמימי עלינו ועל נפשותינו, מאשר תכון תפלתנו קטורת זרה בלשון עם ועם אשר לא נמצא בו שום קדושה.
וכן מבואר לשון הרמב"ם ז"ל בריש פ"א מהלכות תפלה, שכתב שם וזה לשונו:
ומפני זה כשהי' אחד מהם מתפלל תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקב"ה בלשון הקדש עד שיערבו עמה לשונות אחרות, עכ"ל. הנה דייק וכתב, תקצר לשונו וכו' להגיד שבח הקב"ה בלשון הקודש, ולא אמר, תקצר לשונו להגיד וכו' בלשון אחד עד שיערבו עמה וכו'. מזה נראה דעתו ז"ל בפירוש שהדרך הנכון והישר, להתפלל או לברך דוקא בלשון הקדש, ולא בלשון אחר. והוא מהטעמים שאמרנו:
ומעתה נקרב עצמנו לעניננו. ונאמר. הנה בענין התפלות והברכות נמצאו ארבעה מדרגות זו למטה זו.
המדרגה הראשונה, החשובה והעליונ', שיתפלל או יברך האדם בל"הק, ויהיו כל כוונתיו אחוזים ודבוקים בתפלתו אשר הוא מתפלל או בברכתו אשר הוא מברך, ויאמר כל מלה בדקדוק, ובכוון הלב, ובהפסקות הראוים, וכאשר יתפלל או יברך, יכוין בכל מלה ומלה ובכל דיבור ודיבור, הכונות והיחודים הקדושים הנרמזים בהם, אשר כונו אליהם אבותינו הקדושים אנשי כנה"ג זכרם לברכה. התפל' הלזו, היא ודאי התפלה היקרה הרצוי' בעיני אדון כל, אשריהם ואשרי חלקם של הזוכים למדרגה זו, ועל אופן זה התפללו החסידים והנביאים, והתקשרו נפשם ורוחם בנשמתם, והיו רק למעלה.
אמנם באופן הקדוש הזה אין אדם רשאי להתפלל, כי אם, אחרי אשר בחן את לבו, ומצא עצמו נאמן בעבודת ד' עד שיהי' בטוח בעצמו שיכול להתפלל ולכוין באלה עניני קדושה, מבלי אשר יתערב במחשבותיו הטהורות, מחשבה אחרת מעניני הזמן ומטרדותיו, אשר תפסיקהו מכונת תפלתו. אבל מי שאינו בטוח בעצמו על זה, איננו רשאי לכוין אלה הכונות והיחודי' הקדושים, לבל יפגל ח"ו אלה קדשי הקדשי', במחשבה של חולין. כמ"ש הזוהר פר' בשלח הביאו המגן אברהם בסי' צ"ח וז"ל המ"א ז"ל שם:
כתב הזוהר פ' בשלח, כל בר נש דאתי ליחדא שמא קדישא, ולא איתכון בה בלבא ורעותא ודחילו בגין דיתברכון עלאי ותתאי, רמי לי' צלותי' לברא, וכלא מכריזין עלי' לביש, וקב"ה קרי, כי תבואון לראות פני וכו' עכ"ל. לכן נ"ל שמי שאינו יודע בעצמו שיוכל לכוין לקיים זה אל יכוין כלל בשמות ויחודים, רק יתפלל כפשוטו להכין הדברים בכונת הלב עכ"ל המגן אברהם ז"ל.
ובהיות, כי לא בכח הטבעי יגבר איש על מחשבת לבבו לכונם כולם על מטרה אחת, היא תוכן תפלתו, זולתי אם מן השמים יסייעוהו, לטהר לבבו מכל שמץ מחשבה זרה:
לזאת תפלה יקרה כמדרגה הראשונה הזו, אינה שוה לכל נפש, ומעטים המה מאד בני עלי' האלה הזוכים אל היכולת על עצמם להתגבר על יצר מחשבות לבבם ולהיות בטוח בעצמם כי לא תבואם מחשבה אחרת, בלתי לד' לבדו ולכן
המדרגה השני' היא היותר נכונה ורגילה, והיא, שלא להעמיק בסתרי מחשבות הקדושות האלו בעת תפלתו אבל יכוין בכל דיבור ודיבור פירוש המלות והענינים, עד שכאשר יתפלל, ידע מה הוא מתפלל ולפי מי הוא מתפלל. וכאשר יברך ידע מה הוא אומר ואת מי יברך ועל מה הוא מברך:
כמ"ש הטור והש"ע שם המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו, ויחשוב כאלו שכינה כנגדו ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו וכו'.
ואיתא ריש ברכות, אמר ר' יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל ובא אליהו ז"ל וכו' ואמר לי בני מפני מה נכנסת לחורבה זו, אמרתי לו להתפלל, א"ל הי' לך להתפלל בדרך, אמרתי לו מתיירא הייתי שויא יפסיקוני עוברי דרכים, א"ל הי' לך להתפלל תפלה קצרה, באותו שעה למדתי ממנו שלשה דברים אחת שאין נכנסין לחורבה, ואחת שמתפללין בדרך, והמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה ע"כ הגמ'.
וקשה לי כששאל לו אליהו ז"ל למה לא התפללת בדרך, הי' לו לר"י לומר מפני שאין מתפללין בדרך כדאמר רב כהנא ברכות ל"ד חציף עלי' מאן דמצלו בבקעה, והובא בש"ע א"ח סי' צ' ס"ה וז"ל:
לא יתפלל במקום פרוץ כמו בשדה, מפני שכשהיא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר עכ"ל. ולא ראיתי לאחד מהמפרשים שנתעורר על זה.
ולפי דברינו שהקדמנו מכונים הדברים יפה יפה בע"ה. דהנה אמרנו שאין לאדם להתפלל בכונה יותר מדאי, זולתי בהיותו בטוח שלא תטרידהו שום מחשבה. וזה אי אפשר כי אם ע"י השתדלות והתאמצות רב לפשט דמיונותיו מכל רעיון זמניי, בהצטרף אליו הסיוע מן השמים, כמו שכתב הש"ע בסי' צ"ח ס"א, וז"ל:
וכך היו עושים החסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכונים בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כח השכלי עד שהיו מגיעים קרוב למדרגת הנבואה וכו' עכ"ל.
והנה גם החסידים האלו לא בכל עת היו מוכנים למחשבות קדושות אלו, אלא היו צריכין להשתדל על ענינים גורמי הרתת והחתת מלפניו יתברך, שעל ידם תתפעל נפשם אל יכולת ההתבודדות והתפשטות הגשמיות, הצריך לתפלה יקרה כזו.
ועל האי דאמר רב כהנא חציף עלי מאן דמצלי בבקתא, פירש"י שכשהוא במקום צניעות חלה אליו אימת מלך ולבו נשבר. והקשו בתוס' שם הא כתיב ויצא יצחק לשוח בשדה, וי"ל דהתם בהר המורי' הי', א"נ בקתא דהכא מיירי במקום שרגילין עוברי דרכים. והקשה הב"י על התו' השני דא"כ למה לי' לרב כהנא למימר חציף עלי וכו' הא טעמא משום שמא יפסיקוהו עוברי דרכים. ותירץ המ"א ז"ל בסי' צ' סי' ו' דה"פ דחציף דהוי כאלו אמר מובטחני שלא יבטלוני עוברי דרכים והמחבר כ' שם ס"ה כטעם רש"י (העתקנוהו בסמוך).
ודברי המ"א נכונים בפ"י התו' להצילם מקושית הב"י. אבל עם זה דברי רש"י והש"ע נראין יותר, דאפי' במקום שלא יפסיקוהו אסור מטעם שלא חלה עליו אימת מלך, דאי כתירוץ המ"א, דהחציפות הוא, שהוי כאומר מובטחני שלא יבטלוני, מ"מ יקשה למה לי' לרב כהנא האי סברא דחציפות, לימא סתם דאסור מטעם שלא יפסיקוהו וכו'. ואף שיש לדחוק, דברי רש"י נראין יותר.
ומעתה יבוארו היטב דברי המאמרי דר' יוסי הי' מהלך בדרך ולא הי' רוצה להתפלל בדרך, והיו שם ג"כ הרבה חורבות של נכרים, אמנם מחמת שהי' רוצה להתפלל בכונה יתרה ושלמה, שתהי' תפלתו רצוי' לשמים, בחר לו לכנוס באחת מחורבות ירושלים, שעל ידי שיהי' רואה חומות ירושלים פרוצים ושוממים, תתעורר נפשו מרוב הצער ותתאחדנה מחשבותיו לכוין בתפלתו ולשאת תפל' בעד השארית הנמצאה. וזה שדקדק ואמר נכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים דוקא, למה? להתפלל ר"ל כדי להתפלל תפלה ראוי' ושלמה והנה אליהו ז"ל לא שאלו, מפני מה נכנסת לחורבה, סתם דא"כ הי' משיב לו, מפני שאין מתפללין בדרך, לכן אמר לו אליהו ז"ל, בני מפני מה נכנסת לחורבה זו, כלומר, מפני מה לחורבה זו דוקא, שהיא מצערת אותך מאד, ולא נכנסת בחורבה אחרת, אמרתי לו, להתפלל, ומפני זה בחרתי חורבה זו יותר מהאחרות, לפי שהצער מעורר אותי לכונת התפלה, א"ל הי' לך להתפלל בדרך, דאם זאת כונתך גם בדרך היית יכול להתפלל, שאחרי שהית' זאת סביבות ירושלים, גם הדרך מעורר אל הצער והתלהבות הנפש בעת התפלה, בזכרך כי דרכי ציון אבלות, חדלו, ארחות מבלי באי מועד, ושוב אין איסור להתפלל בבקעה, דטעמא מאי נקרא חציף, דלא חלה עליו אימת מלך כפירש"י, וכיון שהדר הוא עצמו מעורר אותך אל הכונה והחלחול, הוא עצמו גורם אימת המלך, כמו שתירצו התוספות הנ"ל בתירוצם הראשון, דהאי דיצחק הר המוריה היה, אף על פי שגם הר המוריה היתה שדה, אלא משום דהוא עצמו גורם הכונה, ה"נ. ואמרתי לו, באמת לא מטעם החציפות מנעתי להתפלל בדרך, אלא מתיירא הייתי שמא יפסיקוני עוברי דרכים. ואמר לי אי משום זה, יותר הי' לך להתפלל תפלה קצרה בדרך, באופן שלא יפסיקוך וכו' ולא תכנס לחורבה. באותה שעה האחרונה שאמר לי הי' לך להתפלל תפלה קצרה למדתי ממנו כל השלשה דברים יחד, דמראשית שאלתו, לא יכולתי ללמוד ממנו שאין נכנסי' לחורבה, דדלמא לא הקפיד על רק שנכנסתי לחורבה זו, שהיא מצערת אותי ביותר. וגם משאלתו מ"מ לא התפללת בדרך לא יכולתי ללמוד ממנו שמתפללין בדרך, דדלמא במקום שיש להתייראות מהפסקת עוברי דרכים אסור, אבל השתא דאמרתו לו שמנעתי מלהתפלל בדרך שמא יפסיקוני, והתיר לי להתפלל בדרך תפלה קצרה. מלהתפלל בחורבה תפלה ארוכה, ש"מ דתפלה בחורבה אסור, וש"מ דמתפללין בדרך אפילו במקום שיש לחוש שמא יפסיקו עוברי דרכים, וש"מ דהמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה. כן נ"ל כונת ההיא מימרא, וניתרצו בזה כמה דקדוקים אשר לא העליתים על ספר מפני האריכות
נמשכתי לפרש כונת המאמר הזה, עם שיצאנו בזה מגדר המכוון, מפני שראיתי לבעל הנוגה בחלק השני הביא המאמר הזה עם פירוש המפרש, ולא ישרו דבריו בעיני, לכן כתבתי זאת, ובסוף החיבור בתשובת קץ הימין, אביא דבריו אי"ה, ואדבר משפטים עמו, כי שם מקומו.
המדרגה השלישית, היורדת היא למטה משתי המדרגות הראשונות, היא, מי שמבין היטב ל"הק, ויכול לכוין בתפלתו היטב, אבל הוא אינו עושה כן, אבל בעת אשר יעמוד ויתפלל, לבבו אינו פנוי ממחשבות הזמן, וכאשר בפיו ובשפתיו יכבד אלדים הכבוד, לבו לא נכון עמו, ואינו יודע מה הוא אומר. הנה מדרגת תפלה זו ודאי גרועה היא הרבה יותר מהראשוני', וכפי הדין הראוי לא יתפלל באופן זה כמאמרם ז"ל, המתפלל צריך שיכוין בלבו, וכאשר הבאנו למעלה דברי הש"ע, אבל עם זה הוא יוצא בתפלתו.
לא מיבעיא למ"ד מצות אין צריכות כונה, דאז אין צריך לכוין כלל לעשיית המצוה, אלא אפי' למ"ד מצות צריכות כונה, ה"מ שיכוין את לבו לצאת ידי מצוה, אבל לא שיכוין בפירוש ענין המצוה.
והכי אמרינן בפי' בברכות י"ג ב', ת"ר שמע ישראל ד' אלדינו ד' אחד, ע"כ צריכה כונת הלב, דברי ר' מאיר אמר רבא הלכה כר' מאיר. וכן אמרינן שם א"ר אילא וכו' משמי' דרב אמר שמע ישראל ד' אלדינו ד' אחד ונאנס בשינה יצא, א"ל רב נחמן לדרי עבדא, בפירקא קמא צערן טפי לא תצטערן, א"ל רב יוסף לר' יוסף בריה דרבה, אבוך היכי עבד, א"ל בפסוקא קמא הוי מצער נפשי' טפי לא הוי מצער נפשי', ופירשי, בפירקא קמא צערן, אם ראיתני מנמנם צערני עד שאנער יפה בפסוק ראשון, עכ"ל.
וכן פסק הרמב"ם ז"ל בריש פ"ב מהלכות ק"ש. וכן פסק בש"ע סימן ס' סעיף ה', אע"ג דפסק שם בסעיף ד' דמצות צריכות כונה.
וכן לענין תפלת י"ח, אם לא כיון אלא בברכה ראשונה יצא. כדאמרינן בברכות ל"ד ב', המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולן, ואם אינו יכול לכוין בכולן, יכוין את לבו באחת א"ר חייא א"ר ספרא וכו' באבות.
וכן פסק הרמב"ם בריש פ' י' מהלכות תפלה. והטור והש"ע ברסי' ק"א.
ולמען יבוררו לפניך הדברים היטב, הנני מעתיק לך איזה דברים מתשובת הרשב"א סי' קמ"ד. שהעלה שם דאם לא כיון בברכה ראשונה של י"ח שצריך לחזור ולברך. וכתב שם וז"ל:
ומדעתי שאין זה תלוי באידך דמצות צריכות כונה או אין צריכות כונה, שאם אתה אומר כן אין הפרש בין הראשונה להשאר, או נצריך אותו לכוין בכולן או נפטור אותו אפי' בלא אחת מהן. ועוד דמה שאמרו מצות צריכות כונה, אינו אלא שיכוין לבו לצאת ולא יעשה כמתעסק בעלמא, וכענין שאמרו בתקיעת שופר (התוקע לשיר) ובכפאוהו לאכול מצה, וזה שה שהתפלל הרי נתכוין לצאת. ואפי' למאן דאמר מצות צריכות כונה, יצא, בין כיון לבו ולא הרהר בדברים אח אחרים, ובין הרהר בדברים א אחרים. וכאותה שאמרו:
בירושלמי (ואכתוב כל לשונו בסמוך) זימנא חדא בעיתי כונית ומניתו אפרוחיא, דמ"מ הרי נתכון להתפלל ולצאת ידי חובה. אלא שהק"ש והתפלה יש בהן כונה אחרת, דאפי'. למ"ד מצות אין צריכות כונה, הכא גבי תפלה שהיא סדור שבחיו של יוצר הכל יתברך, ובקשת רחמים לפניו, מודה, שאינו בדין שינהג בהן כשאר המצות, ואפשר דה"ה נמי בפסוק ראשון של ק"ש, (שצריך לחזור אם לא כיון) לפי שיש בפרשה ראשונה וכ"ש בפסוק ראשון יחוד השם וכונת מלכות שמים, ולפיכך צריך כונת הלב כדי שייחד בוראו יתברך, אבל מכאן ואילך כל שקרא מלותי' כתיקון, אעפ"י שלא כיון לבו בכונותי, ובקבלת עכיני', ואפי' לא כיון לצאת יצא דמצות א"צ כונה (אבל אי מצות צריכות כונה צריך לכוין לצאת כנ"ל) וכו', עכ"ל.
וזה לשון הירושלמי פ' הי' קורא, אמר ר' חייא סבא אנא ביומי לא אתכונית אלא חד זמן בעית כונות והרהרית בלבאי ואמרית מאן ליעול קדם מלכא קדמאי אלקפתא או ריש גלותא, שמואל אמר, אנא מניתי אפרוחיא, (פי' העופות שהי' רואה פורחות) ר' בון אמר אנא מניתי דמסיא (פי שורות אבני הכותל) א"ר מתתיא מחזיק אנא טיבו לרישא דכד הוי מטי למודים כרע מגרמי'.
והנה העקדה ב"פ שמיני בשער נ"ח הביא אלו המאמרים ותמה עליהם, איך גדולי הדור כאלו, יחשבו בשעת תפלתם על אלה כונות חוציות, ואם אנוסים היו למה כתבום בתלמוד הלא יכשלו בה רבים לאמר. הנה כה מבטילו עושים, גם אנחנו נעשה כמוהם. והעולה מתירוצו שם הוא, שגם הוא ז"ל לא הצדיק אותם מחטא זרות המחשבה בעת התפלה, אך העלה מעלתם ממדרגת ההמוניים, בהסירו ממחשבותיהם בגדי הבורות והלבש אותם מחלצות המשכילי' בדברים עיוניים, ואמר שהמה החודו על חשבם מחשבות אלו בעת תפלתם, עם היותם שכליים, למען דעת שגם עיון שכלי אסור בעת התפלה. אבל, לפיהו תגדל התמי' על הלבשתם דבריהם במשלי חומר אלה, ויכשלו בם אלה הרואים הדברים לפי פשוטן.
והנה ראינו הרשב"א ז"ל בתשובה הנ"ל, הביא האי דשמואל אנא מניתי אפרוחיא לדינא. גם התוס' פ' כל כתבי בשבת (דף קי"ח ע"ב) ד"ה עיון תפלה הביאו ההיא דר' מתתיא מחזקינא טיבו לרישא וכו', ואם אלה הגדולים לא הבינו הדברים, כי אם לפי שטחית פשוטן, מה יענו אזובי קיר כמונו?
אבל אני אומר, שאין כאן שום מקום תימה, וכל המאמר יפורש כפשוטו, בסילוק כל הדקדוקים שבו, אשר לא העיר אותן הרב העקדה ז"ל, ואין תירוצו עולה בהן. ואומר דודאי אלה הגדולים והחסידי' לא בכל זמן שגו בראיית לבבם בשעת תפלתם, אבל הי' תפלתם על הרוב, תפלה צחה ונעימ', והיו כלי לבבם קודש לד' וזר לא יקרב אליהם. אכן, כבר אמרנו שאין לאדם להרבות ולהעמיק בכונותיו בתפלתו, אם לא שיכול לאמוד את עצמו שלא תגיעהו מחשבה זרה ח"ו, ולמו שאינו מוצא עצמו אמוד בכך, טוב לו יותר לכון רק פי' המלות והענינים, למען יכול למהר יותר ולהנצל מפח יקוש.
והנה אמר ר' חייא מימי לא כונות, פי' לא התפללתי בעומק הכונות הצריכין, כי יראתי פן אכשל במחשבותי, פעם אחת רציתי לכוין, כלומר שהכינותי את עצמי, וכונתי כל דעותי על מחשבת תפלתי, ויצא שכרי בהפסדי, כי לא נצלתי, והגיון לבי הציגו לפני:
מי ילך לפני המלך ראשונה. שמואל אמר, לי קרה באופן זה שהפסדתי כונתי שמניתי האפרוחים, ור' בון גם כן באופן זה, אני מניתי שורות הבנין. והנה השמיעונו הגדולים האלה בזה, שיזהר האדם מאד שלא להשתדל בכונת תפלתו יותר מדאי, פן יכשל גם הוא, כמוהם. אמר ר' מתתיא אני מחזיק טובה לראשי, שכשבא למודים הוא כורע מעצמו. הוא אינו מדבר מענין הראשונים, אבל אמר גם בתפלתי הפשוטה, קרה לי לפעמים (מועטים) שלא כונתי והייתי צריך להחזיק טובה לראשי, כי לולי הרגלו לא הייתי יודע שאני במודים ולא כרעתי. ומדברי כולן נלמוד שאף שלא כונו בתפל' לא חזרו להתפלל על העדר כונתם, כי הי' אסור להם לחזור ולהתפלל, אחרי שכבר יצאו בזה ידי חובתם, והיא מסברת הרשב"א הנ"ל, דלא תימה למ"ד מצות צריכות כונה, מי שלא כיון בכל תפלתו אינו יוצא ידי תפלתו, דלא היא, דגם אותם קרה לפעמים ביטול המחשבה בשעת התפלה, עד שלא הי' לבם יודע מה ידברו בפיהם, ומ"מ לא חזרו להתפלל, שכיון שעמדו בתפלה לשם תפלה, כבר כונו למצוה, וביטול המחשבה אינו מפסיד התפלה.
נמצא שמלבד שלא הגיע מכשול מאלה הדברים כאשר אמר העקדה ז"ל, אבל עוד הם מועילים הרבה, אם באזהרתם מהעמיק הכונה יותר מדאי, למי שאיננו יודע לבו חזק כנחושה לעומת כל יצר מחשבות הלב, ואם להציל את האדם מהעבירה הגדולה של הזכרת שם שמים לבטלה כמה פעמים, עת יחזור התפלה על ביטול המחשבה ללא צורך.
וכן מבואר בתשובת הרא"ש כלל ד' סי' כ' הביאו הטור בא"ח סי' נ"ט וזה לשונו:
ברכת יוצר אור וערבית, אנו אומרים עם הש"ץ בנחת, כי אין אדם יכול לכוין תדיר עם הש"ץ בשתיקה, וגם אם הי' מכוין עם הש"ץ בשתיקה, ובאמצע ברכה הי' פונה לבו לדברים אחרים הרי הפסיד הכונה, כי הפסיק באמצעותה, אבל כשאדם קורא בפיו, ואף אם קורא מקצתה בלא כונה יצא וכו' עכ"ל.
הנה הבאנו לפניך דברי התלמוד בבלי וירושלמית וכל גדולי הראשונים והאחרונים שאפילו לא כיון לבו בתפלה ובברכות יצא, ושקרה זה לכמה גדולי הדור וחסידי עמנו.
וסברא הוא, שאחרי שהוא יתברך ויתעלה, הוא אשר ברא לבב איש ואיש, וכיון פתיחין ליה אל כל מחשב קרב העולה על רוחו ואדם אין בארץ אשר יעצור כח לכנן מחשבותיו על מטרה אחת, ולסגור דלתי לבבו לפני אלה מחשבות שונות המתחדשים לרגעים, ההוא יבקש מיצוריו דבר, אשר לפי מדת כחם, אשר חלק להם אלוד', חדל להיות להם אורח האפשר למלאות רצון בוראם בכל עת ובכל שעה א
אבל באמת, המצוה והשכל מחייבנו שכאשר נתפלל לפני אבינו שבשמים, נדע לפני מי אנו עומדים, ולפני מי אנו מתפללין, ומה אנו מתפללין. אך אם עניני הזמן וטרדותיו או יצרי מחשבות לבבינו, לפעמים יעבירונו מעל הדרך הישר, ושפתינו תבענה תהלה, ואין אתנו יודע עד מה הוא האב הרחמן בחסדו הגדול, גם אותה התפלה הוא מקבל מאתנו, יסלח לאשר חטאנו, ולא יפיל פניו בנו.
אולם המדרגה הרביעית, היא תחתית המדרגות, קטנית הערך מאד. והיא אשר באה עלי' השאלה, ונקל עלינו עתה תשובתה מחמת ההקדמות שהקדמנו, והוא.
מי שיודע לקרות בלשון הקדש, אבל אינו מבין בלה"ק, ומתפלל מתוך סדור התפלה בל"הק.
והנה לפי משפט השכל הפשוט, אינו יוצא ידי חובתו, כי איך יצא י"ח בתפלה זו שאך שפתיו נעות, ולבו יודע שאינו יודע מה יענה ומה ידבר? וכי ישלח איש את ידו למסור מגילת ספר על בקשת עניניו אל מלך בשר ודם בלשון אחרת ושפה נכרי', ולבו לא יבין את דברי הספר החתום:
האם כאשר יודע הדבר למלך לא ישפוך עליו זעמו ולא יעיר כל חמתו ל אף כי הוא יתברך היודע תעלומות לב, וכל יצר מחשבות מבין, האם לפניו חנף יבוא ושאול לו באלוד' בפיו ובשפתיו, והוא לא ראה או ידע, כן ישפטו מחשבות אדם, אשר לא ישפוטו, כי עם על פי בחינתם, ולא יבינו כי אם אשר נכנס תוך גבול יכולת השגתם, אבל לא איש– אל, ולא מחשבותיו מחשבותינו. הוא האב הרחמן על כל יצורי כפיו, וביותר, לעם סגולתו, יעקב חבל נחלתו, אשר בחסדו הגדול חנן את כללת האומה הזאת בשם הנכבד והמהולל, בני בכורי ישראל, לא ידח מהם נדח. ואף להפחותי' והגרועים שבהם, דלתי שמים פתח, וגם אשר לא יכון לדבר כן את אשר יזמו מחשבותיו, ימלא בפיו התפלות אשר נסדרו לפניו, ואל אביו שבשמים ישא מעייניו, שימלא את כל האמור בתפלתו, בשבחיו, וברנניו, והוא ברחמיו יקבלהו ברצון, ויאמר לו בני אתה וישא אליו פניו
ואמתת דברינו אלה יבואר מתוך מה שהקדמנו. ונאמר ראשונה.
הנה כבר בררנו למעלה בראיות ברורות ונכוחות ב"ה, שמי שלא כיון בכל תפלתו אפי' פירוש המלות, זולתי הפסוק הראשון של שמע וברכה ראשונה של י"ח, יצא י"ח. ואפי' לא הי' לבו עליו כלל עד אשר לא יכרע ולא ישתחוה, כי אם להרגל גויתו, ואפי' הי' מתנמנם ואמר, יצא ידי תפלתו, ושכן קרה לחסידי עולם הראשוני':
ומעתה, מאיזה טעם ומאיזה סברא יגרע זה שאינו יודע מה שהוא אומר, מפני שאינו מבין בלשון הקדש, ממי שהוא מבין בל"הק, ועם זה אינו יודע מה שהוא אומר, מפני שאינו משים אל לב לדעת את אשר יפצו שפתיו? ואי מפני שזה יכול להבין אם ירצה, סוף סוף עתה כשהסיח דעתו, אינו יודע מה הוא אומר:
והסברא נוטה להיפך, שיהי' זה שאינו מבין ואומר, יותר ראוי לצאת ידי חובתו, ממי שמבין ומסיח דעת מתפלתו. כי זה שמבין, ואינו יודע מה הוא אומר, מפני שהוא מסיח דעתו לדברים אחרים הוא, בעת שמסיח דעתו, מלבד מה שאינו יודע מה הוא מתפלל, הנה איננו יודע קלל אם הוא מתפלל. כי אם הי' יודע אם הוא מתפלל, הי' יודע ג"כ מה הוא מתפלל, כיון שמבין פי' המלות:
אבל זה שאינו מבין, הוא אינו יודע מה הוא מתפלל, אבל מ"מ יודע הוא שמתפלל.
ולא יעלה על דעתך לחלק מטעם מצות צריכות כונה, שהוא המבין, בשעה שהוא עומד ודעתו להתפלל, יודע הוא מה שיתפלל, ומכוין למה שהוא עתיד להתפלל:
אבל זה שאינו מבין כלל, אינו יודע לכוין כלל מה יתפלל, וא"כ למה דפסקינן בסימן ס' מצות צריכות כונה, לא יצא.
דזה אינו, חדא, דהא כתב הרשב"א ז"ל שהעתקנו לשונו למעלה, בזה"ל, דמה שא מרו מצות צריכות כונה אינו אלא ש שיכוין לבו לצאת, ולא יעשה כמתעסק בעלמא כמו שאמרו בתקיעות ובכפאוהו לא לאכול מצה, ובסוף דבריו וא בל מכאן ואילך, כל שקרא מלותי' כתי כתיקון אעפ"י שלא כיון לבו בכונותיה ובקבלת ענינים וכו' יצא, הנה כתב בפירוש, דאפי' למ"ד מצות צריכות כונה אין צריך אלא שיכוין לצאת, וכל שקרא מלותי' כתיקון, די. וא"כ גם זה שאינו מבין, הרי מכוין לקיים מצות תפלה, ולצאת בתפלתו.
ועוד, אטו כל מי שמבין בלה"ק, ידע לסדר תפלתו בעל פה, עד שידע בתחילת תפלתו לכוין אל כל מה שיתפלל:
הא אינו מכוין רק בשעה שאומר הברכה או התפלה, ואז אינו מכוין כלל, כי הסיח דעתו לדברים אחרים, ואינו יודע כלל אם הוא מתפלל. אלא ע"כ צ"ל כסברת הרשב"א, דכיון שהתחיל להתפלל בכונה לצאת ידי תפלה, יצא. וה"ה הכא.
ועתה אביא לך ראיות ברורות על אמתת מה שאמרנו:
הנה הבאנו לעיל בתשובתנו עונה לחש, מחלוקת רש"י וכל הפוסקים, דלרש"י הבקי מוציא את שאינו בקי, אף אם אינו מבין כלל בלשון הקדש. ולדעת התוס' והרא"ש וכל גדולי הפוסקים אין הבקי מוציא אלא למי שמבין בלה"ק אך אינו בקי בסדור הברכות או התפלות.
ומעתה לא מיבעיא לדעת רש"י דיצא, וק"ו הוא, ומה מי שאינו מבין כלל בלה"ק, יוצא בשמיעה בעלמא כאשר ישמע הדברים יוצאים מפי אחר, אעפ"י שאינו מבין דברי הבקי כלל, זה שעושה מעשה פעולת האמירה עצמה, לא כ"ש דיצא. ולא תהי' שמיעה ששומע מפי הבקי גדולה מאמירת עצמו.
ואל תשיבני מהא דבררנו למעל' בתשובה הנ"ל, דאפי' לרש"י וסייעתו שמי שאינו בקי אינו צריך להבין לה"ק, הבקי המוציאו ודאי דצריך להיות יודע ומבין בלשון הקדש
וא"כ נוכל לומר דשאני התם, דהתפלה או הברכה המוצאת מפי הבקי, מובנת מן המוציאה, ופיו ולבו שוין בתפלתו, משא"כ הכא, דהתפלה יוצאת מפי מי שאינה מבינה כלל, והיא כחומר בלי צורה:
זה אינו, דאם נאמר שהדברים שמוציא בפועל מפיו, כיון שאינו מבינם, אינן מעלין ואינן מורידין, והרי הם כחומר בלי צורה:
לכ"ש שנאמר, שהדברים אשר רק באזניו ישמע. ואינו עושה מעשה כלל, שאם אינו מבינם הם כחומר בלי צורה, ולא יועילוהו לצאת ידי חובתו.
ואם תאמר, דבאמת האי דשמע ולא הבין, הוי כאלו לא שמע כלל, ומ"מ כיון שהש"ץ הוא העיקר, והש"ץ מבין מה שאומר, לא איכפת לן בהאי דשמע אם מבין או אם איננו מבין:
א"כ לדברך, הוי לן למימר שהש"ץ מוציא את שאינו בקי, אף אם אינו שומע כלל, דכיון דאמרת דהשומע ואינו מבין הוי כאלו אינו שומע כלל, מה לי אם שמע או אם לא שמע. ובאמת אנן לא שמענו אפי' לר"ג, אלא דעם שבשדות הש"ץ מוציאן אף דלא שמעו, כיון דאניסי, אבל דעיר אינן יוצאין בדלא שמעו. אלא ע"כ צ"ל דהשומע אפי' אינו מבין, יוצא מחמת שמיעתו, א"כ ק"ו למי שאומר התפל' בפיו, אף אם אינו מבין מה שאומר, דאמירה מעליא הוי, ויצא.
נמצא דלדעת רש"י, דהבקי מוציא אף מי שאינו מבין כלל בשמיעה לחוד, לא מיבעיא לן כלל שמי שאינו מבין שיוצא בברכת עצמו.
אלא אפילו לדעת התוספות והרא"ש וסייעתייהו, דמי שאינו מבין בלה"ק כלל, אין הבקי מוציאו:
עד כאן לא אמרו, אלא שאינו יוצא בשמיעה לבד, אבל שלא יהי' יוצא אפי' באמירתו, אם אינו מבין מה שאמר:
זה לא אמרו ולא העלו על דעתם כלל.
וכזה ראה אתה אומר בפירוש בדברי כל הגדולים האלו, שהעתקתים כבר בתשובה הנ"ל, ואני מוכרח עתה להעתיק קצתם שנית, מפני הצורך שבהם.
וזה לשון התו' בברכות דף מ"ה ונשים צ"ע. אם יוצאות ות בברכת המזון של אנשים, מאחר שאינן מבינות. ויש מביאין ראי' שיוצאות מדקאמר לקמן סופר מברך ובור יוצא, מכאן משמע שאף הנשים יוצאות בברכת המזון שלנו. מיהו יש לדחות אותה ראי', דשאני בור שמבין בלה"ק ויודע קצת מה שאמר, אבל נשים שאינן מבינות כלל, מצי למימר דלא נפקי עכ"ל.
והטור כתב בסי' קצ"ג ואם האחד יודע והשני אינו יודע יברך היודע והשני יוצא, וכגון שמבין בלה"ק אבל אינו יודע לברך וכו', אבל אם אינו מבין אינו יוצא בשמיעה, ולכן אין הנשים יוצאת בשמיעה, אם אינו מבינות, עכ"ל.
ובסי' קכ"ד על מה שכתב הטור, ולאחר שסיימו הצבור תפלתן יחזיר ש"ץ התפלה וכו' כתב הב"י וז"ל:
ומשמע מדברי רבינו, דשאינו בקי, היינו, מי שאינו יודע להתפלל, ומ"מ מבין הוא מה שהש"ץ אומר, אבל אם אינו מבין מה שהש"ץ אומר אינו יוצא בשמיעה, וכמו שפירשו המפרשים גבי סופר מברך וכו'.
פקח נא עיניך וראה, כל הגדולי' כולם כאחד עונים בפי' שהנשים אינן יוצאת בברהמ"ז מ"ז של אנשים, ואינן יוצאות בשמיעה. בשמיעה הוא דלא יצאו, אבל באמירת ברכת המזון בעצמן, אף שאינן מבינות ליכא מ"ד דלא יצאו.
ואל תשיבני מלשון הרא"ש ז"ל שכתב וז"ל, מכאן רוצים להביא ראיה דאשה יוצאת בברכת המזון בשמיעה אעפ"י שאינה מבינה לשון הקדש ואין צריכה לברך בלשון שהיא מכירה, ואין ראי' וכו' עכ"ל. הנה כתב הרא"ש דלדברי הי"א אינה צריכ' לברך בלשון שהיא מכיר', משמע דלדברי הנהו דס"ל דאינה יוצאות, צריכה לברך דוקא בלשון שהיא מכירה, ולמה לא תברך בלשון הקדש אף שאינה מכירה, אלא ש"מ דבלה"ק כיון שאינה מבינה, אינה יוצאת אף בברכת עצמה?
לא קשיא כלל, דודאי הרא"ש שפיר קאמר, דצריכה לברך בלשון שהיא מכירה, דכיון דאשה אינה מבינה לה"ק, ודאי דאינ' בקיאה בברכת המזון בעל פה. וכיון דבימים הראשונים לא היו סדורי התפלות מצוין כבימים האלה, כאשר הארכנו בזה למעלה בתשובת לשון אש, א"כ אם נאמר שאינה יוצאת בברכת המזון של אנשים כיון שאינה מבינה, לא תוכל לברך ברכת המזון כלל, שהבקי אינה מוציאה, והיא עצמה אינה יודעת לברך:
וע"כ צריכה לברך בלשון שהיא מכירה, ובאמת לא תברך בנוסח ברכת המזון דוקא, אלא כפי העולה על רוחה, רק בהזכרת שם ומלכות, כההיא דמנימון רעיא דברכות דף מ' דהוי מברך בריך רחמנא מרי' דההיא פיתא. אבל אנן שיש לנו סדורי תפלות וברכת המזון נדפסים לפנינו ויכולה לברך ברכת המזון בלשון הקדש, ודאי יוצאת אף שאינה מבינה, דלא יחלוק הרא"ש על כל הגדולים הנ"ל, שלא כתבו אלא שבשמיעה מפי אחרים לא יצאו, אבל באמירת עצמן יוצאות.
והנה בנו רבינו הטור, שנמשך אחר אביו הרא"ש ז"ל, לא כתב רק שאינן יוצאת בשמיעה, אבל לא כתב שאינן יוצאות באמירת עצמן. גם הב"י שהביא כאן בסימן קצ"ג לשון הרא"ש כהווייתו, כתב לעיל בסי' קכ"ד:
אבל אינו מבין מה שהש"ץ אומר אינה יוצא בשמיעה. ואם איתא דלהרא"ש אפילו באמירת עצמו אינו יוצא אם אינו מבין, לא הוי שתקי הנך רבוואתה למכתב בפי' ההיא חידושא רבה, דאף דאינו צריך כונ' לפירוש התפלה, מ"מ אם אמרה בלי שיבין לה"ק לא יצא. אלא ודאי כדאמרן, דלא פליג הרא"ש בזה, דאם אמר התפלה בלשון הקדש אף אם אינו מבין יצא, וכדפרישנא.
והנה גם דברי רבינו יונה צריך אתה לפרש כדברינו, דז"ל בברכות שם:
עוד נראה למורי הרב שהנשים שאינן מבינות ל"הק, צריכות לברך ברכת המזון לעצמן, ואינן נפטרין בברכה ששומעין מהאנשים, דמ"ד סופר מברך וכו' זהו כשהבור אינו יודע נוסח הברכה אבל מבין הלשון, אבל כשאינו מבין אינו יוצא, וה"נ כיון שהאשה חייבת ואינה מבינה לשון הקדש, אינה נפטרת מהאנשים, אלא צר צריכה לברך ברכת המזון בלשון שהיא מבינה וכו' עכ"ל.
הנה פתח וכתב סתם צריכין לברך ברכת המזון לעצמן, ולא הוציא אלא השמיעה מפי אחרים, דמשמע דיכולין לברך לעצמן בלשון הקדש, אף שאינן מבינות וסיים אלא צריכה לברך ברכת המזון בלשון שהיא מבינ' משמע אבל בלשון הקדש שאינה מבינה לא תברך, ויסתור א"כ דברי עצמו תוך כדי דיבור.
ולפי מה דאסברן להלן יפורש יפה, דבזמנם רוב העולם לא היו בקיאי' בברכות, כיון שהיו צריכים ללמדם על הסדר בעל פה, והיו צריכים שיוציאם הבקי, ואשה שלא היתה מבינה בלה"ק, ודאי דלא היתה בקיאה בנוסחת ברהמ"ז בלה"ק, וכיון שלא היתה יכולה לצאת בברכת אחרים הבקיאים, לא היתה יכולה לברך בהמ"ז כלל:
והיתה צריכה לברך בלשון שמבינה ובאיזה נוסח שיכולה כגון האי דמנימון, וא"כ, גם מה שהתחיל רבינו יונה לומר, צר יכין לברך ברכת המזון לעצמן, אי אפשר לפרש דבריו, רק שתברך בלשון שמבינה, וכמו שכתב לבסוף.
אבל אם היתה בקיאה בנוסח הברכה, ודאי לית מאן דפליג דבאמירה בעלמא גם בלא הבנת הדברים יוצאת ידי חובתה. ולפ"ז אנן דסדורי התפלה מצוין ביד כל, וכולנו בקיאים בנוסח הברכה, אין ספק דבאמירה אף בלא הבנה, אנו יוצאין ידי חובתנו.
ולכן הד"מ ברסי' קצ"ג על מחלוקת רש"י ותו' בההיא דסופר מברך ובור יוצא, כתב וז"ל וכן בסמ"ג דחה דברי רש"י וכתב ולכן טוב שה נשים יברכו לעצמן עכ"ל. הנה אף שדעת בה"ג ודאי הי' שהנשים יברכו לעצמם בלשונם, כאשר ביררנו, שבזמנם לא היה אפשר שיברכו לעצמם, כי אם בלשונם, זולתי על דרך המיעוט מאד, לא כתב הד"מ כי אם אותן המלות שהנשים יברכו לעצמן, שבימיו כבר היו סדורי התפלות והברכות מצויות הרבה, והיו יכולות לברך מתוך סדור התפלה שלפניהם אף שאינן מכירות.
ומזה תדע ותבין שמה שכתב רבינו יונה ז"ל ריש פרק הי' קורא, על האי דכתב הרי"ף והא דקתני תפלה בכל לשון ה"מ בצבור אבל ביחיד לא, וזה לשונו תימה הוא על המנהג שנהגו בכל העולם שהנשים מתפללין בשאר לשונות, שכיון שחייבות בתפלה לא הי' להן להתפלל אלא בלה"ק, ורבני צרפת רוצים לתת טעם וכו' עכ"ל, והביא לשונו גם הרא"ש ז"ל בריש פ' הי' קורא. ותקשי לך מהאי על דברינו, דאם יכולין הנשים להתפלל בלה"ק אף שאינן מבינות, למה כתב שנוהגין בכל העולם להתפלל בשאר לשונות.
והנה גם זה נכון, שהנשים בזמנו לא היו בקיאים לסדר תפלתן וברכתן בלה"ק, ולא היה להם דרך אחר לצאת ידי תפלה, כי אם שיתפללו כל אחת בלשון שהיא מכירה.
ותדע לך, שהרי לדעת רש"י שהבקי מוציא אף מי שאינו מבין כלל ואפי' הנשים, אין ספק שיוצאת באמירת עצמן בלי הבנה כאשר בררנו. וכיון שרבינו יונה והתוס' והרא"ש העידו שנוהגים בכל העולם שהנשים מתפללות בשאר לשונות, למה לא כתבו על סברת רש"י שמנהג העולם שלא כדבריו, דלדידי' למה יצטרכו לברך בשאר לשונות, ולא יתפללו בלשון הקדש אף שאינן מבינות. ומאחר שהם ז"ל לא כתבו האי מנהגא גבי ההיא דינא דרש"י כלל, והתו' לא כתבו ההיא מנהגא כלל, ש"מ דלא תלי ההיא בההיא, וכפי שכתבנו, דבזמנם מי שלא הבין לה"ק, לא הי' אפשר לו להתפלל אלא לשון שמבין, וא"כ גם לדעת רש"י המנהג נכון, דהנשים שלא הלכו בב"הכ, היו מתפללין בשאר לשונות.
ודברים אלו לא הבין בעל הנוגה שהביא ראי' מההיא מנהגא דרבינו יונה שמי שאינו מבין בלה"ק צריך להתפלל בלשון אחר שמבין, דהא ליתא דהאי מנהגא דרבינו יונה הי' דוקא בזמניהם, אבל בזמנינו יכולין לאמור כל סדר התפלה כראוי, אף בלי הבנת לה"ק. ולקמן בתשובת שפה נכריה יבואר אי"ה דבזמנינו אסור להתפלל בלשון אחר, והמתפלל לשון אחר אינו יוצא י"ח יעו"ש.
וכתבנו כעין סברא זו למעלה בתשובת עונה לחש על מה דהקילו הרמ"א והב"ח והמ"א והט"ז, לסמוך על סברת רש"י בברכת המזון דנשים, ולא הקילו כמו כן בתפלה יעוי"ש. והדברים ברורים, והסברא נכונה לכל ההולך בדרך האמת לדעת ולהבין אמתת תורתנו הקדוש' וסברות רבותינו הראשונים ז"ל, שכל דבריהם מדוקדקים ומכוונים יחד בלי חסר ויתיר אות אחת. ההם
וראי' לדברינו מהא דכ' המ"א בסי' נ"ג ס"ק כ' (והביאותיהו ג"כ למעלה בתשובה הנ"ל) כאשר נשא ונתן בענין מנוי הש"ץ וז"ל, ונראה לי דדוקא בזמניהם שהי' הש"ץ מוציא את הרבים י"ח בתפלתו, אז הי' יחיד יכול לעכב דאין נעשה שלוחו בעל כרחו. משא"כ עתה ש שכולנו בקיאים, רק הש"ץ הוא לפיוטים וכו' אין כ"כ קפידא, עכ"ל הרי שכ' דעתה כולנו בקיאים, ואס"ד דמי שאינו מבין תפלתו אינו יוצא באמירה לחוד, א"כ הרי רובא דעלמא אינן בקיאין, שאינן מבינין לה"ק, ואינן יוצאין בתפלת עצמן ומדלא תלי דבריו במחלוקת רש"י ותו' הנ"ל, ש"מ דס"ל דאליבא דכ"ע מי שמתפלל כהוגן, אעפ"י שאינו מבין, יוצא ידי חובת תפלה, וה"ל בקי ואין הש"ץ יוכל להוציאו.
ובהדיא כתב עוד המ"א סי' נ' ס"ק ב' וז"ל, ללמוד בכל יום, נ"ל דוקא בזמניהם שהיו מבינים לשון תרגום, אבל עכשיו שאינן מבינים צריכין ללמוד להבין, דאל"כ אינו נחשב ללימוד, ואף בתפלה מוטב להתפלל בלשון שמבין וכמ"ש ס"ס ק"א, מ"מ יש לומר דאעפ"י שהוא אינו מבין הקב"ה יודע כוונתו ומבין, אבל אם אומר המשנה וכו' עכ"ל. ומ"ש הק"בה יודע כונתו ומבין, ר"ל שיודע כונתו להתפלל כמ"ש הרשב"א הנ"ל, ומסגולת הלשון הקדש הוא שהוא חביב בעיני הקב"ה ומבין וקשת התפלה ויהיו לרצון לפניו אמרי פיו של זה אעפ"י שהוא בעצמו אינו מבין (ועיי' בחקירה הראשונה לעיל בתשובתנו שפתי ישנים) מ"מ כתב שאעפ"י שאינו מבין יצא. ומה שכתב:
שמוטב להתפלל בלשון שמבין, נברר כונתו לקמן בתשובה שפה נכריה אי"ה.
ועוד אוסיף לך ראי' ברורה שהמתפלל אעפ"י שאינו מבין יצא י"ח. בפרק א' מהל' תפלה הלכה ט' כתב הרמב"ם ז"ל וזה לשונו:
תפלות אלו אין פוחתין מהן, אבל מוסיפין עליהן, אם רצה אדם להתפלל כל היום (פי', אותן התפלות עצמן שתקנו אנשי כנה"ג) הרשות בידו, וכל אותן התפלות שיוסיף כמו מקריב נדבות, לפיכך צריך לחדש דבר בכל ברכה וברכה וכו', ואם חידש אפי' באחת מהן דיו, כדי להודיע שהיא נדבה עכ"ל, והוא מברכות דף כ"א ע"א ע"ש. הנה כתב הרמב"ם:
וכל אותן תפלות שיוסיף הוא כמקריב נדבה, לומר שאם התפלל בלא חידוש הוי כמקרב קרבן פסול, או חולין בפנים.
ובהלכה י', אין הצבור מתפללין תפלת נדבה, לפי שאין הצבור מביא' קרבן נדבה עכ"ל, והשיג עליו הראב"ד ז"ל, ובסוף דבריו כתב:
אבל שבת וי"ט דאינן אלא הודאות לא אמר ר' יוחנן, ואם יודה ויחזיר ויודה ברכה לבטלה היא עכ"ל. הרי שאם התפלל נדבה בלא חידוש לפי דעת הרמב"ם, או שמתפלל נדבה בשבת וי"ט לדעת הראב"ד, הרי הוא מברך ברכה לבטלה.
ואין אנו מכניסים עצמינו במחלוקות הראשונים ז"ל שהביא הטור והב"י בסי' ק"ז בא"ח, כי כבר הלכה רוחת בידינו בש"ע סי' הנ"ל עפ"י רוב מנין ורוב בנין של גדולי הפוסקים הראשונים ז"ל, שכתב שם וזה לשונו:
אם הוא מסופק אם התפלל וכו' אבל אם ברי לו שהתפלל אינו חוזר ומתפלל בלא חידוש, וע"י חידוש חוזר ומתפלל בנדבה כל הפעמים שירצה, חוץ מתפלת מוסף שאין מתפללין אותה בנדבה, ובשבת וי"ט אינו מתפלל תפלת נדבה כלל, עכ"ל.
ושם סעיף ד':
הרוצה להתפלל תפלת נדבה, צריך שיהי' מכיר את עצמו זריז וזהיר ואמוד בדעתו שיוכל לכוין בתפלתו מראש ועד סוף, אבל אם אינו יכול לכוין יפה, קרינן בי' למה לי רוב זבחכם וכו' והלואי שיוכל לכוין ג' תפלות הקבועות ליום עכ"ל. והוא מתשובת הרא"ש אליבא דכל הפוסקים ואין על זה שום חולק.
קיצור כל הדברים האלו הוא, שהמתפלל תפלה בתורת נדבה, דהיינו שמתפלל תפלה שאינה מוציאו מידי חובתו, אינו רשאי להתפלל אא"כ חידש בה דבר ובתפלת מוסף ובשבת וי"ט אינו מתפלל נדב' אפי' בחידוש. ואפי' בשעה שיכול להתפלל נדב' ויכול לחדש בה דבר, אם אינו מכיר את עצמו שיוכל לכוין בתפלתו מראש ועד סוף, קרינן ביה למה לי רוב זבחכם, ואם התפלל נדבה, וביטל אחד מהתנאים הללו, הקריב קרבן פסול, ומברך כל הברכות לבטלה.
ומעתה, אם אתה אומר, שמי שמתפלל בלי שיבין לה"ק ומוציא בפיו מה שאינו מבין בלבו, אינו יוצא ידי חובתו:
א"כ אין כח של המתפלל בלי כונה יותר יפה ממי שמתפלל נדבה, שכיון שתפלתו זו אינה מוציאו מידי חובתו, מה שהוא מתפלל אינו רק בנדבה וכיון שתפלת נדבה עביר' גדולה היא, אם לא שיודע לחדש בה דבר, וגם יהי' מכיר את עצמו שיוכל לכוין מראש ועד סוף:
אם כן, זה המתפלל בלא הבנה, כיון שאינו יודע לחדש דבר, אחרי שאינו יודע כלל מה הוא אומר:
ותחת אשר הוא צריך להיות בטח שיודע לכוין מראש ועד סוף, הוא, השלול כל הבנת תפלתו, יודע בטח, שאינו מכוין כלל מראש ועד סוף. גם בתפלת מוסף ובשבת וי"ט שאסור להתפלל בשום אופן תפלת נדבה לא לבד שאינו יוצא בתפלתו, אבל הוא עובר בכל יום בשעת תפלתו, על כמה וכמה עבירות גדולות וחמורות, שמברך כמה ברכות לבטלה, ומקריב קרבנות פסולים.
ועתה, אף אתה אמור, איך אפשר שמי שאינו מבין תפלתו אינו יוצא ידי חובתו, א"כ, איך לא אישתמיט התלמוד וכל הפוסקים הראשונים והאחרונים, ובפרט האחרונים בזמן, אשר כבר היתה זאת בימיהם לאלפים ולרבבות, שהתפללו תפלתם בלי שהבינו אותה, להזהיר אותן רבבות זרע קדש, שלא להכות בגחלת זו, ושלא להתפלל כלל, שלא יעברו כל יום ויום כמה פעמים על אותן גופי העברו' החמורו' האלו. ואף השל"ה והספר חסידים שכתבו בענין זה, והחמירו מאד, והביאם בעל הקנאה (בתשובת שפה נכריה אי"ה אחוה דעי אף אני בדבריהם הטהורו') לא כתבו שיהי' המתפלל בלא כונה עובר על גופי עבירות אלו.
בהא נחיתנא ובהא סליקנא שלא נמצא שום סברא, ולא שום דעת ראשון או אחרון שהמתפלל בלי שיבין לשון הקדש לא יצא ידי חובתו, אבל כולם מודים בדבר זה שאף מי שאינו מבין בל"הק כלל, כמו הנשים, אם מתפללין מתוך סדור התפלה כראוי, או בעל פה כפי הסדר והנוסח שתקנו לנו אבותינו אנשי כנה"ג, יוצאין ידי חובתן בתפלה זו, ונקראים בקיאים, עד שאין הש"ץ יכול להוציאם כלל, אבל הם צריכין להתפלל בעצמן.
ומטעם שאמרנו למעל' שאין בעל הרחמים פוגע בנפשות האומללים האלה על דבר אשר לא קדמו בימי נערותם להבין יוקר לשון הזהב הלזה, לסגור לפניהם דלתי שחקים מעבור תפלה. אבל גם בלא דעת נפש המתפללים מה יענו שפתותיהם, אך אם יכונו להתפלל ולצאת בתפלותיהם, הוא בחסדו ובחמלתו יקח אלה האותיות הקדושות ויענדם עטרות לשמו הגדול יתברך, ויחי' אלה הגופות הקדושות נעדרי הנפש, ויחמול עליהם ויאמר מילדי העברים זה, והוא רחום יכפר בעד.
ואיני צריך לכפול, שאין הדברים אמורי' מפסוק ראשון של שמע וברכה ראשונה של י"ח, שהם צריכים כונה יתרה, והמה קלים ללמוד לכל אדם.
אמנם צריך אני לשנות דברי, שאל יאמר האומר שאני מחשיב מדרגת אלה המתפללים בגשם ורוח אין, לאלה היקרים המתפללים על פי שתי מדרגות הראשונות, חלילה! לבבי לא כן יחשוב, כי ודאי מצד הדין, צריך האדם להתפלל, לידע ולהבין לאשורו כל דבר אשר הוא מתפלל, והמברך יבין ענין ברכותיו, ומה, ועל מה, ולמי הוא מברך, והן הנה אמתת התפלו' אשר אלי' כונו חכמינו ונביאינו אנשי כנסת הגדולה ע"ה.
ולכן, אשרי האבות אשר זכו ללמוד את בניהם בעת ילדותם דרכי לשון היקר והנחמד הזה. אשרי הילדים אשר חנן אלדים אותם לב טהור, למאוס באלה רהבי הילדו והשחרו' הבל, ולמלאו' כוסף ותשוקה, ללמד דעת לשון עמם, שפת מדברת גדולו' הלזה, למען ידעו לכבד את ד' בברכותם, ולהתנפל לפניו בכל עת בעת תפלתם, אשרי שזה גדל ואשרי שזה ילד.
אבל על אלה אשר מעצלות אבותיהם, או מחסרון יכולתם, או מקוצר שכלם, או לעצלות עצמם, נכשלו בפחת עמוקה, ונפלו בתחתית המדרגה הלזו, לדבר בלעגי שפה, ולבלתי דעת לשון אום הנבחרת אשר ממנה יצאו, ואי אפשר להם ללמוד עוד בזקנותם, מה שנתעצלו ללמוד בילדותם, על אלה אני אומר, שאין עון העצלה הלזו גדולה כל כך, עד אשר יהיו ידיהם אסורו' כל ימי חלדם מלעבוד עבודת ד' בתפלותיהם ובברכותיהם. ועם, שעל עצלותם על הלימוד את לשון עמם, אם עצלותם גרמה להם העדר ידיעותם, המה יקחו חלקם מהמשלם לאיש כדרכיו, לא יחשוב ד' להם עון אשר חטאו בהפריעם עבודת בוראם כל ימיהם, וברכו ברכה לבטלה בכל עת אשר ישא על שפתיו שם אלדיו לעבוד ולברך בשמו. כי לא יטוש ד' את עמו, ישא אליהם פניו לקבל תפלתם וברכותם ואף אם לא יבינו מה יעשו שפתותם, פנה אל תפלת הערער ולא בזה תפלתם.
וברוך היושבי בשמים, אשר נתן לנו ידים, ללמד זכות על אלה התפלו' הנאמרות בלי לב רק בפה ובלשון ובשפתים, כי גם אלה חלק יעקב, יעלו אל הר ד' אל אלדי"ם חיים, לשאת תפלה ערב ובוקר וצהרים, והוא יתברך ברחמיו יתן עלינו מרוחו פי שנים, ובדרך אשר נלך בה יהיו לנו לעינים, לחקות על דברי חכמינו ורבותינו הקדמונים ז"ל ולהכריע צדקם במאזנים, עד ישמעו אזנינו קול תרועה ומצלתים, החרשים שמעו, והעורים הביטו, וממעיני הדעת תשאבון מים, בהר ד' בירושלים.
ש"ות בישישים חכמה ילמד זכות על הפיוטים קשי ההבנה ויבאר שאין להאשכנזים לשנות מנהגם למנהג ספרד ולא הספרדים למנהג אשכנז. מעשה אבות ראו בנים. יצחקו למו אמרו נחכמה. אל בני. אל תהינו הרוס בנינים. אל תעפילו עלות הבמה. חכמה יודיעו רוב שנים. באורך ימין בין. ובישישים חכמה.
בישישים חכמה
שאלה. הפיוטים שאנו אומרים בתפלו' ובברכו', בשבתות, בחגים, ובצומות, ורובם נכתבים בלשון מגומגם מאד, וברמזים רחוקו', עד אשר יקשו להבין אפי' לחכם לב ומבין בלשון הקדש, וכמה מהם כדברי הספר החתום:
מצוה לאמרם, או לא ואם יצא האדם ידי חובתו בהגות לבו מאין תבונה, או לא? ואם רשאים אנחנו לשנו' את טעמם, על פי דרכי מליצות לשון הקדש הנאות או לא? גם בענין שנויי נוסחות תפלו' ופיוטי הספרדיים מן האשכנזים, אם אחת מהנה עושין נגד הדין לשנות נוסח התפלה והברכו' שאסורין לשנו', כמבואר לעיל בתשובת שפתי ישנים, או אם שניהם צודקים? ל ואם מותר לשנו' מנהג אשכנזי לספרדי, ובהיפוך, כרצון איש ואיש, או לא?
תשובה. נשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. אם מצוה לומר הפיוטים, הנה הוא מבואר לפנינו בא"ח סי' ס"ח וסימן צ' סעיף י' וסי' קי"ב, ששם אנו רואים, שגם בימי המחבר ז"ל היו נוהגים לומר פיוטים, ואין דעתו ז"ל מסכמת עמהם. והרמ"א ז"ל שעל דרכי מנהגיו הולכים כל בני אשכנז ופולין, הסכי' עם הראשונים המתירין, ואף שכתב הרמ"א בסי' ס"ח:
והמקיל שלא לאמרן לא הפסיד, רק שלא יפסיק בשיחה בטלה, הנה כתב שם:
ומ"מ אין לאדם לפרוש מן הצבור ויאמר אותם עמהם, גם בסי' קי"ב כתב בפירוש ונוהגים בכל מקום לאמרם, וכיון שנוהגים לאמרם והמנהג נתקן על פי גדולי הראשונים ודאי שאין ראוי לשנות המנהג, ומצוה לאמרן.
ונראה לי שהרמ"א ז"ל לא כתב והמקיל לא הפסיד אלא בפיוטים שבברכת הק"ש, שההפסק בהן אסור, ומזה מיירי שם בסי' ס"ח, וגם שם כתב שאין לאדם לפרוש מן הצבור אבל יאמר אותן עמהם, אבל הפיוטים שבתפלת י"ח, שאין שייך בהם הפסק הרבה, שהיחידים כבר התפללו כולם בלחש, וגם הש"ץ כבר התפלל בלחש, רק שחוזר התפלה משום הפיוטים, ובזמנים הראשונים להוציאו את שאינו בקי, והפיוטים הם צרכי הצבור, שאין לחוש להפסק בברכו', ודאי דחייב כל אדם לומר הפיוטים עם הצבור, ולכן בסי' צ' ובסי' קי"ב ששם מדבר מענין תפלו' י"ח, לא כתב שום קולא.
והמגן אברהם ז"ל העיד בסימן ס"ח שהאר"י ז"ל לא הי' אומר פיוטים ופזמונים אלא מה שסדרו הראשונים כגון הקלירי שנתקנו ע"ד האמת. ואם האל"דיי הקדוש הזה, אשר רעיוני לבבו כולם קדושי' היו, ותפלותיו כולם צחים, כולם ברורים מאור הכונות האלדי"ים, ולא רצה להפסיק תפלותיו הטהורות, בפיוטים ופזמונים, ועם זה לא חדל מלהפסיקם בפיוטי הקלירי לגודל קדושה פנימיותם. אנחנו אשר בעונותינו איננו מכונים אפי' פי' המלות כנהוג, כאשר אמרו כבר כל הראשונים ונאמרה ונשנית לדינא כמה פעמים בש"ע, שרשאין אנו להפסיק תפלותינו בפיוטים ופזמונים, אשר תקנו לנו הראשונים, ואשר קבלו עליהם אבותינו על פי גדולי הקדמוני' המפורסמים נ"ע. באופן שאין ספק שמצוה עלינו לומר הפיוטים.