צרור החיים (לונשטם)· רבי אברהם לונשטם
קץ הימין
ש"ות קץ הימין בו יבואר חיוב אמונה כל איש ישראל בביאת המשיח שיגלה ב"ב. ואופן האמונה הזאת. ושאינה מתנגדת בשום פנים לאהבת אדוני הארץ המוטלת בחיוב גמור על כל איש ואיש אפרים רועה רוח. יפרוץ שמאל וימין מכל פאה ומכל רוח. העיזו בני בנימין. לה' המלחמה. ואתה תנוח:
ותעמוד לגורלך לקץ הימין. קץ הימין
שאלה. החייב כל איש הישראלי להאמין בביאת משיחנו, ושיבת שבותנו, וחזרת עטרת ירושלים ובית עולמים ליושנה? האם לא תתנגד אמונה זו לחיוב אהבת כל איש למלכו ולארצו, אשר כשישראלי כאיננו ישראלי מחויב ומוזהר עלי' (פאטריאטיסיס)? ואם רשאים, או חייבים אנחנו בהתפלל אל. ד', או בזמרינו שירי תהלים וכדומה, להניח כל אשר יבא בהם, מהתקוה או בקשה על גאולתנו, ועל פדות נפשינו, לבלתי נגוע על ידי זה בחיוב אהבתנו למלכינו, או אסור לשנות באלה שום דבר?. תשובה. הישראלי שא שאיננו מאמין בביאת ש המשיח, ושישוב ישראל לארץ הצבי, ושתשוב תבנה העיר הקדש, וארמון על משפטו ישב, איננו ישראלי, ויותר אני אומר שאיננו כדאי כלל להקרא בשם אדם. האמונה הזאת איננה מתנגדת בשום אופן לאהבת אישי הארץ אל מלכם ואל ארצם. באופן שחלילה לנו להניח אף אות אחת מעניני משיח ועיר הקדש, מתפלתנו ומשירי תהלים, וכדומה. הס כי לא להזכיר.
מאור גליותנו, ועמוד אמונתנו, הרמב"ם ז"ל בשלש עשרה עקרי האמונה אשר העמיד בפירושו על המשנה, בסנהדרין. בתחלה מפ' חלק כתב וזה לשונו
היסוד השנים עשר, הוא ימות המשיח, והוא להאמין ולאמת שיבא, ולא יחשב שיתאחר, אם יתמהמה חכה לו, ולא ישים לו זמן, ולא יעשה לו סברות במקראות להוציא זמן ביאתו, וחכמים אומרים תפח רוחן של מחשבי קצין, ושיאמין שיהי' לו יתרון ומעלה וכבוד על כל המלכים שהיו מעולם כפי מה שנבאו עליו כל הנביאים ממשה רבינו ע"ה עד מלאכי ע"ה, ומי שנסתפק בו או נתמעט אצלו מעלתו כפר בתורה שייעד בו בתורה בפירוש בפרשת בלעם ובפרשת אתם נצבים, ומכלל יסוד זה שאין מלך לישראל אלא מבית דוד ומזרע שלמה בלבד, וכל החולק על המשפחה הזאת כפר בשם השי"בה ובדברי נביאיו, עכ"ל.
ואיך אפשר לשום איש אשר מזרע ישראל הוא להכחיש האמונ' היקרה הזאת, בלתי שיכחוש בכל נביא וחוזה, ובכל ספר. תהלת אדוננו המלך דוד ע"ה
והנה בימים האלה, כל אום ולשון הנודעי' לנו, (זולתי מקצתן היושבים באיים רחוקים ודבר אין להם עם אדם מאמינים באמת ובלב שלם באמתת נבואות הנביאים הקדושים, ומכבדים ומייקרים את שמם, כפי הראוי לאלה האישים אשר זכו לחזות בנועם ד'.
אמנם את אשר האומות זולתי האום הישראלית אינם מאמינים בביאת המשיח, הוא, מפני שלפי אמונתם אשר נולדו ואשר נשרשו בה, הנם מאמינים שכבר באו כל אלה היעודים אשר חזו ויתנבאו אלה קדושי עליון, ע"י אותו שהם מאמיני' עליו שהוא הי' המשיח האמתי. ולפי שראו בעיניהם, שעם אמונתם במשיחם, לא יתאמתו אלה היעודים והנחמות אשר יבטיחונו על השיבה לירושלים ולציון, הנם מוכרחים לומר שירושלים וציון הנזכרים, אינם ענינים ארציים, אלא הם מייעדים על ירושלים וציון שמימיים, כלומר, שהם כל הנביאים, הלבישו האושר הצפון, במשל ציון וירושלים הנודעים לנו לרבוי אושרם הארצי, באופן שהמה לא חדלו מתת אומן לכל דברי הנביאים ולכל היעודים והנחמות אשר באו בספרי התנ"ך מן משיח וירושלים ציון וכדומה.
והנה את אשר המה מלבישים יעודי ציון וירושלים, הוא, מפני היותן מאמינים שהנותן דתם הוא הי' המשיח האמתי אשר הועד מפי הנביאים כנ"ל.
ועתה אנחנו בני אברהם יצחק וישראל, המעוטרים בשם ישראלים, עם התחלשות האמונה בעו"ה בימינו בכמה מהאומה, בזה, כל עוד שנרצה שיקרא עלינו שם ישראלי ולא שם אום זולתה, אנחנו שוים, שכולנו יחד הננו מסכימים שלא בא עדיין המשיח האמתי, וכיון שאנו מסכימים שעדיין לא הי' משיח לישראל, על כרחך עדיין הוא עתיד לבא. וכיון שאנו מאמיני' על יעודי המשיח כי בא יבא ולא יאחר ודאי שאין לנו לעשות כמוהם לומר על ייעודו ציון וירושלים היותם משל, והוציא הדברים מאמתת פשוטן, שכמו שאנו מאמיני' בביאת המשיח שהדברים כפשטן (כי גם כל האומות מאמינים ענין המשיח בדרך אמת ופשוט, רק שאמרו שכבר בא) שעדיין מעותד המשיח והגואל האמתי לביא, כן צריכין אנחנו להאמין שיבת שבותנו לירושלים והבנות העיר הקדש על תלה וההיכל על. מכונו, כאשר נתיעד לנו מפי נביאינו הקדושים על פי ד'.
ומעתה הישראלי הזה המעיז פניו לבלתי תת אומן בביאת המשיח, ושוב ישראל ירושלימה, ותפארת ציון והיכל קדשינו על מקומה, הוא נופל מרום מעלת האמונה הנטועה בלב הישראלי מעת צאתו מרחם, לתכלית תחתית שוחת הכפירה, כי לא עתה יבוש יעקב לחפות דברים אשר לא כן על אלה הנביאים ואנשי אלדי"ם אשר יאמינו בם ובקדושתם כל יושבי תבל ושוכני ארץ, ולומר בפה מלא:
שקר המה דוברים וכל דבריהם אין בם ממש.
ומה נראתה בענין זה גודל חכמות לב אדוננו הרמב"ם ז"ל, בהציגו יסוד זה, ר"ל אמונת המשיח, לאחת עקרי האמונה, כי מי שאינו מאמין בביאת המשיח, הוא אומר בפירוש שאינו מאמין בדברי הנביאים המבטיחים אותנו כולם כאחד על ביאתו המוחלטת, וכיון שאינו מאמין בדברי הנביאים, מה זה יעצור ידו לומר שאינו מאמין ג"כ לדברי אבי הנביאים הוא משה רבינו ע"ה, ובפרט שמשה רבינו עצמו ניבא על ביאת המשיח כמ"ש הרמב"ם ז"ל הנ"ל, וכיון שאינו מאמין בנבואת מרע"ה אינו מאמין בתורתו וכיון שאינו מאמין בתורתו לא בשם ישראל אל יכונה עוד. באופן שהתמונה הזאת היא העיקר והשורש הגדול אשר יצטרך להאמין בו כל איש ישראלי
ואני מוסיף עוד, שאחרי שכפי האמור, הישראלי שאינו מאמין בביאת המשיח, הוא מעיז פניו לכפור בדבר אשר יודו בו כל אנשי הארץ, כישראלי כאשר איננו ישראלי, אם כן כיון שכפר בעיקר הזה, הוא מוציא עצמו מכלל כל מין האישים. ואינו ראוי שיקרא אתם בחברה אחת, על שם אדם, אבל עם היותו ממהלכי שתים, איננו אדם, אך נמשל כבהמות נדמה, אשר כל רוח אין בקרבו (מלבד אשר הוכחנו ה באריכות ובבירור רחב בסוף ספרנו קדש הלולים, שהישראלי שאינו מאמין בנבואת משרע"ה, אין לו שום יתרון על הבהמה, ואין ראוי להקרא אדם).
לא כאלה חלק יעקב, מאמינים בני מאמינים מעת היתה ישראל לגוי מעטים המה מאד מאד אשר ילכו וכשלו אחור ויפלו בפחת הכפירה העמוקה הלזו
ועתה אחי אשר אתם אומרים היות האמונה הלזו מתנגדת לחיוב אהבת האדם אל מלכו ואל ארצו איך תאמרו להראות בזה לעין כל, כי לא נופלים אתם מותר עמי הארץ באהבתכם אל אדוניכם במה שאתם משנים נוסח תפלתכ' וכמה מזמורי תהלים, לבל יעלה על שפתותיכ' שום ענין בקשה או הלול מענין המשיח וציון וירושלים, אחרי אשר כל רואיכם יכירוכם, כי בני אל חי אתם זרע אברהם אוהבו, אשר האמונה השלמה נטועה בלב איש ואיש ותשרש שרשי', ואם חדלתם להגיד דברים האלה בפה, לבבכם לא כן יחשוב, ובקרבכם עוד לא כבתה לפיד האמונה, הבוערת ואין מכבה בקרב איש ולב עמוק, כל עוד לא חדל האדם להיות אדם?
אמנם השקיטו אחי! הנכם תועים בדרך, המה האומרים לכם היות באמונה זו איזה התנגדות לאהבת אדוני הארץ, לא ידעו ולא יבינו ענין האמונה היקרה הלזו, ודרכי' מהם נעלמה, לכן יביעו ידברו על ד' ועל משיחו, ובלשונם יכזבו לו, אבל לא כן אחי! דרכי אמונתינו דרכי נועם,, ועם שלמות התמלאות חובת הישראלי ואהבתו אל אדון ארצו, יכול להשלים ג"כ חובת אמונתו לחכות כל יום על צמיחת קרן בן ישי אשר כל הארץ ישתחוו לו יזמרו שמו סלה
דע לך אחי! שהמשיח אשר לו אנו מקוים, ועינינו לו מיחלים, לא בסופה וסערה דרכו, לא רעש מלחמה ותרועת מנצחים בקרב, תסולל מסילתו, לא על גרם מעלות פגרי המנוצחים יכונן כסאו, ואנחות אלמנותיהם ויתומיהם, בנועם צלצלי שירי מהללו לא יתערבו. אבל טרם יצמח חוטר ישועה הלזה, כל לבבות ידרוש ד', ותופע עליהם נהרה, יטהרו הלבבות, ותפקחנה העינים. בעת ההיא יפתחו ארובות השמים ותגלה ותראה האמונה האמתית, באמתת בירורה לעיני כל ולעיני השמש. ויקויים מה שהבטיח הקב"ה ע"י נביאו צפני' (קאפטיל ג' פסוק ט'):
כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה יחד לקרא כולם בשם ד' ולעבדו שכם אחד. ומה שאמר זכרי (קאפטיל י"ד פסוק ו' ז') והי' ביום ההוא לא יהי' אור יקרות וקפאון, והי' יום אחד הוא יודע לד' לא יום ולא לילה והי' לעת ערב יהי' אור, פי' שביום ההוא, ר"ל בעתים האחרונים, לא יהי' אור, פי', אור האמונה לא יהל בטוהרו אלא, יקרות וקפאון (דעממרונג אונד דונסס) פי', שתהי' אור האמונה נעכרת בכמה מינו דעות וספקות שאינן ישרות. והי' יום אחד הוא יודע לד', כ עת אחד שהוא יתברך לבדו ולא אחר יודע העת ההוא, לא יום ולא לילה, פי' שיהיו האנשים משוקעים בכמה מיני ספקות עד שלא יהי' יום, ר"ל אמונה גמורה, ולא לילה, ר"ל כפירה גמורה, והי לעת ערב יהי' אור, פי' לעת שכבר ידמה כי ינטו צללי ערב ושמש האמונה באה, פתאום יאמר ד' ויהי אור. ומה שאמר זכרי' (שם פסוק ט') והי' ד' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי' ד' אחד ושמו אחד.
אז כאשר יבקיעו ניצוצי האור הגדול הזה בלב כל מין האישים ותזרח לו השמש, אז יבקע כשחר אורינו וארוכתנו מהרה תצמח, כי יבא כנהר איש אשר רוח ד' נוססה בו, אשר ניבא עליו ישעי' הנביא:
ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה, ונחה עליו רוח ד', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ד', והי' צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו. וניבא עוד על השלום שבימיו:
וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדיו, ונער קטן נוהג בם. פי', שכל האומות החזקות אשר התגברו על החלשים, בנוה שלום ובמנוחות שאננות יחדיו ירבצו, ונער קטן, ר"ל ישראל שחשבוהו כנער קטן, כי במה נחשב הוא (ואפשר יתאר את ישראל נער כמ"ש הושע: כי נער ישראל ואהבהו) אותו נער קטן ינהגם בחכמתו. הוא האיש אשר אמר ד' להלבישו חכמה ומדע כשריון, וילבש בגדי חן והדר תלבושת, ויעט כמעיל ענוה, ויצוק שמן משחת חכמתו על ראש כל בני דורו, יראוהו מלכים ויאשרוהו, ישמעוהו לאומים ויתמהו מגערתו, ובלב אחת ונפש אחת עדי הממלכה יענדוהו, ויאמרו לזית מלכה עלינו.
לא ידי איש ישלטו במפעלות מפלאות התהפכות הגדול הזה, לא מעצמם ישברו עול יעברו חק אדניהם, חלילה! אבל, אך יד ד' לבדה תפעל כל אלה, הוא אשר ברא את האדם, ואשר יצר את לב האישים ומעשה ידיהו כוננהו אל ההתנגדו' במפעלותיו ומחשבותיו, הוא לבדו בכח יכולתו שלולי השיעור יפליא לעשות בעת ההיא (איככה? וע"י איזה סבה? נפלאת היא בעינינו) לטהר לבות כל עמי הארץ, לאחדם אל מטרת כונה אחת, לקרא כולם בשם ד', לרומם קרן עמו, נתת את הנזר ואת העדות על ראש בן ישי בחירו, לקרא לירושלים כסא די, ובית אלוד' יעקב, גאון עולם משוש דור ודור, כמה שאמר ישעי' (קאפיטל הנ"ל) והי' ביום ההוא שורש ישי אשר עומד לנס עמים אליו גוים ידרושו והיתה מנוחתו כבוד. ופי' העקרים (במעט הספת נופך משלי) שלא יהי' כשאר המלכים שנוחלים כבוד ברבוי מלחמות וכבוש ארצות ברב חיל, ועם כבד, לא כן משיח ד' ועדתו, כי לא ביד יקחו ארצות ויכבשו עממים, אבל כאשר כל העמים יכירו וידעו את גדלו וישמעו את חכמתו, ירוממוהו בקהל עם, ויתכבדו ברצותו להיות עליון עליהם, זה שאמר והי' ביום ההוא שורש ישי אשר עומד לנס עמים, ר"ל שיהי' מנוסס ומפואר על כל העמים, לא ביד חזקה ימלוך עליהם, אבל, אליו גוים ידרושו, הגוים ידרושו:
מעצמם לבוא אליו ולהתנהג תחת שבטו, באופן שתחת היות כבוד מלכים רבוי המלחמו', ושלילות המנוחה, הוא ינחל כבודו במנוחתו, והי' מנוחתו כבוד.
ואמר עוד (קאפיטל י"ח) ביום ההוא יובל שי לד' צבאות עם ממושך ומורט ומעם נורא מן הוא והלאה. גוי קו קו ומבוסה אשר בזאו נהרים ארצו אל מקום שם ד' צבאות הר, ציון פי', עם ממושך ומורט, שנשתנה מעם נורא מיום היותו והלאה, להיות עתה גוי קו קו ומבוסה אשר בזאו נהרים ארצו, העם הזה יובל שי לד' צבאות אל מקום שם ד' צבאות הר ציון. ואמר ירמיה (קאפיטל ג' פסוק י"ז) בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ד' ונקוו אלי' כל הגוים לשם ד' לירושלים. ועוד כמה וכמה מקראי קדש מעידים על כל זה הענין, ותקצר היריעה מהכילם.
אמנם היותנו מצוים לבלתי שלוח יד בשום אופן ובשום זמן למהר גאולתנו על ידי איזה פעולה מצדנו והיותנו מצוים לעבוד את אדוני הארץ בכל לבבנו ובכל נפשנו, מבואר מן המקרא, ומן הגמרא ומן הקבלה, ומן הסברא, ומן הנסיון.
מן המקרא, שכל הכתובים שבתורה שבאו על הגאולה אשר תבוא אחרי התשובה, לא נתייחס שום פעולת הגאולה לבני אדם, בלתי לד' לבדו ושב ד' אלדיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמי'. אם יהי' נדחך בקצה השמים משם יקבצך ד' אלדיך. ואמר עוד בשירת האזינו כי ידין ד' עמו ועל עבדיו יתנחם, כי יראה וכו' ואמר וכו' יקומו ויעזרוכם וכו' ראו עתה כי אני אני הוא וכו' וכל הפרשה כולה הרי שנתייחסה הגאולה בכל מקום אך ליכולת השי"בה לא לבני אדם.
מן הקבלה שגם בכל הנביאים לא נתייחס ענין הגאולה, זולתי לשמו הגדול והקדוש, בלתי שיהי' יד ישראל באמצע, ואין מן הצורך להביא כל היעודים, אשר יוכל כל איש ללקטם אחת אחת מדברי הנביאים, גם יאריך זכרם מאד וימלאו גליונות רבות וירמי' הנביא הוסיף עוד בצותו לאנשי הגולה שיתפללו בעד שלום אדוני ארצם אל ד', כמה שכתוב שם (קאפיטל ך"ב פ' ז') ואלה דברי הספר אשר שלא ירמי' וכו', ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ד' כי בשלומה יהי' לכם שלום. הנה הזהירם הנביא על שני דברים, האחד, ודרשו את שלום העיר וכו' כלומר שלא תהי' דרישתם ומחשבותם למלחמה עלי', או להתקשר במרד, או להשתדל בשום דבר לרעתם, אבל דרשו את שלום העיר, שתהי' כל דרישת לשלומה ולתועלתה השני, שלא תאמרו אם לא נעשה דבר לרעתה לא בפועל ולא במחשבה מצדנו, נתפלל אל ד' שהוא לבדו יעשה בידו החזקה לגדע קרנה ולהשפילה, גם זאת לא תהי' אמר ד', אבל והתפללו בעדה אל ד' וכו', ואל תאמרו אם נתפלל עלי' אל ד' להתמיד שלומה, א"כ תהי' הגאולה מתחת ידיהם, נמנע, לא כן הוא, כי בשלמה יהי' לכם שלום כלומר לא שיבת שלומכם תלוי בהשבתת שלומה, אבל גם בשלומה יהי' לכם שלום שהשם יכול להשפיע עליכם השלום המקווה אף בהיות גם לה שלום לכן לא תחדלו מדרוש בעדה אל ד', ולהיטיב דרכיכם ומעלליכם ויהי' גם לה גם לכם שלום.
מן הגמרא דאמרינן בכתובות (דף קי"א ע"א) על שלש פעמים השבעתי דכתיב בשיר השירים:
אמר ר' יוסי בר חנינא שלש שבועות הללו למה ל אחת שלא יעלו ישראל בחומה, פירש"י:
בחומה, יחד ביד חזקה, ואחת שלא ימרודו באומות העולם, ואחת שהשביע הקב"ה את אומות העולם, שלא ישתעבדו בישראל יותר מדאי. ואמרו עוד שם:
בצבאות או באילות השדה, אמר הקב"ה לישראל אם מקיימים אתם את השבועה מוטב, ואם לאו אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה.
מן הסברא, הנה ארבע מאות שנה, ולפי דברי חכמינו ז"ל (שעמם מסכימים גם ספורי העמים) מאתים ועשר שנה, נתגלגלו אבותינו במצרים. ולא היו מפוזרים ומפורדים כמונו, אבל כולם היו יושבים יחד בפלך אחד בארץ צוען אשר נתן להם פרעה, באופן שהי' הדבר נקל להם להמתיק סוד ולהתייעץ יחד על איזה ענין מרד וכדומה, ושהי' בהן מן הגבורה ובלבם מן ההכנה ללחום מלחמה ולעשות חיל ביום קרב, נראה מן המלחמות העצומות שהי' להם אח"כ בעמלק ובסיחון ועוג ויתר מלכי כנען כי גם עם הרפאים נלחמו, ומהענקים לא ידעי חתת, ועם זה לא עלה על לבם בכל אותן הימים שהיו במצרים, עם העבודה הקשה אשר עובד בם, לחשוב מחשבות לפעול בזרוע כחם להוציא ממסגר אסיר, וצאת חפשי מבית עבדים, זולתי אנשי אפרים שמהרו את הקץ, ורצו לצאת בחזקה, ונענשו על זה ונפלו חללים לפני אנשי גת, וברור הוא שלא נטלו שאר השבטים שום חלק בקשר זה, כי אם גם ידם היתה במעל לא היו חדלים המצריים, כפי טבע אכזריות' לנקום נקם רב מהנשארים, וזה לא שמענו ואבותינו לא ספרו לנו. אבל גם בסבל עבודת נוגשיהם הראו גבורת לבם. כי בהיותם יודעים היות ביאתם למצרים והשתעבדם להם, מגזרת אלוד' עלימו, זעם ד' נשאו, עד אשר מביאם הוציאם, ומוחצהם רפאם, לא בחיל ולא בכח, אך דודי שלח ידו ומפליא לעשות בידו החזקה ובזרוע הנטוי', בכחו הנפלא אשר לא ישוער, ויבא כגשם לנו אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם ויוציא עמו בששון ברינה את בחיריו.
גם אחרי הגלה יהודא, והי' עול בבל, מדי, ופרס, שנים רבות כמטיל ברזל על צוארימו, לא עלה על לב איש בכל אותן הימים לשלוח ידו לשבר בריחי הכלא, ולנתק מוסרות שיעבוד העמים האלה, עם שידענו מהם אשר הי' אמיץ לבם בגבורים בעמדם על נפשם בגזרת המן הרע (ולהלן נכבדות ידובר בענין זה אי"ה) והחיל אשר הלביש את רוחם אחרי כן, לצחוק עם מיעוטיהם. לדברי סנבלט החורני אשר הרים ידו להשביתם ממלאכת בית ד' ועירו, ועם זה, כל זמן שלא היו נגאלים, לא הי' נודד כנף ופוצה פה נגד לוחציהם. ובפירוש אמר הנביא זכרי' על הגאולה הזאת השני', לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ד' צבאות.
יען כי מעת הי' ישראל לגוי, תחת כנפי אלדיו חסה ויהי לו לבן, בהעותו, הכהו. שב וירפאהו. הוא לבדו אסר את ידם בזיקי סבלות מצרים, וחמתו השפוכה בצדק על בנו הסורר, הוא לבדו החליף כח צורריו לגרשהו מנחלתו, לייסרו ולענותו.
לו היו ישראל עוזרים את עצמם כמעט בשוב ד' את שביתם, היו אומרים אנחנו אזרנו חיל, וזרועינו הושיעה לנו, ולא היו יודעים את ד' ולא הכירו את גדלו ואת גבורתו, באופן שלא הי' עולה מגלותם התועלת המכוון להשיב לב הבנים אל אביהם שבשמים. לא כן צוה ד'. אבל איש לא ירים את ידו ואת רגלו, כל ימי היותם בשבי. וכאשר ייטב בעיני ד', הוא לבדו כאב רחמן באהבתו ובחמלתו ישוב ירחמנו. אלה המכות אשר הוכתי בית מאהבי' הוא לבדו ירפאם, אלה המוסרות אשר בם יסור יסרני ד',. הוא לבדו יסירם מעלי. ישבו בני ידמו אמר ד', והמוסרות ימאסו כמו מים, יחדו בשמחה וינצחו שיר, ואויביהם תרעץ ימיני, למען ידע ישראל כי לא אלמן הוא מאלדיו ידו הכאיבם וימינו יחבשם, הכם ורפאם, יכירו כל העמים כי בני אל חי המה ומי אביהם, ושב ישראל אל עושהו, ישוב יטה אזנו אל מצות אלוד' אבותיו, ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד.
ועתה, אחרי אשר יודעים אנחנו מפי כל הנביאים האמתיים, את אשר תהי' הגאולה האחרונה העתידה, בשיעור מן השלמות היותר אפשר, ובאופן היותר נפלא אשר כמוה לא נהייתה, עד שאמר ירמי' הנביא (קאפיטל ט"ז פסוק י"ד וט"ו) הנה ימים באים ולא יאמרו עוד חי ד' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ד' אשר העלה את בני יש אל מארץ צפון ומכל המקומות אשר הדחתי אתכם שמה האם לא תגיד לנו הסברא הישרה, שאם הגאולות הראשונות הנה באו בלי שום עזר וסעד מצדנו, בלי שום מרד ומעל במלכים אשר ישבנו תחת שבט התנהגותם, עם היותם משימים עלינו עול ברזל כבד עלינו מנשוא, כאשר אמר ישעיה (קאפיטל מ"ז ח') קצפתי על עמי חללתי נהלתי לא שמת להם רחמים על זקן הכבדת עולך מאד. על אחת כמה וכמה הגאולה האחרונה שאנו מקוים ב"ב, אשר כפי הבטחתנו מפי כל נביאי ד', היו תהי' רבת השלמות הרבה מאותה שבבבל, עצומת הפלאות מאותה שבמצרים, והאומות אשר אנחנו תחת שבטם, מחסד ד' יתעלה מתחסדים עמנו הרבה, ומקילין עולינו הרבה, ועיניהם נשואות עלינו ועל טובות כללותינו ופרטותינו כעל שאר עמי הארץ במקומותם למושבותם, על אחת כמה וכמה שלא תשלוט ידינו במעשה ד' הגדול והנורא אשר הוא עושה עמנו? חלילה! לא במרד ולא במעל יהודא יעלה, לא בחיל ולא בכח ישבר עול יתק מוסרות, לא בשפוך דם, באנוק חלל, ישראל יעשה חיל. אבל, אך הוא העושה נפלאות גדולות לבדו, הוא הבורא לבות יצוריו ומטם כמים ברצונו, אך ימין ד' רוממה אשר אין שיעור ליכולתו, הוא יחל והוא יכל להושיע את ישראל, הוא לבדו ברוב ניסיו ונפלאותיו אשר תהיינה באחרית הימים, יאחד לבות כל דרי ארץ לעבוד עבודתו, ילהיב בקרב כל איש, אש האהבה לבנו בכורו, יטע בלב כולם הכבוד והפאר לעם זו חבל נחלתו, המורא והחתת מאיש אשר רוח אלדים בו, אשר צדק אזור מתניו ואמונה אזור חלציו, אשר חכמה ובינה, גדולה וענוה, גבורה וצדק, הוד וחן, בו יתאחדו, כולם יענו ויאמרו אליו משול בנו גם בנך גם בן בנך. ומברכותם יבורך ישראל בשובו לירושלים עיר הקדש, ובן ישי בראש נושא כתר מלוכה, מהולל מרבבות יושבי תבל, מפואר מכל אום, דגל השלום הולך לפניהם, וד' בראשם, הוא היום אשר אמר ד'.
והנה אין כל חדש תחת השמש, כלומר שלא יבא שום דבר תחת השמש, אשר לא נמצא לו ערך עם ענין מהענינים אשר כבר הי' בימים שעברו, ודבר זה נתאמת גם בענינינו. הנה אמרו לנו חז"ל ששלמה המלך מלך בכל כפת העולם כולו, וסופרי העמים עם שלא הזכירו שהיתה ממלכתו, כללית. בזאת הודו שכל ארצות המזרחיים היו שומעים בקולו ולא שינו את תפקידו ואיככה באה לו הממשלה הגדולה הזאת ל לא בחרבו ובקשתו, כי לא שמענו ולא ידענו משום מלחמה אשר הי' לו עם זולתו, ולא הי' כדוד אביו אשר לבו כלב הארי וכמעט כל ימיו לא השיב חרבו אל נדנה, ועם זה לא היתה ממשלת המלך דוד גדולה כממשלת בנו המלך שלמה אשר ישב כל ימיו על כסאו בהשקט ובמנוחה, סבוב מכל מיני העונג הוכן עליהם הנו לקבלם, ואיככה נהייתה הממשלה הזאת– י אין זה כי אם רוח ד' אשר מלא את לבבו חכמה ודעת ותבונה מכל אשר היו לפניו. עוצם החכמה הזו. היא הגביהתהו בעיני כל המלכים מרחוק ומקרוב, אשר הרגישו בנפשם היות ערך מעלת איכות עצמם פחות' מאד, לעומת האיש הזה המפליא בחכמתו ובתבונתו כל רואיו וכל שומעיו, וחשבו את עצמם מכובדים ומוצלחים בהיות עליהם שבט מושלים מחוטר חכמה הלזה. וכמה חזקו חרצובות קשרי ההשתעבדות האלה אשר יד האהבה קשרם, מנחושתי הלחץ אוסרו בם על ידי דוד אביו מהתגברותו עליהם.
ואחרי אשר ידענו זאת באמתת היותו מאדונינו המלך שלמה, מה, נפלאת היא בעינינו על האיש האלדים הזהו משיח אלדי יעקב, אשר כפי אשר הציג אותו הנביאים הקדושים לנגד עינינו, הננו רואים שמלבד אשר ישגה בחכמתו הרבה על המלך שלמה ועל כל אשר היו לפניו, עוד יושלמו אצלו כערך חכמתו כל המדות הטובות כולם, עד אשר לא תתראה בנוגה אור שמש חכמתו, וצדקתו, וענותו, וכל מדות נפשו, אף עב קטנה ככף איש, מה נפלאת היא כי תפול חתיתו מגודל התרוממות נפשו על כל מלכי ארץ, כי יראו קוטן ערכם נגד גדול היצורים הזה, ויתכבדו, וישמחו, בראותם עצמם תחת שבט חכמתו יחד נקהלו, כי ישמעון שמעו ורגזו וחלו?
מן הנסיון, הנה זה קרוב לאלף ושמנה מאות שנה אשר הוגל ישראל מעל אדמתו ואפרים בעמים הוא יתבולל ובו מלכים ישורו. באותן הימים הרבים ההם. כמה שינויים נתהוו על פני כל הארץ, כמה עמים שברו עול מלכיהם, כמה עבדים התפרצו על אדוניהם, וכמה אדונים רחצו רגלי עבדי עבדיהם. אך אחת מעט היא, היא שה ישראל הנאלמה, אשר עם שהיו כמה פעמים רוב האומה מקובצים יחד, ויהיו כארבה לרוב, ומזרע דוד הי' עליהם לראש, כמו בימי הנשיאים וראשי גליות עם כל זה לא עלה על לבם מימיהם לצאת חפשי, ולקשור קשר להשיב המלוכה אליהם. אבל נאמנים היו כל עת בעבודתם למלכם ולאדוניהם, לא הרימו קרן, לא נשאו ראשו, סבלו עול הברזל אשר הוטל על צוארם, ואכזריות חמה אפר שופך על נפשם בעתים הראשונים, מהגזרות והחרמות והשמדות ר"ל, באהבה, כי ידעו אשר יד ד' עושה כל אלה, הוא אמר ויהיו, ביום ההוא ישעה האדם אל עושהו ויט שכמו לסבול.
אמת שמצאתי כתוב בקורות העתים אשר לרומיים, שבימי טריאנוס הקיסר, קשרו עם יהודה קשר בעיר הגדולה אלקסנדריא של מצרים ועלה עליהם והרג בהם יותר ממאתים אלף. אבל בראשון אין מביאין ראי' מעיר פרטית על הכלל, שלא היו בקשר הזה.
ובשנית, שמחתי במצאי במדרש ריש אסתר מעשה זו ממש בענין נכון שלא הי' בהם שום עון אשר חטאו, אך אנשי רשע התעוללו עלילות עליהם, אשר לא עלה מימיהם על לבביהם.
וזה לשון המדרש טרכינוס שחיק עצמות ילדה אשתו בליל תשעה באב והיו כל ישראל אבלים, נשחק הולד בחנוכה, אמרו ישראל נדליק או לא נדליק, אמרו נדליק וכל מה דבעי לימטי עלן, ימטי, אזלין ואמרין לישנא בישא לאשתו של טרכינוס, אילון יהודאין כד ילידת הוון מתאבלין, וכד מית ולדא אדליקו בוצינין, שלחה וכתבה לבעלה עד דאת מכבש ברבריין, בא וכבוש אילון יהודאין דמרדו בך, סליק לאילפא (ספינה) וחשוב למיתי בעשרה יומין ואייתי רוחא בחמשה יומין הקיפן לגיונותיו והרגן, עכ"ל. ואין ספק שזה שקרא אותו המדרש, טראכינוס, הוא בעצמו זה שקראו אותו בספרי הקורות טראיאינוס, שאין כאן רק שינוי קצת בהברת הלשונות.
ומה שאמרו בסוכה ריש פרק החליל מהריגת אנשי אלקסנדריא בימי אלקסנדרוס מוקדון, הוא אותו המעשה עצמו שסופר במדרש זה, רק שנפל טעות פה או פה (עיי' אברבנאל בהקדמה לספר מלכים) בהתחלפות השמות. תדע שהרי באותו מקום שם במדרש אמרו:
ארשב"י בשלשה מקומות הזהיר הקב"ה את ישראל שלא, לשוב למצרים, הראשון, כי את אשר ראיתם, את מצרים היום לא תוסיפון לראותם עוד. וכו', והשני, וד' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, ובשלישי, והשיבך ד' מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה, בשלשתן כפרו ובשלשתן לקו. הראשונה בימי סנחריב, דכתיב הוי היורדים מצרים לעזרה, השני', בימי יוחנן בן קרח דכתיב והי' החרב אשר אתם יראים ממנה וכו', ובשלישי בימי טרכינוס וכו' עכ"ל. ואם איתא דהאי מעשה דאלקסנדרוס שהביאו בסוכה, מעשה בפני עצמו הוי, הא הוי לי' ארבעה.
והסברא נוטה, שדברי המדרש הוא הנכון, שכפי אשר הסכימו כל סופרי הקורות, אלקסנדרוס בעצמו הניח אבן יסוד הראשון של אלקסנדריא של מצרים, כאשר כבש את ארץ מצרים מיד ממשלת פרס, אחרי הניצוח השני על דריוש מלך פרס, וזה הי' בשנת ששה למלכותו, ולא הי' אלקסנדרוס חי אחר זה כי אם שש שנים, כי יותר מי"ב שנה לא מלך. וקשה הדבר לאומרו שבזמן הקטן הזה של שש שנים, שכמעט נבנתה העיר על תלה, נתאספו שם מישראל עם רב כזה ונתיישבו בסדור הנפלא כמו שהזכיר שם בסוכה, והוא הדגן. אף גם שלא מצינו שהי' מאלקסנדרוס במצרים כי אם זה הפעם הראשון שכבש את הארץ והחל בבנין העיר וקראה על שמו, כי אחר זה הי' הולך וכובש כל מדינות פרס, ונלחם על מלכי הודו ויכניעם, ובשובו מת בבבל. לכן הנרא' שדברי המדרש נכונים שלא הי' אלקסנדרוס אלא טראכינוס או טריאנוס שהי' כמה מאות שנים אחר אלקסנדרוס, ובפרט שנסתייעו דברי המדרש מחכמיהם כותבי הקורות
הרי שלא כאשר ענו כותבי הקורות, שיהודים מרדו באדוניהם, כן הוא, רק לשון שקר ושפתי חלקלקות העידו עליהם דברים אשר לא כן, ואשר לא יזמו לעשות מעולם.
ומה שאמרו בתלמוד שבן כוזיבא מלך בביתר שתי שנים ומחצ' עד שכבשוהו, כפי הנראה מדברי המדרש איכה לא היתה נלכדה ביתר עדיין בעת הזאת, עד שיכול אמיץ לבם מלהמסר ביד אויב להקרא בשם מרד, שאמרו שם על הפסוק בלע ד' ולא חמל, חמשים ושתים שנה עשתה ביתר אחר חורבן הבית ולמה נחרבה? על שהדליקו נרות לחורבן בית המקדש, ואמר שם ששמחו שעתה כאשר נחרבה ירושלים, יהיו הם המטרפולין של מסחר וקנין כאשר היתה ירושלים מלפנים ע"כ ע"ש. באופן שלא הי' מלכות בן כוזיבא ענין מרד במלכות כלל, אבל הי' חרבן מלכותו סוף חורבן מלכות ישראל.
ודברים אלו עולים יפה להוציא מלב האומרים שר' עקיבא שהי' מעשרה הרוגי מלכות, בדין נהרג, על שהי' מורד במלכות לפי שנטה אחרי בן כוזיבא. ולפי הדברים שדברנו הנך רואה שאיננו כן, וחלילה, חלילה לחשוב על התנא האלדי ר' עקיבא בן יוסף שהי' מורד במלכות. אבל, שהי' נוטה אחרי בן כוזיבא הוא אמת, אלא שבשעת מלכות בן כוזיבא בביתר, עוד לא הוסרה עטרת מלכות ישראל בעת הזאת, ולא בא עדיין צר ואויב בשערי', והי' ר' עקיבא דומה, שלא תנוצח העור הזאת לעולם, אבל בן כוזיבא שהי' גבור בגבורים וחכם שבחכמים והי' מזרע דוד ושלמה שהי' מולך בעת הזאת בביתר, הוא יציל את העיר ויהי' בתחילה מלך בביתר, ואח"כ יתגלו אותות השמים ויהי' ד' למלך על כל הארץ ויהי' בן כתיבא המלך המשיח, כמו שאמרו בסנהדרין (דף צ"ז ע"ב) שהי' ר' עקיבא דורש מה שאמר חגי:
עוד אחת מעט היא ואני מרעיש את השמים ואת הארץ, שניבא על בן כוזיבא שיהי' משיח, כלומר קודם שיבא משיח עוד יהי' מלכות אחת ומעט היא, זה בן כוזיבא שמלך בביתר, ואח"כ אני מרעיש את השמי' ואת הארץ, כמו שאמר הנביא ונתתי מופתי' בשמים ובארץ, ואז יתגלה בן כוזיבא למשיח אלד"י יעקב, כן חשב ר' עקיבא וטעה, כי נלכדה ביתר אח"כ ובן כוזיבא נהרג. באופן שלא הי' ר' עקיבא מורד במלכות חלילה, אבל הי' נאמן למלכו ולאדונו, דהיינו לבן כוזיבא שמלך בצדק ורצה להציל את עמו מיד שוסהו. ולחנם התאכזר הקיסר האכזרי הזה עם אותו צדיק זכרונו לטוב.
אבל שמרדו ישראל בשום מלכות אשר היו חונים תחת שבטו, זה לא נשמע עוד מעולם, והוא מטעם שעל זה נצטוו בשבועה כמאמר התלמוד כתובות שהבאנו למעלה, שהשביע אותם הקב"ה שלא ימרודו באומות העולם, ואמר להם, אם אתם מקיימים את השבועה מוטב, ואם לאו הריני מתיר את בשרכם כצבאים וכאילות השדה.
ועל פי הדברים האלה האמורים באמת וצדק, מקרא אני דורש יפה יפה:
ב"ה, דהנה בנס אסתר הננו רואים מה שיש בו מן הקושי מאד. דכאשר גזר המן, על היהודים לאבדם, כתיב:
ויקראו סופרי המלך בחדש הראשון וכו' בשם המלך נכתב, ונחתם בטבעת המלך, ונשלוח ספרים ביד. הרצים אל כל מדינות המלך להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד וכו'. וכאשר על ידי תשובת, ישראל ותפלת מרדכי ואסתר נתהפך עלינו הגלגל לטוב, כתיב:
ויאמר המלך אחשורוש לאסתר המלכה ולמרדכי היהודי הנה בית המן נתתי לאסתר וכו' ואתם כתבו על, היהודים כטוב בעיניכם בשם המלך וחתמו, בטבעת המלך, כי כתב אשר נכתב בשם, המלך ונחתם בטבעת המלך אין להשיב ויקראו סופרי המלך בעת ההיא וכו' ויכתוב בשם המלך ויחתם בטבעת המלך וכו' אשר נתן המלך ליהודים אשר בכל עיר ועיר להקהל ולעמוד על נפשם להשמיד להרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם טף ונשים ושללם לבוז וכו' ע"כ.
וכל הרואה ובוחן בדברים אלה, יראה שיש במקראות האל' דברים מתמיהין מאד. דהלא בספרים שכתב המן על היהודי' כתוב:
בשם המלך אחשורוש נכתב ונחתם בטבעת המלך, ומה זה א"כ שאמר אחשורוש בהתהפך הענין, למרדכי ולאסתר, ואתם כתבו על היהודים וכו' בשם המלך וחתמו בטבעת המלך, כי כתב אשר נכתב בשם המלך אין לשנות, הא כיון שאין לשנות הספרים הנכתבים בשם המלך והנחתמים בטבעת המלך, לא הי' אפשר לו לשנות דברי המן, ואיך צוה כאן למרדכי ולאסתר שהמה יכתבו כטוב בעיניהם בשמו ויחתמו בשמו, אחרי שכל זה לא לעזר ולא להועיל יהי' לבטל ספרי המן. וגם על מרדכי ואסתר יקשה שעשו כן וכתבו בשם המלך וחתמו בטבעתו הספרים השניים, הא כיון שלא הושבו הספרים הראשונים שכתב המן, לא הועילו כלום בתקנתם.
ועל כולם יקשה מאד, מה זה אשר כתב מרדכי בשם המלך, אשר נתן המלך ליהודים לה קהל ולעמוד על נפשם וכי מי זה עצר את ידם אף בלא פקודת מרדכי להקהל ולעמוד על נפשם? הלא כל יראתם וחרדתם הי', שאחרי ששלח המן הספרים שלו אל כל עם ועם מדינה ומדינה, באופן שכל האומות של שבע ועשרים ומאה מדינה מלכות אחשורוש, היו עתידים ליום הזה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודי', ואיך יעצרו הם כח אשר עם מיעוטם והתפזרותם אינם אפי' כערך שני חשיפי עזים מול רבבות גדודי עמים רבים העומדים עליהם לכלותם, לעמוד על נפשם והצל לקוחים למות ואיזה תרופה הגיע עליהם מאגרות מרדכי, אשר כתב להקהל ולעמוד על נפשם, הלא הזה היו מתייראים? ואם גדול הי' מרדכי בבית המלך, היה צריך לבקש שחילי צבאות המלך יעמדו על ימין היהודים לעזרם ולהושיעם בעת צרה לא שיניחם כאשר היו בלי שום תוספת תועלת, וכל דבריו וספריו אך דבר שפתים הוא. כבר ראינו מה שכתבו המפרשים הגדולי', ודבריהם כדבש מתוקים, אבל עם זה עדיין לא הונח דעתנו בהם להתיישב כראוי על דרך פשוטם של מקראי קדש אלו.
אבל לפי דברינו אלה אשר באו פה, יבא הכל יפה ופשוט ומכוון על אמתתו. הנה מעת היתה ישראל לקדשו, מנוסים ועומדים היו בכל עת, כי לא בכח יגבר איש, ולא בחרב ובחנית יושיע ד' את ישראל, כבר נלחם ישראל עם סיחון ועוג וחיליהם גדולי הענקים והגבורים, כבר נלחם ישראל עם כל מלכי ארץ כנען העצומי' והרבים, כבר הכה אחאב עם שבעת אלפים איש, מאה אלף רגלי מחיל ארם, והנשארי' נסו על נפשם, כבר הרעים יונתן עם נערו אל כל מחנה פלשתים ויהומם והיו למשיסה לנו, וכמוהם הרבה. באופן שכאשר גזר, המן על היהודים, לא הי' להם להמס לבבם כדונג מפני האש, אבל עם הרבות התשובה והתפלה, היו להם לבטוח בד' אשר לו לבדו המלחמה והי' להם לחזק לבביהם ולבטוח באלדיהם אשר לא יטוש את עמו בעבור שמו הגדול, ולערוך מלחמה ביום קרב מול כל הקמים עליהם
אמנם באמת, לא חסן וגבורה הי' חסר, לא החיל ואמיץ לב אשר הי' להם בארצם, כולו כלה ואיננו. אכן השבועה שאמרנו למעלה שהשביע ד' את ישראל בלי שום תנאי, שלא ימרודו באומות בכל עת גלותם, היא אשר אסרה את ידם לבלתי ירימו יד או רגל למרוד במצות המלך. ואם חמת מלך מלאכי מות. ולפי שבאו ספרי המן בשם המלך ונחתם בטבעת המלך, לא היו רשאים להוציא חרב מתערה להציל את עצמם ולסמוך על הנס, כי אז הוסיפו חמת ד' עליהם בעברם על השבועה אשר השביעום, והיא לא תצלח. לכן היו טומנים ידיהם בצלחת לבלתי ימרודו במצות המלך. ולא הי' כחם אלא בפה, להרבות בתשובות וצומות ולבקש מד' שירבה להשיב אפו, והוא יגאלם מיד צריהם.
וכאשר חסד אל סבב הגלגל וירד המן ומרדכי עלה, ואסתר בקשה מאת המלך להשיב את הספרים מחשבת המן בן המדתא וכו', אמר המלך להם:
ראו, שאת אשר הי' ביכולתי לעשות לכם, עשיתי, הנה בית המן נתתי לאסתר ואותו תלו על עץ, ואתם ג"כ תכתבו על היהודים כטוב בעיניכם בשם המלך, ר"ל בטוב בעיני חכמתכם, כי תדעו שכתב אשר נכתב בשם המלך אין להשיב, ואם כן הפקודה הנכתבת ע"י המן בשמי ונחתם בטבעתי אין להשיב עוד, לכן תכתבו כטוב בעיני חכמתכם על דבר היהודים שיהי' להם להועיל.
והמה בחכמתם וצדקתם כן עשו, שלא השיבו הספרים הראשונים כלל, אלא שבספרים הראשונים לא הי' כתוב, רק שהמלך צוה להשמיד את היהודים אבל לא צוה את היהודים שלא יעמדו על נפשם להציל את עצמם, אך היהודים היו יראים מחטוא לד' בהרימם יד נגד מצות המלך, ולכן לא הכינו את עצמם למלחמה כלל, על זה כתב מרדכי בפירוש בשם המלך ונחתם בטבעת המלך, שהוא, ר"ל המלך. מרשה את היהודים להקהל ולעמוד על נפשם להשמיד וכו' את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם:
שדבר זה אינו מתנגד כלל לספרים הראשונים. וכיון שנתנה להם רשות מאת המלך לעמוד על נפשם, והיו יודעים שלא יהי' להם עון בדבר זה, לא חששו לבקש עוד מאת המלך עזר וסעד, אבל שמו באלדים כסלם, בטחו בישועתו, וישובו ויחיו העצמות היבשות, שבו ונתעודדו הלבבות הנרדמות, וילבשו חיל ויאזרו גבורה, ומי יתייצב לפני בני אל חי עת עיניהם אל אביהם שבשמים, ובימינם חרב נוקמת? וכן הי' להם כי הפיל ד' חתת ומגור מסביב להם, יראו שונאימו ויבושו ויחגרו ממסגרותיהם, ומה נראתה השגחת הש"בה בזה, ועוצם נסיו ונפלאותיו בימי הגאולה האלו, כי מראשית, כל גויי הארץ קמו להשמידם, וישראל, כאשר אמרו חז"ל לא שלחו יד רק בזרע עמלק, ואין איש מכל העמים אשר עלה על לבבם לעמוד לבני עמלק לעזרה, כי יראה ורעד יבא בם, ויתחבאו, ולא יראו החוצה. כן הוא ענין הכתובים בלי ספק, והוא פשוט ומקובל מאד ב"ה.
היוצא מכל מה שנתברר מן המקרא, מן הקבלה ומן הגמרא, מן הסברא, ומן הנסיון הוא כן, שטרם ישמעו פעמי רגלי משיח צדקינו, הוא המרומם על כל יתברך ויתעלה שמו, על ידי סבותיו המפליאים, יסיר חילוק האמונות מעל פני כל הארץ, ויכירו וידעו כל העמים כי ד' הוא האלדים לבדו בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. ואולי יהי' ההתהפכות הזה ע"י מלך המשיח עצמן, באופן שיהי' המשיח אחת מהסבות לאחדות הלבבות הלזה, שלעוצם חכמתו ורוח אלדים אשר בקרבו, יהי' לו יכולת על לבות בני האדם להטותם לרצונו כחפצו, כמו שהעיד עליו הנביא (ישעי' י"א) והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע, ר"ל שלא כשאר המלכים, בחיל וכח יכבוש ארצות, אבל בשבט מוסר וחכמה שבפיו יכה ארצות ויביאם תחת רגלו, וברוח תבונה אשר יענו שפתיו להוכיח הרשע ולהראותו רשעתו, בו ימיתהו, בזה אין אנו יכולין להכריע ואין תועלת בהכרע' זו. זה הוא ברור ומוכרע שמבלי טהרת הלבבות כולם להמליך עליהם ד' אחד, לא יקוה האיש האלדים הזה, וזה הוא העיקר המקוה, שכל טוב הזמניי, וריבוי הכבוד, ושוב ישראל וירושלים לתפארתם, הכל טפלה לו, ר"ל לאחדות הלבבות הלזו.
והנני מוסיף להביא לך ראי' ברורה על כל זה. דהנה כל התלמוד, ספרי ההגדה, והקבלה, פה אחד להם שהעיקר שיש להאדם להתאונן בגלות היא גלות השכינה. ענין גלות השכינה הזה, עם שאמתת איכותו נסתר במסתרי הסוד והתעלומה, אשר לא יסתר שם איש כמוני. ואנכי לא אראנו בעיני הכהות, עם זה, גם הנגלה שבו הוא אמת וברור לעיני כל.
והנה חילוק האמונות אשר אמרנו, הוא הנקרא גלות השכינה לפי פשוטו הנגלה. לפי שהקב"ה מלא כל הארץ כבודו, ר"ל, שעל כל אשר על פני הארץ, יתראה כבוד אלהותו, שאלמלא רצונו יתברך, אשר ברא היסודות וסדר טבע הרכבותיהן, לא היתה הארץ, ארץ, ולא המדברים מדברים, ולא החיים, חיים, ולא הצומחי', צומחים, ולא הדוממים, דוממים, כי ישובו היסודות למקורם, והם עצמם לאין, ומוט התמוטטה ארץ. באופן שעל כל הוה מעל ומתחת ד' עליו יראה. וזה הענין נקרא לדעתי הקלושה שכינה, כלומר האלהיות השוכן על כל כללי ופרטי הבריאה. וכשימצא מי שאינו מאמין באלוד' האמתי, א"כ הוא נותן כבוד השכינה הלזו ללא אלהי אמת, וגלה א"כ כבוד השכינ' ממקומה. ולכן כל עוד שלא נתאחדו עמי הארץ באמונתם באלדי' אמת, השכינה בגלות אצל אותם האנשים או האומות הזונים אחרי אלדי"ם אחרים.
אמנם כל עוד שהיו ישראל שרויים על אדמתם, ואוחזים באמונתם, והיה הבית המקדש על מכונו אשר נראה בו מפלאות שפע השם עליו, כל עמי הארץ היו מודים היות הוא יתברך באחדותו, אלדי ישראל, אך שיהי' אלוד' גם עליהם, ושכל הארץ נתונה היא תחת ידו יתברך, זה לא היו מאמינים. כאשר אנו רואים שנבוכדנאצר אמר בפירוש (דניאל ג' כ"ט) ומני שים טעם די כל עם אמה ולשון די יאמר שלה על אלההון די שדרך וכו' כל קבל די לא איתי אלה אחרן די יכל להצלה כדנה, ואמר עוד (שם ל"ג) אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין מלכותי' מלכות עלם ושלטני' עם דר ודר. וכן אמר דריוש (שם ו' י"ז) אלהך די אנת פלח ליה בתדירא הוא ישיזבינך, ואמר עוד (שם פסוק (ך"ז) מן קדמי שים טעם די בכל שלטן מלכותי להון זאעין ודחלין מן קדם אלהי' די דניאל, די הוא אלהא חיא וקים לעלמין ומלכותי' די לא תתחבל ושלטני' עד סופא. ובכל זאת לא מצינו שנתגיירו נבוכדנאצר ודריוש, כי הם לא הודו רק שהוא יתברך אלהי ישר אל לעד עד אין סוף, אבל לא שיהי' אלוד' גם עליהם. באופן שגם בהיות ישראל שרויין על אדמתם היתה כבוד השכינה חצי' גלוי' וחצי' מכוסה.
אבל כשגלו ישראל בעונותם, גלה כבוד השכינה גם מישראל, והיו האומו' תולים גם קיום האום הישראלית מיכולת אלהיהם. נמצא גלות השכינה שלמה בעו"ה. וזה מה שאנו מבקשים בהתחננותינו על צאת השכינה מגלותה, למה יאמרו הגוי' אי' אלהיהם, כלומר עתה יאמרו הגוים אי' נראה האלהיות של אלהיהם של אלו וזה כונת מה שאמרו ז"ל שאין השם מלא עד ימות המשיח שעליו נאמר והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי שמי ד'. ר"ל, שלא תתראה במילואה שלמות אלהיותו על כל צדדי הבחינות שעליו מורה השם העצם, עד עת קץ, שכל העמי' יכירו וידעו, שאת אשר נראה מהאלהיות על כל קצוי הבריאה, הוא אלדי האמת ואין עוד. זה הוא ענין גלות השכינה וגאולתה לפי פשוטו של דבר, וכל המקראות והמאמרים אשר יבואו בזה הענין מכוונים על הפשוט המושכל הזה (אך מה שאמרו שעתה הוא יו"ד ה"א, ולעתיד יהי' הוי' במילואו, זה אינו יכול להתברר לפי פשוטו, ואך אותן העינים הטהורות אשר זכו לראות בפנימית אור האמת, המה יביטו יראו).
ומעתה אמור, כבוד הרב וכבוד התלמיד, כבוד מי קודם? ל ואיך יעלה על הדעת שהגאולה האחרונה הלזו, אשר אנחנו מקוים במהרה בימינו, אשר תהי' גאולה לשכינה וגאולה לישראל, שתהי' גאולת ישראל קודמת לגאולת השכינה. ודאי לית מוחא סביל דא.
באופן שברור וצלול מקראי ומסברא, שאך לאור הגדול הזה, המאחד לבות כל אנשי הארץ לאמונת אלדי ישראל, יבא משיח אלדי יעקב, וטרם שיגלה האור הנעים הזה (שהוא לדעתי האור הגנוז מששת ימי בראשית שאמרו) עקבות משיחנו עדיין לא נודעו. וגם אחרי שיתגלה האור הגדול הזה אין אנו רשאין לצאת חפשי מעצמינו, או לסייע אפי' שום סיוע שאין בה ממש למהר החופש ולקרב הגאולה, כי זה ענין מרד, ואנחנו מושבעים בשבועת האלה האמורה שנהי' משועבדים לאדוני כל אום ואום אשר בצלם נחי' עד עת קץ. עד אשר יערה עלינו רוח ממרום, ופי ד' יצוה להושיבנו באהלינו כימי מועד, אז יהיו בל העמים שפה אחת ודברים אחדים, והי' כו יאמרו אלינו עלו ועלינו
נמצא, כל עוד שיהיו על הארץ, ישראלים צדיקים ושאינם צדיקים כל עוד שימצאו עממים שאינם מאמינים בדת ישראל כלל, אנחנו יודעים בבירור שעדיין לא קרבה ישועה. עד אשר יבא דבר ד' ונהורא עמי' שרי' ויקויים בנו ועמך כולם צדיקים, עד אשר תזרח השמש יאספון כל עממי ארץ ובאו וראו את כבוד ד' והקדישו את אלד"י יעקב ואת אלד"י ישראל יעריצו, אז נדע כי תראה ותקרב ותבואה עצת קדוש ישראל ונדעה. ואשר תגיע בבירור תור הנעימה הלזו, הבטיחה לנו תורתנו וכל נביאנו וחוזינו, ואנחנו מאמינים אותה בטח, בלי שום אופן הסתפקות איככה? ע"י טהרות המחשבות והתהפכות הלבבות על ידי יוצר הללבות. ומתי? בעת ובעונה וברגע המכוונת אשר לפי שלמות חכמתו הנעלמה תהי' ראוי לכך. אבל הנוכל לחכות על ההתהפכות הנפלא הלזה שיבא פתאום, עד אשר נחכה עליו בכל יום? וכי מה זה יעצור אותנו מיחל לאלדינו? פליאת הענין? היפלא מד' דבר? היפלא מבעל היכולת כלו, היכולת על לב האדם? היפלא מבורא כל יש מאין, כרגע, לצות על עיני האדם. הפתחו! ויפתחו, ועל לבות האבן, ויהיו בשר דז ואם הוא הבטיחנו ואת הצפוני ארחיק מעליכם, ועוד:
כי אז אהפוך כל העמים שפה ברורה יחד לקרוא כלם בשם ד' ולעבדו שכם אחד, האמור נאמר שיהי' כחו מוגבל בזמן ל חלילה וחלילה?
זאת היא האמונה השלמה האמתית במשיח צדקינו אשר לציון עיר קדשינו יביאנו ברינה, היא האמונה השלמה שהיא חובה על כל איש ישראל להאמינה. כי ממנה יתד ממנה פנה.
ועתה, גשו נא אלי אחי! שמעו מלכים ורוזנים למדו לקח, וכל עמי הארץ, הקשיבו. אשר אמרו לכם אלה הדוברים על צדיק עתק, היות אמונת ישראל במשיחם, מתנגדת לחיובם באהבת המלך וארצו, ראו עתה כי לא כן ידברו. ראו נא מתוך אלה הדברים הברורים כשמש ב"ה, כי מלבד אשר לא ירופפו קשרי חיוב הישראלי לאהבת המלך וארצו, ע"י האמונ' היקרה הלזו אבל עוד תתחזקנה חרצובות אלה הקשרים על ידה, יען וביען ידי כל איש ישראלי אסורות בחבלי מצות ד' עליהם, לא לבד לבל יראה ובל ימצא במו שום מרד ומעל באדוניהם אשר השביע אותם ד' על ככה בשבועת האלה החמורה, אבל גם להתפלל על רב שלום מלכם וארצם, כי ד' צוה עליהם על ידי נביאיו הקדושים להיות למו לחק עולם אשר לא יעבורו
והנה גם אחרי בא יום ד' הגדול והנורא המקוה מאתנו בכל יום שיבא, אשר יטהר מחשבות הלבב יחד לעבוד את ד' האחד שכם אחד:
גם אז אין אנו רשאים לשלוח יד ולהעזר מעצמינו על ידי התהפכות הנפלא הזה, אך גם אז צריכין אנו לישב השקט שאנן לבל נשנה פקודות רות המושל אשר עלה עלינו בכל עיר ועיר מדינה ומדינה, עד אשר כל אום ואום, כל שר וכל שוע, מרצון נפשם הטוב ולגודל אהבתם אשר מרוח ד' תתלהב בלב כולם לעם זו חבל נחלת שדי, ישראל עם קרובו, ישלחונו או יביאונו בעצמם לדורן ותשורה אל בית אלדי יעקב, ובשפתים מלאות ברכה, ובידים נוטפות מור האהבה והשלום, ישימו כתר מלוכה על ראש משיחנו, אשר רוחו הטובה תנחנו. באופן שאין אנו מוחלים אלא שישלחונו ברצון נפשם לי רו שלי' עיר קדשינו ותפאתנו, וימליכו ברצון נפשם הטוב את בן דוד משיח צדקינו. ואם לא ירצו מרצון נפשם הטוב, אף כשנהי' רואי' היות לאל ידינו לעלות אל ירושלים בכח ובזרוע רמה, אין אנו רשאים לעשות מצדנו כל מאומה, לבל נעבור את השבועה אשר השביענו אלודי אבותינו.
עתה אתם אוהבי אמת! מלכי ארץ ורוזנים תבל! שימו כל הדברים האלה על לב, בם התבוננו בינה, וראו ראו ואל תדעו עם ולשון האגוד יותר במצות חיוב אהבתם אל אדוניהם ואל ארצם במצות חיוב אהבתם אל אדוניהם ואל ארצם במצות אלוד' עליהם, מאום הישראלית הבחונה מדור דור על השתעבדותם לאדוני ארצם ועמם בנפשם וגופם ומאודם. אבל, אין אוהב את אדונו וארצו, ואין עובד את אדונו בכל לבבו, יותר מהישראלי, ואך הישראלי המאמין והמייחל יום יום על ביאת משיחנו גואלהו ושוב ישראל אל נוהו.
וכי ישאל לבבך:
אם כפי מה שאמרנו, מלבד שאסור לנו למעול מעל במלכינו, עוד אנחנו מצוים להתפלל איש איש בשלום מלכו וארצו, אם כן מדוע כשאנו מתפללין יום יום ערב ובוקר וצהרים איננו חודלים בשום פעם מלהתפלל על ירושלים ועל צמיחת קרן בן ישי. ועל שלום המלך וביתו אין אנו מתפללים רק פעם אחת בשבוע, דהיינו בשבת קדש, שחזן הכנסת מברך את המלך וביתו ועמו וארצו, וכל העם עונים אחריו אמן (ומבואר בא"ח סי' רצ"ט גבי הבדלה) דזה, ר"ל שיברך האחד והאחרים יענו אמן, יותר טוב משיברך כל אחד ואחד בעצמו, משום ברוב עם הדרת מלך יעוי"ש).
אף אני אשיב אמרים לך, שעד שאתה שואלני ממה שאין אנו מתפללין על מלכי ארצינו זולתי מדי שבת בשבתו, תיקשי לך דידן אדידן. הנה בעוד הי' נצר בית דוד יושב על הכסא, ירושלים על מכונה, ובית ד' בנוי לתלפיות, הקרבנות קרבים, הלוים בדוכנם, וישראל במעמדם, הנה היו כל עניני הקרבנות על דבר כפרת החטאים, זה בא על עשה וזה על לא תעשה וזה על טומאה, וזה על הרהורי הלב וכדומ', אבל לא נשמע שהי' בכל השנה קרבן אחד או תפלה אחת לבקש מאתו יתברך על קיום מלכות בית דוד והצלחת מעמד בית ישראל, זולתי בימי החג שהקריבו שבעים פרים וביום השמיני העצרת פר אחד, ואמרו ז"ל שהיו שבעים פרים עבור שבעים אומות וביום השמיני פר אחד עבור ישראל. וביום צום כפור כשהי' כהן גדול קורא אמרו במשנה ביומא ריש פרק בא לו, ובסוטה (דף מ' ע"ב) וקורא אחרי מות ואך בעשור וכו' ומברך עלי' שמנה ברכות, על התורה ועל העבודה ועל ההודאה, ועל מחילת עון, ועל המקדש בפני עצמו, ועל ישראל בפני עצמן, ועל ירושלים בפני עצמה, ועל הכהנים בפני עצמן, ועל שאר התפלה והאי על שאר תפלה מפרשי בגמרא שם:
רינה תחינה ובקשה מלפניך על עמך ישראל שצריכין להושע, וחותם בשומע תפלה, וכן בכל שנה השמינית דהיינו מוצאי השמיטה בחג הסוכות הי' המלך עצמו קורא ומברך אותן הברכות עצמן שקורא כ"ג ביום הכפורי', אלא שנותן של רגלים תחת מחילת העון כדאיתא שם בסוטה דף מ"א ע"א תש
נמצא שאנחנו בעצמינו בעת שהי' בית המקדש קיים לא היינו מתפללין על ישראל ועל המקדש ועל הכהנים כי אם פעם אחת בשנה ולמה אנו מתפללין עתה עליהם יום יום.
אבל, באמת אין זו שאלה של כלום. דבשלמא כשהיו ישראל במעמדם והי' הבית המקדש קיים, ולא באה תפלתנו כי אם על התמדת קיומו, ודאי לא הי' מן היאות להתפלל על זה בכל יום. וכי מי שמצא חן בעיני המלך ונתן לו כרך או פלך במתנה יבקש יום יום מאת המלך לבל ישוב לקחתו? כן לא הי' מן היאות לבקש יום יום מאת ד' שיקיים בידינו מה שנתן לנו בעין יפה אבל מדי התחלף בשנה ויוגזר על כל איש הן לרע והן לטוב, ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום, זה הי' מועד הראוי להתפלל גם על ישראל ועל המקדש ועל הכהנים ועל כל עם הקהל שיתקיים גם בשנה הבאה, ולא יוגזר עליהם ענין התחלפו' והשתנו' והתחלשות במעלתם.
אבל עתה כאשר נוטל ממנו כל הודינו ותפארתנו, ובעונותינו שרבו אין מקדש ואין כהן ואין קרבן, וכבוד השכינה בגלות ובחילול בעו"ה כאשר בארנוה למעלה, ובקשתנו באה עתה שיחזיר לנו ד' ברחמיו את מחמדי עינינו אשר לוקחו מאתנו, ויקיים בנו הבטחותיו הנאמנים ע"י עבדיו הנביאים הקדושים, הלא כל המרבה לבכות ולהתאונן על גלות השכינה אשר נתחללה בעונותינו, ולהתמיד בתפלותיו ובקשותיו על גאולתינו ועל פדות נפשינו, הרי זה משובח, אולי יעתר לנו ד' וירבה להשיב אפו, להשיב כבוד שכינתו על מקומה, ולירושלים לזבולו. אשרי כל חוכי לו
והעד הנאמן על אמתת הדברים שדברנו, שלא תמצא בכל תפלתינו שאנו מתפללים יום יום, שום ענין תפלה ובקשה על קיום מעמדנו שלא תתקלקל מכמו שהוא עתה, זולתי בראש השנה ויו"הכ והימים שביניהם אנו מתפללים זכרנו לחיים, וכתוב לחיים, ובספר חיים, גם בראשי חדשים וימי החג אנו מתפללין בתוך תפלת המאורע זכרנו וכו' ופקדינו וכו' והושיענו וכו' אבל בכל שאר תפלת י"ח וברכת שבע בשבת אין אנו מוצאין בו דבר שנתפלל בו על קיומינו וחיינו ופרנסתנו. וברכת ראה נא, אף אם נאמר שלא קאי על הגאולה העתידה, כמ"ש הב"י בא"ח סי' קט"ו, אנו מתפללין על כל מי שהוא בצרה שיגאלהו השם, ובברכת רפאינו אנו מתפללים על החולים שירפאו, אבל לא על קיום בריאות הבריאי', ובברכת השנים אנו מתפללים על הטל והמטר שצריך להתחדש בכל יום, וברכה זו היא כוללת כל העולם, ושאר הברכות כולם על קבוץ הגליות, ומחילת העון ובנין המקדש וכדומה.
הנך רואה בעיניך שאין אנו מבקשים בתמידות, רק על הדבר שלא הי', שיהי', כמו הטל והמטר, או על דבר שהי' עמנו ונאבד בחטאנו שיוחזר לנו, אבל לא על התקיים הדבר בידינו שכבר יש לנו, כי על כגון זה אין מן הראוי לבקש יום יום, אלא בהתחדש השנה שעשוים סדרי העולם להשתנות מגזרת יוצר בראשית, או גם בהתחדש החדש ביום מועד שגם אם נתוספה מלמעל' שפע קדושה, אבל לא יותר. וכנ"ל.
ובדבר הזה תראה תשובת שאלתך:
למה על משיחנו ובית קדשינו אנו מתפללים יום יום, ועל שלום המלך אין אנו מתפללים רק פעם אחת בשבוע? כי הנה המלכים אשר אנחנו יושבים בארצם. הנה הנם יושבים על כסאם אשר אמר ד' להם עלה הנה, בשלום ובמישור, ועמי הארץ מוצלחים תחת שבטם. אם כן אין אנו צריכין להתפלל רק על התמדת קיומם, וזה אין מן הנאות להתפלל עליו יום יום, כמו שלא הי' מן הנאות בהיות ירושלים על מכונה להתפלל על קיומה יום יום, וכמו שאין אנו מבקשים חיים ובריאות והתמדת קיומנו יום יום. לכן בחרו חכמינו הראשוני' הקדושים ז"ל את יום השבת, בהקבץ כל העם יחד בבית הכנסת, ושמחת המנוחה על ראשם, ויברכו את המלך בשמחה וטוב לבב ויתפללו בעדו תמיד כל היום יברכנהו, אבל ענין המקדש וגלות השכינה וקרן בן ישי שנאבדים ממנו בעונינו, עליהם אנו מבקשים יום יום שיוחזרו לנו והנה עינינו הרואות באמת, שוט שוטף כי יעבור על אחד המלכים לא יחדלו הישראלים החונים תחת שבטם מהרבות תפלה עבורם יום יום, לבל יגוף באבן רגלם, ושיעזור ד' את אדוניהם המלך לברכהו בכל משלח ידיו. והדברים האלה ברורים ונאמנים, יפים ומתוקנים, אור האמת עלימו לזוהר, כעצם השמים לטוהר
ועתה אחיל הראיתם את אשר כתב ב בעל הנו גה בחלק השני מספרו עמוד ד"ד, והנני מעתיק לך לשונו ממש, ואחר אגלה מצפוניו ואראך מה שבתוכו.
וזה לשונו שם:
"כי התפלה בעד ארץ מולדתנו היא קדומה בזמן מהתפלה בעד ארץ מולדת אבותינו, אי', כמו שמצינו בדברי הספר אשר שלח ירמי' הנביא לעם בני ישראל אל הגולה (ירמי' כ"ט) ואלה דברי הספר אשר שלח ירמיהו הנביא מירושלים אל יתר זקני הגולה ולכהנים ולנביאים ואל כל העם ביד אלעשא בן שפן:
כה אמר ד' צבאות לכל הגולה אשר הגליתי מירושלים בבלה! בנו בתים ושבו, נטעו גנות ואכלו את פרים, קחו נשים והולידו בנים ובנות, וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תתנו לאנשים, ורבו שמה ואל תמעטו, ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ד', כי בשלמה יהי' לכם שלום, כי כה אמר ד' צבאות אלדי ישראל, אל ישיאו אתכם נביאיכם וקוסמיכם אשר בקרבכם, ואל תשמעו אל חלומותיהם אשר המה מחלמים, כי שקר המה נבאים בשמי, ואנכי לא שלחתים נאום ד', אל תשמעו אל דברי נביאיכם האומרים לכם, לא תעבודו את מלך בבל, כי שקר המה נביאים לכם למען הדיח אתכם, ואבדתם אתם והנביאים הנבאים לכם, אך הביאו את צואריכם בעול מלך בבל ועבדו אותו ואת עמו וחיו, וז"ל הגמרא ברכות דף ד': ארי' פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ונכנסתי לחורבה מחורבת ירושלים להתפלל, ובאו אליהו ז"ל ושמר לי על הפתח, לאחר שיצאתי אמר לי בני מה נכנסת לחורבה זו, אמרתי לו להתפלל, אמר לי, למה לא התפללת בדרך, אמרתי לו, מתיירא הייתי שמא יפסיקוני עוברי דרכים, אמר לי הי' לך להתפלל תפלה קצרה, באותה שעה למדתי ממנו ג' דברים, שאין נכנסין לחורבה, ומתפללין בדרך, והמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה. ופירש שם המפרש וזה לשונו:
ידוע ש"ר יוסי הי' אחר החרבן, ופעם אחת נכנס להתפלל ולדרוש את ד' על חורבן ירושלים, ובא אליו אליהו, והוא כינוי למחשבה והשג', ואמר לו בני מפני מה נכנסת לחורבה זו, ר"ל לקרא תגר על חורבן בית המקדש., והשיב לו ר"י, שאינו קורא תגר רק להתפלל נכנס על בניינו, ואמר לו אליהו ז"ל הי' לך להתפלל בדרך, ר"ל הי' לך להתפלל על קיום והעמדת ישראל בכל מקום שהם והשיב לו ר"י מתיירא אני שלא יפסיקוני וכו', ר"ל מצעער אני על הצוררים אותנו בגלות, והשיב לו אליהו הי' לך להתפלל תפלה קצרה, ר"ל, עיקר הן תפלה על ישועת ישראל עתה בין האומות, וזה שאמר ר"י:
באותה שעה למדתי ממנו ג' דברים, למדתי שאין נכנסין לחורבה, ר"ל שלא להתפלל עיקר על חורבן בית המקדש, ומתפללין בדרך, ר"ל שייטיב ד' עמנו בגלות, ולזה תקנו לנו אנשי כנה"ג ברכת ראה נא בעניינו וחותם בה גאל ישראל, ואין הכונה בו על גאולה ממש, רק על הצלותינו מצרות הגלות, וכן פירשו המפרשים במס' מגילה עכ"ל. הנה לכם אחי ועמי! אף שדמוע תדמע כל עין בר לבב, בזכרו עיר קדשינו שרופה, שערי' שוממים, ועלינו לומר עם הגולים:
אם אשכחך ירושלים וכו', ע"כז ראשית תפלתנו בזמן צריך להיות על ארץ מולדתנו אשר אנחנו דרים עלי' עתה, להתפלל תמיד בשלומה ובשלום הכלל, ומרע"ה אמר ובקשתם משם וכו' כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך ועיי' בהרשב"א תענית פ"א ובכתובות פי"ג וז"ל:
ג' שבועות השביע הקב"ה את ישראל שלא יעלו בחומה. ושלא ידחקו את הקץ, ושלא ימרודו במלכות ופירש"י ז"ל, שלא ידחקו את הקץ שלא ירבו בתפלה על כך" עכ"ל.
עתה, דעו נא וראו כי רעה זה מבקש. מוסך חמאת פתנים במעט דבש לצודד נפשות ולהפילם במכמרתו. דובר שקרים, ומקלקל פתגמין חריצין, אשר אמרו חכמינו בעלי התלמוד וגדולי מפרשיו ז"ל, להעמיד דברי הבליו, ולהשריש שורש פורה ראש ולענה בלבבות עם ד' אלה, למען המעיד אשורם מנתיב החיים, ולהוליכם בדרך חושך וחלקלקות, אשר בחר לו הוא. הוא האיש אשר אינו מאמין בנבואת מרע"ה, ובכל דברי הנביאים הקדושים אשר רוח ד' דיבר בם, אשר הבטיחנו על הגלות המלך המשיח, ושוב ישראל אל אדמתו, העיר הקדש על תלה, ובית מקדשו לתפארתו. הוא האיש אשר פגם באחת עיקרי האמונ' אשר עליו אמר הרמב"ם ז"ל אחר כותבו שלש עשרה העיקרים וזה לשונו:
וכאשר יאמין האדם אלה היסודות כולם ונתברר בה אמונתו בהם הוא נכנס לכלל ישראל ומצוה לאוהבו ולרחם עליו ולנהוג עמו בכל מה שצוה הש"י איש לחבירו מן האהבה והאחוה, ואפי' עשה מה שיכול מן העברות מחמת התאוה והתגברות הטבע הגרוע, הוא נענש כפי חטאיו אבל יש לו חלק לעולם הבא (ועיי' בספרי קדש הלולים פרק כ"ט) וכשנתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר וכו' עכ"ל.
הנה מה שהתחיל לומר:
התפלה בעד ארץ מולדתנו היא קדומה בזמן מהתפלה בעד ארץ מולדת אבותינו. מה פירוש של אלה המלות היא קדומה בז בזמן. ידעתי שבמלת בז בזמן הוא רוצה לעטף את מחשבותיו לבל יתראו החוצה אבל אני שואל מה פירוש של אלה המלות:
היא קדומה בזמן? אם רצוני לומר שהתפלה על ארץ מולדתנו, היא יותר הכרחית, מהתפלה על ארץ ישראל המשיח, ואם הוא מאמין לכל דברי אלה הנביאים הנבאים לנו שיגלה באין ספק המלך המשיח, ושישובו אלה מחמדי עינינו, ואם הוא יודע היות עיקר בקשתינו על גלות השכינה, והוא התאחדות הלבבות על האמונה הטהורה והשלמה כאשר ביארנו היטב ב"ה. איך יוכל לומר שהתפלה על ארץ מולדתנו היא יותר הכרחית, מהתפלה על גאולת כבוד שכינתו יתברך ויתעלה מגלותה? הלא כל עמי הארץ גם אשר לא מבני ישראל המה מודים לזה, שיבא יום ויתאחדו כל הלבבות באמונה אחת לאלודי אמת. אמנם לפי אמונתם הנם אומרים שתתאחדנה כל הלבבות לאמונתם, בין כך הכל מודים, שהאושר היותר גדול שאפשר לקוות, הוא ההתאחדות הלבבות על האמונה באלוד' אמת. והוא התכלית היותר גדול לכל אום ואום מדינה ומדינה, ודאי אין דבר שראוי לבקש עליו יותר מעל התאחדות הלבבות הזה, והוא צאת השכינ' מגלותה כמבואר. אמנם אלה כפי אמונתם כבר באו כל אלה היעודים אשר נבאו הנביאים, ואין התאחדות הלבבות והתקדש שמו, לפי שיטתם, תלוי בשום השתנות מהענינים הזמניים, באופן שיכולו לקות על בא יום ההתאחדות הגדול בלי שישתנה דבר בענין הממלכות מכמות שהוא עתה. אבל אנחנו האמונים באמונת אום הישראלית הקדושה והטהורה, לא נאמין שהגיע עוד דבר מהיעודים הטובות אשר יעדו לנו הנביאים הקדושים מה שיקרה לנו באחרית הימים בהגלות המשיח האמתי אי"ה באופן שההתאחדות והתקדש שם שמים על הארץ עדיין תלוי בהתקיים יעודיו אשר הבטיח לנו ד', כי אם הוא יתברך ידבר ולא יקימנה ח"ו, איה כבודו?:
נמצא שעם האמונה השלמה הכוללת אשר יאמינו כל עמי הארץ שיבא יום ויתגדל ויתקדש שם אלוד' האמתי לעיני כל בני תבל, לפי אמונתנו הקדושה, תחלוה אלי' עוד האמונ' השלמה הלזו. שיתקיימו נבואותיו והבטחותיו על שוב היות בן דוד יושב על כסא, וישראל והמקדש וירושלים לתפארתם, כי זה בלא זה אי אפשר וכיון שכל העולם כולו שוין בזה, שאין דבר יותר עקרי להתפלל עליו, מדבר התאחדות וטהרת הלבבות הלזה שכולל אושר כל העמים והממלכות, והוא ודאי קודם בזמן ובמעלה ובצורך יותר מהתפלה על אושר ארצינו הפרטית, אם כן, מי שאומר שהתפלה בעד ארץ מולדתנו הוא יותר הכרחית מהתפלה על שוב שיבת ישראל כבתחילה, על כרחינו נאמר עליו, או שהוא נוטה לאמונה זולת אמונה הישראלית, ואומר שכבר באו היעודים הנביאים,, ואין ענין התקדשות השם תלוי בשובינו לארץ ישראל, או שלא יאמין בכל דברי הנביאים, הבטחתיהם, ויעודיהם, והוא שעליו אמר הרמב"ם ז"ל שה וא יוצא מגדר ישראל.
ואיך לא יבוש המחבר הזה להראות, שהוא מביא ראי' לדבריו מאנשי כנסת הגדולה שהקדימו ברכת ראה נא, שלפי דעת המפרשים (גם הב"י בסי' קט"ו כן דעתו) אין הכונה בו על גאולה ממש רק על הצלותינו מצרות הגלות, וכלאחר יד הוא מדחה את דברי אבותינו הנביאים אנשי כנה"ג ז"ל האלו, אשר בכל התפלות אשר התקינו לנו, עיקר התפלה היא על ביאת המשיח ושוב ישראל לאיתנו. ואם יאמר על ברכת ראה נא, שאין הכונה בו על גאולה ממש, הניחו לו! אבל מה יענה על ברכת תקע, וברכת השיבה, וברכת ולירושלים, ואת צמח, וברכת העבודה וכדומה?
ואם יאמר, שאין דעתו במה שאמר שהתפלה על ארץ מולדתנו קדמה בזמן, אלא שראוי להקדי' התפל' זו מהתפל' על ארץ ישראל, כמו שעשו אנשי כנה"ג שהקדימו ראה נא, להתפלל על צרות הגלות, לפני התפלות על הגלות עצמו, אם כן מה ענה ומה דיבר? ומה רצה עם כל להג הרבה הלזה, הלא אנחנו עושים כן להתפלל ראה נא קודם תפלות הגאולה
ואם כה יאמר, שמלבד ראה נא, יש להתפלל עוד אחרות בעד מלכינו וארץ מולדתנו כמו שאמר ירמי' והתפללו בעדה אל ד'. ולקצר בתפלות על הגאולה כמו שרוצה להביא מתלמוד שאמרו שלא ידחקו את הקץ, שפירושו שלא ירבו בתפל' על כך, אם כן הוא אומר שאנשי כנה"ג שתקנו ברכות י"ח רובם על ענין המשיח, ולא תקנו על צרות הגלות רק ברכת ראה נא, לא ידעו כמוהו מה שאמר ירמי', או עשו שלא כהוגן שלא שמעו דברי ירמי', או שלא היו נאמנים למלכיהם ולא היו רוצים להתפלל עליהם, ורוצה הוא להוסיף על ברכותיהם ולמעט מהם, ולתקנם, כי לא טוב עשו? עפרא לפומי'
ואיני יודע כלל מה רצה בהעתקת אלה הכתובים של ירמי' שלא נשמע מהם הנוגע לענין הזה. ואם על מה שכתב דרשו את שלום העיר והתפללו בעדה וכו' ועבדו אל מלך בבל וכו'. הנה אנחנו כבר בררנו למעלה הכתובים האלה באופן נאות, שישמע מהם יותר חיוב אהבת הישראלי לאדון ארצו.
גם בררנו ב"ה בראיות ברורות ומושכלות לכל אוהב אמת, שאין מן הנאות להתפלל בעד קיום המלך וארצו מדי יום מיומו. ושבצדק ובמישור הלכו אבותינו אנשי כנה"ג, אשר תקנו תפלתינו יום יום רק על דברי צורך החסרים ממנו, ועל המלך והמדינה שיתקיים מלכותו ויצליח ארצו אך מדי שבת בשבתו, כמו שאנו מתפללים על קיום מעמדינו והתקיים בנו הברכה והחיים מדי שנה בשנה ומדי חדש בחדשו.
והנה על האי עובדא דברכות דף ד' אמר ר' יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך וכו' שהביאו בעל הנוגה:
כתב הרב המפרש הכותב ז"ל וזה לשונו:
אמנם בפירוש מה ששמע בחורבה אחשוב שיש ענין נסתר כתוב בדרך חידה והוא כי בראות ר' יוסי שכבר עברו ימים רבים אחר החורבן ועדיין משיח לא בא, נתן לבו ומחשבתו להתפלל על הענין כאשר עשה דניאל למלאות לחרבות ירושלים וכו' ואתנה פני לבקש תפלה וכו', והאמת שדורו של ר' יוסי הי' אחר דורו של ר' עקיבא וכו' מחשב שבן כוזיבא משיח וכו', ועל יסוד זה נבנה ואמר זה לר' יוסי, שפעם אחת נכנס לחורב' לדרוש את ד' על חרבות ירושלים, ומרוב דבקות נפשו בזאת המחשבה באה אליו השגה כדמות נבואה קטנה ע"י אליהו הקיים בגוף ונפש, ואמר לי' בני מפני מה נכנסת לחורבה זו, כלומר מפני מה אתה מצטער בזאת המחשבה, כי אולי אפשר שיהי' כקורא תגר נגד מדותיו יתברך. והוא השיב שאין כונת מחשבתי זאת רק להתפלל לפניו יתברך ימהר ויחישה בנין חורבת ירושלים, ואליהו השיב לו מ"מ לא התפללת בדרך, אפשר שרמז כי עדיין לא הגיע העת ההיא, ודי לו שיתפלל בדרך שראוי ומחיוב אצלו להתפלל על קיום והעמדת ישראל בכל ימי אורך הגלות הדומה לדרך, ואל יחשוב עצמו כאלו הוא קרוב לעיר ומהרה יגיע למחוז חפצו. ולזה השיב לו שהוא ירא מעוברי דרכים, שזה דרך משל על רבוי המעוקים המתחדשים תמיד בהיותינו גלוים בין העמים וכו' וכל זה יתבטל בעת הגאולה וכו' ואליהו השיב לו הי' לך להתפלל תפלה קצרה לרמוז שהאמת שכפי צרות הגלות אין מקום להתפלל תפלה ארוכה, ר"ל רבת הכמות אלא קצרת הכמות ורבת האיכות וכו' שתפל' קצרה היא הביננו שהיא כוללת כל הי"ט ברכות וכו' ולמדתי ממנו ג' דברים וכו', וגם על דרך הנסתר בא לרמוז שלמד ממנו ג' דינים מחודשים בענין התבודדתו, האחד שאין נכנסין לחורבה, רמז שלא יכניס אדם מחשבתו לשאול טעם לאריכות ימי המשיח גם שלא להיות ממחשבי קצין רק אם יתמהמ' חכה לו ויתפלל לפניו יתברך על קיום העמדתנו בגלות הארוך ולזה תקנו לנו אנשי כנסת הגדולה ברכת ראה נא בעניינו וחותם בה גואל ישראל, ואין הכונה בו על גאולה ממש אלא על הצלתינו מצרות הגלות כי כן פירשו המפרשים בגמרא מגילה וכו' עכ"ל.
והנה כל הבוחן בדברים האלה בדעת ישרה, יראה רוב הדוחק שבם, ואין אכי בא להשיב על הדרוש, אך העתקתים בכונה מלה במלה, למען הציג כנגדם דברי בעל הנוגה אשר העתיק גם כן דברים האלה ורוצה להסתייע מהם על מחשבותיו הרעועות, כי עתה כל עין יראה, וכל לב יבין, איך, למען התראות לעיני האנשים אשר יתנו אומן בו כאלו מצא מגדולי המפרשי' עזר לדבריו, הוא ממעף פוארות אמרותוהם במערצת ערומימיותו, ודובר שקרים אשר א עלו על לב המחברים ז"ל מעולם.
והנני מעתיק בכונה זו שנית דברי בעל הנוגה בענין זה מלה במלה., למען יהיו ממש נוכח פני הרב הכותב וז"ל ופנים אל פנים ידבר עמו.
וזה לשונו שם "וז"ל הגמרא דף ד' וכו' ופירש שם המפרש וזה לשונו:
ידוע שר' יוסי הי' אחר החרבן, ופעם אחת נכנס להתפלל ולדרוש את ד' על חורבן ירושלים, ובא אליו אליהו, והוא כינוי למחשבה והשגה ואמר לו בני מ"מ נכנסת לחורבה זו, ר"ל לקרא תגר על חורבן בית המקדש, והשיב לו ר"י שאינו קורא תגר רק להתפלל נכנס על בנינו, ואמר לו אליהו הי' לך להתפלל בדרך, ר"ל הי' לך להתפלל על קיום והעמדת ישראל בכל מקום שהם, והשיב לו ר"י מתיירא הייתי שלא יפסיקוני עוברי דרכים, ר"ל מצטער אני על הצוררים אותנו בגלות, והשיב לו אליהו הי' לך להתפלל תפלה קצרה, ר"ל עיקר התפלה רק על ישועת ישראל בין האומות, וזה שאמר ר"י באותה שעה למדתי ממנו ג' דברים, למדתי שאין נכנסין לחורבה, ר"ל שלא להתפלל עיקר על חורבן בית המקדש, ומתפללין בדרך שייטיב ד' עמנו בגלות, ולזה תקנו אנשי כנה"ג ברכת ראה נא בעניינו וחותם בה גואל ישראל וכו'" עכ"ל.
הראיתם בן פוטי זה מכלכל אמריו ומקלקל בכונה אמרות הצדיק. הזה מה שכתב "ובא אליו אליהו, הוא כינוי למחשבה והשגה". שקר ענה! שכך כתוב שם בפירוש, ובאה אליו השגה כדמות נבואה קטנה ע"י א אליהו הקיים בג בגוף ונפש, ר"ל, אליהו זכור לטוב עדיין חי הוא בגוף ונפש, ומי שנתגלה אליו, הוא כעין נבואה קטנה, כידוע.
ומה שכתב ואמר לו אליהו, הי' לך להתפלל בדרך, ר"ל הי' לך להתפלל על קיום והעמדת ישראל בכל מקום שהם ראו! איך ברוע לבבו השמיט עקרי אמרות המפרש ז"ל. שזה לשונו:
ואליהו השיב לו מ"מ לא התפללת בדרך, אפשר שרמז לו, כי עדיין לא הגיע העת ההוא, ודי לו שיתפלל בדרך שראוי ומחויב אצלו להתפלל קיום והעמדת ישראל, בכל ימי אורך הגלות הדומה לדרך, ואל יחשוב עצמו כאלו הוא קרוב לעיר וממילא יגיע למחוז חפצו, עכ"ל. הנך רואה שדעתו ז"ל, שאליהו רמז לו שעדיין לא הגיע העת שיגאלו, ולכן לא יתפלל עתה על משיח דלא ליתי משיח בלא זימני', וטוב שיתפלל על העמדת ישראל בעת הגלות המר בצרות שהיו מגיעים להם אחר החרבן, ואל יחשוב עצמו כאלו הוא קרוב לעיר וכו', ואם יתפלל רק על הגאולה, זה וזה לא יעלה בידו. אבל מי שלא נגלה אליו אליהו ז"ל אשר יאמר לו שעדיין לא הגיע עת הגאולה, ובפרט בזמנינו שכבר עבר זמן הרבה מחורבן בית המקדש, ודאי אין איש אשר רוח האמונה נוססה בו אשר יאמר שאין ראוי להתפלל ולהתחנן על גאולת השכינה שאי אפשר לה להיות בלתי גאולת ישראל וקובציהם אל העיר הקדושה הגדולה לאלדים, ושכלול היכלו, ומלכות בית דוד
ומה שכתב "והשיב לו אליהו הי' לך להתפלל תפלה קצרה, ר"ל עיקר התפלה רק על ישועת ישראל בין האומות" כולו שקר! שזה לשונו:
"ולזה השיב לו (ר' יוסי) שהוא ירא מעוברי דרכים, שזה דרך משל על רבוי המעיקים המתחדשים תמיד וכו' וכל זה יתבטל בעת הגאולה, ואליהו השיב הי' לך לה להתפלל תפל' קצר', לרמוז שהאמת שכפי צרות הגלו' אין מקום לה להתפלל תפלה ארוכה, ר"ל רבת הכמות, אלא קצרת הכמות ורב האיכו' והוא הביננו וכו' עכ"ל. ופירוש דבריו מבואר לכל רואה, שר' יוסי אמר לו שמפני כך הוא מתפלל על הגאולה, מפני שמתיירא שלא יכול ישראל לקום מפני אויביהם המעיקים להם בהגלות, ובעת הגאולה יתבטלו, ואליהו רמז לו שהאמת כן הוא שכ"כ ירבו צרות הגלות עד שלא יהי' אפשר להתפלל תפלה ארוכה, אלא ארוכה וקצרה והוא הביננו. ובאמת גוף הדרוש דחוק הוא מאד כאשר אמרנו בתחילת דברינו, אבל מ"מ מי זה יעמיס עליו מחשבות אשר לא. עלו על לב הצדיק מעולם, שיהי' מעמדנו בגלות עיקר תפלתנו ולא התפלה על משיח וירושלים חלילה והנה המפרש ז"ל בעצמו פירש דבריו תפלה קצרת הכמות ורב האיכות והוא הבי הביננו ולא צרכי עמך ישראל מרובים, ותפלת הביננו הוא קיצור הי"ט ברכות שעיקרם על הגאולה.
ומה שכתב:
וזה שאמר ר"י באותה שעה למדתי ממנו שלשה דברים, למדתי שאין נכנסין לחרבה. ר"ל שלא להתפלל עיקר על חורבן בית המקדש, ומתפללין בדרך שייטיב ד' עמנו בגלות.
גנב וגם כחש בדברי הרב ז"ל, שזה לשונו:
ולמדתי ממנו ג' דברים וכו' וגם על דרך הנסתר בא לרמוז שלמד ממנו ג' דברים מחודשים בענין התבודדותו, האחד שאין נכנסין לחורבה, רמז שלא יכניס אדם מחשבתו לשאול טעם לימות המשיח גם שלא יהי' ממחשבי קצין רק אם יתמה מה חכה לו, וית ויתפלל לפניו יתברך על קיום העמדתנו בגלות הארוך, ולכן תקנו לנו אנשי כנה"ג וכו', כי זה דעת המפרשי' במס' מגיל' וזהו הדבר השני שלמד מאליהו. הנך רואה בעליל דבריו ז"ל שהוא דורש על האי שאין נכנסים לחורבה, שלא ישאל אדם טעם על ימות המשיח ולא יחשוב את הקצין, והוא כדעת החכמים בסנהדרין והביאם הרמב"ם ז"ל שאמרו תפח רוחן של מחשבי קצין, אלא אם יתמהמה חכה לו. ועל מה שאמר ומתפללין בדרך, דרש, שראוי להתפלל על קיום העמדתנו בגלות, דס"ד שאין ראוי להתפלל כלל על מעמדינו בגלות, ולא נתפלל אלא על משיח וציון וירושלים שהוא העיקר, וכל השאר טפלה לו, על זה אמר שראוי להתפלל על קיום העמדתנו בגלות כל זמן שלא נלך גאולים ע"י משית צדקינו, וזה שאמר ולכך תקנו, אנשי כנה"ג ברכת ראה נא וכו' שאעפ"י שרוב הברכות והתפלות הם על הגאולה, לא חדלו עם זה מלתקן גם ברכת ראה, ולהתפלל על גאולתנו מצרות הגלות בעודנו על ארץ אחת. אבל שיהי' עיקר תפלתנו על העמדתנו בגלות הזה, אי' איפוא נמצא כן בכל דברי המפרש ז"ל, אשר הצגתיהו לעומת דבריו, וכחשו בפניו יענה, וחלולה לאיש הישראלי להעלות כדברים האלה על לבבו, ואיש לא יוציאם מדלתי שפתיו החוצה, זולתי מי שאינו מאמין כלל בביאת המשיח, וכבר כתבנו דברי הרמב"ם ז"ל מה דינם של האנשים האלה.
עוד כתב:
"הנה לכם אחי ועמי! אף:
שדמוע תדמע כל עין בר לבב, בזכרו עיר קדשנו שרופה ושערי' שוממים, ועלינו לומר עם הגולים:
אם אשכחך ירושלים וכו' עכ"ל.
ראו איך הוא לובש אדרת שער למעך כחש, רואיו יאמרו אי' צדיק כמוהו, אשר עפעפיו יזלו מים על עיר הקדש כי שוממה, אכן, בחני נא. וראו תמרור לענת מחשבותיו על חלקת לשונו. כי אחרי אשר אמר מתחילה שהתפלה בעד ארץ מולדתנו היא קדומה בזמן, ושתהי' עקרית בתפלתינו, כן הי' לו לומר:
אף שראוי לכל איש בר לבב לה להתפלל על עיר הקדש השרופה ושערי' השוממים. הוא לא כן אמר, אבל שכל את לשונו באמרו:
אף שדמוע תדמע עין כל בר לבב וכו'. אך דמוע תדמע. כאיש מתאבל על מתו, וכעשיר על עשרו אשר טבע במצולות ים, אשר חלף ואיננו, הלך ולא ישוב, אבל לא יתפלל על מתו שיחי' ועל ספינתו כי תתנער ממצולה ויצף הברזל?
עוד גלה קלון מחשבותיו, כאשר רצה להעזר מפירש"י ז"ל על מה שאמרו בגמרא שהשביע הקב"ה את ישראל שלא ידחקו את הקץ, ר"ל שלא ירבו בתפלה על
הנה בכונה עמוקה משאול עצם עינו מגירסא המפורסמת, והדחיק את עצמו במקום צר להטות לב גבר נגד פני ד', ולא ידע כי תלחץ רגלו אל הקיר. הנה גרסת כל הספרים הוא שלא ירחקו את הקץ, וכן גירסת רש"י ז"ל והמפרשים, ורש"י ז"ל פירש שלא ירחקו את הקץ בעונם, והחכם המפרש ז"ל פירש:
שלא ירחקו את הקץ, ר"ל שלא יהיו מרחיקים את הקץ במחשבותם, שיאמרו עדיין רחוק ביאתו, אבל יחכו עליו בכל יום ויום שיבא, ע"כ, ולא הביא המפרש ולא המהרש"א ולא שום מפורש גירסא אחרת כלל. זולתי רש"י ז"ל הביא ל"א שלא ידחקו את הקץ וכו' ומזה הלשון דוקא רצה המחבר הזה להעזר על דעתו כנ"ל, והביא לשון רש"י:
שלא ירבו בתפלה על כך.
אבל גם כאן כדרכו קיצץ בנטיעות דברו רש"י ז"ל היקרים. שזה לשון רש"י ז"ל:
לישנא אחרינא שלא ידחקו גרסינן לשון דוחק שלא ירבו בתחנונים על כך יותר מדאי
יאמר נא המחבר הזה, איך הוא מפרש המלות יותר מדאי? אם יאמר בדעת רש"י שלא נתפלל יותר ממה שתקנו לנו אנשי כנה"ג, ופייטני הסליחות והמחזור? ומי בקש מידינו יותר, אך להתפלל מה שתקנו לנו האבות, הקדושים האלה, ומה ראי' מביא לדבריו? ואם יהי' הפירוש של יותר מדאי:
שגם התפלות אשר נתקנו עני אנשי כנה"ג על שיבת משיחנו ועיר קדשינו הם נגד השבועה שהשביע הקב"ה את ישראל? הנה בראשון ינתנו דברים לשיעורין, כי כאשר כתב שלא ירבו בתחנונים יותר מדאי משמע אבל להתפלל כשיעור הראוי מותר, וכמה שיעור הראוי ועוד היצוייר לכל אשר איננו בער מאיש, שיחלקו בעלי התלמוד על אנשי כנסת הגדולה הקדושים, והנה הם ז"ל ר"ל בעלי התלמוד כתבו וחקרו ריש פרק שני דמגילה על כל הברכות וסדרן וטעמם שככה תקנו אנשי כנה"ג. ויותר יקשה על רש"י ז"ל, דה"ל להוכיח מהא דגירסא הראשונה היא אמת שלא ירחקו את הקץ, כדי שלא יהי' דברי התלמוד נגד דעת אנשי כנה"ג. ואם יהי' דעתו על הפיוטים שלא להרבות בתפלות על קץ משיח יותר מאשר תקנו אנשי כנה"ג:
גם זאת לא הי', שהפייטנים כולם גדולי תורה וקדושי עליון היו, ובפרט הראשונים כמו הקלירי וכמוהו, אשר מלאו כל הארץ מכבודם יעברו על מאמר התלמוד. ועוד, מי יאמין לשמועתו? הלא ידענו שרש"י ז"ל בעצמו חבר כמה סליחות ופזמוני', אשר כל ענינם בקשות ותחנונים על ביאת משיחנו (ועיי' בהעתקת המחזור להחכם היידנהיימר חלק שבועות) נמצא שלא ידע המחבר עצמו פירוש רש"י ז"ל, וכיון שלא הבין דרכו, מה ראי' מביא ממנו?
אבל באמת דברי רש"י ז"ל ברורים, כשמש, והנני רואים נכון להאריך בהם מעט.
אמרינן בב"מ דף פ"ה: אלי' הוו שכיח במתיבתא דרבי יומא חד ריש ירחא הוי נגה ולא אתא א"ל מ"ט נגה לי' למר, א"ל אדאוקימנא לאברהם וכו ומצלי, וכן ליצחק וכן ליעקב, ולוקמינהו בהדי הדדי סברי תקפי ברחמי ומייתי לי' למשיח בלא זמני' א"ל ויש דוגמתן בעולם הזה, א"ל איכא ר' חייא ובניו, גזר רבי תעניתא, אחתינהו לר' חייא ובניו (לפני התיבה) אמר משיב הרוח ונשבה זיקא אמר מוריד הגשם ואתא מיטרא, כי מטא למימר מחיה המתים רגש עלמא אמרו ברקיע מאן גליא רזיא בעלמא אמרי אלי' אחזוה לאלי' מחיוהו שתין פולסי דנורא) אתא אידמי להו כדובא דנורא, על ביניהו וטרדינהו ע"כ הגמרא. והנה איני מכניס עצמי לדרוש במאמר העמוק הזה ויהי' כונתו איך שיהי', נלמד מדברים אלו שאין הקב"ה חפץ למהר את הקץ ע"י ריבוי בקשת הצדיקים הגדולים, שלא בעונתו. וענינו הוא כמו האב הכועס על בנו וישמהו בבית הסוהר, ויראה את אוהבו הנאמן רוצה להשתדל בעד בנו, ויאמר בלבו: