צרור החיים (לונשטם)· רבי אברהם לונשטם
כסוי חטאה
ש"ות כסוי חטאה בו יבואר, (א) איסור גלוי הראש בביה"כ או כעסק דבר מצוה ואופני איסור גלוי הראש בדבר הרשות. (ב) איסור קיבוץ אנשים ונשים בביה"כ אחת. (ג) שאסור להגות שם הוי' כ"ה באותיותיו. יצר לב אנוש. לרע כי יסיתנו ואולת אדם עד לבו נגעה. על יביט. אליו רוח תשאנו. לא לאדם סודו. ואיש לא ידעה. כי בושה תאסור לב. מחטא תשמרנו. אשרי נשוי פשע כסוי חטאה.
כסוי חטאה
שאלה. בעתים הללו שהעמידה בגילוי הראש הוא דרך הכבוד לפני מלך ושרים, מותרין אנו להתפלל או ליכנס לבית הכנסת או לעשות שום דבר מנוה בגילוי הרא"ש, או לאל ואת"ל שאסור להתפלל או ליכנס לביה"כ או לעשות שום מצוה בגילוי הראש, מותר לילך בביתו ובעסקו בעסקי רשות, בגילוי הראש או לא?.
תשובה. נשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. ונאמר ראשונה, דלהתפלל או לעשות דבר מצוה או ליכנס לבית הכנסת בגילוי הראש, ודאי אסור.
דכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות תפלה סוף הלכה ה', והביאו לשונו הטור והש"ע בא"ח סי' צ"א ס"ה, וזה לשונו:
לא יעמוד באפונדתו (איזור שאוזרין הולכי דרכים, כן פי' בערוך) ולא בראש מגולה, ולא ברגלים מגולים, אם דרך אנשי המקום שלא לעמוד בפני הגדולים אלא בבתי רגלים, עכ"ל (והוא ממסכת סופרים הביאו הב"י בשם הכל בו, ונביא לשונו לקמן אי"ה). מדהתנה הרמב"ם ברגלים מגולים שצריך שיהי' דרך אנשי המקום שלא לעמוד בפני הגדולים ברגלים מגולים, ולא התנה כן גם במה שאמר:
ולא בראש מגולה, שיהי' דרך אנשי המקום שלא לעמוד בפני הגדולים בראש מגולה, ש"מ דבאיסורא דגילוי הראש אין כאן שום תנאי, ואפי' עומדים לפני המלכים בראש מגולה, בתפלה מ"מ אסור:
ואל תאמר דלמא הא דנקט הרמב"ם תנאי זה דוקא ברגלים מגולים ולא בראש מגולה, היינו טעמא, דבזמנו של הרמב"ם, היו מקומות שהיו נוהגין לילך ברגלים מגולים, כמו שכתבו הכ"מ והב"י שעדיין נוהגים כן בארצות הערב (ארצות החמים) שנוהגים לילך ברגלים מגולים אפי' לפני גדולים. אבל לילך בגילוי הראש עדיין לא היו נוהגים בשום מקום בזמנו של הרמב"ם, או שלא הי' נודע להרמב"ם שהי' בארץ המזרח, שיש מקומות שהולכים בגילוי הראש לפני גדולים, ולכן לא עלה בלבו להתנות התנאי הזה אצל גילוי הראש וא"כ בזמנינו שאין דרך לבוא לפני הגדילים והשרים כי אם בראש מגולה, נילף מרגלים מגולות דמותר להתפלל בגילוי הראש.
הא ליתא, דאיתא שם בש"ע סעי' ג':
יש אומרים שלא להוציא אזכרה מפיו בראש מגולה, וי"א שצריך למחות שלא לכנוס לב"ה בגילוי הראש. כובעים העשויים מקש חשובה כסוי, אבל הנחת יד על הראש לא חשיבה כסוי, ואם אחר מניח ידו של זה על ראשו של זה משמע דחשיבה כסוי, (והדינים האלו הם מכלבו ותרומת הדשן סימן י') ואחר כך מיד בסעי' ה' כתב לשון הרמב"ם הנ"ל כהוייתו יעוי"ש.
והנה ידענו שבזמן התרומת הדשן, שהי' זה כמו שלש מאות שנה, כבר היו נוהגים בכל מדינותינו שלא לעמוד בפני הגדולים והשרים, כי אם בגילוי הראש ואם איתא דתנאי שכתב הרמב"ם ברגלים מגולות, שהוא דוקא במקום שאין הולכין כן לפני הגדולים, הוא ג"כ בראש מגולה, דהיינו שבמקום שהולכים לפני גדולים בגילוי הראש, מותר ג"כ להתפלל בגילוי הראש, א"כ יסתור הש"ע דברי עצמו בתוך כדי דיבור. שבסעי' ג' וד' כתב בשם אותן הגדולים, שהיו בזמן שכבר נהגו לעמוד בפני הגדולים בגילוי הראש, שאסור להוציא הזכרה מפיו או לעמוד בביה"כ בגילוי הראש, גם בזמן המחבר עצמו שהי' זמן רב אחריהם, ובימיו כבר הי' המנהג הזה רגיל מאד לעמוד בפני הגדולים בראש מגולה, ומדהביא דעת הגדולים הנ"ל, ש"מ דס"ל דאין חילוק בשום זמן, באיסור גלוי הראש, ומיד אח"כ כתב לשון הרמב"ם הנ"ל, שנשמע ממנו שמותר להתפלל או להזכיר השם בגילוי הראש, אחרי שנהגו לעמוד בפני הגדולים כן. אלא ש"מ, דהרמב"ם לא התנה להתירא אלא ברגלים מגולות, אבל בראש מגולה אין כאן שום תנאי, וכל מקום ובכל זמן, אסור להתפלל או לכנס לביה"כ בראש מגולה.
וטעמא רבה איכא במילתא. דמה לרגלים מגולות שכן הותר מכללו אצל מקדש, שכל עבודות המקדש היו ברגלים מגולות, שלא יהי' חציצה בין הכהן לרצפה, ולכנוס במנעליו אסור לכל אדם בהר הבית כדתנן סוף ברכות, ואין איסור להתפלל ברגלים מגולות אלא משום שאין דרך לעמוד כן בפני הגדולים, לכן במקום שדרך לעמוד כן בפני הגדולים מותר, אבל גילוי ראש, דאיסורא דידי' משום אימתא דשמיא כדאמרא לי' אימי' דר"נ לר"נ (בסוף שבת) כסי רישיך כי היכי דלהוי עלך אימתא דשמיא, ודאי דלא תלוי בדרך העמידה לפני הגדולים, שכיון שבשעת התפלה ודאי צריך להשתדל שיהי' עליו אימתא דשמיא, מ"מ אסור.
ומתחילה עלה בדעתי דתלוי הדבר באשלי רברבי, דאמרי' ביומא דף כ"ה ע"א אמר אביי לשכת הגזית חצים בקדש וכו' ואס"ד כולה בחול, פייס במזרח' והא בעינן בבית אלדי"ם נהלך ברגש. וכתבו התוס' בד"ה והא בעינן וכו':
תימה כיון דבעינן פייס בקדש אמאי לא היו מפיסין בעזרה עצמה דקדיש טפי, ואר"ת כיון דנוטל מצנפתו של אחד מהן גנאי הי' לעמוד בלא מצנפת, והר"ר יצחק בר ברוך פירש, משום דהוו קיימי כבוכלייאר (בעיגול) ואם הי' מפיסין בעזרה הי' אחוריהן אל היכל ד' עכ"ל. נראה מזה דבהא פליגי, דלר"ת אסור לעמוד בעזרה בראש מגולה, וה"ה להתפלל או לעמוד בביה"כ בראש מגולה אסור, אבל להררי' בר ברוך דלא ניחא ליה תירוצא דר"ת ובחר לו תירוץ אחר, סבירא לי' דמותר לעמוד בעזרה בראש מגולה, ומכ"ש בבי"הכ, כן הי' נראה לי לכאורה.
שוב ראיתי להפרי מגדים על א"ח בחלק אשל אברהם סימן ב' ס"ק ד', שהראה מקום לדברי התוס' אלו, וכתב שם כדרכו בקיצור נמרץ וזה לשונו:
והתו' בד"ה הא בעינן, כונתו דלמא נטל מצנפת של אחד מהם ועדיין לבוש כובע קטנה כמו שאנו (עושין) ומתוס' ג"כ אין ראי' דגנאי, עכ"ל. רצה הרב לומר בזה, שאין ראי' מהרי' בר ברוך, דנטה מתירוצו דר"ת, דמותר לילך בגלוי הראש, דאפשר הי לו כובע אחרת למטה ממצנפת כמו שאנו עושין, ואינן עומדין בגילוי הראש אף אחר שהוסר המצנפת, ומר"ת אין ראי' להיפך דאסור, כיון דמשום שלא לילך בגילוי הראש לא פייסו בעזרה, דעד כאן לא קאמר ר"ת אלא דהוי גנאי לעמוד כן בעזרה, אבל לא דליתסר.
והנה מה שכתב על דברי ר"ת דבריו נראין נכונים. אבל מה שרצה לומר על מהר"י בר ברוך, שהיו להם כובע אחרת למטה ממצנפת. במחילת כבוד תורתו אשתמיטתי' גמרה ערוכה בזבחים דף י"ט סוף ע"א, דאמרינן שם:
בעי ר' זירא תפילין מהו שיחוצו (בבגדי כהונה) כו', מיתיבי כהנים בעבודתם וכו' מאי לאו אם הניחן אין חוצצין, לא אם הניחו חוצצות וכו' והתניא אם הניחן אינן חוצצות, לא קשיא הא דיד הא דראש, מאי שנא דיד דכתיב ילבש על בשרו שלא יהי' דבר חוצץ בינו לבשרו, דראש נמי כתיב ושמת המצנפת על ראשו, תנא שערו הי' נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין ע"כ.
הנה אמרו שם בפירוש שמה שמותר להניח תפילין היינו באופן שלא יחוץ דוקא, דחציצה אסורה במצנפת דכתיב ושמת המצנפת על ראשו, נמצא שכובע תחת המצנפת ודאי אסור, אי משום יתור בגדים לדעת רש"י שם, ואי משום חציצה לדעת התו', ועיי' בתוס' שם בד"ה תפילין מהו שיחוצו.
אמנם באמת אי אפשר לומר כן כלל, שיהי' דעת מהר"י בר ברוך שמותר לעמוד בעזרה בגילוי הראש, דהא לכל הדעות הוי מילי דחסידותא שלא לילך בגילוי הראש, אפי' לדבר הרשות, כדאמר ר' זירא בפ' כל כתבי תתי לי דלא מסגינא ד' אמות בגילוי הראש, ואימי' דר"נ אמרה ליה כסי רישיך כי היכי דלהוי עלך אימתא דשמיא, ואיך נאמר א"כ שהכהני' המקודשי' אל ד' הזריזים במצותן לא יחושו לעמוד בעזרה הקדושה לכתחילה בגילוי הראש? גם דברי ר"ת שאמר דגנאי הוא אינם עולים יפה, דהכי הל"ל, שלא היו רוצים לילך בעזרה בגילוי הראש, שאינו נכון אפי' בזרים, ובמקום חול, ובדבר הרשות.
אבל האמת יעשה דרכו, שלא עלה זאת על דעת התוס' מעולם, שעמדו הכהנים בשעת הפיוס בגילוי הראש ואפי' חוץ לעזרה, אבל כשהי' הכהן נוטל המצנפת מעל ראש הכהן, הי' נותן במקום המצנפת כובע אחר על ראשו, או הי' נותן ידו על ראשו שגם זה מועיל כמבואר בסי' צ"א שכתבנו למעלה, אבל ודאי לא עמדו הכהני' בשעת הפיוס בגילוי הראש. ולכן שפיר הקשו התוס' למה לא היו עושין הפייס בעזרה, ומדוקדק דברי ר"ת בתירוצו יפה יפה:
כיון דנוטל מצנפתו של אחד מהם, גנאי הי' לעמוד בלא מצנפת, לא אמר גנאי הי' לעמוד בגילוי ראש, שודאי לא היו עומדים בגילוי הראש, אבל בעזרה גנאי הי' לעמוד בלא מצנפת, אלא בכובע אחר שאינו מבגדי כהונה. וסברא זו לא סבר לה מהר"י בר ברוך, דכיון דשלא בשעת עבודה לא הי' צריך לעמוד בעזרה בבגדי כהונה דוקא, לכן תירץ תירץ אחר. והוא ברור ופשוט.
נמצא דלא מיירי התו' כלל מענין גילוי הראש, ולא נמצא שום חולק בדבר, דלהתפלל או לעמוד בבית הכנסת או לעשות מצוה בגילוי הראש, אסור.
שוב הראני אחד המיוחד שבאוהבי כתוב בחוקותיהם, שאחד מגדולי נותני דתם צוה להם לבל יתפללו או יתנבאו בלתי בגילוי הראש, וכיון שראיתי זאת, אמרתי אם כן ודאי דאסור מדאורייתא להתפלל או לעשות שום דבר שבקדושה בגילוי הראש, והוא איסור לאו גמור משום ובחוקותיהם לא תלכו, שהוא עשוי ומיוסד לחוק לע"ז, ועיי' בש"ע י"ד סי' קע"ט בהג"ה בשם מהרי"ק דכל שהוא חק לע"ז אסור משום חוקות העמים, ועיין לעיל בתשובתנו קול השיר. ואלו ראו כל הגדולים דבר זה היות גילוי הראש חק לעבודה שלהם, ודאי לא הוו שתקי למימר היותו איסור גמור מדאוריית'
ועתה נשים פנינו לענין גילוי הראש לדבר הרשות ובאמת נודעו הדיני' המבוארים בש"ע בענין זה לכל יודעי ספר בכל זאת אמרתי לקבץ הענינים מכל המקומו' הנודעים לי, למען יהיו לנגד עינינו, ויהו ניח לנו לבוא לידי בירור, ואין בית המדרש בלא חידוש.
איתא במשנה (נדרים דף ל' ע"ב) הנודר משחורי הראש אסור בקרחין ובעל שיבה ומותר בנשים ובקטנים שאין נקראין שחורי הראש אלא אנשים, ובגמ' מ"ט אנשים זמנין דמיכסי רישייהו וזמנין מגלו רישייהו אבל נשים לעולם מיכסי וקטנים לעולם מיגלו ע"כ. ופירש הר"ן ז"ל וזה לשונו:
דכי קאמר שחורי הראש לאותן שאדם מתאר אותן בשחורי הראש נתכוון דהיינו אנשים, דמשום דזימנין דמיכסי רישיהון וזמנין מגלו, אי אפשר לתאר אותם לא במכוסי ראש ולא במגולי הראש ונקראין שחורי הראש לפי שרובן של אנשים ראשם שחור, אבל נשים כיון דלעולם, מיכסי, במכוסי ראש אדם מתאר אותם, וקטנים כיון דלעולם מיגלו במגולי הראש אדם מתאר אותן עכ"ל הר"ן. ועיי' בפ"י המפרש והרא"ש שם דפירשו טעמא דהיתר הקטנים בענין אחר, אבל בטעמא דאנשים כולם שוין
הנה מדקאמר:
אנשים זמנין דמיכסי רישיהון וזמנין מגלו, משמע בפירוש דמותר בגילוי הראש.
ואין לומר דמהתם אין ראי', דאף אם גילוי הראש אסור יש חילוק בין אנשים לנשים, דנשים חייבין לכסות ראשן עד שלא יהי' נראה שום שער ואין נכר שחרות ראשן, אבל אנשים אף דמכסי רישייהו, לא בכל פעם מכסין גם השערות שלא יצאו חוץ לכובע וניכר שחרותם גם כשהם מכוסי הראש.
הא ליתא, דמדקאמר אנשים זמנין דמכסי רישייהו וזמנין מגלו רישייהו וקטנים לעולם מיגלי, ואי אשערות קאי, אין חילוק כלל בין אנשים לקטנים דתרווייהו לעולם מגלי, כי מי יקפיד לכסות ראשו עד שלא יהי' נראה שום שער, ואם על צד המיעוט ימצא שעושה אחד האנשים כן מחמת הקריחות וכדומה, גם הקטנים לא יצאו מכלל המיעוט הזה. אלא ודאי משמע להו להג"מ דמדקאמר משחורי הראש, ולא קאמר משחורי השער, ש"מ דדעתו דוקא אמי שניכר שחרות ראש, וזה אי אפשר אלא כשיגלהו, ועל זה קאמר דאנשים זמנין מכסי וזמנין מגלי וקטנים לעולם מגלי, ש"מ דהי' רגילות האנשי', ואין איסור בדבר משום גילוי הראש.
וסבור הייתי לראות מדברי התו' שם:
שדעתם שלילך לדבר הרשות בגילוי הראש אסור. דזה לשונם שם בד"ה אנשים זמנין מכסי:
אנשים זמנין מכסי וזמנין מגלי וניכר שחרותם לפעמים כשראשם גלוי אעפ"י דאיכא קרחים ובעלי שבות, כמה פעמים מגלין ראשן, וגם מותרין לגלות באיקראי בעלמא אפי' בפני כל העולם וכו' עכ"ל. מדכתבו מותרין ל גלות באיקראי בעלמא, משמע דוקא באיקראי שרי, הא לגלות מתחילה כדי לילך בגלוי הראש אסור.
אמנם כד דייקנא שפיר, איפכא שמעינן מדברי התו'. דהא הכי כתבו בלשונם ז"ל, מ"מ כמה פעמים מגלין ראשן, וגם מותרין לגלות באיקראי אפי' בפני כל העולם ע"כ. הנהו מלות אפי' בפני כל העולם נראין כולם דברי מותר, והכי הוי להו למימר:
כמה פעמים מגלין ראשן, ומותרין לגלות באיקראי. אלא ודאי ס"ל להתוס' דדרכן הי' לגלות ראשן אפי' שלא באיקראי, אבל בפני רבים אסור וטעמם נלפענ"ד הוא, מהא דאיתא במס' כלה:
פעם אחת היו זקנים יושבים בשער ועברו עליהם שתי תינוקות אחד כסה ראשו ואחד גלה ראשו, זה שגלה ראשו ר' אליעזר אמר ממזר וכו'. והנה קשה על האי מהא דנדרים דאמר קטנים לעולם מיגלי, ומה עשה א"כ זה התינוק שגלה ראשו. ועיי' בספר תכשיטי כלה על מסכת כלה שתירץ על זה תירוץ נאה ומתקבל. אבל דעת התו' הוא כפי הנראה, שאע"ג שדרכם הי' שהקטנים היו הולכים תמיד בגילוי הראש היינו דוקא כשהי' יחידי, אבל לגלות בפני רבים אסור, שזה נראה כחציפותא יתירתא וקלות ראש, ולכן הסכימו שם על זה התינוק שהחציף הרבה לגלות ראשו בפני אלה הזקנים, שמטבע החציפות שיש בו נראה היותו ממזר. אבל כל זה, אם עשה כן מדעת לילך בפני רבים בראש מגולה, אבל אם באיקראי במקום שלא נרא' בו מהחציפו', אין איסור בדבר אפילו בפני רבים.
וזה הוא בלתי ספק כונת התוספות ז"ל בדבריהם כאן. אנשים זמנין מיגלו, ואע"ג דאיכא קרחים ובעלי שבית, מ"מ גם אותן קרחים ובעלי שבות מגלין ראשן דדרכם בכך וניכר שחרותם, וקשה להו, הא כשמגלין ראשם אין רואה אותם, דבפני רבים אסור לגלות משום חציפותא כנ"ל, ועל זה אמרו:
וגם מותרין לגלות באיקראי אפי' בפני כל העולם וניכר שחרותם, להכי מקרי אנשים שחורי הראש (ובטעמא דקטנים לא ס"ל כפי' הר"ן הנ"ל) זה הנלענ"ד ברור בדברי התו'. נמצא שנראה מגמ' זו היתר על גילוי הראש לדבר הרשות.
ובברכות דף ל"א איתא, א"ר יהושע בן לוי אסור לילך בקומה זקיפה, שנאמר מלא כל הארץ כבודו (פירש"י מלא וכו' משמע משתרבב ויורד למטה, וכשזוקף נראה כדוחק) רב הונא ברי' דר' יהושע לא מסגי ארבע אמות בגילוי הראש אמר שכינה למעל' מראשי.
ובמס' שבת דף קי"ח ע"ב, אמר רב נחמן תיתי לי דקיימית שלש סעודות בשבת, אמר רב יהודא תיתי לי דקיימית עיון תפלה (פי' שלא עיינתי בתפלה בדבר אחר, תוס') אמר רב הונא ברי' דרב יהושע תיתי לי דלא סגינא ארבע אמות בגילוי הראש, אמר רב ששת תיתי לי דקיימית מצות תפילין, ואמר רב נחמן תיתי לי דקיימית מצות ציצית, ופירש"י, מצות תפילין שלא הלך ארבע אמות בלא תפילין וכן בציצית. ע"כ.
ובסוף שבת דף קנ"ו ע"ב, אימי' דרב נחמן בר יצחק אמרי לה כלדאי בריך גנבא הוה, לא שבקתי' גלוי רישי', אמרה לי' כסי רישיך כי היכי דתהוי עלך אימתא דשמיא ובעי רחמי (בקש רחמים שלא ישלוט בך יצר הרע, רש"י) לא הוי ידע אמאי קאמרה לי' יומא חד כו'. ע"כ.
והתרומות הדשן ז"ל בתשובתו סי' י' כששאלוהו אי כסוי כובע של קש מהני לענין גילוי הראש בשעת ברכה והביא ראי' מכסוי ראש השנה דמועיל כסוי של קש כדמוכח בהמדיר וכו' וכתב שם עוד וז"ל. ואע"ג דבלא"ה יש חילוק בין גילוי ראש דהתם להכא, דאמרינן התם בחצר, האשה אין צריכה שום כסוי וגילוי הראש לענין ברכה יש קפידא אפי' בבית, נ"ל, דודאי אסור גילוי הראש דהתם אינו אלא משום פריצות וכו', אבל איסור קלות ראש דהכא משום קלות ראש כלפי שמיא דמדכר שם מקום ב"ה שלא באימה ויראה, ואין לחלק בין בית לר"ה דמלא כל הארץ כבודו, מ"מ ילפינן מגלוי ראש דהתם האי כדיני' והאי כדיני' וכו' עכ"ל.
ובכתביו סי' ר"ג הביאו הד"מ בא"ח סי' ב' (נעתיקנו בסמוך אי"ה) נשאל על שגזרו לישבע בשם בגלוי הראש, אם יש בו משום יהרג ואל יעבור, והטה דעתו ז"ל דלא אמרינן בזה יהרג ואל יעבור וכתב שם בזה הלשון:
ובגלוי הראש לא אשכחן קפידא להדיא לאיסור עכ"ל.
והטור א"ח סימן ב' כתב וזה לשונו ויקום וילך בכפיפת קומה כדאי' בפ"ק דקדושין, אריב"ל אסור לילך בקומה זקופה שנאמר מלא כל הארץ כבודו, ויכסה ראשו כדאיתא נמי התם רב הונא לא אזיל ד' אמות בגילוי הראש, אמר שכינה למעל' מראשי, עכ"ל.
ובסי' ח' כתב הטור זה לשונו:
ומחזיר שני ציציות לפניו ושנים לאחריו שיהי' מסובב במצות ומכסה ראשו שלא יהי' בגילוי הראש ויברך להתעטף בציצית וכו' עכ"ל.
וכתב הב"י בד"ה ומכסה ראשו וכו':
ונראה דלאו למימרא שיכסה ראשו כדי שלא יהי' בגילוי הראש לגמרי שאין זה מענין ציצית, ועוד דהאיך הלך לעשות צרכיו וליטול ידיו בגילוי הראש. אלא היינו לומר שאעפ"י שראשו מכוסה, דרך צנועים להטיל סודר או טלית על הראש כדאיתא בקדושין וכו' עכ"ל יעוי"ש.
והד"מ כתב לעיל סימן ב' ס"ק ב' זה לשונו:
כתב הכלבו בשם הד"מ דאין אסור לילך בגילוי הראש כי מה שאמר רב הונא כו' זה הי' מדת חסידות, והרי"ף כתב שאסור לילך בגילוי הרא"ש לביה"כ, ובפסקי מהר"אי סי' ר"ג כתב על השלטוני' וכו' לא מצאנו כזו איסור בהדיא, אך בב"י לקמן סי' ח' משמע דאסור, אך פשט דברי רבינו הטור שם משמע כהר"ם כמו שאכתוב לקמן, וכן משמע לקמן סי' צ"א דשרי בלא תפלה עכ"ל.
ובסי' ח' כתב הד"מ על דברי הב"י הנ"ל וזה לשונו:
ואף כי מצוה לשמוע אל דברי ב"י בפירושו, מ"מ נראה לי שמ"ש הטור ומכסה ראשו כדי שלא יהי' בגילוי הראש הוא כפשוטו, כי בלא ציצית אין איסור לילך בגילוי הראש רק מדת חסידות כמ"ש לעיל סי' ב' בשם הר"ם, עכ"ל.
ובסי' צ"א כתב הטור וזה לשונו. ויכסה ראשו וכתב הרמב"ם ז"ל לא יעמוד בתפלה לא באפונדתו ולא בראש מגולה ולא ברגלים מגולות וכו' עכ"ל. וכתב עליו הב"י דברי הכלבו שהביא הד"מ הנ"ל ואח"כ כתב:
והרי"ף כתב שאסור לילך בביה"כ בגילוי הראש, ובמס' סופרים כתב:
פוחח וכו' או מי שראשו מגולה פורס את שמע וי"א בכרעיו או בבגדיו פרומים פורס אבל לא בראש מגולה אינו רשאי להוציא אזכרת השם מפיו ע"כ, נראה שהוא מחלוקת וכיון דרבינו ירוחם פסק דאסור הכי נקטינן.
ובש"ע סי' ב' כתב המחבר:
אסור לילך בקומה זקופה, ולא ילך ד' אמות בגילוי הראש עכ"ל. וכתב עליו המ"א ס"ק ו' וזה לשונו:
ד' אמות, ומדת חסידות אפילו פחות מד"א, ועיי' תשובת רש"ל סי' ע"ב, ועיי' בפסקי מהר"אי סי' ך"ג (צ"ל ר"ג) ובנדרים משמע דקטנים דרכם לילך בגילוי הראש וכו' עכ"ל.
ובסי' ח' כתב הש"ע ס"ב:
סדר עטיפתו וכו' ונכון שיכסה ראשו בטלית עכ"ל, וכתב עליו הט"ז ס"ק ג' וז"ל:
בטור כתב ומכסה ראשו שלא יהי' בגילוי הראש, ופי' בו הב"י שלא יהי' בגילוי הראש מטלית של מצוה, וכתב הד"מ אף כי מצוה לשמוע וכו' (העתקנו דבריו בסמוך) ולענ"ד דאדרב' בא רבינו להזהיר דאפי' בשעה שהוא מעוטף בטלית של מצוה צריך שלא יזוז ממנו כסוי שעל ראשו דטלית של מצוה פעמים שהוא מסולק מעל ראשו כמ"ש בעל העיטור וכו' ובעיקר הדבר פסק רש"ל בתשובה סי' ע"ב דאין איסור מדינא דלא כמהרא"י (בסי' י' הנ"ל) וכתב עוד דמדת חסידות הוא לבד מה שאמר רב הונא תיתי לי וכו' ומ"מ אפי' בלא תפלה יש ליזהר מאחר שהעם תופסין אותו לקלות ופריצות ונ"ל שיש איסור גמור דהיינו כיון שחוק הוא עכשיו בין העמים שעושין כן תמיד תיכף כשיושבין פורקין מעליהן הכובע וא"כ זה נכלל בכלל ובחוקותיה' לא תלכו וכו' עכ"ל.
ובסי' צ"א כתב הש"ע והעתקנוהו כבר לעיל) י"א שאסור להוציא אזכרה מפיו בראש מגולה וי"א שיש למחות שלא לכנוס לבית הכנסת בראש מגילה. וכתב המ"א שם ס"ק ג', בגילוי הראש, ומ"ש בסי' ב' שלא ילך ד' אמות בגילוי הראש מדת חסידות, ב"י רי"ו, עכ"ל.
ואם כי קטן ודל אנכי מלרמוס בהיכלי מלכים האלה, עם זה כלכל לא אוכל מלחות דעתי בענין זה, אחרי אשר כהו עיני מראות באור נוגה חכמתם העצומה, תורה היא וללמוד אני צריך.
הנה מה שכתב מרן הב"י ז"ל בפי' דברי הטור בסי' ח', שמה שכתב הטור ומכסה ראשו שלא יהי' בגילוי הראש, שפירושו שיכסה בטלית את ראשו שכבר הוא מכוסה, נראה דוחק גדול, שיהי' נקרא מה שהולך בלא כסוי הטלית, גילוי הראש. גם מה שכתב הט"ז ז"ל שיכסה ראשו תחת הטלית, אף שהטלית על ראשו, אולי יפול הטלית, הוא יותר דחוק, דאם יודע שאין ראשו מכוסה, ישמור את הטלית שלא יפול, ובעל העיטור לא קאמר אלא דמדינא א"צ שיהי' הטלית על ראשו כל שעה, כמבואר בטור שם, אבל ודאי יכול הוא להשמר שלא יפול הטלית מעל ראשו.
גם מה שכתב הד"מ שם שמה שכתב הטור:
ומכסה ראשו, הוא כפשוטו, כי בלא ציצית אין איסור לילך בגילוי הראש רק ממדת חסידות וכן פי' למעלה בסי' ב' הוא תמוה. דהא כתב הטור לעיל סי' ב' בזה"ל:
ויקום וילך בכפיפת קומה כדאי' בפ"ק דקדושין וכו' ויכסה ראשו כדאיתא נמי התם וכו', הנה כתב דינא דכסוי הראש ממש בההיא לישנא דכתב דינא דכפיפת קומה, ובכפיפת קומה ודאי דעת הטור דמדינא אסור מדהביא דברי ריב"ל אסור לילך בקומה זקופה, וכיון דלא שני לישני' כלל בההיא דסמך וכתב:
ומכסה ראשו כדאמר נמי התם וכו', נראה דעתו ברור דהנהו תרי ענינים, כפיפת ראש וגילוי ראש, שוים בחיובייהו, דאל"ה לאו בחדא מחתא הוי מחתינהו. וכיון דלעיל בסי' ב' לא מיירי ממדת חסידות אלא מדינא, אין שייך לומר דכאן בסי' ח' חזר מדבריו וסבר דמדינא מותר לילך בגילוי הראש ואינו אלא מדת חסידות.
ובעיקר הדבר קשיא לי טובא, דאיך אפשר לומר דהא דאמר רב הונא תיתי לי דלא מסגינא ד' אמות בגילוי הראש, הוא רק ממדת חסידות. דא"כ הא דא"ר נחמן שם תיתי לי דקיימית שלש סעודות ומצות ציצית, ורב יהודא דאמר תיתי לי דקיימית עיון תפלה, ורב ששת דאמר דקיימית מצות תפילין, כולם לא יהיו אלא מילי דחסידותא. וזה דבר שא"א לאומרו, היעלה על לב דשלש סעודות בשבת לא יהי' מצוה, ועיון תפלה לא יהי' מצוה, שיתפלל בלי שום מחשבה זרה, ומצות תפילין ומצות ציצית שלא יהיו מצות שיהיו עליו כל היום, כאשר היו נהוגים בימי חכמי הש"ס, רק שבזמננו מחמת שאין אנו יכולין להזהר מנקיות ומהיסח הדעת נחשבנו כאונסים מלקיים המצוה כתיקונה, אבל ודאי שלא יעלה על לב שום מורה לפסוק שאין צריך לעשות ג' סעודות בשבת מדינא, או שיהי' רשאי מדינא לחשוב מחשבות זרות בשעת התפלה, או שאין צריך מדינא להיות זהיר הרבה במצות תפילין וציצית. אלא ודאי דהנהו גדולים אמרו כל חד וחד באיזה מצוה היו זהירים ביותר עם שרוב האדם אינן יכולין להזהר בהן כל כך, והמה עשו המצוה בשלמות, וכן כתב רש"י בשבת ריש דף קי"ט תיתי לי, ישולם שכרי עכ"ל, ושכר אין שייך אלא בעושה מצוה המוטלת עליו
ומצאתי בבכורות דף ב' ע"ב אהא דאמר אבוה דשמואל אסור לאדם לעשות שותפת עם הנכרי שמא יתחייב לו הנכרי שבועה והתורה אמרה וכו' כתבו התוס' בד"ה יתחייב וז"ל, עוד מייתי ר"ת ז"ל ראי' מפרק בתרא דמגילה דאמר אבוה בר איהי תיתי לי דלא עבדי שותפת עם נכרי ואי אסור מאי רבותי', וכן פי' ר"ת שלא היו נזהרין משלש סעודות מדאמר בפ' כל כתבי תיתי לי דקיימית שלש סעודות משמע שכולן לא היו נזהרין בהן עכ"ל.
הנה על השותפת עם הנכרי כתב ר"ת ואי אסור מאי רבותי', אלא ש"מ דאין בו איסור כלל, ובשלש סעודות כתב שלא היו נזהרין מג' סעודות, משמע שהיו מחויבין לעשות אלא שלא היו נזהרין, והחילוק שבין שותפות עם הנכרי לשלש סעודות, הוא מובן על נקל. דבאמת עצם השותפות עם הנכרי אין בו איסור, וטעמא דאיסורא אינו אלא משום חששא שמא יתחייב וכו' וכיון דאבוה בר איהי אויר תיתי לי וכו', ש"מ דהוא הי' מדקדק לחוש על זה, אבל אין החששה זו מן החיוב כ"כ, וכיון שאין חיוב בחששה אין איסור בשותפות. אבל ג' סעודות הוא מצוה מדינא, אך העולם אינן נזהרין בו. והנה ר"ת בעצמו בפ' ערבי פסחים הביאוהו הטור בא"ח כתב שהנהיג לעשות ג' סעודות קודם מנחה, הרי שהחזיק שלש סעודות למצוה מדינא.
ונראה שכן הוא סברת ר"ת ז"ל, דודאי כל אלו שאמרו בשבת תיתי לי וכו', המה חיובי מצות גמורים, אמנם עם היותן מצות, העובר עליהן אינו נענש כל כך, לפי שדרכי' דרכי נועם, ואי אפשר לרוב העולם ליזהר מהן, אבל ודאי מי שמקיים אותן המצות, הוא מקיים המצוה בשלמות, ומד' ישא ברכה.
היוצא מכל הדברים האלו, דכל הנהו שאמרו בשבת תיתי לי וכו', מחיובים גמורים דברו ולא ממילי דחסידותא, כמו שאנו רואין שכתב הטור וש"ע, דין דג' סעודות, ועיון תפלה וכו' לחיובים גמורים, ולית מאן דסבירא ליה דלא ליהוי הנהו דינים אלא מילי דחסידותא.
ועתה הלא יקשה מאד על כל הגאונים הנ"ל שאמרו שענין גילוי הראש אינו אלא ממילי דחסידותא, איך אפשר לומר דהאי דאמר רב הונא תיתי לי דלא מסגינא ארבע אמות בגילוי הראש, יוצא מכלל כל שאר האמוראים שם, דלא להוי רק מילי דחסידותא ולא ענין חיוב כלל, ובפרט דהוכחנו מלשון רש"י ז"ל דלשון תיתי לי לא שייך אלא על התמלאות שלמות חיובו במצוה. זה ודאי דבר תמוה מאד על הגאונים הנ"ל.
ומה אעשה אם לפי עניות דעתי הקלוש', אין כאן קושי של כלום, ודברי רבינו הטור באים מכונים כראוי לו, ודברי מהרא"י ז"ל עולים כהוגן דלא לסתרי תשובותיו בסי' י' וכתביו בסי' ר"ג, וגם דברי הגמ' בנדרים עולים יפה ומכונים עם אלה דברי הגמ' המחמירם בגילוי הראש.
דודאי הא דאמר רב הונא תיתי לי דלא מסגינא ד' אמות בגילוי הראש, לא מילי דחסידותא הוא, אלא חיוב גמור ככל הנהו מ"ד דאמרי שם תיתי לי, והוא מכבוד שמים דכתיב בי' מלא כל הארץ כבודו שיכסה ראשו בכל עת מאימתו ומכבודו יתברך, אך שהעובר על מצוה זו אין עונשו מרובה כל כך כנ"ל. ואין איסור גילוי הראש פחות מאיסור זקופה קומה שניהם ענין אחד הם, והא דאמר ריב"ל א אסור לילך בקומה זקופה, דמשמע דהוא איסור, ועל גילוי הראש לא אמר שם אלא רב הונא לא הוי מסגי בגילוי הראש, נראה שהוא עביד הכי מחסידותא יתירתא אבל חיובא ליכא. הנה בברכות דף ל"ג ע"ב תנינא להא דר דר"יבל. לאחת ממדות תלמידי חכמים וקאמר עלה לא יהלך בקומה זקופה דאמר מר המהלך בקומה זקופה אפי' ד' אמות כאלו דוחק רגלי השכינה דכתיב מלא כל הארץ כבודו. וגם האי דאמר בר איהי במגילה (דף ל"ב ע"א) תיתי לי דלא עבדי שותפות עם הנכרי, וקדייק מיני' ר"ת בבכורות דאיסורא ליכא כנ"ל, האי גופא קאמר התם בבכורות בלשון איסור, דאמר התם אמר אבוה דשמואל אסור לאדם לעשות שותפות עם הנכרי שמא יתחייב לו שבועה והתורה אמרה וכו'. שמעינן מהא דכל הנהו דינים מסוג אחד, כולם המה חיובים גמורים על האדם, אבל מפני שא"א לרוב האדם להזהר מהן, אין עונש העובר עליהן מרובה (זולת מה שר"ת אומר שאין עצם השותפות אסור רק מחששה יתרה כאשר אמרו בסמוך, ובאמת אין אנו אחראין לפירושנו זה, עם שנראה נכון, אחרי שאינו נוגע לדינא).
ולכן, הטור בסי' ב' שהגיד לנו איך יתנהג האדם בקומו כפי הצדק והיושר, כתב לנו שני הדינים האלו בסוג אחד לחיובים גמורים:
ויכוף ראשו מההיא דר"יבל, ויכסה ראשו מהאי דרב הונא, ותרווייהו לאו ממילי דחסידותא הן, אלא מדין גמור משום מלא כל הארץ כבודו.
אמנם כל איסור זה דגילוי הראש לא מצאנו אלא בהולך ד' אמות, והטור שכתב סתם ויכסה ראשו, הוא לפי שמיירי שם מקימת האדם בבוקר ומלבישתו וכדומה, לזה כתב ויכסה ראשו כדי שיוכל לילך, אבל כשעומד במקומו או כשאינו הולך ד' אמות, מזה לא דיבר רב הונא ולא הטור ואין אסור כלל מדינא, אלא מחסידותא יתירתא, כההיא דאמי' דרב נחמן, דלא הוה שבקת גילוי רישי', משמע דלא היתה מניחתו לילך אפי' רגע אחת בגילוי הראש. אבל רב הונא דמיירי מדינא, ודאי לא איירי אלא מהלוך ד' אמות דוקא, דאין לומר דלאו דוקא אמרו אלא אפי' פחות מד' אמות אמות הוי זהירי, דמנלן הא דלא נימא הדברים כפשטן, דדוקא הלוך אסור ולא עמידה, ופחות מד' אמות לא מקום מקרו כידוע גבי דיני שבת. ועוד דא"כ הוי ליה למימר בקיצור, תיתי לי דלא גלינא רישא, ובברכות ג"כ הל"ל בקיצור רב הונא לא הוי גלי רישא, אלא ודאי דדוקא ד' אמות אמרו שהוא מדינא אסור כנ"ל, אבל פחות מד"א, או עמידה במקום אחד, מזה לא דיבר רב הונא, רק הוא מילי דחסידותא מהאי דר"נ כנ"ל. והיא גופא חידוש הוא והבו דלא לוסיף עלה.
ובדברים האלו ניחא שפיר, האי דאמרו בנדרים בפשיטות:
אנשים זמנין דמכסי רישייהו וזמנין מגלו רישייהו כאלו אין בו שום נדנוד איסור, ובדברינו ניחא ב"ה, דהא דאמר זמנין דמגלו רישייהו, היינו כשעומדין או כשיושבין או כשזזין מעט ממקומם ואינן הולכין ד' אמות, דבזה אין איסור מדינא, רק ממילי דחסידות', ורובא דעלמא אינם זהירים בהכי.
וכל הדברים האלה ראה הגאון מג"א ז"ל ואמרה לנו בגודל קיצור לשונו כדרכו. שכתב בסי' ב' על הא דכתב המחבר ולא ילך ד' אמות בגילוי הראש, ח"ל:
ומדת חסידות אפי' פחות מד"א וכו' ובנדרי' משמע דקטנים דרכן לילך בגילוי הראש עכ"ל. הנה כתב דמדת חסידות אפי' פחות מד"א, משמע אבל ד' אמות אינו ממדות חסידות אלא מדינא, וכתב עוד דבנדרים משמע דקטנים דרכן לילך בגילוי הראש, ולא כתב דשם משמע דאפי' גדולים דרכן לילך בגילוי הראש, דהא קאמר התם אנשי' זמנין דמגלו רישייהו, אלא משום דאנשים לא מגלו רישייהו אלא בעמידתן וישיבתן שאין בו איסור, אבל קטנים שאינן בני מצות לעולם מגלי, והוא ממש כפי הדברי' שכתבנו.
אולם להתפלל או לכנוס לביה"כ בגילוי הראש מזה לא דברו בגמ' כלל, והוא ענין אחר יותר חמור אפי' מהילוך ד' אמות, וראי' לזה דהרמב"ם דלא כתב כלל האי דינא דלא ילך ד' אמות בגילוי הראש, ואפי' בהלכות דעות גבי הנהגת ח"ח לא כתב האי דינא ולא ידעתי למה ושמא הי' לו איזה גירסא אחרת), והאי דאסור לילך בראש מגולה בתפלה כתב לחיוב גמור בפ"ה מהלכות תפלה גבי שאר חיובי תיקון התפלה, כמו כיון רגליו, ועמידה נוכח ירושלים, ודכוותייהו, דכל הנהו חיובים גמורים נינהו. והיינו משום דפלוגתא היא בהדיא במס' סופרים כמ"ש הב"י בסי' צ"א, ונקטינן לחומרא..:
והנה ממה שכתב הטור בסי' צ"א:
ויכס' ראשו, וכתב מיד דברי הרמב"ם אלו, נראה ברור שגם הוא ז"ל סבר שהוא איסור גמור להתפלל בראש מגולה, וכמ"ש בפירוש במס' סופרים להאי דמחמיר, ולא בראש מגולה אינו רשאי להוציא אזכרת השם מפיו. ואין כאן שום חילוק בין אם הולך ד' אמות או לא, דאפי' עומד במקומו אסור להזכיר את השם בראש מגולה:, דסתמא אמרו במס' סופרים:
אינו רשאי להוציא אזכרת השם מפיו, לא שנא עומד ולא שנא הולך, ולשון הרמב"ם, לא יעמוד בראש מגולה, ובפרט דמיירי שם מתפלה דצריך עכ"פ לעמוד בה.
והשתא לא צריכנן לכל הנהו דחוקי בדברי הטור סימן ח', דבסי' ב' מיירי הטור מענין לבישת האדם בקומו כי ילך ויתהלך בשוק, אמר מדינא ויכסה ראשו למען שכשילך לא ילך ד' אמות בגילוי הראש שהוא אסור כפי החיוב האמתי, אבל כשעומד במקומו, אין עליו חיוב אלא ממילי דחסידותא מהא דר"נ, וממילי דחסידותא לא איירי הטור. לפיכך כאן בסי' ח' דמיירי כשעומד להתעטף בציצית, אם לא הי' לובש ציצית. הי' יכול לעמוד מדינא בלא כסוי הראש, אלא מפני שלובש ציצית וצריך לברך עליהן, והברכה אסורה בגילוי הראש אפי' כשעומד במקומו, לכן צריך לכסות ראשו. ואם כן זה המשך דבריו ז"ל:
ומחזיר שתי ציצית וכו' ויכסה ראשו ויברך להתעטף בציצית, אבל כשאינו מכסה ראשו אינו יכול לברך, ואם לא הי' מברך לא הי' צריך לכסות כיון שעומד במקומו. נמצא שאין כאן שום סתירה ולא קושי בדברי הטור, ובכל מקום מיירי רק מדינא ולא משום מילי דחסידותא.
והנה התרומת הדשן לא מיירי כלל מאיסור הליכת ארבע אמות, אבל באו שאלותיו בענין תפלה והזכרת השם בגילוי הראש, לכן בתשובותיו בסי' י' נשא ונתן בפשיטות שאסור להתפלל או לכנוס לביה"כ בגילוי הראש, והוא מדינא, דנקטינן להחמיר כההיא מאן דאסור במס' סופרים:
אבל בסי' ר"ג בכתביו דמיירי מדין אי יהרג ואל יעבור על העמיד' לישבע בשם בגילוי הראש, שפיר כתב ובגילוי הראש לא אשכחן קפידא בהדיא לאיסורא, כלומר דבגמ' דידן לא אשכחן האי דינא כלל, דאסור להזכיר את השם בגילוי הראש אם אינו הולך ארבע אמות, ובמס' סופרי' פלוגתא היא, ואף דנקטינן להחמיר, כאן ספק נפשות הוא וספק נפשות להקל הנך רואה בעיניך שהדברים האלה ברורים לפנינו כשמלה, דלילך ארבע אמות בגילוי הראש אסור מדינא אפי' לדבר הרשות. ולהתפלל או להזכיר את השם בגילוי הראש, אפי' כשיעמוד במקומו, ג"כ אסור מדינא, ולעמוד או לישב במקומו או לילך פחות מד' אמות לדבר הרשות, מדינא אין כאן איסור, אבל ממילי דחסידותא שלא לגלות ראשו אפי' שעה אחת.
והמגן אברהם ז"ל בסי' צ"ג ס"ק ג' כתב על האי דכתב המחבר שלא לכנוס לביה"כ בגילוי הראש וז"ל:
ומ"ש בסי' ג' שלא ילך ד"א בגילוי הראש הוא ממדת חסידות. ואגב חורפי' לא ראה שהוא סותר דברי עצמו שכתב לעיל ס"ב על האי שלא ילך ד' אמות:
ומדת חסידות אף בלא ד"א עכ"ל, ש"מ דס"ל דד"א מדינא אסור ולא ממדת חסידות. ובאמת לפי מה שאמרנו לא שייכי הנהו דיני להדדי כלל, דלעיל מיירי בהולך ד' אמות, וזה אסור מדינא אפי' לדבר הרשות. אבל כאן מיירי לכנוס לביה"כ או להזכיר השם דאסור מדינא אפי' בלא הילוך ד' אמות ואפי' עומד במקומו, משא"כ לדבר הרשות מותר באינו הולך ד"א.
גם מה שכתב הט"ז ז"ל סי' ח', שנראה לו איסור גמור כיון שחק הוא עכשיו בין העמים, תיכף כשיושבין פורקין מעליהן הכובע, ואם כן זה נכלל בכלל ובחוקותיהם לא תלכו, דבר זה לא ידעתי להולמו, דהא בפירוש כתב מהרי"ק והובא בש"ע בהגה"ה סי' קע"ט בי"ד, וכבר הזכרנוהו כמה פעמים, דאין איסור משום ובחוקיתיהם לא תלכו אלא מה שעושין משום פריצות חק לע"ז, והאי דמסירין הכובע בשעת חבורתם אין בו אחד מכל אלו. ואף לפי מה שהבאנו למעלה שגילוי ראש בהזכרת השם הוא חק העכום גמור, לפי שהם מצוים על זה לגלות ראשם בשעת תפלתם. לא משום זה יהי' אסור לדבר הרשות שאין עליהם שום חק, ומה שעושים כן, רק לכבוד עצמם הם עושין, כאשר אנחנו רואים בזמנינו כמה מקומות שבטלו המנהג הזה לגלות ראשם בעת יפגשו איש את רעהו.
ולפי מה שבררנו הדברים הכל יבא על מכונו ברור יפה ומכוון ב"ה בלי שנצטרך לשום דוחק. ואולי מקום הניחו לנו מן השמים בזה הענין הרגיל בכל יום, להתגדר בו שא
ואולם אף שאמרנו שהעמידה בגילוי הראש הוא רק ממדות חסידות, ואינו אסור מדינא אם אינו הולך ד' אמות בגילוי הראש, מ"מ היטב אשר דבר הגאון מהרש"ל ז"ל (הביאו הט"ז שהעתקנו למעלה) דעכשיו שכבר הורגלו ישראל על כך שקיימו וקבלו עליהם מדת חסידות הזה לחק, לבל יגלו ראשם בשום פעם, ויחשבו הגילוי ראש לקלות ראש נגדו יתברך, ודאי המרים ראש להקל בדבר זה במקום שנוהגים איסור, הוא חציפות ואפקירותא, דהוי כאלו אמר, הם חששו להקל ראש נגדו יתברך, אני לא אחוש. ומנהג כזה ודאי הוא מנהג ותיקין, והעובר נקרא פורץ גדר, ועובר בלאו דלא תתגודדו.
אבל במקום שיש לחוש לפיקוח פרנסה, בהבדל משאר העמים בעת עסקם, בפרנסתם, נראה דיש לצדד להיתר. דאדעתא:
דהכי לא קבילו עלייהו, ובפרט שמצינו כמה דברים שהתירו משום הפסד ממון אפי' בשבת החמורה במילי דהן דרבנן. גם במקום שיש לחוש לחוכא ואיטלולא מהנכרי' אין להחמיר, כמו שמצינו בנעילת הסנדל בט"ב שאסור מדינא, ומ"מ התיר הטור והרמ"א בהגהותיו בסי' תקנ"ד בא"ח ס"ז שמקום שדרים בין העכ"ום לא יחלוץ אלא ברחוב היהודים אבל כשיושב בביתו ואין לו עסק עמהם, או במקום שאין לחוש להפסד ממון או לחוכא ואיטלולא, ודאי דאסור לישב בגילוי הראש, ואין כאן ממדות חסידות, רק מדינא אסור שכבר קבלוהו חובה.
אבל לילך ד' אמות בגילוי הראש, ודאי אסור מדינא דגמרא, ובפרט כפי שאנחנו נוהגין להחמיר אפי לישב או לעמוד במקומו בגילוי הראש, הילוך ד' אמות בראש מגולה ודאי דאין להתיר בשום אופן, ועונש העוברו כעונש העובר על דברי חכמים ובפרט שפוגם בכבוד שמים ח"ו, דמלא כל הארץ כבודו.
ומפני שהיושב בגילוי הראש או אפשר לו ליזהר שלא ילך ד' אמות בלי כסוי, ויעבור על איסור גמור, לכן למען עשות הטוב והישר בעיני אלד"ים ואדם, ראוי לכל איש אשר יראת ד' נגע בלבבו לתקן לעצמו כובע קטנה תחת כובעו (ואני ראיתי כמה גדולים עושין כן מפני הבריאות, ובדבר זה ודאי כל אדם יכול לו' אסטניס אני) למען יוכל הסר הכובע בעת עמדו או יעסוק במסחר עם אנשי הארץ אשר לא מעמנו הם, ויהי' נאה לשמים ולבריות והמקרה במים עליות, אשר לו תכרע כל ברך יודו כל פיות, מהר ישכלל היכלו כמגדל השן בנוי לתלפיות, ישים מדבר לאגם מים ולמוצאי מים, הציות, ירם ראש נשואי פשע כסוי חטאה עינימו אליך ישברו ואל חסדו צופיות, אז יגל יעקב ישמח ישראל, רוממות אל בגרונם ובידם חרב פיפיות.
ועל דבר שנשאלתי אם מותרין אנשים ונשים לילך יחד בבהכ"נ אחת.
תשובה. לא תהי' כזאת בישראל. דהכי אמרינן במשנה סוכה דף נ"א ע"א, במוצאי י"ט הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול. ואמרינן בגמרא מאי תיקון גדול אמר ר' אלעזר כאותה ששנינו חלקה היתה בראשונ' והקיפוה גזוזטרא והתקינו שיהי' נשים יושבת מלמעלה ואנשים מלמטה, ת"ר בראשונה נשים מבפנים (בעזרת נשים) ואנשים מבחוץ (ברחבה של הר הבית ובחיל) והיו באים לידי קלות ראש, התקינו שיהיו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים, ועדיין היו באים לידי קלות ראש, התקינו שיהיו נשים יושבות למעלה ואנשים למטה.
וזה לשון הרמב"ם פ"ח מהלכות לולב הלכה י"ב:
אעפ"י וכו' בחג הסוכות היתה במקדש שמחה יתרה שנא' ושמחתם וכו' וכיצד היו עושין, ערב י"ט הראשון היו מתקנין במקדש מקום לנשים מלמעלה ואנשים מלמטה כדי שלא יתערבו אלו עם אלו וכו' עכ"ל.
הנה לך ברור שמלבד שאיסור גמור הוא שילכו בבית ד' אנשים ונשים יחד, הנה גם זה ראינו שמנהגינו לתקן בבתי הכנסיות שלנו הבית הכנסת של נשים למעלה ושל אנשים למטה, יש לו יסוד גדול בגמרא, אשר כל אמרותיהם צרופות, בזהב האמת מצופות, והנסיון מעיד יום יום על אמתתם, ומנהג אבותינו תורה, ומינה לא תזוע.
ועל שנשאלתי אם מותר להגות את שם הוי' ב"ה הנכבד באותיותיו?
חלילה חלילה. הן אמת שעל מה דאמרי' בסנהדרין ריש חלק ואלו שאין להם חלק לעו"הב וכו', אבא שאול אומר אף ההוגה חת השם באותיותיו, אמרינן שם בגמרא (דף ק"א ע"ב) תנא, ובגבולין ובלשון עגה, ופירש"י כי אמרינן דהוגה את השם באותיותיו אין לו חלק לעו"הב, בגבולין, אבל במקדש לא שהרי בשם היו מברכין, ובלשון עגה אפי' במקדש לא, לשון עגה לעז כו', גבולין קקי חוץ למקדש, ואסור לפרש שם בן ארבעים ושתים בלשון עגה כו', אבל בלה"ק אינו נענש כל כך, עכ"ל. א"כ לרש"י אין ראי' ממשנה זו שאסור להגות שם הוי' שכתוב לפנינו באותיותיו, דשם מיירי משם של מ"ב, דעונש ההוגה אותו גדול מנשוא, אבל לא משם של ארבע אותיות.
וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל, שלא כתב ההיא דאבא שאול, מפני שהוא מפרש המשנה כרש"י, דלא מיירי אלא בשם של מ"ב, ואין מי שיודע עתה לפרש שם הקדוש הזה, ובפרט בזמן הרמב"ם ז"ל שעדיין חכמת הקבלה היתה צרורה בצרור התעלומה.
אמנם הרב הברטנורא כתב בפירוש המשנה סתם וז"ל:
וההוגה את השם, של ד' אותיות כמו שהוא נכתב. הנה לדעתו כשהוגה את השם כשהוא נכתב לפנינו, עונשו מרובה מאד ואין לו חלק לעולם הבא.
ובע"ז דף י"ח ע"א על מה שאמרו שם שר' חנניא בן תרדון נענש מפני שהי' הוגה את השם באותיותיו, פירש"י, דורשו בארבעים ושתים אותיות ועושה בו מה שהוא חפץ. וכתבו התו' בד"ה הוגה וכו' וז"ל פירש"י שדורשו בן מ"ב אותיות ועושה בו מה שהוא חפץ, ורוב העולם מפרשים שהי' קורא בפירוש אותיות של שם המיוחד באותיות של שאר התיבות וכו' עכ"ל. והאי רוב העולם שכתבו התו' אין דעתם על רוב ההמוניים, שלא מהם יביאו ראי' נגד רש"י ז"ל, אלא על רוב החכמים שבדור, והנך רואה הרב הברטנורא הי' אחד מרוב העולם שזכרו התו'.
נמצא שלפי דעת רוב הגדולים שהתוס' והברטנורא מכללם אין שיעור לגודל ענשו של ההוגה את שם הוי' ב"ה הכתוב לפנינו באותיותיו, רחמנא ליצלן.
אבל עם שדעת רש"י ז"ל אינה מסכמת על פירושא דמתני' דהוגה את השם באותיותיו, בהאי כולי עלמא מודי, דאסור לקרות שם של ד' אותיות הוי ככתבו. דגמרא ערוכה היא בפסחים (דף נ' ע"א והובא בתוס' בע"ז הנ"ל, ר' אבינא רמי כתוב זה שמי לעולם (בהעלמה, רש"י) זה זכרי לדור דור אמר הקב"ה לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו"ד ה"א ונקרא אני באל"ף דלת, ופירש"י:
לא כשאני נכתב, שני שמות למדו שם הכתיבה ושם הקריאה, עכ"ל. וכיון שאין חולק על גמרא זו, ודאי דאיסור גמור להגות שם של הו"י ב"ה באותיותיו, וטעמא דלא כתבי' הרמב"ם ז"ל לא ידענא.
ומלבד זה נראה לפענ"ד עוד ראי' ברורה על איסור הגות את השם הנכבד בן ד' אותיות ככתבו דכשנתבונן בכל ספרי התנ"ך, נמצא שאין לשם הוי' ב"ה שום נקודה לעצמו, אלא אי עומד לעצמו הוא מנוקד בנקודת של שם אדני, וכשנכתב אצל שם של א"ד שאנו מלבישים אותו בשם אלד"ים, הוא נקוד בנקודות אלדי"ם (אמנם כשנכתב לעצמו, נראה השינוי הזה, שתחת שנכתב תחת הא"לף של א"ד חטף שבא, נכתב כאן תחת היו"ד, שבא והוא נכון מאד שבאמת דינה של הא הא"לף להנקד בשוא אך לפי שאותיות אחה"ע אינן מקבלין שבא כי אם חטופה, נכתב חטף שבא אבל כאן בשם הוי', כתוב כדינו שבא תחת הי', משא"כ בשם אלקי"ם דינו של האל"ף בחטף סגול, לכן נקוד גם היו"ד של הוי' כן. זה נכון ואין כאן מקומו לברר יותר) ואי ס"ד שיהי' מותר להגות את שם הוי' ב"ה באותיותיו, הי' צריך להיות לו נקודה לעצמו, כדי שנדע איך יקראוהו. וזו היא ראי' ברורה לדעתי.
בין כך ברור הוא שמי שמוציא את השם המיוחד מפיו ככתבו, טועה הוא, ועבירה גדולה הוא עושה, ואליבא דרוב הגדולים, נפשו לא חי' לעו"הב. ואנחנו בשם אלד"ינו נזכיר כאשר ציה לנו משה מורשה, על פי חכמינו בעלי התלמוד לנו מפורשה ותהי נפשותינו צרורות בצרור החיים לפני מלך חיים אשר עשה את הים ואת היבשה.